חתם סופר/גיטין/עז/א

חתם סופר גיטין עז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעכשיו קאמר. לרוב הפוסקים במעכשיו ובתנאי שע"כ יתקיים אין ביד שניהם לא לבטל הגט ולא התנאי ואפילו נשרף ונתקרע ומת הבעל מ"מ מגורשת למפרע. וצריך לומר מה שהרויח שהתנה ולא גרשה מיד בלי תנאי מ"מ נפקא מיני' אם תמות היא קודם שתצא החמה יורשנה ומטמא לה ולפעמים היא צרת ערוה פוטרת צרותי' מן היבום כשתמות היא אחר שמת הוא וקודם יציאת חמה מנרתיקה:

דאמר ר"ה כל האומר וכו' צ"ע מה ענין זה לפלוגתת זמנו של שטר אבל לולי דמסתפנא ה"א דהכי קאמר אפילו מאן דבעלמא לית ליה דר"ה אבל בצירוף זמנו של שטר כ"ע אית להו דר"ה והוה א"ש אלא שלא ראיתי לשום א' מהקדמונים בזה:

מר ס"ל כר' יוסי. כתב רמב"ן מדרש"י דמפרש במתנה בלילה ומת ש"מ דלא כר"ת דס"ל לעיל ע"ב ע"א ד"ה מהיום לא ידענא מה אידן בי' וכו' ועיין מ"ש ר"ן על הוכחה זו. ולפע"ד ר"ת לא אמרה אלא במהיום במ"ם או מיומא דנן ולעלם דמשמע מסוף היום אבל אהוכחת זמנו של שטר לא אמר ר"ת דמשמע מיד ומעכשיו ומיושב קושי' ב"ש סי' קמ"ז לאיזה צורך כתבו פוסקים הך פלוגתא דזמנו של שטר שהרי אנו כותבים בכל גט מיומא דנן ולהנ"ל א"ש לאפוקי מספיקו של ר"ת:

כתב גט על תנאי כשר. פירש"י ולא נתקיים התנאי והסביר הריטב"א דהוה סד"א דס"ל לר' יוסי בכתיבה לא איכפת ליה כולי האי. ועי"ל דהוה ס"ל כתיבה לא בעי שליחות כדעת תוס' לעיל כ"ב ע"ב ואפילו משנה בשליחות ואינו נעשה שלוחו כמותו מ"מ לא בעי שליחות רק משום לשמה והרי ציוה אותו והוה לשמה הכי הוה ס"ד אבל האמת אינו כן כי כל שום שנוי מפסיד הלשמה עיין בר"ן לעיל בסוגי' דאומר אמרו. אמנם עיין לקמן עיז ע"ב אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן ובהרז"ה שם:

לאחר שבוע שנה. כתב ר"ן דכלל שבוע הוא מפרטי' של שנים וכן כולם. וצל"ע היכן מנינו כלל של חדש מפרטים של שבתות ואין חדש נמנה אלא לימים ואין חדש מד' שבתות שהוא כ"ח יום אלא מכ"ט או שלשים אבל הריטב"א פירש כל דבר הוא מכלל גדול שלאחריו וכלל גדול שאחר שבוע הוא שנה ואחר שנה חדש ואחר חדש שבת ואחר שבת לא נמצא כלל גדול ע"כ אמרינן חצי הזמן היינו ג' ימים ונכון הוא:

חד בשבתא. צע"ג לפי' רש"י לאיזה צורך מונה והולך חד בשבא תרי ותלתא הלא אם אמר אם לא באתי אחר שבת זמנו אחרי ככלות יום ג' ואם יקדים בטל תנאו. אבל פי' הרמב"ם א"ש דקאי אסיפא דמתני' כתבו גט אחר שבת יש להם זמן לכותבו חד בשבא נמי מקרי אחד בשבת וכן בשני ובשלישי ותו לא וא"ש. אך הרמב"ם כתב אם כתב אח"כ הוא פסול מדרבנן ותמהו עליו אמאי לא יהי' בטל מדאורייתא וכ"מ כתב דאחר משמע נמי מופלג הרבה ע"ש ואני אפרש בעה"י. הנה לעיל ס' ע"ח בתוס' ד"ה פרשת וכו' מייתי פלוגתא במדרש רבה אי אחר מופלג ואחרי סמוך או בהיפוך ונראה דברייתא דשמעתין ס"ל אחר סמוך דבמופלג אין ליתן גבול דכל היותר מופלג הוא מאוחר יותר אך ס"ל אחר סמוך ולסמיכות צריך שיעור וגבול כמה יהי' סמוך ויקרא אחר ונתנה ברייתא גבול אחר שבוע שנה וכו' ואה"נ אם מאחר יותר מזה הרי הגט בטל. אך רמב"ם ס"ל להילכתא אחר מופלג ואחרי סמוך כדמוכח מקושי' תוס' לעיל סמך ע"א הנ"ל ותירוצם דחוק ע"כ לכתחילה יש לקיים דברי ברייתא המפורשת בשמעתין אבל אי איחר יותר אינו אלא פסול דרבנן דאחר מופלג הרבה נמי משמע. וא"ש פסק הרמב"ם אלא לפ"ז דוקא אם אמר אחר שבוע אבל אם אמר אחרי שבוע הדרא דינא דברייתא למקומה ובטל הגט וה"ל לרמב"ם לכתוב כן אלא שאין דרכו לפסוק מה שאינו מפורש בש"ס:

אחר הרגל שלשים יום. בירושלמי בעי למילף קודם הרגל מאחר הרגל ומסיק קודם הרגל הוא עד ערב הרגל. ונ"ל כל עצמו לא יליף רבי אחר הרגל אלא מקודם הרגל דשואלים ודורשין שלשים יום ורגיל בלשון ב"א לומר על שלשים יום קודם הרגל ועי"ז הגות בלשון ב"א לומר כן גם על אע"ג דלא שייך זה. ומ"מ נהי דלפי לשון ב"א מקודם הרגל מ"מ לענין דין אין ללמוד קודם רגל מאחר הרגל דאם אמר הרי זה גיטך ותתגרש בו אחר הרגל בהא מיירי ירושלמי ע"ש. אינו מגורשת עד אחר יום שלשים אחר הרגל וליכא למילף מזה שאם אמר הרי זה גיטך ותתגרש בו לפני הרגל שתהיה מגורש ביום ראשון שמתחילין שלשים יום שלפני הרגל דז"א דמכל מקום אינה מגורשת עד יום אחרון של השלשים יום דהיינו ערב הרגל. ואיתא תו שם קונם יין שאני טועם מוצ"ש במ"ש אסור בערב שבת מותר. ימים שבנתיים צריכא והכא מוצ"ש הרי זה גט ע"ש אינו גט ימים שבנתיים צריכא עכ"ל. ונ"ל יש כאן ט"ס ואקדים לומר בלשון ירושל' מוצ"ש ר"ל אחר שבת וע"ש ר"ל לפני שבת ואם אמר קונם יין שאני טועם אחר שבת א"כ מוצ"ש היינו יום א' בשבת אסור שזה נקרא בודאי אחר שבת וערב שבת הבא מותר ביין דע"ש בודאי לא נקרא אחר שבת שעבר והימים שבין יום א' בשבת ובין ע"ש צריכא פי' ספיקא אפי' יום ד' וה' ספיקא הוא אולי נקראין אחר שבת שעבר ובגט נ"ל ט"ס וצ"ל אם אמר הרי זה גיטך קודם שבת א"כ במוצ"ש היינו יום א' בודאי אינה מגורשת דלא יתיחס יום א' לפני שבת הבא ובע"ש הבא מגורשת בודאי ובימים שבנתיים צריכא אם נקרא קודם שבת הבא או לא. וכתב בשם ר"ח דלמאי דלא קיי"ל כרבי הוה אחר הרגל ט"ו יום ונ"ל יצא לו ממתני' מס' תענית יו"ד ע"א כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת:

אודה לאל רועי אשר אימץ זרועי בפרק שביעי הוא יחנני ויעמוד לימיני בפרק שמיני

הזורק וכו' תלמוד לומר ונתן מ"מ. פירש"י דה"ל למכתב בידי' יתננו. והריטב"א כתב דכתיב ונתן בידה וה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות חצרה. לפע"ד בידה לא הוה מיעוט דהרי בפרק הזהב נ"ו ע"ב פריך ש"ס ויקח כל ארצו מידו משמע מרשותו ומשני שאני הכא דא"א לפרש בענין אחר ע"ש. מ"מ נהי דסתם ידו הוא ידו ממש אבל אינינו מיעוט לומר ידו ולא רשותו דלהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות רשותו ז"א. אמנם בירושלמי מדכתיב ב' פעמים ונתן מרבינן רשות נ"ל רש"י ס"ל כיון דר"פ האיש מקדש פירש"י מושלחה שני' שבפרשה ילפינן שליחות א"כ תו ליכא למילף מידי דמשום דבר א' שנתחדש בה הוכפלה כל הפרשה שלא לצורך וליכא למילף מינה מידי וזה מבואר בשבועות י"ט ע"א. ועיין תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה בכתיבה מתגרשת ע"ש. מיהו מה שפי' רש"י דה"ל למיכתב בידה יתננו אין לו שחר הרמב"ן הקשה מה היה מרויח בלשון זה טפי. ועוד צל"ע דהא כל הפרשה נכתב הנושא תחלה וכתב לה ספר כריתות וכן ושלחה מביתו ולא כ' ספר כריתו' יכתוב ומביתו שלחנה אם כן מה"ת לכתוב כאן הנושא תחלה. וע"ד דוחק יש לומר דהכי קאמר דלא הוה ליה קרא למסמך דלא נליף מגנב משום דמה לגנב דקנסי' רחמנא אין זה פשוט כ"כ ועוד בגט נמי אי מצא בה ערות דבר נמי ראוי לקנוס ואי ס"ד דוקא ידה ולא חצרה ה"ל למכתב בידה יתננו משונה מכל הפרשה כדי שנדע להכי שינה בלשונו שלא יהי' דומה להמצא תמצא בידו הגנבה ולא נילף מגנב אע"כ אה"נ דחצרה ורשותה בכלל ידה והשתא דכתיב הכי עדיפא מגנב דבגנב אין חצר לקטן וקטנה משא"כ בגט כמבואר בב"מ י"א ע"א ע"ש:

ונתן בידה וכו'. לשון הטור סימן קל"ח אף על גב דכתיב ונתן בידה אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שיהיה מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אינה צריכא שתקבלנו לידה אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה עכ"ל. כוונתו מבואר לפע"ד דסבירא ליה אי הוה כתיב ונתן לה ה"א דומיא דנתינה דידיה דהוה מידו ממש דאפילו אי מניחו בחצירו ומקנה לה כדאיתא לקמן תחוד איהי ותפתח מכל מקום חצרו היא שלוחו כמותו. הכי נמי בעי' ידה ממש ולגבי דידה לא הוה חצרה כשלוחה כיון שמתגרשת בע"כ אין שליח בע"כ כמבואר בפירש"י ב"מ יו"ד ע"א וע"כ יתננו לידה ממש קמשמע לן קרא ונתן בידה ולידה ממש לא איצטרך דמהיקשא דיד דידיה נפקא וא"כ ע"כ ידה רשותה כדאמרינן פרק הזהב נ"ו ע"ב היכי דא"א לפרש יד ממש מפרשינן רשות ע"ש ואה"נ דמטעם שליחות לא הוה מ"מ מטעם יד הוה כשעומדת בצדו כדלקמן בשמעתין וש"ס דלא אמר הכי דרשה פשוטה נקיט והטור ביאר יפה כנלע"ד:

וצריכא וכו'. יל"ד דהומ"ל בפשוט אי לאו גנב ה"א בגנב אין שליח לדבר עבירה וכ"כ תוס' להדיא פ' מרובה ואף על גב דמכל מקום נילף מאשה דה"א מטעם יד ולא מטעם שליח אם כן פשיטא קשיא דה"א גם בגנב דוקא מטעם יד וכן באידך צריכות לימא אי כתיב גנב ה"א מטעם שליחות ולא מטעם יד ע"ש בב"מ ויש ליישב:

חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה. אמתני' פריך דאחצרה דברייתא דקאי אקרא ומן התורה אין הבעל אוכל פירות וע"כ אחצרה דמתני' קאי ואם כן ק"ש מ"ט שביק ביתה דקדים ומעמיד קושי' אחצרה. וי"ל דביתה משכחת לה בבית שיחד הוא לדירתה והוה כמשכיר לה בית וקיי"ל בשוכר דעלמא דקונה כל הקנינים ע"י בית המושכר לו כדאמרינן ושוכר מקומו ובעובדא דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו והעלה הש"ך סי' שי"ג דלכ"ע אם דעת אחרת מקנה קונה השוכר והיינו משום דהמשכיר השכיר לו פירות החצר ובכלל פירותיו שיקנה לו מה שדעת אחרת מקנה אותו וה"נ החדר שנתן הבעל לה לדירתה שיהיה פירות החדר שלה ונהי אם אחר מקנה לה קנין באותו החדר ממילא יקנה הבעל שהרי כל פירותי' דאתי לה מעלמא לבעל המה והחדר קונה לה על ידי דעת האחרת המקנה לה וממנה לבעל אבל כשהבעל עצמו מקנה לה דבר וזורקו לאותו החדר היינו גיטה דשמעתין י"ל שפיר דביתה קונה לה ומתגרשת ומשו"ה לא פריך ביתה מה שקנתה אשה וכו' וכעין זה לקמן בשמעתין ע"ח ע"א מקום חיקה קנויה לה וע"ש בתוס' אבל אחצרה שאין דרך ליחד לה חצר לדירתה וע"כ חצר נכסי מלוג שלה פריך שפיר אף על גב דמשכיר בעלמא שהגוף שלו מ"מ שייר לעצמו מקום פירות למציאה דאתי ממילא בלא דעת אחרת מקנה לשוכר וקונה החצר להמשכיר שהוא בעל הגוף כמבואר בש"ך שם מ"מ הכא נהי הגוף שלה כמו משכיר מ"מ לא שיירה בפירות לעצמה כלום שפיר פריך. והנה בתוס' ב"ב קנ"ז ע"ב יש ללמוד עוד חילוק בין משכיר דעלמא שאם מת יורשים בניו משא"כ באשה ואע"ג דמתני' נשנית קודם תקנת אושא ואם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ כל זמן שלא מכרה הבעל יורשה ע"כ גריעה כחה ממשכיר דעלמא:

בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. זהו לשון משנה ר"פ הכותב ע"כ בכל דוכתא נקיט לישנא דמתני' אף על גב דהו"מ לתרץ באופנים אחרים כמ"ש תוס' מיהו בסנהדרין ע"א ע"א משני באקני לה אחר ע"מ שאין לבעליך רשות בה. יש לומר התם אתקנת חכמים קשי' דעל ידי שהקנו לבעל כל מה שקנתה אשה בטלוהו לדין סורר ומורה ונסתלק מורא הסורר מאביו ואמו כי לא יכלו לו אם לא על דרך רחוק שכבר כתב האב לאם בהיותה ארוסה דין ודברים וכו'. ע"כ משני דאכתי משכחת ליה שיגנוב משלה כמה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה אבל בשמעתין ובשארי דוכתא ניחא טפי למינקט לישנא דמתני' ר"פ הכותב:

אין לי עסק בך. כ' תוס' בעבד מהני וכבר כתבתי לעיל דנ"ל מהר"ן דעבד קטן שאין בו דעת לזכות בעצמו אמרי' זכה בי' שמים אך בגדול שכבר בעל בחירה לא יזכו בו שמים אך היא זוכה בעצמו ולק"מ מלקמן מאשה הרי את לעצמך שהקשו תוס':

בכותב לה ועודה ארוסה. כ' הר"ן אבל קודם אירוסין לא. ועיין תשו' חו"י סימן מ"ז וסי' נון שם הוא דברי הגאון עה"ג וסי' נ"א תשו' מהר"ם זיסקינד ע"ש. והגעה"ג כ' דהר"ן אינו מוכיח כן מלשון ר' ינאי פ' הכותב כי שם לא הו"מ למימר שכ' לפנוי' דבמתני' תנן הכותב לאשתו ומתני' גופא אורחא דמילתא נקיט ועכ"פ הוכרח ר' ינאי לומר בעודה ארוסה אך ההוכחה משארי דוכתא דאמר כן ר' ינאי ע"ש. ודבריו תמוהים הא בכל שארי דוכתא הו"מ לשנויי בכותב בלשון טוב אלא אשגירת לישנא דפ' הכותב נקיט וכל השקלא וטריא אגב הוא ואם כן איך יכול לבנות בנין מדלא שני ר' ינאי בלישני' ואמר בעודה פנוי' אבל האמת יורה דרכו אדר' ינאי קאי דהתם מדייק ר"ן דהוה ליה למימר כשכותב לה עד שלא נישאית שהוא לשון מתני' ריש פרק האשה שנפלו ע"ש דכולל ארוסה ופנוי' ומדאמר ארוסה שאינו לשון משנה הוכיח הר"ן. והנה הגאונים הנ"ל הרעישו העולם האיך מצאנו ידינו ורגלינו מעשים בכל יום שעושים שטר סילוק והרי אנו מארסים תחת החופה ואירוסין ונשואין באים כאחד ועמ"ש ב"ש סי' צ"ב סק"ז ועיין בית מאיר שם. ובש"ך ח"מ ססי' ס"ו החליט דבזה"ז א"א לסלק מנכסי אשתו. ובאבני מילואים כתב דבשעת נשואין דדברים ניקנין באמירה ה"ה הסלוק. ועיין מ"ש לעיל בסוגי' דכתובין וקצובין דע"כ לא אמרו רמב"ם אלא בדבר שאינו קצוב שהחסרון הוא בהמקנה שאינו סומך דעת להקנות דבר שאין קצבתו ידוע. אבל מחמת חבת נישואין מקנה הכל אבל דבר שלא בא לעולם שהחסרון בדבר הנקנה שאינו בר קנין אם כן מה יועיל חיבת חיתון. ע"כ ליתי' לתי' של בעל אבני מילואים. והמגיהים שם יהיב עצה שתתקדש לו על תנאי והיא מתנה התנאי שאם אינו מסולק אינה מקודשת והתוס' כ' דבתנאי גמור ואם היא היתה מתנה הי' מועיל ע"כ יכתוב שטר על שמה שהיא התנית כן. והנה הדין אמת אבל העצה אינה טובה לתלות כל בעילותי' בבעילות זנות אם יחזיק הבעל בנכסים אחר הסילוק ועוד תלי' בקידשה על תנאי וכינסה סתם. וגם המנהג אינו כן וכמה שטרי סילוקי' בעולם. והנה הר"ן בתשו' סי' כ"ג החליט שאם מחל לחברו כל מתנו' שעתיד ליתן לו אין ממש במחילה טרם שנתחייב ופסקו בש"ע ומרדכי ר"פ הכותב כ' אשה שסילקה שיעבוד כתובתה מבית א' שעתיד הבעל לקנו' מועיל הסילוק על מה שלא בא לעולם כדמוכח משמעתי' ופסק רמ"א ג"כ ולכאורה סתרי אהדדי ותי' סמ"ע סי' ר"ט סקכ"א דבנידון דמרדכי כבר התחיל שיעבודו של בעל רק שלא קנה הבית עדיין ע"כ יכולה האשה להסתלק משא"כ בעובדא דהר"ן שמחל לו מה שעתיד להתחייב לו לא התחיל עדיין שום שיעבוד. והט"ז הקשה משמעתין בעודה ארוסה הרי לא התחיל שום שיעבוד. ולפע"ד דברי סמ"ע דברי אלהים חיים הנה. ואקדים דבחו"יי כ' כי חכמי פ"פ כתבו מנהג פפד"מ לקבל קנין על הסילוק אחר ברכת אירוסין טרם שיקדש בטבעת ע"ש ולא נודע טעם וסברא לזה:

והנה תמה אני על כל הגאונים הגדולים האלו איך לא שתו לבם לחקור הלא כל עצמו של ר"ן לא למד אלא מדיוקו של ר' ינאי שאמר בעודה ארוסה ש"מ קודם אירוסין לא וקשה הלא ר' ינאי ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ מה איכא בין קודם אירוסין לאח"כ. אבל האמת יורה דרכו דאפי' למ"ד אדם מקנה דבר שלא ב"ל היינו פירו' דקל דעבידי דאתי ומשו"ה כ' תוס' בכתו' נ"ח ע"ב סוף ד"ה לאחר וכו' לאחר שימות בעליך בגוסס ע"ש. וה"נ בפנוי' אפי' בשדיך לא הוה עבידא דאתי ע"כ אמר ר' ינאי בארוסה דעבידי דאתי שיכניסנה ולא יגרשה. ומזה למד המרדכי ג"כ דאחר שכבר נשתעבד הבעל לכתובתה שוב כל מה שיקנה עביד דאתי' להיות תחת שיעבודה ע"כ תוכל לסלק עצמה טרם שיקנה הבית. אבל עובדא דהר"ן שאין כאן שום עביד דאתי והוא מוחל לו מה שעתיד ליתן לו מתנה נהי דיכול אדם לסלק עצמו מדבר שלא ב"ל כמרדכי הנ"ל מ"מ לא עדיף סילוק לדידן מקנין דבר שלא ב"ל לר"מ ובעינן עביד דאתי ואין כאן סתירה בש"ע והן הנה דברי סמ"ע הנ"ל אלא שלא ביאר. ויפה הנהיגו חכמי פפד"מ שאחר שכבר בירך ברכת אירוסין ועומדים במזמוטי חתן וכלה וזה עומד לקדש. דבר רחוק הוא שיתבטלו האירוסין ויש להוסיף על זה עוד שהרי עכשיו כותבים תנאים בחרם וקנס ורחוק שימחלו זה לזה בין ברכת אירוסין לאירוסין והוה עבידי דאתי טפי ממ"ש תוס' כתוב' נ"ח ע"ב הנ"ל וכבר הוצעתי דברים אלו בתשו' לפני גדולי הדור וקלסוהו בעזה"י:

בהדי פני' דמעלי שבתא. פירש"י אסור לטלטלו משום מוקצה פי' הר"ן והרא"ש דאפי' ספרא דאגדתא אסור לטלטלו לעיל ס' ע"א ר"ל ולא התירו אלא משום עת לעשות לה' ואע"ג דכ' המרדכי בגט נמי יש ללמוד ממנו כמה דינים מ"מ תינח בזה"ז שכבר הותר הכל משא"כ בזמניהם אעפ"י שהתירו ספר אגדתא מ"מ לא הותרה הרצועה כל כך כמובן מש"ס תמורה י"ד ע"ב דמשני דילמא מילתא חדתא שאני ואפי' משניו' שסדרום רבינו הקדוש אבל לא נכתבו עד דורו' האחרוני' ומ"מ בגט יש לעיין בשלמא אינך לא ניתנו לכתוב אבל גט שנכתב בהיתר וכיון דיש ללמוד ממנו הל' גיטין מ"ט לאסור טלטולו ואולי זו היא קושיתו של ב"ש ססי' קל"ו ובד"ה שבב"י שם. ובתשו' כתבתי מה דמסקו הראשונים דאם א"א באופן אחר מותר לטלטל הגט ולגרשה בו היינו שלפע"ד עיקור הקצאת הגט הוא משום דגט קודם שניתן מייחד לי' מקום שלא יתטלטל ומכ"ש גט שכ"מ בשבת דאם יארע בו שום קלקול תזקק ליבם ע"כ מייחד לי' מקום וה"ל מוקצה מחמת זה עיין מס' שבת קכ"ב ע"א ומג"א סי' של"א סק"ה וכל זה אם אפשר שתתגרש בלי טלטול הגט ע"י קנין חצר אבל אם א"א אלא על ידי טלטולו הרי לזה נתיחד ואיננו מוקצה כיון שניתן לכתוב ואפשר ללמוד ממנו ומשום יחוד מקום ליכא ע"כ מותר לתנו להדי' ואין כאן שום דחיה אלא היתר גמור הוא ולפ"ז מ"ש ב"ש דבזה"ז דמותר לטלטלו אסור קניית מקום לפע"ד ליתי' דכל שאפשר בקניית מקום אסור לטלטלו:

מיהו הרשב"ם והעיטור ס"ל דהכא הי' רה"ר מפסקת לולי כן הי' מתיר לטלטול מוקצה ומה שהק' רמב"ן הא הי' אכשר ע"י שליח. לפע"ד נ"ל כוונתם כיון דכל איסור טלטול מוקצה הוא משום דאתי לאתוי' ברה"ר מגזיר' נחמי' בר חכלי' במס' שבת קכ"ג ע"ב ואפי' היכי דליכא רה"ר מ"מ גזרו ואסרו וס"ל לרשב"ם ועיטור הנ"ל היכי שרה"ר מפסקת לפנינו ואיכא חששא רבא דלמא אתי לאתוי' דרך רה"ר התם חמירי מוקצה משו"ה התיר רבא לגרש ע"י קנין חצר אבל היכי דליכא רה"ר מפסקת קיל מוקצה כמו קנין וס"ל דטוב שיגרש בידים שהרי מפני טירוף דעתו התירו א"כ יעשה הוא ב' האיסורים היינו גירושין שמקנה לה את עצמה כדתנן וקונה את עצמה והיא לא עבדי מידי שמתגרש' בע"כ והוא המקנה אותה לעצמה. וגם איסור מוקצה הוא המטלטל וזורקו לתוך קלתה או טסקי דתמרי והיא מנערתו א"כ מוטב שיעבור הוא על ב' האיסורים אעפ"י שהן איסורים חלוקים משתעבור היא על ב' איסורי קנין אע"פ שהם מענין א' שכבר ניתנו לדחות היינו קנין החצר והגירושין דהשתא היא עצמה מקנה ע"י הגט בידים והיא עושה ב' האיסורים ואעפ"י שהם ממין א' שכבר ניתן לדחות מ"מ כיון שכל עצמו לא התירו אלא מפני טירוף דעתו א"כ יעבור הוא ולא אחר זהו נלע"ד דעתם. מיהו בתוס' בשמעתין כתבו שהתירו לטובתה שלא תיזקק ליבם אך לא מצאתי כן בשום תוס' בעירובין וביצה י"ז ופ' משילין ובב"ב כולם תלו בטירוף דעתו ולא התירו שום איסור משום שלא תיזקק ליבם וצ"ע:

הרי זה חזקה. פירש"י וקנה מטעם אגב אבל לא רצה לומר מטעם חצר דלפי הס"ד דאין גטו וידו באים כאחד מכ"ש שאין קנין החצר עם קנין המטלטלים שבתוכו באים כאחד שיקנה החצר ויעשה מיד שלוחו להקנו' לבעליו המטלטלים זה לא אמרי' וכיון שלא נקנה הגט ברגע קנין החצר שוב אח"כ ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דהתוס' כ' ששינוי הרשותים שנעשה החצר שהי' שלוחו של בעל ונעשה שלוחה זו היא כמי שנתן שליח הבעל ליד שליח האשה. אבל אחר שכבר הוא חצרה. שוב אח"כ ה"ל כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ולזה נתכווין פני יהושע. אך הרמב"ן הקשה אם כן אפי' אם היה הגט במקום אחר נמי תיקני לי' על ידי קניית חצר דהא לא בעי' ציבורי' ולפע"ד י"ל בשני אופנים א' רש"י ס"ל בציבורי' לא בעי' שיאמר אגב וקני משא"כ אם לא הי' ציבורי' הי' צריך שכ"מ לומר אגב וקני ופרסום כזה לא התירו כמ"ש ר"ן דוקא תנעול ותפתח שאין מפורסם א"נ י"ל דרמב"ן מסיק אין מתגרשת באגב והרמב"ן ס"ל במלחמו' ה' דפסחים בסוגיא דהרהינו דחמץ נמכר באגב ע"ש וע"כ הכא היינו טעמי' וכ"כ להדי' בחי' ריטב"א משום בגט ידה בעי' פי' או שלוחה וחצרה אבל אגב אינו מתורת שליחו' ולא מתורת יד אלא קנין מחודש ולא מתגרש' בו. וס"ל לרש"י מ"מ כיון שהגט מונח בהחצר הוה כמו מידו לידו אע"ג שהוא בתורת אגב אבל כשאינם ציבורי' מודה רש"י לרמב"ן דאינה מתגרש' באגב:

והנה בש"ע ח"מ סי' ר"ב כ' הש"ך דלהר"ן דבציבורי' נמי בעי' אגב וקני ולא תיקשי תיפוק לי' משום חצר ותי' ש"ך דתרי קנינים בבת א' לא אמרינן שיקנה החצר ומיד יהי' שלוחו לקנו' לו מטלטלים לא אמרי' ע"ש. וכן הוא להדי' בריטב"א מס' קידושין כ"ו ע"א וצ"ל הא דגיטו וידו באים כא' ויד עבד נמי אינו אלא סילוק כח בעלמא שהבעל מסלק כחו וממילא זוכה העבד בעצמו ואינו דומה לשני קנינים. והא דתיחוד ותפחוד ותקנה החצר והגט נמי לא קשיא דגט סגי בקנין גרוע וכל שהוא כיון שמתגרשת בע"כ כן מוכיח בראיו' עצומו' במגיני שלמה כתובו' ל"א ע"א תוס' ד"ה דאיבעי גחין וכו' והחזיק בעדו פני יהושע שם. וא"כ נ"ל קנין גמור דמטלטלים אינו נקנה כא' אבל קנין גרוע דגט נקנה כא'. אך לבתר דהקשה לו רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה ותי' רבא גיטה וידה באים כאחד להר"ן דלא מיירי באגב קשה דנימא סילוקו של בעל וקניית החצר וקנין גרוע של הגט באים כא' כיון שהגט לא נקנה אגב החצר אלא שהקנין הגרוע נגרר אחר קנין הטוב. הקנין הטוב של חצר א"א אלא ע"י שנסתלק הבעל ע"י הגט זה קשה קצת להסביר ועכ"פ טובא קמ"ל רבא דאפי' בכה"ג נימא גיטה וידה באים כאחד אם כן מאי פריך והאמרה רבא מעיקרא וי"ל האמת משני דהי' ידוע להם דרבא אהאי מעשה אמרה:

מה שקנתה אשה קנה בעלה. הקשו תוס' הא בעל שנתן מתנה לאשתו אין הבעל אוכל פירות ונדחקו והרמב"ן ורשב"א וריטב"א כולם פה א' אמרו שלא הי' חצרו של בעל אלא של שלוחו וחצרו של שלוחו הוה נמי שלוחו של משלח. ונ"ל ר"ת ור"י מאנו בזה דס"ל כפי' רש"י דבתורת אגב הקנה ונהי בתורת שליחו' הוה חצרו של שליח ג"כ שלוחו של בעל הבית אבל בקנין אגב אין המטלטלין של בעה"ב שייכים לשליח שיכול השליח להקנותם לאחר על ידי שמקנה חצרו לאותו הקונה וזה היה נראה לי פשוט מסברא. אך מצאתי בספר מקור חיים סימן תמ"ח כתב שלוחו יכול למכור חמצו אגב קרקעו של השליח ומייתי ראיה מהא דקיי"ל קרקע לזה ומטלטלים לזה אינן נקנים באגב ואפ"ה גזבור ואפטרופוס של יתומים ניקנים מטלטלים שלהם אגב קרקע שלהם כמבואר בש"ע ח"מ סי' ר"ב ס"ד ע"ש וה"ה שליח ע"ש והנה פשוט שאין לדמות גבאי צדקה דהוה ידע וכו' ואפטרופוס יד יתומים ליד שליח כבעה"ב התם גם לענין מטלטלים וכל רכושם כאלו הוא של אפטרופס ועושה כשלו משא"כ שליח נהי נעשה כמותו אבל אין מטלטלי' של בעה"ב כאלו הם של שליח והבאתי ראיה בפ' חזקת מ"ג דאמרי' בפרה וטלית מעיד לו עליו ומקשה דלמא מטלטלי אגב קרקע שיעבד לו ומשני דלא הי' לו קרקע מעולם והק' בשיטה מקובצת דלמא נתן לו אחר קרקע מתנה ע"מ להחזיר ושיעבד לו עליו מטלטלים אגב קרקע ותי' נהי דיכול לקנות ע"י קרקע זו מ"מ אינו יכול לשעבד כיון שהקרקע עצמה אינה משתעבדת שהרי חוזרת לבעלים הראשונים לא עדיפא מטלטלים מיניה. והנה פשוט דמטלטלי' לאפוטרופס וקרקע ליתומי' או בהיפוך. גם בשיעבוד מהני כגון שהאפוטרופס משעבד קרקע שלו לראובן על חובו ואגב משעבד גם מטלטלים של יתומים לאותו מלוה על חובותיו דשפיר משתעבד שהרי קרקע שלו משועבדת לגבות חובו ה"ה משתעבדי מטלטלי דידהו לגבות מהם חובותם וכן בהיפוך. והשתא אי ס"ד בכל שליח יכול השליח למכור מטלטלים של בעלים אגב קרקע של עצמו ה"נ יכול לשעבד מטלטלים של משלח אגב קרקע דילי' למי ששניהם חייבים לו וא"כ אכתי תיקשי אמאי מעיד בפרה וטלית משום דלא ה"ל קרקע מעולם ניחוש שמא ע"י שליח שיעבד פרה וטלית שלו אגב קרקע של שליח אע"כ ליתי' להאי דינא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף