חתם סופר/גיטין/מ/ב

חתם סופר גיטין מ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין. ומסקינן האומר היינו הכותב. ונ"ל מזה הוציא רמב"ם דהיינו דוקא כתב ידו של בעל דבר שאותו כתיבה הוה כמו בע"פ כמו כל כתיבת יד בלי עדים אבל אם הוא שטר זכרון עדות איך שאמר פלוני כתבו ותנו שאעשנו בן חורין או שאתן שדה פלוני לפלוני מודים רבנן דהרי הוא בן חורין והשדה נקנה להמקבל ומטעם שכ' כ"מ ע"ש. מ"ש הר"ן דלעיל במשיא אשה לעבדו צריך גט שחרור והכא משמע דלא צריך היינו דלעיל איתמר יצא לחירות משמע איננו עדיין בן חורין דמעוכב גט שחרור משא"כ בשמעתין הרי הוא בן חורין משמע שהוא עצמו בן חורין ומותר בבת חורין בלי שטר:

חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. עיין תוס' ורשב"א ומהרש"א ופנ"י. והנלע"ד התוס' סמכו אהתוספתא שכ' רשב"א דמבואר להדיא דהאי חיישינן ודאי הוא ולא ספק ולפ"ז ע"כ האי מי אוכל פירות לא אחיישינן דרישא קאי דהא ודאי הוא אלא אהודאת בע"ד דסיפא קאי ופירוש בעלמא הוא כשואל מי הוא הבעל דין. ואסיפא דרישא כתבתי ונתתי לו לא בעי למשאל מי הוא הבעל דין דשניהם בעלי דין והודאת האדון כמאה עדים שלא ישתעבד בו והודאת העבד למשוי נפשי' חתיכא דאיסורא בבת חורין. וכופין הרב ועושה אותו בן חורין והא דלא תני' הרי זה ספק וממילא ידעינן דכופין הרב לשחררו. י"ל דה"א אי אתו סהדי כחד מיניהו שומעין לעדים קמ"ל הודאת בע"ד הוה יותר ממאה עדים ואין שום עדים מועלין לא לזה ולא לזה. וא"כ אהך בבא אין צריך לברר. אך בסיפא דסיפא כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן אמרי' הודאת בהא צריך לברר מי הוא בעל הדין ואמר מי אוכל פירות. ונקיט בהאי לישנא כדי שנדע דאסיפא דסיפא קאי אשדה ולא אעבד ובזה נדחו כמה דברים הנאמרים בזה:

עשיתי פלוני עבדי ב"ח וכו'. כתב הר"ן דעכ"פ כופין אותו לכתוב לו שחרור. דאע"ג דהאי חיישי' ודאי הוא מ"מ אין ראוי להתירו מחזקת איסור בת חורין עפ"י עדותו של זה. ואפשר לא שייך הכא הואיל ובידו לשחררו לפנינו. כיון שהעבד מכחישו לא מהני מגו ולא דמי לבעל שאמר גרשתי והיא אינה מכחישתו וכללא כייל ר"ן בשמעתין כן שע"י הודאתו של בע"ד צריך גט שחרור ותמהתי על הרב"י שכ' דהרמ"ה שמצריכו גט שחרור ס"ל חיישי' ספיקא הוה ולא ידעתי מנ"ל הא הרי הר"ן ס"ל ודאי הוה ואפ"ה מצריכו שטר. והנה לעיל ספ"ק מקשה הר"ן אהרי"ף דס"ל תן גט זה לעבדי אין יכול לחזור בו אבל משוחרר לא הוה עד שיגיע גט לידו וכ' פני יהושע סברא נכונה דאל"כ יהיה מכשול שהעבד יבוא על השפחה ולא ידע שזה קיבל שחרורו עבורו. והקשה ר"ן משמעתין דאמרינן חיישי' בודאי זיכה לו ע"י אחר ולהרי"ף מה בכך הלא אינו משוחרר עד שיגיע שטר לידו ע"ש. והנה אע"ג דכתב ר"ן כאן דעדיין צריך גט שחרור מהרב. מ"מ שפיר הקשה הר"ן אי ס"ד כהרי"ף שאיננו משוחרר כלל אלא שהרב אינו יכול לחזור ממה שציוה לזה שיתן השחרור לעבד וא"כ ה"נ עדיין אינו חוזר מדבריו ולכשיגיע לידו אותו השיחרור שזיכה לו יהי' משוחרר אבל כיון שעדיין לא הגיע אותו השטר לידו כמו שאומר העבד א"כ אמאי נכוף להרב לכתוב לו גט אחר וקושי' גדולה היא. ולעיל כתבתי דס"ל להרי"ף כיון שאין השליח הזוכה בפנינו והודאת האדון נאמנה שזיכה לו ע"י אחר אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו ונתן להעבד כבר וכ"כ הרשב"א בשמעתין. ומ"מ כיון דע"י הודאת בע"ד הוא צריך שחרור לפנינו ולק"מ אהרי"ף. והדרנא בי דהא כל עצמנו לא אמרינן בודאי שחררו אלא משום דהמזכה ידע והעבד אינו יודע. אבל אי נימא חזקה עשה שליחותו ומסרו להעבד והוא עומד ואומר לא קבלתי היינו סיפא כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי ע"כ זהו ליתא. אך הנלע"ד עפ"י מ"ש ש"ך בח"מ רסי' ר"ב דחצירו וקנינו באין כאחד לא אמרינן והעלה שם בקצה"ח אף ע"ג בעבד אמרינן גטו וידו באים כאחד היינו בבע"ד עצמו אבל חצרו שהוא רק שלוחו לא אמרינן באים כאחד א"כ י"ל היינו טעמא דהרי"ף דס"ל דע"י זכי' אינו משתחרר שלא בפניו כיון דצריכי שלוחו כמותו והרי הוא עצמו אין לו יד אלא גטו וידו באים כא' וזה לא אמרי' בשלוחו שלא בפניו אבל שלוחו בפני העבד או שהרב מודיע לעבד שחרתיך והרי הוא מפקירו ממעשי ידיו עכ"פ ובזו רגע יש לו יד לעצמו וממילא זכה השליח בכל מקום שהוא אפי' במצולת הים הרי העבד משוחרר ע"י זכיית השליח ההוא כנלע"ד:

הקדש חמץ ושחרור וכו'. עיין עירוכין כ"ג ע"ב ורמב"ם פ"ז מהל' עירוכין עם כל הנאמר עליו ואבאר דעתי בקיצור בעזה"י לפע"ד. והוא דרמב"ם לא גרס בפרק אף על פי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהי אלא כל הקדשות מפקיעין מידי לגמרי והוא הקדש גמור ומועלין בו אך בתנאי כל זמן שהם ביד הגזבר אבל כשימכרם הגזבר לאחר חוזר השיעבוד על הנכסים וכתובת אשה ובע"ח חוזר עליהם. נמצא כשמכרם הגזבר צריך להודיע ללוקח שעתיד לשלם כתובת אשה ובע"ח וממילא אין הנכסים שוים להקדש אלא מה שהוא יתר על החוב אפי' שוים כמה אלפים מ"מ כיון שהנכסים עצמן אינם ראוין לבנין ולא למזבח ולמכור אינם שוים להלוקח הואיל וצריך לשלם החובות ולפעמים אין הנכסים שוים יותר נמצא הקדיש פחות משוה פרוטה ואין כאן הקדש של כלום אך כיון שתקנו חכמים שעכ"פ לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וע"כ יפסיד הלוקח הפודה דינר א' א"כ הרי שוים עכ"פ דינר אחד וממילא ה"ל הקדש דאוריי' ואה"נ אם הנכסים שוים יותר מהחוב באופן שאפי' יפרע הפודה לבעלי חובות מ"מ ישאר להקדש כלום פשיטא שפי' הקדש דאורייתא ומועלין בו עד שיפדו אלא אפי' אינם שוים יותר ואפי' פחות מהחוב מ"מ כיון שעכ"פ שוים לההקדש הדינר של תקון חכמים שצריך הפודה להוסיף על ידי זה חל ההקדש ומועיל בו מן התורה עד הפדיון זה נלע"ד בדעת הרמב"ם ומיושבים כל הקושי' שהקשו עליו ע"ש. אמנם גירסת רוב הגאונים בפ' אעפ"י שאני קונמות דקדושת הגוף וע"כ מחלקין רש"י ותוס' וכל הפוסקים (חוץ מר"ת בס' הישר במס' גטין ע"ש) כולם ס"ל דוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע ולא קדושת דמים מטעם שכ' תוס'. ודע כל מה שכתבו תוס' בשמעתין וכן רש"י בפסחים מה ביתו ברשותו וכו' הכל אשגירת לשון בעלמא הוא וצ"ל מה ביתו שלו לאפוקי נכסיו המשועבדין לאחרים דלאביי למפרע גובה אינו שלו ולרבא הוה שלו וכן הוא בהדי' בלשון רש"י דעירוכין וכן הוא בלשון רשב"א דשמעתין. ועיין ר"פ לולב הגזול כי האי גוני בתוס' שאינו ברשותו ושם מגיה מהרש"א שאינו שלו ע"ש והה"נ. והנה מ"ש תוס' דלר' ישמעאל לא יכול המזיק לסלקו לניזק בזוזי ולמפרע הוא גובה ושכן מוכח בב"ק עי' מהרש"א ופ"י. איברא כן מוכח התם מדאמרינן מכרו למאי מכרו לרדי' היינו שמכרו לשעה עד שעת העמדה בדין. ולכאורה הומ"ל שמכרו ממכר עולם ואח"כ נתרצו להסתלק בזוזי. לר"ע דמוחלט השור ושותפי נינהי לא יועיל המכירה אע"ג דמסלק לי' בזוזי דהשתא הא דקני לי' ובשעת מכירה מכר שאינו שלו וכדלקמן תוס' ד"ה אשה אינו גובה וכו' שהמוכר עצמו מבטל המכר משא"כ לר' ישמעאל שאינו אלא בע"ח אם מכרו ממכר ושוב מסלק לבע"ח בזוזי הרי ממכרו ממכר ומה צריך לומר לרדי' אע"כ מוכח מזה דהתם לא מצי מסלק לי' בזוזי ומשו"ה אפי' נתרצה הניזק אח"כ לקבל זוזי מ"מ המכר למפרע לא הוה מכר אלא א"כ מכר לרדי' לפי שעה. אמנם נראה היינו אם נגח שור שוה מנה לשור שוה מאתים שאז השור המזיק כלו נעשה אפותיקי מפורש להניזק אז לא מצי לסלוקי' בזוזי ולמפרע הוא גובה כמ"ש תוס' אך אם השור המזיק שוה יותר מחצי נזקו ואיכא עודף אז לר"ע שותפי נינהי ויאמרו גוד או אגוד. אבל לר' ישמעאל יד המזיק על העליונה לסלק הניזק בזוזי חצי נזקו והשור שלו והיינו דכתב תוס' התם דהמו"ל איכא ביניהו בין ר"ע ור' ישמעאל אי מצי לסלוקי בזוזי היינו באופן הנ"ל. ועוד יש להוכיח מתוס' דהתם אלא שאין להאריך כאן בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף