חתם סופר/כתובות/ס/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־02:39, 21 באפריל 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


חתם סופר TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png ס TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יכול יהא חלב מהלכי שתים כו'. נ"ל היות האדם כאחד מבעלי חיים כמ"ש רמב"ם פ"ב מהלכות מאכלות אסורות כדכתי' ויהי האדם לנפש חי'. ובבעלי חיים לא הותר אלא ב' סימנים. ולא נמצא באדם א' מהסימני' המטהרי'. אמנם לעומת זה כתי' בבעלי חיים כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע ואדם הוא מהלכי שתים ולא הולך על ארבע לכן מספקי' בי' ואפי' למ"ש רמב"ם דאין לאו מפורש בבהמה טמאה שאין לה שום סי' טהרה אלא מק"ו דגמל אתי' שיש לו סי' טהרה א' ולוקין עליו כ"ש סוס ופרד. וא"כ באדם נמי לית בי' שום סימן טהרה ואיכא ק"ו מגמל. י"ל אדם שאין לו פרסה ולא הולך על ארבע לא אתי' בהאי ק"ו ותבין לשון הרמב"ם שם כי זה כוונתו:

ובפ"ק דבכורות אמרי' דראוי הי' שתיאסר חלב של כל בעלי חיים הטהורי' משום דה"ל ציר היוצא מבשר ואבר מן החי וכתי' הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכל איסורי אוכלין טריפה ונבילה ואבמה"ח שיהי' ציר היוצא מהן אסור מן התורה (חוץ מציר דגים) וא"כ האי חלב נמי ציר היוצא מאמה"ח הוא ואפ"ה שרי' רחמנא. והוה סד"א דאפי' חלב גמל לשתרי אע"ג דהוה ציר היוצא מגמל מ"מ תשתרי דהתורה שרי' חלב. משו"ה אצטריך גמל גמל או את הגמל לאסור חלב מבהמה טמאה. והשתא חלב אדם להרמב"ם שבשרו בעשה ולאו ליכא. יש להסתפק בחלב היוצא ממנו שהוא ציר היוצא מבשרו שהוא בעשה אם נילפנו מגמל גמל שיהי' גם חלבו בכלל כל חלב היוצא מבהמה טמאה שנאסרה ככל ציר היוצא מטמא. או נשתרי בכלל חלב בהמה טהורה דרחמנא שרי' אע"ג שהוא ציר מאבמה"ח וה"נ דכוותי' ועל זה סובב הולך סוגי' דשמעתין. ובזה נדחו הרבה מדברי לח"מ אפסק רמב"ם דבשר אדם בעשה וחלב שלו מותר ע"ש:

ועיין חולין פ' בהמה המקשה ס"ט ע"א מהו לגמוע חלבו כו' התם אית לי' תקנתא לאיסורא בשחיטה כו' ע"ש וקשי' לי' תפשוט מחלב אדם דאתי' מבשרו דאית בי' איסור עשה ולית לי' תקנתא בשחיטה ומיתה. דאדרבא כשמת אסור בהנאה וחלבו מותר שמע מינה אפי' מה דלית לי' תקנה בשחיטה נמי חלבו מותר וצ"ע. בשלמא הא לא קשי' מש"ס בכורות דחלב חידוש הוא וה"א אפי' בבהמה טמאה שרי' ולהנ"ל מה חידושי' הא לא שרי' רחמנא אלא מה שיש לו תקנה בשחיטה. משא"כ בהמה טמאה. י"ל אפ"ה חידוש הוא דמה יועיל זה שיש לו תקנה בשחיטה השתא מיהא לא נשחטה וה"ל ציר היוצא מאבמה"ח ואפ"ה שרי' רחמנא וה"א ה"ה בבהמה טמאה קמ"ל קרא דחלב בהמה טמאה אסור. ולבתר דגלי לן קרא להתיר בטהורה ולאסור בטמאה הוא דאיבעי' לן מה לגמוע חלבו של עובר שהוציא ידו. דדלמא היינו טעמא שחילק בין חלב טמאה לטהורה אע"ג דתרויי' מדבר איסור נפקי. היינו טעמא משום האי איסורא אית לי' תקנתא והאי לית לי' תקנתא ועובר שהוציא ידו דלית לי' תקנתא נמי בשחיטה תיאסר חלבו או דלמא כו' וא"ש ש"ס דחולין אך הנ"ל קשי' תיפשוט מחלב אדם להרמב"ם:

החמרת בחלבה פירש"י מגמל גמל. פי' כן דהכי ס"ל לרבנן דר"ש ומסתמא הלכה כרבי'. ומיהו תוס' פירשו מאת הגמל כר"ש כיון דקיי"ל בכולה תלמודא דדרשי' אתין רבויין ודלא כשמעון העמסוני. וא"כ לקושטא דמילתא דרשי' לרבות חלב מאת הגמל. ולהתיר גמל הנולד מן הפרה מטמא הוא כרבנן דר"ש. וגמל גמל לא דרשי' כדמסיק ש"ס התם גבי שפן שפן ארנבת ארנבת היכי דליכא למדרש לא דרשי' ה"נ גמל גמל ליכא למדרש. ועב"י י"ד סי' פ"א. ולר"ש י"ל דאייתר לי' טמא הוא. אית תלתא מיעוטא ז"ה ומעלה גרה הו"א וטמא הו"א חד להתיר בשר אדם וחד לדמו וחד לחלבו:

יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם ששוה בכל. לרוב הפוסקי' דס"ל דדם שבשלו מותר ואפי' לאו אין בו א"כ איכא קולא בדם מבחלב שחלב במקום שנאסר אין לו תקנה משא"כ דם. וגם מה שהקשו תוס' דבשר קיל מדם שמותר אחר שחיטה יש לומר דעכ"פ בשר הפורש מן החי לית לי' תקנתא בבישול משא"כ דם:

ת"ל הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור ואית דגרסי זה לא תאכלו כו'. יל"ד דמרישא דקרא זה אשר לא תאכלו ה"ל למעוטי חלב ומהוא דסיפא דקרא ה"ל למעוטי דם. דדם או בשר דתרויי' אוכל נינהו דכתי' לא תאכלו גבי דם. מימעטו מזה אשר לא תאכלו. משא"כ חלב שהוא משקה. ואת הגמל דסיפי' דקרא דמיני' דרשי' לאסור חלב טמאה א"כ מעלה גרה הוא דכתי' גבי' אתא להתיר חלב אדם וקאי באוכלין ממעט אוכלין קאי בחלב ממעט חלב. ובזה י"ל קו' תוס' דברייתא דשמעתין ממעט דם ואוסר בשר ובת"כ דריש בהיפוך דכיון דמסיימי קרא דז"ה קאי אבשר או אדם והו"א קאי אחלב. א"כ למאן דאית לי' פ"ק דבכורות חידושא דחלב הוא משום דם נעכר ונעשה חלב. א"כ א"ש דרשא דת"כ מוקמי' התירא אבשר אדם. ודמו נשאר באיסורא. וה"א גם חלב ליתסר דאתי' מן הדם האסור קמ"ל מעלה גרה להתיר חלבו. וברייתא דשמעתין לית לי' דם נעכר. והשתא אי ס"ד בשר אדם מותר א"כ שריותא גבי חלב למה לי הא אתי' מדבר המותר אע"כ בשרו אסור ומיעוטא דזה להתיר דם. ואצטריך מעלה גרה הוא להתיר חלבו אע"ג שהוא ציר היוצא מבשרו שהוא אסור:

גם מה שהקשה מהרש"א אהתוס' כי היכי דנימא דם וחלב שוין נימא בשר וחלב שוין. לק"מ דם וחלב תרוי' משום ציר היוצא מדבר איסור מיתסרו וכיון דגלי שריותא בחלב ה"ה דם אי לאו איסורא דדם עצמו. משא"כ בשר שהוא האיסור בעצמו מה ענינו לחלב שהוא ציר היוצא מהאיסור:

אפי' מצות פרישה אין בו דסד"א כיון דהבשר אסור מן התורה להרמב"ם א"כ נגזור בחלב מצות פרישה מדרבנן דאתי' למיחלף בחלב גמל וכקו' הראב"ד קמ"ל אפי' מצות פרישה אין בו ומסקינן אה"נ גזרו בו בדלא פריש מן הדד דניכר שיוצא מן הטמא היינו מבשר אדם איכא למיגזר משום חלב גמל משא"כ כשפריש להכלי שוב אינו ניכר שהוא חלב אדם וליכא למיגזר בי' מידי ולק"מ קו' ראב"ד עיי' וק"ל:

גונח יונק חלב כו' עיי' מג"א סי' שכ"ח סקל"ט ובס' אלי' רבה תי' בקיצור שיש לחלק בין תאוה לרעבון. ואני אפרש לע"ד דכשאין לו מה לאכול כלל ויתענה ביו"ט כמ"ש תוס' ביבמות בסוף הדיבור וז"ל דמסתמא כיון שהיו רעבים לא הי' להם שום מאכל בקדרה וכי האי גונא מותר שבות משום מצות שמחת י"ט שלא יתענה. ורמב"ן שהשיג על הרז"ה משום דס"ל אי ברעבון כי האי גונא אפי' בשבת לשתרי וכמ"ש רמ"א בסי' רע"ו ובמג"א שם סק"ז וע"ש סק"ח. ועיי' סי' ש"ז סק"ז. וע"כ בתאוה בעלמא מיירי א"כ בי"ט נמי אסור. וא"כ לרמב"ן מותר משום רעבון אפי' בשבת. ומכש"כ למאי דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ה"ל שבות דשבות דישה כלאחר יד שלא בגידולי קרקע דמותר בשבת משום רעבון ומ"מ התוס' והרז"ה מוקי לי' ברעבון ואפ"ה מחלקי בין שבת לי"ט והיינו ב' דיעות דש"ע ולק"מ קו' מגן אברהם:

צינור שעלו בו קשקשי' עיי' מג"א סי' ש"א סקנ"ו ועיי' בתשוב' חו"י בזה באריכות. ולפע"ד רב דבשבת ס"ד ע"ב קאי אמתני' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ופי' תוס' שנראה כמערמת להוציאה והאי הוצאה דרבנן הוא שלא כדרך המוציאי' ע' תוס' שבת צ"ב ע"א ד"ה המוציא וכו' ועלה קאמר רב דאפי' בחדרי חדרים אסור ושפיר פריך הש"ס ומוקי כתנאי ולית הלכתא כרב בהא אלא כנחום איש גלי' דשמעתין והיינו דקאמר הלכה כנחום איש גלי' מכלל דפליגי:

ושמעתי מקשי' בשם הגאון מוה' וואלף ל"ש זצ"ל לחד לישנא דביצה ט' ע"א פליגי ברה"י משום דהרואה אומר להטיח גגו צריך והיינו משום בונה ולתוס' שבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה וכו' בסוף הדיבור אין בבנין איסור דאוריי' בי"ט. ואפ"ה אית בי' משום מראית עין. ולהנ"ל לק"מ דתלי' לישנא דביצה בפלוגתא הנ"ל. אמנם בלא"ה לק"מ דהטיח גגו בטיט חייב משום ממרח כמ"ש רש"י בשבת ע"ד ע"ב ד"ה שבע חטאות וכו' ע"ש ומ"ש תוס' יכול לבנות ביתו היינו מה שאין בו שום איסור אלא בנין בלא טיט וסיד כמצדד אבנים עיי' שבת ק"ב ע"ב וזה הוא שהותר במתוך דמגבן אבל לא ממחק וממרח. ובזה נתיישב לי קו' אחרת הקשיתי מאז בשבועות ט"ו ע"ב אין בנין מקדש דוחה י"ט ע"ש וקשה כיון דמדאוריי' הי' ראוי לקדש בשתי לחם ולחנכו בי"ט של עצרת איך משום איסור דרבנן דבנין נדחה מצוה דאורייתא ואיך נתחנך בימי שלמה המלך בסוכות עיי' מ"ק ט' ע"א וצע"ג דהרי עי"ז אכלו ביוה"כ. ומאז אמרתי דתלי' בפלוגתא אי צורך קצת סגי בצרכי מצוה ומקרי צורך קצת עיי' תוס' פסחים גבי מתוך דר"ע ה' ע"ב ועיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ג. אמנם להנ"ל ניחא דנהי דבנין הותר אבל מירוח הסיד ומכה בפטיש ועוד כמה מלאכות השייכים בבנין לא הותרו וע"ש שבת ל"ט ע"א קוליס האספני' וזה מכה בפטיש בבישול וכ"כ פר"מ סי' שי"ח ע"ש:

ודאתאין עלה הבנתי מלשון הרא"ש דשבת פכ"ב סי' ט' שכ' וז"ל דשאני התם דליכא חשדא דאי' דאוריי' משום שרואין אותו שעושה כלאחר יד עכ"ל. יש לפרש דודאי באי' דרבנן נמי חשדינן לי' שהוא מחלל שבתות בכל דאתי' לידי'. ברם הכא חזינן שמכווין לעשות כלאחר יד כדי שלא לבוא לידי איסור דאורייתא דאל"ה הוה עביד להדי' ולא למעכו ברגלו. מזה ישפטוהו לזכות וליכא בי' חשדא כל כך ומיושב כל הנ"ל וק"ל:

מינקת שמת בעלה כו' פירש"י שאין מי ימסמס בביעי וחלב והוא מש"ס דיבמות. וצ"ע דמשמע לעיל בשמעתין דהילד מכירה בטעמא וריחא ועי"ז מסתכן ואפי' סומא כי אין טעם וריח של חלב זו כזו ומה יועילו ביעי וחלב. ותו אי ס"ד ביעי וחלב מועילי' כמו הנקה אמאי כ' הפוסקי' לכמה דינים סתם תינוק מסוכן הוא לשעתו בשביל חלב אם עיי' ר"ן ע"ז ר"פ אין מעמידין ואמאי לא נמסמס לי' בביעי וחלב. ותו מאי כל הרעש דהעמדת מינקת דלא הדרה בה וכי ביעי וחלב חסרו מעלמא נשכיר מי שיקבל עליו לזונו בביעי וחלב ואם יחזור בו הלא הרבה ימצאו כיוצא בו. וראיתי להגאון בית מאיר בסי' י"ג הקשה למה כופין גרושה להניק בשכר כשמכירה מפני הסכנה לימא לי' לבעלה המגרש. מסמס בנך בביעי וחלב ומה לי ולו. ואפשר מפני זה פי' הרמב"ם מסמוס ביעי וחלב להאשה שהיא תאכל ועי"ז תתרבה חלבה להספיק לב' הילדים. וגם לא יעכר בימי עבורה. מיהו רוב פוסקים פירשו ביעי וחלב להולד וא"כ צ"ע. ע"כ נלפע"ד ברור דמסמוס ביעי וחלב אינו מועיל בלתי עם ההנקה ואם נעכר החלב מועילי' להתינוק שלא יזיק לו ואם תלד עוד בן אחר ולא יספיק החלב לשניהם אזי המסמוס לכל א' משלים השיעור אבל בלא הנקה כלל לא יועיל וא"ש הכל:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף