יערות דבש/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 7: שורה 7:
<big>'''המלך דוד'''</big> פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ וכו׳. ודרש במדרש: הרים הם גדולים, נשיאי ישראל, שאין לך חטא הדור שאינו מהם, כדכתיב אשר נשיא יחטא וכו׳. וכן אמרו שמעו הרים את ריב ה׳. ולהבין זה נראה להבין ג״כ דברי ירושלמי בפ״ב דשבת {{ממ|[[ירושלמי/שבת/ב#ו|ה"ו, דף יט:]]}}, דדרשינן מנין שאין השטן מקטרג אלא בעת הסכנה, דכתיב בהשפטו יצא רשע {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קט#ז|תהלים קט, ז]]}}. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא יצא רשע, מכאן שאין שטן מקטרג וכו׳. והדבר תמוה אין לו מובן כלל דוד שקילל שונאיו יאמר בהשפטו יצא צדיק, וכבר חתר היפה מראה לפרשו בדוחק, אבל הדבר יובן במ׳׳ש בגמרא דר״ה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/טז/א|דף ט״ז.]]}} דאדם נידון בכל רגע, שנאמר לרגעים תבחננו {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ז#יח|איוב ז, יח]]}}. ורבי יוסי אמר בכל יום. וקאמר רב חסדא הטעם דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ח#נט|מ"א ח, נט]]}}. ואמר רב חסדא מלך וצבור, מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון אף. ויש להבין מה שייכות יש להך מקדם דדריש מהא דאדם נידון בכל יום עד דאמר ואר״ח מלך וצבור וכו׳. ובדרך פשוט י״ל כך דמהך קרא דבר יום ביומו אינו ממועט דאינו נידון בכל רגע, דאם נידון בכל רגע פשיטא דיצדק מאמר הפסוק לעשות משפט עמו דבר יום ביומו. ויש בכלל מאתים מנה, ולכך הוסיף לומר ואר״ח מלך וצבור מלך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא. וא״כ הדבר שנידון בכל רגע א״כ איך שייך תחלה אם הוא ברגע א׳ תחלה ברגע שניה בא אחרי הצבור ועדיין לא כלתה הריתחא דרגע באפו, וע"כ דנידון בכל יום דוקא, ושפיר קאמר ר״ח ואתי שפיר. זהו בדרך פשוט, ונאמר בזה אי"ה ענין אחר.
<big>'''המלך דוד'''</big> פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ וכו׳. ודרש במדרש: הרים הם גדולים, נשיאי ישראל, שאין לך חטא הדור שאינו מהם, כדכתיב אשר נשיא יחטא וכו׳. וכן אמרו שמעו הרים את ריב ה׳. ולהבין זה נראה להבין ג״כ דברי ירושלמי בפ״ב דשבת {{ממ|[[ירושלמי/שבת/ב#ו|ה"ו, דף יט:]]}}, דדרשינן מנין שאין השטן מקטרג אלא בעת הסכנה, דכתיב בהשפטו יצא רשע {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קט#ז|תהלים קט, ז]]}}. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא יצא רשע, מכאן שאין שטן מקטרג וכו׳. והדבר תמוה אין לו מובן כלל דוד שקילל שונאיו יאמר בהשפטו יצא צדיק, וכבר חתר היפה מראה לפרשו בדוחק, אבל הדבר יובן במ׳׳ש בגמרא דר״ה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/טז/א|דף ט״ז.]]}} דאדם נידון בכל רגע, שנאמר לרגעים תבחננו {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ז#יח|איוב ז, יח]]}}. ורבי יוסי אמר בכל יום. וקאמר רב חסדא הטעם דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ח#נט|מ"א ח, נט]]}}. ואמר רב חסדא מלך וצבור, מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון אף. ויש להבין מה שייכות יש להך מקדם דדריש מהא דאדם נידון בכל יום עד דאמר ואר״ח מלך וצבור וכו׳. ובדרך פשוט י״ל כך דמהך קרא דבר יום ביומו אינו ממועט דאינו נידון בכל רגע, דאם נידון בכל רגע פשיטא דיצדק מאמר הפסוק לעשות משפט עמו דבר יום ביומו. ויש בכלל מאתים מנה, ולכך הוסיף לומר ואר״ח מלך וצבור מלך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא. וא״כ הדבר שנידון בכל רגע א״כ איך שייך תחלה אם הוא ברגע א׳ תחלה ברגע שניה בא אחרי הצבור ועדיין לא כלתה הריתחא דרגע באפו, וע"כ דנידון בכל יום דוקא, ושפיר קאמר ר״ח ואתי שפיר. זהו בדרך פשוט, ונאמר בזה אי"ה ענין אחר.


אבל מזה נלמוד דיותר טוב שיהי׳ צדיק נידון תחלה ורשע אחריו משיהי׳ רשע נידון תחלה דאז הוא הקב״ה בכעס, אך יש סברא להיפוך כמאמר האשה צרפית לאליהו כי באת אלי לפקוד עוני. דזולת אליהו היתה נידונית כצדקת, אבל בערך אליהו לא היתה צדקת ופקד ה' עונה, וא׳׳כ יותר שיהי׳ הרשע נידון, דבערכו הוא צדיק ולא יהי׳ נתפס בעונו, משא׳׳כ כשיהי׳ צדיק נידון יהיה נפקד עונו בערכו, אבל באמת מ"מ יותר טוב שיהיה הצדיק ראשון נידון מקמי׳ דליפוש ריתחא, כי השטן מקטרג ביותר ויש לו פתחון-פה, וזהו אמרם השטן מקטרג בעת סכנה, כי הוא עידן ריתחא, ולכך מלך נידון תחלה דלא ליפוש ריתחא כלל.
אבל מזה נלמוד דיותר טוב שיהי׳ צדיק נידון תחלה ורשע אחריו משיהי׳ רשע נידון תחלה דאז הוא הקב״ה בכעס, אך יש סברא להיפוך כמאמר האשה צרפית לאליהו כי באת אלי (לפקוד) [להזכיר את] עוני {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/יז#יח|מ"א יז, יח]]}}. דזולת אליהו היתה נידונית כצדקת, אבל בערך אליהו לא היתה צדקת ופקד ה' עונה, וא׳׳כ יותר שיהי׳ הרשע נידון, דבערכו הוא צדיק ולא יהי׳ נתפס בעונו, משא׳׳כ כשיהי׳ צדיק נידון יהיה נפקד עונו בערכו, אבל באמת מ"מ יותר טוב שיהיה הצדיק ראשון נידון מקמי׳ דליפוש ריתחא, כי השטן מקטרג ביותר ויש לו פתחון-פה, וזהו אמרם השטן מקטרג בעת סכנה, כי הוא עידן ריתחא, ולכך מלך נידון תחלה דלא ליפוש ריתחא כלל.


ובזה יובן דברי ירושלמי הנ׳׳ל בהשפטו יצא צדיק אין כתיב. הרצון דהוה-ליה לדוד לקלל אויביו שקודם שיהיו אויביו נגשי׳ למשפט יצא צדיק א׳ תחלה, וא׳׳כ בערכו ודאי יפקוד עונם של האויבים בתכלית הדקדוק, כמאמר האשה צרפית הנ״ל, אבל הוא לא אמר כן רק בהשפטו יצא רשע תחלה, טרם שיהיו הם נשפטי׳ ויהי׳ נפיש ריתחא עליהם, והשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם היה נשפט צדיק תחלה לא יהיה ריתחא עליהם כ״כ, ומוכח שפיר שהשטן מקטרג בשעת סכנה ואתי שפיר. אבל יש מקום לפרש הא דאמרינן מקמי דניפוש ריתחא בפירוש אחר, והוא דלכך המלך נכנס תחלה, דאם המלך יצא זכאי זכותו מגין על כל העם כדאמרינן בכל דוכתא, ואם יצא חייב הרי דור מנוצל דלכך חטאו כי ראו מנהיגם חטא, וכבר אמרו מושל מקשיב על דבר שקר וכו׳. וא״כ בממ״נ מנוצלים הדור מעונש גדול, ולכך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא כ״כ על שאר הצבור, כי בממ״נ הם מנוצלים כנ״ל, והנה סברא זו מבואר במדרש דלכך ברא ה׳ שמים קודם לארץ כדי שיעמדו שמים תחלה בדין, היותם ראשון ליצירה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה. וא״כ יושבי ארץ מנוצלים כי אם הם משוללים מיצר-הרע לא זכו, מה יעשו אנשים אשר יצר-הרע גובר עליהם, והוא הדבר שאמר אשא עיני אל ההרים הם נשיאי ישראל, מאין יבא עזרי, כי איך יהיה זכותם מגין, גם הם פקו פליליה וחטאו, וע׳׳ז אמר עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ויהיה עזרם כנ"ל, ואתי שפיר והבן:
ובזה יובן דברי ירושלמי הנ׳׳ל בהשפטו יצא צדיק אין כתיב. הרצון דהוה-ליה לדוד לקלל אויביו שקודם שיהיו אויביו נגשי׳ למשפט יצא צדיק א׳ תחלה, וא׳׳כ בערכו ודאי יפקוד עונם של האויבים בתכלית הדקדוק, כמאמר האשה צרפית הנ״ל, אבל הוא לא אמר כן רק בהשפטו יצא רשע תחלה, טרם שיהיו הם נשפטי׳ ויהי׳ נפיש ריתחא עליהם, והשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם היה נשפט צדיק תחלה לא יהיה ריתחא עליהם כ״כ, ומוכח שפיר שהשטן מקטרג בשעת סכנה ואתי שפיר. אבל יש מקום לפרש הא דאמרינן מקמי דניפוש ריתחא בפירוש אחר, והוא דלכך המלך נכנס תחלה, דאם המלך יצא זכאי זכותו מגין על כל העם כדאמרינן בכל דוכתא, ואם יצא חייב הרי דור מנוצל דלכך חטאו כי ראו מנהיגם חטא, וכבר אמרו מושל מקשיב על דבר שקר וכו׳. וא״כ בממ״נ מנוצלים הדור מעונש גדול, ולכך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא כ״כ על שאר הצבור, כי בממ״נ הם מנוצלים כנ״ל, והנה סברא זו מבואר במדרש דלכך ברא ה׳ שמים קודם לארץ כדי שיעמדו שמים תחלה בדין, היותם ראשון ליצירה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה. וא״כ יושבי ארץ מנוצלים כי אם הם משוללים מיצר-הרע לא זכו, מה יעשו אנשים אשר יצר-הרע גובר עליהם, והוא הדבר שאמר אשא עיני אל ההרים הם נשיאי ישראל, מאין יבא עזרי, כי איך יהיה זכותם מגין, גם הם פקו פליליה וחטאו, וע׳׳ז אמר עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ויהיה עזרם כנ"ל, ואתי שפיר והבן:

גרסה אחרונה מ־21:32, 2 בדצמבר 2021

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

יערות דבש TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

דרוש א[עריכה]

תוכחת מוסר מה שדרש ברבים אדומ"ו הגאון האמיתי מהור"ר יונתן ז"ל. בהיותו על מכון שבתו בק"ק מיץ יע"א בחודש אלול שנת תק"ז לפ"ק.

המלך דוד פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ וכו׳. ודרש במדרש: הרים הם גדולים, נשיאי ישראל, שאין לך חטא הדור שאינו מהם, כדכתיב אשר נשיא יחטא וכו׳. וכן אמרו שמעו הרים את ריב ה׳. ולהבין זה נראה להבין ג״כ דברי ירושלמי בפ״ב דשבת (ה"ו, דף יט:), דדרשינן מנין שאין השטן מקטרג אלא בעת הסכנה, דכתיב בהשפטו יצא רשע (תהלים קט, ז). יצא צדיק אין כתיב כאן אלא יצא רשע, מכאן שאין שטן מקטרג וכו׳. והדבר תמוה אין לו מובן כלל דוד שקילל שונאיו יאמר בהשפטו יצא צדיק, וכבר חתר היפה מראה לפרשו בדוחק, אבל הדבר יובן במ׳׳ש בגמרא דר״ה (דף ט״ז.) דאדם נידון בכל רגע, שנאמר לרגעים תבחננו (איוב ז, יח). ורבי יוסי אמר בכל יום. וקאמר רב חסדא הטעם דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו (מ"א ח, נט). ואמר רב חסדא מלך וצבור, מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון אף. ויש להבין מה שייכות יש להך מקדם דדריש מהא דאדם נידון בכל יום עד דאמר ואר״ח מלך וצבור וכו׳. ובדרך פשוט י״ל כך דמהך קרא דבר יום ביומו אינו ממועט דאינו נידון בכל רגע, דאם נידון בכל רגע פשיטא דיצדק מאמר הפסוק לעשות משפט עמו דבר יום ביומו. ויש בכלל מאתים מנה, ולכך הוסיף לומר ואר״ח מלך וצבור מלך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא. וא״כ הדבר שנידון בכל רגע א״כ איך שייך תחלה אם הוא ברגע א׳ תחלה ברגע שניה בא אחרי הצבור ועדיין לא כלתה הריתחא דרגע באפו, וע"כ דנידון בכל יום דוקא, ושפיר קאמר ר״ח ואתי שפיר. זהו בדרך פשוט, ונאמר בזה אי"ה ענין אחר.

אבל מזה נלמוד דיותר טוב שיהי׳ צדיק נידון תחלה ורשע אחריו משיהי׳ רשע נידון תחלה דאז הוא הקב״ה בכעס, אך יש סברא להיפוך כמאמר האשה צרפית לאליהו כי באת אלי (לפקוד) [להזכיר את] עוני (מ"א יז, יח). דזולת אליהו היתה נידונית כצדקת, אבל בערך אליהו לא היתה צדקת ופקד ה' עונה, וא׳׳כ יותר שיהי׳ הרשע נידון, דבערכו הוא צדיק ולא יהי׳ נתפס בעונו, משא׳׳כ כשיהי׳ צדיק נידון יהיה נפקד עונו בערכו, אבל באמת מ"מ יותר טוב שיהיה הצדיק ראשון נידון מקמי׳ דליפוש ריתחא, כי השטן מקטרג ביותר ויש לו פתחון-פה, וזהו אמרם השטן מקטרג בעת סכנה, כי הוא עידן ריתחא, ולכך מלך נידון תחלה דלא ליפוש ריתחא כלל.

ובזה יובן דברי ירושלמי הנ׳׳ל בהשפטו יצא צדיק אין כתיב. הרצון דהוה-ליה לדוד לקלל אויביו שקודם שיהיו אויביו נגשי׳ למשפט יצא צדיק א׳ תחלה, וא׳׳כ בערכו ודאי יפקוד עונם של האויבים בתכלית הדקדוק, כמאמר האשה צרפית הנ״ל, אבל הוא לא אמר כן רק בהשפטו יצא רשע תחלה, טרם שיהיו הם נשפטי׳ ויהי׳ נפיש ריתחא עליהם, והשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם היה נשפט צדיק תחלה לא יהיה ריתחא עליהם כ״כ, ומוכח שפיר שהשטן מקטרג בשעת סכנה ואתי שפיר. אבל יש מקום לפרש הא דאמרינן מקמי דניפוש ריתחא בפירוש אחר, והוא דלכך המלך נכנס תחלה, דאם המלך יצא זכאי זכותו מגין על כל העם כדאמרינן בכל דוכתא, ואם יצא חייב הרי דור מנוצל דלכך חטאו כי ראו מנהיגם חטא, וכבר אמרו מושל מקשיב על דבר שקר וכו׳. וא״כ בממ״נ מנוצלים הדור מעונש גדול, ולכך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא כ״כ על שאר הצבור, כי בממ״נ הם מנוצלים כנ״ל, והנה סברא זו מבואר במדרש דלכך ברא ה׳ שמים קודם לארץ כדי שיעמדו שמים תחלה בדין, היותם ראשון ליצירה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה. וא״כ יושבי ארץ מנוצלים כי אם הם משוללים מיצר-הרע לא זכו, מה יעשו אנשים אשר יצר-הרע גובר עליהם, והוא הדבר שאמר אשא עיני אל ההרים הם נשיאי ישראל, מאין יבא עזרי, כי איך יהיה זכותם מגין, גם הם פקו פליליה וחטאו, וע׳׳ז אמר עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ויהיה עזרם כנ"ל, ואתי שפיר והבן:

והנה עיקר זה הדרוש לא לדרשא ולומר פשטי ד״ת, כי לאו הזמן גורם, רק המשל עלינו ימשול, הגיע יום הדין יום נורא במה נבטח, מאין יבא עזרי, ומה נענה ליום פקודה. עזרנו מה׳ כי הוא יעשה לנו חסד חנם כי חפץ חסד הוא. וכבר אמרו (שבת פט:) כי אברהם ויעקב יאמרו ימחו על קידוש השם, אבל יצחק יאמר שנותיו של אדם הן ע׳, דל עשרים שאינו בן עונשים למעלה, פשו להו חמשים, דל כ״ה דלילות פשו להו כ"ה, פלגא עלי ופלגא עלך. ואם-תאמר כולי עלי, הא קריבת קמך. וכבר אמרתי בזה דברים רבים בתוכחת מוסר, ונאמרה עתה בשביל שנתחדש בו דבר, כי יש להבין מאי פלגא עלי ופלגא על קב״ה, ומי חלק בזה וחליקה זו מה טיבה, ומהכ׳׳ת לומר כולו עליו, ומה זה שאמר הא עקיד׳ קמך, אם באנו לחשוב כזה כמה עקידות ארכו בגלות אשר בעוה״ר רבו חללי חרב שנהרגו על קידוש-השם הגדול והקדוש, והפיוטי׳ והסליחו׳ בימי׳ אלו ירבו לספר מגודל חוזק לבב שהי׳ לקדושי ישראל, והכתוב צווח כי עליך הורגנו כל היום. והעיקר מה שקשה למה אמר דל פלגא דלילות ואח״כ אמר פלגא עלי, ולא תיכף מן חמישים שנה פלגא עלי, ולמה פלגא מכ״ה שנים יכול לנשוא ולא פלגא מחמישים שנה, אבל כבר נודע מה שאמרו במדרש כי הקב״ה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשו של עשו, וטען שר של עשו - מה כחי לסבול כל החטאים וכו׳. ויש להבין וכי חלילה אל יעות משפט ליתן חטאי ישראל בראשו של עשו, ומה זה טענה שאין כחו לסבול כל חטאים, הלא באמת הרצון לפניו לכלותו ולהעבירו, ומה כח צריך לזה:

אבל הענין כך, וכבר אמרתי דבר זה בדרוש הקדום, רק הואיל דצריך להאי ענינא עתה אשר יתחדש בו דבר כנ״ל, נאמרה ונשנית, והוא כי באמת יש לישראל התנצלות גדול בחטאים, מחמת כובד הגלות א״א לקיים מצות כדקא יאות, והרבה עבירות בעוה״ר עי״כ אשר נחנו בגולה ויד גוים היו מושלים בנו, וקשה עול מדהבה ואין לנו שדה נחלה וכרם, ובנפשנו נביא לחמנו ולא אפשר בלי גזל ואבק גזל וריבית ועין הרע ושנאה ומסירה והשגת גבול, וכהנה אבות הטומאה שהן תולדות עבירות רבות, ובטולי מצות שמסתעפים עי״כ ביטול תורה וביטול תפלה. והרמב״ם כתב בפירוש המשנה לע״ז שנתקיים בנו בגולה בעוה״ר ונדחתם בגוים וכו׳. וזהו כתריס בפני הפורענות. וכבר אמרו (עירובין סד:) יכול אני לפטור העולם מהדין, שנאמר שכורת וכו׳. אבל באמת לאו כל עבירות תלויים בגולה, כי עבירה שיחולל במחול בחורים וגם בתולות ושעירים ירקדו, כי יעברו על הרהור, ועבירה גוררת עבירה בחיבוק ונישוק, ואצ״ל בתערובות אנשים ונשים, וגם כי בלילה ישחקו נשים ואנשים וידברו ניבול פה וליצנות, ורגלים לעבירה לקישוי לדעת והוצאת ז״ל, מה יעשו בחטאים הללו, מה גרם יש לזה הגלות, אדרבה בכובד הגלות אשר בעוה״ר אזלת יד ואפס עצור ועזוב ראוי לנו תמיד להתאונן, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ואיך יערב לנו קול שמחה וקול שיר, בזכרנו כי פסקו שירים ומזמרים לפני ה' בחצרות אלהינו ישוררו בקול וערבה כל שמחה, ואיך ישמחו בגוים ויהי׳ תערובות אנשים ונשים בראותנו כי נשים בציון ענו, והלא זו חטאנו לנו כי גבהו בנות ציון. ואויבינו הרימו קרן ושפחה תירש גבירתה, ואיך נעשה כהנה איסורים רבים באנשים ונערים הלובשים בגדים נאים ומסלסלים בשערות, ומכ״ש בפיאה נכרית ועומדים נגד המראה שיהי׳ נכון שלא יראה שער ראשם, וכהנה דברים רבים המתכווני׳ לקישוט, כל עושה אלה עובר על לאו דאורייתא לא ילבש גבר שמלת אשה. ומה אמתלא יש בזה מחמת גלות, אדרבה לא היה לנו להתקשט ולילך ולעשות בגדי אלמנות כאהלי קדר, ציון תתכס שק, ולבישת בגדים כאלה מביאים אותנו לשנאה וקנאה בעיני נכרים, וכהנה רבים החטאים, שיחה בבה״כ דברים בטילים ובפרט בעת התפלה, לשמוע בקול מזמרים, ונתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה נאמר, וצוחקים בלומדי תורה, מה גורם לזה הגלות, אדרבה לפי כובד ורוב הענוה היה לנו להתפלל מרב שיח וכעס בשברון לבב, ראשנו בין ברכינו ועפעפינו יזלו מים באין הפוגה כלל, ולשמחה של שטות כזו מה עושה, וברוב דברים לא יחדל חטא ופשע, וכל אומות העולם ישחקו בנו והיינו ללעג וקלס בעוה״ר ביניהם, ואיך יתייחס ענין רע כזה שיהי׳ מסיבת הגלות, וכן עבירות רבות, וזהו מאמר המדרש כי הקב״ה לרב רחמיו וחמלתו הגדולה על ישראל עמו ממליץ בגינם כי הכל היה בסיבת הגלות ושעבוד והעול מהגוים בגולה, ועיקר הגלות המר הזה מיוחס לעשו, כי הוא החי׳ הרביעית דחילא ואימתנא שראה דניאל כנודע, ולכך נוטל הקב״ה כל עונות ונותנם בראשו של עשו, כי הוא הגורם לכל החטאים ופשעים, והכל מחמתו ע״י הגלות, והכל הולך אחר הגורם, ועליו להשיא עון אשמה, אמנם שרו של עשו טוען מה כחי לסבול כל החטאים, אמת הרבה בסבתי אבל לא כולו, וכי יש לי כח בגלות לגרום כל החטאים, אדרבה הרבה חטאים שראוי היה ע״י גלות לעכבם ומבלי לעשותן כנ״ל, ואם הם מ"מ העוו ופשעו אין אני הגורם ולא אני אשא אותם ואסבלם, וזהו טענתו והבן. ובאמת עיקר גרם של שליטת עשו היה יצחק שאהבו, וע״י שכיבד אותו ויצחק קרבו וברכו והי׳ כאשר תריד וכו׳. ומזה נסתבב גלות עשו כנודע, וא״כ החטאים שהם בסיבת הגלות יצחק היה בגרמא בעלמא, משא״כ שאר החטאים, וזהו כוונת יצחק פלגא, ר״ל חלק חטאים שהם באים ע״י גלות עלי, כי אני הייתי בעוכרם בגלות עשו, ופלגא עלך כי הם מפאת יצה״ר ואתה בראת יצה״ר וגרמת לקלקול הזה, אבל כבר אמרנו ג״כ בדרוש הקודם כי העון כרוך בשורש הנולד, הואיל ותחלת יצירתו היה ע״י יצה״ר, כמאמר דוד הן בחטא יחמתני אמי וכו׳. ולכך אין צדיק בארץ כאשר האריך בזה בכתבי האריז״ל, וכבר אמרתי ג״כ כי יצחק בשעה שהי׳ נעקד נעקר יצה״ר כלו ממנו, והי׳ כמו לאחר תחית המתים אי״ה שלא יהי׳ עוד יצה״ר אצל בני אדם, ולכך הוצרך להתפלל לזווג, כדכתיב ויעתר יצחק וכו׳ כמבואר בזוהר. וזה אמרו אם-תאמר כולו עלי, הטעם כי הכל היה מחמת הלידה וההריון, דנתקע יצה״ר בטבע האיש, וטען הא עקידת קמך, א״כ לא היה יצה״ר בסיבתי כלל, א״כ א״א לסבול כולם:

אך מה שראה למעט ולהקטין החשבון הוא כך, דהא דלקח יצחק העונות על עצמו הוא מחמת שנותיו שחי ולא חטא בהם כלל, הם המגינים עלינו ומכפרים, וזכות אבות לבנים יזכור, ומן עקידה ואילך שלא היה יצה״ר ליצחק כלל אין לו כ״כ זכות, כי באפס יצר-הרע אין עלול לחטא, כדאמרינן כלום יהבית לן להרבות שכרו. וא״כ העיקר זכות הקודם, ויצחק הי׳ בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. ובעת עקידה נולדה רבקה, והתוספות ביבמות דף ס״א ע״ב ד״ה וכן כו׳. הביאו מדרש מסכים לדברי הגמרא שם, דרבקה היתה בת י״ד שני׳ כשנשאה יצחק, וא״כ היה יצחק בעקידה בן כ״ו שנים, וצא י״ג שנים שאינו חייב במצות, א״כ פשו להו י״ג שנים שחייב במצות, דאף דאין בן עונשים עד כ׳, מ״מ חייב במצות בן י״ג כנודע, ועיין תשובות חות יאיר מ״ש וע״ז יקבל שכרו משלם, וא״כ לא היה ליצחק שנים להגין על ישראל רק י״ג שנים, ולכך הוצרך להקטין החשבון שיעלה רק כ״ו שנים, ואז יעלה י״ג שנים על יצחק דלא חטא, משא"כ אלו עלה החשבון ביותר לא היה אפשר ביצחק להגין, וא״ש וזה ברור ונכון:

לכן נחנו שגם בלילה חוטאים בכמה דברים, א״כ מאין יבא עזרנו, זה צעקת דוד מאין יבא עזרי. ואין לנו עזר רק מה׳ אשר לא ינום ולא יישן. והוא יגן בחסדו, כי באמת לולי חסדי ה׳ כמעט אבד תקותנו ח׳׳ו, והוא בעזרתנו, ולכן עלינו להיות נעורים ולא להיות ישנים בשינת האולת בעו״ה, כי אין עיקר הדבר במה שמשכימים להתפלל באשמורת הבוקר וכל היום לא יאכלו ולא ישתו, כי באין תשובה שלימה שהוא עזיבת חטא ורוח נשברה בחרטה גמורה מוחלט על העונות העוברים וגדרי׳ גמורים לבל ישובו לכסלה, טוב להם לישן כי שינת הרשעי׳ נאה וכו׳. וכן התענית הוא לריב ומצה וכח לסט״א, כדכתי׳ מדוע צמנו ולא ראית. וע״ז יש לאדם העיקר אלא לשוב בימי׳ האלו, וכאשר יעברו ימים שיש בהן חפץ הללו ויגיעו ימים ומועדי׳, וימים אלו ימי בכורי ענבים, אז אין זכר לכל המעשים אשר נעשו, אשר היה מטפחים ומענות אשמנו וכו' ויצעקו אל ה' בחזקה. וכבר דברתי זה בדרוש פעמי' רבות מבלי לעשות דבר, כי עי"כ ניתן ביותר כח לסט"א ופתחון פה לשטן לקטרג.

ולכן לו בניי שמעו אלי, יראת ה׳ אלמדכם בימי׳ אלו ימי חשבון, יעשה כל אחד גדרי׳, וגדר של קיימא שלא יעבור, כי הכל תלוי בגדר, וראשון לכל הגדרים הוא לימוד תורה, ובפרט שיעור שעה או חצי שעה ספרי מוסר בכל יום הוא סם חיים שנותנים הרופאים ליקח ממנו כל יום גרעין או חצי בבוקר ובערב, ואם יאמרו שהוא טוב לחיי זמן, ידעתי כי אין אחד שנמנע מלוקחו אפילו במחיר, אף כי מה שאני אומר הוא טוב לחיי עולם-הזה, כי ימנע לאדם לרדוף אחר מותרות ולהתעדן ביותר, וזהו ששומר לאדם בריאותו, והעיקר חיי נצחי שמביא לאדם, ולכן מאוד יזהר אדם בו, וספרים כאלה מצוים רבו גם רבו, ואח״כ בלימוד תורה כאשר אמרתי, כי הוא מבער יצה״ר ומגין, ואח״כ גדרים, מי שעושה חטא בעסקו עם נשים, יעשה גדר מבלי לילך בחבורתם וכדומה בכל ענינים גדרים, וביותר דבר מועיל אם יראה חבירו עושה כן, יוכיחו ויאמר אל אחי, לא טוב הדבר, נבול תבול ולא תקום למשפט לפני ה׳, וא״כ אח״כ יכנס בעצמו לומר לחבירי מחיתי ואיך אעשה אני הרעה כזה, ויתנחם ויתעצב אל לבו מבלי לעשותו ושב ורפא לו, וכהנה רבים בגדרים כפי שנפרץ יצה"ר באדם כן צריך אדם ליותר גדרים, וביותר מה שמורגל בעבירות שהם בגדר התאוה, כי זהו טבעו ומזגו של אדם עלול לכך ונשקע תיכף בעו״ה מעת אכילת עץ הדעת, באמר׳ תאוה לעינים נשקע תאות הגוף לריבוי המותרות באדם מיום הולדו עד יום מותו, וזהו שמביא אדם לכל דברים רעים, ולכך בעשרת הדברות שנעוץ סופן בתחלתן כנודע, היה סוף המאמר לא תחמוד ולא תתאוה. והוא נגד דיבור הראשון אנכי וכו׳. כי כל הרודף אחר תאות וחמדת זמן של שוא סופו לשכח ה׳ מכל וכל, ואין אלהים לנגד עיניו, ויאמר עולם כמנהגו נוהג, לית דין ודיין בעוה"ר, גם עיקר החמד׳ והתאוה יהיה שצריך לאדם להיות מתאוה וחומד לדעת את ה׳ ולהכיר עוצם יכלתו, ומה רבו מעשיו בחכמה נפלאה אשר יסד בכל חלק וחלק מן היצורים, וחומד להתדבק בה׳ וללכת בדרכיו זהו התאוה הנרצית.

ולכך יו״ד ימי תשובה הן כנגד י׳ דברות, דיבור אנכי - יום ראשון דראש-השנה, ולכך תוקעים בשופר להמליך מלך כמ״ש רבינו סעדיה גאון, כי זהו מצות אנכי לקבל מלכות שמים ולהמליכו בכל עולם גדול וקטן, ויום ב׳ דראש-השנה נגד לא יהי׳ לך. כי בחוץ-לארץ היושבים תחת השרים ומזלות יושבי חוץ-לארץ הם חוגגים יום השני והם אלילים אחרים, כאמרם כל הדר בחוצה-לארץ כאלו עובד עכו"ם. כי הם אלהי ארץ, ולכך נאמר לא יהיה לך אלהים אחרים, מבלי לעבוד לצורה עליונה, והואיל ואנכי ולא יהי׳ לך בדיבור אחד נאמר, לכך שני ימים של ראש-השנה כיומא אריכתא וקדושה אחת הן, כי הן כדבר-א', והואיל דדיבור אחרון ודיבור ראשון שייכי אהדדי כמ״ש, לכך יום-הכיפורים וראש-השנה מישך שייכי, ויום ג׳ דתשרי נגד לא תרצח, ולכך בעו״ה כשגברו העונות וקלקול הרשעים נהרג בו גדליה, ותמיד שבת בתוך ימים אלו היא לתקן קלקול שבת, ובאמת צריך תשובה רבה לקלקול הלזה, כי באמת רבו מחללים בעו״ה בחילול שבת מלאכות דאורייתא ודרבנן, דרך-משל המנער אבק או פודרא מן הבגד שחור או כובע, אם הוא בגד חדש לרש״י אב מלאכה, ומי ישער על זמן מה יקרא בגד חדש, כי נוטים הדברים כל זמן שמקפיד שלא יהי׳ עליו אבק, ובעו״ה רבים שמנערים בגדיהם וכובע שלהם, ומכ״ש מן הגשם והטל והוא חילול גמור, ובעו״ה רבים לובשים דוקא בשבת בגד שחור, והוא בעו״ה מעשה שטן שעל ידי-כן יבוא מהר לחלל שבת. וכדומה ההולכים לטיול חוץ לעיר מוקף חומה עוברים על הוצאת מרשות-היחיד לרשות-הרבים, וטלטול ד׳ אמות ברשות-הרבים. כי לא יתכן ולא סגי ששוכח דבר אחד על בגדיו או בכיסו מה שיש בו איסור הוצאה וטלטול ד' אמות ברשות-הרבים, ולדעת מהרש״ל והרבה מחברים אף בזמנינו יש רשות-הרבים. וכדומה דיני צידה, הצדין תרנגולת לתוך הבית יש בו חשש לספק איסור צידה וכן חתול, והרבה דינים בצידה, ובעו״ה רבים נכשלים כי יש בו דינים רבים וצריך לימוד מתוך הספר, כמו כן האוכלים בשבת בגינה א״א להזהר שלא ישפוך שם מים או שאר משקה המגדל זרעים ובאים לידי חילול שבת. רבים ששוחקים באגוזים בחצר שאינו מרוצף, ועוברים על אשויי גומות בלי פקפוק, הרוקק ברוח ורוח נושאו חייב חטאת דהוה-ליה זורה, הרוקק על קרקע שאינו מרוצף ומוחהו ברגל למרחו שלא יהי׳ ניכר כדרך העולם חייב משום ממרח. דיני מוקצה שהם חמורים כשל תורה, רבו גם רבו המתפרצים, וכל המקבלים כתבים בשבת על הפאסט, ובתוכן ח״כ שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, ומטלטלים אותם וקורים בו ומראים לחבירו, ואיסור מוקצה לית דחש בעו״ה ורבו כמו רבו אסורים בעו״ה בשבת, ובפרט שוכני כפרי׳ בתחומי׳, כי מלבד כי ארוכה מארץ מדת תחום, אף כי דינים רבים בערובי תחומים, לזכות לכל אחד וקיבל עליו מבעוד-יום, ואין מערבין אלא לדבר מצוה, ואנשי עיר גדולה מהלכין קטנה ולא קטנה גדולה, וכהנה רבות, וזהו שישים איש בזה השבת ללבו לשמור ולעשות, ועיקר להגות בשולחן-ערוך א״ח הלכות שבת, ויזהר בו ושכרו הרבה מאוד, ערב יום-הכפורים הוא כנגד לא תגנוב, כי זהו תכלית התשובה עבירות שבין אדם למקום, ואמרינן בזמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, מאן רשעים גנבי, לכך יש לעורר ערב יום הכפורים לסלק אף וחמה, לכן מסיימים בחתימת תפלות יום-הכפורים למען נחדל מעושק ידינו. ולכך בערב יום-כפורים שוחטים תרנגולים, לומר כי אם כלה ונחרצה לעשות דין בנהנים מגזל, ישפוך חרונו על עופות שמתפטמי׳ מגזל משדות וכרמים וכהנה, כי לכך זורקים בני מעיים שלהם כנודע בש״ע, וכן שאר ימי תשובה העיקר לפשפש במעשיו ולעשות גדרים וגדרי גדרים לבל ישוב ויהי׳ חס ושלום ככלב השב על קיאו, ובפרט בימי תענית צריך תיקון וגדרים להחוטאים במאכל ומשתה ולעשות גדר למעט התאוה, ואין לך אדם שסובל יסורים וכאב וצער בעה״ז יותר ממי שנוטה אחרי התאות, ושבע כל ימיו כעס ומכאוב.

והנה בעו"ה בענין שתיית סתם יין, העולם פרוץ רבים מתפרצים לגמרי, ורבים ישתו בבואם לבית אכסניא וחותם היין בחותם ישראל שותים, ובעו״ה רבו מומרים המזייפים או לוקחים חותם מישראל עני המהדר בפתחים, אם יתנו לו יותר ממחירו ימכרו לו חותמו, ורבה המכשלה, וכבר גדרתי לבל יסמוך בסביבות האלו על חותם לבד, כי אם שיהיה מונח אצלו כתוב בכ״י מיהודי באיזה יום ובאיזה שעה ששתה מיין זה וחתם בחותמו המונח ע״ג כתב הלז׳ ג"כ, וזה יהיה תמיד שכל היהודי הפותחו וחתמו יכתוב כן ויהיה סר המכשלה, כי לולי כן הרי זה סתם יין, ואל יהי׳ עון זה קל בעיניכם, וכבר העידו שכל מי שפרוץ בשתית יין-נסך לבסוף נכשל בבעילת בת אלהי נכר, וכבר אמרו על יינם משום בנותיהן, וגזירה זו הוא גזירה קדומה, ופסוק בדניאל אשר לא יתגאל ביין משתיהם. ובזו השבתי לנכרים שאומרים שאנו מחזיקים אותם לטמאי׳ במניעת מגע ושתיית יינם, ואמרתי הלא גם אצליכם מה שנאסר בקונסיליא, א״א להתיר עד שיהיה קונסיליא אחרת, ודבר זה נאסר בקונסיליא בדניאל הנביא בצירוף חנניא מישאל ועזריה, ומי יבוא להתיר, והלא הם היו נביאים וחכמי קדם ואסרוהו ומי יבוא להתירו, ובעו״ה עתה רבי׳ פורצי׳ בזה, בושנו מכם איך תאמרו בכל הסליחות מי-שענה לדניאל וכו׳. מי שענה לחנניא מישאל ועזרי׳. וכן אומרים דניאל שוע לפניך וכו׳. והלא עוברים לגדרתם אשר קיימו וקבלו מבלי להתגאל ביין משתיהם.

ודעו כי יש שני מיני משחיתים: אריה וכלב, כמ״ש הושיעני מפי ארי׳. וכן מיד כלב יחידתי. והשותה יין של עכו״ם נידון מפי ארי׳ כי הוא עז שבחיות, ויין עז בצמחי׳ ולכך אמרו במדרש בנח ששתה יין שהכישו ארי׳, והשותה יין-נסך נידון בגיהנם של שלג, כי יין מוליד חומו, וכאשר אמרתי סופו לבעול בעילה אסורה, ויוסף אלו שתה יין במצרים לא היה ניצול מפוטיפרע, אבל אמרו נזיר אחיו, שנדר נדר שלא לשתות יין זולת אחיו שאינו מטמאים במגע, לכך ניצול מעון זו, ולכך נאמר זכו נזיריה משלג. כי ע״י נזירות מיין נצולים מגיהנם של שלג, ולכך נאמר בבניהו שהיה צדיק, הוא הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג. כי שניהם משחיתים כאחד כמ״ש, ולכך דניאל שגזר איסור שתי׳ כנ״ל, נמלט מגוב אריות. וביהודה נאמר גור ארי' יהודה. כי הוא אריה בקדושה, נאמר עליו כבס ביין לבושו בדם ענבים סותו. וא״כ אריה שאג מי לא יירא לעבור ויאכלנו אריה, אבל מי שעובר על בעילת בת נכר נענש במשחית דומה לכלב, כאמרם כלבא לאו בת משתא חמרא, אבל אמרם מה שגל כלבתא, כי הוא ממונה על תאות המשגל, ואמרו דבוקה בה ככלב בעו״ה, ולכך קראו לכלב שגל היותו ממונה על המשגל, ובמצרים שהיו ישראל פרושים מן בנות מצרים, ולכך כשיצאו לא יחרץ כלב לשונו. אבל בבית שני בעו״ה שנתערבו בבנות ארץ, הי׳ על מזבח ככלב, ולכן מאוד צריך שמירה בזה, ודי כי זהו ראשון שישמור אדם עצמו מבלי לטמא במאכלות אסורות, כי זהו מטמא כל גוף, וקשה אח״כ לפרוש.

ואמרו במדרש קהלת לעתיד-לבוא יכריז הקב״ה, כל מי שלא אכל בשר חזיר, יבא ויטול שכרו. והרבה אומות שלא אכלו חזיר יבואו ג״כ, ואמר הקב״ה אינו בדין אלו שאכלו עה"ז שיטלו שכרן, וחזר ומכריז כל מי שלא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבואו ויטלו שכרן, ואין לך מי שלא אכל משלו או משל חבירו, ויצאו בפחי נפש. ויש להבין מתחלה למה לא הכריז תיכף מי שלא אכל נבילות וכו׳. ולמה הכריז מתחילה על בשר חזיר, וכי דינא הכי לשנות מכרוז לכרוז, ולא איש אל ויכזב:

אבל יובן כי שני בחינות יש באסורי אכילות: אחד, האוכלו מטמא עצמו ונפרש מקדושה, וטמא טמא יקרא, לכלב תשליכון אותו. ובחינה ב׳, שכדי שכר פרישה לכפר על הרבה עבירות, כי רואה הקב״ה שמתרחק א״ע ממותרות וחימוד, ורצון ה׳ יעשה וביחוד שמכפר על אבי אבות החטא אכילת עץ הדעת, שלא עמד בדבר התאוה לעינים קט זמן, והוא מעצים עצמו מטוב המדומה, אבל זהו במה שאין טעם טבעי למניעת אכילתו, אבל מה שיש בו טעם טבעי למניעת אכילתו, דרך-משל כי הוא מוליד חולשה ומזג רע וכדומה, אין כ״כ שכר במניעת אכילתו, וכל דבר שמזיק לאדם, רוב בני אדם ונכרים שרים רבים נמנעים מלאכול אם יאמת אצלם ע״פ רופאים שהוא בלתי נאות לבריאות וכדומה, וא״כ די שמשיג בחינה ראשונה שגופו נשאר טהור מבלי להטמא.

והנה הרמב״ם במורה נבוכים בנתנו טעם למניעה דברים אסורי׳ נתן בכולם טעם שהם מזיקים וקשים לגוף כחרבות ומולידי׳ מזג ותכונה רעה, אבל בחזיר לא מצא דבר והודה שלא מצא בו שום טעם בעצמותו, רק דחק להיות אכילתו בצואה ומתגולל בו, אלו מותר אכילתו היה כל מקומות מלאים צואים וטנופת, ולא היה קרבנו קדוש, ואם כי זה טעם דחוק בעצמותו והוא רק מקרי ולא טעם בעצמותו, אף גם שיכרסמנה חזיר מיער, כי מה טעם יש בו הלא הוא מדברי כשאר החיות ואין בו טעם הנ״ל כלל, ולכך כל חורי ארץ יאכלהו, כללו של דבר על חזיר לא מצאנו טעם טבעי, וא״כ הנמנע מלאכלו שכרו הרבה כמ״ש בבחינה השניה, וזהו כוונת המדרש הקב״ה מכריז אין כוונתו לתת שכר מצוה זו, כי פשיטא דלא יקפח הקב״ה שכר כל מצוה ומצוה, רק כוונתו אפי׳ עברו עבירות כמה כי אין אדם וכו׳. רק נמנע מלאכול בשר חזיר, מ״מ יבא על שכרן, כי מצוה זו כדאי להגין ולכפר על כמה עבירות, ולכך לא הכריז מי שלא אכל בשר נבילות ושקצים וכו׳. כי זהו די שלא יתגאל ויטמא גופו, אבל אין שכרו כ״כ לכפר, ולכך מכריז על חזיר לבד, מי שלא אכל אפילו בשר חזיר, אבל שאר נבילות ושקצים וכו׳. פשיטא דלא אכיל רק ע״ז אין כ״כ שכר כנ״ל, ואומות עולם הבינו דהכל תלוי בחזיר לחוד, ולכך הרבה שלא אכלו יבואו ליטול שכרן, ואמר הקב״ה שאין הפירוש כך, דמי שאכל נבילות ושקצים וכו׳. פשיטא דגופו נטמא, ומה בכך דלא אכל חזיר גרוע ממנו אכל, אבל כונתו - לא זו שלא אכל מאלו, אף חזיר דליכא בו טעם טבעי, מ״מ לא אכלו ולכך הרבה שכרו, אבל האוכל הגרוע פשיטא דעונשו קשה, ולכך יצאו בפחי נפש, ולא שינה הקב״ה כלל דבריו רק הכונה באמרו אפילו בשר חזיר, דזהו להגין על שאר עבירות, וזהו פשוט, ולכך מאוד יש ליזהר באסורי אכילות ולהשגיח בשחיטה שלא יהיה ח״ו בשר נבילה, כי בזה נטמא גופו, ונפשו אליו יאסוף, יפול לתוך הטומאה.

וכן אמרו בגמרא לעתיד-לבא יתן הקב״ה ס״ת לתוך חיקו ויאמר כל מי שעסק בזה יטול שכרו, ויבואו עכו״ם ויטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית, ויאמר הקב״ה ראשוני׳ ישמיעו, שבע מצות היאך קיימתם. ויש להבין מה ביקש הקב״ה בכרוז זה, פשיטא שלא ימנע ה׳ לשלם שכר לעוסקי תורתו, וגם מה זה שהשיב שלא קיימו ז׳ מצות, הא ידע זה תיכף, ומ״מ היה מהדר ליתן להם התורה, וזרח משעיר והופיע מפארן כו׳. וא״כ עדיין יש להם הטענה היה לכוף עליהם ג״כ הר כגיגית, וגם יש-להבין איך מלאו או״ה לתבוע שכר מה שיודעים שמלאים עון בידיהם זימה וימינם מלאה שוחד ודמים מלאו, אבל כבר ידוע כי התורה מגין ומכפר על הרבה עונות, העוסקים בתורה לשמה מכפר על עונות רבות, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, לומדי תורה לגבי קב״ה, רק המפרשים הקשו הא אם עובר עבירה - מה יועיל תורה, והקרא צווח ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וכו׳. וא״כ איך יתקיים מ״ש תורה מכבה עבירה. וכבר הארכתי בזה בדרוש אחר בדבר של טעם לשבח, אבל מה שנוגע לענינו הוא כך, כי יש שני מיני עבירות כאשר דרשתי כמה פעמים, סוג אחד מה שהטבע ושכל מחייבו מבלי לעשות, כגון רציחה וגזל וחמדת אשת רעהו, אשר עי״כ ימלא ארץ זימה, וסוג שני שאין השכל אנושי מחייבו אבל מתת אלהים הוא לבחיריו, וקדשנו במצותיו ברצונו כי הוא נגיד ומצוה, והנה בעברו על סוג שני בזו התורה מכפר ומכבה עבירה, כי גדול התורה לפני הקב״ה עד שאינו מקפיד כ״כ אם עבר על מצותיו, ויועיל לכפר עם תשובה, אבל בעברו על סוג ראשון, דבר מה שהוא נגד השכל, איך יכבהו התורה הבנוי על שכל אמיתי, אם הוא נגד השכל וטבע המוטבע מיוצר הכל, ועל זה נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי.

ובזה יובן הנ״ל, כי הקב״ה שבא ליתן שכר לישראל, ויודע כי המה מלוכלכים בעונות, ובפרט בגלות המר, ולכך נטל הקדוש ב״ה ספר-תורה להורות כי העוסקים בתורה, התורה מכפר על הכל ונמחה כעב פשעו, ויבא ויטול שכרו כי התורה מכפרת, ולכך הכריז מי שעסק בתורה יטול שכרו, וסר עונו וחטאתו תכופר, וזהו שדרשו אנ״כי אנ״כי הוא מוחה פשעיך. אם יתמידו בתורה שמתחלת אנכי וכו׳. וכאשר שמעו זאת עכו״ם, א״כ לבשו טענה, מה בכך שאנו מלאים עונות כרמון, אלו נתן לנו התורה היה ג״כ מכפר ולא היה נפקא-מינה בעונות, ולכך טענו היה לך לכוף אותנו לתורה והיה מכפר על כל עונות, ואמר להם הקב״ה שועים טועים אתם, כי עונות שלכם אין התורה מכפר, כי הלא עברתם על ז׳ מצות בני נח שהם הכל ע״פ מה שהשכל והטבע מנגדים, כמ״ש כל המחברים ואפילו או״ה יודו וקראו לו בחיבורם מצות טבעי׳, וא״כ אם עברתם על מצות כאלו שהם הכל נגד השכל וטבע, לא יועיל לכם התורה כלל, כי על-זה אינה מכפרת ולא הי׳ מועיל לכם קבלת התורה כלל, וא״ש.

ולכן בני, הזהרו למאוד ממצות מה שהשכל וטבע (מחייבם) [נגדו], ואמרו לכך במערבא במה זהירי - באחוורי אפא, כי במערבא עסקו בתורה ותורה מכבה עבירה, אבל אחוורי אפא שהוא כנגד רציחה, זה לא מועיל תורה וקשה התשובה, ולכך קאמר הנביא הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם. כי בגלעד שכיחי רוצחים, ולכך התורה שהוא צרי ורופא אין שם, כי על-זה אין התורה מכפר, ולכן בעו״ה מכתנו אנושה כי אין אנו נזהרים מדברים כאלה, מלבין חבירו ברבים, מתכבד בקלון, וכל אח עקב יעקב, וריע רכיל יהלוך, מכה רעהו בסתר וכדומה, וכל המרבה בדברים כאלה ודבריו יכונו על קשת חיצים לירות במו אופל בדברו בבוטה כמדקרת חרב, לבייש את חבירו בדברים ליתן דופי בו או באבותיו ומשפחתו הרי זה משובח, ולחכם לבב ויתרון לבעל הלשון יחשב, אוי לנו דברים כאלה המה בעוכרם אשר קשה התרופה, כי דברים כאלו אין מעצר ברוחם אפילו ביום צום הנורא, ואיך יועיל תורה ותפלה ומכ״ש מדת שקר שהוא נגד השכל עד שהעכו״ם אומרי׳ שיש לאדם להיות יהרג ואל יעבור שלא יאמר שקר, ואם כי נח לו בזה שקר, כאשר עמדתי עמהם בויכוח, ואנשים אלה בויכוחנו במה שנאמר אמרי נא אחותי את. ועגלת בקר תקח בידך. ונתנו דופי, ואמרתי כי ענין שקר שהוא רע בעצמותו להיות רע בטבעו, כי איך יאמר דבר הפוך, אבל אם כונתו להציל נפשו אין זה רע בטבעו, כי אין טבעו עלול לכך, ואין כאן מקומו כי הארכתי בראי׳ תורנית לפילוסופי׳, אבל עכ״פ הוא רע למאוד ודובר שקרים לא יכון לנגד ה׳, ואיך יועיל אמירת קריאת-שמע שלוש פעמים ביום להעיד על אמיתות אחדות ה׳ המוחלט, באמרו שמע ישראל ועל אמיתות התורה בודברת בם. וכן למען תזכרו מצות ה׳ וכו׳. הלא כל דרכו לשקר ולומר על חושך אור ואור חושך, בן לא אמון בו, ומה יועיל עדותו, ולכן המשקר מפסיד טובות הרבה, ודברים כאלו צריכים שמירה מאוד, כי אף שהטבע מנגדתו באמת אבל מכל מקום בעו״ה כבר הורגלו בו ואמרו הרגל - טבע שני.

ולכן עם ה׳, חזקו ועשו גדר ומשמרת הקודש לכם בימים אלו ימי חפץ וימי חשבון, ובל יוסיפו לעשות דבר, וביחוד מה שאין הטבע מסכים, וכבר אמרו בגמרא דשבת לכו ונוכחה וכו׳. לעתיד לבא יאמר הקב״ה, לכו אצל אבות ויתפללו עליכם וישובו, אצל מי נלך אצל אברהם, אתה אמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו׳. ולא התפלל עלינו, אצל יצחק הוא אמר לעשו והיה כאשר תריד וכו׳. אצל יעקב אמרת לו אני ארד עמך מצרימה וכו׳. ולא התפללו עלינו, אין לנו אלא בך, אמר הקב״ה הואיל ותליתם בי אם יהיה חטאיכם כשנים הללו המסודרי׳ מששת ימי בראשית, כשלג ילבינו, ע״ש. ולהבין הדברי׳ איך נתאכזרו באמת האבות, ומה זה שתהיה תלויה בה׳, ומה זה שחטאים מסודרים כשנים מששת ימי בראשית, ומי סדרן אבל הענין כי באמת טבע אדם לחמוד למותרות, ועינא ולבא סרסורי עבירה, לכל דבר פשע התלוים בחימוד בתענוג ועדן גשמי, אף כי מר באחריתו בעו״ה, וצריך תמיד מלחמת יצר לכובשו, ועם כל זה קשה לעמוד, וביחוד אם מזלות וכוכבי שמים הם בעוכרים במזג ההריון והלידה, שיהיה טבעו נוטה לכך, לכעסן או חמדן וזנאי וכדומה, אף שיש כח ביד אדם אשר נשמת אלוה בקרבו לעשות נגד זה ולהתדבק בה׳, מ״מ קשה למאוד לגבר חיילים, ולכך העיקר שבחרו ראשונים העוני ויסורים וגלות ושפלות ועבדות, אשר זהו צרי הנבחר למעט התאוה ורדיפת המותרות ובקשת החמדה והכנעת יצה״ר, ולכך נאמר בגלות ורעות וצרות אשר מצאתנו, כי אז יכנע לבבם הערל, וזה תכלית הטוב, כי מי שהוא בשפלות ובגלות נודד ללחם איה ובגדיו בלוים, רגלו בצקה, לא יבקש כ״כ מותרות ובטלה חמדה וירחק חבל הכוסף לשטות כאלה, ולכך גדולי פילוסופים הי׳ בורחים ליערות ומדברות בבגדי בלואים לבטל החמדה, וזהו היה כוונת אבותינו, כי ראו כי טבע רע, ובפרט ישראל שהם בטבעם עזים כמבואר בגמרא, ואם לא יהיה גלות ירום לבבם למאוד לילך אחר התאוה וחמדה, ולתאוה יבקשו נפרד מה׳ ותורתו, ולכך נחת ינחתו אם יגלו בראש גולים, שמה יבואו ושמה יהיו ,כדי לשבר היצה"ר, וינחלו עה״ב הוא הטוב הנרצה ארץ חיים אשר עיני ה׳ שם, לא יחסרו כל טוב, ולא רצו להתפלל לבטל להגלות, כי חשבו לצרי ורפואה, ויאה עניות לישראל וכו׳. עד שיצחק הוסיף ויקם להם שטן עשו לעמוד, שתיכף כאשר יפרקו עול מלכות שמים לרב שלותם בארץ, תיכף לא יתמהמה בצקם להחמיץ ולא יהי׳ שאור שבעיסה הולך וגדול, תיכף יבא עשו להומם, עודנו תאותם בתוך שיניהם למען לא ישרשו בחטא ח״ו, ולכך אמר והיה כאשר תריד וכו׳. וכל זה היה הכל לתכלית הטוב, כטבע אב לבנו להטיבו באחריתו, ואלו לא עשו כן היה ח"ו בגדר חושך שבטו שונא בנו. ואף ישראל יכירו וידעו כי אין להרהר אחריהם, וכל כונתם לטוב האמיתי, ולכך אמרו אין הדבר תלוי אלא בה' שהוא יכול להעביר היצה"ר, ולסיוע שאף שיהיו מושפעים בטוב וברוממות הצלחה, מ"מ לא יהיה כח ביד יצה"ר להסיתם ולהטותם לטבע החומרי, כהבטחתו "ואת הצפוני ארחיק", ולכך אמרו אין הדבר תלוי אלא בך, ואמר הקב"ה הואיל שכל עניניהם הוא שטבע ומזל נוטים לחטאים כנ"ל, אם כדבריכם כן הוא, כל החטאים שבאים מפאת טבע ומזל, אמחול לכם כי יש לכם תירוץ כמעט מוכרחים נחנו, ובתשובה קלה וחרטה גמורה ועזיבת חטא נמחל לכם, אבל מה שאין נוגע לטבע ומזל, בזו אין לכם התנצלות כלל ותשובה קשה, וכבר ידוע כי בבריאות ששת ימי בראשית הוטבע טבע, והמזל שהוא שורש הטבע, ולכך נאמר ברא אלהים את שמים וארץ, אלהים בגימטריא הטבע, וכן כל שנים הכל מסודר על פי מהלך המזל, כי זולת מהלכם ונתיבותם ומסילתם אין כאן שנה ולא חשבון, וזה שאמרו אם יהיה חטאיכם כשנים המסודרין מששת ימי בראשית, והיינו ע״פ טבע ומזל שהוטבע מאז ולא ישנו מסילתם ולא יטו לארץ מנהלם, והם הגורמים במערכתן הטבע ומזג להחטאים, אז כשלג ילבינו, כי יש לכם התנצלו׳, אבל אם לאו קשה תשובתכם למאוד, ואתי-שפיר*. ולכך צריך מאד שמירות וזריזות, ובפרט בחטאים שהם חוץ לטבע ושכל מנגדתם, וכבר אמרנו כי ההוגים בתורה לשמה מנוצלים מעבירות הרבה, אבל עם כל זה צריך תפלה ובקשה לה׳ שישמור אותו מכל חטא, וע״ז ירבה אדם להתפלל בימי׳ אלו לה׳, ישפוך שיחו בדמע ולב נשבר שישמרו ה׳ מיצה״ר ומטבע החומרי, כי צריך שמירה מה׳, כי הוא עומד לימין המחכי׳ לו, וכמאמר דוד במזמור שהתחלנו מאין יבא עזרי. כי קשה לעמוד נגד הטבע ויצה״ר ומזל, מלחמת אחור ופנים, לולי ה׳ עזרתה לנו. ולכך אמר עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ. והיינו כנ״ל כי הוטבע שמים וארץ בטבע ועשה שמים גלגלים ומזלות, וכפי קוי ניצוצם ומשטרם כמעש אדם נטוי לעשות, וא״כ ממנו עזר כי הוא ירבה לסלוח, ויפן לקול המתפללים להושיע, ובעיקר התפלה הוידוי, דהיינו לא בוידוי הנהוג סדר א״ב, כמצות אנשים מלומדים ויכו באגרוף רשע וחזנים ישוררו יעידו, כי זהו ח״ו מעורר דין, רק בלב קרוע ומורתח, ודמעותיו על לחיו מאין הפוגות יאמר אשר חטא, ומה טוב אם יאמרו בכל לשון שהוא מבין אם עברי אם אשכנזי, כי מה נפקא-מינה ויתחרט, ובכל חטא שמתודה, תיכף יתן ללבו כך וכך גדרים אעשה מבלי לעשות עוד, וכך אעשה למולו דבר טוב, ואז ודאי יפן ה׳ לדבריו.

ואמרו במדרש כשהיו ישראל צדיקי׳ היו מעידים בעצמם, וכשחטאו שמים וארץ מעידים בם, וזהו הכונה דודאי אם צדיקים מבלי חטא מה טובו של עדות, אבל הרצון שחטאו והיו צדיקים כי מתחרטים, היו מעצמם מעידים, דהיינו שהיו מתוודי׳ והיו בעצמם עדות, ולא הי׳ שוב פתחון-פה למשטין או לשו״א, כי כשמתוודים ומתחרטים ירצה ה׳ את קולם, אבל כשחטאו ולא הודו על חטאם, וכמו שצעק הנביא 'יען אמרו לא חטאתי ולא גלו עונם', שמים וארץ מעידים בם, ועצר השמים וכו׳. בעו״ה.

ומזה תבין מ"ש במדרש בכסה ליום חגנו. כי השטן אמר ישראל חטאו ומבקש להביא עדות הלבנה, והנה הלבנה מכוסה. והקשו המפרשים תינח בראש-השנה, בשאר ימי תשובה שאז כבר הלבנה מגולה והדין נחתם ביום-הכפורים, ובין כך יש לו עדות, ועוד כ"ז שמביא ראיה סותר הדין ח"ו, אבל יובן כי ודאי אם ישראל מתוודים תו אין מועיל עדות, כמ"ש לעיל, ובר"ה אסור להתוודות, אם-כן אז חושב השטן שמועיל עדות, ולכך חושב להביא לבנה ולא נמצא כהנ"ל, אבל כי פנה יום ר"ה, תיכף ישראל מתוודים וצועקים בתשובה לה' על חטאם, א"כ תו לא מועיל עדות לבנה כנ"ל, כי הם מעידים בעצמם, ולכן העיקר הוידוי בכל לב, ויועיל ביחוד לבטל מאדם הגאוה, כי זהו שורש פורה ראש ולענה המביא לאדם לכל חטא ופשע, והכל בעו"ה ע"י רמות רוח, אוי לנו על שברנו, מי גבר יוכל להתפאר שמנוקה מעון זה, כל אחד יש לו גאוה מיוחד, ויותר שחושב להיות עניו יותר יזיח דעתו בלבו לאמר חזו במה שוטה זה מתגאה, ואני לא כן וזהו בכלל גאוה, אם אדם דורש ואומר דבר טוב והבריות ינחתו בו, הלא יזוח דעתו בקרבו, וזהו עון חמור כמבואר באבות דרבי-נתן, ואין לנו עצה רק בשומו תמיד עונו לנגד עיניו וחטאתו נגדו תמיד, א״כ יתן ללבו חוטא בל יתנאה ובל יתגאה, ומה זה שאני מתנשא בתורה, הלא אני רשע ולרשע אמר אלהים וכו׳. ואלו ידעו הבריות מחטאי לא היו שומעין לי כלל, ומה זה התפארת שאני מכובד ומרומם אצל הבריות, הלא בין לילה היה ובין לילה אבד, כי כצל ימינו עלי ארץ, ויהיה בוקר יום פקודה והנה היא יללה, הם יפרשו לגן עדן אלהים, ואני ברב חטאי וכובד עוני אש מגיהנם תוקד בי, והיה לצחוק ולחרפה בעיני כל הבריות אשר היו בארץ החיים בעה״ז, ויאמרו הלא זה איש מרגיז ממלכות, והיה לנו למורה ואמרנו בצלו נחי׳, והנה ירד ירכתי בור אשר שם אסירי המלך, ותפארתו והודו נהפך לו למשחית, אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה כאשר יתן כזאת אל לבו לא במהרה יתנשא בלבבו ויתגאה, וזהו ג״כ טעם אחד מטעם השופר, כי יזכור כי הוא רק נוד מלא רוח, רוח הולך ולא ישוב כמו שופר, וגם יתפלל בכובד ראש למאוד, וכאשר אמרתי כי תפלתו יהיה לבקש עזר מקב״ה לשבר היצה״ר, וגם להצליחו בתורה כי הוא סם חיים למאוד. והנה מאוד כעס בזוהר על המתפללים בר״ה וי״כ וימים אלו רק בעבור חיים זמן פרנסה וצרכי עה״ז, כי קראן ככלבא בישא דמבקשי׳ טרפם, רק באמת העיקר צריך לחיי נצחי, ומה שיתפלל בחיי עה״ז הוא כדי שיוכל לקיים התורה ולתקן את אשר שיחת, ואולי יש תקוה, ויפה שעה אחת בתורה ומעשים-טובים בעה״ז מכל חיי עה״ב, ולכך יתפלל בחיי זמני כדי שיוכל לתקן ולעשות נחח רוח ליוצרו, וכן כל תפלתו בעניני הצלחת עה״ז יהיה הכל ע"ז אופן, שיהי' יותר עלול לעבודת ה' בלי מטריד ומונע ולא יהיה לו דבר המעבירו מדעת קונו, ולעומת זה פשיטא שיתפלל שאם ישפיע לו ה׳ עושר וכבוד, שלא יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו ח״ו, ולא ישלטו מזיקים בממונו עד שלא יהיה לו רשות בממון ליתן לעניים ולעשות בו דבר טוב ומצוה, וכך דרש זקיני הגאון בעל מ״ע ז״ל, יברכך ה׳ בממון, וישמרך מן המזיקים, שלא יהיה הממון תחת יד ורשות המזיקים, וזהו הכל טפל, אבל עיקר תפלתו יהיה לחיי נצחי.

ובזה תבין מה ענין שני ימים, באיוב נאמר ויהי היום. ודרשינן בזוהר יומא קמא דראש-השנה ויבאו בני אלהים להתיצב על ה'. ויבא גם השטן בתוכם ויאמר ה' אל השטן מאין באת וכו' ואח"כ כתיב ויהי היום. ודרשינן יומא שני דר"ה, ויבאו בני אלהי' להתיצב על ד' ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה׳ ויאמר ד׳ אל השטן אי מזה באת כו׳. ויש ליתן לב על שינוי שנמצא בין ימים אלו, כי ביום ראשון נאמר בשטן ויבא בתוכם ולא נאמר ביה להתיצב על ה׳. ואלו ביום ב׳ נאמר גם בשטן להתיצב על ה׳ כמו שנאמר בבני אלהים, וגם ביום א׳ נאמר מאין באת, ובשני נאמר אי מזה באת. והלא דבר היא בכתבי קודם לא יבואו במקרה.

אבל יובן במ״ש יום-טוב של ר"ה שחל בשבת במקדש או לאחר חורבן בכל מקום שיש ב״ד היו תוקעים, אבל לא בשאר מקומות. ויש להבין הטעם שופר שאינו מלאכה, והיא לזכרון לפני ה׳, למה בטלו בשבת, ולמה הניחו שם במקדש ובכל מקום שיש ב״ד.

ובדרך פשוט י״ל כי ידוע התקיעה לערבב השטן. ופי׳ תוס׳ בשם הירושלמי דנבהל דחושב זמן גאולה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והפירוש ודאי השטן לא יטעה בין תקיעה ארצי לתקיעה שמיימי, אבל באמת בביאת משיח אף למטה יתקעו, כדדרשינן במדרש וקראתם דרור בארץ ותעבירו שופר בכל ארצכם, ולכך חושב כי זהו העברת שופר בארץ, כי בא לציון גואל. אך עוד טעם יש שנבהל, כי אם ב׳׳ד למטה עושים דין ברשעים וכתורה יעשה להם להחרימם ולאוררם, תו לית דין למעלה ואין פתחון-פה לשטן לקטרג על צדיקים שהיו להם למחות כנודע, כיון שעשו משפט חרוץ, ואם אין לו פתחון-פה על הצדיקים אף על רשעים לית ליה, כי צדיקים מגיני׳. וכבר אמר הקב״ה בסדום לא אשחית בעבור עשרה. ומכ״ש יותר ת״ל לא אלמן ישראל מצדיקים בכל דור ודור, וא״כ בשמעו קול שופר למטה חושב שהוא הב״ד אפיקו שופרא ושמתו והחרימו ועשו משפט חרוץ לכל הרשעים וכדומה הראוי לעונש, וא״כ נסתמת טענתו, ונ״מ בין שני טעמים אם התקיעה מב״ד שייך טעם שני, אבל אם התקיעה משארי אנשים במקום שאין ב״ד אינם חשוב לענוש ולהחרים, א״כ לא מבהל בזה צ״ל טעם ראשון, כי זהו יהיה בכל הארץ כדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם.

והנה יש להבין איך יחשב שבא בן דוד, הא אין ב״ד בא בי״ט דלא בא אליהו מאתמול, כי מובטח לישראל שאינו בא לא בע״ש ולא בעי״ט מפני הטורח כמבואר בגמרא דעירובין פרק מ״ש, אך זיל בתר טעמא מפני טורח שלא יוכל להכין סעודת י״ט כראוי, הלא בר״ה מצוה להתענות וא״צ לכם, וא״כ תו לא שייך מפני טורח, אך תינח בחל בחול, בחל בשבת מה שייכא למימר, דודאי מחמת שבת אסור, א״כ ליכא למימר דמשיח יבא, אבל טעם שני שייך שפיר, דמדברי-תורה מותר לעשות דין ברשעים אפילו בשבת, והשתא אתי-שפיר במקדש ובכ"מ שיש ב״ד היו תוקעים אף בשבת, דאין נפקא מינה דמ״מ הי׳ עירוב שטן כמ״ש בטעם שני כנ״ל, אבל בשאר מקומות דטעם שני לא שייך בי׳, וטעם ראשון ג״כ לא שייך בשבת כנ״ל לא היו תוקעים כלל, כי אין כאן עירוב השטן, זהו מה שי״ל בדרך פשוט.

אבל באמת כבר נודע בשם האר״י ז״ל במ״ש דשטן שאל להקב״ה תורה היכן היא, וכי לא שמע רכב אלהים וכו׳. וארץ רעשה ושמים נטפו בהנחיל התורה לעמו, ותירץ דבשבת השטן וכת דיליה נשלחים לנוקבה דתהומא רבה, ושם בחושך ידמו כל השבת ולא יצאו, והתורה ניתנה בשבת ולא ידע השטן מאומה מכל הנעשה עכ״ל. ולפי-זה ר״ה שחל בשבת א״א לשטן לקטרג, כי אי׳ מקומו, הלא הוא בנוקבא דתהום רבה. ומה צריך עירוב השטן. אך וכי השטן לבד מקטרג, הלא הקרא אומר ויבואו בני אלהי'. הם מלאכי דין הבאים להתיצב על ה', ופירש הזוהר לתבוע דינא על ישראל, והוה-ליה כנצב על ה׳ לרב חביבה דישראל קמי׳ קב״ה, וא״כ המה סובבים המרכבה אפי׳ בשבת, ולכך יש לתקוע אף בשבת, אך ידוע מה הוא קטרוג דהמלאכים על ישראל, היא תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו, ומקטרגים לבל יהיה שכינה בתחתוני׳, והנה בבית המקדש היה שכינה, וכן בב״ד סמוכים שכינה שורה, כדכתיב אלהים נצב בעדת אל בקרב וכו׳. אבל זולתו לא, ולכך י״ט שחל בשבת אין כאן מגור משטן כי איננו, רק ממלאכי מעלה ולכך תוקעים, וזהו במקדש או במקום שיש ב"ד סמוכים, דיש השריית שכינה, וא״כ יש כאן קטרוג תנה הודך וכו׳ כנ״ל, ולכך תוקעים, אבל בשאר מקומות ליכא צורך לתקוע, אבל כשחל בחול דאז השטן פה וצריך עירוב השטן, בזו יש לתקוע בכל-מקום, ומזה אפשר להבין מ״ש אין מעכבין התינוקות לתקוע אפי׳ בשבת, כי כבר נודע מ״ש במדרש מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. דאף לאחר חורבן שסילק הקב״ה שכינתו, מ״מ שורה על תינוקות של בית רבן, כדאמרינן בע״ז הקב״ה יושב ומלמד תורה לתינוקות, ולכך אמרו בגמרא דב״ב כשחרב בהמ״ק נתנה נבואה לתינוקות, כי בהם שריית שכינה דאין בהם חטא, ולכך התינוקות יכולים לתקוע אף בשבת לבל יקטרגו תנה הודך וכו׳. וימנע שריית שכינה מאתם וא״ש.

ודע כי האר״י ז״ל כתב זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, כי בר״ה נידונים הנשמות אם לחיים נצחי או לאו ח״ו, וגס נידוני׳ הגופים אם לחיי הזמן, ואימת יהיה פקודתו, וזה זכרנו לחיים היינו חיי נצחי, וכתבנו היינו חיי זה העולם חיי הגוף, והם שני ימים דר״ה, כי יומא קמא נידונין דין נשמה, אם לחיי נצחי או לא, וביום שני נידונים הגופים לחיי זה העולם, ובהיות כי זה בזה תלי׳ כמ״ש לעיל, לכך כיומא אריכתא, והנה השטן אין לו רשות לקטרג רק מה שנוגע לחיי עה״ז וענינו, אבל במה שנוגע לחיי עוה״ב וחיי נצחי, שם אין לו רשות כי אם בני אלהים מארי דדינא ומלאכים, שהם מצד הגבורה, הם דנים בזה כמו שהאריך בזה בכתבי האר"י ז"ל, ובזה תבין כי ביום ראשון שנא׳ ויהי היום. דהוא יום ראשון דר״ה, נאמר ויבאו בני אלהים להתיצב על ה׳. היינו לתבוע דינא כמש״ל בשם הזהר ויבא השטן בתוכם, כדרכו בכל מקום שיש תביעת דין, אבל אין לו פתחון פה לקטרג בנשמות וענינם, ולכך לא נאמר בי׳ להתיצב על ה׳. כי אין לו לתבוע דין כלל, וכבר נודע כי כל ישראל זוכים לחיי נצחי, ויש להם חלק לעוה"ב, כדכתיב ועמך כולם צדיקים, והקב׳׳ה שומע תפלות ישראל, זכרנו לחיים, כי שומע אל תפלות רבי׳, והוא חיי נצחי, רק העכו״ם הם נידונים לרוב לדראון, אם לא חסידי א״ה המקיימים ז׳ מצות כמ״ש הרמב״ם, וא״כ השטן בעמדו וחושב לקטרג על ישראל, לא יועיל רק על העכו״ם וקרא אומר כל הגוים כאין נגדו. כי הם כלא וכלא היה נגד ה׳, וזהו ויאמר ה׳ אל השטן מאין תבוא, כל ביאתך היום לא יהי׳ רק על העכו״ם שהם כאין ואפס ותהו, כי על ישראל אין לך קטרוג כלל, והשטן השיב משוט בארץ. ר״ל קטרוגו על הגופים שהם מארץ ועפר יסודם, לא על ישראל כנ״ל, אבל ביום שני דר״ה דאז המשפט על הגופים, ואז יש רשות לשטן לקטרג אף על ישראל, ולכך נאמר אף בשטן להתיצב על ה׳. וגם שאל לו ה׳ אי מזה באת, כי בזה אף על ישראל חל קטרוג בעו״ה והם נקראים זה, ולכך נאמר אי מזה באת, וא״ש.

ומזה תבינו ותדעו ותכירו כמה קדוש היום לאדונינו, וכמה עלינו לשוב בתשובה, וראוי ונכון לעזוב הרע ותמו בארות נשברים הבלי עולם, לשאוב באר מים חיים תורתינו ומע"ט אשר לא יכזבו מימיו, והיה לנו תמיד לאור יומם.

והנה אם כי עיקר התשובה עזיבת חטא וגדרים לתשובה, מ״מ צריך ג״כ החוטא לשער עצמו אם יכול לסגף עצמו ולא יהי׳ עי״כ מרפה מעבודת ה׳ או שיבא עי״כ לחולשא ויהיה אח״כ יותר ממעט בעבודת ה׳, או שעי״כ נוגע בשמירת הנפש, ובכלל לאו ונשמרתם לנפשותיכם, יסגף עצמו נגד התענוג שהי׳ לו מן העבירה, וכבר אמרו מה שאמרו, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ודוד אמר משלג, אלבין יותר משלג, אבל הטעם כי דוד נצטרע והיה לו יסורים ג״כ, לכך היה לו חטאים לבנים לבנים יותר משלג, וזהו אמרו תחטאני באזוב, והיינו שנצטרע ונטהר באזוב, ולכך משלג אלבין, אבל בעניני פרישות צריך התחכמות, כי כמה פעמים ע״י פרישות באים לידי קלקול, ואמרו חכמי׳ לא תוסיפו בשביל לא תגרעו, וצריך בזה התחכמות ועצת חכמים, כי המתענה בא כמה פעמים לידי כעס וכהנה, ועי״כ נרפה בלילה להתפלל ולקרות ק״ש כראוי. רבים שמשכימים יותר מדאי והולכים לבה״כ לשומרים לבקר, והוא דבר טוב אבל אח״כ בין שומרים לתפלה משיחים דברים בטלים עד שיבא לידי לה״ר וכדומה ויצא שכרם כפלי כפליים בהפסדם, ובפרט המשכימים ואינם בכח לבטל השינה בעת ק״ש ותפלה וירדמו בנים ולא נים וכהנה, ועי״כ נתבטל מצות דאורייתא, ובפרט בעת אשר פארם על ראשם, תפילין שאסור לישן ולהסיח דעתו, ולכן בכל זה צריך התחכמות למאוד.

אמרו בגמרא דב״ב על כן יאמרו המושלים בואו חשבון. ע״כ יאמרו המושלי׳ ביצרם באו ונחשוב שכר מצוה כנגד הפסדה, כי אש יצאה מחשבון, כי אש יצאה ממי שמחשב לאינו מחשב, ותאכל אותם. ופי׳ רש״י כדאמרינן לעיל שכל אחד נכוה בגחלת של חבירו עכ״ל. ומקשי׳ דשם מיירי דשניהם צדיקים רק זה גדול מזה, נכוה באורו של זה, אבל פשיטא דרשע נכוה בצדיק, ואותן שאינם מחשבי׳ הלא המה רשעים, וא״כ פשיטא דתאכלם אש של צדיקים, ומה ענין זה להך דלעיל, דכל אחד נכוה בשל חבירו, וצ״ע לכאורה.

אבל יובן בשנדייק מה שאמר המושלים ביצרם, הלא המושל ביצרו א״צ לחשבון, החשבון צריך למי שאינו מושל ביצרו, וצריך חשבון לברר ההפסד, אבל הענין כך, כי בלא״ה הדבר תמוה איך שייך חשבון בהפסד עוה״ז נגד שכר עה"ב, הלא יפה שעה ורגע אחת בעוה״ב מכל חיי עוה״ז, וא״כ אין זה בסוג החשבון, וכי נימא לחשוב כמה גרגרין עפר חוצות בשווי׳ כנגד אבנים טובות יקרים ונחמדים המאירים ומבהיקים, הלא אין ערך לו ואינו בכלל חשבון כלל, ואין זה בסוג של זה, וכמו כן לחשוב הפסד ממון הבל וריק נגד שכר עוה״ב, אבל לא דיברה תורה בשוטים הללו לחשוב עבירה בשביל הנאת ממון כנגד מצוה, רק אמרו חז״ל אף שמצות פ״ו מצוה גדולה למאוד, מ״מ מי שנפשו חשקה בתורה יכול לבטל בכלל בפ״ו

וכן איתא בחלק אם נפשו חשקה על איזה שנים ללמוד יכול לבטל על איזה שנים, ולכך אמרו התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות, כי אף שמבטלים מפ׳׳ו לית לן בי׳, וא״כ כאן יאמרו באו חשבון, כי הלא מבטל מפ״ו, והרי כאן הפסד שכר לעוה״ב, אבל לעומת זה יעשו חשבון כמה עוצם שכר מתורה בעה״ב, ואם זה יעלה יותר יעשו זה, וזהו הפסד כנגד שכרו, הפסד מצוה זו כנגד שכר מצוה אחרת אשר שכרה יותר, וכן המתענה עושה דבר טוב, ולעומת זה מבטל מכמה מצות בהמ״ז וכדומה, המתענה תענית-חלום בשבת יש לו שכר תענית, ולעומת זה הפסד שכר עונג שבת, וא״כ הפקחי׳ חז״ל שבאו בסוד אלהים עשו חשבון לחשוב שכר מצוה כנגד הפסד שניה, ואמרו לבחור בזה כפי שעלה בחשבונם ששכרו יותר, וזהו בגדר החשבון כי שניהם רב טוב צפון לעוה״ב, וא״ש. אך כבר אמרו מי יכול לבטל מפ״ו בשביל ת״ת כנ״ל, ולמי הותר הדבר מי שבטוח שלא יהי׳ לו הרהור כלל ולא יתגבר עליו יצה״ר כלל, אבל זולת זה אסור לבטל אף שת"ת יותר עדיף, וכמו כן מי שיודע בעצמו שע״י תענית יכוף את יצרו, משא״כ אם יאכל יצרו גובר עליו ומביא לו לידי חטא, יש לו להתענות אע״פ שעי״כ מבטל מכמה מצות, וא״כ באנשים כאלה בטלה החשבון וא״צ לחשוב, כי אע״פ ששכר מצוה שניה יותר גדול, מ״מ צריך לשמור שלא יתגבר יצרו כנ״ל:

וזהו כוונת הגמרא המושלים ביצרם, כי יצרם מוכנע ואינם חוששים לו כלל, הם עושים חשבון איזה מצוה יותר גדול, ומחשב הפסד מצוה זו כנגד שכר אחרת, ומי ששכרו מרובה יקיים כמו פ״ו ות״ת ואינו חושש ליצה״ר, אבל מי שאינו מושל ביצרו להכניעו וחושש לו אולי יגבר עליו ח״ו, אינו יכול לחשוב, כי מה בכך ששכר ת״ת עדיף מפ״ו, מ״מ צריך לקיים פ״ו שלא יגבר יצרו, ולכך נקראי׳ אלו אינם מחשבים ושניהם צדיקים, רק בעלי חשבון הם צדיקים ביותר שאין להם פחד מיצה״ר, ובעלי בלתי חשבון הם שפחדו פחד מיצה״ר לבל יגבר ח״ו, א״כ יפה פירש רש״י כי אש יצאה מאלו לאלו, כי אחד נכוה בשל חבירו, כי שניהם צדיקים וזה נבחר מזה, וזה נכון וברור. וכן הדבר כמו שכתבתי, כי הכל צריך להיות במשקל ובחשבון, איזה יותר טוב ויותר יוכשר, רק העיקר לבל תת פתח ומקום ליצה״ר וכת דילי׳ לאחוז בו, והכתוב צווח כי תצא למלחמה על אויביך. ודרש במדרש הובא בילקוט על אויביך כנגד אויביך, ויש להבין מה ביקש בזה ומה חידש בזה:

אבל יובן כי נודע כי עבירה גוררת עבירה, ואין אדם נכשל ביפת תואר ליתן עין בבת אל נכר, וכי לא נמצא בנות ישראל הנאים בתוארם ומעשיהם, רק שהיה לו מקודם עבירה בידו וגורר לחמוד חיק נכרים, ולבסוף עבירות גדולות, וזה אמרם יפ״ת לא דיברה תורה אלא כנגד יצה״ר, הרצון מי שיצרו גבר עליו מקדם ונכשל בעבירה סוף לבוא לידי חימוד אשה זרה, אבל מי שנמלט מזה, גם מזה ינצל, ולכן צריך מאוד זהירות מכל עבירה, ואל יאמר קלה היא כי גוררת עבירה עד שבא לידי חמורה, שיחה בטלה עם אשה מביא לידי הסתכלות, והסתכלות מביא לידי הרהור, הרהור לידי הוצאות ז״ל וקישוי לדעת, וסוף לידי חיבוק ונישוק וקורבא דג״ע בעו״ה, ולבסוף לידי עבירה בפועל, אוי לנו כי חטאנו וכן כל עבירות בכלל בזה האופן, וא״כ יש כאן שאלה איך אפשר במציאות יפת-תאר, הא הכריז הירא ורך לבב מעבירות, ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, ודרש הא אם לא שב מת במלחמה, וא״כ ע״כ שלא היה בידו עבירה מדהצליח במלחמה, ואיך נתגולל על-ידו יפת-תאר, וליכא-למימר דמיירי במלחמות חובה, דשם לא הכריזו האיש הירא וכו׳, רק כולם יוצאי׳ למלחמה. דהא רש״י פירש כי תצא למלחמה, במלחמות רשות הכתוב מדבר, דבחובה כתיב לא תחיה כל נשמה, אך אמרי׳ בגמ׳ דסוטה לר״י מלחמת מצוה, אף שאינו מלחמת חובה כמלחמות ז׳ אומות ג״כ לא הכריזו הירא ורך לבב וכו׳. ומפרש הגמרא היכי-דמי מלחמת מצוה, כגון דגוים בקשו לכבוש לא"י, ואם לוחמים דלא ליתי גוים עלה, זהו מיקרי מלחמת מצוה, אבל אם ישראל הולכים לכבוש גוים שאינו מז׳ עמים מקרי רשות.

ובזה יובן המדרש דקשי׳ ליה קושיא הנ״ל, ול׳׳ל מלחמות ז׳ עמים, הא בי׳ לא שייך יפת-תאר, דכתיב לא תחיה כל נשמה. ולזה מפרש המדרש הא דקאמר על אויביך אין הפירוש להלחם בארצם דה״ל רשות, רק כנגד אויביך שהם באים לכבוש א״י ואתם הולכים לנגדם מבלי לתת להם מדרך רגל בא"י, וזה מלחמת מצוה, ולא הכריזו מי שירא ורך לבב וכו׳ כנ״ל, ושפיר יש במציאות יפת-תאר דעבירה בידו מקדם וגורר חמדה יפ״ת והיא מותרת, דהואיל והוא מלחמת שאר עמים לית ביה לא תחיה כל נשמה, וא׳׳ש וזה ברור:

ואם כי הדבר בעצמותו נכון, כן הדבר נוגע לתוכחת מוסר, כי הזהר דרש הך כי תצא למלחמה על אויביך, היינו אויב הפנימי אויב יצה״ר להלחם אתו למולו, כי מורה על מלחמת רשות כמ״ש רש״י, ופירש כי אם היצה״ר רוצה שתעבור שום מצוה ודקדוקי מצוה וסייג ח"ו, זהו מלחמת חובה, ועל זה נאמר ל״ת כל נשמה, כי מכל שמץ איסור תיכף מחיה אלפים קליפות וחיצונים, ולכך נאמר לא תחיה כל נשמה, אבל מלחמות רשות דהיינו שרוצה הוא להתענות או לעשות שאר פרישות שאינו מצוה בו ויצה״ר מסיתו מבלי לעשותו, זהו מלחמת רשות אבל כבר נודע כי אמרו חז״ל כל המתענה נקרא חוטא. ומצינו בחז״ל להיפך שהושחרו שיניהם מפני תענית, אבל שניהם אמת, אם בלא״ה היצה״ר נכבש אף כי יאכל וישתה, רק אם יתענה יבטל כח יצה"ר לגמרי ממנו, זהו אינו כי צריך ליתן ליצה״ר קצת, כמ״ש בדרוש מקדם דוגמת שעיר המשתלח ולכך אסרו להתענות, אבל מי שמרגיש שזולת התענית וסיגוף, יגבור יצרו עליו ובזה יכניעו שלא יכול להסית אותו, פשיטא שיש להתענות, ועור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו לבל יורידהו שחת, וזהו שאמר על אויביך היינו כנגד אויביך, דיצר הרע מתגבר וביקש לכבשך אז הרשות בידך להתענות, וזהו כנגד אויביך למולו להתיש כחו, אבל אם היצר הרע לוחם נגדך ואתה מבקש להלחם בו, לא יהיה כי א״א לבטל מכל, והדרש נכון ואמת.

וכן יש לנו לעשות הכל בהשכל כפי קיום המין, וענין הכל ע״פ דרכי תורה וישוב הדעת, ובאמת כבר אמרתי בדרוש הקודם כי התמדת התורה הוא יותר מועיל לבטל כח יצה״ר מכל הדברים, כי הוא אש אכלה אש ואינו מכלה, אבל צריך לימוד לשמה ובאימה וביראה, ולא כדרך מקרה כי ה׳ שורה שם, ואיך לא יחול ויפחיד.

ואמרו בגמרא במאמר דוד, זמירות היו לי חוקיך, אמר הקב״ה דברי-תורה דכתיב התעיף עיניך ואיננו, ואתה אמרת זמירות, חייך שאני מכשילך וכו', דכתיב ולבני קהת לא נתן עגלות כי בכתף ישאו, והוא הרכיב ארון ה׳ על עגלה חדשה עכ״ל. ויש להבין מה בכך שנאמר בת״ת התעיף עיניך. וכי בשביל כך לא יתכן לומר שהיה זמירות, ועם כל זה היה מזמר והולך בלי הפסק והעלם עין, ומה זה מדה כנגד מדה שנכשל בהרכבת ארון ה׳ בעגלה, אבל יובן בי ביחזקאל נאמר שראה בחיות ואופנים ד׳ כנפים, ואמרינן בגמרא דחגיגה בשתים יעופף, אותן נתמעטו, כי בהם אומרים שירה, ובחרבן לא שוררו. ויש להבין מה ענין יעופף לשירה, אבל ידוע אם הרוח באופנים ילכו ויעפו כי ה׳ בם, ואם יסתלק הרוח יעמדו והם אינם משיגים כי אם בשירה ואז יש להם כח לעופף כי יחול רוח ה׳ בם, וכן כל עולמות גלגלים כוכבי לכת אינם יכולים לילך ולסבב כי אם בשירה, וע״י שירה רוח ה׳ בם לילך, כי צריך שמחה כי הם הבתי בראי של קב״ה דצריך הכל שמחה, ולכך בשתים יעופף הם שאומרים בו שירה, ועי״ז יבא ויחול רוח ה׳ לילך ולטוס, ומזה תבין דאמרו חז״ל ולא קרב זה א״ז כל הלילה, דביקשו לומר שירה ולא הניחם הקב"ה, והוא דמבואר בילקוט דבלילה אומרים אופנים וחיות שירה, ובזה תבין מה דנחלקו התוס׳ ורבינו האי גאון אם לומר בר״ה והחיות ישוררו או לאו, אם אומרים שירה בר״ה או לא, והוא כשהקב״ה דן כביכול הכסא כבוד עומד במקום ואינו טס ועופף, דכתיב נצב ה׳ לריב עמים. וכתיב קומה ה׳ לשפוט וכו'. ולכך דרש הזוהר ותנח התיבה בחודש השביעי בהרי אררט. דקאי על כסא כבוד שעומד בר"ה לדון העולם, וכתיב בעמדו תרפינה כנפיהם, היינו שא״י לעופף ואף שירה אינם אומרים, כי בשיר' מעופפים, ולכך אין החיות ואופנים אומרים שירה, אבל זהו קודם תקיעת שופר, אבל אח״כ ע״י שופר יבא בם רוח ה׳ ויעופו ויתנשא הכסא כמ״ש הקליר ואח״כ אומרים שירה, ולכך שניהם אמת מי שסובר שאין אומרים שירה ומי שסובר שאומרים שירה, זהו קודם תקיעות וזה לאחר תקיע׳, והנה שם בלילה נצב הקב״ה לדון את מצרים כמבואר במדרש אלו עובדי ע״ז ואלו עע״ז, וכשהקב״ה דן הכסא כבוד עומד ולא היו יכולי׳ לעופף ואף שירה לא הי' יכולים לומר, וזהו ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות, כי עמדו האופנים כביכול, ולכך לא אמרו כל הלילה שירה, ודע כי החיות והאופנים הם מעופפים וזהו ע״י שירה ושמחה ומשיגי׳ הרוח הקודש, אבל למעלה בכסא הכבוד המלאכים הרואים פני המלך הם עומדים תמיד, דכתיב שרפים עומדים ממעל לו. והם אינם משוררים כי הם בבחינת בתי גוואי ושם אין שמחה, ואמר באיוב המשל ופחד עמו, וכן אנו אומרים בברכה מעין ז׳ לפניו נעבוד ביראה ופחד, ולכך אין אומרי׳ שירה כי עומדים באימה וביראה, והנה התורה היא בבחינת מלאכים הרואים פני מלך, כי הקב״ה שוכן שם כי אין להקב״ה אלא ד״א של הלכה, ולכך מקמי דלפת׳ בגירסא יש לשמח כי הוא בתי בראי, אבל משנכנס לבתי גוואי אין לשמוח כי אם ללמוד באימה, כי המשל ופחד עמו, ולכך קודם רבן גמליאל הזקן הוצרכו לעמוד בתורה בבחינו׳ שרפים עומדים ממעל לו, וא״כ אין התורה בבחינות זמירות וטיסה ועיפה שהוא הכל בבחינות חיות ואופנים, אבל התורה למעלה ביראה ופחד, ולכך נאמר התעיף עיניך אם אתה חושב התורה לטיסה ועיפה, ומכח זה תשמח ותשורר כי הוא לעורר עיפה, כי ע״י שיר מעופפים ואיננו כי התורה למעלה, וזה כמ״ש ואין לשורר ולשמח כי אם ביראה ופחד, ולכך החושב לשורר בתורה, שעי״כ יהי׳ מעופף ויגיע מעלה מעלה טועה ומשכח תלמודו, כי התורה למעלה מזה, והנה כל המשכן היה בבחינות המרכבה, חיות הקודש שהם באופנים, ולכך שיהיה מראה אופנים בארץ וכאין דמות למעלה היו עגלו׳ במשכן כעין אופנים למעלה, אבל הארון משכן התורה הוא בבחינת מלאכי׳ בכסא כבוד שאינו באופנים אשר ישוררו כי עומדים בפחד וזעות מפחד הכסא, וזהו בכתף ישאו ולא בעגלה, כי הוא למעלה מבחינו׳ חיות ואופנים, וזהו מאמרם כי דוד חשב לתורה שהיא במדרגת חיות ואופנים אשר יעופו בשיר, ולכך אמר זמירות היו כו׳. אבל אינו אמת כי התורה למעלה, ונאמר בו אם תשימו למעופף, והתעיף עיניך בו. לטוס ולשורר, איננו כי התורה למעלה ממדרגה זו, וטעות אחד גורם חבירו, שעל ידי כן שחשב לתורה במדרגות החיות נשא ארון בעגלה כדמות אופנים, וזה אינו כי התורה למעלה ואין מתנהג באופנים ועגלה, ואף גם אינו מעופף בשירה כ״א ביראה ופחד, ואין לומר בו זמירות היו לי וכו׳. וזה ברור ואמת.

ומזה עם ה׳ שמעו והתבוננו היטב כמה יש לאדם ללמוד ביראה ופחד ולא בדרך עראי ושחוק כ״א באימה כעומד לפני שכינה, ויהי׳ שפתותיו נוטפת מור, ומכ״ש בר״ה בשחרית קודם התקיעות שאין לשמוע בקול שרים, כי בעו״ה הר׳ מתחלף בד׳ והוא קול שדים, כי שטנא נצח המנגנים בניגון של שטות ולמעלה תנוח התיבה, הוא כסא כבוד ושרפים עומדים ואופנים תרפנה כנפיהם, ויחתו מפחד ה׳ והדר גאונו, וצאו וראו כמה קשה לפני המקו׳ לדון עד שעומד ומתיישב וינוח כסא כבודו מבלי תנועה כלל, והמה מתנועעים כשכור שכורת ולא מיין.

ואמרינן בגמרא באבוד רשעים רנה זה אחאב בן עמרי, שנאמר ותעבור הרנה בקרב המחנה. ופריך הגמ׳ ומי איכא שמחה והא כתיב בצאתו לפני החלוץ אומר הודו לה׳ כי לעולם חסדו, ולא נאמר כי טוב, שאינו משמח וכו׳ ע״ש. ויש להבין למה לא הקשה זה על הפסוק דכתיב להדיא באבוד רשעים רנה, מי חדי קב״ה, ולמה המתין מלהקשות עד שאמר זה אחאב בן עמרי ואח״כ הקשה ומי חדי, אבל יובן כי לכאורה אין מקום לקושיא הגמ׳ כלל, כי ודאי שקב״ה לא חדי כי הוא הטוב האמיתי ורוצה בשלימות ברואיו ולא נח לו באבדן ברואיו, ולכך נאמר בדור המבול ויתעצב ה׳ וכו׳. אך כבר אמרינן בסנהדרין נהרג מתוך רשעו כיון דאיקטיל הוי לי׳ כפרה, ולכן קראן אסף חסידי ואמר נבלת חסידך, דכיון דנהרגו אף דלא חזרו בחשוב׳ ה״ל כפרה, וא״כ ודאי ישראל רשע שנהרג חדי, כי בחייו אפשר דהרשיע ביותר ועכשיו דנהרג ה״ל כפרה ונוחל עה״ב, וזהו שלימתו ותכליתו שזכה לחיי עולם הבא, אבל במות עכו״ם שהם עדי אובד נעשו מזיקים ושוכנים במדבר אשר שם הרגיעה לילית, והיו דראון לכל בשר, פשיטא דלא חדי הקב״ה הטוב האמיתי שיהיה ברואיו שברא לחיי עולם לדראון, היפוך מחשבת אשר זמם, ואפשר דהיה שבים לקבל האמת בעודם חיים כי הבחירה לאדם, וא״כ פשיטא דלא חדי ואין מקום לקושי׳ הגמ׳, והשתא דקאמר הגמרא באבוד רשעים זה אחאב, ואחאב היה מאותן דאין להם חלק לעה״ב, דלגודל רשעתו, דאפילו מה שנהרג לא נתכפר לו, וא״כ שוה הוא לעכו״ם בזה, דגם הוא אין לו חלק לעה״ב, שפיר פריך מי חדי וכו׳, וא״ש. ובזה יובן גם כן דברי גמרא דמגילה דאמרינן והיה כאשר שש ה׳ אתכם כן ישיש ה׳ להרע לכם. ומי חדי קב״ה במפלתן של רשעים, והא כתיב בצאתו לפני חלוץ אומר הודו לה׳ כי לעולם חסדו, ולא כי טוב דלא חדי קב״ה וכתיב ולא קרב זא״ז כל הלילה, מלמד שבקשו מ״ה לומר שירה, ואמר הקב״ה מעשי ידי טובעים בים וכו׳. ויש להבין דה״ל להקשות ראשון מהך פסוק ולא קרב וכו׳, דנאמר בתורה מקודם לפסוק בצאתו לפני חלוץ דהוא פסוק בד״ה, אבל יובן דמפרשי׳ הקשו מפני מה אמרו ישראל שירה בים, ותירצו הואיל להצלה כי נפרקו מצריהם לא הקפיד קב״ה שיאמרו שירה על הנס, ולפ״ז קשה יהושפט שאמר גם כן שירה על הצלתו מיד עמוני שהצירו לישראל ג״כ, עדיין קשה הל״ל כי טוב כמו ישראל בים, אבל התירוץ הוא דיהושפט אמר זה טרם נצחו רק בצאתו לפני חלוץ אמר תיכף זה, כי בטח בנבואת הנביא שיצליחו נגד עמוני, וזה היה לבבו בטוח, אבל לא ידע אולי יש בתוך מחנהו איזה אנשים היראים רכי לבב מעבירות וימותו במלחמה, כי הנביא לא הבטיח לו שלא יפקד מהם איש, ובנפול ישראלים אין לישראל לשמח כלל, ובזה לא שייך הצלה, ולכך לא אמרו כי טוב, לזה נכון אך מזה מוכח דאף בהריגת רשעי ישראל במלחמות ה׳ דה״ל כפרה, מ״מ אין הקב״ה חדי כנ״ל, ושפיר קשה כנ״ל, בזה יובן דודאי על הך קרא כן ישיש להרע וכו׳. לא המ״ל מהך דלא קרב זא״ז וכו׳. דיש לחלק בין ישראלים דבזה איירי קרא כן ישיש דחדי קב״ה, ובין גוים כמו בים דלא חדי כנ״ל, ולכך פריך מיהושפט דלא אמר כי טוב דחשש אולי יפלו רשעי ישראל הרך לבב הירא מעבירות כנ״ל, ש״מ דאף בהו לא חדי רק י״ל אולי לכך לא אמר כי טוב, הואיל ויהרגו גוים עמונים הצרים אותם, ולזה קאמר הגמ׳ מקרא ולא קרב וכו׳. שלא הניחו הקב״ה לומר שירה, וקשה איך שוררו ישראל, וצ״ל כנ״ל הואיל שהיה להם הצלה, וקשה א״כ יהושפט נמי, וצ״ל דלא אמר כי טוב בשביל רשעי ישראל, ושפיר קשה כנ״ל וא"ש. ובזה יובן מאמר מלאכי-השרת מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר״ה, אמר הקב״ה ספרי חיים וספרי מתים מונחים לפני, והיינו כי כבר אמרנו לחיי נצחי כל ישראל נחקקים, וחיי גשמי כל מה דעביד רחמנא לטובה, כי ע״י כן זוכה לשלימות, וא״כ למה אין אומרים שירה, והשיב הקב״ה ספרי חיים הם ישראל, ספרי מתים הם גוים, ואיך ישוררו דבזה לית ליה הצלה ואף בהם אין חדים כלל וא״ש.

ומזה יתן החי אל לבו כמה קשה למקום אבדן רשעים, ואין חפץ במיתתן רק בתשובתן, ובני האדם בעצמן אין חפץ בתשובה וחפץ במיתת עצמו ואין משגיח בשלימתו כלל, וגם ילמוד מקב״ה שמצער באבדן גוים אף כי מחרפים אותו, בכל זה רחמיו מרובים, וממנו יש ללמוד ללכת בדרכיו לחמול על כל ולצער בצער שונאו, ויותר שהרע לו אם יקרה לו צער יצער עצמו, כמאמר דוד ואני בחלותם לבושי שק, כך מדתו של המקום ורחמיו על כל מעשיו, ואם ירגיל אדם עצמו בזה, ילמוד ביותר שיהיה חומל דלים וישתתף בצערם, כי אין די מה שנותן צדקה לעני, רק לשתף בצערו ולחזק כושלים, כמאמר איוב אב הייתי ליתומים ולב אלמנה ארנין, וישגיח בנכשלים ואומללים לנחם, ולהיות להם לאב ופטרון, ובכל צרתם יהיה לו צער, וישקף ה׳ ויכתב בספר זכרון, לרחם ולחמול עליו ולכתבו בספר חיים טובים, ואתם הדבקים בה׳ אלהים, חיים כולכם היום אמן.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון