יערות דבש/ב/ב
|
< הקודם · הבא > |
דרוש ב
תוכחת מוסר מה שדרש אדמ"ו הגאון הנ"ל ז"ל. בק"ק מיץ בז' אדר שנת תקל"ח לפ"ק.
אדון הנביאים בי"א מזמורים שאמר, פתח פיו בתפלה למשה איש האלקים, אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור וכו'. ודרש המדרש שנשמות צדיקים קדמו לבריאת עולם, כמאמרו מעון היית לנו בטרם הרים יולדו וכו'. ולהבין מה ביקש בזה אם קדמו או לא, ולמה תארו עצמו איש אלקים, אבל הענין כי יום זה שאנו עומדים לדרוש, לא יום גורם להרבות בדרוש חריפות ופלפול כרב שמת בה"מ בטילי', כי בעו"ה יום זה אשר נחשכו כוכבי נשפו והלבישו שמים קדרות כי אפס חסיד מבחר יצורים, יום זה חושך ואופל לא סדרים וכל בית ישראל יבכו ויעשו ביום זה אבל יחיד בכי תמרורים למאוד, כי בעו"ה כאשר נלקח ארון אלקים משה רבינו הי' סיבה לכל הגלות וחרבן שוממות ארצות ושפלות ישראל וכל אשר קרה לעם ה' היה הכל בסיבת מיתתו וכל מיתת צדיקים הכל בסיבת מיתתו, ולכן המעורר אבל על מיתתו, מעורר על כל הצדיקים, כי כולם ניצוץ נשמתו וכולם דבוקים בו, כי הוא שורש ומקור לכולם, ולכך אמרו וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים, כי תלויה במיתת משה, ומשה נענש למיתה דגזר על עצמו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. והערה נפשו למות בשביל ישראל, וזהו מכה אשר לא כתובה, הרצון שנמחה מספר הנכתב וזהו מיתת צדיקים.
אמנם כבר מילתנו אמורה כפעם בפעם, כי עיקר התעוררות ללמוד ממעשה צדיק ולהדמות למדותיו ולילך בדרכיו, ואמת מי גבר ידמה למשה, והתורה מעידה לא קם כמשה, והוא שורש ועיקר לתורתינו, ולכך אין להאמין שיבא שום נביא וחוזה משיח וגואל שיבטל ח"ו תורת משה, כי אין יכול לבטל דברי שגדול הימנו, ואם בא לבטל צריך שיהי' גדול ממשה, והתורה העידה לא קם כמשה. ומה שאמרו במדרש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא ירום ממשה היינו בממשלה וגדולה, כי ישב על כסא ה', אבל לא במעלה והשגת נבואה, לא יגיע שום אדם למשה אשר נחסר מעט מאלקים, לא קם אבל באו"ה קם ומנו בלעם, הדבר בעצמותו תמוה ח"ו לדמות איש אשר נשתקע באבי אבות הטומאה, שרש ראש ולענה לאיש טהור קדש קדשים, ומי ידמה חושך מצרים לאור בהיר בשחקים.
אבל הענין כי בלא״ה יש להבין, הא התורה אמרה ולא קם עוד כמשה. משמע דלאחר משה לא יקום, ולא דיברה התורה ממה שהיה קודם משה רק מה שיהיה אחר משה, וא״כ הלא בלעם ימ״ש נהרג קודם משה, ואיך שייך בבלעם קם, אבל הכונה כי ידוע במדרש כי אמר הקב״ה שלא יאמרו עכו״ם, אלו היה לנו נביא גם אנו היה מקבלים התורה כמו ישראל, לכך הקים להם הקב״ה בלעם שהיה אצלם כמדרגת משה אצלינו, להבדיל בין טמא לטהור, לסתום פיהם. והנה לע״ל בביאת משיח ויעורר גוג ומגוג והאומות למרוד במשיח, כדכתיב למה רגשו גוים וכו׳. יעמיד להם הקב״ה שנית נביא כמו בלעם שיזהירם וינבא להם מאמיתות ביאת גואל האמיתי, כמו שאמר להם בלעם מקבלת התורה כדאמרינן נתקבצו עכו״ם לבלעם וכו׳.
וזהו כוונת מאמר חז״ל בישראל לא קם, שלא ישלח לנו ה׳ עוד נביא כמשה, כי תורתו נצחי וא״צ למשה, אבל בעכו״ם יקום בלעם כמו שהיה בזמן משה, כן יהיה שנית בזמן משיח אי״ה, וזהו כוונתם באמת, ולכן העיקר לדמות למשה א״א אבל עכ״פ מקצת מדותיו יש לנו לתפוס, ונתפוס מדת ענוה אשר העידה התורה על רב ענותו, ואם ישים איש כזה על לבו מבחר יצורי׳ לא גבה לבו ולא רמו עינו, ואיך יתגאה שפל אנשים, עטלפים שלא ראו אור ומושללים מכל חמדה ומכל מעלה, אוי לנו כל שברנו וכל ענין הירוס התורה ומשיסת יעקב וישראל לבוז היה, הכל ע״י גאוה וקבל די רוח יתירה באנשים כאלה, המה עתקו גברו חיל.
והנה אמרו במדרש אתה החילות להראות את עבדך וכו׳. אתה באת אלי בתחילה בסנה, אעברה נא וכו׳. ואמר לו הקב״ה כבר נשבעתי. ולהבין מה ביקש בזה באמרו שבא אליו בתחילה בסנה, והוא כך דידוע במדרש שאמר משה אתה אמרת המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ואני שהתחלתי במצוה להוציאם ממצרים אין מהדין שאגמרו להביאם להארץ. אך זהו תליא אם תכלית יציאת מצרים היה בשביל כניסת לארץ יפה טען, אבל אם יציאת מצרים היו עיקרו להוציאם מעבדו׳ לחירות ולקבל התור׳ במדבר, א״כ זהו כבר נגמר ונעשה ע"י משה, ואיך שייכות עוד לי״מ הכנסת לארץ, ואין מענה בזה למשה, ובזהר הקשה איך דיבר ה׳ עם יחזקאל בח״ל, ותי׳ דהיה על נהר כבר דהוא מים, והוי כמו א״י או דכבר דיבר עמו בא״י א״כ יכול לדבר עמו אח״כ בח״ל, ובכוזרי תי׳ הואיל ונבואתו לצורך א״י אף בח״ל יתכן, וידוע במדרש דדיבר עמו בסנה, מה סנה גדל בלי מים בארץ ציה כך היו ישראל אז בלי תורה ומע״ט, ולפ״ז דסנה בלי מים כך היה טענת משה, אתה באת אלי בתחילה ולא דברת עמי מקודם בא״י, כי היה תחילת נבואתי וגם בסנה מקום שאין בו מים, א״כ לא שייך כל הנך ב׳ תירוצים הנ״ל, וצ״ל תירוץ הכוזרי דהיה לצורך א״י, אף דהיה שם הנבואה רק על יציאת מצרים, עכצ״ל לצורך יציאה היה בשביל הכנסה לא״י, וא״כ חזר טענתו דהתחיל במצוה ועליו לגמור, וא״ש.
אבל ביותר הוא מה שאמרו דהואיל דמשה היה עניו מאוד, לא היה מוכשר לנהל העם, כי היה צריך להנהג העם בחזקה, וכמ״ש מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אמנם מבואר במדרש דלכך נראה הקב״ה למשה בסנה שהוא שפל שבגדולי ארץ, להורות על מדת ענוה, וזה אמרו אתה באת אלי בתחיל׳ בסנה והדריכני במדת ענוה. כללו של דבר תחילת דבר ה׳ במשה היה להדריכו במדת ענוה, כי אין לך מדה לקנין שלימות כמו ענוה, וכן היה מרדכי הצדיק שהיה אומרים עליו במדרש שהיה כמשה, קנה קנין ענוה למאוד ועמד בו מתחילתו שלא נטה אחר גדולה וכבוד מדומה, וצוה על אסתר להסתיר מולדתה לבל יעלה לגדולה על ידה. וחז״ל הזהירו להיות בורח מכבוד וכן עשה מרדכי, ואם לבסוף עלה לגדולה נאמר עליו רצוי לרוב אחיו כי היה ענותו יתירה, ומה שאמרו חז״ל שפירשו ממנו סנהדרין, לא יודמה ח״ו שביטל מתור׳ לרב טרדתו בעסקי רשות ומלכות, ח״ו לומר עליו כן, וכבר אמרתי בדרוש הקודם כי ידוע מ״ש במדרש מגילה ומרדכי יצא שהיה מלך ויצא לו מנוטין מרדכי מצד אחד ואסתר מצד אחר, וידוע דאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולכך פירשו ממנו סנהדרין ולא ח״ו דפירש עצמו מד״ת, ובזה יובן דקאמרינן מגילת אסתר ברה"ק נאמרה מנלן דכתיב ומרדכי ידע את כל אשר וכו׳. מנא ידע אלא ברה״ק. וקשה וכי הספק אי מרדכי היה נביא או לא, פשיטא דהיה נביא, וכבר אמרו כי מן מ״ח נביאים הי׳ מרדכי ומז' נביאות היה אסתר, רק כל ספק היה אי מגילה זו נכתבה ברה״ק או מעצמו כדרך ספורי מעשים, וא״כ אף דהיה נביא בשביל זה אין מוכרח דהמגילה נכתב ברה״ק, וקהלת יש מחלוקת אי נאמרה ברה״ק, ולכ״ע היה שלמה נביא כדכתיב בחלום נגלה ה׳ אל שלמה, ומשלי ושיר השירים נאמרו ברה״ק, אבל הדבר מבואר לפי הנ״ל, וכבר אמרתי דבר זה בדרוש הקודם רק הואיל דעסוקים באותו ענין ונתחדש בו דבר, נאמרה ונשנית הואיל דצריכה להאי ענינא, כי ידוע דלכך ויקרא א׳ זעירא, כי משה לא רצה ליכתוב לגודל ענוה שהיה קרוי מה׳ כנודע, ואף מרדכי היה כ״כ עניו כנ״ל, וא״כ אלו היה המגילה מבלתי רה״ק רק מרדכי בעצמו היה כותבו, קשה איך כתב ויודע הדבר למרדכי, מי הגיד לו וע״כ ברה״ק, א״כ איך כתב זה על עצמו לייחס עצמו לתפארת שהשיג ברה״ק, והלא זה יוצא מגדר ענוה, דבר שמוכח ממנו שהיה רה״ק עליו, ועכצ״ל דנכתב ברה״ק וא״כ אשר ישים ה׳ בפיו אותו הוצרך לכתוב ולדבר כי לא עינה מלבו וא״כ לא קשה איך כתבו, כי לא היה ברשותו לשנות דבר, וא״ש.
וכן ילפינן הגמרא ג״כ שם מהא דכתיב ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה. מנא ידע שמע-מינה ברה״ק. ודחו דלמא שנדמה לכל אחד כאומתו. ופירש״י שאמרו כן בפיהם, ולכאורה הדבר תמוה בממ״נ אם אפשר שיהיה נשמע מכל אחד, א״כ מה צורך לומר שלכל אחד נדמה כאומתו, הלא יכול לומר בפשוט דשמע שאמרו שהיא יעלת חן, ואם אי אפשר לשמוע מכל אחד ואחד א״כ עדיין אינו מיושב איך שמעו מכל אחד שהיא נדמת לו כאומתו עד שהעידו כן, ועוד מנ״ל דנשאה חן בעיני ישראלים, ואי דנדמה להם כאומתם הוא דידעו האמת דהיא מבנות ישראל כמו שאמרו אחות לנו בבית המלך, אבל כך כי יש להבין במ״ש כ״א נדמה לו כאומתו, מנלן זה וצ״ל דדייקי מהא דכתב רואיה רואי׳ מיותר, דהל״ל רק בעיני כל, אלא רואיה באותיות א׳ ה׳ ח׳ ע׳. א׳ וע׳ מתחלפים כנודע, וא״כ צ״ל רועיה והיינו ריע כאח לה שהיא מבני אומתה לרעות׳, אמנם במדרש אמרינן דאסתר נשאה חן אפילו בעיני מלאכי מעלה, וצ״ל ג״כ דדרשו ממילת רואיה דמיותר, אלא להורות רואי י״ה דהיינו מלאכים, בעיניהם נשאה חן, וזהו כוונת הגמ׳ דודאי זה לא קשה מנא ידעו דשמעו בפי כל הבריות ודיבר הכתוב בהווה אחרי הרוב, ואם יהיה אחד מאלף שלא תמצא חן אין זה מעכב, שלא נאמר בעיני כל כדרך המקראות לתפוש רוב המצוי במקום כללות, וכמ״ש המפרשים רק לגמרא מיותר מלת רואי׳, וצ״ל כמ״ש המדרש דמצאה חן בעיני מלאכים רואי י״ה, וקשה מנא ידעו דמצאה חן בעיני מלאכים, שמע-מינה ברה״ק נאמר, וחקר אלוה הוא, וע״ז דחה הגמרא דלמא באמת אין כוונת הפסוק על המלאכים, ורואי׳ היינו להורות כנ״ל דכל אחד נדמה לה כאומתה כנ״ל ולא על המלאכים קאתי, וא״כ אין כאן ראיה כלל וא״ש, אבל הענין דנדמה לכ״א כאומתה הוא מגודל ענוה שהיה לה לא נהגה גסות רוח נגד שום אדם, והיה כאחותה לכל או״א, וזהו הסי׳ שנדמה לה כאומתה שהיה מתנהגת עם כ״א כאלו נתגדלה עמו ובבטן א׳ היו שניהם, וזהו גרם נשיאת בכל דבר למטה ולמעלה חן בעיני מלאכים, כללו של דבר אין לך מדה טובה יותר מענוה, והיא המונע מאדם כל דבר רע וניצול מהיזק רבות, והנה ענין משה היה הכל בשביל ישראל לטובתם ולתקנם ולישרם, וכן ראוי לאדם השלם לא לומר אם אני לי לקנין השלימות, מה איכפת לי בשלימות אחרים, ואין מקפיד אם אחרים עושים רע או טוב, וזהו בעו"ה החלי בזמנינו כי רוח חכמים ופרנסי הדור אינם שמים על לב ליישר העם ולבער הרע מקרב ישראל, ובאמת עיקר השלימות תלוי במה שחושב לתקן זולתו ולא יחוש לעצמו כי אם על חבירו, ולכך אמרו איש יהודי היה בשושן הבירה וכו' וכבר תמהו הלא רבים היו שם, ולמה נאמר איש יהודי היה בשושן הבירה, ואמת כי בשביל זה אמרו רבים ממפרשים כי הנשארים ברחו משם מחמת פחד המן, אבל זה דוחק כי אח"כ כנוס כל היהודים וכו' מורה ההיפך.
אבל הענין בזה בשני פנים, אחד כמ"ש כי ודאי בתוך ביתם היה רבים מיהודים אבל שיהיה סובב בשוק להשיב רבים מעון ולתקן המעוות, לא היה כ"א מרדכי כמבואר בתרגום למדרש כי לא היה איש דמוחה על ישראל מבלי לכנוס ולאכול בסעודה של אותו רשע חוץ ממרדכי, ולכך נאמר איש יהודי היה בשושן כי הוא שסבב בשושן בשוקים ורחובות כמ"ש וילך ברחוב עיר ויצעק וגו' ואף כי היו יהודים רבים, וכולם היו בסכנה לא היה אחד הלך בתוך העיר לצעוק ברבים, וזהו מגדר השלם להשיב רבי מעון, ולעורר הישיני' בשינת אולת ופתאים.
אמנם חז"ל שאלו כתיב איש יהודי וכתיב איש ימיני. ומשני מרדכי מוכתר בנימוסו היה. והקשו תוס' דמה ענין זה התשובה להך קושיא, וע"ש דדחקו דהיה לו שמות נאים, וכל זה בתכלית הדוחק מה ענין זה לזה לייחסו בתר שני משפחות.
אמנם נראה כך, כי במדרש דרשו יהודי יחודי, כי ה׳ וח׳ מתחלפי׳ כנודע, והיינו מרדכי כי הוא מפרס׳ יחודו של מקום, והענין כי ה׳ נתן לנו אות תפילין וציצית, והם לאות ברית על יחודו של מקום וקשר האחדות ואהבה בינינו ובין הקב״ה והם אות ברית, ובזה נשתנו ישראל מהעמים והלובש תפילין כראוי וכן ציצית, כל רואיו יאמ׳ כי הוא ישראלי, והכתוב אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. כי תפילין שבראש הם מעידים בעוצם יחוד הקב׳׳ה, וראוי להיות׳ גלוי לכל וכ״ש בציצית שהם לזכרון למצות ה׳, וראוי להיות בגלוי לכל, ולא כן עושים עכשיו ישראלים בושים נגד העמים ללבוש שמלת גבר ישראלי ולובשים ארבע כנפות קטן מהכיל והוא מכוסה בבגדים רבים שלא ירגישו בו שום אדם שלובש ציצית, וח״ו שיהיה ציצית שלו נראי׳ מבחוץ שיאמרו ראה שוטה זה לובש ציצית, וכן תפילין הם קטנים מהכיל ויסתירם תחת פיאה נכרית שלו ותחת הכובע עד שלא יראה מהם יוצא דבר, ומכ״ש שלא ללובשם בחוץ, והעיקר הכל מבלי לילך בבגדים שהם תכשיטי ישראל ומורים על קשר אהבה ודיבוק נגד רבים, ומכ״ש ברחוב ח״ו. וזהו בעו״ה הכל מעורר כח היצה״ר למזימה ומסירות, כי אם תפילין וציצית לנגד עיניו הלא תמיד יזכור באות הברית אשר כרת ה׳ ולא יעלה בידו בקל דבר רע כי שמיה דמרא עליו, ולא יתכן לעשות כמעשה עכו״ם או צוררים, כאמר׳ מי שביקש לזנות ובא ציצית וטפחו על פניו, ואיך אפשר לטפוח והם סגורים ומסוגרים, כרוכים בתוך הבגדים, וכל המלבושים עליו עד שאפי׳ חוט אחד מעכב חס ושלום לצאת חוצה, ומכל שכן תפילין הם בראשו למשא ומסיח דעת ממנו ואין מניחן במקום הראוי להניח כ״א הם על מצחו תמיד קרוב לעינים, ואין יוצא ידי הנחת תפילין כלל, ובעו״ה רוב המוני עם מניחי׳ תפילין הכל על מצחם ולא למעלה במקום צמיחת שער ועוברים רוב ימיהם בלי קיום מצות תפילין, ואם ישים אדם על לבו כמה יקר היה למרדכי כשהכריז המן לפניו ככה יעשה לאיש וכו׳. והכל כבוד מדומה, כי מהו המן ומהו אחשורוש, בני אדם חלפו כצל הם וכבוד׳ מהבל בא ולהבל ילכו, ואיה כבוד׳ ונצחם, והמניח כראוי תפילין כשרי׳ וכן הציצית אם מניחן בכוונה שלימה לרצון הבורא יתעלה, הלא מכריזין לפניו משער המלך, מלכו של עולם הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, והיש יקר וגדולה יותר מזה, וכי אין זה יותר יקר ממה שהכריז זה הצורר המן ימ״ש, ולכן ראוי להיות מאד זהיר במצות הנ״ל, והם אות ברית אשר כרת ה׳ אתנו.
ואמרו בגמרא דגיטין המוכר עבדו לנכרי, בזמן שעשה לו נימוסו וכו׳. ואמרינן מה נימוסו נשקא. פירש״י חותם שקושר אדון בעבדו לאות שהוא שלו, וכן הוא נחנו עבדי ה׳ וחותם שקשר אדון כל הארץ בנו לאות כי נחנו עבדיו הוא תפילין וציצית, הם החותם של מרן דבשמיא והם נימוסו שלנו שיש לנו מקב״ה, ואין ראוי לילך בלתי חותם הלזה, כי הם לאות כי נחנו עבדי דקב״ה, ולכך יהודה לא מש מהם אף שהלך בדרך, ויט הדרך אל הקדשה אשר בעיניו היה תמיד אתו תפילין וציצית, וזהו מאמר תמר חותמך ופתילך תתן לי לערבון. ודרשינן חותם זה תפילין ופתילך זהו ציצית, כי זה יהיה לה לאות שלא נבעלה לנכרי ח״ו, וגם היה מן השמים כי אלו הי׳ ח״ו בעילת איסור בקדשה, לא היה נזדמן ליהודה בלבשו תפילין וציצית, והיו מגינים עליו בשמירה שלא יבא לידי קלקול עבירה כלל, וכן היה באמת כי מזה צץ ציץ פרח הקודש מלכות בית דוד אשר חותם ה׳ עליהם, וכן בשושן כל העם ישראלים היו מתנכרים בשוק מבלי להכיר׳ בארמון המלך היותם בני גולים וישראלים, ומכ״ש בלכתם לסעודה שתו פקו פלילה, לא היו לובשים תפילין וטלית של ציצית לבל יכירו שהם יהודי׳, והיו מסתירים פאר ונזר קודש ה׳ עליהם המורים על יחוד ה׳, ובביתם בהצנע היו לובשי׳ אבל לא להלוך ברחובות קריה לעיני עמים ושרי׳ ונימוסו של אדון כל הארץ עלינו כי אנחנו עבדיו הסירו, ולא כן מרדכי בחוץ וברחוב לעיני כל, חותם ה׳ ונימוסו בתפילין וציצית היה על ראשו לקדש ש״ש ברבי׳ כמו יהודה, ולהודיע יחודו הקדוש, ולכך בכל שושן הבירה היה ניכר שהוא יהודי כי נימוסו של הקב״ה עליו.
וזהו מאמר חז״ל בלשון מבואר ומחוק מרדכי, מוכתר בנימוסו כי היה מוכתר בתפילין וציצית שהם נימוסו של הקב׳׳ה והלך בהם ברבים לשם ולתפארת בכתר מלכות מלכו של עולם בראשו, ולכך נקרא איש יהודי היה בשושן הבירה, כי ברבים היה ניכר שהוא יהודי, ושמא דמרן עלמא עליו, ולכך נקרא יהודי כי עשה מעשה יהודה לקדש ש״ש ברבים, וגם יהודה היה לו תמיד חותמו ופתילו כנ׳׳ל, ולזה נתכוון המדרש וגמרא יחודו, כי בזה שהי׳ מוכתר בנימוסו היה מעיד על יחודו של עולם כנודע, כי תפילין וציצית הם המעידים ביחודו של עולם, ולכך נקרא יהודי ויחידי, ולא כן ישראל שבעו״ה סרו עדים מעל ראשם, ולכך אח״כ כשחזרו בתשובה נאמר ליהודים היתה אורה ויקר, ודרשינן זהו תפילין, כי מתחלה לא היה להם היקר הזה כי ע"י תפילין באה יקר הזה להכריז הבו יקרא כנ"ל, ולכך אח"כ בתשובה חזרו לתפילין, וזהו מבואר וממנו ילמדו כולם לעשות כזה, ואשרי שזוכה למצות הללו בשלימות כי רבה היא, ועוד אמרו בגמרא על הך דקאמרינן אביו מבנימין ואמו מיהודה, יש להבין למה לא מצינו כן בשום מקום שיהיה אחד מתייחס ג"כ למשפחת אם, ומעולם לא מתייחס לשבטו של אם.
אבל יובן במה שאמרו ג"כ במדרש יתומים היינו ואין אב. אמר הקב"ה הגואל שאני מעמיד לכם בגלות מדי יהיה יתומה מאב ואם, וכמ"ש בזמן עיבורה מת אביה בעת לדתה מתה אמה, ויש להבין למה דוקא היה הגואל באופן הלזה.
ונראה לפי מה דאמרינן רבי עקיבא היה יושב ודורש, היה הציבור מתנמנם, ביקש להתעוררם, אמר להם מה טעם מלכה אסתר על קכ"ז מדינות, תבוא בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות, והדבר הוא תמוה, מה ענין זה להתעורר משינתם.
אבל הדבר הוא דאמרינן סור מרע, יכול וילך אדם ויתגרה בשינה, תלמוד לומר ועשה טוב עד שיעשה טוב. ומקשים הא אמרינן שילהי מכות, ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כמו עשה מצוה.
אבל יש בו ב׳ בחינות לתרץ, או דתלי׳ אם סיפק בידו לעשות עבירה ולא עשה יש לו שכר, אבל אם אין סיפק בידו דיושב במאסר וכדומה אין לו שכר. כי מה ה״ל לעשות, או י״ל להיפיך דתלי׳ הכל בזה אם סיפק בידו לעשות מצוה ולא עשה, אזי אין לו שכר, דעליך לעשות טוב אבל אם אי אפשר לעשות טוב מה ה״ל לעשות, וקב״ה חפץ חסד וקובע לו שכר כאלו עשה, דלא היה המניעה מצדו וזה מוכח מהא דניתן שכר הואיל ששרה חייתה קכ״ז שנים, ודאי דלא שייך שכר בשביל אריכות ימים כי אין זה בדידה, וכל אדם חפץ, רק השכר הוא כמ״ש המפרשים הואיל וחי קכ״ז שנים ולא עשתה בהם חטא, רק קשה שנית קטנה מה שכר יש לה, הא אינה ראוי׳ לחטוא, אמנם אם אמרי׳ דתליא הכל בעשיית טוב, ואלו היה שרה גדולה וראוי למצות לא היה נמנע, רק המניעה היה מפאת קטנותה א״כ אף זו מצטרף לעשיית טוב, דהוכיח סופה על תחלתה דלא עשתה מצוה מחמת קטנותה, ולכך אמרו אשרי זקנותיה שלא בייש את ילדותיה, כי מכח זקנה שהיו צדיקים הוכיח סופם על תחלתם, שגם אלו ראוי׳ למצות ומקבלים שכר כעושה.
וזהו המובן כי הם חשבו שהכל תלוי בעבירות, והם שהיה בידם לילך ולעבור עבירה ולעשות דבר תיעוב ח״ו וישינים נותנים להם כל שכר כעושה מצוה, אבל ר׳׳ע ביקש להראות להם שטעו כי הכל תלוי בעשיית מצוה, והביא ראיה מהא דזכתה אסתר לקכ״ז מדינות בשביל שני חיי שרה, אף דבקטנותה לא היה סיפק בידה לעשות רע, אלא הכל תלוי אם סיפק בידו לעשות טוב ונמנע, וא״כ אתם סיפק בידכם לשמוע תורת ה׳ ולעשות טוב, ואם תמנעו העון בראשכם.
כללו של דבר הכל תלוי בעשיית המצות אם סיפק בידינו, וזהו צרי ומזור לנו, כי בעו״ה נחנו בגולה רובי מצות אין לנו לקיים, ובמה יתכפר ויתרצה עבד אל אדוניו, ואפילו מצות ציצית אין בידינו בשלימות בעו״ה כי אין לנו תכלת, אבל זאת נחמתנו כי הואיל ואין סיפק בידינו לקיים המצות יש לנו שכר כעושה מצוה, רק זהו למי שלבו דוי וכואב על מניעת המצוה, אבל מי שאין משגיח בזה, הלא כל לבבות דורש ה׳, ואיך יש לו שכר כעושה מצוה, וקמי׳ שמיא גליא שאין מקפיד בזה, ולכן חובה על כל איש בשומו ציצית בבגדו לזכור במצות תכלת ולהתאנח בשברון מתנים על אשר א״א לקיים המצוה בשלימות, וכן הוא בקריאת פרשת קרבנות, תמידין כסדרן, ומכ״ש בשבתות וחגי׳ קרבן פסח, עומר וכדומה, יתן אל לבו להתעצב ולדאוג לקונן כמה שלימות חסר לו, מה שאין בידו לקיים מצות כאלה, ואלו יחסר לאדם הון עתיק, הלא תמיד בזכרו בו ישתנה פניו ובעצבון יאכל, ומכ״ש באבוד מצות כאלה אשר יקרה מפז ומפנינים, וביחוד קרבנות ה׳ שהם היו קשר אמיץ לקשר ישראל עם ה׳ בקשר ויחוד מוחלט, הכי נקרא שמו קרבן שמקרב ישראל לאביהם בשמים, וראוי לאדם שיאמרם במר לבב ועצבון רוח ושברון הגוף על העדר קנין שלימות הלזה, אוי לנו אשר נאבד דבר כזה, שיאמר הבורא עולם ומלואו שיש לו בו נחת וחפץ, כדכתיכ אשה ריח נחוח לה׳. מן אדם שפל ונבזה, ואם יתן איש כל הון ביתו באהבה כזו לעשות נחת רוח ליוצרו, הלא בוז יבוזו לו, וראוי להצטער תמיד על אובדה החמדה גנוזה כזה, אוי לנו איך אפשר לנו לשמוח בשום חג ומועד בזכרנו כי פסקה מוספין שהיו מוסיפים כח בפמליא של מעלה ומטה וקרבן תמיד כנגד תורה שבכתב שיש להם גבול ומדה, אבל מוספין כנגד תורה שבע״פ שאין לה סוף, ולכך אמרו תוספת של הקב״ה מרובה מעיקר, ולכן תמידין כסדרן כי תורה שבע״פ אין לה סדר כאמרם אין סדר למשנה ומוספים כהלכתן, הלכה זו תורה שבע״פ שאין לה סוף, והוא התוספת מרובה על עיקר, ואם יתן איש אל לבו תמיד לצער בזכרון הקרבנות ומצות ה׳, ולא לצפצף בדברים כפטפוטי עופות ולבו בל עמו ביגון ואנחה כראוי רק לבבו נאנח, אזי מקובל ושכר לו כעושה מצוה בכל הדברים, וזהו פרי תוחלתנו ותקות נפשנו, וכן משה רבינו נתאוה לא״י בשביל קיום מצות ועלתה לו כאלו קיים אותם בכל אופן, והנה בכבוד אב ואם אמרו חז״ל אשרי מי שלא חמאן, והיינו כי כבר אמרו כי א״א לקיים מצות כבוד כראוי, ולא יגיע אדם עד תכליתו בכל דקדוקי׳, אמנם אם אין לו אב ואם והוא מצער על זה שאין לו אב ואם כדי לקיים מצות כבוד, א״כ יש לו שכר מה׳ כאלו קיימו בתכלית הקיום ותכליתו של מצות בלי חיסור כלל, לכך אמרו אשרי מי שלא חמאן, והנה כל כחו של עמלק מזרעו של עשו הוא זכות של כבוד אב ליצחק שמאוד נהג בו כבוד כנודע, וא״כ מי יבא לבטל זכותו וכוחו, צריך שיהיה לו ג״כ מצוה זו של כבוד בלי פקפוק, ומי הוא זה גבר שיש בידו מצוה זו בשלימות, ומי הוא שחף מפשע ולא יהיה פוגם בכבוד אביו בכל דהוא, עד שבאתה הדסה אסתר שאין לה אב ואם כלל, והיא היתה תמיד מצערה שלא היה סיפוק בידה לקיים מצות כבוד, אם כן יחשב לה לצדקה כאלו קיים אותו בתכלית השלימות, וא״כ יש בידה ג״כ מצות כבוד, לקום נגד זרעו של עשו, ולכך להכניע להמן בנו של עשו שזכות כבוד בידו, הוצרך אסתר שהיתה יתומה מאב ואם, וזהו שאמר הקב״ה אתם אמרתם יתומים היינו ואין אב, ר״ל שתמה אבות, הגואל שאני מקים יהיה אסתר, שעי״כ שאין לה אב ואם תנצח להמן.
והנה זה תוכחת מגולה בעו״ה כפרוץ ישראל בכבוד אב ואם, אוי לנו כי בע״ה עולם הפוך, האבות מחנפים לבנים שלא יכעסו עליהם, ובימי פורים אלו שראוי לנהוג בהם כבוד למאד, כמ״ש כי זהו היה הצלה ע״י אסתר, ונהפך אם לא ישלחו האבות לבנים מנות כפי הראוי או שירבה לאחד וימעט לאחד, הלא יכעוס עם אביו ולא יבא אליו, או יבא בפנים זועפת וכדומה, אוי משבר בית ישראל, הלא הוקש כבודם לכבוד המקום, ואיך יפגעו בשביל העדר קצת ממון, והנה אמרו אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל. והטעם כבר אמרנו פעמים רבות בכמה דרשות אשר עי״ז יבינו כמה דברי חז״ל, והוא כי עשו יש לו שכר כבוד, אבל איך יתכן כבוד ששלח אליפז אחרי יעקב להרגו, והלא הי׳ צער גדול ויגון ליצחק במיתת בנו אשר ברכו טרם ששלחו, וא״כ איך הי׳ לבבו לכבד אביו ולא חס על צערו ואבלו ויגונו, לחשוב מחשבות להרוג אחיו, וזהו שצווח הכתוב מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. אבל בעו״ה גם שבטי יה לא עמדו בזה ומכרו יוסף ואמרו לאביהם טרף טורף יוסף ולא חסו על צערו ואבלו, אך יוסף ובנימין לא היו ידיהם במעל הזה, ולכך אין עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל, כי למולם אין לו זכות כבוד כמש״ל. אמנם עוד זכות יש לעמלק כאשר גם כן פעמים רבים אמרתי בדרוש הקודמי׳ הוא מצד אמו, כי אמרו כי תמנע היתה בת מלכים וביקשה להתגייר ולא קבלה יעקב, ונעשה פלגש לעשו ומזה העון צץ עמלק סילון ממאיר לבית יעקב, אך ידוע מ״ש במדרש על יהודה למוד אותו שבט לקבל גרים, יהודה שוע ותמר ובועז רות ושלמה נעמה העמונית, ומהם יצא כל זרע בית דוד וגואל האחרון אי״ה, וא״כ יהודה תיקן חטא תמנע כי הוא מקבל גרים וקרבן לכנפי שכינה וא״כ נגד המן שבא מכח אב עשו זכות כבוד, ומכח אם תמנע, ולעומת זה במכוון בא מרדכי מצד אב בנימין שמכניע כבודו של אב כנ״ל, ומחמת אמו אף אמו מיהודה שמקרבת גרים, ולכך במכוון אמרו אמו מיהוד׳ ואביו מבנימין, ולכך כפי מ״ש במדרש ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק. ראוי היה שיהושע יכרית עמלק, ולכך שים באזני יהושע אלא שגרם החטא אבל יהושע חשב שהוא יזכה להכרית זרעו של עמלק ולו יאתה היותו מזרעו של רחל ומשבט אפרים, רק בשביל תמנע, לכך תקן יהושע זה ולקח רחב הזונה דאגייר׳ ונסבה יהושע כנודע, וכן היה מרדכי, בשביל כך לא היה משלח אסתר למרחקים לבל תלקח לבית אחשורוש כמ"ש כל המפרשים בתימה על מרדכי, ועיין מנות הלוי כי ידע כי יעקב נענש שלא השיא דינה לעשו והיתה מיישרו, ותמורת׳ לקח תמנע, ולכך נוצר עמלק שונא ישראל, ולכך הניח לאסתר ליקח אותה כדי שתהי׳ מיישרו וכן הי׳, ולכך רבים מתייהדי׳. והם גרי מרדכי ואסתר, כי בזה נתקן חטא תמנע, ולכך הכניעו שרו של עמלק למאד מאד.
והנה עיקר ללמוד ממשה ומרדכי ואסתר הצדיקים מבלי להחניף לרשע כאשר מרדכי לא יכרע, והוא המצרי שהרג משה, והוא המן שהי' נעבד והי׳ ע׳׳ז גמור, וזהו אמרם המן מן התורה מנין, שנאמר המן העץ וכו׳. ולכאורה אין לו מובן כלל, אבל כפי מ"ש יוסף בן גוריון לרומי׳, וכן ידידי׳ אלכסנדרי בספרו לרומי׳, קראהו פילגוש בספרו המתואר מעבודת נבטי׳ אשר שם המן הוא שם עכו׳׳ם, ולכך קראו המן על שם עכו״ם אחד מצורת כוכבי׳ כפי צורתם בעבודתם, וזהו הצורה חקק בבגדיו, ולכך מרדכי לא יכרע, ואמרו נעבד כהמן והוא שם עכו״ם, ולכך אין שם במגילה כלל, הואיל שנזכר בתוכו פעמים הרבה המן, ואין ראוי להזכיר בו שם הקודש.
ואמרינן בגמרא דאסור להזכיר שם עכו״ם חוץ שם ע״ז הכתוב בתורה יש להזכירו, והטעם מבואר בזוהר כי יש להם צד קדושה והם מסטרא דטוב ורע ועץ הדעת אשר מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע, והוא להט חרב המתהפכת משא״כ שאר שמות עכו״ם הם כולם רע, אבות הטומאה, ולכך מטמאים הפה והלשון:
וזהו כוונת הגמרא לעולם יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. פי׳ רש״י שאין להם תרגום. והקשה תוס׳ למה נקט אלו שיש להם תרגום ירושלמי ולא נקט שאר מקומות שאין להם תרגום כלל, ונראה דתרגום ירושלמי מפרש ית מלבשתא וית מכללתא. ויש להבין מה טיבו של שמות הללו:
אבל הענין מובן כי פירש רש"י מוסב שם, כי הגוים היו קורים לעריהם על-שם עכו״ם, וכשכבשום ישראל הסבו שמם לשמות אחרים. וזהו היה ג״כ עטרות ודיבון, כי מקדם הי׳ שמם מלבשתא ומכללת׳ והם שמות עכו"ם, וכשנכבשה בידי ישראל הסבו שמם עטרות ודיבון, וזהו כוונת הגמרא דס״ד דרך תרגום לא ליקרי, דאיך יהיה נקרא ויזכירו שם עכו״ם, ולכך אמרו דמ״מ חייב לקרותו דכיון דנקבע בתרגום, שמע-מינה דקבלה בידם דשמות הללו יש צד להזכירם ויש בהם חלק מה מקדושה, וזהו אמת לאמיתו:
וזהו השאלה ג״כ המן מהתורה, אנה נזכר שם זה עכו״ם בתורה עד שמותר להזכירו בשם, וע״ז השיב המן העץ. כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע, וזה המן העץ וגו׳. ולכך היותו טוב ורע מותר לקרותו כנ״ל, ובאמת בכל עמלק יש טוב ורע כמ׳׳ש ע״ם ק״ל אותיות עמלק, עם בקדושה והוא ראשית גוים אבל קל בטומאה, והקל נשמע בית פרעה, קלים היה רדפנו, סמל הקנאה - סמל גימטריא ק״ל, ולכך אחריתו עדי אובד, וכן המן אותיות מ״ה בקדושה, אבל נו״ן פשוטה הוא נחש כרוך בעקבו נחש בריח, ולכך אחריתו נתלה עלי העץ חמשים אמה, ולכך מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, כי הי׳ כנ"ל טוב ורע, והטוב נפרד ממנו, נתגיירו. ולהיות כי שרשי עץ הדעת גפן הי׳, ולכך כל ענינו היה להכשיל לישראל, כמעשה נחש לחוה ואדם ביין, ולכך עשה משתה לישראל להשקותם יין חמת תנינים, ונלכדו עי״כ בזנות, כאשר נעשה לחוה עם נחש, וגם המלך והמן ישבו לשתות הכל ביין:
ולכן בניי ואחיי, הזהרו מסתם יין, ואל יהיה עון זה קל בעיניכ׳, כלומר סתם יין כי כל השותה סתם יין אין יוצא מעולם עד שיבעול ארמית, כי ארסו ארס נחש וכל העולם כולו דומה למישור בפניו, וטוב לאדם שישמור עצמו ויסבול צמא ביותר עד דכדוכו של נפש משישתה ח"ו סתם יין, וכמה פעמים הזהרתי כאשר הארכתי בדרוש הקדום שלא לשתות יין אפי׳ חתום בחותם ישראל, כי בעו״ה המומרי׳ יש להם חותם ישראל, וכמה ישראל שאבדו חותמם ומצאו נכרים ולא ישתו רק כשישראל החותם יין כותב אני פלוני חתמתי יין ביום פלוני, וכן יהי׳ תמיד וזה קל לעשות, והעובר על זה הוא שותה סתם יין גמור בבירור, ואין לך מעביר צלם אלהים מהשות׳ יין נכרים, ולכך נאמר גבי דניאל חנניה מישאל ועזריה ששמו על לבם מבלי להתגאל בפת בג המלך ויין משתיהם, נאמר ויהי מראיהם טוב כי לא סר צלם מעליהם כלל, והיה צל אלהים על ראשם.
ואמרו בגמרא וישם דניאל על לבו לבלתי יתגאל בפת בג המלך וכו'. רב אמר על לבו ולכל ישראל הורה, ושמואל אמר על לבו שם ולא הורה. ויש להבין במה פליגי ולמה אמר רב לכל ישראל הורה, מנלן זה הא בפסוק לא נאמר רק דשם על לבו ולא יותר:
ונראה דידוע דגזרינן על פתן משום יינם, ויינם משום בנותיה׳, ונאמר בש״ע אפי׳ גבי כומרים שאין להם נשים ובנות, מ״מ לא פלוג בגזיר׳ חכמים, והנה נאמר בקרא על דניאל חנניה מישאל ועזריה, ובניך יהי׳ סריסי׳ בהיכל המלך. רב ושמואל פליגי במס׳ סנהדרין, רב אמר סריסים ממש ושמואל אמר שנסתרסה עכו״ם בימיהם, וא״כ א״ש דרב לטעמו דס״ל סריסים ממש, א״כ ל"ל וישם דניאל על לבו מבלי לאכול פתן ושתיות יין, דקשה למה ואי משום בנותיהם הלא סריסי׳ הי׳, ולכך עכצ"ל דלכל ישראל הורה משום בנותיהן, ולכך א״א להפריש עצמו משום לא פלוג כנ״ל, ואף על לבו שם אע״ג דלא שייך ביה האי טעמי, ושמואל לשיטתו דס״ל לא סריסים ממש, רק שנסתרסה עכו"ם בימיהם, וא"כ שפיר י"ל על לבו לבד מבלי להיות נזהר, מבלי יבא ח״ו לחשש בנותיהם, וא"ש. והלכה כרב:
לכן אל יאמר איש, הן אני עץ יבש ולבו חלל בקרבו, ולית בו חשש בנותיהם, וא״כ מותר לשתות כמו שיצה״ר מלמד לאדם היתרי׳ גרועים כאלה ח״ו, צא ולמד מאנשים סריסים כאלה קדושים טהורים איך פרשו עצמם מזה כמ״ש, ומכ"ש נחנו והלא כל גזירת המן היה הכל משתיית יין נסכיהם כמבואר בכל דוכתי וכמה קלקולים עשה היין ובפרט יין במגע נכרי תיכף מעורר מגע נחש בעץ הדעת, ועץ הדעת חטה וגפן הי׳, ולכך אסרו פתם ויינם, וכבר אמרתי בפי׳ המדרש ויהי ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, המלך היה טוב אבל לישראל היושבים שם לא טוב לבם ביין, ויש להבין למה אז לא טוב ולמה הלכו, אלא הענין כך, כי נודע מ״ש בספר מנות הלוי כי ק״פ ימים התחילו בימי קיץ מניסן ואילך, והטעם שכתבתי כי אחשורוש עשה סעודה, כי לפי חשבונו נמלא כבר ע׳ שנים לחרבן, רק אף דלמלכי א״ה מונין מתשרי לחרבן ובנין הבית מונים מניסן, ולכך עד שהגיע ניסן בשנה שלישי׳ למלכו, עדיין לא נשלם החשבון למניינו, ולכך לא התחיל הסעודה עד ניסן ומשם ואילך:
ובזה יובנו גם כן דברי מדרש רבה, ימים רבים שמונים ומאת, וכי ימים רבים היה אלא על שהיה של צער קרוי ימים רבים. והקשה היפ״ע פשיטא דהי׳ ימים רבים ק״פ ימים רבים, וגבי זבה דכתיב ימים רבים קשה דלא הי׳ רק ב׳ או ג׳ ימים, אבל זהו שהי' ק״פ ימים פשיטא דהי׳ ימים רבים, ונראה דכך הפי׳ דסעודתו התחיל בניסן, ואלו כל ששה חדשים מניסן עד תשרי שלימים הי׳ נשלמים בתחלת תשרי, אבל לפי קביעות וסדר המולדות שלשה חסירי׳ ושלשה מלאים ק״כ, א"כ נשלמו בג׳ תשרי, הוסיף עליהם ז׳ ימי משתה שאח״כ נשלם יום השביעי כטוב לבו ביין ביה״כ, ואז היה ישראל מתענים ולכך לב המלך טוב ביין ולב ישראל לא טוב כי התענו, ולכך לא ידע במה יפתם, כי אלו הי׳ אוכלים ושותים הי׳ נפתים בזנות כמ״ש במדרש, אבל ביום הצום הקדוש שפירשו מזה חשב מחשבות להביא ושתי ערומה, ואלו היה ושתי באה ערומה עדיין היה אומרים השרים אנשי זימה, אולי נשים אחרים גם כן יפות ערומה, והיה נשים אחרים גם כן באים כמבואר במדרש, ומזה היה ח"ו לבבם נפתה לתור אחר עיניהם ולזנות ביום הקדוש, וזהו היה פרי מגמתו וה' ברב חסדו וטובו לבית ישראל הפר עצתם, ולכך נקרא פורים וזהו יום כפורים כי זהו הנס פורים היה עיקר הנס שעשה לנו הקב"ה ביום הכפורים שלא נטמאו ישראל בזנות, כי עצתו היה כעצת בלעם בעצת שיטים.
ולכן אמרו במדרש למה ערומה תלבש בגדי מלכות ותכנס, לפי שאין הדיוט מתלבש בבגדי מלכות. והדבר תמוה כאשר הקשה היפ"ע וביקש להגיה שם במדרש וכו' ע"ש.
אבל הדבר פשוט למאוד, ואין-צריך להגיה כי כל מחשבתם היה לראות ושתי ערומה ואחר כך שאר נשים להבחין אחר כך מי היא היפה בנשים כמבואר במדרש ובמנות הלוי, ואלו נכנסה בבגדי מלכות היו אומרים כי אין יופי מפאת עצמה רק מחמת תכשיטי ונוי בגדיה הם המעלים הוד וזוהר ומעלים חן ומסייעים לתואר יפיה, רק קשה אף נשים אחרים ילבשו בבגדים אלה ואם מ"מ יהיה ושתי עולה ביופי יותר מהן, עדיין הנסיון כי תואר עצמותה גורם הוד יופי, כי הלא גם אלה לבשו בגדים כמותה וע"ז משני המדרש זהו לא אפשר שילבישו שארי נשים בגדים חשובים ותכשיטים ובגדים יקרים כאלה לא הורשה להדיוט מפאת דת מדי ופרס להלביש להדיוט, ואם כן לא היה אפשר להכיר תואר ושתי רק בהיותה ערומה, וזה פשוט וברור.
ראו שכל מחשבתם היה לבוא זא"ז כתות כתות נשים ערומים ובזו ח"ו היה נלכדו ישראל בפח, ואשרי העם שה' אלהיו אשר הצילם, ע"כ כמה גדרים יש לנו לעשות בימי פורים אלו ימי חדוה מבלי לתלות עין בבנות ארץ ולהסתכל ח"ו בנשים ומכ"ש בשום קריבה דג"ע, ויד ליד לא ינקה רע, כל הנוגע יטמא טמא טמא יקרא, ועל זה מדת הדין תיכף צווח הלה' תגמלו זאת עם נבל, ביום שעשה לכם כל הניסים כאלה הצילכם מפח יקוש ממיתה טבעית בזה העולם, וממיתה נצחית בעה"ב, ואתם אשר תשמחו אלי גיל ישישו כי תמצאו קבר, כי בזה אופן לחטוא בהרהור עבירה והסתכלות בנשים, טוב המות מחיים, וטוב ממנו הנפל בל חזה שמש, והרי זה גורם רעה לעצמו ולכל ישראל ולשמחה מה זו עושה, העיקר שמחה צריך להיות שמחה של מצוה להודות לה' חסדו ולספר מעניני נס ולשמח נפשות עגומים אומללים, ולכך הזהירה המגילה מתנות לאביונים כי אין שמחה בעולם לפני ה' בזמן שעניים שרויים בצערף אבל השמחה היא שלימה לפי קב"ה בשמחות נפשות אומללים נפשות אלמנות ויתומים להרנין ולשמח במצותיו בשמחה שלימה, זהו השמחה הנרצה לה'.
ונשוב להנ"ל, כי דקדקו המפורשים במ"ש ימים רבים שמונים ומאת יום. תרתי ל"ל ימים ויום, וגם מתחילה אמר ימים לשון רבים, ולבסוף יום לשון יחיד כדרך המקרא, אבל כבר נודע כי ימים פירשו במקרא שנים ימים תהיה גאולתו. וכן דרשו חז"ל על תשב הנערה אתנו ימים. וכך פי' כאן כי באו"ה מונין מתשרי ויום אחד בשנה חשוב שנה כנודע, ולכך הסעודה שהתחילה בשנת שלש למלכו ונמשכה כמש"ל, עד עשרה בתשרי שאחריו ובתחילה תשרי התחילה שנה אחרת, א"כ הי' הסעודה שני שנים, וזהו שאמר הפסוק ימים רבים שני שנים, שמונים ומאת יום טבעי ואין כאן כפל ושפיר פריך המדרש וכי רבים הי' הלא רק שני שנים מקוטעים היו, ואיך קראו רבים כמו ששאל גבי זבה, וע"ז משני שהיו של צער לישראל השלימים כמרדכי וסייעתו וא"ש.
ולכך מאוד יש להזהר לא זו משתית יין של איסור, אף גם משתית יין היתר, המרבה ביין גורם רעה לעצמו ולא לחנם צוה יונדב בן רכב מבלי לשתות יין כלל, כי הרבה רעות מביא ואף לאחשורוש כמה רעות גרם יין ובלשצר.
ואמרו במדרש והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי וכו'. כדי בזיון. שעשה בלשצר לכלי בית המקדש לקצף זה, ע"ש במדרש רבה. ויש להבין מה ענין זה לכאן, ומה שייכות יש לזה הפסוק והיום הזה וכו'. אנה רמוזים בזה הפסוק, אבל גם יש להבין במ"ש ויאמר המלך ליודעי עתים. שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, ויש להבין מה ענין עיבור שנים וקביעות חדשים לדון דין מורד במלכות וכדומה מד"נ, ומה זהו שאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין. מה כן דבר דבר המלך בסודם אל יבואו נפשות יודעי דינם, ומה טיב של אלו עם הבקיאים בקביעות השנה ומהלכי כוכבי שמים, אבל כבר דרשתי בזה פעמים רבים, אבל כעת נתחדש בו דבר וצריך לאותו ענין, כי הענין הוא כך, בכל דתי טרם ישפטו האיש על מעלו אשר מעל, צריכים לדעת תחילה כמה שני חייו, לדעת אם הגיע לבר עונשים, ולכך כל חוקרי אנשי׳ העולים לגרדום לידון, זה מחקירות ראשונות שישאלו אותו, כמה ימי שני חייך, וידוע במדרש כי בן נח אין בר עונשין פחות מכ׳ שנה, כמו כן עונשי׳ למעלה ח״א בן ק׳, ח׳׳א בן עשרים, והנה ושתי מבואר בילקוט כשנהרג בלשצר אביה היתה נערה ונשאת לאחשורוש, ואין נערה יותר מי׳׳ב שנים וששה חדשים, ומבואר שם בגמרא דמגילה בחשבון שטעה אחשורוש, כי מן מות בלשצר עד שלש למלכות אחשורוש הי׳ שבע שנים, א״כ בתחלת שנת שלש הי׳ ושתי בת י״ט שנים וחצי, ודעת הרבה מפרשים כי תיכף בתחילת שנת שלש שהוא התחיל סעודתו ק״פ יום, וא״כ הן ששה חדשים ובמלאותם כבר נעשה ושתי בת עשרים, והרי היא בת עונשין, אבל זהו אם לא נתעברה אז השנה אבל אם נתעברה א״כ כלו כל ימי משתה באדר שני, ולענין שנים אין עיבור נחשב, ועדיין לא נעשית בת עשרים עד הגיע ניסן, ובצרי לי׳ שנת גדלות לעונשין, וזהו ששאל ליודעי עתים אם נתעברה שנה או לא, וזהו מאמר הפסוק כי כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין. לדעת אם הגיע לשנת עונשי׳ וגדלות או לא, וא״ש.
והנה אם אמרינן כשיטה זה דתיכף בתחילת תשרי החל המשתה, ל"ל ימים רבים כמש"ל דמורה על שני שנים, וצ"ל דאתי לדרש המדרש, הובא בספר מנות הלוי שקודם ק"פ ימים עשה משתה חמשה ימים דכתיב ימים רבים ימים שנים רבים שלשה הרי חמשה, ע"ש. ולפ"ז כלו הק"פ ימים אם תמנה שלשה חדשים חסירים ושלשה מלאים כסדר קביעות השנה בח' בניסן ואח"כ שבעה ימי משתה, א,כ כלה יום השביעי בט"ו בניסן.
ובזה יובנו דברי מדרש דדרש על והיום הזה תאמרנה כדי בזיון. של בלטשצר. לקצף הזה, דקשי׳ לי׳ למדרש מה והיום הזה, אלא דדריש לי׳ כי נודע כי הוא בלטשצר ששתה מכלי בהמ״ק ונהרג בט׳׳ו בניסן, כנודע בהגדה של פסח, וזהו מאמרם והיום הזה, מה שקרה בעצם היום הזה, דהיינו בזיון של בלשצר כדי שיאמרו שרות פרס ומדי וכו׳. וא״ש וע״ז מורה היום הזה כי הכל בא בזמנו מכוון מיוצר עולם, סיבת כל הסיבות ביום שביזה בלשצר כלי בהמ״ק, שגם בתו היחידה תהי׳ ביום הזה נבזית ונקטלת כאחד הנבלות ויצא קצף, וזהו כדי בזיון וקצף, וזהו מרומז ביום הזה:
ברוך המקום, כמה עמקו מחשבותיו, איש בער לא ידע, והנה יום זה אשר נלקח מאתנו מחמד כל ישראל משה רבינו, עלינו לעשות גדרי׳ ולהתנהג בדרכיו, והנה הוא אשר מסר נפשו על שבת קודש כדאמרינן ישמח משה במתנת חלקו, ובאמת אשרי השומרי׳ שבת כראוי, כי בו בחר ה׳ ישראל לסגולתו, ויום זה חמדת וסגולת הימים, ואלו שמרו ישראל שבת כראוי היו נגאלי׳, ובעו״ה אין אנו נזהרים בכמה דינים מלאכות ותולדות, דיני מוקצה ואסורי דרבנן, ועל הרוב מחמת חסרון ידיעה, כי בעו״ה נפישי וחמירי הלכות שבת ואין קורא בהם לשמה, ללמוד לשמור ולעשות, לומדים רק מקום פלפול קושיא ופירוקא וחידוד, ואין איש שם על לב ללמוד הלכות שבת שיהיה שגור בפיו, ובעו״ה שגגת תלמוד עולה לזדון:
בבקשה מכם אחיי ובניי, ממש אין דרשה שאין אני מזהיר אתכם לבל תפלסו אורח חיים ללמוד אותו היטב, שמעו למאמרי, ובפרט הלכות שבת וי״ט לשמור מועדי ה׳ כראוי, כי הם מקראי קודש והם המגינים עלינו כאשר אמרתי, כי ביום השביעי שאז נעשו אגרות ראשונות, שהיה קיום לישראל ונהרגה ושתי, או היה ביה״כ או בראשון של פסח כנ״ל, וגם שהמן נהרג ובטלו מחשבותיו, היה הכל בפסח, כי ימים אלו מסוגלי׳ לתשועת ישראל.
ובזה תבין מ״ש בהמן, כיון שנפל הגורל בירח אדר שמח שמחה גדולה, אמר הוא ירח שמת בו משה רבן, והוא לא ידע בז׳ באדר מת משה ובז׳ באדר נולד משה, וכבר דרשתי בזה בכמה אופנים, כי יש להבין מה בכך שנולד בו, הלא אחר אחרון אני בא, והבית שהי׳ בט׳ באב בזמן בנינו לששון ולשמחה, בחרבו נהפך בעו״ה וכל המתענים יום שמת אביו ואמו לרוע מזלו, וכי יחדלו להתענות אם גם בו ביום הי׳ נולד, הלא זה מהנמנע, ואדרבה נהפך יום משוש לאבל.
אבל הענין כך, כי לשמחה של המן מה זו עושה, הלא ע״כ בירח אחד מירחי שנה הוצרך למות ולא סגי בלא׳׳ה, ואין לשפוט מזה כי חודש זה רוע מזל לישראל, אבל בשנרא׳ בקרא כי הקב״ה אמר למשה דלכך ימות שלא יעבור הירדן ולא יזכה לבוא לארץ הקדושה, ולא אמר שבלא״ה ימות כי הגיע זמנו למות, ועכצ׳׳ל דלא הי׳ זה קפידא, ואלו לא עברו ישראל הירדן עוד שנים רבות לא הי׳ מת, רק סיבת מיתתו הי׳ בשביל שלא הורשה לעבור הירדן כמשמעות כל המקראות, וא״כ קשה הא לא עברו הירדן עד יום יו״ד ניסן, ולמה הקדים למות בז׳ באדר, די לצרה בשעתה שהיה מת בז׳ או בח׳ בניסן, רצוף לעבירת הירדן, ומזה שפט דע״כ מערכת מזל אדר רוע לישראל, ולכך מת באדר כי רעה נגד פניהם במזל ירח ההוא, ולכך הקדים למות באדר, ומגלגלי׳ חובה ביום חוב, ולכך שמח. אבל האמת הטעם הי׳ כי משה הי׳ מוכרח למות באדר היותו נולד בו, וכך טיב צדיקים שמתים ביום הולדם, וכמו שאמרו באבות עולם, בניסן נולדו בניסן מתו, ובאמת אלו הי׳ ישראל עוד שנה א׳ בערבות מואב, הי׳ חי עד אדר בשנה הבאה, אבל הואיל וניסן שלאחריו עברו הירדן, הוצרך למות בחודש אדר, יום המות כיום הולדו, וזהו מאמרם כי המן שפט הואיל ומת באדר ולא חי עד ניסן, שמע-מינה שמערכת מזל אדר רעה, וטעה כי הטעם הי׳ שנולד בו ולכך מת בו, זהו מה שי״ל:
אבל יש עוד דרך אחר, מה שאמרתי כבר בשנדייק נמי כפל הדברים, והוא לא ידע שבז׳ באדר מת משה, דהא באמת ידע זה, רק הל״ל ולא ידע בז׳ באדר נולד משה:
אבל הענין כך, כי כבר שאלו במ״ש במדרש בהפילו גורל על אב אמר הנה נחרב בו הבית ולא תקום צרה פעמיים, א״כ גם באדר איך שמח שמת בו משה, הלא לא תקום צרה פעמיים, ושקולה מיתת צדיקים וכו׳. ומכ״ש משה אדון נביאים ומבחר יצורים, אבל ידוע בירושלמי מסכת מגילה שאותו שנה שגזר בו המן ימ״ש להשמיד ולהרוג עם יהודי׳ הי׳ מעוברת, והמן בדתו בי״ג בניסן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, אם תמנה מחודש לחודש הרי הוא באדר ראשון, וגזרתו הי׳ על אדר ראשון, וידוע דמזל דגים משותף לשני אדרי׳, ולכך שמח, כי מחמת לא תקום צרה פעמיים, הא משה מת בירח אדר שני כמבואר בגמרא דקדושין בחשבון שלשים יום, וכמ״ש במדרש כי מת באדר שני, וא״כ הגזירה שהי׳ ר״ל באדר ראשון לא שייך לא תקום צרה וכו׳. ומ״מ ריע כי מזל אחד משותף לשני אדרי׳, ולכך שמח שמחה גדולה, אבל באמת נכזבה תוחלתו כי ידוע בגמרא בסוטה דאמרינן ביום שהושלך משה ביאור הי׳ בכ״א ניסן, ופריך הגמרא והא כתיב ותצפנהו ג׳ ירחים. ובז׳ באדר נולד, ומשני מעוברת היה, ובאדר ראשון נולד, ואם כן בממ״נ א״א להרוג לישראל, באדר ראשון מגין לידת משה, ואדר שני מת משה, לא תקום צרה פעמיים, וזהו כפל מאמר חז״ל ז׳ באדר מת משה, היינו אדר שני, וז' אדר נולד היינו אדר ראשון וא״ש. והנה אף כי מחשבת המן הי׳ באדר ראשון אבל אחר כך כשביטל מרדכי דתו ונהפך להרוג יהודים בשונאיהם, צוה מרדכי על אדר שני, דדרשינן שנים אדר שני, והי׳ טעמו להסמיך גאולה לגאולת ניסן, כי הוא הדבר שכתבתי כי ימי מועדי׳ קדושים מגינים למאוד, וזכות ניסן ומועדי ה׳ שהגינו, ולכך הסמיך גאולה לגאולה, ולכך פירש רש״י על כשנכנס אדר מרבין בשמחה, ימי פורים ופסח, ימי ניסן, להורות נתן על אדר שני דהוא סמוך גאולה לגאולה, ובזה החודש דברו חז״ל, ולכן נתן ה׳ שהפיל פור על י״ג בניסן שעברו ימי אבל מיתת משה, כי בימי אבלו אין שכינה שרויה על ישראל, ובכל צרתם לו צר כביכול, ואין כל כך מגין זכותו לישראל להגין להם בימי צר עד שיעברו ימי אבלו, כי עוד היום לולא יעקב ומשה אמר אמרו חז״ל עליהם לא מתו, והיינו שזכותם עומד עלינו כאלו הם חיים אתנו, כבר ספו תמו בית יעקב:
ולכן אמרו במדרש ויבכו מצרים על יעקב ע׳ יום. אלו ע׳ ימים שבין אגרת לאגרת, ופירשו מפרשים מן אגרת המן לרעה שהי' בי"ג בניסן עד אגרת מרדכי לטובה שהי' בכ"ג בסיון הי' ע' ימים, ולכאורה הדבר תמוה מה ענין זה בכי' מצרים על יעקב לע' ימים הללו להשיב דברי המן.
ולכך אמרתי כוונה אחרת במדרש, כי בפרשת ויהי בשלח נאמר במדרש רבה ויהי בשלח, מי צווח ווי, פרעה צווח ווי, משל למלך שהי׳ לו בן במדינת-הים, והי׳ שולח לאכסני׳ אגרת שלח את בני, וחזר וכתב לו אגרת עד שבא המלך בעצמו ונטל בנו, התחיל בעל אכסני׳ לצעוק, ווי עד עכשיו שדר לי המלך אגרת, מכאן והלאה אין לי עוד אגרת מהמלך, כך פרעה עד עכשיו בא משה ואמר כה אמר ה׳ שלח, וחזר ובא וכו׳ עד עשר פעמים ועכשיו מי ישדר לי אגרת ע"ש. הרי דמדמה הך דהתרו והכהו לפרעה לאגרת, וידוע במדרש כי כל מכה הי׳ משמשת שלשה שבועות ושבוע אחת הי׳ להם רווחה, וא׳׳כ בעשר מכות הרי שבעים יום הרווחה, וזהו ע׳ יום שבין אגרת לאגרת, וזהו הי׳ למצרים שכר חלף ע׳ ימים שבכו על יעקב, כי לולי כן לא הי׳ להם רווחה כלל והיו מכות באים רצופים מבלי פנות וא״ש, אבל גם דברי מפרשים אמת כי זכות יעקב עומד לישראל בימי המן, ובני יעקב לא כליתם, ויעקב מת בפסח כמבואר בגמ׳, ואז הי׳ גזירת המן, וע׳ ימים שהי׳ אבלו לא הי׳ זכותו מגין כל-כך כמו שנתבאר לעיל גבי משה, ולכך לא הי׳ יכולת בידם לבטל גזרת המן מכל וכל עד שיעברו ימי אבלו, ואז נשלחו ספרים והן ע׳ ימים שבין אגרת לאגרת וא״ש:
ויפה אמר שלמה, ושבח אני את המתים וכו׳. כי באמת זכות משה ויעקב תמיד מגין בעדנו, ולכן ראוי לנו להתעורר למאוד ביום מיתת אדון הנביאים, ועולם חשך בעדנו ביום מיתתו, והוא אשר הציל תמיד לישראל כמאמר חז״ל לרגליו בשבילי נצלתם כולכם, כי אמרו מושיען של ישראל נלקה במים ולכך גזרו להשליך כל זכר ליאור, וכשנפל משה במים תו לא חזי האי סימנא ובטלו לגזרתא, ולכך אמר בשבילי נצלתם כולכם, ויש להבין הא בשבילו הגיעו לידי סכנה זו להיות מושלכים ביאור כמאמר אצטגני׳ שיהי׳ נלקה במים, וגם קשה למה לא חזו תו האי סימנא בנפול במים, הא באמת לא הי׳ נלקה במים הלזה כי ניצול, רק הי׳ מורה על מי מריבה, וזהו עדיין לא היה ולא נתמלא, א״כ ראוי הי׳ שיהי׳ עוד האי סימנא כמקדם עד מי מריבה, אך באמת כפי פשוטה של מקר׳ התחכמו מצרים בישראל, פן ירבה והי׳ כי תקראנה מלחמה וכו׳. רק כל מה שהי׳ להם באפשר להרגם וידם אל יהי׳ בפועל לשפוך דם, התחכמו לעשות כפי אפשרי, והנה אלו הי׳ ספק בלבם שאולי יהי׳ הצלה לישראל במים דרך ניסים, לא היו משליכים ליאור רק שלחו בהם יד, כמבואר בזוהר בראובן שיעץ להשליך יוסף לבור למען הציל אותו מידם והבור מלא נחשים ועקרבים הי׳, והקשה מה זו הצלה להשליך לבור נחשים ועקרבים, ותירץ כי בזה אפשר בקל להנצל דרך נס, אבל הצילו מיד אדם המבקש לרצח נפש, קשה ההצלה כי הבחירה ניתן לאדם, ואלו יקרה כן יתבטל הבחירה, כי לא יוכל לעשות רעה כמחשבתו הרעה, והרי מוכרח לטוב ולכך יעץ ראובן להשליך לבור ע״ש. וכן הדבר בישראל, אלו שלחו מצרים בם יד להרגם בחרב מידם להציל הי׳ נס קשה, ולכך שאלו בעצה אם לא יהיו נצולים מהמים, זהו יותר נח להם לבל ישפכו דם בפועל, ואם לאו ישלחו בהם יד עכ״פ, ואמרו האצטגני׳ כי אין כאן פחד שיצליחו במים, כי המים הוא לרעה נגדם למאוד עד שאפי׳ המושיע יהיה נלקה במים ומכ״ש הם שלא ינצלו במים, כי מזל המים הוא לנגדם לרעה למאוד עד שאפי׳ מושיעם לא יצליח ויהיה נלקה, ולכך השליכו אותם ביאור, וזהו היה הצלה לישראל כי עי״כ נצולו, משא״כ אלו הרגם כנ״ל, ולכך אמר משה בשבילי נצלתם כולכם, ואמנם למה לא ראו עוד כוכב לרעה כשהושלך במים, אף שהיה מרמז על מי מריבה כנ״ל, נראה דבלא״ה יש להבין מה זו דראה לרעה במי מריבה, הלא זו רק גרם דגרם, כי הואיל ולא יצא מים מן הסלע והוא הכה, נעשה גזר דין שלא יבא לארץ, אבל הענין כך, כי אמרינן כי ראוי הי׳ משה שלא יחטא כלל, כי הי׳ כולו טוב ומטיב, ובתכלית הטוב לא יצא רע, רק מה שחטא קצת היה בשביל שנתגדל בבית פרעה, ודריש בזוהר והנה ידו מצורעת כשלג. משכא דחוי׳ מבית פרעה, ומזה נתעולל קצת לרעה, והן היו בעוכרו שעשה איזה חטא, וא״כ עיקר החטא הי׳ ע״י שנתגדל בבית פרעה, וזהו הי' ע"י השלכת ליאור והצלת בתי׳, וא״כ בו ביום שנשלך ליאור ובתי׳ הצילה אותו, אז נולד לקי׳ שלו, ולכך תו לא חזי סימנא, כי מה שהיה נשלך במים, זהו היה שנלקה במים, וא׳׳ש:
מכל הנ״ל נלמוד כמה גדלה רעות המן, שהוא ידע שנקל להיות לישראל נס, ולכך צוה להרוג בחרב ע״י אדם, ובזו הנס קשה, וראוי לנו לשבח להקב״ה מקירות הלב, ועיקר בשמירת שבת כאשר הוחלתי לדבר באריכות כנ״ל, כי הם אות ברית לישראל כמו ציצית ותפילין כנ"ל:
וזהו אמרם כטוב לב המלך ביין, שבת הי׳. והיינו כי ידוע כי יין המשיב לבב הוא למי שלבו רע מדאגות וצער ועצבון, אם ישתה יין ישכח צערו, וכאמרם לא נברא יין אלא לנחם אבלים. ותנו שכר לאובד ויין למרי נפש והם המשיבים, אבל מי שלבבו בלא"ה טובה ואין לו שום צער ודאגה, אין היין מטיב לבב, אדרבה מוסיף חום ושמחה עד שידמה למבושם ושיכור קצת, כי כל מה שיוצא מגדר הממוצע הוא בלתי נאות, ולכך מי שטוב לבבו וישתה יין שמרבה שמחה, הרי יוצא מגדר הממוצע, והנה המלך אחשורוש הלא לא יבצר מאתו כל טוב עושר וכבוד וסגולות מלכים, וכל די שאלו עיניו לא נאצל ממנו ברכה, א״כ היה טוב לבב בלתי יין, וא״כ קשה איך אמר כטוב לבו ביין דמשמע דהטבת לבב הי׳ ע״י יין, הא הטבת לבבו היה זולת יין, אמנם בשבת ידוע זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל, כל העכו״ם הם יושבים תחת מזל שבתאי שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו״ם ע״פ אדמה מתעצבי' ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה ולא הנחלתו לגויי ארץ, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא הי׳ למלך אחשורוש טוב לבב כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון כטוב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להשיב לבבו ביין כי הי׳ מלא עצבות, וזהו שאמרו עכו״ם אין להם טובה, דכתיב כטוב לב ולא טוב ממש, והיינו ביום השבת כי אז לא יועיל תחבולות אדם לבטל משטרי מזל רק במקצת כנודע, אבל לא יצא לגמרי פעולת המזל, ולכך א״א לעמים להיות להם בשבת טוב לב לגמרי, רק כטוב לבב וא״ש:
ובזה תבין מה שאמרו ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן, שמוכן לפורענות, ומכאן שהדיוט קופץ בראש. והקשו הא בלא״ה מוכח יהי׳ מי שיהי׳ דעכ״פ הוא במנין אחרון ואמר דעתו ראשון, ומוכח הדיוט קופץ בראש:
ונראה בו שני אופנים, אופן הא׳ במה שאמרו לולי אגרות הראשונו׳ לא נשתייר ח״ו שריד ופליט, ויש להבין טעמו:
אבל יובן במה שאמרו, בזכות שלשת דברים נגאלו ישראל, שלא שינו שמם ולא לשונם ולא נתערבו בבנות ארץ. וידוע דהכל נידון בתר רובו, ואם ישראל שומרים שנים מהם יש להם מ״מ פתח תקוה, אף שאינו כ״כ מעולה כמו ששומרי׳ כל שלשה, אבל אם ח״ו עוברים ואינם שומרים רק אחד מהם מעמדם בעו״ה גרוע וקצף ה׳ שם, והנה בגלות בבל לא שינו את שמם אבל נתערבו בבנות ארץ בעו״ה כמבואר בעזרא ונחמי׳ ותרגום מגילה, שבעו״ה ע״י שתיית יין המרים, הוא יין מגע עכו״ם, השחיתו ברית קודש וזנו אחר בנות ארץ, וא״כ בזה אם ישנו לשונם או לא, ויהי׳ הרוב לרוע או לטובה, וא״כ הם דבעו״ה נשאו נשים נכריות ולשונם לשון נכר, אם ידי נשים על עליונה להיות הבעל מדבר כלשון אשתו, א״כ אף לשונם ישנו וא״כ הרי שניהם לרוע ויהי׳ ח״ו מבלי שריד לבית יעקב, ולכך באגרות ראשונות דנעשה פתגם המלך, דאשה צריך לדבר בלשון בעלה, א״כ אף דנשאו נשים נכרית הם צריכים לדבר לשון עברי, וא״כ נעשה תקומה לישראל כי היו שומרים שנים, שלא שינו שמם ולשונם, ואלו היו שומרים כל שלשה היה גאולה שלימה, כאומרו ראוי היה לעשות נס בימי עזרא כמו בימי יהושע אלא שגרם חטא, והיינו דנשאו נשים נכריות, הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש, והיא המקרבת ישועה וגאולה, בעו״ה היא לשון עברית ככלה בבית אביה עלובה ורטושה, אין איש שם על לב לדבר בצחות הלשון בעברי אמתי, וכל אחד חותר ללמד בנו לשון צרפת אלמנייא, הוא לשון אשכנז וכדומה מהלשונות, כל המרבה לדבר ה״ז משובח, ולשון עברי אין משגיח בו, מי יכול לדבר לשון עברי בלי תערובו׳ לשון כלדאי ארמאי וכהנה, ועם כל זה בטעות רבות, ומחמת זה אף תפלתם בלתי הגון בנגינה כראוי, והטעמי׳ ונקודות מחזקי׳ הרפה ומרפים החזק, מניחים הנע ומניעי׳ הנח, וזהו מעכב בק״ש ובתפלה וכל דבר חפץ, בושני מכם עם קדוש לה׳, איך נשכח מאתכם לשון הקודש כולו מחמדים, ובכל דבור ואות צרופי שמות וסגולת אמת, וע״ז נאמר החיים ביד הלשון. והארכתי במקו׳ אחר סגולות רבות בסגולת הלשון ורב יקרתו, ואחד ממנו כי שומרת משמרת הקודש ביחוד, כי בכל לשונות אף שיש חילוק בין לשון זכר לנקבה, אם ידברו לנוכח אין הבדל, וא״כ יכול הזכר ונקבה להיות במחשך מעשיהם ולדברו והשומע בחוץ לא ירגיש ויחשוב כי שני זכרים מדברים זה עם זה, אבל בלשון עברי אפילו לנוכח יש הבדל בין את לאתה, לך ולכי, וכהנה רבות שינוי׳, וא״כ השומע בחוץ יבדיל וירגיש תיכף אם מדבר ומתייחד עם אשה או איש, ולכך נקרא לה"ק שמשמר את ישראל מדבר ערוה ח״ו וכדומה, וזהו שלא שינו את לשונם, ושמרו חוק הלשון שמשמר האדם מכל רע:
והנה במדרש איתא על ויאמר ממוכן. לא שדיבר תחילה רק הואיל ודעתו שאמר עלתה במוסכם ולא כן דעתם, ולכך לא נכתב בתורה רק דבריו ולא דבריהם שלא הי׳ בהם מועיל, רק אם אמרינן דזהו המן, וקיימ״ל מגלגלי׳ זכות ע״י זכאי. וקשה הא ע״י הך אגרת נתגולל טובה לישראל כהנ״ל, וא״כ איך נתגולל ע״י המן חייבא, אבל זהו קושיא אם אמרינן דדעת אחרים לא היה כך, רק הוא אמר כך, וא״כ שפיר קשה, אבל אי אמרינן באמת כך הי׳ דעת כולם לומר רק הוא קפץ בראש לומר ראש דעה לכולם, וא״כ אף זולתו היה דיעה זו במוסכם, א״כ לא נתגולל זכות כלל על ידו, כי זולתו היה ג״כ זה בהסכמה, וא״ש דבל״ז לא הי׳ יכול לומר הדיוט קופץ וכו׳. די״ל כנ״ל דדעתו הי׳ במוסכם אבל באמת אמר לבסוף, אבל עכשיו אמר דהוא המן ואיך נתגולל ע״י דבר טוב, ועכצ״ל דהי׳ קופץ בראש כדרך הדיוט, ובאמת דעתם הי׳ לומר ג״כ זה לולי שקדם הוא להם וא״ש:
אמנם באופן השני כך, דבמדרש אמרו פליגי תרי אמוראי, אי גם בדיניהם דיני נפשות מתחילין מהצד או לא דמתחילין מהגדול, ויש להבין במה נחלקו:
אבל כבר כתבתי בחדושי לח"מ בתוס׳, במ״ש דבדיני מממונות אין מתחילין מהצד רק בדיני נפשות, דלמה לא שייך 'לא תענה על רב' גם בדיני מממונות, אבל הטעם דדבר תורה אחד כשר לדון דיני מממונות כמ״ש הרמב״ם, וא״כ יכול הגדול לומר דעתו בראשונה, ואי דאחריני לא יחלקו עליו משום 'לא תענה על רב' מה בכך, לו יהי׳ דגדול דן הלא דינו דין, וא״כ דל הנך אחריני וכלא יחשובו הלא אחד כשר לדון, משא״כ בדיני נפשות דבעינן מנין כ״ג, וכד בצרי לי׳ אפילו חדא מעכב, א״כ שייך לא תענה על רב, דדעתם אין דיעה שלימה דנושאים פני הרב:
והנה בבני נח אמרינן דנידון בדיין א׳ אפילו בדיני נפשות, א״כ ס״ל דשוה דיני נפשות בבני-נח כמו דיני ממונות לדילן ומתחילין מהגדול, אבל אי אמרינן דגם בבני-נח בדיני נפשות לא יחיד דן, א״כ אין להתחיל מגדול, ויש להבין במ״ש ממוכן, שמוכן לפורענות. מה פירושו, ורש״י פי׳ שעומד לתלות, וזה דוחק דא״כ אח״כ ג״כ ה״ל להזכירו ממוכן, ולמה אח״כ כשנתגדל כסאו לא נקרא כן:
אבל הענין כך, כי אמרו כי שבעה שרי פרס ומדי היו מחולקים לשבעה ימי השבוע, ובכל יום הי׳ אחד דן, וביום השביעי הי׳ יומו של ממוכן, רק הואיל והי׳ דבר גדול, דבר בין המלך ומלכה, נתקבצו כולם יחד לדין, וכבר אמרנו כי יום שבת מושל בו שבתאי, וכל הדברים בו לא יצליחו והכל הריסה ושממה וחרבן ואבדן, וא״כ מה שממוכן פועל בשבת הכל לא יצליח, וכל עסקו ודינו היה לרוע, ולכך אמרו מוכן לפורענות, כי הי׳ מוכן שדינו יהי׳ לפורענות הואיל והי׳ בשבת, אך לפי פי׳ זה מוכיח שבשאר דינים היה תמיד דן יחידי, א״כ מתחיל מהגדול, ושפיר מוכח דהדיוט קופץ בראש וא״ש, ולכך כשעלה המן יותר לגדולה ולא היה ממונה לדון בשבת, לא נקרא שוב ממוכן ודבר זה אמת:
ומה מאוד רב מצות שבת, עד שושתי המלכה הרגיש׳ בו וידעה שאם יהיו ישראלים משמרים שבת, שיהיה יום פקידה, לכך הכריחה לבנות ישראל לעשות מלאכתן ביום השבת, ואף אסתר המלכה הי׳ לה שבע נערות. אמרו חז״ל שמנה בה׳ שבעה ימי שבוע, ותמהו כל המפרשים אסתר הנביאה לא היתה יודעת איזה יום שבת עד שהצריכה לסימן הנערות, ועיין מנות הלוי, אבל הוא הטעם כי אסתר היה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודית, ואמרו חז"ל בטלה בנשים מביא לידי זימה. וא"כ בלי ספק שכל ימי המעש' הי' אסתר עוסקת במלאכה כאשה חכמת לבב, ובשבת שמר' שבת ח"ו מחללו במלאכה, וא"כ היו הנערות מרגישים שהיא שומרת שבת, וידעו כי היא מבנות ישראל, ולכך הערימה וחלקה הנערות כל א' ליום מיוחד בימי שבוע, וא"כ הנערות המשרתים בחול הם לא היו אצלה בשבת וחשבו כמו שעוסקת כל ימי שבוע במלאכה, כ"כ עוסקת בשבת, ולהיפוך הנערה המשרתת בשבת ורואה שהיא אינה עוסקת במלאכה, אף היא תחשוב שגם בימי חול אינה עוסקת, וא״כ הי׳ זה שהיא יהודית נעלם מכל הנערות המשרתות את המלכה, והנה משה רבינו ע״ה ראה מחשבה המן, כמ״ש זקיני הגאון איש אלהים במ״ע באריכות, והוא הגין בעד ישראל לבל יוכלו העמלקי׳ רשעים להרים קרן בישראל עד בא מרדכי הצדיק, והענין כי אמרו מגלת אסתר ברה״ק נאמרה, שנאמר קימו וקבלו. קיימו למעלה מה שקבלו למטה. והקשו הא אמרינן בשבת קיימו מה שקבלו כבר, כי אמרי׳ מודעה רבה לאורייתא. אבל בימי אחשורוש הדר קבלוהו.
ונראה דיש להבין מה שאמר ביומא למה נמשלה אסתר לאילת השחר, מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. ויש להבין א״כ הרי זה כשפנה היום והגיע לילה ולא להיפוך שפנה הלילה והגיע היום, וה״ל להמשיל אסתר לכוכבי נשף, אבל צריך עוד טעם למה לא הי׳ עוד נסים, כי בזוהר כתב שיש בכל דור ניסים רק בלתי נגלים ונודעים, וזהו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהקב״ה מכיר בהן, והענין כי ישראל היו במדבר, הכל בדעת פלוסופי׳ קדמוני׳ שהקב״ה מסלק השגחה מתחתונים לרב גדולת רוממותו, וזהו אומרם היש ה׳ בקרבנו אם אין. ולא הי׳ לבבם שלם עם ה׳, כדכתיב ויפתוהו בפיהם ולבבם בל נכון עמו. כי בלבם היה שאין הקב״ה משגיח כלל בתחתונים, ולכך אמרו היש ה׳ בקרבנו, אם יודע מה בלבנו, כי חשבו כי אינו מכיר בפרטי׳ ואין ידיעתו מקיף כלל בשפלי׳ גשמים תחתונים, ולהסר ספק זה מלבם באו נסים ונפלאות, ומזה הכירו וידעו כי ה׳ בקרב ישראל בהשגחה פרטיות, אבל לא התמיד, וכאשר עבר הנס זמן מה חזרו לספק, כדכתיב מהרו שכחו. והאמינו שנמסר השגחה לכוכבי שמים ושרים עליונים, וזהו הי׳ סיבת המרי במלכי ישראל ויהודה, שקטרו לצבאות השמים ועשו טלמסאו׳, וכאשר רצה הקב״ה להחזירן למוטב, חזר ועשה מופת בקרב ארץ, וזהו התמיד כל ימי בית ראשון וגלות בבל, עד שאחד שהי׳ משוקע בדעה נפסדה כזה מאן לקבל מופת מישעי׳, ולכך לא הי׳ תורתינו תקוע בלבב ישראל, כמ״ש הנביא ויפתוהו בפיהם וכו׳. והי׳ זה חושך ואופל משוקעים בדמיון נפסד כזה, וזהו הי׳ יצה״ר דע״ז דהיה שכיח, כי ראש המרי זה שקב״ה אינו משגיח ויודע כלל, רק הכל תלוי בצבאות כוכבים וטלמסאות וכוונים שלהם:
אמנם בימי מרדכי ואסתר הם העמידו הדת על תלה, כי ראו ישראל הנס הזה והשתלשלות הנסים מושתי והמן ואילך, והם הקישו דלתי מעלה עד שהביאו רוח טהרה בקרב לבבות אנושי שנתקע אמונה שלימה מוחלט בקרב לבבות ישראל שהם האמינו בתכלית אמונה שה׳ משגיח בפרטיות, ואין דבר נעדר מידיעתו, בוחן משגיח עושה הכל, ולא יתואר שום דבר בעשי׳ זולתו, ולכן לא יאתה העבודה והתפלה כי אם בלתי לה׳ לבדו. וזהו שהדר קבלהו בימי אחשורוש. לקיים התורה בלב שלם ולא אחד בפה ואחד בלב, וזהו הי׳ אז צורך ג״כ למפלת המן כאשר אמרתי כבר כמה פעמים, כי המן בא בזכותו של עשו שהיו צד בפיו ולבו בל עמו, וכל זמן שגם ישראל מקבלים התורה רק בפה ולא בלב, א״כ זכותו של עשו במקומו, ולכך כאשר אמרו היש ה׳ בקרבנו. אם יודע מה מהרהרים, בא עמלק וזכות עשו בידו, ולכך לא הי׳ יהושע יכול לעקרו לגמרי, רק ויחלש יהושע עמלק, אמנם בימי מרדכי שקבלוהו התורה מלב תמים, וכל לבבות דורש ה׳, א״כ בטל טענת עמלק בזכות עשו, היותו רק צד בפיו ולבו מלא תוך ומרמה, ולכך יכלו להם והחרימו אותו ועמו, ומאז אשר קבלו האמונה אמיתית, זה האיר להם הלילה וליהודים היתה אורה כתי׳, כי סר חשכ׳ השכל ואופל הטעו׳ מהם ויאירו עיניה׳, ולכך מאז חדלו הניסי׳ בפרהסי׳, לפי שאין צורך בהם, ובפרט להעלותן על הספר כי בלא״ה הם שלימי׳ לה׳, ומה צורך לניסי׳ היו בלא״ה הם מאמיני׳ בני מאמיני׳, ובזכות אמונה שכרם יותר מרובה משיהי׳ ע״ז ניסי׳ ונפלאות שאין כ״כ שכר כמו למאמין בפשוט בלתי ראי׳ ניסי׳, ולכך שפיר מדמה הגמ׳ לסוף הליל׳, כן סוף כל הניסי׳, כי זהו הי׳ יום אמיתי שסר ספק והחושך הזה מקרב לבב ישראל, והוא היצה"ר של ע״ז שנתבטל בימי עזרא, וזהו החלו בימי אחשורוש, ומאז פסק ונתבטל, ולכך ראוי היה יהושע לבטלו, כמאמר הגמ׳ דהתורה כעס עליו שלא בטלו וחסרו ה׳ משמו, ולכך נאמר שים באזני יהושע כי מחה אמחה וכו׳. וכמש״ל בשם מדרש, כי הי׳ הכוונה לעקור זרעו של עמלק, זהו היה אלו בטל אז ליצה״ר דע״ז וקבלו התורה כמו בימי אחשורוש, ולכך כאשר החליש יהושע את עמלק הי׳ מלחמה כביד׳ לרוע לבב מקצת ישראל, כמ״ש לולי זכות משה שהרים ידו והיה זכות משה מגין נגד עמלק עד זמן מרדכי, כמ״ש שהוא אילת השחר סוף הלילה ותחילת ביאת השמש על ארץ, וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. היינו זריחת שמש, כמ״ש בריש ברכות, דגם זה יש לפרש בבא השמש ע״ש, והוא רמז עד מרדכי היה זכותו של משה מגין ואז נתבטל כחם, וזהו קיימו מה שקבלו כבר, רק מנא ידעו דלמא לבבם עדיין בלתי שלם, ואי שאמרו קיימו גם בהר סיני אמרו נעשה ונשמע, והכתוב מעיד ויפתוהו בפיהם כו׳. ולזה אמר קיימו למעלה מה שקבלו למטה, הקב״ה הסכי׳ שקבלת התורה זו היא אמת ובלב שלם ידברו, וא״כ זה וזה קיימו מה שקבלו כבר, וקיימו למעלה מה שקבלו למטה הכל אחד, ומוכח דברה״ק נאמרה, דהסכים הקב״ה לקבלתן ושלבב׳ שלם עם ה׳ אלהיהם, וא״ש ונכון:
ולכך אמרו כל מועדים בטילים וימי פורים לא יתבטלו. כי הוא עיקר שורש תורתינו וקבלת התורה, ואמונה מוחלטת בלב, ולכך שקולה היא למאוד ונקרא פורים ולא פור, כי פור המן הוא גורל אחד אבל כתיב ויחלש יהושע. הוא לשון גורל כדאמרינן ומאז התחיל פורענות של עמלק, ובזמן מרדכי ואסתר נגמר, ולכך נקראת פורים, וכן ה׳ תומך גורלנו, כי אז נגמר הברית עם הקב״ה, שהקב״ה נוטל אותנו לגורלנו כאשר קבלנו התורה בשלימות, ולכך נקראת פורים לשון רבים, גורל אחד לה׳ וגורל אחד לע״ז, ולהיות כי קבלת התורה בימי מרדכי לא היה מיראת המן כלל פן יהיה כלה ונחרצה ח״ו, דא״כ עדיין הדבר מחמת פחד כמו כפיית הר כגיגית, ועדיין מודעא רבה לאורייתא, רק היה בלתי אימה כלל, רק מאהבא ברורה פשוטה, ולכך ע"ז יש לשמוח בפורים.
וזהו אמרם חייב אינש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הרצון כמ"ש שלא יהיה לו בזה פניה בשביל הצלה מפח המן, רק כאלו אין המן ומרדכי בעולם רק מעצמנו קבלנו התורה לרב אמיתיות שלימות הדבר וכשרון המעשה.
אך יש עוד פי׳ בזה בחייב אינש לבסומי בפורים וכו׳. מה שאמרתי כבר, וצריך כעת להאי ענין ונתחדש ביה דבר, והוא בהא דאמרינן במדרש המן פתח באף ונלקה באף. והיינו כי ידוע מ״ש בגמ׳ כי הקב״ה אמר למשה ארך אפים, שאלו משה למי, א״ל לרשעים ולצדיקים, א״ל רשעים יאבדו. א"ל הקב״ה חייך דתצטרך ליה, במרגלים ביקש משה 'ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת' עכ״ל. ויש להבין למה לא נצרך משה לזה עד מרגלים, הלא גם בעגל נצטרך לזה שאל יחרה אפו ברשעים, וגם יש להבין למה ביקש משה שאל יאריך אף לרשעים, הלא מגדר הטוב להטיב לזולתו, והלא זו כל מגמתו בעד פושעים יפגיע ובכל עונותם הרבה להתפלל ושם נפשו בכפו כהנ״ל, מחני נא. ובמותו אמר הקב״ה מי יקום לי עם מרעים וכו׳. ואיך אמר שאל יאריך אף:
אבל הענין כל ישראל כולם צדיקים, דכתיב ועמך כולם צדיקים. אפילו רקנים שבהם מלאים מצות כרמון, וכך הם ישראל כשהם באגודה תמימי דעים, קטן וגדול שם הוא, אין מכיר במומם והם כעדר רחלים שעלו מהרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם, כי מי יבדוק אחרי כל מום. אדם שקונה עדר רחלים גדול כאחד, מי יחפש אחר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, אבל כשהם נפרדים זה מזה ונצב כל אחד לבדו, אז צריך בדיקה לכל דבר בניב שפתים אפי׳ קטן כגדול יחשב, וזהו מאמר המן ימ״ש, כי אמר לאחשורוש להשמיד לישראל, ואחשורוש אמר כי ישראל כשרים הם ויתפללו לה׳ וישמע בזעקתם, וע״ז השיב המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. ואינם באגודה אחת, ולכך יש תקוה שלא ישמע ה׳ לקול שועתם. אמנם אסתר ומרדכי אמרו כנוס כל היהודים ויהיו לאחדים, אמנם על מה שכנס כל יהודים, פושעים ורשעים שהפרו ברית ונהנו מסעודתו ונבעלו לארמי׳ ולא דחה אותם ורדפם לחרמה, זהו שאלת הגמ׳ מרדכי מהתורה מנין, שעשה כן לחבר קשר פושעים וצדיקים יחד, הלא נאמר בהתחברך לרשע פרץ ה׳ מעשיך. ע״ז בא התשובה קח לך בשמים ראש מר דרור. ומתרגמינן מרי דכי׳. ונאמר שחלת וחלבנה. כמ״ש חז״ל כי מזה למדו לקרב לאחדים אפילו פושעי ישראל, ונרמז מרדכי בקטורת כי הוא מקשר ישראל לאביהם שבשמים, ועיקר קטורת על תפלה, כמ״ש שהקול יפה לבשמים, וכן מרדכי בתפלתו עצר מחשבת המן כמו קטורת שמעציר המגפה ונקרא מר דרור, כי תחלתו מר שעמד נגד המן ולא השתחוה לו וערער מדנים לישראל, אבל סופו היה דרור וחירות וגם טהרה לכל ישראל בתשובה, כי מה איכפת בחירות, יאי גלותא לישראל. רק העיקר בתשובה שעשו ישראל, ולכך מתרגמינן מרי דכי׳, שנטהרו למקום. ודבר גדול למדנו התרגום בזה, כי אין לך בן חורין רק מי שהוא טהור וצדיק בכל הדברים, הוא נקרא בן חורין, ומה נ״מ בשעבוד עולם העובר כצל, אבל מי שאינו טהור במעשיו, אף שידומה שהוא בן חורין, אין לך עבד גדול מזה, כעבד לעבדים וכל רוחות שפילות ימשלו בו, והרי הוא משועבד למס עובד, ולכך מתרגם על דרור דכי', דעיקר חירות תליא בטהרותו, והטהרה היא החירות:
ואך יש ג״כ רמז, כי נודע על פי החשבון בגמ׳ דמגילה, כי שנה זו שנגזר גזירה היה שנת ס״ה לאחר חורבן, ובגמרא דעירובין דרשינן מקרא כי ארבע עשרה שנה אחר שנה שנחרב הבית, דהיינו בכלל ט"ו שנים היה יובל, ולכך נאמר ביום כפור ראש השנה, היינו ראש היובל, וא״כ היה בשנה ס״ה לאחר חרבן ג״כ יובל, והיה שנה זו שנת יובל, והיה דרור לכל ארץ, ולכך בזכות זה ניצלו ישראל ויצאו לחירות, כי בגלות בבל היו מקדשים יובלות, כדמשמע מקרא דירמי׳, וכמ״ש התוספות ובפרט אז, כי כבר מימי כורש ראשון קרבו במקדש שמקריבין אע״פ שאין בית וכו׳. ולכך נקרא מור דרור דכתיב וקראתם דרור בארץ:
ונשוב להנ״ל כי ודאי כל ישראל בחזקת כשרים, רק מאן נקרא רשע עכו״ם, הם רשעים ממקום רשע באים ממרכבה טמאה, ורשעים הם בעצמותם, ולזאת משה ששונא לעכו״ם, כמאמרו שלא תשרה שכינה על עכו״ם כאשר אמר, ובמה נפלינו אני ועמך מכל העמים אשר ע״פ האדמה, ולכך כשמעו מאריך אף לרשעים היינו עכו״ם, חרה לו, עכו״ם יאבדו ויכרתו, חרה ה׳ ואמר לו הקב״ה, חייך דתצטרך לו, ובעגל לא היה צריך לאריכות אף על עכו״ם, אבל במרגלים שהיו ראוים לבא תיכף לא״י לולי חטא מרגלים, וא״כ ש״מ דנשלם עון הכנעני דכתיב בקרא ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עוד משמע בבואם לארץ נשלם עון האמורי לולי חטא המרגלים כנ״ל, וא״כ אז שהיה ראוי לארץ נשלם עון האמורי, ומשה ביקש על ישראל שימחול ויאריך להם לעונש יום לשנה, שיהיו עוד מ׳ שנה במדבר, וא״כ אף לכנעני שכבר נשלם סאתם הוצרך להמתין עוד ארבעים שנה, וא״כ היה ארך אף לרשעים, לכנענים הטמאים ארורים כאלה, וזהו מאמר הקב״ה יהיה זמן דתצטרך ליה, והיינו בזמן מרגלים ואריכת אף על הכנעני, וכך היה ביקש ועתה יגדל כאשר דברת. אפי׳ לעכו״ם להאריך אף, וא״ש. כללו של דבר ארך אפים, אף אחד לישראל שהן בכלל צדיקים, ואף א׳ לרשעים שהם עכו״ם, וזהו הסוד אף חובב עמים. כי אף אחד להאריך לגוים, ולכן חובב עמים, והנה אז בזמן מרדכי היו ישראל בעו״ה נדונים כעכו״ם כי השתחוו לצלם, ועיקר כי נבעלו לארמית נמשכה ערלתו והרי הוא כגוי, ודע והבן מ״ש במדרש בושתי שביקש לבוא לפניו ערומה, כי רשעים נשפטים בגיהנם ערומים, וכן אמרו בדוד שנכנס למרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מהמצות, כיון שנסתכל במילה נתיישב דעתו עכ״ל. ומה זה שהיה מצער בזה, והלא לא סגי בלא״ה לרחוץ במרחץ, וגם הדבר בעצמו צריך ביאור:
אבל הענין מ״ש הרמב״ם במורה נבוכים הקושיא שהקשו לו בעץ הדעת שנפקחו עיניהם וידעו כי ערומים הם, א״כ שכל-כך היה דעתם מקדם מטופש עד שלא ידעו להבחין אם הם מלובשים או ערומים, וע״י עץ הדעת הבחינו הדבר, א״כ אכילת עץ הדעת טובה גדולה להם, שעלו ממדרגת נחש ובלתי בעל מדע למדרגת פקח ובעל הבחנה ע״ש באריכות, אבל הענין תדע כי אין לך אדם שאין לו אור מקיף כמו לבוש, והוא המשמר לאדם, והן מלאכיו אשר יצוה לך לשמרך בדרכיך, שהוא אור מקיף לאדם, ואפי׳ לבהמה יש קצת אור מקיף, אך לא כ״כ כמו לאדם, כאשר האריך בזה בכתבי האר״י ז״ל, אבל לנחש אין אור מקיף כלל כדכתי׳ והנחש היה ערום מכל החיות. ערום ממש בלי אור מקיף כלל, וקודם החטא היו הם מקיפי׳ באור מקיף גדול ולא היו ערומי׳ כלל, ולא היו צריכים ללבוש כלל, וכן בלהקת הנביאים ושאול בניות ברמה, שהיו מתנבאים ומפשיטים בגדיהם והיו ערומים כל היום וכל הלילה, חלילה מגנות הלזה, אבל היה להם אור מקיף, ויתיצב כמו לבוש, ולכך היו מפשיטים בגדיהם, ולכך כאשר אכלו עץ הדעת ונתדבקו בנחש, אף הם נעשו ערומים ונסתלק אור מקיף והיו ערומים בתכלית, וזהו ותפקחנה וידעו כי ערומים. כי בחטא נסתלק אור מקיף והרגישו בחסרונם, וזהו מאמר אדה״ר את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי. כי נסתלק אור מקיף, ודע כי אדם הבועל לארמית נפשט כל אור מקיף שלו ממנו, ולכך ביוסף אמר בו לעשות צרכיו נכנס, נאמר וינח בגדו אצלו. ולכך דוד שנשא ליפת תואר הי׳ מסופק אס הוא בכלל בועל ארמית, כי לא דיברה התורה רק כנגד היצה״ר או לא כי התירה התורה, ולכך כשנכנס לרחוץ עצמו מצואתו ועוונתו שחטא לנפש, אמר אוי לי שאני ערום, כי חשב שנלקח ממנו אור מקיף ע״י בעילת יפ״ת ארמי׳, וכאשר ראה במילתו ולא נמשך ערלתו, הבחין כי לא בעל בת אלהי נכר, ולכך אחשורוש וכולם שהיה בעצת נחש להסית לישראל, בקשו שתבוא ושתי ערומה, וכן רשעים נדונים בגיהנם ערומים בלי אור מקיף כלל, ולכן אלו ישראל שהיו בועלים ארמית בעו״ה נעשו כעכו״ם, ומכ״ש אלו שהשתחוו לנעבד כהמן, ועובר על מצות קידוש השם בפרהסיא אשר נדונים כעכו״ם, ולכך הי׳ ח״ו ראוי לכליון, רק אף חובב עמים, הוא שהגין בעד ישראל לחוננן, דאפי׳ על עכו״ם הקב״ה חס, ולכך המן חשב לעורר חימה על ישראל דחטאו עוו ופשעו, ולכך התחיל באף אבל נלקה באף, כי אף חובב עמים. הגין בעד ישראל, ולכך בפורים נתעורר דלת למעלה, אף החובב עמים, ולכך חייב אינש לבסומי בפורי׳ עד דלא ידע בין ארור המן וכו׳. כי אף חובב עמים אפילו לעכו״ם, הקב״ה מתנהג בחסד, ולכך נאמר בש״ע דיש ליתן אף לעני נכרי צדקה, כי בפורים אף חובב אף גוים בכלל החסד והחמלה, ובאמת הרשע אחשורוש חשב ג״כ בסעודתו לדמות לעליון, להיות אף חובב עמים, ולכך עשה משתה לעשות כרצון איש ואיש, דהוא שוה לכל, אבל נכזבה מחשבתו, ובמדרש אמרינן אתה רוצה לעשות כרצון איש ואיש, אינו יכול לעשות זה, הולך לאנטוכי ומבקש רוח צפונית וזה רוח דרומית, איך אפשר לעשות כרצון שניהם, וכתיב רצון יראיו יעשה. ולהבין הפשוט באמת אם א״א לעשות, איך נאמר רצון יראיו יעשה. אבל הענין כך, כי יש לדקדק במה שנאמר יעשה ולא עושה, אבל כך כוונת השם לעשות כרצון כל יראיו, ואיך אפשר לעשות שני הפכי׳ בנושא אחד, ולכך הקב"ה ישנה הרצון ונותן בלב הצדיקי׳ שיסכימו כולם לשפה ורצון אחד, כדי שיוכל לעשות בהסכמת כל היראים, וזהו רצון יראיו יעשה. שיעשו רצונו, והוא בעל כל הרצון וחפץ, כי לעשות כרצון כולם אי-אפשר כנ״ל:
אמנם מה שביקש בזה אחשורוש לעשות כרצון כל איש מבלי אונס, יש בזה שני טעמים, אחד הוא ע"פ מ"ש בגמרא דע"ז פ' השוכר את הפועל. רבא אמטי לי' קירבא לבר שישך ביום אידו, אשכחת דיתי' עד צווארי' בוורדאי וקיימין זונות ערומות קמי', א"ל אית לכו כי האי גונא לעלמא דאתי, א"ל דידן עדיפא טפי מהאי, אתון אית עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא הוי עלן אימתא דמלכותא, ויש להבין מה זהו שטות כזה לומר אית לכו לימי משיח תענוג גשמית, אשר חרפה לנו לומר שיהי' זה בגדר הענין לומר שיכניס בעניני תענוג, ומי שהוא שלם בגדר התכלית יתעב דבר זה בתכלית, והיה לו לרבא לשתוק ולומר שתוק משטות כזה, ומאן מעכב בגלות המר הזה לכנוס ח"ו בקובה של זונות, וגם מה שהשיב רבא דלא הוי עלן אימת מלכות, מה ענין זה לתאות הגשמי ותאות יצה"ר.
אמנם הענין כך, כי ידוע מה שנחלקו חז"ל אם בימות המשיח יתחילו היעודים הנאמר בנביאים, את רוח טומא׳ מעביר מהארץ, ותכסה הלבנה וכו׳. וכהנה יעודים אשר יהי׳ ממש עולם חדש או לא, רק כמאמר שמואל אין בין עוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכות בלבד. ובאמת שניהם אמת, כי תחלה לא יהיו אלא חירות משעבוד מלכות כמאמר שמואל, ואח׳׳כ יחכה על יעודיו הנ״ל, לא יפול דבר מכל מה שנאמר בנביאים, רק לזכות לדברי נחמדים ויקרים רבים כאלה צריכים שימור מצות בתכלית המעולה, והיום לעשותן ולמחר לקבל שכר, ואין הקב"ה וותרן, והנה ידוע לכל שאדם יותר עלול לחטא כשהוא בן חורין ואין עליו שום שעבוד ושר ומושל משהוא מוכנע לאחד ויש עליו שר ומושל, כי אדם עלול לחפשיות, וכאשר הוא חפשי דעתו גבוה על עצמו ורוח גסה, וכח התאוה גובר, ולכן נאמר בימים ההם אין מלך ישראל איש הישר בעיניו יעשה. ולא תמצא מקום דזנות שכיח ביותר וביותר, רק במקום שהעיר ומחוז הוא חפשי ממלך, כאשר העידו המחקרים, אבל לא בגלות, ואף שכר אין כ״כ משמירת מצות ועזיבת החטא, כי עול גלות ושעבוד מבטל יתרון התאוה ואין שכר כ״כ, ובפרט הרבה מצות שא״א לשומרן, אמנם בביאת הגואל אי״ה אלו הי׳ תיכף נבע' רוח הטומאה מהארץ, פשיטא דלא הי׳ להם כ״כ שכר בעזיבת הרע, אם לבם חלל ואין כח יצה״ר שולט בהם, אבל כשיהי׳ עדיין יצה״ר קיים, ויהי׳ חפשי משעבוד מלכיות, הרי כל הכוונת לעשות רע הם מוכנים ועומדים, ומ״מ שמרו הטוב ויעבדו ה׳ כראוי ויעזבו הרע וההבל, זהו תשוב׳ אמיתות למה שחטא מקדם, כדאמרי׳ היכי-דמי בעל תשובה כו׳. ועי״כ יזכו אח״כ ליעודי׳ הנאמרי׳ לבער רוח הטומאה, והי׳ ה׳ לאור עולם וכו׳. וזהו הענין בר שישך עם רבא, כי בר-שישך ידע דעיקר ביאת אדם, תכליתו הוא בזה העולם ללחום מלחמת יצה״ר, כי בזו יקנה שלימות ועושה נחת רוח ליוצרו, וקונה לעצמו חיי עה״ב, שיפה בו שעה אחת מכל חיי עה״ז, וזו יותר טוב מכל תענוגי ומעדני העולם, לכך כאשר יתבטל יצה״ר נאמר בקרא שיספדו עליו להיות עי״כ אין שכרם מרובה, כי אין כאן יצה"ר, וזהו הענין בר שישך חושב תיכף בביאת משיח יחולו יעודי נביאים שיתבטל היצה״ר ולא יהיה עוד לב אגמון, ולכך שאל לרבא מה זה תכליה המקוו׳, הלא עי״כ תמעט שכרכם כי אין לכו לעלמא דאתי כי האי לעשות תענוג כזה בוורדין וזונות, כי לא יהי׳ יצה"ר, וא״כ יהי׳ אצליכם מצד הטבע דבר שטות ומתועב, כמאמר חז"ל בושאני מעצמי בדבר שאני נולד מתענוג וחמדה של חרפה, וכבר קדמו דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ועתה יש בידכם להתענג בבית נשים וזונות ואתם נמנעים מזה, וקדושים לה' אלהיכם שכרכם הרבה מאוד, וא"כ יפה לכם עכשיו שלימתכם ונחת רוח ליוצרכם, ומה זה שתקוו ותחכו לימות המשיח, וזהו לשון שאלתו אית לכו כי האי גוונא בעלמא דאתי, הלא אז תחזה בושה לפנות לזה השטות כנ"ל, והשיב רבא כמאמר שמואל שלא נעקר יצה"ר תיכף ואדרבא מצד הטבע בעצם יהי' מקום ליצה"ר יותר מעכשיו, וזהו אמרי לדידן עדיפא דלית לן שעבוד מלכות, א"כ הרי כח יצה"ר בתוקפו וכחו גדול ביותר כנ"ל, ומ"מ נחנו נהי' מופרשים ומובדלים ממנו מכל ותמים נהי' עם ה' בזה ירבה שכרינו וקנין שלימות נפשינו וא"ש.
כללו של דבר, מי שחפשי משעבוד עלול לתאות יצה״ר למאוד, ולכך אחשורוש שכל מגמתו הי׳ להחטיא ישראל עשה להם חפשי כדת אין אונס ולעשות כרצונו, וכאלו אין מושל להם כלל, וא״כ יהי׳ יותר עלול לחטא בכל אופן כנ״ל, ולכך הי׳ חמתו של הקב״ה בוער בישראל, כי באמת הוסיפו לחטוא, ועל המן המסית הי׳ ביותר כי אין מרחמים על המסית, לכך נאמר במד׳ וחמתו בערה בו. עד אימת הי׳ חמתו בוער, עד דכתיב וחמת המלך שככה. ותמוה, אבל פשמ׳ של המד׳ הוא כך, כי מבואר במדרש ותרגום, שושתי נענה איך אבא ערומה לפני כל השרים, באם יראו אותי ויגבר יצרם כי אין מעצור ברוחם, כי הוא מגביה שפלים ומשפיל גאים, המה לא יהדרו פני המלך ויחתרו בכל האפשרות לבוא עלי ולבעול אותי אם באונס ואם ברצון בתחבולת הפתי, וזהו הוא דבר רע וזר עליך ועלי, אמנם אחשורוש טיפש לא אומן לכל זה, כי חשב בלבו מי הוא זה שיתן עין באשתי אשת המלך לכבש׳ או לחמדה, וכולם יודעין שאין משתמשין בשרביטו, ואין לאדם חמדה במה של מלך, כמאמר הפליספו׳ אימת המלכות תקוע כ״כ בלב איש עד שנשתקע לטבע קיום באיש, וכאשר יראה איש מלך מעצמו יחרד מבלי שם כלל על לבו פחד והדר מלכות, כי כבר הוחק בטבעו, וזהו היה ענינו שמאן לשמוע בקול ושתי והיטב חרה לו שלא שמעה בקולו וחמתו בערה בו למאוד, אבל אז ביום ההוא שנתלה המן, ראה כי נפל על המטה של אסתר, והוא חשב כי בא לענות אותה עד שצעק הגם לכבוש וכו׳. ועתה חשב אחשורוש בדעתו השתא אסתר הי׳ במעמד המלך במלבושים וביקש המן לשגלנ׳ בתאות היצה״ר, לכ"ש כשהי׳ ערומה ובמשתה היה התאוה וחימוד יותר, ואז ראה כי הטיבה ושתי את אשר דיברה, לכך נאמר אז וחמת המלך שככה, וא״ש. אבל יובן ג״כ על הקב״ה, כי כל מלך האמורה במגילה הוא מובן על מלך מלכי המלכים הקב"ה, כאשר דרשתי כמה פעמים בזה, ולכך נאמר במד׳ רבה כשבתו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. כתיב כי לה׳ המלוכה ומושל בגוים. ואתה אמרת כשבתו על כסא מלכותו. אלא כאן קודם חרבן וכאן לאחר חרבן, וכבר תמה היפ״ע בשאלה, מה ענין מלכות דארעא למלכות דרקיע, אבל יובן בכל מקום שהם ישראל שם כסא כבוד, ולכך בבל היה המרכבה שם כמ"ש יחזקאל, ובגלות מדי אשר היו יושבים בשושן מדינה בעילם, כתיב ושמתי כסאי בעילם. והנה ההפרש שבין מלך למושל, כי מלך יכול לעשות לפנים משורת הדין, ומלך פורץ גדר, אבל מושל שהוא רק ממונה מהמלך, אין בידו לעשות לפנים משורת הדין, ולכך נגד ישראל הקב"ה כביכול תואר מלך ועושה לפנים משורת הדין, אבל כנגד עכו"ם מתנהג כביכול בתואר מושל, מבלי לוותר להם דבר, וזהו המושל בגוים. וזה כוונת המדרש כשבתו על כסא מלכותו אשר בשושן. מובן ג״כ על הקב״ה דשם כסא בשושן, כדכתיב ושמתי כסאי בעילם. ולכך הקשו הא כנגד עכו״ם אינו מתנהג בתואר מלך רק בתואר מושל, ומושל בגוים כתיב, וע״ז תירץ ההיא בזמן הבית אבל בחרבן בעו״ה שפחה תירש גבירתה. ולהם מתנהג כמדת המלך ולנו כמדת המושל וא"ש. ולכן אף בזו וחמתו בערה בו, היינו חמת הקב״ה שהי׳ בוער על המן המסית עד אז שנתלה, וחמת מלכו של עולם שככה. כי נעשה בו דין מסית לא חמל וחס עליו, היוצא לנו מזה, כמה יש לנו לשמור בשמחה מתערובות אנשים ונשים הנחש מרקד שם, וגם על הנשים חוב לשמור עצמם בצניעות בלי גילוי בשר כלל, לכך כאשר שלח אחשורוש ליודעי עתים, השיבו ואמרו שילך לעמון ומואב, ורמזו לו שיזכו לצאת מאתם כל זרע מלכות בית דוד בשביל שהיו נשים צנועות ולא קדמו נשים לקראת אנשים מחמת כל כבודה בת מלך פנימה. ואפי׳ בשיטי׳ לא הפקירו עצמן בנות מואב רק בנות מדין, ולכך נאמר נקום נקמת מדין וכו׳. וזהו שנרמז בפסוק והקרוב אליו כרשנא וכו׳ היושבים ראשונה במלכות, דהיינו עמון ומואב שהם היו יושבים ראשונה במלכות האמתית שהם היו ראשוני׳ שצץ חוטר גזע ישי המלכי׳ השלימי׳ אשר נזר ה׳ על ראשם ומשחם ה׳ למלך עד עולם, וע״ז מרמז היושבים ראשונה במלכות, דקאי על מלכות ישראל, והם אשר באמת חל שם מלך, ואין לך תערובות אגשים ונשים אפי׳ במקצת, שלא יצא מהם שטנה וקלקול וסופו רע ומדון, ולכך ושתי שעשתה משתה בית המלכות, היינו לא בבית הנשים רק במקום דגברי׳ שכיחים והכל לזנות, ראה מה קרה לה, ואמרו שבא גבריאל ועשה לה זנב. וכאשר דרשתי כבר בזה, כי ודאי כשאמר להביא ושתי ערומה, לא אמר דרך חוצפה כ״כ שתבא מלכה בעצמה ערומה, רק כלומר להביא כאלו כפאו השרים הסריסים, ומביאים אותה בעל כרחו, וזהו להביא ושתי ועם כל זה לא רצתה ושתי. וכונתה היה גם כן לזנות ולהחטיא לישראל כמאמל חז״ל, רק חשבה דאם תבוא בית המלך ושרי׳, מה יועיל זה אם יזונו עיניהם מעבירה, מכל מקום לא יהיה מצוי להם שם לחטוא בפועל, רק בקשה שהמלך ושרים יבואו כולם שם בית נשים ושם תעמודנה היא וכל הנשים ערומות להבחין מי הוא היפה בנשים, ושם יהיה שכיח הזנות, ובלי ספק שלא ילכו משם בלי חטא ואש בנעורת ולא יבער, ברוך שהפיר עצתם, וזהו היה מחשבה באמת, אף כי תפתה בפי׳ מדרך צניעות כמבואר בתרגום, שלא נאות לבת ואשת מלך לילך כאחת נבלות, וכבר נודע מ״ש בזוהר כי אין מ״ה יודעים מה שבלבבו של אדם, אמנם במדרש מקץ מבואר כי גבריאל ממונה על החלומות, ואין מראין לאדם אלא מהרהורי דלבא, וא"כ ע״כ צריך גבריאל לידע מה בלבבו כדי להראות להחולם לפי דמיונו כאשר דרשתי זה כמה פעמים, ואם כן שפיר בא גבריאל לעשות לה זנב, כי הוא יודע מחשבות לבבה לרוע, ולכן מאוד יש להזהר מרע, אפילו מן מחשבה, אלהים יחקור תעלומות לבב:
הנה כל מחשבות המן היה לרוע כמבואר במדרש, ומ״מ התחכם באמרו לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי אם על כל השרים. ויש להבין הלא אין זה מדרך ארץ לומר, בשביל עוות המלך לבד אין כ״כ המרי כמו העוות לכל השרים, הלא כולם בטילים, וכל כבודם הוא שפלות נגד המלך, ומה איכפת ליה למלך מה שעוותה לשרים, הלא יותר יש לה לקנוס בפגוע בכבוד המלך אישה וקים ליה בדרבה מיניה:
אבל הענין כך, לפי מה שכתוב בגמרא בני עיר שנגנבו להם ס״ת, אין דנים בדייני אותו עיר דה״ל נוגעים. וכתב רמ״א ועכשיו דהכל נוגעים יכולין לדון הבני עיר, דמהיכן נקח דיינים כי כולם נוגעים, והנה ודאי המלך מצי עביד דינא לנפשו, רק אין זה מנימוס המלך לדון המורד בו דה״ל נוגע, רק ידונו שריו היושבים ראשונה במלכות, וזהו כי כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין, שהם ידונו דבר הנוגע לו, רק המן הבין שאם ידונו הם עתה, למחר יתחרט המלך וישפוך חמתו על הדיינים, ולכך אמר אדוני מלך ראוי אתה לדון, כי לא על המלך לבד עותה כי על השרים, וא״כ כולם נוגעים, וחזר הדבר לדינו כנ״ל דיש למלך לבד לדון, ולכך אם על המלך טוב שידון הוא בעצמו, וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן, וזהו היה מחשבת המן, ותפס המלך זה שמכאן והלאה מה שיהיה נוגע לכבודו וכבוד טוב המדינה, הכל נוגעים בדבר ויש למלך לבד לדון, וזהו שגרם סיבת מיתת המן, כי המן פגע בכבוד המלך ומלכה, כאמרו הגם לכבוש המלכה עמי בבית. ואלו היה כמקדם היה נידון משרי המלך, והם היו אוהבים להמן, אבל עכשיו שהמן בקש להרוג מרדכי אשר הציל נפש המלך, ודבר זה נוגע לכל שרי המלך, כי כלם חייבים בכבודו, והוא מטיב ונימוס המדינה לגמול טובה להמציל המלך מסכנות המות, וכל אחד מהמדינ׳ יחשוב מחר יתרחש לי כדבר הזה להציל נפש המלך, א״כ דבר זה נוגע לכל שרי מלך וכלם נוגעים, וחזר הדבר כנ״ל שהמלך בעצמו דנו וצוה לתלותו, והרי עצתו עומדת לו לרעה, ובעצמו כרה לו בור ולכד:
ונסיים במה שאמרו כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם, שנא׳ ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. והקושיא מבוארת התם שאמרה כי מרדכי הצילו מנפשו, פשיטא שהוא דבר גדול, אבל יש להבין מה זה שאחשורוש צוה לכתוב בספר ולא לשלם תיכף לגומליו טובה, והלהן יעגנו ויוחילו מתי יהי' התור לשלם, אמנם נראה כי בלאו הכי הקשה במדרש למה גילה מרדכי עצת בגתן ותרש, מה איכפת ליה להציל ממות איש אשר ביטל בנין בית המקדש, ועיין במנות הלוי. ונראה כי ידוע במדרש וכן בתרגום כי אמרו להרוג לאחשורוש ואסתר, א״כ אמר לאסתר בשביל הצל׳ נפשה, אך לא רצה בזה לקבל גמול מאחשורוש, ולכך לא אמר למלך וצוה לאסתר שלא תגיד למלך בשמו כדי שלא יקבל שכר על כך, ואסתר עברה פיו כי לא חפצה לעבור מבלי להגיד בלתי שם אומרו, ואמרה למלך בשם מרדכי וכי צוה עליה אשר לא תגיד, ולכך לא היה יכול המלך לגמול תיכף גמול טוב, כי היה המורגש שאסתר אמרה למלך בשמו, ולכך כתיב וימצא, מה וימצא, אלא באמת לא עלה ברוח מרדכי שיהיה כתוב כי הוא גילה סוד בגתן ותרש, ולכך לבסוף נמצא, וזהו האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, מוכח מאסתר כנ״ל והבן:
אבל יש בזה עוד טעם ופי׳ דכתיב ויכתב בספר דברי הימים למלך. וכל מקום שנאמר מלך, פירושו מלכו של עולם כנ״ל, וקשה מה נכתב בספר למעלה שהציל אחשורוש ממיתה, וכי זהו כדאי למעלה לשכך חמתו של ממ״ה, וע״ז קאמר דזהו דנכתב דאמרה דבר בשם אומרו, וזהו לבד כדאי להביא גאולה וישועה בעולם, אמן.