טעמא דקרא/שמות/לד

טעמא דקרא שמות לד

יא

שמר לך את אשר אנכי מצוך וגו'. י"ל משום דאמרי' בעירובין נ"ד אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל ולכן עכשיו אחר שנשתברו הלוחות הוצרך להזהירם שמר לך שלא ישכחו, ואולי לכך שנה כאן עוד פעם כל הפרשה האמורה בפ' משפטים לפי ששלטה בהן שכחה והורה להם שצריך לחזור כמה פעמים משא"כ בתחלה הי' די בפעם א'. [ומש"כ כאן ואשריהם תכרתן ולא נזכר זה בפ' משפטים עי' בפי' הגאון מלבי"ם ז"ל דבר נחמד].

הנני גרש מפניך את האמורי והכנעני והחתי והפריזי והחוי והיבוסי. צ"ע למה לא חשיב גרגשי ואי משום שגרגשי פינה והלך לו לאפריקי (ירו' שביעית פ"ו ה"א) ולא הרגוהו מ"מ הקב"ה גרשו מלפנינו. וצ"ל דלשון גירושין לא שייך רק אם ברח בע"כ אבל גרגשי שפינה מעצמו נהי שהי' מפני פחד ישראל ל"ש ע"ז לשון גירושין. והעירוני דבשמות ג' י"ז חסר גם החוי ושם י"ג ה' חסר גם הפריזי.

יח

את חג המצות וגו'. אח"כ כתוב דיני בכור שור ופט"ח ובכור אדם ולא יראו פני ריקם אח"כ כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות אח"כ כתיב וחג שבועות תעשה לך, והנה מה דהפסיק בין פסח לשבועות בדיני בכור הוא פשוט לפי שגם מצות בכור הוא מכח יציאת מצרים כמו חג הפסח כמ"ש ס"פ בא וגם כתוב ברגל ראשון שהזכיר דהיינו בפסח דין ראי' שלא תהא ריקם אבל הא דהפסיק בין פסח לעצרת בקרא דששת ימים תעבוד וגו' צריך ביאור. ונראה ע"פ המבואר בפרק קמא דשביעית דקרא דבחריש ובקציר תשבות קאי אתוספות שביעית ותנן התם בפ"ב דבשדה האילן מותר חרישה עד העצרת ובשדה הלבן עד הפסח וא"כ דיני תוס' שביעית ראוי להזכיר בין פסח לעצרת, גם למ"ד התם דקרא קאי להתיר קציר העומר בשבת שפיר שייך להזכירו אחר דין חג הפסח כיון שהעומר קרב בט"ז בניסן, והא דהזהיר כאן על עיקר השבת עיין בפירוש הרמב"ן ז"ל כאן. מאאמו"ר שליט"א. ועי' בברכת פרץ עוד אופנים ע"ז.

יט, כ

כל פטר רחם וגו' ופטר חמור וגו' כל בכור בניך תפדה. כ"ז כבר אמור בפ' בא וי"ל דשנאו כאן לפי שע"י מעשה העגל נפסלו הבכורות מלהקריב ס"ד דפקעה קדושת בכורה לגמרי קמ"ל דקדושת בכורות לענין בהמות ופדיון קיימת.

כא

בחריש ובקציר תשבות. דרשו בגמרא על שביעית (עיין ריש מו"ק ובפ"ק דשביעית), ולכאורה הוציאו הפסוק מפשטי' דשביעית מאן דכר שמי', אמנם באמת הוא מוכיח מתוכו דהנה כל הפרשה כאן הוא ממש אותה הפרשה דבמשפטים שמנוי כאן כל המצות ששם ורק מצות שמיטה ששנוי' שם חסרה כאן ומזה מוכח דכאן כיונה התורה בהאי קרא על שמיטה.

כט

ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה וגו' כי קרן עור פניו בדברו אתו. ובתנחומא סל"ז, מנין זכה משה לקרני ההוד וכו' ור"ש בר נחמן אמר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחיים ריוח באמצע משם נטל משה קרני ההוד. וצ"ב. ויל"פ בדרך רמז, דהנה התורה ומצוותיה מחולקות לג', שיש את החלק הפשוט שכל א' ביכלתו להבין וכנגד זה היה משה מחזיק בשני טפחים ויש את סודות התורה שאין ביד בריה יכולת להבינם ולהשיגם וכנגד זה אלו שני הטפחים שהחזיק הקב"ה, ויש את חלק התורה שרק אחרי עמל ויגיעה רבה יש בכח אנוש להשיגה וזהו ב' הטפחים האמצעיים, וז"ש שמשם זכה מרע"ה לקרני ההוד והיינו שחכמת אדם תאיר פניו כמ"ש בנדרים מ"ט ב' שפניו של רבי יהודה צהובים היו ואמר שהסיבה היא משום שחכמת אדם תאיר פניו, וכן אמרו כמה אמוראים בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב ע"ש.

לב, לג

ואחרי כן נגשו כל בנ"י ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. הטעם שלא נתן את המסוה על פניו כשלמד אתם את התורה משום דאמרי' בכריתות ו' א' כי יתביתו קמי רבכון חזו לפומי' דרבכון שנא' והיו עיניך רואות את מוריך לכן לא הי' יכול לתת על פניו מסוה (שו"מ זה בספורנו). עי"ל משום שזה טוב לזכרון כדאמרי' בירו' ספ"ב דשקלים שרואה בעל השמועה עומד לנגדו.

הפטרת כי תשא

הפטרת תשא עי' במ"א פט"ז, והפטרת פרשת פרה עיין ביחזקאל פל"ו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)