חתם סופר/גיטין/סד/א

חתם סופר גיטין סד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין. פירש"י לגירושין נתתי לי והייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי פי' רשב"א אליבא דרש"י דיש עדי אמירה לפנינו והשליח טוען הודעתי לך כן וע"ד קבלה נתת לי. אבל אי' לא היו עדי אמירה לפנינו פשיטא דלא יאומן השליש בזה דהרי לית לי' מגו דנותנו לה עתה שהרי לא תקבל ממנו כיון שהבעל עומד ומערער. בשלמא נגד קבלתו מהבעל נאמן לר"ח דהא הימני ומסר פקדונו בידו ותפיסתו מוכחת שהאמינו אבל אין תפיסתו מוכחת שהיא עשאתו שליח קבלה אלא מטעם מגו דיהיב לה וזה שייך לקמן דפי' רש"י כן בקושי' ש"ס ממשנתינו דמיירי באין הבעל מכחיש אית לי' מגו דיהבי' לידה לא תקבל האשה וצריכא עדי אמירה ע"כ שיש עדים והשליח טוען אתה ידעת כן ונתת לי על מנת כן כן כוונת הרשב"א בתשו' ונכון. ולפ"ז לענין קבלת הגט מהבעל נאמן לר"ח מטעם שליש דתפיסתו מוכחת ולענין שנתמנה שליח קבלה מהאשה אי הבעל אינו עומד ומכחיש מהימן במגו דיהיב לה לדידה. ואי הבעל מכחיש בעי עדי אמירה לפנינו ואפשר אין כאן מחלוקות לדינא בזה. והר"ן כתב אי ליכא עדי אמירה ומהימן במגו אינו נאמן אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ואי קבלה קדושין מאחר אינו נאמן למפרע וצ"ע א"כ למאי דקיי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי מתוך שאינו נאמן למפרע אינו נאמן להבא וקיי"ל חוש לה עיין ב"ב קל"ד ע"ב קל"ה ע"א. א"כ ה"נ נימא כן בשלמא אי ליכא עדי קבלה לפנינו ונאמינו מטעם תפיסתו ודעת ר"ן דאינו נאמן אלא משעה שהיה יכול לתנו להאשה דשייך לומר הימני' וסביר וקיבל בשעה שיהיה השליח עם האשה בבית אחד ויכול לתנו לה אז נתייאש מאשתו וסביר וקיבל מאותה שעה יהיה ממנו שליח קבלה וא"כ אז אפי' ליכא עדי אמירה נאמן נמי במגו דיהיב לה לאיתתא ונאמן גם על האמירה והא דלא נאמן למפרע היינו משום שהבעל לא הסכים שיהיה שליח קבלה עד אותה שעה. אך א' איכא עדי קבלה לפנינו רק עדי אמירה ליכא ונאמינהו על האמירה במגו או אפי' ליכא עדי קבלה לחד סברא בר"ן אין הבעל מדקדק בשעות ונתמנה ממנו לקבלה משעה ראשונה ומ"מ אינה מגורשת למפרע מפני שאין כאן עדי אמירה וליכא אלא מגו דיהיב לה ולא יאומן אלא מאותו שעה. קשי' אפי' מאותה שעה לא יהיה נאמן מתוך שאינו נאמן למפרע כמו בעל שאמר גרשתי פי' רשב"ם כיון שהוא עצמו אומר שלא גירשה עכשיו ואנו אינם מאמינים לו על מפרע לפיכך אינו נאמן כלל א"כ ה"נ נימא כיון שיש עדי קבלה שהבעל נותן לו לשם קבלה והוא אומר שהאשה עשתה אותו שליח לקבלה ונתגרשה מאז מיום שניתן הגט לידו וזה אין אנו מאמינים ועכשיו אינו אומר שתתגרש ע"י תפיסתו הגט א"כ לא יאומן כלל וצ"ע לכאורה. וי"ל בשלמא הבעל אינו נאמן למפרע כמ"ש רשב"ם שם שמא בא לחפות עלי' או שום תועלת אחר ע"כ אינו נאמן למפרע וממילא אינו נאמן להבא אבל השליש ה"ל כחוטא ולא לו ומהימן אפי' למפרע ואע"ג דסברת חזקה אין אדם חוטא ולא לו אין להתיר ערוה אם אין תפיסתו מוכחת עליו מ"מ הכא כיון שכבר נאמן במגו שנתמנה שליח קבלה אלא לא ידעינן מאימתי יתחיל הנאמנות. לברר אותה שעה סגי בסברת אין אדם חוטא ולא לו. וסברא כזו כתב פנ"י במס' קדושין ע"ד ע"ב גבי נאמן לגרש ולא לכנס ע"ש. ובהא דאין אדם חוטא ולא לו היינו באדם כשר אבל בחשוד פלוגתא דר"מ ורבנן ועיין תוס' יו"ט משנה ד' פ"ה דבכורות ד"ה לא דנו וכו' ע"ש. והנה לפמ"ש הר"ן דאינו נאמן למפרע א"כ כדמקשה ש"ס אמתני' ולהימני' לשליש ופריך תינח אמרה קיבל למה לי הו"מ לשנויי להתירה למפרע מיהו משמע לי' סתמא מתני' בכל גוני מיירי אפי' בסמוך כל כך שאין נפקותא בין למפרע ולהבא ועיין רשב"ם ב"ב שם כתב ג"כ בזמן קרוב נאמן גרשתי מאותו זמן ושפיר פריך הכא. ולפ"ז לא קאי הקושי' אלא לר"ח אבל לר"ה לק"מ דהרי בעיר אחת לא מהימן אלא בשתי עיירות דאע"ג דמשנתינו בשתי עיירות נמי מיירי כמ"ש תוס' ד"ה אפי' וכו' דמשו"ה הוה סד"א דבכת א' דומה למשקר דהיכי אתרמי שהיה בשעת אמירה ובשעת קבלה מ"מ משני עיירות לק"מ די"ל דמשו"ה צריכא ב' כתי עדים להיות מותרת למפרע. והרא"ש נמי דכ' הש"ס הקשה גם לר"ה היינו דס"ל להרא"ש באין הבעל מכחישו אז ר"ה מודה אפי' בעיר א' אבל מכח ב' עיירות לא כתב הרא"ש. ועיין בסמוך אי"ה:

בעל אומר לפקדון. יש פוסקים ה"ה כשאין הבעל לפנינו ואינו מערער מ"מ יש לנו לחוש שמא לפקדון לרב הונא. וצ"ל נקט אמר לרבותא דר"ח אפי' אמר ומערער מ"מ שליש מהימן וכח דהיתרא עדיף. ולפ"ז קושי' ש"ס ממתני' קבל למה לי לר"ח קשי' ולא לר"ה וא"כ הלכתא כר"ה דלר"ח צריך שינוי דחיקא מתני' ר"מ וע"מ כרתי ואשנויי דחיקא לא סמכינן והרי"ף דפסק כר"ח ס"ל כהרא"ש דר"ה מודה לר"ח כשאין הבעל מערער וקושי' ש"ס בין לר"ה בין לר"ח וראיות הרי"ף דהלכה כר"ח מאידך קושי' ש"ס אדר' יוחנן דמקשה ולהימני' לשליש וקושי' זו דוקא לר"ח דאפי' נימא ר"ה מודה כשהבעל לפנינו ומודה להשליש וכמו שהקשה רבינו אפרים. יפה תי' הרשב"א אלא שקיצר ואני אסביר בעה"י דכיון דלר"ה לא מהימן מטעם שליש ששלישתו בידו א"כ גם הודאת הבעל אינו מועיל דהודאת בע"ד אינו מועיל בדבר שבערוה אלא מטעם מגו כיון שהבעל בפניני ואינו מכחיש השליש מהימן במגו דיהיב לה וקשה גם לר"ה ולהימני' ושייך תי' מי קנפיק גיטא מתותי ידי' זה היה בכח קו' ר' אפרים על הרי"ף ועל זה יפה הסביר הרשב"א כיון דלא מהימן מטעם שליש לא ה"ל לש"ס למימר ולהימני' לשליש ולא ה"ל למימר ולהימני' במגו ולכאורה זה ראי' ברורה להרי"ף דמנקיט לשון שליש דלא שייך אלא לר"ח או לר"ה בשתי עיירות לימא ולהימני' במגו דתקשי לכולי עלמא אע"כ לית הילכתא כר"ה ולא איכפת לש"ס להקשות לר"ה כלל אלא לר"ח דהילכתא כוותי'. ואמנם יש קצת לדחוק ולומר דלא בעי ש"ס להקשות מטעם מגו דזה ידע המקשן דלית לי' מגו שהרי הוא אמרה נתנו לי ואבד ומאי מגו יש לו אבל הוה סד"א דשליש נאמן אפי' אין שלישיתו בידו על מה שכבר נעשה בשהיה בידו ועל זה הוצרך לחדש מי קנפיק גיטא מתותא ידי' ומ"מ קושי' ר' אפרים לק"מ דעכ"פ הקושי' היא לר"ח דוקא ודילמא ר' יוחנן כר"ה ס"ל אלא ש"מ אין הלכה כר"ה. ומיהו עדיין י"ל דלמא הך דר' יוחנן מיירי בשני עיירות דמודה ר"ה וכ"כ ב"ש. אלא כבר כתבתי לעיל אליבא דהרי"ף אין חילוק לר"ה בין עיר א' או ב' עיירות רק היכי דאומר בפ"נ ובפ"נ ודר' יוחנן מיירי בשלא אמר בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י או היה מקויים בחותמיו ושפיר הוכיח הרי"ף:

נחזור להנ"ל דמשו"ה נקט בעל אמר לפקדון דאי לא הוה אמר ומערער בפנינו הוה ר"ה מודה לר"ח דאנן לא חיישינן ונ"ל לשיטת רש"י הוא בהיפוך אי לא הוה הבעל לפנינו אפי' ר"ח מודה לר"ה דחיישינן. ונבוא לבאר שיטת רש"י בעה"י במ"ש רשב"א בכוונתו דר"א היא דע"מ כרתי וחתומים עליו עדים דלא כהתוס' דמיירי בלא עדים אלא עדים חתומים ואפ"ה צריך עדי קבלה לפנינו כ"כ רשב"א בקיצור ואין לו מובן א"כ אין ענין זה לכאן ועוד קשה ואשה שגט מחותם ביד האשה צריכא שתביא עדי מסירה בפנינו בתמי' והלא מבואר שחותמים מפני תיקון העולם דלמא מייתי. ועוד א"כ איך אמר רב חסדא שליש מהימן הא עכ"פ צריך ע"מ לפנינו ור"ח בעצמו פסק לקמן פ"ו ע"ב הלכה כר"א בגטין אע"כ הכי פירושו דפלוגתת ר"ה ור"ח מיירי שהשליש אמר נתת לי בפני ב' עדים לקבלה והבעל אומר לפקדון נתתי לך בפני אותם העדים ואין פלוגתא בין הבעל להשליש במסירה בפני עדים אלא אי היה לקבלה או לפקדון. וס"ל לר"ח הא הימני' סביר וקיבל אפי' לדבריך שנתת לי לפקדון סברית וקבלית שאם יאמר לקבלה יהיה אלו עדי מסירה לקבלה ומשו"ה השליש מהימן משא"כ במשנתינו ליכא בעל לפנינו ואנן טענינן דילמא לפקדון יהיב לי' בלי עדים ומה יועיל סביר וקיבל דילי' כיון דלא הוה עדי מסירה והמקשן שהקש' ממתני' קיבל למה לי הוה ס"ד דסתם מתני' ר"מ דלא בעי ע"מ כלל ומשני ר"א היא דבעי ע"מ וחיישינן שמא לא היו ע"מ בשעת פקדון ומשום הכי בעי ב' כתי עדים זהו נ"ל פירש"י ולפ"ז דוקא בעל אומר לפקדון אבל אי אין כאן בעל אפי' ר"ח מודה דאין השליש נאמן לנו. ואמנם דעת תוס' בכל מקום דגם לר"מ בעי' ע"מ ואם כן אי אפשר כפירש"י דא"כ מה עלה על דעת המקשן קיבל למה לי. ומה חידוש לו ר"א היא אי איירי בגט מחותם ומ"מ צריכין ע"מ דחיישינן שנותנו לו בלא עדים גם לר"מ ניחוש אע"כ ליתא כפירש"י. והנה הוה ס"ל לרש"י תחלת הקושי' היה להמני' לשליש בין אקבלה בין אאמירה במגו דיהיב לה ומשני דלית לי' מגו כיון שנקרע וס"ל לרש"י גט מקויים שנקרע אעפ"י שאיננו קרע ב"ד מ"מ א"א לגרש בו וא"כ אזדא לי' מגו ובעי עדי אאמירה וחזר והקשה תינח אמרה קיבל למה לי דבראותינו קרועים מקויים בידו סגי ומוכחת תפיסתו שהוא שליש ומשני ר"א היא וכנ"ל. אך תוס' אפשר ס"ל כהפוסקים גט קרוע מקויים בעדים יכולים לגרש בו א"כ לא משני ש"ס מידי מי קנפיק גיטא וכו' מה בכך אכתי אית לי' מגו דיהיב לה הקרועים אע"כ מעדי אמירה דלהימן במגו לא הוה קשי' מעיקרא דאפשר מתני' מיירי בהכחשת הבעל וכמ"ש מהרש"א. וליכא מגו שהיא לא תקח הגט ממנו וע"כ הקושי' מעיקרא היה על עדי קבלה ומצד תפיסתו מוכחת להימני' ומשני מי קנפיק גיטא וכו' הרי נקרע ואין תפיסתו מוכחת דתפיסת הקרועים לא הוה תפיסה. והדר פריך תינח אמרה קיבל למה לי דסגי בשראו ב' עדים שלם בידו וס"ל להתוס' כיון דחזינן בידו והימני' דסביר וקיבל אם יטעון לקבלה גם הוא מסכים אז ואז אנן סהדי הוה עדי מסירה כדעת הר"ן פ' המגרש וכתבתי כבר לעיל והוצרך לשנויי ר"א היא ומיירי דליכא עדים חתומים על הגט כלל ולא מוכחה תפיסתו. נחזור להנ"ל דלהרי"ף והרא"ש דוקא אמר לפקדון אבל אי אינו מערער לפנינו מודה ר"ה ולרש"י איפכא אי אינו לפנינו ר"ח מודה דחיישי' שמא בלא עדים מסרו ולהתוס' אין חילוק בין מכחיש לשאינו מכחיש לענין פלוגתתם והא דנקט אמר לרבותא וכח דהיתרא לר"ח. ועיין בסמוך אי"ה:

לפקדון. כתבו תוס' אבל בעל אומר להולכה היה ר"ה מודה דלא שייך אם איתא. אמנם ר"ן כתב שפיר שייך אם איתא דבהולכה י"ל מחמת כיסופא לא יהיב לדידה אבל כשהיא עושה שליח לקבלה בגירושין ליכא כיסופא שייך אם איתא. ולהר"ן צ"ל לא מיבעי להולכה ודאי בעל מהימן לר"ה אלא אפי' דטענה גרוע היא מ"מ מהימן הבעל ואע"ג דכח דהיתרא עדיף עיין רשב"ם פע"פ ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו דר' יהודא וכו' ע"ש אמנם לעיל בדבור שלפני זה כתבנו להתוס' נקיט אמר להודיעך כחו דר"ח דהיתרא אלא תוס' לטעמי' דס"ל הכא לא הו"מ למיתני הולכה משום דלא שייך אם איתא. ומאי גריעותא דפקדון לכאורה י"ל לא מקדים איניש פרעונתא לנפשי' אך רשב"א כתב לעיל י"ח ע"א גבי אותבי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס כתב שם רשב"א דוקא אי דעתו לפייסה ורע בעיניו לגרשה ה"ל פורענתא לנפשי' אבל אי מחמת קטט מגרשה רגיל לצערא ולהקדים הגט ולאחר הנתינה ע"ש. ותוס' י"ח ע"ב ד"ה חיישינן וכו' כתבו בעיר א' מסתמא מגרש מחמת קטט אבל בשתי עיירות לטובתה נתכוין שלא לעגנה ע"ש. וא"כ הכא דר"ה לא מיירי אלא בעיר א' דמחמת קטט מגרש לא הוה פורענותא לנפשי' וצ"ל גריעותא דטענת פקדון הוא רק דנימא לי' הרי לפנינו עדי אמירה שזה נתמנה מהאשה לשליח קבלה ונימא לי' לבעל הטוען ממ"נ ידעת שנתמנה לשליח קבלה איך הפקדת בידו ואמרינן ביבמות קט"ו ע"א כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וה"נ דכוותי' אבל לעקרו מקבלה להולכה עביד אינש כדלעיל ריש פרקין אבל להפקיד בידו לא עבידי ואי לא ידעת וכסומא בארובה נתת לו פקדון ה"ל כנפילה דיחיד דלא חיישינן לו עיין ב"ב קע"ב ע"ב וכבר כתב מזה בפנ"י. והנה הרי"ף מפרש פלוגתיהו שליח אומר לגירושין להולכה וכבר נתתי להאשה והבעל טוען ושתי עיירות דאמר כבר בפ"נ ובפ"נ פשוט השליח נאמן כמ"ש תוס' ומטעם שכ' הרא"ש ריש גיטין דכי היכי דנאמן על קיום והרי לפ"ז שטר מקוים בידו ה"נ הימנוהו על שליחותו וצ"ל בשלמא על הקיום האמינוהו משום מה"ת לא בעי קיום דלא חציף לזיופא ומדרבנן בעי קיום והימנוהו רבנן אבל על שליחותו שלא ניתן איך האמינוהו הא חששא דאורייתא היא דבהולכה לא שייך לומר טענה גרוע משום דשמי' כשמי' לא מיפקד דז"א דהרי אין כאן עדים שנתמנה לקבלה. וי"ל בשתי עיירות מסתמא מגרש שלא בקטטה ולא מקדים פורענתא לנפשי' והנה תוס' הקשו מהאי דמערסא לערסא ותי' דמיירי בנחוץ לדרכו. ורשב"א תי' דלא פלוג רבנן פי' אה"נ אפי' באותה העיר אומר בפ"נ ובפ"נ ומועיל לקיום ואכתי יכול לערער ולא תיקשי א"כ מה הועילו באומרו בפ"נ להאמינו על הקיום הלא אכתי מערער על השלישות לומר אה"נ ומ"מ לא תיקשי מה הועילו הלא לא על זה תקנו עיקור תקנתם היה אשתי עיירות וממילא לא פלוג גם בעיר א' אע"ג דלא יועיל לגמרי יועיל עכ"פ לקיום זו היא כוונת הרשב"א. אמנם לתוס' דמתרצי דהתם מיירי ברוצה להלוך לדרכו והוה כשני עיירות א"כ י"ל בזה"ז דנהגינן לומר בפ"נ ובפ"נ אפי' מחדר לחדר להתוס' מהני אפי' לערער פקדון ובטיל לי' הא דר"ה לגמרי דהיכי דתקנו בפ"נ ובפ"נ נאמן שליש ולרשב"א לעולם בעיר א' הבעל נאמן ומשום לא פלוג אמרינן בפ"נ אבל אינו מועיל אלא לקיום ולא לערער פקדון ונ"ל היינו בשו"ע סימן קמ"א סי"א אין שליח הולכה צריך קיום אם המשלח מודה ואם המשלח כופר הרי זה ספק צ"ל היינו בעיר א' אבל לפי מנהגינו שאומרים בפני נכתב אפי' מבית לבית כמבואר סימן קמ"ב א"כ כשכפר המשלח ה"ל ספק אי כרשב"א אי כהתוס' ועיין ב"ש שנדחק:

אם איתא דלגירושין יהבי' לדידה הוה יהיב. כבר תמהתי לעיל הא ר"ה מודה בממון דבין בעיר א' בין ב' עיירות לעולם השליש מהימן אע"ג דשייך אם איתא אך איסור דלא אתיהיב למחילה לא מהימן וא"כ מה בין עיר א' לב' עיירות. והנה לשיטת רי"ף כבר כתבתי והארכתי לעיל. והרשב"א הקשה מה יועיל נאמנתו וסביר וקיבל שאם יאמר לגירושין הא עכ"פ ליכא עדים וכבר כתבתי בזה לעיל לשיטת ר"ן פ' הזורק כיון דאנן סהדי עכשיו שהבעל סביר וקיבל נעשי' אנחנו עדים על דבר זה כיון דאנן סהדי. וא"כ י"ל בעיר א' דאיכא סברא אם איתא וכו' דבר זה יטול קצת ספק בלב הרואים ועי"ז לא הוה אנן סהדי וליכא עדים ובממון דלא בעי עדים לא אלים סברת אם איתא לדחות סברת סביר וקיבל אבל בגט בעי' אנן סהדי וזה ליכא כיון דיש בלבו של אדם פקפוק על זה דהרי אם איתא וכו'. א"כ י"ל כיון דלעולם כל המשליש ביד שליש אפי' לא יהיה שום הכחשה ביניהם מ"מ ע"כ הימני' וסמיך עליו. והנה בממון דאתיהיב למחילה עביד אינש דמשליש אפי' בעיר א' אע"ג דמצי יהיב לדידי' ממש מ"מ משום טעם כ"ש כגון מחמת כיסופא או שרוצה למהר הענין נותנו ביד שליש וסביר וקיבל כל מה שיסתעף מזה אבל באיסורא אע"ג דאי סביר וקיבל נמי מהני כמו שכתב הר"ן מההוא דנאמנת עלי שלא פייסתי מ"מ אינו רגילות ע"כ בשתי עיירות דא"א לו בענין אחר ע"כ מוסרו לשליש וסביר וקיבל מה שיסתעף מזה אבל בעיר א' משום רווחא פורתא דכיסופא או למהר הענין לא עביד דמחיל ומוסר ביד שליש ומשו"ה לא מהימן שליש ומ"מ הדבר קשה איך נחליט הבעל מהימן ומשמע לגמרי. ואמאי מידי ספקא לא נפקא והיותר נכון לצרף גם סברא הנ"ל דהרי עכ"פ ליכא עדים וצריך לומר אנן סהדי הוה כמו עדים ומכיון שהדעת נוטה דבאיסורא בעיר א' לא מסר לשליש תו ליכא אנן סהדי ואפי' יהבי' לקבלה אין דבר שבערוה פחות משנים ולא נפקי מחזקת אשת איש. ויש ספק אי ראו עדים גט שלם בידו ואח"כ כשעמדו לפנינו לדין כבר נקרע אי אמרינן אז כשראוהו העדים בידו הוה כאנן סהדי הנ"ל ועתה כשעמדו לפנינו נהמנין לשליש וכדמשמע לפי' תוס' שהקשה ש"ס תינח אמרה קיבל למה לי דתיסגי במה שראוהו העדים שלם בידו. או לאידך דלא מפרשי קושי' ש"ס הכי אין זה מוכרח ויש לומר נהי לענין ממון נאמן השליש אם ראוהו שלישתו בידו נאמן גם עתה על לשעבר. מ"מ לענין גט וערוה דבעי' עדים ואותן עדים שלא ראו אלא גט שלם בידו אבל נזדקקו לגירושין או לפקדון וכדומה אינהו לא מיחשבי אנן סהדי ולית כאן עדים. ונ"ל היינו פלוגתת רמב"ם ורא"ש לפי מה שהבין בד"מ ובהגה' ש"ע סי' קמ"א ועיין בש"ך ס"ק ל"ט שם:

דהא הימני'. כתבו הראשונים דה"ל כמו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ע"ש. וצ"ל דהכא שמסר בידו ה"ל כקנו מידו דמהני אפי' בתרתי לריעותא כמ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ב סעיף א' בהגה' שני' ע"ש ומשו"ה אפי' אשה שנעשית שליש מהימנת כבי תרי וק"ל:

ומודה ר"ה דא אמרה איהו לדידי' וכו'. לשיטת הרי"ף י"ל דפלוגתיהו בשהגט ביד האשה ואומרת כשראיתי הגט ביד השליש אמר לי להולכה ניתן לו ולר"ח ליכא למיחש שמא לפקדון דהא הימני' והרי שלישותו בידו והאמינה לו האשה והוא נאמנת בזה שאמר להכן כשהשלישות יצא מתחת ידו משום מגו דאי בעי אמרה לדידי' יהיב לי' הבעל ומגו כעדים וה"ל כאלו ראו עדים בידו ואמר כן בפניהם. ולרב הונא שליש גופא לא מהימן מכ"ש לא מהני מגו דילה ומודה ר"ה אי אמרה קמי דידי יהבי' ניהלי' וכו' נמצא דברי רבה הראשונים אינם לבטלה אלא שאין ר"ה מודה בי' אלא ר"ח ס"ל כך ור"ה פליג ומודה ר"ה וכו' דהשתא ה"ל הודאה מעין הפלוגתא:

בעל אומר לגירושין וכו'. פשוט דמיירי בשליח להולכה דאי בלקבלה ואיכא עדי אמירה א"כ איך אמר מי אמר גרשת הרי אומר גרשתי ונתתי לשליח לקבלה אע"כ בהולכה מיירי. ותימה רבה על ר' ירוחם שכתב דמיירי דאיכא עדי אמירה לפנינו וצריך לומר דהכי קאמר הא דקאמר ש"ס ולהימני' לשליש ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי' ידי' משמע דאי הוה נפיק גיטא מתותי' ידי' הוה מהימן אפי' בלא הודאתו של בעל וקשה הלא בשליח הולכה מיירי ובלא הודאתו של בעל והגט עודנו ביד השליח פשיטא שלא יתנו לה. וכ' רבינו ירוחם דהכי קאמר מי קנפיק גיטא מת"י דאי הוה נפיק הוה שייך נאמנות אי הוה עדי אמירה וטוען לקבלה. אבל השתא דלא נפיק גיטא לא שייך נאמנות אפי' אי הוה עדי אמירה לפנינו אבל הכא פשוט דמיירי בהולכה. ומ"ש רבינו ירוחם עוד להרי"ף דוקא פליגי בהולכה ולא בקבלה נ"ל טעמו דבאיכא עדי אמירה מודה ר"ה דטענת פקדון גרוע כמ"ש לעיל ממ"נ אי ידע הבעל שהוא שליח לקבלה לא הוה מפקיד גבי ואי לא ידע ואירע לו שהפקיד אצלו ה"ל נפילה דיחיד לא חיישי':

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם. בירושלמי פרק כלל גדול מי שנשבה בין הגוים ואינו יודע מתי שבת מותר במלאכה בכל הימים משמע דבכל יום אזיל בתר רוב הימים ומקשה ממי שקידש אשה בעולם אסור בכל הנשים משום משפחתה ותי' התם אפשר לו בשפחה שנשתחררה עתה או גויה נתגיירה עתה אבל הכא בשבת א"א בענין אחר. ומסיק התם תמן בבבל אמרי' דאסור לעשות מלאכה אלא כדי חייו והוא בש"ס דילן שבת ס"ט ע"ב בהולך במדבר ובש"ע או"ח סי' שמ"ד ומקשה מג"א ניזל בתר רובא ותי' שבת הוה קבוע וכמע"מ דמי. ונראה מדבריו שהוא דאורי' ובירושלמי משמע שהוא רק חומרא דרבנן ונ"ל דבקרבן עדה הקשה אתוס' דשמעתין שהוא רק קנסא הואיל ושלח שליח סתם. והתם בשבת נשבה בין הגוים ומאי ה"ל למיעבד ולמה ניקנסי' ומאי פריך בירושלמי ונ"ל דלק"מ דהא הירושלמי לא הא דר' יצחק בשלח שליח דפשע. אלא דר' יוחנן ור"ל באדם שקידש בעצמו אשה ולא נודע לו קרובתה ומשפחתה וזה מעשים בכל יום ושוב מתה האשה אסור בכל הנשים ואין כאן מקום לקנוס וה"ל למימר דבטלי ברוב אע"כ רבנן החמירו בלא טעמא דקנס א"כ ה"נ בשבת והוצרך לומר באשה החמירו מפני שאפשר לו בשפחה וכו' אך ש"ס דילן לא מייתי כלל הך דר"י ור"ל אלא הא דר' יצחק בשלח שליח ש"מ ס"ל דוקא היכי דפשע קנסי' אבל קידש אשה ומתה לא קנסי' לי'. וא"כ ק' מ"ט פשוט בש"ס דילן בשבת ס"ט ע"ב בהולך במדבר ואינו יודע איזה יום שבת אסור לעשות כי אם כדי קיום נפש לימא דבטיל ברובא הרי אין מקום לקנוס. ועכצ"ל דאורי' הוא משום דס"ל לש"ס דשבת הוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי וק"ל:

אסור בכל הנשים שבעולם. כ' תוס' דכל אדם מותרים לישא משום דנאמנת על עצמה דלא הוה עבדי איסורא להתקדש וממילא מהני הנאמנו' גבי המקדש אפי' בדבר שבערוה דזה הוה כשני עדים אבל אמירת הקרוב' דלא עבדי איסורא בעצמם אלא מעידות על אחרים וגורמת איסור לאחרים אינה חזקה להתיר זו היא כוונת תוס'. וכ"כ תוס' סברא זו בחגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' ע"ש ואבאר דברי תוס' דמראוהו מדברת ונסתרה לק"מ דהתם פרוצה היא שנסתרה עם אנשים ע"כ לא האמינה ר' יהושע אבל בתולה שעיברה אפשר שנאנסה משו"ה נאמנת אבל מסיפה היתה מעוברת דאפשר שנאנסה ואפ"ה לא הימנה ר' יהושע ק' להו שפיר ותי' התם אינה מעידה על עצמה אלא על העובר לא מהימנת אבל הכא הבתולה עבדי איסורא ונאמנת על עצמה ועל אחרים היינו הכה"ג:

הארכתי בזה לבאר דברי רמב"ם פ"ג מהל' יבום הל' ד' מי שזינה עם אשה בין פנויה בין א"א ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום וכו' ע"ש וה"ה הקשה הא מבואר בש"ס וכן פסק רמב"ם דנאמנים לענין תרומה דאורי' ועיין ב"ח ובית שמואל סי' ד' סק"ט ובנוב"י תי' דלענין תרומה נאמנת על עצמה אבל להנשא בלא חליצה אין הנושא אותה יכול להאמין לה ולא נלע"ד דהרי מאכילה תרומה לעבדים ושפחותי' וכל בני כהנים ומשמשים ע"ג מזבח. אבל פשוט דודאי אם בא על פנויה ונתעברה ממנו ואח"כ נושא אותה בהיתר ומת ואין לו בן ממנה אלא זה. הרי זו פטורה מיבום וחליצה כשם שנאמנת על עצמה להנשא לשוק כך נאמנת על הנושא אותה וה"נ לענין תרומה היא ועבדיה ובניה אוכלים כיון שגם היא עבדית איסורא. אבל רמב"ם מיירי שבא על פנויה או א"א ואח"כ נשא אשה אחרת דהרי בבא על א"א ע"כ אשה אחרת נסיב דהרי א"א אסורה לבועל וע"כ נשא אחרת וכן מיירי נמי בבא על פנויה והוליד ממנה ואח"כ נשא אחרת ומת בלא בנים ממנה. אז האחרת חולצת ולא תוכל לסמוך על עדותה של פנויה שאומרת שהבן מהבעל כיון דלא עבדית הפנויה שום איסור אינה נאמנת על אשה זו להתירה לשוק וזה ברור לפענ"ד בעזה"י. ומסקנת תוס' דהכא דלא הוה חזקה דשמא לא יתננה לו שום אשה וסברא זו עיקרית בתוס' כמ"ש לקמן ס"ה ע"א ד"ה המקבל וכו' ובית שמואל סי' ל"ה סקל"א לא ע"ש. תו כ' תוס' דבטל ברוב וקבוע לא הוה כיון שאין האיסור ניכר במקומו. האמת שכן איכא בכמה דוכתי בתוס' ופוסקים בפשיטות דלא שייך קבוע דאורי' במעורב ואינו ניכר במקומו. אמנם במנחות נ"ג ע"א תוס' ד"ה שחוטה. כ' בפשיטות דשייך קבוע דאורי' להקל אפי' במעורב ואינו ניכר וראיתי מ"ש הגאון בטה"ק בזבחים ע"ג ע"א ותוכן דבריו דחידושו של קבוע שלא נאמר שהפוגע בא' מהם פגע בהרוב אלא כל קבוע כמחצה על מחצה ובזה אין חילוק בין ניכר לשאינו ניכר אך כל זה באינו ניכר שאינו בטל מדאורי' כגון מין במינו לר' יהודה כהאי דנבלה בטלה בשחוטה ה"ל קבוע דאורי' או אינו בטל מדרבנן כגון דבר חשוב כיון שאינו בטל מדרבנן מיהת שוב יש לו דין קבוע מטעם שאין לו ביטול מדרבנן. אבל דבר שנתבטל וחוזר האיסור ונעשה היתר מה יועיל לזה שהוא קבוע והלא הפוגע באחד מהם לעולם פוגע בהיתר שהרי נתהפך הכל ונעשה היתר או אם רוב איסור נעשה איסור א"כ ממילא לא שייך קבוע ודפח"ח וק"ל:

בכל הנשים שבעולם. דעת רמב"ן שברשב"א ור"ן ומייתי לי' ב"ש סי' ל"ה סק"ל דמדינא אסור בכל הנשים והא דמותרת הנשים להתקדש משום דלא אתי חזקת שליח עושה שליחותו ומפקעת חזקת פנויה אבל הקרובו' שאינם לפנינו לא יועיל חזקת פנויה שלהם. והסברא נ"ל להסביר בעזה"י דחזקה דשליח קידש אשה א' בעולם ויש אשה א' בעולם שאין לה עוד חזקת פנויה מפני חזקת שליח עושה שליחותו. אבל זו העומדת לפנינו יש לה חזקת פנויה בברור וחזקת שליח יש לקיים באשה א' בעולם ע"כ אלים חזקתה של זו שלפנינו אבל קרובו' שאינן לפנינו ואין אנו דנים עליהן בברור אין יכולים לומר יש להן חזקת פנויה א"כ גם על כל הנשים שבעולם נאמר כן ואיה חזקת שליח עושה שליחותו דע"כ אשה א' קידש. כנלע"ד סברת הרמב"ם וא"כ אין זה ענין למ"ש רש"י בקידושין ס"ו ע"א גבי אמו של ינאי ע"ש וק"ל:

חזקה שליח עושה שליחותו. כ' טו"ז דאל"ה הוה ס"ס ספק לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו קרובת' ויפה הקשה בית שמואל דה"ל ספק א' בגופו וספק א' בתערובו'. והמגיה בט"ז כ' דספק השני הוא כך שמא זו שמקדש עכשיו היא עצמה אותה שקידשה לו השליח. ולפע"ד אין זה בגדר ספק דא"כ היתה אומרת כבר קדשני שלוחך ומדלא אמרה הכי ש"מ היא אינה אותה האשה וחיישי' שהיא קרובתה וספק בתערובו' לא הוה ס"ס:

הני מילי לחומרא העלו תוס' דהיכי דאיכא מכשול למשלח אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ולאפוקי מר"ת שם בעירובין אמנם עוד הביא ר"ת מחולין י"ב ע"א ושם נדחק ר"י דלא הוה מכשול דלא ס"ד דשליח שישמע אחר ויפריש ויניחנו אצל הכרי וזה דוחק דהרי משום חשש זה אנו אוסרים ומדוע לא סלקא דעתי' דהשליח. אלא בלאה"נ אין ראיה כל כך מחולין דשם ר"נ הוא מרא דשמעתי' ומ"ש ר"ת דסלקא מסקנא התם הכי אין ראיה דש"ס דהתם לא נחית אלא לדינא דרוב מצוין מומחים הם ולעולם י"ל לרב ששת אה"נ דתרומתו תרומה כיון דיש מכשול וזה נ"ל דעת רבינו שמשון בטור ש"ע יו"ד סי' של"א שנתקשה בו מג"א סי' ת"ט סקי"ז ע"ש ובמשנה למלך פ"ד מבכורות ע"ש. ונ"ל לומר דלכאורה סוגי' דחולין צריכא תבלין דכיון שמצא תרום הרי נעשה שליחותו איך יעלה על אותו שציוה לתרום נתעצל ולא עשה שליחותו ואותו ששמע ולא נצטוה נזדרז ועשה. וצ"ל כדאי' בירושלמי דעירובין אמתני' דהתם ובפ"ב דמס' מעשר ומייתי לי' כ"מ פ"א דהל' מעשר הל' ח' דהאומר מעצמו לחברו הריני מעשר על ידך אינו צריך לעמוד עמו שחזקתו עישר ואם אמרו הבעלים לחברו עשר על ידי צריך לעמוד עמו שיראה שעישר ע"ש הרי דשליח גרע מאומר מעצמו וא"ש ש"ס דחולין אלא טעמא בעי' וע' בעירובין גבי לקוט לך תאנים מתאנתי. וצ"ל האומר מעצמו הריני מעשר הוא עושה לזכות במצות מעשר או עירובין ואפי' בשחיטה לזכות בברכה וזריזין הם מקדימים עצמן למצוה וחזקה עשה משא"כ שליח שאינו מתכוון לשם מצוה אלא שכן נצטוה ממשלחו. ואפילו האומר מלא לך כלכלה אינו עוסק במצוה אלא לכבד חברו תאנים ושלא יאכלו בטבלם מעצמם אין כאן חזקת זריזות כך צ"ל בטעם הירושלמי וש"ס דחולין דחזקה דזריזות מצוה הוה חזקה מעליא. וא"כ הוא הסברא א"כ יש לדחות סוגיא דחולין ודירושלמי מסוגיא בדוכתא בעירובין שם דדחיק אין ב"ד של כהנים מתעצלים וגבי עומר ב"ד זריזים הם תיפוק לי' דעוסקי מצוה הם וכ"ע נמי זריזים וכבר עמד בזה משנה למלך פ"ד דבכורות וכ' דש"ס ס"ל משום זריזות מצותיה אי לאו דהוה ב"ד וחיישי לקלקול דרבים לא הוה מוקמי' חזקה בהכי. אמנם לא נזכר מירושלמי הנ"ל וע"כ ש"ס דילן לית ליה הך דירושלמי ונדחה סוגיא דחולין ומתימה על הרמב"ם דמייתי הך ירושלמי:

עוד יש לתמוה אסוגיא דחולין אעפ"י שמינה שליח מ"מ אם שמע אחר וזיכה להבעלים וקדם ודפריש וזכי' מטעם שליחות וכיון דניחא להו לבעלים בהכי מ"ט לא יהי' תרומתו תרומה עי' ש"ך סי' של"א סקכ"ח וכבר עמד בזה תה"ד שבט"ז יו"ד סי' שכ"ח ובחי' רשב"א נדרים ל"ז ע"ש. וצ"ל כיון שמינה שליח שוב אינו יכול לחזור ולבטל מינויו וזהו דעת הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות הל' ט' ע"ש וראב"ד השיג דקיי"ל כר' יוחנן אתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש בה"ה דלא מצאו אנשי חיל ידיהם. וא"כ י"ל ר"נ דחולין ס"ל כר"ל. ואנן דקיי"ל כר' יוחנן ליתא להך סוגיא דחולין ועדיין צ"ע לומר ר"נ ס"ל כר"ל לא משמע כן בגיטין ל"ב ע"ב גבי חוזר ומגרש בו. ועוד נ"ל ר"ל נמי לא קאמר אלא שאם עשה השליח שליחותו מהני אעפ"י שכבר ביטלו אבל אם קדם אחר ועשה דלא יועיל לא נ"ל ועיין תוס' בקידושין ר"פ האומר מ"מ מכל הלין טעמים יש לדחות סוגיא דחולין. אלא אכתי הי' לן לומר דלמא השליח עצמו שתרם לא גמר תרומתו שלא קרא לו שם וכדפלפלו הפוסקים גבי ניקור שמא לא גמר ניקורו והכא הכרי בחזקת טבל וצ"ל למאי דקיי"ל כרב היכי דאיכא מכשול גומר שליחותו והכא אם הפריש והניח התרומה אצל הכרי ולא יקרא שם הרי מכשול לבעה"ב ובודאי כיון שמצא תרם כבר קרא שם והן הנה דברי טור ש"ע סי' של"א הנ"ל עפ"י רבינו שמשון הקצרתי וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף