חתם סופר/גיטין/נה/א

חתם סופר גיטין נה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

העיד ר' יוחנן בן גודגדא וכו'. במתני' ר"פ חרש ילפי רבנן מעדותו דה"ה פקח שנשא פקחת ונתחרשה. ולכאורה הא דלא נקיט ר"י בן גודגדא עדותו בפקחת שנתחרשה. י"ל עדותו היה על מעשה שכך היה בימיו ומעשה שהיה בחרשת שנשאה אביה. אך מדאמרינן בגמרא ואלו חרשת לא אכלה ופירש"י מדשביק לחרשת ונקיט קטנה א"כ ע"כ לא עפ"י מעשה העיד דא"כ לא תיקשי מ"ט שביק חרשת ונקיט קטנה כיון דהכי הוה מעשה בקטנה הנישאית לכהן אע"כ שלא עפ"י מעשה העיד. וצ"ל משום האי טעמא גופא דאי הוה נקיט רישא בפקח שנשא פיקחית לא הוה קשי' לן בסיפא דלינקוט נשואי חרשת דבנשואי פיקחית מיירי ולא בנשואי חרשת אבל השתא דרישא איירי בחרשת קטנה וסיפא קטנה שאינה חרשת ה"ל למינקט נמי חרשת שאינה קטנה ולנקוט תרווייהו חרשת גדולה או פקחת קטנה שנשאית לכהן וכמ"ש תוס' יבמות קי"ג ע"א. ומדלא נקיט ש"מ חרשת לא אכלה. עי"ל עיין לקמן פ"ה ע"א קטנה מתגרשת בקידושי אבי' משום דאתי' לכלל הויה ע"ש. וצ"ל חרשת נמי אתי' לכלל הוי' לכשתתרפא כמ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו וכו' ע"ש ואע"ג דבר"פ מי שהחשיך אמרינן לחרש יהבינא ולא לקטן דאתי לכלל גדלות ע"ש היינו קטן אתי בודאי לכלל גדול ממילא טפי מחרש אבל עכ"פ חרש נמי אתיא לכלל הויה מיקרי לכשיתרפא ואי הוה נקט פקחת שנתחרשה ה"א דוקא לה יש רפואה אבל חרשת מעיקרא לא קמ"ל:

אם איתא דבטלי' לעדים הוה אמר. לקמן ע"ח ע"א במתני' דאי אמר כנסי וכו' צריך לחזור ולומר לה הי גיטך כ' בחי' ריטב"א דשמעתין אע"ג דלא בעי דעתה מ"מ בעי' שנדע ברור שדעתו בגירושין והתם מיירי שגילה דעתו רק בעסוקין באותו ענין משו"ה אמרינן בגילוי כל שהוא שביטלו היינו שחזר ואמר כנסי שט"ח זה נתבטל הגילוי דעת של עסוקים באותו ענין משא"כ בשמעתין דגילה דעתו בפני עדים לא נתבטל ע"י אמירת כנסי שט"ח זה. ולפי דעה זו כשלא עסוקים באותו ענין פסול אפי' בלי אמירת כנסי שט"ח דהרי סתמא פסול דבעי' שיתפרסם שדעתו לגרש. אך בגילוי דעת כ"ש שעסוקים באותו ענין סגי אם נתן סתם. אך אם אמר כנסי שט"ח זה נתבטל הגילוי דעת אם לא שאמר בפני עדים תחלה. וכעין זה י"ל לדעת הרמ"ה דמייתי שלטי גבורים סביב הרי"ף דכשאמר לפני עדים בפניה ראו גט זה וכו' א"כ הרי קמן דלא חייש לכיסופא א"כ אם אומר אח"כ כנסי שט"ח בטולי בטלים דליכא למימר משום כיסופא אמר הכי ע"ש. א"כ לפ"ז לק"מ ממתני' ע"ח דשפיר מיירי בעסוקים באותו ענין או באמר בעדים אך בפניה ממש לא שייך כיסופא משו"ה אם אמר אח"כ כנסי בטולי בטל. אבל לפמ"ש תוס' לקמן ע"ח ע"א אין הטעם שצריך לומר ה"ז גיטך משום להודיע דעתו אלא משום שלא תהיה משלחה וחוזרת ע"ש. וכ"כ רשב"א בחי' מספרי דאתי' מקרא ונתן בידה ושלחה שבשעת נתינה צריך להודיעה ענין השלוח א"כ ליתא להנ"ל וע"כ כתב רשב"א וכל הפוסקים דגם בעסוקים באותו ענין ואמר אח"כ כנסי לא אמרינן דבטלי' ומתני' ע"ח לא מיירי בעסוקים באותו ענין וה"ה אפי' לא אמר כנסי שט"ח נמי פסול וקמ"ל אפי' באומר כנסי שט"ח מכל מקום סגי' שיאמר לה אח"כ ה"ז גיטך ואין צריך לטלו הימנה ולחזור ולתנו לה וכן פסקו רוב הפוסקים זולת חי' ריטב"א דמס' גיטין אבל ריטב"א ביבמות ר"פ חרש וכן בנמק"י בשם ריטב"א כתב כהרשב"א וכתב שם שכבר כ' כן בחידושיו לגטין. עד שעי"ז אני מסופק אם החי' שעל מס' גיטין לריטב"א הם:

ועל קטנה בת ישראל וכו' מסיימו תוס' דאפילו תאכל בתרומה דאורייתא קטנה היא. צע"ג וכן תמה בס' מהר"י בן לב דהא גזרינן דילמא תאכל בגדולתה או דספי לה בידים וא"כ למ"ד אפילו קטנה מצוי' להפרישה ואולי כוונתם קטנה בגדולה לא מיחלף וחרשת בגדולה מיחלף כדאמרינן ר"פ מי שהחשיך. ועיין חי' רשב"א ועיין מה שתירץ תוס' ביבמות משום זמן מועט בין קטנות לגדלות לא גזרו וליכול קטן אוכל נבלות וכו' יש לפרש אחרש קאי ולא אהחרשת והכי קאמר אפילו למ"ד אין ב"ד מצווי' להפרישו מ"מ הבעל ספי' לה בידים והוא עביד איסור דאורייתא. אבל החרש דספי' לחרשת בידים הלא אין אנו מצווים להפרישו מזה דספי' לה בידים:

ועל המריש הגזול וכו' במס' תענית ט"ז ע"א קרא דנינוה וישובו איש מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם אפילו גזל מריש ובנאו בבירה הי' מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו וקשה מאי רבותי' היא כך הוא הדין אלא חכמים תיקנו לישראל משום תקנת השבים אבל לגוים לאנשי נינוה לא תיקנו. ועוד מנ"ל הא. וי"ל כפל הקרא מדרכם הרעה. ומן החמס. ועוד לשון חמס ולא אמר מעושק. אבל הרמב"ן במלחמות ה' כתב דאע"ג דמחזיר רק דמים מפני תקנת השבי' מ"מ חמס הוה שהרי זה מוכר שלא ברצונו וזה הוא חמס דיהיב דמי. ולענ"ד דקרא מיירי בגוזל וגם בנגזל ואמר הנגזל שב מדרכו הרעה היינו דרך ארץ שבין אדם לחברו ונתרצה שלא יקעקע הבירה אלא יתן לו רק דמיו. אמנם הגזלן שב מחמס שבכפיו שלא רצה שיהי' בידו חמס אע"פ שאינו גזל כי הבעלים מחלו מ"מ שב אפי' מהחמס והי' מקעקע כל הבירה:

מפני תקנת השבים. עיין בשו"ע ח"מ סי' ש"ס בשם רי"ז אם בנה בנין על קרקע גזולה מקעקע כל הבנין ונ"ל ס"ל לא תקנו תקנת השבים אלא היכי דהוה קצת שינוי אלא דלא הוה שינוי מעליא לקנות בו בעלמא תקנו הכא משום שבים שתקנה כגון מריש שבנאו דהוה שינוי אלא שחוזר לבריתו כמבואר ב"ק ס"ז ע"א אבל בנה ע"ג קרקע לא שייך שינוי בקרקע לא תיקנו:

מ"ט יאוש כדי לא קנה. פירש"י לענין הקרבה וכן דקדק לקמן ד"ה כרתי מאי עבידת וכו' כי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר לא לענין הקדש עכ"ל ע"ש. ולבאר זה אבאר אי"ה השיטות. ר"ת ור"י פליגי בדינא ר"ת ס"ל שינוי רשות דבע"כ שלא ברצון הבעלים לא מיקרי שינוי רשות לפ"ז מתני' דב"ק קי"ד ע"א נטלו מוכסין חמורו הוה יאוש כדי דמה שנותנו לו חמורו של זה שלא ברצונו נטלוהו. א"כ לא הוה שינוי רשות רק יאוש כדי ועלה קאי שקלא וטרי' דעורות שחישב עליהן א"כ מיירי נמי בלא קוצען וליכא אלא יאוש כדי ועלה קאמר עולא יאוש כדי קני וא"כ קשי' משמעתין דאמר יאוש כדי לא קני ע"כ הוכרח ר"ת לומר דהכא מטעם מצוה הבאה בעבירה אתאינן עלה דנהי בעלמא דבר שנעשה בו עבירה כגון אשרה וכדומה לא הוה מהב"ב אבל הכא שע"י העבירה שגזל עושה מצוה אע"פ שכבר קנאו ביאוש כדי קודם המצוה מ"מ ע"י שגזל תחלה הוא מקריב קרבנו ע"כ הוא פסול מן התורה זו היא שיטת ר"ת. ור"י סבר שינוי רשות ע"כ נמי הוה שינוי רשות נמצא מתני' דב"ק קי"ד ע"א הוה תרתי ייאוש ושינוי רשות והה"נ עורות שחישב עליהן מיירי שקיצצן ומשו"ה אמר עולא אותו יאוש קונה אלא ה"נ בהקדש הוה יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וקנה אלא כיון דע"י שינוי השם של הקדש נגמר הקנין ה"ל מצוה הבאה בעבירה אבל אי' הי' נגמר הקנין קודם ההקדש ואח"כ הקדשו לית ביה משום מצוה הב"ע. ורמב"ן במלחמות ר"פ לולב הגזול וכאן בחי' קשה ליה לתרווייהו שהרי לא הוזכר בסוגיא מידי ממצוה הבאה בעבירה. ע"כ חידש בלא מצוה הבאה בעבירה כיון שהקנין וההקדש באים כאחת נהי דהקדשו הקדש מ"מ לענין קרבן לא מיקרי בעליו דהרי קרבנו כתיב וצריך להיות שלו קודם שמיחדו לקרבן והכא ההקדש קנאו כמו מוכר אחר ייאוש שהלוקח קנה מטעם שינוי רשות ה"נ בהקדש קנה אבל קרבנו של גנב לא הוה ומשמע מרמב"ן שהקרבן כשר ונאכל אלא שהוא אינו מתכפר בו ואפשר בחטאת פסול נמי הוה כחטאת שנשחט שלא לשם בעליו אבל בנו"נ כהאי גוני כשר נמי הוה אבל ממצוה הבאה בעבירה לא מיירי בשמעתין דאפשר דס"ל לאו דאורייתא ואתי ר' יוחנן ר"פ לולב הגזול למימר דפסול נמי הוה מטעם מצוה הבאה בעבירה דאורייתא. ומשמע מלשון רש"י דשמעתין דכרמב"ן ס"ל ועדיפא מיניה דמשמע דלא נעשה קרבן כלל אלא הקדש דמים לבד"ה אבל קרבן לא נעשה אא"כ לא נודעה לרבים מתקנת חכמים אבל דבר תורה אפילו שם קרבן לא נקרא עליו. והנה הקשו על ר"ת ג' קושי' א' מדרבא דאמר למאי נפקא מיניה לגיזות וולדות ואי ס"ד יאוש כדי קני הלא קני לגיזותי' וולדותי'. ועל זה תירץ דקודם יאוש קאמר פי' שגנבו ביום א' ולא נתיאשו וביום ב' נתיאשו וביום ג' הקדישו וא"כ אותן גזות שמיום א' עד יום ב' קודם יאוש לולי שהקדישו ביום ג' לא הוה קאי ברשותי' ועכשיו שהקדישו ביום ג' מספקא ליה לרבא אולי הוקם ברשותו ממשיכה ואילך ביום א'. קושי' ב' מאביי ב"ק ס"ו ע"ב שהקשה מקרבנו ולא מוקי ליה מטעם מצוה הב"ע לק"מ דאביי לית ליה מצוה הב"ע דאורייתא. אבל אי ייאוש לא קני קמ"ל קרא דיאוש לא קני ואי משום דהוה שינוי השם עדיין לא אסיק ש"ס אדעתי' הך דשינוי השם עד דיתיר ר' יוסף ברישא אבל בימי רבה לא ידעי הך דשינוי השם ואי משום דהוה שינוי רשות מעיקרא דראובן והשתא דגבוה כבר כתבו שם תוס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה גנב וכו' ודלא כדעת הר"י ע"ו ע"א ד"ה והשתא עיין היטב ולק"מ לר"ת. קושי' ג' מדטרח להביא ותני עלה בחוץ כה"ג חייב ולא פריך מיניה ובי' אי אחר יאוש א"כ דידי' קטבח כ' ר"ת בס' הישר שזו היא סברת ר"ל ב"ק ס"ח ע"ב אבל ר' יוחנן ס"ל גזירת הכתוב הוא חיובי' בין לפני יאוש כגניבה בנפש ובין לאחר ייאוש דטבחו דאהני מידי ואע"ג דהוה דידי':

שלא יהיה כהנים עצבים. פירש"י שאכלו חולין בעזרה דאי משום מה שהקריבו חולין בעזרה הוה כאנוס ומתעסק דפטור אבל אכילת איסור ה"ל מתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ומפני זה כתב רש"י ג"כ דהוה רק שב ואל תעשה פי' דכיון דאמרו חכמים שיכפר א"כ הרי נתכפר חטאו והקב"ה מסכים עם חכמי ישראל והרי פטור מעונש שמים אלא שחכמים בטלוהו ממ"ע של הבאת חטאת וזהו שב ואל תעשה. ולפ"ז דוקא אם נודעה אחר אכילה אבל אם בין זריקה להקטרה ה"ל קום ועשה להקטיר חולין בעזרה לא תיקנו חכמים לכפר ולפ"ז הוה רב יהודה בהיפוך מעולא דלעולא מיירי נודעה אחר גמר כל הכפרה ולר' יהודה מיירי דוקא קודם זריקה כמ"ש תוס' ד"ה שלא יאמר וכו' ע"ש. מיהו אכתי קשה לי מה נעשה אם יודע לכהנים בתוך זמן אכילה אם נאמר שיאכלו עוד ה"ל קום ועשה ואם לא יאכלו יהיה עצבים על מה שכבר אכלו. אך רשב"א כתב דלגמרי הקנו לו מטעם הפקר ב"ד ואין כאן עוקר דבר מן התורה. וי"ל רש"י סבירא ליה דאין לב"ד להפקיר על מגן כמ"ש תוס' ביבמות צ' ע"א ד"ה אזיל וכו' ע"כ הכא לא הפקירו אלא אמרו שיכפר משום עצבות כהנים. ושוב כיון שכבר נפסד מהבעלים הפקירו שיתחייב כרת שלא יהיה נשכר שיתכפר במה שאינו שלו וכרת נמי לא יתחייב זה נ"ל שיטת רש"י אך התוס' כתבו לקמן שאפילו אם שחטו אחר בחוץ דליכא קנס מ"מ חייב כרת משום שכבר הפקירו מיד מתקנה ראשונה עיין ד"ה כי היכי וכו' וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף