חתם סופר/גיטין/מד/א

חתם סופר גיטין מד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאני התם דמשתרשי לי'. לא הו"מ לשנויי בקיצור הכא לא שייך קנס כפירש"י והוא מוכרח דאלת"ה ה"נ משתרשי לי' אלא הוא הדבר שכתבתי שהרי זה לא נעלם מתחלה דלא שייך בגבאו בחובו כולי האי למיקנסי' אך עיקור חידותי' היה דגבאו בחובו אינו בכלל גזירת מכר דאי הוה בכלל אפי' לא שייך בי' קנסא מ"מ בכלל גזירת מכר הוא וקמ"ל גבאו בחובו לא הוה כמוכר ופריך אי הכי מ"ט באנסו בית המלך חייב לעשר אע"כ דהוה כמוכר טבלו למלך וה"נ להוי בכלל גזרת מכר ומשני לעולם לא הוה בכלל מכר אלא במעשר כל דמשתרשי לי' חייב לעשר אבל הכא אע"ג דמשתרשי לי' כיון דקנסא לא שייך כולי האי ובכלל מכר ליתי' לא יצא בן חורין:

חוץ ממלאכתו מהו אלא לולדות ונימא דמפקע ולדות ממצות. חוץ משבת ויו"ט מהו דנימא דעיקור קפידא אינו בשביל ביטול מצותו של עבד אלא שבת ויו"ט שהרי הרב מצווה על שביתת עבדו כמו על שביתת בהמתו ואם העבד מחלל שבת כאלו הרב עצמו מחלל ומפקיע א"ע ממצוה זו. ויש לעיין הרי אפי' מכרו לח"ל דמקיים כל התורה רק מצות התלוי' בארץ אינו יכול לקיים ואפ"ה יוצא לחירות. וי"ל דהתם אינו מקיים שום מצוה דכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה אפי' קריאת שמע שקורא בחו"ל איננו כקורא בא"י כי גרשוהו מהסתפח בנחלת ה' וזהו מוסר גדול. אך מ"מ נ"ל לא אמרו אלא בעבד כנעני אבל גדולי ישראל ת"ח עוסקי תורה עליהם נאמר בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה ואהיה להם שם מקדש זה בית רבנו שבבבל. והנה במס' ב"ק פרק דו"ה אמר עולא אאנשי בבל גדופי ע"ש היטיב והרי"ף והרמב"ם לא הביאו ויש"ש שם נדחק ולפע"ד מ"ש עולא גדופי איננו גידוף דאחז"ל למנצח זמרו למלך שנוצחי' אותו ושמח ומשה בחירו עמד בפרץ לפניו ע"כ הבבלים אומרים מה לנו לעשות כי אין זכיותינו גורם לנצח רצונו ית"ש ואין כאן גידוף אלא עולא הוה ס"ל יושבי חו"ל אינם יכולין לנצח על כך כי ארץ טמאה היא ואפי' צדיקים שבהם אינם יכולין לנצח ע"כ קרי להו בבלאי גדפאי בבלאי דייקא וע"כ כשמת עולא בח"ל אמרו עליו סוף מס' כתובות אנת עולא על אדמה טמאה תמות עולא דייקא. אבל לית הילכתא כוותי' בזה דקיי"ל בכל מקום מוקטר מוגש ואמר ר' יוחנן איכא סבי בבבל היינו דאהני להו ומשו"ה השמטו הרי"ף ורמב"ם וק"ל:

פשוט מיהא חדא. הרמב"ם פסק אי תפס לא מפקינן והראב"ד השיג הא אין הפסד לעבד בגופו ומה יתפוס. ונ"ל השגתו על חוץ ממצות ומשבת ויו"ט דאל"ה הרי מפסידו בגופו טורח מלאכת שבת ויו"ט ואכתי י"ל דמפסיד בגופו דאלו כשהוא עבד בבית ישראל נקל לו לצאת בהפלת שן משא"כ בבית נכר אין תרופה לו. ואמנם ראב"ד לטעמי' שהשיג פ"ב מגניבה הל' י"ד דקנס דבעי ב"ד מומחין לא מהני בי' תפיסה קודם העמדה בדין מכ"ש הכא עדיין לא הפיל שינו ולפ"ז לפמ"ש רי"ף ורמב"ם דגם הך קנס דמוכר עבדו בעי ב"ד מומחין א"כ בפשטות ה"ל להשיג אלא אפשר הראב"ד ס"ל כהרא"ש דקנס דמוכר לנכרי לא בעי מומחין רק קנס שבתורה כגון שן ועין וכדומה:

ומעלה בערכאות שלהם. נראה מדעת כל העלאה בערכאות אם איננו קפידא דמלכות שצריך דוקא בערכאות אלא הוא מעצמו רוצה בערכאות אפי' איננו דין לפניהם ולא שייך מיקר שם האלילים אלא כתיבת שטר בעלמא מ"מ מחשב ומכבד אותם שלא לצורך והוא אסור ולעיל כל השטרות העולים בערכאות התם מיירי הוה דינא דמלכותא שצריך להעלות בערכאות א"כ הוא אינו מחשב אותם אבל הכא אי לאו דהוה כמציל מידם אסור להחשיבם:

אלא עבד מילתא דלא שכיחא. והנראה מכירת בתים דלא סגי בלא בית ולא אתי לזבוני לא קנסו אלא באותם הדמים ועבד דאתי לזבוני קנסו עד עשרה ובעשרה סגי כיון דלא שכיחי. ובהמה דשכיח. וגם אתי לזבוני קנסו במאה כי כן פסק רי"ף ורא"ש אך רמב"ם פסק גם בהמה בעשרה. ור' בחיי פ' ויגש כתב דמשו"ה נתן יוסף לבנימין שלש מאות כסף כדי שיהיה כפרה לאחיו שמכרוהו לנכרים ודמי עבד שלשים כסף ומאה בדמים הוא ג' אלפים עולה לכל אחד ג' מאות ע"כ נתן לבנימין ולא להם. וכ"כ מורי בהפלאה שם וזה דלא כהלכתא דאין קונסין אלא עשרה בדמים ויש לקיים דבריהם באופן אחר. כי אחר שכבר התחסד אשר על ביתו עמהם ואמר אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם תהיו נקיים והם ברצון נפשם אמרו הננו עבדים לאדני ומסרו עצמם עבדים לנכרי ובח"ל אע"פ שלא נתקיימו דבריהם מ"מ צריכים כפרה על דבור זה וחייב כל א' עשרה פעמים שלשים שקלים והיינו שלש מאות כסף:

מכר עבדו ומת. נ"ל בכלל איבעי' זו מכר בהמתו ומת. וגם עבדו חוץ ממצות את"ל דיצא בן חורין ומש"ה לא הומ"ל בשמעתין דמפקיע לי' ממצות כדאמר בבכורות דזה לא שייך בעבד חוץ ממצות. וגם בבהמה דליכא איסור כלל אחר שמכרו אין כאן שביתת בהמתו. אבל אבית ודאי לא קמבעי לי' דהרי עיקור האיבעי היא אי לדידי' קנסו או ממוני' ובמוכר בית לנכרי היה תחלת התקנה דמיו אסורין הרי אממונו גזרו ואין לדמות גזירת חכמים זה לזה והנה מג"א סי' תקל"ח כ' העושה מלאכה שאינו אבד בחולו של מועד ה"ל כמבשל בשבת דאסור לו עולמית וה"ה לבנו ובמחצית השקל מסיים וצריך לחלק בינו לצורם אוזן בכור. ומג"א לא הודיע מנ"ל דמבשל בשבת קנסו בנו ובתשו' פנים מאירות ח"ב סי' ס"א פשיטא לי' דכשם שלא קנסו בצורם אוזן דאוריי' ה"ה מבשל בשבת לא קנסו בנו אחריו ע"ש וא"כ דברי מג"א תמוהים. ולפע"ד נ"ל כיון דמבשל בשבת במזיד אסור לו עולמית ולאחרים עד מ"ש א"כ הרי נמנו חז"ל על התבשיל ולא על המבשל שהרי אסרו התבשיל לאחרים עד מ"ש אלא עליו החמירו לאוסרו עולמית אבל עכ"פ בחדא מחתא מחתינהו שגזרו על הממון ולא אגברא א"כ ממילא קנסו בנו אחריו וכן בעושה מלאכה בחש"מ בדבר שאינו אבד ודמיון יפה הוא כי כל השבתות ומועדים דין אחד וגזירה אחת להם. ועיין פ"ב דביצה גבי הוא נאסר וקמחו נאסר. ועיין חק יעקב סי' תמ"ח ס"ק כ"א דאעפ"י שביטל חמץ ועבר עליו הפסח מ"מ קנסו בנו אחריו ומוכיח כן מהר"ן דכתב לכ"ע קנסו. ולע"ד ש"ס ערוך הוא עירובין ס"ד ע"ב דאי לאו דהולכין אחר הרוב עוברי דרכים והי' חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח היה אסור אעפ"י שכבר נתיאש והופקר אע"כ לכ"ע אסרו. אלא דמהתם י"ל דוקא עבר איסור דאורייתא אבל לא בביטלו ועבר אאיסור דרבנן ויבואר לקמן אי"ה ולפע"ד אין חילוק ומצאתי טעם מהרי"ט אלגאזי במס' בכורות דכיון דחמץ דפסח אסור בהנאה ממש ואין הבן יורש ולא שייך זכי' מההפקר א"כ גם אחר הפסח עשו כעין תורה ע"ש. ומג"א סי' תקל"ח הנ"ל מסיים ועי' יו"ד סי' צ"ט ע"ש. והנה התם מיירי מבטל איסור לכתחלה דאסור למי שמבטלו בשבילו ומיהו התם גופא לא נתבאר אי קנסו בנו אחריו. ונראה מכוון מלאכתו במועד בדבר האבוד היינו ממש מבטל לכתחלה שעושה תחבולה להתיר מלאכה במועד בפשתן הללו ע"י ששורה אותם קודם המועד כדי שכשיגיע המועד יהיה דבר האבוד ויהי' מלאכתו מותרת וזה כמו מפצע אגוזים שיתבטל חשיבותן ויתבטלו ברוב וכדומה וצ"ע בכל זה כי לא נתבאר היטיב בפוסקים ועיין בסמוך אי"ה:

מהו שיקנסו בנו לפדותו עכ"ל רש"י. רצה בזה דפשיטא לי' דקנסו בנו בהא דלכשיברח אינו יכול לכופו לשעבדו אדרבא כופין אותו לכתוב לו גט שחרור וכ"כ רש"י בהדיא במ"ק י"ג ע"כ דזהו בכלל קנס. וקונסין בהא בנו שלא ירויח אבל איבעי לן אי קנסו גם לפדותו ומסקנא לא קנסו. ובדיבור הסמוך אם תמצא לומר וכו' דאמרינן התם לא ישחוט עולמית עכ"ל וכתב מהרמא"ש בתשו' הנ"ל וכן מהרי"ט אלגאזי הנ"ל דפירש"י כן לר"א דבכורות במתני' שם דס"ל לא ישחוט עולמית אפי' נפל בי' מום אחר לא ישחט עליו. ולהנ"ל ניחא דפשיטא לי' לרש"י מדקנסינן הבן שצריך לשחררו כשיברח ש"מ שלא ירויח ע"י פועל און של אביו והרי כבר קיבל דמי שוויו מהגוי ואם אחר הבריחה עוד ישעבד בו הרי מרויח אבל להפסיד עד עשרה בדמיו קא מיבעי לי' ואיפשטא לקולא א"כ ממילא בצורם אוזן בכור דלרבנן לא ישחוט על אותו המום לא קמביעי לן דמה"ת ירויח הבן אלו לא הטיל אביו בו מום הי' אסור ישאר באיסורו אך האיבעי לר"א דאסור אפי' נפל בו מום אחר והיינו הפסד בזו קמבעי לי' ואיפשטא לקולא. והנה לפ"ז להילכתא שלא להפסיד הבנים משלהם לא יקנסו בנו אחריו אפי' באיסורין דאורייתא אך שלא להרויח דיש ללמוד מכאן חומרא י"ל דוקא בצורם אוזן ולא נפל בו מום אחר דהוה דאורייתא וכן בעבד שברח אע"ג דהוה דרבנן כיון דמפקע לי' ממצות שקול כמו דאורייתא וכן בשביעית כיוצא בזה מדמזלזלו בהו וקשה אבקה של שביעית ודומה לדאורייתא הא ודאי ילפינן משמעתין שקנסו בנו אחריו אבל באיסור דרבנן אפי' דלא קנסו בנו אפי' שהרויח כגון מבטל איסור לכתחלה שמרויח הבן אפשר אי יבטל איסור אינו אלא מדרבנן או כל כיוצא בזה אפשר לא קנסו ואפ"ה כ' רי"ו דבדבר שאינו אבד קנסו לבנו משום דהוה דאורייתא כמו בצורם אוזן ר"ל שלא ירויח שלא ישחוט על אותו המום ומיירי בדבר שאינו אבד שירויח הבן ע"י שנעשה בחוה"מ. ודברי טו"ז סי' תקל"ח צ"ע. עיין חמד משה שם. ובזה ניחא בשטר שיש בו ריבית שכתב תוס' שקנסו בנו היינו טעמא שלא ירויח ומהא הוכיח רש"י שקנסו עכ"פ לשחררו שלא ירויח וזה ברור לפע"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף