חכמת אדם/קמט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png קמט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שער רנה וישועה
מילה ופדיון הבן
[דין מילה] (סי' ר"ס רס"א)

א מ"ע לאב למול את בנו וגדולה מצוה זו משאר מצוה לפי שיש בה צד כרת כשיגדיל ולא ימול. אם לא מל האב את בנו חייבים ב"ד למולו ואם לא מלוהו ב"ד חייב הוא כשיגדיל למול א"ע ואם לא מל חייב כרת ובכל יום עוברים בעונשין אלו. ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר האב ולא מל ב"ד מלין אותו בע"כ ואם האב יודע למול בעצמו לדעת הרבה פוסקים אסור לכבד או לעשות שליח לאדם אחר כי המצוה מוטל עליו ועיין בב"א שער א"וה סי' ז' ואין האשה חייבת למול את בנה (סי' רס"א ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק ואם נתנו לא' אסור לחזור בו משום שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה מיהו אם חזר בו הוי חזר' ואין מועיל בזה קבלת קנין דהוי קנין דברים אא"כ נשבע דחייב לקיים שבועתו ואם נתנו לא' ולא היה בעיר והאב היה סבור שלא יהיה בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון ימהלנו הראשון דודאי לא חזר מן הראשון אשה אינה יכולה ליתן לא' למול כיון דאין מוטל עליה (רס"ד סעיף א'):

ב אין מלין עד שתנץ החמה ביום ח' ללידתו ומש"עה יצא בדיעבד וכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצוה ומלין מיד בבקר ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום דוקא שנאמר וביום השמיני ביום ולא בלילה ואם עבר ומל בלילה או שמל בתוך ח' צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית אלא שלא יטיף בשבת די"א דמילתו כשרה (רס"ב ש"ך וט"ז) ומשהגיע זמנו אסור לדחות המילה ועובר בכל יום ואפילו היה חולה כיון שנתרפא כדאי' בסימן הסמוך חייב למולו ואסור לדחותו אפי' יום א':

ג חולה אין מלין אותו עד שיבריא וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו ז' ימים מעת לעת ואז מלין אותו ואם היה יום ה' בשבת או יום ו' י"א דאסור למולו דשמא יצטרך לחלל שבת שהוא יום ב' או ג' למילתו (ט"ז שם אבל הש"ך בססי' רס"ו כ' דמותר וכ"כ מ"א בסי' של"א שלא יתרשל במצוה ושם יש ט"ס וצ"ל דמשכח לה אפי' בי"ד כגון שחל ר"ה ג' ד' ונולד ביום ב' בהש"מ וא"כ יום ג' הוא ט' ואסור למולו עד יום א' שהוא י"ד) בד"א שממתין ז' ימים בדוקא שחלצתו חמה וכיוצא בו שהוא חולי שבכל הגוף אבל אם חלה בא' מאיבריו כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה ממתינים לו עד שיבריא דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד ואם כאבו לו עיניו כאב גדול כמו שנתבאר בא"ח סי' שכ"ח סעי' ט' הוי כחולי שבכל הגוף (שם):

ד קטן שהוא ירוק ביותר (כ"כ הרמב"ם וסמ"ג ור"יו ולא ידעתי למה השמיטו בש"ע) (והוא כולל גרין געל בל"א וכן מוכח בחולין דאמרינן ירוק כשר מדר"נ ופריך אלא ירוק דטרפה כו') זהו סימן שלא נפל בו דמו לא מבפנים ולא מבחוץ (דו"פ) ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים וכן אם נמצא אדום ביותר כאלו הוא צבוע (כ"כ רמב"ם) והוא סי' שלא נבלע בו דמו באיבריו אלא בין עור לבשר ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ואז מלין אותו מיד וצריך לזהר מאוד באלו הדברים שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה את הכל שאפשר לו למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם וצריך להזהיר המילדות על כך כי בעיני ראיתי המכשלה הזאת שתינוק א' נחלה קודם המילה (שקורין בנומן) והמילדת אמרה זכות מילה יעמוד לו ומלו אותו ומת בו ביום ובק"ק פראג המנהג שהמוהלים הולכים ביום שלפני המילה לראות הילד אם הוא ראוי לימול (רס"ג):

ה אשה שמתו ב' בניה מחמת מילה שנראה שהמילה הכחיש כח הילד לא תמול הג' עד שיגדל ויתחזק כחו ועיין בסי' רס"ג סעיף ב' ג' כל הפרטים מזה וה"ה אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה גם שאר האחיות לא ימולו בניהן אלא ימתינו עד שיגדלו ויתחזק כחם (שם):

ו נולד בהש"מש והיינו ג' רבע מיל שהוא שיעור י"ג מינוטין וחצי קודם צאת הכוכבים בחול נימול למחר ובע"ש נימול ליום א' וכן אינו דוחה י"ט ואפילו בי"ט ב' של ר"ה דקדושה אחת היא אבל י"ט ב' של גליות דוחין ומלין בו אע"ג שהוא שלא בזמנו וה"ה כל שאר הדברים שאינם דוחין שבת דוחין י"ט ב' של גליות (סי' רס"ו ש"ך ס"קו) אבל מצאתי בסמ"ק סי' קמ"ו וברוקח סי' ק"ח שכ' סתם שאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט משמע דגם ביו"ט ב' לא וצ"ע עכשיו מצאתי בשאלתות פ' לך שכ' ג"כ כלשון רמב"ם וידוע שהוא כותב ג"כ של יו"ט ב' של גליות (ולכן נ"ל דהסומך על פסק הש"ע לא הפסיד) ואם נולד קודם לכן כ' המ"א בסימן של"א דלפי מנהגינו שעושין מלאכה עד סמוך לרבע שעה קודם צ"הכ א"כ אם נולד בע"ש קודם לרבע שעה מלין בע"ש ואם נולד כן בשבת מלין בשבת וכ"כ תשובת רדב"ז ח"א סי' רפ"ב דכל הראשונים ס"ל דבהש"מ אינו מתחיל עד ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים היינו י"ג מינוט וחצי ועיין בש"ך סי' רס"ו ס"ק י"א וצ"ע:

ז אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור עיין בש"ע רס"ב סעיף ד' ובסדרי טהרה הלכות נדה סי' קצ"ד:

ח אם נולד כשהיו ברקיע כוכבים קטנים מאד יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחר כיון שלא היה שבת וי"ט ואעפ"י שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום (שם ור"ל דקיי"ל דכיון דנראין ג' כוכבים בינונים כבר חשבנין ללילה ולא בעינן דוקא קטנים וא"כ אם אנו רואין שהרקיע מזהיר כיום אפילו היו נראין כוכבים בינונים חשבינן עדיין ליום דדוקא כשכבר החשיך אזי ל"צ דוקא כוכבים קטנים אלא בינונים סגי אבל כשאנו רואים שהוא יום לא מספקינן כלל משום בינונים רק כיון שנראין כוכבים קטנים מאוד ולכן מספקינן שמא כבר לילה ומהלינן למחר אם הוא חול ואם הוא שבת לא מהלינן דשמא היה יום אבל בבינונים מחזקינן ודאי שעדיין הוא יום ומוהלין אפילו בשבת (כך נ"ל לפרש וצ"ע) ודברי הש"ך ס"ק ט' לא זכיתי להבין):

ט ואם תיכף כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים (ור"ל שנראה שכבר החשיך אלא שלא נראו כוכבים קטנים רק בינונים) סמכינן על הכוכבים ואמרי' דהוי ודאי לילה ומהלין אף בשבת ואין חילוק בכ"ז אם התפלל כבר או לא אלא תלוי ביציאת כוכבים (שם סעיף ה ו ז'):

י נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וצריך לבדוק היטיב שמא יש שם ערלה כבושה ר"ל שהעור הערלה נדבק מאד בבשר ואם יש לו ודאי ערלה כבושה מלין אותו אפילו בשבת ומברכין אבל אם הוא ספק ערלה כבושה אין מלין אותו בשבת אבל מברכין על המילה ואם ודאי שאין לו ערלה כבושה אין מברכין וכן כשמל אנדרוגינס אין מברכין (רס"ג ש"ך ס"קד ועיין בחיבורי ח"א כלל ה' סי' כא) וצריך ליזהר הרבה האיך לעשות ואין חוששין להטיף דוקא ביום ח' אלא ממתינין הרבה שלא יביאוהו לידי סכנה (שם סעיף ד):

יא תינוק שמת קודם שהגיע להיות בן ח' וה"ה להגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחייו מחמת איזה סיבה מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה אבל משימין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים ואין עושין כן אפי' בי"ט שני של גליות דאסור לקבור ביו"ט הנפלים דאפי' לטלטלן אסור (שם סעיף ה) ולאחר ל' י"א דמותר לקברו ולהסיר ערלתו דדוקא נפלים אין קוברין אבל לאחר ל' קוברין אותי ע"י נכרי ומסירין הערלה ע"י ישראל וי"א דאפי' לאחר ל' מלינין אותו במרתף עד למחר (שם עיין בא"ח סי' תקכ"ו במ"א סק"ד וס"ק י"ט כ):

יב הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכלם. וי"א דאשה לא תמול דכתיב ואתה את בריתי תשמור ואשה לאו בת מילה היא וכן נוהגין להדר אחר איש אבל נכרי אפילו הוא מהול לא ימול כלל דכתיב המול ימול ודרשינן המל ימול אבל ערבי מהול הוי כאלו לא נימול וכן ישראל שלא נימול בקטנותו מחמת איזה סיבה ואינו מל א"ע במתכוין להפר ברית וכ"ש מומר הוא דומיא דנכרי ואם מלו א"צ לחזור ולחתוך אבל צריכין להטיף ממנו דם ברית (רס"ד):

יג תינוק שהוצרכו למולו תוך ח' מפני הסכנה לא מקרי מילה כלל. ויכול למול אותו אפילו נכרי אבל אם ישראל מל אותו תוך ח' דעת מקצת פוסקים דיצא והש"ך (בסי' רס"ב סק"ב ובסי' רס"ד סק"ו) כ' דפסול מדינא וכ"כ הב"ח דצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ומכ"ש אם נשארו ציצין המעכבים את המילה או שמל ולא פרע יגמור ישראל המילה ליטול הציצין או לפרוע לאחר שיתרפא (שם):

יד כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שתתגלה העטרה ונקרא עטרה לענין מילה כל ראש הגיד וחוט הסובב בין ראש הגיד להגיד ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בציפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטי' או אבק סמים העוצרים הדם ויהיה נזהר אם יש לאספלנית שפה שיהפכנו לחוץ ולא לפנים שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה. מל ולא פרע כאלו לא מל (שם):

טו יש ציצין המעכבים המילה ויש שאין מעכבים אותו כיצד אם נשאר מהעור הערלה (כ"כ בסמ"ג) עור החופה את רוב הבשר של העטרה ר"ל ראש הגיד בין שהוא חופה רוב הקיפה של החוט המקיף ראש הגיד שהוא עיקר העטרה כגון חוט דק שמקיף למטה בעטרה רוב היקף העטרה אעפ"י שאינו רוב גובהה של ראש הגיד בין שהוא חופה רוב גובהה של ראש הגיד אפי' אינו חופה רוב גובהה אלא במקום אחד אע"פי שאינו רוב הקיפה זהו המעכב את המילה וכאלו לא נימול ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה לא רוב גובהה של עטרה ולא רוב הקיפה של עטרה אינו מעכב המילה מ"מ אם הוא בחול יטול כל הציצין הגדולים אף אותן שאינם מעכבין ואפי' אם פירש יחזור עליהן לחותכן אפילו כשאינם מעכבין המילה (שם):

טז קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאלו אינו מהול רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול א"צ למולו פעם ב' ואפילו אם אינו נראה בעת קשוי רק כשליש עטרה (ונ"ל דזהו שאמרו בגמרא נראה ואינו נראה ועיין בכ"מ שכ' דמשמע דרמב"ם פסק כשמואל ובאמת לא משמע מידי דאדדייק מרישא שהם דברי שמואל לידק מסיפא שהם דברי רשב"ג וכ"כ סמ"ג ורי"ו בהדיא) דהיינו מראש הגיד הואיל ונימול כהוגן וא"כ מה"ת א"צ שום תיקון רק מדרבנן משום מראית עין ולכן אם אפשר לתקן ע"י שידחוק הבשר למעלה מוטב ואם א"א א"צ לחתוך כלום ואם אינו נראה בעת הקשוי רק ראש הגיד לא מבעי' אם יש לספק שמא לא חתכו בשעת מילה כל העור דהוי ספיקא דאורייתא שצריך לחתוך כל העור כדין אלא אפי' ידעינן בוודאי שהיה נימול כהוגן מ"מ מדרבנן צריך לחתוך כל בשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת הקשוי (שם) וכשחוזרין על הציצין המעכבים המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות אבל א"א או"א קיים הילד שכבר התפלל עליו (רס"ה סעיף ד'):

יז ומזה תראה הרעה הגדולה מהמוהלים שאינם בקיאים וחותכין רק מיעוט מהבשר של ערלה והם ערלים מה"ת דכי היכי דמל ולא פרע כאלו לא מל כ"ש כשפרע ולא מל וכ"ש הוא שהרי פריעה הוא רק מריבוי הכתוב המול ימול ועוד שהרי א"א שלא נצטווה על הפריעה ואפ"ה א"ל המל ימול לרבות ציצין המעכבין (כדאיתא ביבמות דף ע"ב וע"ש ברש"י ותוס') ולכן צריכים המוהלים להשגיח ע"ז הדק היטיב ואם לא חתך כדין אזי תיכף יחתוך הוא או אחר מה שנשאר ולא יהיה המוהל החותך סרבן בדבר מלהניח אחר כי אין זה בושה ומוטב לו להתבייש מעט אעפ"י שאינו בושה מלהוציא מת"י מכשלה גדולה כזה וראוי לתקן כמו שהמנהג בק"ק פראג דאיזה ימים אחר המילה הולכין המוהלים ובודקין התינוק אם נימול כהוגן גם שם המוהלים יש להם חברה קדישא ולכן יכולים לתקן תקנות וכן ראוי בכל הקהלות א:

יח ואם נולד מהול קצת אבל לא לגמרי שהיה העור חופה העטרה אפילו כבר הטיפו דם ברית ואח"כ כשנתקשה אינו נראה אלא מהול קצת צריך לחתוך כל הבשר (ש"ך וט"ז ססי' רס"ד) ובנולד מהול לגמרי והטיפו דם ברית ואח"כ מכח שומנו נתרבה ונמשך העור עד שלא נראה העטרה מסתפק הט"ז ע"ש (שם):

יט המל מברך אקב"ו על המילה ואין חילוק במדינתינו אם האב עצמו מל או אחר ולדעת רמב"ם אם האב מוהל מברך למול ובדיעבד גם לדידן אם בירך למול או אפילו אם בירך רק ברכת להכניסו כו' לחוד יצא (רס"ה סעיף א"ב) ולא ימול עד שגמר כל הברכה דכל הברכה צריך להיות עובר לעשייתן ודלא כיש מוהלין המראים חריפותם שתיכף כשמתחילין הברכה חותכין וזהו מעשה בורים וע"ה וא"צ לכסות ערות הקטן בשעת הברכה אע"ג דאסור לברך נגד ערוה אפי' קטן מ"מ כיון שעוסק עכשיו לתקנו מקרי מחניך קדוש ולא מקרי ערוה ואם התינוק טינף עצמו יש לנקותו דלכתחלה יש לזהר מצואת קטן אם אפשר (סעי' ח'):

כ האב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ומברך בין חיתוך לפריעה ואם האב מל ופורע וא"כ הוא טרוד וא"א לו לברך יברך קודם שיחתוך על המילה וגם להכניסו (ט"ז ס"ק א') ונ"ל דיזהר דיברך תחילה על המילה ואח"כ להכניסו דאם יברך תחלה להכניסו צ"ע אם יברך אח"כ על המילה שהרי בלהכניסו לחוד יצא גם מברכת המילה כדאי' בסי' י"ט ובא"י נוהגין שהאב מברך לעולם גם שהחיינו אבל במדינתינו אין נוהגין כן אפי' בבנו הבכור כיון שיברך בשעת פדיון הבן ואפי' אם פטור גם מפדה"ב מ"מ נוהגין שלא לברך (שם סעי' ז"ח):

כא לכתחילה ראוי שיהיה המילה בעשרה לפרסומי מצוה וי"א הטעם משום דהתינוק הוא כיוצא מבית אסורין שצריך להודות בפני י' ולכך אומרים הודו לה' כי לעולם חסדו אבל אינו מעכב (סעיף ו) והאב עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו (סעיף ט):

כב נוהגין להכין כסא לאליהו הנביא שנקרא מלאך הברית לפי שקינא ואמר להקב"ה שישראל הפרו ברית א"ל הקב"ה חייך שעל כל ברית וברית תהיה שם ותראה שמקיימין הברית וכשמניחו יאמר בפיו זהו כסא של אליהו וכשמביאים התינוק יאמרו האב והעומדים שם אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכליך ומהדרין להיות סנדק שהיא תיקון לעון קרי ונוהגין שאין נותנין סנדקות מב' בניו לא' שהיה כבר סנדק אצל בנו ויש מקומות שהמוהל מתפלל ביום המילה שנאמר רוממות כו' וחרב פיפיות בידם כו' אבל אינו דוחה לאבל הדוחה לאבל מלהתפלל כאלו גוזל את המת וכאלו מונע מעשות מצוה אם לא במקום שיש מנהג (ש"ך סי' רס"ה):

כג נותנין את הערלה בחול ועפר וכן רוקקין הדם המציצה אל העפר ואם הוא שבת יזהרו שלא ליקח אלא עפר מוכן כגון חול שמונח בביתו ויזהר שלא יקח חול מבחוץ:

כד ונוהגים לעשות סעודה ביום המילה שכל מצוה שקבלו ישראל בשמחה עדיין עושין בשמחה וכתיב שש אנכי על אמרתך ומי שאפשר לו לעשות סעודה ומקמץ ואינו נותן רק קאווע או יי"ש ומיני מתיקה לא יפה עושה והגר"א מיחה בהם ואם נמצאו בני אדם מהוגנים שם ומזמנין אותו ואינו הולך הוי כמנודה לשמים. עוד נהגו לעשות סעודה במיני פירות ומשקין בליל שבת שקודם המילה והוא ג"כ סעודת מצוה (סעיף י"א):

כה מי שיש לו ב' תינוקות למול יכול לברך ברכה א' לשניהם ואפי' אם ב' מוהלים יברך הראשון על המילה ויכוין גם להוציא השני והשני יברך אשר קידש ידיד ויעלה גם על הראשון ודוקא שנתכונו לכך ולא השיחו בנתים בדבר שאינו מצרכי מילה ולכן הנכון שלא יביאו הב' לבית הכנסת עד שימולו הא' ואח"כ יביאו הב' ויברך ואפי' אם מלין שניהם בבית א' יעשו כן ומ"מ אם ירצו יכולין לפטור בברכה א' ובלבד שיתכוונו לכך ולא ישיחו (סעיף ה):

כו לאחר המילה המוהל או איש אחר מברך אשר קדש ידיד כו' ונותנין לתינוקות לשתות אבל הנכון שהסנדק או השמש ישתה כולו או מלא לוגמיו כדין כל דבר שטעון כוס (ושאר מנהגי מילה ידוע ומבואר עוד שם בסי' רס"ה):

כז מילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה צרעת שאם יש בהרת בעור הערלה אעפ"י שיש בקציצות הבהרת ל"ת שנאמר השמר בנגע הצרעת מ"מ אתי עשה דמילה ודוחה ל"ת אבל אם לאחר שנימול גדל הבשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו כדלעיל סי' ט"ז מ"מ אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחותכו עד שיתרפא כיון שאין צריך למולו פעם אחרת אלא מדרבנן (רס"ז) ונ"ל דאפילו אם הוא ס' אם מהלו אותו כהוגן בתחלה וא"כ הוא ס' דאורייתא מ"מ אין ס' מוציא מידי ודאי שהרי בודאי עובר על ל"ת מה"ת (רס"ו):

כח מילה בזמנה דוחה שבת ויו"ט שנאמר ביום השמיני וקבלו חז"ל אפי' בשבת אבל שלא בזמנה אינו דוחה אפילו י"ט א' כדלעיל סי' ו'. ואפילו בזמנה אינה דוחה אלא המילה ופריעה ומציצה ואפי' פירש חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפי' במקום א' אבל על שאינו מעכבים כגון על מיעוט העור במקום א' אם לא פירש חוזר אבל אם פירש אינו חוזר. ומותר לתת על המילה אספלנית וכ"ד שדרכו לעשות בחול (שם):

כט האיזמל שמלין בו הוא מוקצה מחמת חסרון כיס שהרי מקפידין עליו הרבה ולכן אין לטלטלו בחנם אפי' קודם מילה ולאחר שמל חולקים הפוסקים אם מותר לטלטלו ואמנם כל זמן שלא הסירו מידו מותר להוליכו למקים המשתמר (מ"א סי' של"א) ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח מידו כ' א"ר (שם) שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו למקום המשתמר ובדיעבד כשיש חשש שלא יגנב יש לסמוך על רמ"א וש"ך בנק"הכ דמותר לטלטל ומשמע אף לאחר שהניחו מידו (שם):

ל מכשירי מילה אין דוחין שבת וי"ט לפיכך אין עושין סכין למול בו. ונ"ל דה"ה אם הוא אינו חד אסור להשחיזו במשחזת שהרי הוא מתקן כלי והוי אב מלאכה ואין שוחקין סממנים ולא מחמין לו חמין לרחצו שהרי כ"ז הוא אב מלאכה ודוחין המילה עד יום א' ואפי' ע"י נכרי אסור אבל דבר שאינו אלא משום שבות כגון להביא ממקום שלא ערבו מותר ע"י נכרי דהוי שבות דשבות ואם הכין סממנים מע"ש ונתפזרו מחלוקת בין הפוסקים דרמב"ן מתיר כיון שזמן המצוה הוא היום אע"פי שיודע שאח"כ יצטרך לחלל שבת לשחוק סמנים אח"כ מותר משום סכנת נפש ודעת רוב הפוסקים דדוחין המילה עד יום א' (שם ובש"ך ס"קו):

לא במדינות אלו נוהגין לרחצו בחמין שהוחמו מע"ש או מטמינין לו חמין ואח"כ רוחצין אותו במ"ש וכן ביום ג' למילתו ויזהרו שלא ישרו סדין במים דהוי כיבוס אלא ישים הנכרי הסדין תוך המים אבל אסור לומר לנכרי להחם מים דבזמננו אין סכנה בלא רחיצה וכ"ז בסתם אבל אם יש שום חשש סכנה אם לא ירחצו אותו מותר לחלל עליו שבת כשאר חולי שיש בו סכנה (א"ח סימן של"א):

לב אדם שלא מל מעולם או שלא פרע (מ"א שם) לא ימול או יפרע בשבת שמא יקלקל ונמצא חילל שבת ואם כבר מל פעם א' מותר ואפי' אם הוא אביו:

לג דין אם נולד בה"שמ מבואר לעיל סי' ו':

לד קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו ב' ערלות. ואנדרוגינס. ויוצא דופן. ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה נימולים לשמונה אבל אין דוחין שבת ויו"ט ודין מי שנולד בחדש ז' או ח' מבואר בש"ע סי' רס"ו סעיף י"א:

לה ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית מלין אותו בשבת ולא חיישינן שמא יוציא אותו לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית אבל כשאמו ג"כ מומרת ונתנו את הבן למול אין מוהלין בשבת דשמא יחזרו בהן ויוציאו אותו לתרבות רעה (ט"ז וש"ך) וישראל שנולד לו בן מנכרית אין מולין בשבת שהולד כמותה. וממזר מלין אותו אפילו בשבת ומברכים עליו ברכת אשר קדש ידיד עד כורת הברית אבל א"א קיים את הילד דלא ניחא לישראל לקיים ממזרים וכן א"א כשם שנכנס לברית כו' ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר וי"א שקורין שמו כידור ע"ש הפסוק כי דור תהפוכות ומלין אותו בחצר בית הכנסת ובתיקוני זוהר ד' י' משמע דאין מכינים לו חול להטיף דם ברית לתוכו וכן אין נותנים הערלה בחול ע"ש:

לו נהגו ששני מוהלים מלין בשבת אע"ג דיש מחמירין ונ"ל דעכ"פ במקום שנהגו שמכבדין ג' למציצה בשבת לא יעשו כן אלא הפורע ימצוץ (ססי' רס"ו):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.