חכמת אדם/קמד

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png קמד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הלכות צדקה
דין חיוב נתינת צדקה (סי' רמ"ז רמ"ח רמ"ט ר"נ)
ועיין עוד מהל' צדקה בס"ח מסי' שי"ז עד סי' של"ג

א מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו וכמה פעמים נצטווינו בה במ"ע וגם יש בה ל"ת המעלים עיניו ממנה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל כדכתיב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' וכאלו עובד עבודת כוכבי' ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכת דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כמעשה דנחום איש גם זו (בתענית כ"א ע"ב) ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו ויתן האדם אל לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה וכמו שהוא מבקש שישמע שועתו ותפלתו כך הוא ישמע שועת עניים גם יתן אל לבו שגלגל הוא שחוזר בעולם וסוף שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו ואל יעלה על לבו לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד וזה חלקו מכל עמלו בעה"ז חוץ משאר מע"ט כדכתיב והלך לפניך צדקך והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת לו חיים (רמ"ז):

ב כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו ואפילו עלי המתפרנס מן הצדקה כגון שיש לו מעט ממון ואיני נושא ונותן בהם דמותר ליטול מצדקה כיון שאין לו כדי להתפרנס מן הריוח מ"מ כיון שיש לו במה להתפרנס חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לי וב"ד כופין על הצדקה כיון שעובר בלאו וממשכנים על הצדקה (רמ"ח): ב' עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל א' מהם ליתן צדקה שלו לחבירו אבל אם התחייב כל א' קנס שעברו על איזה דבר אינם יכולים לתת א' לחברו דא"כ אין כאן קנס (רנ"א סעיף י"ב):

ג וראוי שיכוף אדם יצרו וירחיב ידו. וכל דבר שהוא לש"ש יהיה מהטוב והיפה. האכיל רעב יאכילנו מהטוב והמתוק שבשלחנו הלביש ערום יכסנו מהיפה שבכסותו הקדיש דבר לבה"כנ יקדיש מהיפה שבנכסיו שנאמר כל חלב לה' (שם):

ד אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' לפדיון שבויים אפי' יש להם ממון הרבה אא"כ כוונת הדיינים לכבודם שהם בני בלי שם טוב ועל ידי שפוסקים עליהם משימים להם שם אבל כשהם בלא"ה בעלי שם טוב אין פוסקים עליהם להחשיבם יותר ואם אין כוונתם לעשות להם שם גם בזה אסור ומוציא ממון שלא כדין וכן אם האפוטרופס עומד ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותן ודוקא לפסוק עליהם עכשיו אבל אם יש להם עניים קרובים וכבר היה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה ואם לא יתנו להם יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים כופין אותן ליתן הקצבה ואפילו אינם מופלגים בעשירות. ודוקא כשהיה להם כבר קצבה מאביהם אבל אם לא היה קצבה מאביהם אע"פי שיתבזו אין פוסקים עליהם דאין זה אלא סילוק פגם ולא קבלת טובה (ש"ך שם):

ה שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו היה רעב יאכילהו. הצריך ללבוש ילבישנו. אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני חייב לקנות לו סוס ועבד וכן לכל א' וא' לפי מה שצריך הראוי ליתן לו פת יתן לו פת הראוי ליתן לו פת חמה חמה צונן צונן להאכילו תוך פיו מאכילין אין לו אשה ובא לישא משיאין לו ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה ואשה שבאה להנשא נותנין לה כפי הראוי לה כל הצטרכות (ש"ך ס"קג) ואף שאפשר שאין כ"ז חל על היחיד לבד אא"כ הוא עשיר מופלג מאד או שאינו דר באותו מקום רק הוא לבדו מ"מ על כלל העיר ודאי חל כל החיוב הזה וכ"ז בעניים שאינם מחזירים על הפתחים אלא שמתפרנסים בחשאי אבל עניים המחזירים על הפתחים נותנים לכ"א מקופת הקהל וכן כל יחיד ויחיד שמחזר אצלו נותן לו מתנה מועטת (רנ"ו):

ו ת"ח חייבים לתת לו לפי כבודו ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה שקונים לו בזול וקונים ממנו ביוקר ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בהם ואמרו חכמים כל המטיל מלאי לת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לת"ח ומשיא בתו לת"ח (סי' רנ"ג):

ז עני העובר ממקום למקום נותנין לו לחם מזון ב' סעודות ולפתן עם הפת כגון ירק וקטניות וכיוצא בו ובשבת נותנין לו צרכי שבת ואם לן נותנין לו מצע וכסת לישן עליו ואם מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו (ר"נ):

ח עיקר חיוב הצדקה חל לפי ממון לפיכך אם היו עניי העיר מרובים והעשירים אומרים שיחזרו על הפתחים והבינונים אומרים שלא יחזרו אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור לפי ממון הדין עם הבינונים (שם):

ט מי שהוא עבריין שרגיל לעבור אפי' באחת מן המצות ולא עשה תשובה אינן חייבין להחיותו או להלותו ולפדותו אבל אם עבר לתיאבון איזה עבירה פעם א' מ"מ לא יצא מכלל אחוה בזה ובעושה להכעיס עבירה א' עיין בי"ד סי' רנ"א סעיף ב' בש"ך וט"ז שם:

י עשיר מופלג מותר לבזבז אף יותר מחומש מנכסיו (עיין רסי' רמ"ט) ואם אינו מופלג בעשירות יתן עד חומש נכסיו ואל יבזבז יותר מחומש כדי שלא יצטרך לבריות ומדה זו היא עין יפה ומדה בינונית ליתן עכ"פ מעשר פחות מכן הוא עין רעה:

יא חומש ומעשר שאמרנו היינו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש או מעשר שהרויח בכל שנה וי"א דלעולם חייב ליתן חומש מן הריוח דהיינו בכל חצי שנה יעשה חשבון ויתן מעשר כדכתיב עשר אעשרנו (ע' כנה"ג שנדפ' סביב הש"ך) ואין לעשות מחומש או ממעשר שום דבר מצוה כגון מה שנתחייב בה כבר אלא יתננה דוקא לעניי' וכן מותר ליתן מזה להיות בעל ברית ולהכניס חתן לחופה ולקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים אם לא היה יכולת בידו בלא"ה לעשו' מצות אלו וכן לקנות מצות בב"הכנ אפילו לכבד אחרים שהרי אף במעשר דגן טובת הנאה שלו ויתן למי שירצה ובלבד שיהיה כוונתו בשעת קניית המצות שיפרע ממעות מעשר שלו דאל"כ כיון שכבר נתחייב אסור לפרוע חובו ממעות מעשר וכן כל דבר שהוא מחויב ליתן אע"פי שנקראת צדקה כגון לפרוע מסים דאע"ג דכתיב ונוגשיך צדקה וכל מה שנוטלין א"ה נקרא צדקה מ"מ כיון שחייב בלא"ה ליתן מס אסור לפרוע חובו ממעשר וכן מותר לפזר מזה לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם ואפילו כשבידו לפרנס בלא"ה אבל לקטנים כיון שמחויב לפרנסם אסור וכן לאביו אם אין ידו משגת לפרנסו מותר אבל אם יש לו לפרנס תבא לו מארה ואם הוא עשיר והם סמוכים על שולחנו אפילו לבניו הגדולים אסור (רנ"ג סעיף א') ואם קנה ספרים צריך לכתוב עליהם שהן מן המעשר כדי שלא יחזיקו בניו בהם כשלהם וגם צריך ליזהר שישאילן לאחרים אם לא שהיא צריך ללמוד בהם אזי הוא קודם (רמ"ט ס"ט ט"ז ס"קא) ועיין לקמן כלל קמ"ח סי' ד' נתבאר עוד מדיני מעשר:

יב הא דאסור לבזבז יותר מחומש דוקא בחייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה ומ"מ נ"ל דאין ראוי ליתן מממונו לצדקה ולהניח בניו ריקם אם הם צריכים לפרנסה (כדאיתא בח"מ ססי' רנ"ב שהאומר לעשות דבר טוב מנכסיו נותנין ליורשין) ועכשיו מצאתי בשאלתות דר"א סוף פ' כי תשא אהא דהמבזבז כו' יותר מחומש הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה תילתא וכן הילכתא ובכתובות ד' ס"ז ע"ב א' התם הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה משמע כדברי רמ"א אלא דמר עוקבא לא רצה ליתן יותר ממחצית אך כיון דמשאלתות משמע דהא דקאמר לית לן בה ר"ל מותר יותר מחומש אבל לא כולו אלא או מחצה או שליש לפי הנוסחאות בדברי מר עוקבא וכ' שם הגאון ר"י ברלין אלו ראה רמ"א דברי השאלתות ודאי היה כותב כן:

יג צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה וטוב לב וזה עיקר קבלת השכר ויתאונן עם העני בצערו וידבר לו דברי תנחומין ואם נותנו בפנים זועפות ורעות לא מבעי' שהפסיד זכותו אפילו אם נותן לו הרבה אלא גם עובר בלאו ולא ירע לבבך כו' ואם אין לו מה יתן לו לא יגער בו ולא יגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת. ואסור להחזיר העני השואל ריק' אפי' נותן לו רק דבר מועט שנאמר אל ישוב דך נכלם (שם):

יד המעשה אחרים ומשתדל אצלם שיתנו שכרו גדול משכר הנותן שהרי ב' מצות בידו. א' שזיכה את העני במה שנותן לו להחיות ועוד מצוה ב' שזיכה את חבירו לעשות מצוה. כן נ"ל פירושו:

טו ח' מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה הגדולה שאין למעלה הימנה המחזיק ביד ישראל שאינו צריך עדיין לבריות רק שאין בידו כ"כ מעות לפרנס מפירות של מעותיו וע"ז נאמר וכי ימוך אחיך והחזקת בו ומדקאמר והחזקת משמע שעדיין הוא עומד אלא שאם לא יחזיק אותו אזי יפול לגמרי וידוע כי עד שלא יפול האדם דבר נוח הוא להקימו אבל משנפל אזי קשה להקימו ולכן מצוה לעשות עמו שותפת או ללות לו או להמציא לו מלאכה כדי שיתפרנס במעשה ידיו (רמ"ט):

טז פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי נותן והעני אינו יודע ממי מקבל וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה שקורין מתן בסתר ואמנם לא יתן אדם לקופה של צדקה אא"כ יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בו כשורה:

יז פחות מזה שיודע הנותן למי נותן אבל העני אינו יודע ממי לוקח כגון גדולי חכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונים על הצדקה נוהגים כשורה ויש אנשים ששולחים לעניים ע"י שליח נאמן שהעני רגיל עמו ואינו מתבייש מן השליח ומזהיר לשליח שלא יגלה להעני מי הוא הנותן והם בכלל מדה זו (שם):

יח פחות מזה שהעני יודע ממי נוטל ולא ידע הנותן למי נותן שאעפ"כ העני מקבל קצת בושה כיון שיודע ממי נוטל ובמדה זו הנותן לשליח מהימן לחלק למי שירצה והשליח הודיע להעני מי הוא הנותן (שם):

יט פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל:

כ פחות מזה שיתן לו כראוי אחר שישאל:

כא פחות מזה שנותן לו בסבר פנים יפות אבל אינו נותן לו כראוי:

כב פחות מכולם שנותן לו וצר בנתינתו אע"ג שאינו מראה לעני פנים זועפות אבל אם מראה לו פנים זועפות אינו נחשב לצדקה כלל כדלעיל (שם):

כג ולא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם התפאר לא דיו שאינו מקבל שכר אלא אפי' מענישין אותו עליה ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שישאר לו לזכרון או לטעם אחר ובלבד שלא יהיה כוונתו להתפאר בזה (עיין בתשו' רשב"א סי' תקפ"א) ולכאורה כל הראיות שהביא אינו אלא שאחרים מפרסמים מעשיו אבל מנ"ל שהוא עצמו יכתוב עליו:

כד טוב ליתן צדקה קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם):

כה אמרו החכמים יהיו עניים בני ביתך ר"ל שמצוה שיהיו בני ביתו העניים והיתומים ומוטב להשתמש בהן משישתמש בעבדים ויחשב לו לצדקה (סי' רנ"א סעיף ו'):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.