חתם סופר/כתובות/יח/א

חתם סופר כתובות יח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וליתני מודה ר"י באומר מנה לויתי ממך מה שקשה דלמא מגו דהעזה קמ"ל כבר כתבתי לעיל ע"ש. וכ' שיטה מקובצת דה"פ קו' הש"ס כיון דעיקר מתניתין לא אתי אלא לומר דמודה ר"י לר"ג בהאי מגו והוי רבותא טפי כשמודה בברי וברי ממאי דמודה בברי ושמא. וא"כ נהי דעכ"פ סיפא נמי איצטרך לאשמועינן שום חידוש כי היכי דלא להוי פשיטא לגמרי שלא לצורך. ומשום כן לא תני שדה זו שלך היתה כנ"ל מ"מ אי אשמועינן בסיפא שום חידוש יהי' מה שיהי' רק שלא יהי' פשיטות לגמרי ושלא לצורך הו"ל למיתני אותו שום חידוש כדי שיכול למיתני בברי ושמא דהרי בסיפא לא איכפת לן שאינו ענין לכאן כלל. וזה דלא כמהרש"א שכ' דסיפא עיקר טפי מהרישא. ותמי' עליו ממ"ש תוס' במתניתין ד"ה ומודה ר"י וכו' מדלא נקט אם תובעו וכו' משמע דאין קפידא למתני דווקא ואם יש עדים דומיא דאם יש עדים שיצאת בהינומא כמ"ש מהרש"א. וקו' מהרש"א ישבה מ"ו בהפלאה בפשיטות ע"ש ועמ"ש לקמן בסמוך אי"ה בזה. ונחזור להנ"ל דלפ"ז תינח למאי דקי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף בלא מגו או חזקה א"כ הך סיפא אם יש עדים כ"ע היא דמה"ת יאומן בלא מגו וחזקה. ואין לזה ענין לכאן כלל ושפיר הקשה וליתני מנה לויתי כי מה איכפת לך לאשמועינן דיני חזקה ג' שנים או דינא המלוה חבירו בעדים מה. לי הא או הא ורק אך לאשמועינן רבותא ברישא וא"ש. אמנם. למ"ד ברי ושמא לר"ג ברי עדיף ולחד שיטה אפי' בברי גרוע ושמא טוב ועיין לעיל י"ב ע"ב תוס' ד"ה ר"ה ור"י. א"כ במאי דמיירי מתניתין בברי ושמא דנהי דרבותא דרישא אינה גדולה כ"כ דמועיל מגו בברי ושמא לר' יהושע מ"מ בסיפא אשמועינן רבותא דה"א בברי ושמא ר"ל שאינו יודע אם לקחו מאביו או לא. אע"ג דלית לי' מגו שהרי יש עדים שהי' של אביו וכבר נשמע דבלא מגו טוב לא מועיל לר"י ברי ושמא. מ"מ ה"א כיון דאיכא נמי ג' שנים חזקה מיהת מועיל לר' יהושע קמ"ל כיון שהי' ב' בפני האב וא' בפני הבן אינו מועיל. וזהו רבותא גדולה דהרי לר"ג אפי' בלא חזקה כלל ברי עדיף. ולר' יהודה דפ' חזקת הבתים אפי' שנה א' הוי חזקה אפי' בברי וברי וקמ"ל הכא דר"י מחמיר כ"כ דאפי' בברי ושמא וג' שני חזקה אלא שלא הי' שלשתן בגדלותו של בן אפ"ה אינו מועיל ולק"מ קו' הש"ס. וצ"ל דקו' הש"ס הוא רק להך מ"ד דס"ל לכ"ע לאו ברי עדיף ואין כאן שום רבותא בסיפא דנפקא מינה לפלוגתת ר"ג ור"י. ואה"נ למ"ד ברי עדיף לק"מ קו' הש"ס. וזה יש לכוון במ"ש תוס' בתי' וז"ל א"נ דלא חשיב לי' פירכא דניחא לי' לאשמועינן אין מחזיקין בנכסי קטן עכ"ל ר"ל דהא קו' תוס' הוא למ"ד צריך לפורעו בעדים ומאן דס"ל הכי בשבועות היינו רב יהודא א"ר אסי ור' יהודא ס"ל לעיל י"ב ברי ושמא ברי עדיף ועמ"ש בתוס' ויפה כתבו דהך מ"ד ס"ל דסיפא אתי לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן:

באומר מנה לויתי ממך צל"ע דהא מתניתין קמ"ל אפי' בקרקע דבחזקת בעלים הראשונים קיימת והו"ל כמו חזקת ממון. אפ"ה מועיל מגו למימר היכי דקאי ארעא תיקום משא"כ במנה לויתי שהוא מוחזק פשיטא דמודה ר"י. ועוד אפי' בלא מגו כלל נמי מהימן וכמו שהקשה מהרש"א. וי"ל דכוונת הקו' דליתני סתם מנה לויתי ממך ויכול להיות בשני אופנים א' כפשטי' ואז באמת אין צורך למגו. והשני שאידך מוחזק כגון שיש לו מנה פקדון מזה וכשרצה להחזיר לו פקדונו אומר זה מנה לויתי ממך ופרעתי והלה טוען ידעתי כי מעולם לא פרעתני ונהי דמהלואה לא ידעתי מ"מ לפי דבריך אני מעכב פקדונך וקמ"ל דמהימן להוציא שלו מתחת ידו במגו דאי בעי שתיק לשיטת רש"י. וסיפא אם יש עדים לא מהימן אי מיירי רק מהאי גוונא הנ"ל הוא פשיטא דלא מהימן להוציא פקדונו מת"י כיון שיש עדים שהלוה ממנו והוא אומר לא פרעתני. אלא סיפא קמ"ל דלא מהימן אפי' אם הוא מוחזק צריך לשלם לו משום דהוי ס"ל המלוה בעדים צריך לפורעו בעדים. ויהי' פי' המתניתין כך אם יש לו מגו דשתיק מהימן לעולם אפי' כשאידך מוחזק נאמן במגו להוציא למ"ד מגו להוציא אמרינן וכשאין לו מגו כגון שיש עדים לא מהימן אפי' להחזיק. ועל זה משני הש"ס דז"א כיון דעיקר סיפא לא אתי' אלא לומר דבעדים לא מהימן להחזיק וז"א דקי"ל אין צריך לפורעו בעדים. ובזה מיושב קו' תוס' דמ"ד צריך לפורעו בעדים מצי סבר כמ"ד מגו להוציא לא אמרינן ובלא"ה לק"מ קו' הש"ס. מיהו כל זה לשיטת רש"י דמוקי מתניתין באי בעי שתיק. משא"כ לתוס' דמיירי בתובעו. א"כ מה"ת יאומן ברישא בשאידך מוחזק ואומר אתה חייב לי נגד פקדונך והוא משיבו אותו חוב פרעתיך כבר במגו דאי בעי אמר להד"ם לא לויתי ממך מעולם. מה בכך הא אי נמי הי' אומר כן נמי לא הי' מהימן להוציא פקדונו מידו של זה. ומבואר כאן מ"ש והעלה הש"ך סי' קכ"ו סס"ג ד"ה ויצא לנו:

שהוא נאמן פירש"י מדאורייתא בלא שבועה עכ"ל ר"ל אבל היסת מדרבנן מיהת בעי. וכ"כ דלא נטעה שהוא נאמן בלא היסת במגו דאי בעי שתיק. ואם יש עדים ישבע היסת. דליתא דאפי' אי נימא בזמן המשנה כבר הי' שבועת היסת עמ"ש תוס' בשבועות מ"ו ע"א ד"ה בדרבנן וכו' ע"ש. מ"מ נ"ל דאין זה קו' לאשמועינן מתניתין דלר' יהושע מועיל מגו לפטרו משבועה דרבנן דהשתא אשמועינן רבותא טפי דמועיל מגו לזכותו בקרקע מה שמן התורה לא הי' זוכה בלא מגו וזה פשוט. ובזה מיושב נמי מה שהקשה הרא"ה לינקוט מנה לויתי ממך בהוחזק כפרן על אותו ממון דאינו נאמן פרעתי בלא מגו. או בשכיר דקיי"ל שכיר נשבע ונוטל ואם יש לבעה"ב מגו דלא שכרתיך הבעה"ב מהימן. ולפי הנ"ל לק"מ דכל הני תקנתא דרבנן נינהו ואין זה רבותא דמועיל מגו לאוקמיה אדאורייתא:

משום דקא בעי למיתני סיפא וכו' הקשה הרא"ה להסוברים דהלואה בקנין לא מצי למטען פרעתי והכי קיי"ל כמ"ש הש"ך סי' ע' סק"ד א"כ ליתני לויתי בקנין מהימן פרעתי במגו. אבל אם יש עדים לא מהימן. ולפע"ד למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דלא אמרינן מגו לאורועי שטרא ה"נ לא אלים מגו לאורועי קנין שהוא כשטר עיין לקמן י"ט ע"א ובתוס' ד"ה טעמא דר"מ ע"ש וא"כ לר' יהושע דקיל לי' מגו בעלמא כ"ע מודים דלית לי' מגו לאורועי שטרא או קנין:

והוא אומר פרעתיו אינו נאמן. יש לעיין אכתי לימא מנה הודיתי לך בעדים ועיינתי בחשבוני ולא לך גבי ולא מידי דבמגו דלהד"ם מהימן ואם יש עדים שהודה לו כן לא מהימן במגו דפרעתי כמ"ש והכריע רמ"א סי' כ"ו סעי' י"ג ע"ש. וי"ל דא"כ ה"א הא אם יש עדים לא מהימן תליא נמי בפלוגתא דר"ג ור"י דלר"י בעי' מגו מעליא באין שור שחוט משו"ה לא מהימן אלא בלהד"ם ולא במגו דפרעתי ובאמת אפי' לר"ג לא מהימן ביש עדים מטעם שכ' הרמ"א שם משום כן לא בעי למתני כן במשנתינו. ובזה מיושב נמי מ"ש בתומים סי' קמ"ו סס"ק ט"ו דליתני שדה זו שלך היתה ולקחתי מפלוני שהי' דר בו יום א' דבמגו דלהד"ם מהימן ואם יש עדים שהי' שלו אע"ג שיש לו מגו מינך זבנתי' לא מהימן. והא"ש דאי הוי תני הכי ה"א דלר' יהושע הא דלא מהני מגו דמינך זבנתי' דהו"ל כאלו שור שחוט לפניך שצריך להשיב לו תשובה משא"כ לר"ג מהימן וזה ליתא עיי' וק"ל:

והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים וכו'. וקשה אכתי לוקמי בתוך זמנו דאין אדם פורע תוך זמנו ובמגו דלהד"ם מהימן. ואי משום דלא אמרינן מגו במקום חזקה א"כ תיפשוט מהכא איבעי' דב"ב ה' ע"ב. וי"ל דליכא למיפשיט מר' יהושע דקיל לי' מגו ואפשר דלדידן דחמור לן מגו אפי' נגד חזקה עיין לקמן י"ט ע"א תוס' ד"ה חזקה וכו':

המלוה את חבירו בעדים. הקשו תוס' לימא באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני. וי"ל דלא הי' רוצה להאריך. ובשיטה מקובצת הקשה דהו"ל למיתני סתמא ונוקמא אנן באומר אל תפרעני. ולפע"ד זה וודאי מילתא דפשיטא הוא אלא כוונתם דבליכא עדים מהימן במגו וביש עדים על הלואה וליכא עדים על התנאי שהתנה אל תפרעני. אע"ג דלדינא מהימן במגו דאי בעי מכחיש התנאי מ"מ לר' יהושע לא מהימן משום דשור שחוט לפניו. ועל זה כתבו דזה הו"ל לפרושי ולא רצה להאריך כ"כ ור"ל דלא הוי דומיא דרישא דיש עדים שיצאת בהינומא שאין כאן אריכות אלא עדי הינומא ותל"מ:

אין צריך לפורעו בעדים. מכאן הוכיחו רמב"ן ורמ"ה דלא כר' יונה ורשב"א דס"ל דגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. דבמלוה עומד לפרעון משא"כ גזילה. דהכא מוכח דליתא. דא"כ אכתי נימא מנה גזלתיך והחזרתיך דמהימן במגו ואם יש עדים לא מהימן. אע"כ מהימן החזרתי. ואפשר י"ל כיון דלענין גזילה לשווי' נפשי' רשע לא מהימן רק פלגינן דבורי' א"כ בקל יש להאמינו במגו שהחזיר ועשה תשובה משא"כ לענין שארי דברים לא הוי ידעינן דמועיל מגו. ויותר נראה כיון דמיירי בהלה תובעו גזלתני. וקיי"ל אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן עיי' שבועות מ"ו ע"ב הו"ל החזרתי במגו דלהד"ם מגו מעליותא דיותר אנו מאמינים לו להד"ם מהחזרתי. משא"כ פרעתי במגו דלהד"ם ה"א אדרבא פרעתי אפשר ששכח כמ"ש לעיל דמיפרע לא דייק משא"כ להד"ם אין אדם תובעו אא"כ יש לו שפיר פריך דהו"ל לאשמועינן דמהימן וכמ"ש לעיל. מ"מ לדינא דקיי"ל כרמב"ן ורמ"ה וכמו שכ' הש"ך סס"י שס"א ועיין תומים סי' צ' סק"י מ"ש שם מפרעתי קודם ההודאה הם דברים שאינם כמובן לכל מבין. ומש"ש מ"ט לא נימא דבגזלן לא יהי' מהימן החזרתי כמו מי שהוחזק כפרן הנה י"ל לחלק דהא בהוחזק כפרן גופי' אינו הוחזק אלא לאותו ממון והיינו טעמא משום דאמרינן שהי' מורה התירא בשום טענה של טענת שהי' לו ורצה לכפור האי ממון משו"ה לא מהימנינן לי' תו בהאי ממון. אבל לא חשדינן לי' שיכפור ממון אחר שאין לו הוראת היתר. וה"נ נהי שגזל פ"א לא חשדינן לי' שיהי' רשע לעולם ולא יחזור בו:

וליתני מודה ר"י באומר מנה לאביך והאכלתיו. ר"ל דלא הומ"ל מנה לך והאכלתיו פרס דממ"נ להתוס' דהלה תובעו. א"כ בסיפא ביש עדים פשיטא דצריך לישבע דהו"ל מודה במקצת גמור. ולרש"י נמי דמיירי בלא תובעו מ"מ ע"כ איירי באומר אח"כ הזכרתני שאתה חייב לי או לכל הפחות באומר ידעתי בברור שלא פרעתני לעולם וכה"ג וס"ל לי' לרש"י דהודאה שקודם תביעה נמי מחייב שבועת התורה דאי לא תימא הכי אין כאן מקום לשבועה כלל. אע"כ איירי בתובעו עכ"פ אחר הודאה ולרש"י בעלמא מהני כה"ג. וקמ"ל הכא ברישא דע"י מגו מיפטר משבועה א"כ אכתי מה קמ"ל בסיפא אם יש עדים. ומיהו הומ"ל לאשמועינן לאפוקי מהרמב"ן וסייעתו דס"ל בהודאה שקודם התביעה לאו כלום הוא עיי' מ"ש ש"ך סי' ע"ה סק"ט ע"ש:

והנה לכאורה משמע דקו' הש"ס. הוא לאשמועינן מודה ר"י דנימא מגו אפי' לפטורי משבועה דהוי רבותא טפי דשיטת כמה פוסקי' ורש"י וריב"ן מיגאש ורמב"ם מכללם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. וטעמא דנהי דאמרינן מגו לממון ואפשר דאפי' להוציא ממון אמרינן מ"מ בשבועה אמרי' מה לך להוכיח כי כינים דבריך ע"י הוכחת מגו הלא תוכל לברר דבריך ע"י שבועה השבע והפטר. ואפי' להסוברים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה והכי קיי"ל מ"מ הוי רבותא טפי ממגו דממון משו"ה פריך ליתני מודה. ר"י וכו' דמגו דאי בעי שתיק אמרינן אפי' גבי שבועה דהפה שאסר הפה שהתיר אלא דקשה לי להרמב"ם דס"ל דשבועת שומרים נשבעין על טענת קטן כמ"ש פ"ה מטוען הל' ט' וע"ש והר"ן בשבועת הדיינין טען עליו מב"ק ק"י ע"ב דמשמע דבאבידה נמי אין נשבעין על טענת קטן. ובחידושי שם בארתי דלק"מ דר"ח בר אבא אמר ר"י התם דלית לי' עירוב פרשיות א"כ ע"כ הפרשה קאי אשבועת הפקדון. משא"כ למאי דקיי"ל עירוב פרשיות ס"ל להרמב"ם מוקמינן מיעוטא אמלוה אבל אשבועת שומרים לא קאי. ונשבעים לקטן משום שנשבעי' על טענת שמא. א"כ קשה הכא בשמעתין ליתני מודה ר"י באומר לקטן מנה פקדון לך בידי ונאנס דנאמן במגו דשתיק לאפטורי משבועה. ואם יש עדים אינו נאמן במגו דהחזרתי לאפטורי משבועה. וקמ"ל דנשבעין לקטן שבועת השומרים והוי מיירי בדידי'. וי"ל לפמ"ש לעיל דאי הוי תני הכי ה"א בסיפא חייב משום מגו דהחזרתי הוי שור שחוט הוא ולר"י לא מיחשב מגו. אבל לר"ג מהימן. ובאמת אפי' לר"ג לא מהימן לאפטורי משבועה להרמב"ם. מיהו מלשון רש"י משמע דאין קו' הש"ס דלאשמועינן מגו לאפטורי משבועה אלא לאשמועינן מודה במקצת ונתכוון למ"ש תוס' סוף ד"ה מפני מה וק"ל וא"כ לק"מ:

אי אליבא דראב"י האמר שבועה בעי. וכ' מהרש"ל למסקנא נמי ס"ל לראב"י באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וחזר הבן ותובעו בברי לא האכלתני פרס בכה"ג בעי שבועה ולר"י בשדה זו שלך הי' פטור כה"ג והבין מהרש"א דכוונת מהרש"ל דג' מחולקי' יש וליתא אלא ה"פ דלפטור משבועה לא יועיל מגו כה"ג לראב"י ואי ס"ל לר"י כוותי' לא רצה למינקט מנה לאביך וכו' משום דלא מהימן לאפטורי משבועה אלא בשאינו טוען ברי אח"כ. וקמ"ל ר"י גבי שדה דמועיל מגו דשתיק אפי' טען אח"כ ברי לא לקחת ממני מעולם וגם ראב"י מודה:

ואמר אי אליבא דרבנן משיב אבידה הוי. ר"ל למסקנא לרש"י כמו להתוס' דבסיפא ואם יש עדים אמאי לא מהימן במגו דפרעתי כולו. דהא יכול להעיז בבנו לרבנן. ואע"ג דר"י לית לי' מגו דשור שחוט ופרעתי הו"ל כשור שחוט. י"ל דזה דווקא אי הי' טוען טענה אחרת ונאמינהו במגו דפרעתי זה הוי כשור שחוט. משא"כ עכשיו הרי טוען פרעתי מחצה ומגו דאי בעי שתיק ממחצה ואומר פרעתי סתם. זה עדיף מאין שור שחוט בין לפי' רש"י ובין לפי' תוס' וזה פשוט לפע"ד ובחינם נתלבטו בזה. ודברי מהרש"א בזה בלא"ה אינם מבוררים לפענ"ד:

והאמר מר אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן. שיטת רש"י כשבא בטענת אביו נשבעין. והקשו תוס' הא שם בב"ק ילפינן מעד האלקים יבוא דבר שניהם שיהיו שניהם שוין. ולפענ"ד ס"ל לרש"י כפי' הראב"ד הוא בשיטה מקובצת לב"ק שם דהכי ילפינן יבוא דבר שניהם תובע ונתבע. ומקשינן התובע להנתבע. מה נתבע הי' גדול בשעת נתינה דוודאי לא מסר פקדונו או הלוואתו לקטן שפגיעתו רעה הה"נ התובע יהי' גדול ע"ש. וא"כ תינח אשעת נתינה אבל אשעת תביעה אין הכרח שיהי' גדול דאפשר נתנו לגדול ומת ובא עתה לגבות מנכסי יתומים הקטנים (ובאופן דנזקקים לנכסי יתומים קטנים) ואפילו למאי דמסקינן בשבועות לר' אסי דרשינן שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים אלמא שניהם הם עצמם משמע ולא יורשיו מ"מ מי לא עסקינן בי' בדידי' ממש שנתנו לו כשהי' פיקח ונתחרש או נשתטה דהו"ל קטן בשעת תביעה ונהי דוודאי א"א להשביע לקטן ושוטה מ"מ הא לאו משבועה לחוד ממעטינן תביעת קטן אלא מכל דיני הפרשה ושיש פוסקים פוטרים אפי' מפשיעה וכה"ג וכל זה ילפינן מעד האלקי' יבוא דבר שניהם דלאו לענין שבועה לחוד מיירי קרא אלא שיהי' הדין בין שניהם כפי מה שהוא אם לשבועה אם לתשלומי כפל או לתשלומי פשוטים וכה"ג וילפינן מזה שיהי' התובע דומה להנתבע. ואם קבל הנתבע ההלואה או הפקדון כשהי' פיקח גדול ונשתטה או כה"ג נהי דשוב אין כאן שבועה על שוטה וקטן מ"מ ב"ד מעמידין אפוטרופס וטוענים כל מה שהיו יכולים לטעון כשהיו פקחי' אבל מה שא"א למיטען כגון מידי דלא שכיחא וכה"ג לא טענינן ומפקינן מיתמי קטנים. וכן אפיק רבא זוזי דסרבלא מיתומים קטנים ככלים העשויים להשאיל ולהשכיר או להלואה בתוך זמנו ריש פרק קמא דבבא בתרא. נמצא דגבי הנתבע מיירי הפרשה אפי' בכה"ג. א"כ ה"ה בתובעו מצי מיירי. ולא אימעוט אלא מנתנו כשהוא קטן ולא בהיפך. ונהי דלענין שבועה א"א להשביע את הנתבע כשהוא קטן ושוטה משום שאינו בר דעת מ"מ כשהתובע קטן כיון שטענתו טענה הואיל והי' הנתינה בגדול ממילא משביע נמי על טענתו את הנתבע הגדול ולק"מ קו' תוס':

א"נ י"ל דס"ל לרש"י דנהי התם אמרינן אין לי אלא תובעו כשהוא קטן ופרש"י שם דמפרשינן קרא כי יתן איש מי שהוא עתה איש דפשטא דקרא אשעת תביעה קאי. מ"מ השתא דכתיב יבוא דבר שניהם דמיני' ידעינן שיהי' גדול דומיא דתובע. א"כ כי יתן איש אייתר. אע"כ למעוטי אתא ולמימר מה שהקשיתיו לנתבע היינו אשעת נתינה הקפדתי כי יתן איש. ולא אשעת תביעה. דאין לומר בהיפך כי יתן איש מי שהוא עתה איש בשעת תביעה. ז"א דא"כ לשתוק מדבר שניהם דהא פשיטא דקרא אשעת תביעה קאי. אע"כ אשעת נתינה קפיד קרא ולא אשעת תביעה. אמנם ב' תירוצים אלו סותרים זא"ז דלפי הנ"ל י"ל מדבר שניהם לא ידעינן אלא נתינה דומיא דתובע אבל תביעה לא דהרי אפשר שגם הנתבע הוא קטן בשעת תביעה. ואתא כי יתן איש שיהי' גם עתה איש כשעת תביעה וכהתוס' דלא כרש"י וק"ל:

ולפי הנ"ל י"ל קו' הרא"ש פ' שבועת הדיינים על הרמב"ם דס"ל שבועת שומרים נשבעים על טענת קטן. דא"כ מאי דוחקא לאוקמי מתניתין דשבועות כראב"י לימא כ"ע הוא וסיפא דנשבעים לקטן ולהקדש בשבועת שומרים קאמר. וי"ל דלרבנן דראב"י דס"ל דבבנו מעיז ע"כ מיעוטא דקטן אשומרים נמי דכיון דלפמ"ש כי יתן איש למיעוטא נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן ולרבנן דבבנו מעיז בלאה"נ לא שייך שבועת מודה במקצת משום דמעיז (מיהא לפמ"ש בתי' קמא דלאו דוקא לענין שבועה מיירי הפרשה כ"א לשאר מילי נמי ליתא להא מילתא) וע"כ צ"ל דמיירי בכל מיני שבועות שבעולם ע"א ושומרים וכה"ג ואמנם קיי"ל כראב"י דבבנו אינו מעיז שפיר כ' רמב"ם דשומרים משביעם ע"י טענת קטן וכן ע"י ע"א כמ"ש תוס' רפ"ק בן סורר ומורה. דפרשה לא מיירי אלא ממודה מקצת. ואפ"ה איצטרך למיעוטא לטענת קטן ע"י נתינת אביו משום דבבנו גדול כה"ג אינו מעיז. ורמב"ם לא כתב דינו אלא להילכתא. וממילא לק"מ קו' הרא"ש דהוי מצי לאוקמי מתניתין דשבועות בשומרים. דמ"מ לא הוי פלטינן מלמימר ראב"י הוא וא"כ אמר בקיצור ראב"י הוא. וזה נ"ל דעת הרמ"ה שהביא בטח"מ סי' צ"ו ומבוארים דבריו בשיטה מקובצת לב"ק שם דס"ל בטענת שומרים תליא הכל בשעת נתינה ולא בשעת תביעה. ובטענת מלוה תליא הכל בשעת תביעה ולא בשעת נתינה ע"ש. נ"ל דס"ל דכי יתן איש דקאי למימר שיהי' תביעת איש זה קאי אכסף דסמוך לי'. ולמאי דקי"ל עירוב פרשיות א"כ האי כסף מפרשינן אם כסף תלוה כמבואר שם ובפ"ק דסנהדרין הרי דבמלוה הקפידה תורה אתביעה. אמנם עד כו' דבר שניהם דמיני' ילפינן דומיא דנתבע והיינו שיהי' גדול בשעת נתינה דבשעת תביעה אפשר שגם הנתבע היא קטן הך קרא מיירי להדי' בפקדון שכן כתוב אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו והתם הקפידה תורה על הנתינה וכנ"ל. מיהו צל"ע לפ"ז לוקמי מתניתין דשבועות רישא וסיפא במלוה וככ"ע ואין נשבעים על טענת חשו"ק ר"ל על טענתו דהכל תלוי' בשעת תביעה וסיפא דתנן אבל נשבעים לקטן ולא נקיט טענה ר"ל על נתינת קטן. ותובעו בגדלות וצ"ע:

פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. לשיטת התוס' דמיירי בגדול יש לעיין איך שייך לשון פעמים הלא לעולם נשבע על טענת גדול לראב"י. וי"ל לפמ"ש בתומים סי' צ"ו סק"א דכשהודה מקצת לקטן וחזר ותבעו בגדלותו אינו נשבע דתביעת קטן לאו כלום הוא והודאתו הוי הודאה נמצא הודה לקודם תביעת הגדלות והו"ל קדמה הודאה לתביעה ע"ש וא"ש לשון פעמים נשבע מה שאתם חושבים טענת עצמו ופעמים אינו נשבע הא כיצד אם תחילת תביעתו הי' בגדלות ה"ז נשבע ואם תבעו כבר בקטנותו והודה לו מקצת וחזר ותובעו בגדלותו אינו נשבע. ולפ"ז לפמ"ש לעיל דרש"י ע"כ ס"ל כהפוסקים דלא בעי קדמה תביעה לטענה לא הו"מ לפרש כפי' תוס':

וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. מדאמרינן כמשיב אבידה בכף הדמיון נראה דלא הוי משיב אבידה ממש דהתם יש לגזור שלא ירצה להגבי' מציאה או להחזירה כלל. משא"כ הכא אינו צריך לעשוק רעהו אלא אם יארע לו עוד כזה ויהי' רוצה להמלט משבועה. לא יאמר לו מנה הי' לאביך בידי והאכלתיו פרס אלא יאמר מיד חמשין של אביך בידי ותל"מ. וזה שייך בשהתחיל הוא מנה לאביך וכו' והשיב הלה הזכרתני וכו' וכמ"ש לעיל אמנם מ"מ מיירי נמי מתובעו ממש והתם הוי משיב אבידה ממש שיהי' ירא להודות לו. וק"ל:

מפני מה אמרה תורה עיי' בחי' פ"ק דב"מ בסוגי' דר"ח קמייתא שם בארתי באריכות. וגם בגיטין בסוגי' דשני כיסים עיי"ש היטב. והכלל דנ"ל שיטת רש"י מ"ש דמפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע דהו"ל משיב אבידה ר"ל דרכי' דרכי נועם כתיב ואיך נתנה תורה מכשול לפני ב"א דהרי טוב לו לכפור הכל מלהודות מקצת. ומ"ש רש"י דהו"ל משיב אבידה לשון מושאל הוא שהרי תקנו חכמים מפני כך שלא ישבע המוצא מציאה וא"כ איך נתנה תורה מכשול להיפך. ושם בארה:

ואולי י"ל עוד לולי דברי רש"י ותוס' דהנה בוודאי אין ראוי להשביע על תביעתו של זה בלא שום סברא שחייב השכל להטיל שבועה עליו. הרי חזינן כשתיקן ר"נ היסת אמר בטעם הדבר חזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו. ר"ל ומזה קרוב אל השכל שתביעתו יש לו מקום ע"כ יש לנו להשביע. ופריך אדרבא חזקה א"א מעיז וכו' ר"ל א"כ מאי אולמא דחזקת התובע מהנתבע. ומה"ת נטיל עליו שבועה. ומשני אשתמוטי קא משמיט וכו' ר"ל דבוודאי שניהם אינם יכולין להעיז זה לתבוע וזה לכפור אלא שזה הכופר י"ל משום אשתמוטי העיז. משא"כ התובע מה לו להעיז ע"כ גברה חזקתו וגרמה להשביע על זה. ועתה נחזי אנן דכופר בכל הוי חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו חזקה אלימתא טובא. חדא שהוא העזה גדולה לתבוע את מי שאין לו עליו כלום. ועוד אי נמי נימא כופר בכל ישבע מ"מ לא הועיל כלום בתביעתו אותו מה שאינו חייב שהרי אי נמי יהי' הנתבע חייב שבועה וירא ויפרע לו כל מה שתובע ממנו מ"מ אחר הפרעון ישביעהו שלא נטל ממנו ממון שלא כדין דהכי קיי"ל דמצי להשביעהו אחר הפרעון. ומה הועיל אם לא נאמר שכוונתו לגונבו גם לישבע על שקר וזה רחוק קצת. א"כ הו"ל חזקה אלימתא אין אדם תובע והי' מהראוי שחזקה אלימתא זו של תובע תגרום להטיל שבועה על הנתבע ואפ"ה פוטרתו התורה. ואיך נשביע מודה במקצת הלא חזקה אין אדם תובע לא אלימא הכא כל כך מתרי טעמי חדא דאין זה כל כך העזה לתבוע יותר ממה שמגיעו כי שכיחא טעותא בסכום וחשבון. ועוד שעכ"פ אם הוא רשע להעיז לתבוע מה שאין לו. הרי הרוויח שאם ישלם אידך ולא ירצה לישבע לא יכול לתבוע אחר הפרעון שנוטל ממנו מנה שלא כדין שהרי הוא יהי' כופר בכל ואמר כדין נטלתי ויהי' פטור דהא השתא קיימינן אי כופר בכל פטור. נמצא אין כאן חזקה כל כך. שלא יתבע מה שאין לו. ואיך נשביעהו והלא הדברים ק"ו מכופר הכל. ועל זה תי' דכופר בכל שאני דחזקה אין אדם מעיז דנתבע אלימתא כל כך דמדחי חזקת אין אדם תובע וכו' של התובע אעפ"י שהיא אלימתא. משא"כ במודה במקצת אין להנתבע הך חזקה משום כך מועיל נגדו חזקת אין אדם תובע של התובע להשביעו. ולק"מ מבנו דמעיז נגדו הו"ל להשביע אפי' בכופר בכל ז"א דגם גבי בן התובע אין לו חזקת אין אדם תובע שאין זה העזה במה שבא בטענת אביו:

ובזה נ"ל ליישב שיטת רש"י דאינו יכול להעיז מפני מה שעשה לו טובה כמ"ש תוס' בשמעתין ובב"ק בסוגי' דעירוב פרשיות הרבו תוס' להקשות על זה. ונ"ל דס"ל לרש"י ז"ל נמי כריב"א דאינו מעיז כשמכיר בשיקרא ומיהו זה מועיל בפקדון דגם חזקת התובע אינו אלא שאינו יכול להעיז לתבוע מה שאידך מכיר בשיקרא לזה מועיל חזקת אינו מעיז דהנתבע לפטרו משבועה. דאין לומר דחזקת התובע אלים טובא משום שלא יועיל כלום בתביעתו שחבירו ישביענו אחר הפירעון ז"א דהא אכתי אם יפרענו יתבענו לישבע שאינו ברשותו כי הוא רוצה דווקא בפקדונו ובלי ספק אי הי' שבועת כופר הכל דאורייתא הי' נמי יכול להשביע מן התורה שאינו ברשותו ולא יועיל לו פירעון שלו ואי הוא ירא שבועה ע"כ צריך הוא להתפשר עמו שיפרע לו ולא ישביענו אחר הפירעון דאל"ה לא נקבל הפירעון ממנו וישביענו שאינו ברשותו. נמצא במה שזה תובעו הועיל הסבה. ואין כאן חזקה אלא משום העזה נגד זה יש ג"כ העזה להנתבע ומשו"ה פטור בכופר הכל. כל זה שייך בפקדון. משא"כ במלוה אלימא חזקת התובע טפי טובא מחזקת הנתבע כנ"ל שהרי תביעתו על מגן. משום כן פירש"י דלא כן הוא אלא חזקת הנתבע אלימא טובא משום שעשה לו טובה אין יכול להעיז. משא"כ התובע שלא קיבל טובה מהנתבע יכול הוא להעיז. נמצא דגם לרש"י בין במלוה בין בפקדון פטור הכופר בכל. ולא נשאר פקדון שחייב בכופר בכל אלא היכא שמינו מצוי בשוק. או בהפקיד אצלו מעות דלא שייך שבועה שאינו ברשותו. אי נמי בתובעו בחפץ זה שבידו שלי הוא שהפקדתי אצלך וכי האי גוונא הוא דס"ל לרש"י דחייב בכופר בכל. ומיושבים כמעט כל הסוגי' שהקשו תוס' מהם בסוגי' דעירוב פרשיות עיי"ש וק"ל:

וראיתי בקיצור כללי מגו להתומים ס"ק קי"ג כתב דרש"י ס"ל דקטן הבא בטענת אביו לא שייך ידע בשיקרא דאטו דברי קטן מששא אית בהו ויהתלו בו כל היום לכן ס"ל לרש"י דאפי' היכא דלא ידע בשיקרא מ"מ לבו לא יניחנו לכפור הכל משום שקיבל ממנו טובה. וס"ל לראב"י דמשום טובת אביו לא יכפור בבנו ורבנן פליגי עיי"ש. וזה אי אפשר דא"כ מנ"ל לרש"י דרבנן פליגי אפי' בגדול דלמא בגדול דשייך מכיר בשיקרו מודי רבנן ולא פליגי אלא בקטן אע"כ ליתא:

והנה הרמב"ם כתב דאין נשבעים על טענת קטן בין בטענת עצמו ובין בטענת אביו משום שהוא כמשיב אבידה וכן הוא לשון ש"ע רס"י צ"ו. ועמד בו בתומים מה צורך להטעם דמשיב אבידה תיפוק לי' דאין בטענתו כלום דרחמנא מיעטו. ונ"ל לפמ"ש לעיל ס"ל להרמב"ם דמן התורה לא נפקא אלא נותנו כשהוא קטן אבל נותנו כשהוא גדול לא אימעט מקרא. אלא מ"מ מודה ראב"י לרבנן בי' משום דזה הוי וודאי כמשיב אבידה שהרי בקטן לא שייך ידע בשיקרא כנ"ל. וגם הוא לא עשה לו טובה וטובת אביו לא יזכר לו. ולא פליגי ראב"י ורבנן אלא בגדול הבא בטענת אביו המכיר בשיקרא. אבל קטן לכ"ע משיב אבידה הוא ולא איצטרך קרא. וכי איצטרך קרא למעוטא הקטן הבא בטענת עצמו דעשה לו טובה עכ"פ. ולא יניחנו לבו להעיז ולכפור הכל וק"ל:

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. הקשה מ"ו בהפלאה כו' לאביי דס"ל דספק מלוה ישינה א"כ בלאה"נ ליכא מגו דהרי לא רצה לכפור בו אלא במה שיש לו עליו מלוה ישינה ולא אתינן כלל לסברת העזה. א"כ מ"ט דרבנן דראב"י הא גם בבנו לית לי' מגו. ותי' דפלוגתא דראב"י ורבנן בקטן הבא בטענת אביו ולא שייך מלוה ישינה על הקטן אלא על אביו וא"כ מצי היתום למימר מטלטלין שביק אבא גבך ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי ודוחק לומר דמחיים כבר תפס זה בחובו. עכ"ד. ומה שכתב דדוחק לו' דמחיים כבר תפס הדין עמו דלא שייך תפיסה שיהי' המלוה שלו קנוי לו בחובו כיון שאינו ברור אלא ספק מלוה ישינה אמנם מה שכתב דמצי למימר מטלטלי שביק גבי' ליתא דהרי בפסחים ל"א ע"א מבואר דיכול להגבות להם קרקע וחוזר וגובה מהם ולאביי דקיימי' עלה ס"ל למפרע הוא גובה. איתא דין זה לכ"ע. ולא תליא זה בפלוגתא דשיעבודא דר"נ. וא"כ לא הועיל כלום מ"ט דרבנן. ותו קשיא לדבריו דע"כ עיקר קושייתו להתוס' דס"ל דמשום מגו דכופר הכל אמר רבה מ"ט אמרה תורה מגו מודה במקצת ישבע וכו' ולהתוס' לא הועיל בתירוצי'. דלא מצי מיירי בקטן בטענת אביו דאין נשבעים על טענתו לכ"ע. כמ"ש תוס' בשמעתין דלא כרש"י. ובעיקר קושייתו כבר הקשה גם כן פ"י ריש ב"מ דכל הפוסקי' הביאו הא דרבה והא דאביי ולכאורה סתרי אהדדי. ולפע"ד לק"מ דגם לאביי יש לו מגו שהי' יכול להודות לו בחמשים שעורים והו"ל טענו חטים והודה לו שעורים ופטור עכ"פ משבועה נמצא שמלוה ישינה שלו יהי' פטור מלשלם וגם פטור משבועה וחמשים הנשארים הרי הודה לו בשעורים. ואע"ג דקיי"ל דפטור אפי' משעורין משום שמחל לו מ"מ אמר הוא אני אשלם ולא בעינא מחילתך ושונא מתנות אני. וע"כ צ"ל גם לאביי משום דגם זה הוא העזה לכפור כל החטין שלו כמ"ש תוס' בפ"ק. דב"מ א"כ אתינן גם לאביי להא דרבה ולק"מ:

אלא דלפ"ז יש לדקדק לעיל אמ"ש תוס' ד"ה אי אליבא דרבנן וכו' שכתבו דלרבנן קשה מסיפא ואם יש עדים וכו' הא הו"ל מגו דפרעתי וקשה הא לר' יהושע לא אמרינן מגו דפרעתי דהו"ל שור שחוט. וכתבתי לעיל ליישב דכיון דאומר פרעתי מחצה הו"ל לשתוק ממחצה ולומר סתם פרעתי והו"ל כמו אין שור שחוט. והשתא לאביי י"ל המגו דהו"ל אין לך אלא מחצה שעורין בידי וזהו גרוע בוודאי משור שחוט לטעון מגו רחוקה כזו והדרא קו' תוס' לדוכתי' וי"ל דבלא"ה לק"מ דלא שייך מודה ר"י אלא אי גם לר"ג ס"ל הדין ושייך לומר ר"י מודה לו בזה אבל הכא הא ר"ג ס"ל טענו חטין והודה לו בשעורים חייב וא"כ לדידי' גם רבנן מודי דחייב דהא לית לי' מגו דכופר הכל כקו' הנ"ל ולא שייך מודה ר"י וק"ל:

אמנם ראיתי בשיטה מקובצת לב"מ שכתב שם בשם מהר"ש וידא"ש ז"ל דאביי לא קאמר ס' מלוה ישינה אלא התם שלא יהי' כל א' תוקף בטליתו של חבירו משום ס' מלוה ישינה שיש לו עליו. אבל במלוה ופקדון לא שייך לומר דא"כ לא הי' זה מלוה לו או מפקיד אצלו אם לא שהי' יודע שאין לו עמו כלל מעולם ע"ש. א"כ בלאה"נ א"ש הכל. וא"ש נמי פירש"י שפירש ובכולי בעי דלודי לי' נימא מגו דחשיד. והקשו תוס' מנסכא דר"א דלא שייך אשתמוטי. והא"ש דרבה ס"ל כאביי כהלכתא וזה שייך בנסכא דר"א אבל במלוה ופקדון לא שייך זה. והנה ראיתי בפ"י ריש ב"מ שכ' ליישב קו' תוס' דגבי נסכא נמי שייך אשתמוטי דנהי בשעת חטיפה לא הי' לו אמתלא. מ"מ עתה בשעת כפירה בב"ד יש לו אמתלא עד דבחישנא לי' כמו גבי פקדון ע"ש. צ"ל דלא הלך העד עמו משעת חטיפה עד עמדו לדין דאל"כ הרי עודנו בידו אע"כ דמיירי שזזה ידו מתוך ידו. וקשה א"כ בלה"נ מהימן במגו דהחזרתי וצ"ל דס"ל לרש"י כשיטת הסוברים הגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וצ"ע דהגוזל בע"א אפשר דכ"ע מודי דא"צ להחזיר לו בע"א ועמ"ש רמב"ן בב"ב גבי נסכא דר"א ומ"מ מה שכתבתי בדעת רש"י הוא הנכון:

והאי בכולי בעי דלכפרי' כל זה נראה שפת יתר ובחי' פ"ק דב"מ כתבתי בזה ובפסקי מהרי"א סי' קי"ג כ' דלא נטעה לפרש כס"ד דהתוס' דהאי חזקה אין אדם מעיז הוא חזקה אלימתא כ"כ לפטור מטעם זה את הכופר בכל כמו שמאמינים לאשה האומרת גרשתני משום חזקה דאינה מעיזה קמ"ל האי בכולי בעי דלכפרי' ר"ל אין החזקה אלימא כ"כ ואי לאו גז"ה לא הי' פטר גם את כופר בכל ורק אך מגו ליתא דנוח לו להיות מודה במקצת מלכפור הכל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף