חתם סופר/גיטין/נ/ב

חתם סופר גיטין נ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בין לשבועה בין לזיבורית. מ"ש תוס' דלשבועה היינו כשערב לגוי שקיבל לתבוע החייב תחלה אין מקום בראש להבין זה אע"ג שהרגישו מהרמ"ל ומהרש"א ומהר"ם שי"ף מ"מ לא זכיתי להבין כיון דמיירי דיש די בנכסי יתומים לפרוע ועוד יותר עד שאנו חוששין שהריבית יאכלם ואנו זריזין ורוצים לפרוע החוב כדי שלא יכלו בריבית והגוי המלוה אינו נוגש כי ניחא לי' שיגדלו ריבותיו וכיון שהוא בטוח בנכסים היתומים אלא שאנו רוצים לסלקו. וא"כ מי יכריח הערב לישבע וממי הוא תובע שיזקקנו לישבע הלא יאמר איננו נשבע ואם לא תרצו לשלם לגוי מה לי בכך יגדלו הריבית ויכלו נכסי יתומים. וצלע"ג להבין זה. ודוחק גדול בעיני לומר דאנו אומרים לגוי הריבית העולה על החוב אין אנו משלמים עד שיגדלו כי כך דין ישראל שלא לפרוע מנכסי יתומים קטנים ועי"ז יתבע הגוי הריבית בכל שנה מהערב ואז אם ירצה הערב לתבוע מהיתומים פורעין לו הקרן כדי להפטר מריבית אבל בשבועה וזה דוחק א"א להאמר דמה לו לערב עם הקרן ולמה ישבע על הקרן ואין לו דין אלא על הריבית שנתן לגוי עבורם וצ"ע:

במתנה היאך וכו'. אבל הא פשיטא לי' דכל מע"פ אעפ"י שגובה מן היורשים ולא מן הלקוחות מ"מ מקבל מתנה כלוקח דמי בזה. וזה פשוט לי הן אמת בכתובות מ"ט ע"ב כתב רש"י דמע"פ ואלמנה הניזונית אינם נגבין ממתנה משום דאי לא דאית לי' הנאה מיני' וכו' ומייתי משמעתין וכן האריכו שם תוס' ובב"ק ק"ט ע"א ועיין היטיב באורך מ"ש הרא"ש פ"ג דקידושין סי' י"ד עיין היטיב בכל המקומות. ומ"מ צ"ע לרב אחדובא בר אמי שהיה מסופק בהך סברא מ"ט לא בעי בכל מע"פ אי גובה ממקבלי מתנה או לא. והנה פרק יש בכור אמרינן חלקו עד שלא נתנו פטורים דאחים שחלקו לקוחות ומלוה הכתובה בתורה דהיינו פדיון הבכור כמע"פ דמי ולא טרפי מלקוחות ובתומים סי' ל"ט הרגיש העולם א"כ איך שום מע"פ גובה מיורשין אחר שחלקו. ונלפע"ד דודאי מע"פ אינו גובה מלקוחות ממש דאתי תקנת פסידא דלקוחות ודחי חששא דנעילת דלת. ומדחשו ללקוחות לא פלוג רבנן אפי' דלא שייך פסידא דלקוחות כגון חלקו עד שלא נתנו אע"ג דלא שייך שם פסידא מ"מ דהאחין שחלקו לקוחות הן לענין שאר מילי לא פלוג רבנן ואין מלוה הכתובה בתורה גובה מהם דהרי משום נעילת דלת ליכא התם בפדיון בכור נהי דפסידא דלקוחות נמי ליכא מ"מ לא פלוג רבנן בלקוחות. אבל יורשים דעלמא אע"ג דלקוחות הן מ"מ כיון דאיכא נעילת דלת והרי פסידא בלקוחות לא שייך ביורשין לא אתי לא פלוג ודחי נעילת דלת כנלע"ד ברור ופשוט בעה"י. ולפ"ז י"ל גם קושיא הראשונה דבמע"פ לא קא מיבעי לי' דממ"נ אינה גובה ממקבלי מתנה אי נימא אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' א"כ ה"ל לוקח ממש ואתי פסידא דלקוחות ודחי נעילת דלת. ואי נימא יהיב מתנה בלי שום תועלת א"כ א"נ לא יגבה ממנו מ"מ לא ינעול דלת מללות דלא יחוש שיתן מתנה חנם ויהי' הוא לוה רשע ולא ישלם וכיון דליכא נעילת דלת אע"ג דליכא פסידא דלקוחות מ"מ משום לא פלוג הוא כלוקח ולא קא מיבעי לי' דמע"פ גובה ממקבל מתנה אבל במלוה בשטר והניח זיבורית בני חורין קא מיבעי דאי אמרינן יהיב מתנה בלא הנאה כלל מ"מ איכא למיחש לנעילת דלת דיעלה על הדעת שיתן הבינונית מתנת חנם לאוהבו ומ"מ לא הוה לוה רשע כיון שמניח הזיבורית לפניו. והוא לא ילוה מעותיו אזיבורית נמצא איכא נעילת דלת ופסידא ליכא ולא אתי לא פלוג ודחי נעילת דלת או דילמא אי לאו דהוה לי' הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' ואתי פסידא דלקוחות ודחי נעילת דלת ולמסקנא הכי קיי"ל כמ"ש הרי"ף:

ת"ש שכיב מרע שאמר וכו'. כתב תוס' ד"ה שמע מינה ואע"ג דיש לחלק וכו' לא מסתבר לי' לחלק עכ"ל. נ"ל הסברא דכי היכי דלא סליק אדעתי' דמלוה דמית ומחלק נכסיו עפ"י אע"ג דבשעת מיתה שכיחא חילוק נכסיו מ"מ לא אסיק אדעתי' דמית. לעומת זה בחיים נמי לא אסיק אדעתי' שיתן מתנת חנם לאדם בחייו ושקולים הם:

אע"ג דקמא בינונית וכו'. כתב הרשב"א דכן הדין שהראשון יטול הבינונית והשני זיבורית. והקשה פנ"י ממאי דקיי"ל בטור שו"ע חו"מ סי' קמ"ט וע"ש סמ"ע ס"ק כ"ד ע"ש. ולפע"ד לק"מ התם ג' לקוחות יאמר זה להניזק לאו בע"ד דידי את כלך אצל זיבורית שהנחתי לך דאע"ג סוף סוף יגבה הבע"ח או האשה ממנו מ"מ יאמר השני נוח לי ובדעת הלוקח ורצונו תלוי משא"כ הכא כל ג' מקבלי מתנות באים על א' היינו היורשים א"כ אמאי יכול לדחות את זה מהבינונית שלו כיון שסוף סוף צריך ליתנו להשני ואין להם בו כלום ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את דע"כ הוא בע"ד דילי' א"כ איתא לדרשב"א כנלע"ד:

אין מוציאין לאכילת פירות וכו'. פירש"י במתני' דהקרן גובה ממשעבדי מפני שכתב בשטר והקשה פנ"י הא מוכר שדהו בעדים לא בעי שטר ולא חילקו פוסקים בין המוכר גזלן או מוכר דעלמא. ולפע"ד בשנבין תוכן דברי תוס' דשמעתין ד"ה או דילמא קצובין וכו' ס"ל דמוכר שדהו בעדים ה"ל ככתובי' ממש לכ"ע וכן פרנסת הבנות למסקנא דמשני קלא אית לי' ר"ל קול ממש כמו מוכר שדהו בעדים והיינו כתובים. ואמנם מלוה ע"פ דבצינעא יזיף אפי' קצובין לא מהני דלא כפירש"י אך מידי אמצעי שאין לו קול כמוכר שדהו בעדים וגם אינו בצינעא כמע"פ לזה מהני קייצי להך א"ד. ומשו"ה פשיט מפרנסת הבנות דהוה ס"ד דה"ל קלא מיצעא לא בצינעא כמע"פ ולא קלא כמוכר שדהו ומהני קייצי. ודחי דאית לי' קלא ממש כמוכר שדהו בעדים דוק ותשכח שזהו כוונת תוס' ואין רחוק דגם רש"י ס"ל כן ומע"פ דכתב רש"י הא לאו דוקא מלוה ממש. והשתא י"ל דנהי אדם כשר המוכר שדהו בעדים אית לי' קלא ממש אבל גזלן המוכר שדהו אע"פ שהלוקח אינו יודע שקונה מגזלן ומפרסם מילתי' מ"מ המוכר הגזלן מצניע מה דיכול ונהי למ"ד קצובים מהני קול חלוש כזה ומשו"ה לא חילקו הפוסקים דחשו למ"ד קצובים וכדפסק הרמב"ם מ"מ למ"ד כתובים לא גבי בלא שטר משו"ה פירש"י במתני' גבי גזלן שמכר בשטר:

ושבח קרקעות. רש"י פי' תרווייהו בלוקח מגזלן והתם בב"מ מוקי' לי' רבא ורבה בר"ה וכן רב אשי בגזלן גופא ועמד בדין על הקרן הוה כתובין ולא על הפירות והוה אין כתובין אך הני אוקימתת אליבא דשמואל דס"ל לוקח מגזלן אין לו שבח ולא פירו' ובע"ח אין לו פירו' א"כ ע"כ דחיק ומוקי מתני' בגזלן גופא. וצריכין נמי לומר נהי פירו' מיירי בנגזל גופא מ"מ שבח מיירי בבעל חוב דאי בגזלן וחפר בה שיחין ומערות והחריב הקרקע או נטלו מסיקין ומשלם כל הקרקע מאי לשון שבח קרקעו' הרי עמד בדין על הכל אע"כ שבח קרקעו' בבע"ח וכל זה לשמואל אבל לרב דהילכתא כוותי' כדפסיק רבא שם ב"מ ט"ו ע"ב מתני' בין פירו' בין שבח בלוקח מגזלן וכדפירש"י ועיין תוס' יו"ט וכבר הרגיש בזה בגליון משניות כאן וגם בפנ"י. אמנם הרמב"ם בפי' המשניו' מפרש משנתינו כדאוקימתא דרבא פירו' בגזלן ושבח בבע"ח ע"ש ופנ"י כתב שצ"ע. ונ"ל דס"ל נהי דהילכתא כרב מ"מ בפי' אוקימתא דמתני' מודה רב לאוקימתא דתלתא אמוראי רבא ורבה בר"ה ורב אשי וטעמא משום לישנא דאכילת פירו' משמע שכבר נאכלו הפירו' וס"ל לרמב"ם בפי' המשנה כשיטת רש"י דהלוקח אינו משלם הפירו' שכבר אכל רק הגזלן עצמו משלם אבל לא הלוקח שאכל בהיתר והרמב"ם בחיבורו לא ס"ל הכי אך בפי' המשנה הוה ס"ל הכי וגם בזה כבר נתעורר קצת בגליון משניו' במשנתינו. וא"כ מדתנן לאכילת פירו' ע"כ משנתינו בגזלן עצמו ואמנם לשבח בקרקעו' מיירי לרבא ע"כ בבע"ח כמ"ש לעיל וא"כ שקלא וטריא דשמעתין לא קאי אאכילת פירו' מגזלן עצמו שהרי קצובין הם רק אין כתובין שלא עמד עליהם בדין אך השקלא וטריא אשבח קרקעו' דאבע"ח קאי דלא כתיבו ולא קצובי. ובזה נתיישב קושית רמב"ן ארבותיו של רמב"ם שפסקו אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דקשי' משמעתין דמיחשיב לי' אינו קצובין וממשעבדי הא דלא גבי אבל מבני חרי גבי. וקושי' זו יוצדק אי מיירי מלוקח מגזלן דהגזלן עצמו לא ידע על כמה יתחייב ומתי יבוא הנגזל ליקח שדהו מהלוקח. אך אי שמעתתא אשבח דבע"ח קאי נהי אצל הלקוחו' היה אינו קצובין ולא ידעו להזהר מ"מ המוכר שקיבל האחריות הוא יודע כמה חייב ועד היכן אפשר שיגיע טריפת בעלי חובו' שלו ומשעבד נפשו לדבר קצוב ולק"מ ארבותיו. מיהו הרמב"ם בחיבורו חזר בו ולית לי' כפי' המשנה כאן ע"כ קשה עליו קושי' רמב"ן ויבואר לקמן אי"ה:

לפי שאין כתובין. כ' תוס' במסקנא אבנות נמי פריך דמי לא עסקינן דאיגרשה ואהדרה פי' דרצונם אי הוה הדין אמת דאי הוו בעולם בשעת נישואי האם שהוא שעת תנאי ב"ד היה טרפי ממשעבדי א"כ היה מועיל להבת נישואי האם הלז והוה טריף ממשעבדי ומ"ט תנן אין מוציאין וכו' אבל באמת אין הבת הלז צריכא לתנאי ב"ד שני הלז דכבר אכלה בתנאי ב"ד של נשואין הראשונים וע"י גירושין האם לא נתבטל תנאי ב"ד הראשון וק"ל:

והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי וכו'. צ"ע הא סוף סוף כדמשני הכי איתקן וכו' א"כ מתני' מתרי טעמי היא פירו' ושבח אין כתובין משום דלא היה בעולם ומזון משום הכי אתקין ולא תלי' זה בזה וא"כ מעיקרא מאי פריך והא מזון וכו' כמאן דכתיבי דמי כאלו בא לסתור טעמו של פירו' ושבח והכי הל"ל סיפא מ"ט. ונדחקתי מאד בזה ולא עלתה בידי כהוגן אך לולי דמסתפינא הייתי אומר לרמב"ם פי' אחר בזה והוא לפי קבלת רבותיו אין אדם מחייב בדבר שאינו קצוב ובס' התרומו' שער ס"ד ח"א הקשה רמב"ן מפירו' ושבח וכ' יש רוצים לתרץ אחריות ט"ס ורמב"ן צווח עליהם. ופשוט כוונתם כיון דכל כך אלים סברא אנן סהדי לא שדי אינש זוזי בכדי ומשו"ה אפי' עומד וצווח לא קבלתי אחריו' אמרינן ט"ס הוא אפי' בפירו' ושבח א"כ תיקון חכמים הוא למיגביא עכ"פ מיני' דידי' שלא מן הדין דא"כ שום אדם לא יקנה קרקע מחברו כך ס"ל לרבותיו של רמב"ם נמצא לפ"ז כיון מעיקור הדין אפי' מיני' לא גבי רק מתקנת ב"ד א"כ אמרינן אבני חרי תיקנו אמשעבדא לא תיקנו וא"ש דמתחילה הבין שאין כתובין כפירש"י ועל זה הקשה הא בחדא מחתא מחתינהו עם מזון האשה והבנות והני כתיבי ומשני אה"נ חדא מחתא הוא דטעם שניהם שוה כי דתרווייהו אינו מעיקור הדין דפירו' ושבח הוה דבר שאינו קצוב ומזון האשה והבנות הוה רק תנאי ב"ד א"כ אמרינן בתרווייהו הכי איתקן וכו'. ובזה י"ל כפתור ופרח בלשון הברייתא לקמן דת"ק כייל בחדא מחתא פירו' ושבח ומזון מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין ופי' כמ"ש דתרווייהו אינם מן הדין רק תיקון ב"ד ולהכי אתקין ולהכי לא אתקין ותינח אי אסמכתא לא קני ואין אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב ורק מתיקון חכמים אך ר' יוסי לטעמי' במס' ב"ב קס"ח ע"א דאסמכתא קניא וא"כ מדינא גובה מיני' ומאי דלא טריף ממשעבדי אם באת לומר שאין כתובין צריכת לומר משום שאין בעולם ואין זה דומה למזון האשה והבנו' ע"כ אמר לפי שאין קצובין וזה טעם כולל לכולן בשוה. אלא יש קצת לפקפק דהא הך שקלא וטריא איתא נמי לרבא אמר ר' יוחנן ור"י ס"ל התם בב"ב הלכה כר' יוסי דאסמכת' קני' ונוראות נפלאתי אהראב"ד פי"א ממכירה דהשיג על הרמב"ם מסוגי' ר"פ הנושא דמשמע לר' יוחנן לא אתאינן לדרב גידל ע"ש. וצ"ע אה"נ הא ר' יוחנן ס"ל אסמכתא קני' ומחייב בדבר שאינו קצוב וצ"ע:

קצובין וכתובין בעי. כ' תוס' לר"ל לא בעי לי'. אין לנו אלא דברי מהר"מ לובלין הפשוטים דלר"ל שאמר לפי שאין כתובין היינו כפשטיות המשנה פ' ג"פ דאינן כתובין אינו גובה אלא מב"ח וכמ"ש תוס' בשמעתין. ומהיכי תיתי להעמיס מילתא אחריתי בדר"ל. אבל לר"ח קשה לומר קצובין בלא כתובין מהני א"כ תיקשי מתני' פ' ג"פ וצ"ל כמ"ש תוס' לחלק בין קלא לקלא וכמו שהארכתי לעיל בכוונת התוס' זה מספקא לי' דילמא כתובין נמי בעי'. ויש ספק אי תרווייהו בעי ובחדא מיני' לא סגי. או סגי בקצובין לחוד עם קצת קלא. וה"ה כתובין ממש דאיכא קלא טובא אפי' בלא קצובין. או דילמא כתובין בלא קצובין לא מהני כלל אבל קצובין לחוד עם קצת קול מהני:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף