טיוטה:אומר מיהודא/ליקוטים

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Under construction icon-green.svg דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
OCR Icon.png דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ליקוטים מה שלקטתי באמרים • בעזר יוצר הרים • ומהם מאדוני מורי חמי נאמרים • הוא ניהו הגאון החסיד שמו נודע בשערים • המנוח מוהר"ר בער רעקין דארף זצ"ל זכותו יגין עלי ועל זרעי:

מאדוני מורי חמי - לחג השבועות

איתא במסכת זבחים דף קי"ו ע"א וישמע יתרו מה שמועה שמע רא"א מתן תורה שמע כו' באותו שעה נתקבצו כל האומות לבלעם הרשע ואמרו מה קול המון שמענו שמא מבול בא לעולם אמר להם כבר נשבע הקב"ה כו' אמרו לו שמא אינו מביא אבל מבול של אש מביא א"ל כבר נשבע שלא לשחת כל בשר כו', ע"ש.

והקשה מהרש"א דכאן משמע שבלעם לא ירא מאש כנ"ל ובסוטה איתא ג' היו באותה עצה כשאמרו מצרים הבה נתחכמה, בלעם שיעץ נהרג, יתרו שברח זכה שמבניו היו סנהדרין, איוב ששתק נידון ביסורין. וקאמר הגמרא מה יעץ בלעם וקאמר הגמרא נידונין באש יבוא עלינו דכתיב כי ה' נשפט באש אלא נידונן במים וכבר נשבע שלא להביא מבול של מים, והוא לא ידע על כל העולם אינו מביא אבל הוא מביא על אומה אחת. משמע מכאן שבלעם ירא מאש.

ותירץ מהרש"א דבאש היה בלעם סבר דיש חילוק דעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא ובמצרים לא היה רק אומה אחת אבל במתן תורה נתקבצו כל האומות לא היה ירא אבל במים היה סבור דכשם שאינו מביא על כל העולם כך אינו מביא על אומה אחת.

ודברי מהרש"א תמוהין דמנא ליה לבלעם דבאש יש חילוק ובמים אין חילוק. ותירץ חמי הנל דהא עוד יש לדקדק במה היו הג' בעלי עצמות הנז"ל מחולקים שיעץ בלעם ואיוב שתק ויתרו ברח. ותירץ, דאיתא במסכת שבועות דף ל"ו ע"א אר"א לאו שבוע הן שבוע וקאמר הגמ' בשלמא לאו שבוע דכתיב ולא יהיה עוד מבול וכתיב כי מי נח זאת לי נשבעתי, אלא הן שבוע מנ"ל ומשני סבר' היא מדלאו שבוע הן נמי שבוע, אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימנא והוא דאמר הן הן תרי זימנא דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב ולא יכרת כל בשר עוד. ומדלאו תרי זימנא הן נמי תרי זימנא. וכתיב עוד פסוק ולא יהיה עוד מבול ולא כתיב מים וזה קאי על מבול של אש.

ואמר הנ"ל ז"ל דלר"א דאמר לאו אחד הוי שבוע, וק' ל"ל אידך פסוק וצ"ל דמפסוק אחד היה משמע על כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא ואתא הפסוק הב' להורות דאפילו על אומה אחת נמי אינו מביא. וזה דוקא במבול של מים דכתב ב' פסוקים אין חילוק בין כל העולם לאומה אחת אבל על מבול אש לא כתיב אלא פסוק אחד ולא אתי להורות אלא דעל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא. ונמצא לר"א שפיר יש חילוק במבול של אש אבל במים אין חילוק כנ"ל. אבל לרבא דאמר לאו לאו תרי זימנא וצריכים אנו הב' פסוקים לשבוע ולא בא להורות אלא על כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא כמו במבול של אש, ואין חילוק בין אש למים.

ונמצא בזה היו הבעלי עצות מחולקים. בלעם היה סבור כר"א דלאו אחד הוי שבוע והפסוק שני אתי להורות דאפילו על אומה אחת נמי אינו מביא אבל באש לא כתיב אלא פסוק א' יש חילוק כנ"ל, ומשום כך יעץ כנ"ל. אבל יתרו ידע דהלכה כרבא דלאו תרי זימנא ואין חילוק כנ"ל ומשום כך ברח. ואיוב היה מסופק אי הלכה כר"א אי כרבא משום כן שתק. ולפי זה שפיר כתב מהרש"א דבלעם היה סבור כר"א ומשום כך היה סבור דבמים אין חילוק ובאש יש חילוק כנ"ל ודוק היטב.

עוד מהנ"ל לשבועות

איתא בגמ' דשבת אריב"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה בשעת מתן תורה יצא נשמתן של ישראל. ופריך הגמ' וכי בדבור ראשון יצא נשמתן דיבור שני היכן קבלוהו, ומשני הוריד עליהם טל והחיה אותם. והקשה המהרש"א למה לא פריך הגמרא בקיצור כיון שהיו מתים מהיכן אנו באים הא במתן תורה היו כל ישראל.

ותירץ מו"ח ז"ל דהא עוד יש לדקדק מה מקשה המקשן וכי בדיבור וכו' ולא היה המקשן ידע דהקב"ה ממית וומחיה. ועוד יל"ד מאי מאריץ התרצן ואמר הוריד עליהם הטל וכו' הוי ליה למימר בקיצור החיה אותם ותו לא.

ותירץ הנ"ל דאיתא בגמרא דשבת תורה צוה לנו משה כמנין תורה צוה לנו משה ושתים מפי הגבורה שמענו ואיתא בפסוק אם יוספים אנחנו לשמוע עוד ומתנו קרב אתה ויאמר הטיבו אשר דברו. וע"כ זה היה אחר הדיבור הב' של הקב"ה, דאין לומר קודם דברו הב' והסכים הקב"ה עמם ונמצא לפי זה לא היו שומעין מפי הגבורה אלא דבור אחד קשה על הגמרא הנ"ל היאך קאמר הגמרא שתים מפי הגבורה שמענו אלא ע"כ לאחר דיבור ב' היה. ולפי זה קשה ממה נפשך, אם היו רוצין לסמוך על הנס א"כ ה"ל לשמוע כולם מפי הגבורה ואם ימותו יחיה הקב"ה אותם ואם לא היו רוצים לסמוך על הנס מאי טעמא היו שומעין שני דיבורים מקב"ה.

ותירץ הנ"ל דאיתא בגמרא דסנהדרין טל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים אין חוזרין לעפרן, ולפי זה לא קשה מידי דהיו סבורין שלא ימותו כיון שהוריד עליה' טל שעתיד לחיות בו המתים לא יהיו חוזרין לעפרן. וכיון שראו לאחר דיבור שני שהיו מתים לא היו רוצין לשמוע עוד מפי הקב"ה.

והשתא אתי שפיר בקיצור לא רצה המקשן להקשות מהיכן אנו באין, י"ל דהוי ידע שהקב"ה החיה אותם רק קושית המקשן הי' מאחר דבדבור ראשון יצא נשמתן דיבור שני היכן קבלוהו וסמכו על הנס ומקשה ממ"נ כנ"ל. והתרצן משני הוריד עליה' טל שעתיד להחיות וכו' והיו סוברין שלא ימותו עוד. ומה דאמרינן אין חוזרין לעפרן היינו זה יהיה לעתיד דוקא, ודוק היטב:

לפ' שמות

מחמי הנ"ל אי• במסרק מי הי אשד אשמע בקולר לא ידעתי את ה• וכי' ואיי במררש שלח נא ביר תשלח ע"י עקיבא בן יוס' ותמוה והיי דאי• בגטי שבים שנתנו ,פקדין אצל אחד אין המפקיד רשאי ליתןלא' מהן הפקד* ער* שיבאר. שניהם כאחת ואיי במסכת* ב"ק ר"ש הי' ,דורש כל, אתין שבתררון כיון שהגיע לאת ה' אלהיד תירא פיר דמששע שיש חייו ב' 'רשויות עד שבא ריע ודרש את ה י אלחין לרבות ת "* והשתא א"ש פרעה אמר מי ה' וקר לא ידעתי את ה'את דייק כלומר לא ידעתי פי' של את דמשמעשהןישני אלהות וישראל היי פקדון אצלי ואין אני רשאי להוציא את ישראל עד שיבראו שניהם לכן אמר משה שלח יבא ביר'תשלח רפי' המדרש' דהיינו עייי ר' עקיבא ב"י שהוא דורש את ה' לרבות תייח וממילא אינו כי אכם רשות ־אחד ולפיכך וישלח את נ£י ריר . ישראל ודוק


עוד מהנ"ל

/ית' כמדרש ריקחד לי תרומה הדא דכתיב כי לקח טוב בתתי לכם הורתי אל תעזרבר רחמרהר רתימו"ח זזנ"ל דאי' בגט' דסנהדרין שאל האי קינא אלהיכם כהן היא דכמיב ריקחד , לי' תרומה כי קבר למשה במאי טבל ■גכר' והקשה תום' למה לא הקשה אמא* היי מטמא איתר למשה הא כהז הרא ותירצו דישראל נקראו .כנים למקום יאז הי' רשאי לטמא לו אכן אי אמריניז *־נקראים עבדים הדר קושיי לדוכתי ואי' 'כנט' כתוב א' אומר בכים אתכם לה* אלהיבם וכתוב אי אומר עבדי הם יתי' הגט' כאן בעושין רצונו של מקדם בקראים בנים ובאין ערשין רצונו של מקום נקראים עבדים ולפ"ז יובן ריקחר לי תרומה כי אני כהן2וקשה כי קבר למשה במאי 4יד.ל רצ'ל כתי' התוםפת ,ל נקראים כנים למקום והיי רשאי לטט' וקשה קרשי' ,הגמ'־דפםוק אתד נקראים עכדים רצייל בתי הגט' כאן כעושין דכד, ,לפן אמר המדרש הד"ד כי לקת - טיב נתתי לכם תורת?אל-תעזובי רא"כ הרי עישין רצונו של מקום ונקראים , כנים ורשאי אני לטמא ודוק


במדרש

בשעה שאמד הקבייה למשה ואתה הקרב אלין את אהרן אחיד זזרע לו אמר ,לו הקב" ה תורה שלי היתח ונתתי לן ותמר והי' מו"ח ז"ל .דאי' בפרש' כי משא וירא אהרן וינן מזבח לפניו ופירש"י ראה תורכן מרים זנוח לפניו אמר אהדן ' אם לא אעשה להם העגל יהרגוני אותי ושוב לא יהי' חייו לישראל תקומה מפני שאמר הקב"ה כשעת חורבן נהיימאם יהרג במקדש ה .בה? ונביא ואהרן כהן הוי וחור נביא לפיכן עשה להם העגל ואיי במפרשי' שני טעמים למה • ישראל עשו העגל אי משים להורות תשובה' לדורות או ?שרכז דהקכייה אמף לא יהי* לן אלהים אחרים לן פנייתי רלא להם ונראה דיש נפקיחא בין הני שגי טעמים אי אמרינץ כיי להורו' תשיבה ולא היי לאהרן שום תירץ על מעשה עגל דאין לו לירא שמא יהרגוהו " ־, דהא הס לא ע/ו. אלא להורות תשובה 1 ראם יהרגוהו .לא •יפפיק להם תשיבה . אס יהרג כמקדש. כהז ונביא כנייל ובוודאי לא יהר;דה1 אה אם לא'יעשה להם העגל ואי־אייריגן כטעם ־שני משום לד, צויתי ולא להם יש .לאחר/ תירץ ■על מעשה עגל רא£ לא ־הי / עושה הי' ירא שיהרגוהו כנ"ל ובזה *וכן בשעה שאמר הקב"ה למשה ואהה הקרב את אהרן אחיד הרע למשה משום רטשה הי* הכיר דהטעם היא <' י שעשר ישראל־ העגל ■ כדי־ להורדה תשיבה ולא היי לאהרן, תיי על מעשו! עגל כליל ואין ראוי להיות כהן גדול רעל זה ■השיב לו הלמה תורה שלי היתה ונתתי לד. פי' דהטעם הי' משום לך נתתי ולא להם ונמצא יש תירוץ לאהרן על מעשה עגל כנ"ל , וראיי שפיר להיות כייר. רדוייקרבזה יובן נמי 1 ' מה דאי' במחליקת של קרח שאמרו כי כי ,העדה כולם קדושי4 וכר' רפי, רשי' כולם שמעו כסיני מזי הגבירה אנכי רלא יהי' לד ומקרע תתנשאו ותמוה מה היי התלונה של קרח אם כולם שמעו מי נדחה מפני מי אבל לפי המל ירכן והכי אמר קרח כילם שמעי אנוכי. ולא יהי' י! רד,שתא אין אנו יכרלין לומר הטעם דישראל עשי העגל משום ל1 צייתי ולא להם דהא כולם שמעו לא ?הי' לן רעל כרתד צ'1ל רהטעם היא כהורות תשובה .גלפייז לא. היי לאהת שום תל : על פעשה־ עג? בקנ"ל ומדוע ■1 תתנשאו רפי' ־לא הל לד־ לכרד לאחיו י . כהונה כירן שחטא כמעשה ערל • ' כניל ידר"ק : '


עוד מחמי• זצ"ל

הנ"ל -אל -משרק וידבר ה' אל משה . , במרב' סיני לתרץ סטיכית הלרש' י לעול,מיני' כתיב א.לה המצות אשר צרה ה* את משה,לתרץ דה נהדיס הנסי דהגיגה דאי הוזכ5 איזה ערבי אלהי' זה ששינה פירק־י מאה פעמים ואחר ואיזה לא עיבד ה' זה ששונה מאה פעמים ופריו הגט' משום חד זמני* קרי לי, לא עובר ומשני אינו דימר• לשינה מאה פעמיכ£ יא רפ.רש .השונה מאה פעמי' משביד תלמידו אכל מי ששונה מאה פעמי£ י א ,א- בי שיכה תלמודו ואמר מריח הב,. ז ל הטעם כעצם למה הוא כד יתיר? כזה העבין אם שונה קי פעמי' אז-היא כמני? ס",ס ישר של שנחה הרא ס £ אבל אם לומד מאד, פעמי* ואחר דר' -כמנין מיכאייל והוא שר של זיכרון ל?7 ' אין משכת, תלמודו וזה גייכ פי' הפבוק דכד ציה לאלה דרר רצה לומר התרתי• איקרי דנר כמו, שאמר שלמה המל ו . ידבר בעקר מה טוב וזהר דבר הוא < התורה התורה חזור במנין'צוה שהוא עילה מאה "יא אז יהי' בטוח'בידך לאיח דוד שאינו משכח •וזהו ג"כ הטעט כשמסיימן דספר אומדים חזק כי חזק ר"ת חזור זאיית קי ר"ל פעם אחד ארמרי עתה דחזור עוד ק' ואז יהי' מאה ואי ולא השכח יאיתא בגמ' אלמלא לא־אמרי ישראל למשה דבר אחה עמנו ונשמעה לא היי מש.כחין את התירה כי אז היי שימעין כל ההורה מפי הגבורה אבל עתה ששמעו מפי משה יש שכחה ולס"ז מיכח דהשכח/כא מכי מה שהיי שימעין מפי מישר אבל אם היי שי־מעין מפי הגבורה לא היי שכחה בעולם רהא"ש המייכית הפסוקים לעיל מיני' קא סליק אלה המצית־ אשר צרה הי רצה לומר צריכן לחזור כ מיין צו ' ה שהיא מאה י א רחזקר"ת חזירז.”את ק רא'.כנ"ל קש למה וצ"ל כרי שלא ישכח תלמודו רקשה איך ישכח הא כתיב, אשר צוה ד' 'ומפי הגבורה אין בא לידי שבחה לכד קאמר וידבר ה' אל משה בנודבר י 'ל דהקב'ד, אמך• למשה ומשה אמר לישראל ילכד ■ בא לידיי שכחה ומשום דך הרזקק לחזיר כמנין צריה כנ"ל ובזה מתורץ ג"ב פי' הפסוק תורה צרה לבו משה מורשה וכוי פי' תורה חזור כמבין צר"ה שהוא ק' וייא כנ"ל כדי שלא יבוא לידי שכחה רמה טעם צריך לחזור ר"; פעמים ועיין אמר לפי שהוא משה •מורשה פי י לפי ששמעו מפי משה , לפך נא שכחה וק"ל ורפח"ח :


אי' נפסוק וחצרות דרי זהב ופי' דשי' מתחילה הוכיחי על מעשי קדח זיאח"כ הוכיחן על מעשה עגל ומקשי* העולם יהא'מעשה־ העגל הי קודכן למעשה קרח 'והי' רו למשה להוכיח החילה על מעשה. עגל ותי' מו"ח ז יל 'דאי' דישראל הי' להם תירןץ על מעשה זעגל דכתיכלא יהי' לד אלהייאחרי, למשה. לבדו צוה ולא להם ולפייז א"א למשה לבדר .צרה היי לישראל תייעל מעשי עגל ילא היי משה צריד להוכיחן על מעשה עגל ובמחלוקת קרח נתיב כי כל העדה כילם קדושי' דפי' דשי' ־כולם שמעו כסיני אנוכי הי. אלהיך ולא אתר, לבדן ומדוע תתנשאו וכרי .ולפ"ן יובן בלא מחלוקת קרח,לא היה להם להוכיחן על מעשה עגל דאיכא . למימי יש לה' תירץ כנ"לדלמשה לבדו , נאמר לא יהיה לן ולא להם אבל בתחל' י ד,וניחן על מעשר, קרה דממ ב עשר שלא כהוגן דלמד, באתם במחלות קרח לפי שכל ר,עדה ־כלם קדשים ר"ל כלם שמעו 'בסיני אבייכ' ילא ?ר,י' לד א"כ השר, למה עשיתם העגל הלוא אין לכם תיי'על מעשה עגל לכל היכיחן תחילה על, מחלוקת קרח 'ראח"כ על חטא העגל דהא בהא תליי כנ"לוק"ל: איתא בפסיק הנסתרת להיאלקינורכו* לעשוי את כל דברי התורה הזאת והשה דמה קאמר לעשות את כל דברי התור' הזאת• יתירץ מ"יח ןצ"ל. דאית בנחרשיס דלמה גילה הקכ"המתן שכד ' דףקא על ב' מצית היינ^ככיברר אי ראס בתי' למען יאייכין ימין ולמען ייטב לד וו בי שלוח הקן כתיב ג' כ למען יינזב לד וגבי שאר מצות לא גילה הקב ה מייש ותירצו משום שלא יאמר האדם מצוה חמורה אעשה שיש בה ריבו שכר וקל לא,אעשה משוה שיש בה־מיעוט שכר לפיכן גילה הקבייה מתן־שכר גבי מצית אלר דוק' שמצר' כיביד א ירא היא חמיר מכל המצות' כדאימא בחםי_רךושין א'ר יוחנן אשרי מישלאחמעןךמלוח הקן היא מצר' הלה בבל המצר רכאהכתרכ להררית שעל מצרה קלה יש שכר כמר על מציה חמורה ההר פו' הפסוק אררח חיים פן תפלס נער מעגלותיה לא תדע ' רלפ"ז יובן פי' הפסוק הנסתרות ר"ל י •■' המצות שהן נסתרים היינו של^כתרב בהןשכרמפירש לה' אלקינרר"לאינם ירועי' לנר שכרם והמלח הייני ד,מצ ת י שט"ררשבהןמתש'־הםלנר דייל שאני :בכלל מצורים עליו שהוא שלוח הקן גלבניניר"ל כיבוד א"רא שקיא לבני.ר ואלו הב' מצרת המה הנגלית דהיינו שמתן שברן מפירש והשה למה מפרש דרקא כאלו הבי מצרת רלא בשאר מצרת לכד מסיים הפסיק לעשרת את בל דברי התור' הזא, ושלא יאמר מציהזואעש' שיש ריבוי שכד וזד לא כב' ל לכד פירש הקב"ה מת"ש באלו הבי מצרת להורות שעל מצרה קלה היא שלוח הקן יש ג"כ "שכר נמר על המצרי החמורה היא כבוד אר"אובזה יקיים כל דבר* התורה הזאת רקייל '. ודפחייח ." '. עד כאן שמעתי בשם אמו"ח זצ'להה איתא בפסוק אמר דהע"ה אל* ^?2? והחרשתי דמית *כ*וי אוכיחד ואערב' לעיגיד לתר פי והמשך י^א?ת' במם' מגילה כתיב אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר • ונראה דזהר דוקא דבר חידוש אםוי לחדש אבל להוכיח ברוראי ”ותר רהא היא מצות עשה כתורה הוכיח תוכיח עמיתך ובספרי מוסר איתי שתוכחה היא בכלל ואהבת לרעד כמר* ובזה ובזזה ירבן אלה עשית ר"ל. אלה ממצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר גלל כן החרשתי מדברי חרושים דמית היו■ אהיה כקנך רייל לקים מצית עשה של יאהבה לרעד כמון אוכיחך ואעיכה לעיניך ר"למכח תוכחה קימתי ואהבת לרעך כמוך וק"ל : .


איתא בגמ' מצא אשד. מצא טיב ובפסוק על זאת יתפלל כל חסיד לעתמצוא חד אמר. זר אשה וחד אמר זר קבורה וקשה במאי קמפלגיובייל דאיתא כספרי

.מוסר כשהאי' ראשה המה באגודה אחת כלי מחלוקת שם י' ה שורה ביניהם ירד באיש וה'באשה אכל כשי' ח'■'ו. מחלוקת ביניהם אז שסי"ה נפרד. מהם ובשאר אש ואש ובזה יובן לעת מצואזו אשה דייקי כשהיא אשה היינו כשהי צבועה ושם י"ה שרוי עליה על זה אמר אידן דלא פגיכזהאלאמצראזר קבורה דייל דהיינו. כשעה שנקברה עד זיברלא גהרייהא צריך שיהיד שה י"ה עליהם . ומה שההר זה גלה זה ולא פליגי וקייל ובאיהר ענין אמרתי פירש הפסוק ויבא אברהם לססוד לשרה ולבכותה ופירש הבעל הטורים משום כך כתיב כף קטנה לומר לכי שהית זקנה לא הרנה עליה כבכיר, דל" נ טעם אחר דהא ערד יש לדקדק אמאי כתיב לספת לשין זכר ילא כתיב לספוד כמר לכהרתה ועוד קשה אמאי לא כתיב לספוד ולבכות לשרה ומלדאיתא בגמר' אזן אשה מתה אלא לנעלה שנאי מחה עלי ררל רנ"ל דגם מכאן מוכח דאין אשר, מתה אלא לבעל דדא אמר אברהם ואקבר' את מתי ולמה אמר מתי אלא הכרוני אין אשה מתה כרי לכיכן מתי דייקי וזה ידוע שהספד יותר מבקיה כדאית בגט' שלשה לבכי שבעה להספד ילפ"ז יוכן ייבא אברהם לספך לשרה• דהיינו. לשרה שהיא מהד. לו ומצר-חסרוניבא לספור שייתר מבכיה ולכן'בתב לספור לשון זכר"יהיינר מצדו י ואצדה לכבותה דייקן! .מצד חסרונה לא הרכה בבכיה לפי שהיחד, צדיקת-ולפיכך ולבכותה שהוא ־פחות מהספד ו,ק* הרכה מצדה לפי שהיתה צדקת. ולכדכתיב במי כמקטב לפי שלא הרבה כבכי, מצד' שהית צדקת וקי'ל:

מענין לענין איתא כפסוק פיה פתחה כחכמה ותורת חסד על לשובה לתרץ המשך. הפסוק איחא -:נמר' ר"מ כי הרה אתא לכי מדרש' הוי אמר מהחיל' מלתא דכדיהיתא דפי' המפרשים הטעם דהיא החלק של יצד'"ר כי אם פגע בן מנוול זה משכהו לבית המדרש יזה חלקי " ונוכל לומר דזה דיקא שייך כאיש שהו" חייב בדברי תודה כי' צ"לטלת דבדיחות'אנל ,באשד'^יי?'י* חייבת בר י ת מותרת מיד להתחי?־2י2 וא"צ להתחיל מילתא דבדיחית .רכזי, יובן הפסוק פיה פתחה כחכמה ר'ר מיי מותרת להתחיל בחכמה הוא דברי ת>ד _ וקשה הא צריך להתחי' במלת' דכדיחו כב"לוע"ז מסיים הפסיק ותורת חסר על לשינה ר"ל שאינה הורת חיוב אלא תורת חסח לפיכך מותרת לפתוח תיכגי בחכמה וקייל :


איתאבפסו' וישלח משה מלאכים מקדש כה אמד אחיך ישראל נעכרה נא ויאמר אליי לא תעבר כי חן בדזרכאצא וכוי ייאמרו במסלה 'נעלה ראם מלחין נשתה אני ומקני וכר יש לדקדק למה כתיבכתחלד,אחיד לשין יחיד ואח'5 כתיב כעברה נא לשון רביס וערד קשה למה אמר אדום לשין פן ביירב וכר' משמע שה?, מסרד-ק אשליצא לקראתם או ל\.ו ולמה די' נ סופק ' ועוד קשרי למה אמרו ישראל אני ומקני ומהני מה זכרו כאן, המקנה וג"ל דאי בגניי כזמן שישראל המה באגורה אחת ני-י פירוד לבכם הם, נקראים כלשון יחי? רכן פי' השייי על הפסוק ריחן ישראל רכן' עיי"ש,ו**י' בפסוק ימי.'.. כאשר תריי, ופרקת עולו• רסי.ק־ש"י כשישיא' עוברי על התירה יכח אבל כשערשין רצוני של מקוכם אין אומה ולשק יכולה לעמוד נגדכם דלפ"ז יובן שמקחילה שלח משה כד, אמר אחי7 ישראל והבו* אדרם מדאמר לשון יחיד אחיד משמע שהמה כאגודה אחת ואח"כאמר נעברה נא לשין רבים משמע שאינם כאגודה אחד רזה תרתי דסהרי אהדדי ומשום כך הל אדוכם מסופק ואמר פן בחרה אצא לקראתיד כי היי מסופק אה יוכל לעמוד ;גרץ אי לאו ומשום הכי אם' פן וכו ועל זה אמרו ישראל אח"כ אני ומקני ר"ל דמה שאמרנו נעברה לשרן מים זה תאי על אני רמי,נ' ולעולם אנו כאגודה אתת ודוק :■

בגמרא אי י אייר שור שהקריב ארי'מי . קרן אחד ה"ל במצחו שנאם ותיטג לה' משור פר מקרי? מפלים מקרין . לשון יחיד ראיר"י א"רב שור שהקריב קרנו קודמת לפרסותיו שנאמר מקרין והדר מפריס לתרץ הכי מימרות האיו שייכ י זד, ליה^רדישמהדאי' במדרש הטעם שצוזי"הקב"ר. להקריב דוקא מ( הבהמה משום שהאדם החוטא פוגם כרמ"ח אבריו והבהמה יש לה ג"כ רט ח מייח אברים. וכל אבד א' מן הנהמה < מכיר' על כל איר ואבר מן הארכה ' ומקשים המפרשים הלוא לבהמה יש 1 לה ר"כ אברים עם נ, קרנותיה ותירצו ו דלא חשיב אלא מה שנולד עם הבהמה 1 רקרנים , לא נילדר עמה ראי' אדה"ר : קיים כל תריי'ג מצות חוץ מעץ הגן שאכל מעץ הדעת שעבר עליה דמציה זו הי' לו יותר על רמ"ח מצות עשה רהא"ש שור שהקריב אדם היאשרן קרן א ה"ל במצחו ,יק' למה הקריב שיך אי משום שיש לה רמ"ח אברים כנ"ל קשה היא הי לו רמ"ט מצות עשה עם מכל עץ הגן ,אכל האכל לזה אמי יקרן אחד הי לו במצחו א"כ הי, לבהמה שלו, ר."כ רמ"ט אברים רעלזה קשה הלוא לא מחשבים אלא מה שנולד עמר לזה אמר אר"י א"רב קרבותיו קודמין לפרסותיו .ושפיר רמ"ט אברים נולדים עטו ודוק :

איה' בפסוק ררבההדאמרה אל יעקב'בבה לאמור 1 הנה שמעתי את אבין מהבר אל עשר אחין לאמור.הקושי' מביאר למל, לי חרי פעמים לאמור ושמעתי משם גאון ארד הידוע עשר דבר בלשון קנטירי' ויעקב דבר בלשון רכה ואי אמירה היא לשרן רכך, ויצחר. ירע שיעקב יעשה כערט' ליטול הברכה מעשר ואכם אחד רוצה להתלבש ולהתנכר הוא מדבר כאותו איש שהוא רוצה לעשות עצמו כמוהר לזה אמר יצחק לעשר שהוא ידבר באותו פעם בלשון דכה כדיבור של יעקב אם כן כאם יעקב ירצה לעשרת עצמו כעשר ידבר יעקב בלשון קנטוריט בעשר וירגיש יצחת שלוא יעקב ונזה, יובן ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור רצה לומר שידבר כאותו פעם בלשו! רכה שהיא אמירה רעייז אמרה למד. ^־^יי י'^־'דניינ^ן רנה כנ"ל ואס אהה הדבר כלשון קנטוריי ירגיש שאתה הוא יעקב כנ"ל יח"ל • יל; לישה על זה שד'?^תי?<י?פיג? ' בפפוק שעשו אייר יקיכם אבי וכי . ופרש"י שהלא לשון קנטורים יעוד הרכה דקדוקים וג ל לחיץ נמה דאית כגמי וידבר אלד,ים את כל הדבריכג האלה לאמור למד, ליי לאמיר שהוא ר'ית לא אמיר הדברים מכאן שאם יאמר אדם דבר להכירו שהוא ■בבל - יאמר שאסיר לימד לאחר ולפי ז ירבד ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור ד ל לא אמור שלא יודע הדבר לשרה אדם : ולמה הנה שמעתי איידמדבר אל עשי אחין לאמך ר ל שהוא אמר ליי בבל יאמר כי לאמור הוא לא אמרר לפיכן אני אומר ג" כ אלין לאמור בכל יאמר ודוק :. איתא בפרשת פנחס אצל כנרוג צלגחר . ותעמדנה לפני משה רקד' אכינר מת במדכ' והוא לא היה יכו' למה יגרע שסאבינו וכו' והשה לי למה אמרר והד' לא היה בתין העדה משים כד אמרר למ> יגרע רני בל"ז לא היה להם טענת למה יגרע ובייל דאיתא כשל 'ה הקדוש כשם הארייי ז' ל כתוב א' אימר פקד עין אבית על בנים וכתוב א' אימר לא יומתו אבות על בנים איש בחטאי ירמתורכתס הפ ל דזה ידוע מעון היא :מיד רהטי* הוא שוגו. רא"ב אס אכיו חטא במזיד פוקר עון אבות על בנים וזה פוקד עון דייקא דערן הוא מזיר אבל אם אבותיי חטאו שוגג אי; הכנים נענשים בשביל ־ אבותיהפ'זיוה לאיומתר אבית על בנים איש בחטאו יומתו חטאו דייקי דזהר שוגר. רדפח"ח ולפ"ז נראה שהן הן ■ ד,דברי' שאמרו כנות צלפחד אבינו מת ולא הי' בתון העדה הנועדי**.על ה* י בעדת קרח ר#ל דלא הי' אצלו ערן | מזיד בי אם היי בעדת קרח שהי' מזיר ־ בוודאי פוקד ערן- אבות על, כנים לא היינו אומרי' למה נגרע אלא בחטאי מת ד'ל שהיי שונו. רא"כ לט' נגרע רק ■ל