טור/חושן משפט/כח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(מחיקת כל תוכן הדף)
תגית: ריקון
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט כללי עליון}}


{{הועלה אוטומטית}}
{{מרכז|'''הלכות עדות'''}}:
כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד לו בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחר עמו שכשם שב' העדים מחייבין ממון כך האחד מחייבו שבועה ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו:
{{עוגןד|בד"א בדין שבין|'''בד"א''' בדין שבין}} ישראל לחבירו אבל בעכו"ם שתובע לישראל ויש לו לעכו"ם עד אחד אסור להעידו מפני שמפסידו לישראל שלא כדין שהעכו"ם מוציאין ממון על פי עד אחד. וישראל התובע לעכו"ם וכופר ויש לעכו"ם עד אחד יכול להעידו שגם בדיני ישראל העד המסייע פוטרו. וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכל זה בשלא יחדו העכו"ם אותו לעד אבל אם מתחיל' יחד העכו"ם לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעידו כ"ש בזמן הזה שחק לישראל הוא שאין עכו"ם נאמן להעיד על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו ואם ישראל יכחד עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לעכו"ם להעיד על ישראל:
{{עוגןד|ואינו חייב להעיד|'''ואינו''' חייב להעיד}} עד שיתבענו שיעיד לו :
{{עוגןד|ואם כבש עדותו|'''ואם''' כבש עדותו}} ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:
{{עוגןד|ואם העד ת"ח|'''ואם''' העד ת"ח}} וגנאי לו לילך אצל ב"ד הקטן ממנו אינו חייב לילך. בד"א בעדות ממון אבל בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך שאין חכמה ואין תבונה נגד ה':
{{עוגןד|ואם הבעל דין|'''ואם''' הבעל דין}} אלם ובא מי שיש לו תביעה עליו לב"ד ואמר פלוני בעל דיני אלם ויש לי עדים עליו ואינם רשאים להעיד מפני אלמותו ב"ד כופין את האלם שיביא אותן העדים שאומר אותו שכנגדו שיודעין בדבר ודוקא שיש הוכחה שהעדים יודעין אלא שיראים להעיד כגון שאומרים מה לנו ולצרה שנכניס עצמינו על זה או דברים כיוצא באלו אבל אם אין רגלים לדבר לא דאם לא כן כל מי שיש לו דין עם אלם יאמר כן כדי שנחייב האלם להביא העדים:
{{עוגןד|וצריך שיעידו העדים|'''וצריך''' שיעידו העדים}} מעומד וי"א שאם העידו מיושב שאינו עדות ואין דנין על פיו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא עדות:
{{עוגןד|ואם העד ת"ח|'''ואם''' העד ת"ח}} מעיד מיושב לכתחילה לכבוד תורתו:
{{עוגןד|וצריך שיבינו הדיינין|'''וצריך''' שיבינו הדיינין}} לשון העדים שלא ישמעו מפי התורגמן ומיהו אם מכירין לשונם אפילו אם אינם יודעין להשיב להם שפיר דמי:
{{עוגןד|ומאיימין על העדים|'''ומאיימין''' על העדים}} שלא יעידו שקר ומודיעים להם עונשו של מעיד עדות שקר ושהוא בזוי בעיני השוכרו:
{{עוגןד|ובודקים כל א'|'''ובודקים''' כל א'}} לבדו לומר היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם יאמר שהמלוה או הלוה אמר לי או אדם אחר הכשר לי בעיני ומאמין אני בו הוא אומר לי שראה שהלוה לו אינו כלום:
{{עוגןד|עד שיעיד שהוא|'''עד''' שיעיד שהוא}} בעצמו ראה שהלוה לו או שיאמר בפני הודה לו ואמר אתם עדי כאשר יתבאר בע"ה:
{{עוגןד|ואפילו תלמיד שאמר|'''ואפילו''' תלמיד שאמר}} לו רבו אתה יודע שאם נותנים לי כל ממון שבעולם איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עד אהד בא והצטרף עמו לא יעשה ואפילו אמר לו בא ועמוד עם העד האחד ולא תעיד אלא כדי שיראה הלוה ויפחד שיסבור שיש לי שני עדים ויודה לא ישמע לו: ואחר שבדקו האחד בודקין גם את השני אם נמצאו דבריהם מכוונים גומרין את הדין על פיהם:
{{עוגןד|ירושלמי רב כד|'''ירושלמי''' רב כד}} הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר כד הוה חמי סהדי הכן והכן הוה מכוון פירוש כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונים בלשון אחד היה חושש שמא משקרים ובעצה כיונו לשונם אחת והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה לא היה דורש כל כך:
{{עוגןד|כתב רש"י שאין|'''כתב''' רש"י שאין}} העדים יכולין להעיד עדותן בכתב וישלחו אותו לבית דין כדאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב דין תורה שאין מקבלין עדות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכין בדיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הרי שלא התירו אלא לחתום בשטר אבל ר"ת התיר שישלחו העדים עדותן לבית דין בכתב ולא קרינן מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראוין להעיד אבל אלם לכולי עלמא אינו ראוי להעיד בכתב כיון שאינו ראוי להגיד:
{{עוגןד|כל זמן שזוכר|'''כל''' זמן שזוכר}} האדם העדות יכול להגיד לעולם ואין לו לחוש אולי נתיישן הדבר ואינו זוכר הדבר על בוריו אלא כל כמה דרמי אנפשיה ומידכר יכול להעיד ואפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני כך וכך ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד ומיהו דוקא כשזוכר הדברים ע"י הכתב אבל אם אינו נזכר לדברים אף מתוך הכתב לא יעיד:
{{עוגןד|וכן אם נזכר|'''וכן''' אם נזכר}} לדבר ע"י אחר שהזכירו לו יכול להעיד אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ואם העד תלמיד חכם אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו שפיר דמי שודאי לא היה מעיד אם לא שזוכרו מעצמו והרמב"ם כתב אם הבעל דין ת"ח שפיר דמי כיון שהוא ת"ח הוא יודע שלא יהא העד מעיד אם לא שזוכרו מעצמו:
{{עוגןד|אין מקבלין את|'''אין''' מקבלין את}} העדות אלא בפני בע"ד:
{{עוגןד|וקטן אפי' בפניו|'''וקטן''' אפי' בפניו}} כשלא בפניו דמי ודוקא בנכסים שהיו בחזקת אביו ובא אחד להחזיק בהם והוציאו הקטן משם אפילו יש לאחד עדים שהחזיק בהן אין מקבלין אותם. אבל אם אין לקטן חזקת אב מוציאין מידו:
{{עוגןד|ואם קבלו העדות|'''ואם''' קבלו העדות}} שלא בפני בעל דין אין דנין על פיו:
{{עוגןד|היו העדים חולים|'''היו''' העדים חולים}} או רוצים לילך למדינת הים ובקש התובע שיקבלו עדותן קודם שילכו או ימותו שולחין לנתבע שיבא לא בא מקבלין העדות שלא בפניו אבל כל זמן שלא הודיע אותו לא וי"מ דוקא כשהעדים רוצים לילך למדינת הים שיש שהות להודיעהו אז אין מקבלין אלא אם כן הודיעוהו אבל אם היו חולים שאין שהות מקבלין אע"פ שלא הודיעוהו וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא הראשונה וכן אם התובע חולה ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר לעדים לכוין את העדות ושלחו לנתבע ולא בא מקבלין את העדות אפילו שלא בפניו וכתב ריב"א אבל אם היה הנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו עדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היתומים כי לא ישמעו העדות בעודם קטנים אין שומעין לו לקבל העדות שלא בפניו כדי שיגבה חובו מיד כי מזל רע שלו גרם שהלה הנתבע ואין מקבלין עדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין:
{{עוגןד|וכתב הראב"ד אפילו|'''וכתב''' הראב"ד אפילו}} אם אומר התובע לדיינין הרי עדי לפניכם אלא שאינכם רוצים לקבלם לכל הפחות קחו ממון הקטנים בידכם שלא יכלוהו הקטנים אין שומעין לו וכן אם פתחו ליה בדינא ולא אתא מקבלין העדות שלא בפניו פירוש שכבר טענו לפני הדיינין והביא התובע את עדיו ושלחו בית דין לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:טור: חושן משפט]]

גרסה מ־17:39, 11 בינואר 2021