חתם סופר/כתובות/ד/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־02:38, 21 באפריל 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


חתם סופר TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובועל בעילת מצוה ופורש. עיי' ט"ז סוף הלכות אונן מייתי תשו' רש"ל סי' ע' דמי שיש לו בן למול ונעשה אונן ימול תחלה ורמ"א פליג ע"ש וראיית מהרש"ל משמעתין דמצוה דקביע לה עידנא היום קודמת לקבורת המת. וראייתו משמעתין יש לדחות כמובן אך עיקר ראייתו מברייתא מפורשת הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא למתו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה הרי קמן שאעפ"י שאונן על מתו מ"מ הולך הוא למול בנו ש"מ מצוה דקביע זמנו היום קודמת לקבורת מתו. ולכאורה היא ראי' שאין עלי' תשובה. והנראה שזה הוא דעת הרי"ץ גיאות והרי"ף ז"ל דמייתי הרא"ש דאפי' בשארי מתים נמי בעילת מצוה קודם. ולא הקילו באביו ואמו אלא להקדים ימי נשואין לימי אבל אבל לעולם בעילת מצוה קודמת אע"ג דיש לדחות ולומר כיון שמת לו מתו קודם שנכנס לחופה מ"ט נתיר לו לכנוס לחופה כלל. בשלמא אם כבר נכנס לחופה י"ל בעילת מצוה קודם אבל הכא שמת קודם לחופה מה"ת להקדים כניסה לחופה ובעילת מצוה לקבורת מתו. גם זה אינו קושי' דקיי"ל מעבירין המת מלפני הכלה עיי' לקמן י"ז ע"א ומכיון שנכנס לחופה שוב בעילת מצוה קודמת מהראי' דמייתי מהרש"ל ממילה:

ומה שהקשה הרא"ש על שיטת רי"ף ורי"ץ גיאות הנ"ל מ"ט להקדים אבילות י"ל דס"ל יום ראשון דאורייתא ומיהו במת אביו של חתן משום הפסד ממון יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה משא"כ בשארי מתים לא עקרו דבר מן התורה וכיון שחל אבלות יום ראשון שוב לא פסק שלא להפריש בין האבלות וסברא זו כ' הר"ן ע"ש וא"ש:

ומהתימה על רמ"א דפליג על מהרש"ל וס"ל דלא ימול ולא יברך להכניסו הלא ברייתא מפורשת היא ההולך לשחוט פסחו הנ"ל. ואמרתי ליישב דברייתא דקדק לומר ושמע שמת לו מת ומיירי שכבר הוא מוחזק בדרך לשחוט פסחו או למול בנו ושם שמע שמת לו מת א"כ איננו מחוייב לחזור לביתו לקבל עליו עמל קבורת מתו. שהרי אי לא הי' נודע לו כלל ע"כ היו בני עירו מתעסקים עם המת המוטל עליהם לקברו. א"כ ה"נ ילך לדרכו והם יתעסקו עם המת והו"ל כמוסרו לכתפים שמחויב בכל המצות אבל אה"נ אי הי' בביתו כשמת לו מת לאו כל כמיני' למול בנו ולהשהות המת. וממילא אם אחר מל בנו לא יברך הוא להכניסו כדין אונן שאינו מברך:

ושבתי וראיתי דבלא"ה דברי רמ"א נכונים ע"פ מ"ש תוס' בברכות י"ט ע"ב ד"ה ולאחותו וכו' דההיא דהולך לשחוט פסחו מיירי מנזיר וכה"ג שהלך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינהו אינם מטמאי' במת שלהם כלל ואינם אוננים ולא פטורי' מהמצות כלל ואזדא ראי' מהרש"ל. ובזה יובנו נמי דברי רמ"א בש"ע או"ח סי' תרפ"ז סעיף ב' דס"ל קבורת קרובים קודם למקרא מגילה ומג"א הקשה מהך ברייתא ע"ש. ולק"מ דהך ברייתא מיירי מנזיר וכהן גדול שאינו יכול להתעסק בעצמו אבל מי שיכול להתעסק אזי קבורת קרובים קודם לכל המצות וה"ה למקרא מגילה ולדינא צ"ע בכל זה. מ"מ יראה שימול האונן מטעמים אחרי' שכ' המרש"ל שם. ועי' מג"א סי' תרצ"ו סקי"ו:

ואין מונעין תכשיטים מן הכלה כל שלשים יום. דברי רש"י תמוהים שמפרש על שלשים ימי אבילות ולא על שלשים ימי כלה וכמו שכ' הרא"ש. וא"כ יהי' רש"י נגד ש"ס יומא ע"ח ע"ב וכבר הרגיש מג"א סי' תרי"ג סקי"ב ע"ש והנלע"ד דרש"י נמי מודה דכל שלשים ימי כלה אינו נוהג אפי' אבילות שבעה וכמ"ש המרדכי במס' מ"ק סי' תתקכ"ד על שם רש"י ורש"י בא להוסיף כאן דגם אחר עבור שלשים ימי כלה כל י"ב חודש לנישואי' שהוא עדיין בכלל נקי יהי' לביתו שנה א' ושמח את אשתו אשר לקח. נהי דבמשך אותו הזמן הי' נוהג ימי שבעה אבילות מ"מ דין שלשים של אבל אינו נוהג כל יב"ח של נישואי'. ומכל שכן שאינו נוהג אבילות של יב"ח בתוך יב"ח של נישואי'. זהו כוונת המרדכי בדברי רש"י. ואי תקשי מ"מ מנ"ל הא. ונ"ל מדאמרי' ואין מונעים תכשיטי' כל שלשים מה לשון כל שלשים ה"ל למימר שלשים יום מה כ"ל שלשי"ם יו"ם אע"כ הכוונה כמו וכל אותן הימים הוא ישן וכו' דכולל בתיבות וכ"ל אות"ן הימי"ם וכו' היינו ב' מיני שבעה. דהיינו ז' ימי המשתה וז' ימי האבל ה"נ כל אותן הימים היינו ב' מיני שלשים דשלשים ימים הראשונים שאחר החופה מיד הם עיקר ימי כלה ובתחלתן של אותן שלשים יום יש בהם ז' ימי אבל וקמ"ל דשלשים שסמוך לחופה דוחה אפי' ז' ימי אבילות ומזה מוכח ביומא ע"ח דכל שלשים יום מותרת ברחיצה ביוה"כ כי היכא דדוחה לז' ימי אבילות ותו כייל שלשים ימי אבל והיינו אותן שבעת הימים הנשארי' למספר ימי אבל אחרי ככלות שלשים ימי הכלה וקמ"ל דאינה נוהגת אבל הואיל והיא עדיין בתוך שנתו של ימי חופה והשתא ומה שלשים של ימי אבל אינם נוהגות בתוך יב"ח של ימי חופה כש"כ דיב"ח של אבל אב ואם שאינו נוהג ביב"ח דחופה וק"ל:

אבל איפכא לא עי' ט"ז ונה"כ סי' שמ"ב ודעת הרי"ץ גיאות דהשמחה חל מיד אחר החופה גם בלא בעילת מצוה. והרא"ש ס"ל דאין חיוב שמחה תדחה אבילות אלא שמחה שאחר בעילה ע"ש ועי' רא"ש דשמעתין דמייתי שמחת חתן מקרא ביום חתונתו ויום שמחת לבו ולכאורה קשה דבשלהי תענית אמרינן יום חתונתו זה מתן תורה ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק ש"מ דיום חתונתו לאו היינו שמחת לבו. והנלע"ד דלקמן אמרינן המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין דעת המרש"א בח"א דחופה הי' בבנין בהמ"ק ודעת מורי בהפלאה זצ"ל שהי' זה בסיני בכפיית הר כגיגית ע"ש ולע"ד שניהם היו נישואים גמורי' ובסיני הי' בחינת נכנסה לחופה ולא נבעלה ובבבהמ"ק הי' בחינת בעילה ובין שדי ילין ואפריון עשה לו המלך שלמה והוא גמר נישואי' ואותו קורא יום שמחת לבו וכהרא"ש דאין שמחה ניכרת אלא מבעילה ואילך ולא בחופה בלא בעילה:

והרמב"ם פרק יו"ד מאישות מפיק ימי משתה מקרא מלא שבוע זאת ע"ש בהלכה י"ד ועפ"ק דמו"ק ח' ע"ב תוס' ד"ה לפי וכו' ועי' עוד שם כ' ע"א ד"ה מהחג וכו' וא"כ להרמב"ם דיליף ימי משתה מקודם דמ"ת א"כ ה"ה לימי אבל וצ"ע קצת וכבר כתבתי בזה במקום אחר:

<מהדורה תנינא>

ובועל בעילת מצוה ופורש. לולי דברי התוס' ה"א דלגבי שארי בעילות הראוי לפרות ולרבות שהם חובה. קרי לי' להך בעולת מצוה דאינה ראוי שתתעבר. מביאה ורק שהיא הכנה לאחרות קרי' לי' רק מצוה ועמ"ש תוס' פ"ב דשבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה וכו' ע"ש.

ופורש כ' תוס' די"ל משום דם בתולי' פורש וצ"ע דמה ענין זה להך ברייתא דקמ"ל בדיני אבילות. וי"ל דהוה סד"א דע"כ לא החמירו במשנה אחרונה לבעול ולפרוש אלא בעלמא דלא מפסדא אלא ז' יומי דכה"ג אשכחן נשי טובא בימי נדותן וכדאמרי' הך סברא להדי' לקמן פ"א ע"ב גבי מדיר אשתו מתשמיש ע"ש. משא"כ הכא דע"י דנחמיר עליו שיפרוש ז' ממילא יגיע ליל טבילתה בהתחלת האבל ותהי' פרושה שבועי' וה"א כולי האי לא מחמרי' בלא פלוג בעלמא עי' רא"ש ר"פ התינוקות קמ"ל דאפ"ה פורש. ולפ"ז מיושב ק' מהרש"א דהך דכל אותן הימים הוא ישן וכו' ליכא לפרושי משום פרישת בתולי' דא"כ אינו ענין לכאן להך בריתא דוקא.

וזה נ"ל נמי טעמו של הרי"ף דמייתי הרא"ש בשמעתין דגם בשארי קרובי' בועל תחלה ומו' בהפלאה כ' דלהרי"ף לטעמי' מוכח כן דס"ל מהחופה מיד חלים ימי המשתה בלא בעילה כמ"ש בנה"כ בשמו בסי' שמ"ב. וא"כ לדידי' מ"ט התירו הבעילה הא מיד אחר החופה מתחילי' ימי המשתה ויכול לעשות סעודה ושמחה ולא יפסיד ומ"ט להתיר בעילה אע"כ גם בלא שום הפסד התירו בעילת מצוה. ומזה ראי' לדינו של מהרש"ל בתשובה סי' ע' שהאונן מל קודם קבורה ומייתי ראי' משמעתין והיינו לשיטת הרי"ף דבלא פסידא נמי בועל. וה"ה לכל מיני אבילות ע"ש וטעמא נ"ל משום דאל"כ יפסיד ב' שבתות של משתה' ושל אבילות. ואז גם אח"כ יבעול ויפרוש וכולי האי לא אחמרו רבנן. אבל השתא ימי פרישתו מובלעי' בימי אבלו. ועמ"ש בסמוך אי"ה בזה.

ונוהג ז' ימי המשתה. אמנם אם בתוך המשתה מת לו מת מתאבל עליו ממש ומלשון הש"ך סי' שפ"ג סק"ג לא משמע קצת כן אמנם מדינו של הרי"ף דמייתי נה"כ סי' שמ"ב יש ללמוד להדי' דנהוג אבילות ממש בתוך ימי המשתה. וטעמא נ"ל משום דשארי ימי המשתה אינם עיקר כ"כ כמו יום ראשון של אבל שהרי לבה"ג דוחה אפי' י"ט שני ע' רא"ש דשמעתין ופ' אלו מגלחין א"כ כיון דעכ"פ מפסקא ימי המשתה ע"י יום הראשון של אבילות תו לא הדר' חיילא. משא"כ יום ראשון דימי המשתה דה"ל יום חתונתו ויום שמחת לבו כמ"ש רא"ש דשמעתין הוא שקול כיום ראשון של אבל למדחי'. ועיי' סוף מס' תעני' דיום חתונתו ויום שמחת לבו תרי מילי נינהו ועמ"ש מהרש"א ח"א לקמן ז' ע"ב גבי נוסח ע"י חופה וקידושי' ובהפלאה שם ועי"ז יש לעיין כאן בפלוגתת הרי"ף והרי"ץ גיאת דמייתי בנה"כ סי' שמ"ב אי החופה גורמת ז' ימי משתה ע"ש וק"ל. ועמ"ש בסמוך אי"ה.

שבעת ימי משתה כ' תוס' השתא מקלי' טפי באנינות דאוריי' וכו' י"ל דלא מקלינין כלל דכיון דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה. ואי הי' אוסרי' לו הבעילה. הי' צריכי' לישן בין האנשים ונשים מיד אחר החופה מבלי שיתיחדו דקודם בעילה אסור לייחד אפי' פרסה נדה וה"ל מידי דפרהסי'. נמצא השתא מכיון שהכניסוהו לחופה והמשיכו עליו ימי המשתה. א"כ הבעולה שקודם הקבורה היא בהיתר גמור מבלי דחי' כלל. משא"כ אי הי' קוברי' תחלה קודם החופה אז לא הי' חל ימי המשתה כ"א ימי אבל. ואז אפי' מידי דפרהסי' אסור והי' צריכי' לדחות איסו' זה לכן עדיף טפי לבעול תחלה בלי שום דחיי' איסור. אמנם אכתי הו"מ לקבור אחר החופה קודם הבעילה. ויהי' ימי המשתה משעת החופה. י"ל דאפי' להרי"ף לא הוה משתה מחופה ואילך אלא אם אין קבורה מפסיק בין חופה לבעילה אבל אם קבורת מתו מפסיק ביניהם אז אין כאן שמחה.

וכל אותן הימים הוא ישן וכו' לכאורה נ"ל או או קאמר דהיינו מת אביו של אביו אזי היא צריכא שמירה שלא תלך אצלו להלבישו יצרא והוא אינו צריך שומר דלבו נכנע כדלקמן בשמעתין ובהיפוך צריך הוא לישן בין האנשי' והיא לא צריכא. אלא דלמאי דבעי' למימר דשמעתין דשאני בין אבילות דידי' לדידה דהיא לא צריכא שומרי' כלל ליכא למימר כן. וא"כ קשה מה לכל האריכות הזה ה"ל למימר בקיצור ואסורי' להתייחד אע"כ משמע כדעת הראב"ד ז"ל דדוקא בעינן תרווי' וכן נוהגין עיי' ברא"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן בשמעתין אי"ה.

בין כך ובין כך פירש"י בין יש אונס בין אין אונס. ול"ד מאי שייטא דהך דינא בהך בריתא דא אתי' אלא לדיני אבילות. ולא לענין כניסה דשבת. ובריתא לעיל לא מסיים כן ונ"ל להראב"ד ז"ל דס"ל דכשאין מתירי' לו לבעול ולנהוג ז' ימי משתה תחלה. אז לא יבעול עד סוף שלשי' יום ע' רא"ש. ובזו הבריתא הוזכר ונתן מים ע"ג בשר ועל זה מסיים בסיפא בין כך שאירעו אונס כנ"ל אלא שלא נתן מים ע"ג בשר והוצרך לנהוג תחלה ימי האבל וממילא לא יבעול עד סוף שלושים. וכיון שזמן חתונתו תחלה הי' מסתמא ביום ד' ואפשר שלא נגמרה קבורתו עד סוף היום ואז סוף שלשים הוא בשבת והזהיר התנא שאם אירע לו כך לא יבעול בשבת.

ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום עפרש"י וע' מגן אברהם סי' תרי"ז סעיף קטן י"ב שהניח דברי רש"י אלו בצע"ג ע"ש.

בערב שבת פירש"י משום חבורה והוא דלא כמסקנא ואפשר ס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא דחק כמסקנא לחדש הך גזירה דשמא ישחוט גם בע"ש אלא כי היכי דתיתי הך בריתא גם בבחור שנשא אלמנה. דלא שייך בה חבורה ובן עוף שייך שפיר וס"ל לרש"י ז"ל דלפי ס"ד ע"כ לא ס"ל כן דא"כ ה"ל להקשות מהך בריתא לרב ושמואל דס"ל דברים שבצינעא אינו נוהג בשבת כמ"ש תוס' ד"ה אבל. אע"כ ס"ל דכל אותן הימים הוא ישן דכולל נמי שבת היינו משום חבורה דאע"ג דשמואל גופי' אמר לקמן וי"ו ע"ב פרצה דחוקה מותר לכנס י"ל דהיי' כשבעל כמה פעמים בליל ה' וליל ו' אבל הכא שלא בעל אלא בעילת מצוה ופרש. אסור לבעול בעילה שני' בשבת ועמ"ש שם אי"ה משום כן מוכח דמיירי בבתולה וא"כ מה"ת נחדש טעם דשמא ישחוט בן עוף יע"ש.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף