חידושי הרי"מ/כתובות/קח/א

חידושי הרי"מ כתובות קח א

דף ק"ח ע"א

שוקל כו' ופורע חובו כו' בשלמא שוקל מצוה קעביד כו'. ותמהו הא גם פריעת ב"ח מצוה. ולפי' תוס' דמיירי בגבוי כו' שאין ממשכנין עיקר התי' חסר. ונראה פשוט דהא איבעי' בש"ס נדרים (ד' ל"ו ע"ב) תורם משלו על של חבירו אי הוי זכות או לא משום דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוני' ע"ש. ואף שעולה התרומה ומעשר סך רב אין חילוק כיון שיש מצוה בנתינ' זו א"כ המצוה שוה הפסד הממון. ואינו זכות כלל מה שזה מפריש ונותן עבורו כיון שלוקח ממנו המצוה ואלו הי' מפריש משלו הי' מקיים המצוה כנ"ל השוה יותר ע"ש. וא"כ לא קשה כלל קוש' תוס' מהא דיורד לשדה חבירו ומציל בשכר שמשלם לו מה שהנהו. דפורע חובו לא הנהו כלום דכשיהי' פורע בעצמו הי' מקיים מצות פריעת בע"ח מממונו ועתה שזה פרעו משלו ביטל ממנו המצוה וכיון דאפילו זכות לא חשיב מה"ט מכ"ש שאין צריך לשלם דלא חשיב מהנה שיצטרך לשלם לו כנ"ל. וגם במודר הנאה מותר שם מה"ט תורם שלא מדעתו כו' ע"ש. אמנם החילוק דשם אין רק המצוה משא"כ בע"ח דיש שיעבוד נכסי שהב"ד גובין בע"כ אף שאין הלוה רוצה לשלם א"כ זה ענין אחר שאינו שייך להמצוה דגם כשאינו רוצה לשלם ולקיים המצוה יגבה מנכסיו בלי קיום המצוה ושוב חשוב מהנה זה הפורע חובו שסילק השיעבוד מנכסיו ואף שביטל המצוה מה בכך מ"מ הנהו. ואף שהיה יכול לפרוע בעצמו והיה מקיים המצוה זה אינו ענין לפטור מהמהנהו כנ"ל בשביל שהי' יכול לקיים המצו' בממונו. דכשלמא כשכל מה שהנהו הוא מה שסילק ממנו החיוב של המצוה שפיר לא מיקרי כלל הנאה דומיא דתורם. משא"כ כשסילק שיעבוד שאינו שייך להמצוה רק שיפטור בשביל שהי' יכול ליתן ממונו ע"י קיום מצוה ודאי דאין זה פוטרו דמ"מ עתה הנהו. וא"כ פריך שפיר בשלמא שוקל מצוה קעביד היינו דמבואר פ"ק דר"ה (ד"ו) דהא דקי"ל ממשכנין הוא רק בתורת כופין עד שיאמר רוצה אני. ומבואר בגמ' פ"ק דקדושין (ד' מ"ט) דהוא מטעם משום מצוה לשמוע ודאי מרוצה באמת. אבל כל שאינו אומר רוצה אני אינו גובין מנכסיו כיון דלא יקוים המצוה. א"כ שפיר מותר במודר הנאה דאין מהנהו כלל כיון שסילק ממנו חיוב המצוה דמה שהי' ממשכנין הי' ג"כ רק לקיום המצוה וכשהי' עושה המצוה בממונו שוה הממון. וזהו שכ' רש"י ז"ל ועתה שכר המצוה על הנותן כנ"ל. משא"כ פורע חובו דקי"ל שיעבודא דאורייתא אף ביתמי דלאו בני מיעבד מצוה דקי"ל כרה בדר"י (בערכין ד' כ"ב) א"כ משתרשי לי' בסילוק השיעבוד בלי המצוה ולא מהני מה שהי' יכול לפרוע ולקיים המצוה כנ"ל. משני חנן הוא כו' ונראה הטעם דפליגי בהא דחנן סבר דמ"מ הא קי"ל נכסוהי ערבין ושיעבוד הגוף הוא המצוה דפריעת בע"ח וע"י נכסוהי ערבין כו'. ולכך גם ביתמי לא מיקרי פקע שיעבוד הגוף כיון דהי' אלוה מצוה כמ"ש הר"ן דעיקר ערבותן של נכסים כשלא יהי' הלוה ע"ש [פ' הכותב על דף פ"ה ע"ב] אבל מוחל במוכר שט"ח כו' אי פקע שיעבוד הגוף אין שיעבוד נכסי ע"ש. וא"כ שפיר פטור פורע חובו דעיקר שסילק שיעבוד הגוף שפקע חיוב המצוה ממנו וממילא פקע השיעבוד נכסי מלוה. ועל מה שסילק ממנו שיעבוד הגוף פטור מלשלם שזה המצוה דניחא ליה. ולענין השיעבוד נכסי הוי רק גורם שלא יהא כנ"ל. וממילא גם במודר הנאה מותר. ורבנן סברי דאין שייכות להשיעבוד נכסי וחייב כנ"ל:

ומיושב דשני רבא בלוה ע"מ שלא לפרוע דלא שכיח כלל. ולמ"ש היינו דומיא דשוקל כו' שלא יוכל לגבות בתורת שיעבוד כשלא ירצה רק בתורת כפי' לקיים מצות פריעת בע"ח כדאמר פ' הכותב (ד' פ"ו) לר"פ כו'. ממילא גם רבנן מודו דמותר במודר כו' ושפיר תני פורע חוב דומיא דשוקל כנ"ל:

ומובן היטיב פסק הש"ע (ח"מ סי' קכ"ח) בעלילה או בגוי שאין מצוה חשוב רק סילוק מנכסיו וחייב כנ"ל:

תוס' הביאו הירושלמי דמחלק בין מזונות דמחייבי רבנן דלא עלה ע"ד שתמות ברעב אבל פורע שט"ח מודו רבנן דפטור דאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי ואף משכון ואף בע"ח דוחק. וכ' תוס' דפליג אגמר' דידן דמשני חנן הוא כו' ע"ש:

ולע"ד לולי ד' קדשם. שאינו חולק כלל דגוף הסברא ג"כ לכאורה תמוה משום מפייס הוינא ופטור ויהי' מותר במודר והא שורף שט"ח או מוחל או שליש שהחזיר שטר חייב ולא אמרינן מפייס כו'. ונראה לע"ד דהא נחלקו הפ' בנותן סתם אי להלואה או למתנה והרב' פ' דסתמא למתנה והרשב"א ז"ל הוכיח דסתם לאו למתנה מיורד כו'. וכבר כתבתי לעיל דגם בפורע חובו של חברו שייך זה גם לרבנן נהי דהדין דצריך לשלם אי יהיב בתורת ע"ד לשלם מפורש אבל בסתם למה לא נימא דסתמא לשם מתנה להלוה כיון שלא פירש עד שישלם לא עדיף מנתן לו ממש. וכמ"ש רשב"א ביורד לשדה חברו כו'. והנה הא דפורע חוב נפטר הלוה הוא כמו (קידושין ד' ז') הילך ק' והתקדשי לפלוני דמדין ע"כ חשוב כאלו נתן בעצמו כיון דזה נותן בשבילו ולהירושלמי מבואר שם (ברשב"א ד' ח') הטעם דזוכית בשבילו ומקבלת כאלו נתן לה. וכן בזה ג"כ המלוה זוכה בשביל הלוה וכאלו פרע לו. וא"כ הוי כנותן לו סתם. והנה ביורד לשדה חבירו שלא בפניו או מציל אבידה שייך סתמא שעשה ע"ד לשלם ומ"מ רצה לעשות טובה לבעה"ב שגם שישלם מ"מ הוי טובה. משא"כ פורע חוב חבירו אם ע"ד שישלם לו אינו שום טובה מה חילוק שחייב לזה או לזה. ואין שום טעם שיעשה זה ע"ד שישלם לו. וסתמא למתנה ועשה טובה שפרע בשבילו. משא"כ ע"ד לשלם מי ביקש זאת מידו. והגם דלמאי דאמר פ"ק דגטין (ד' י"ד) במע"ש בהאי הנאה דקא משניא לי' בין מלוה ישנה לחדשה כו'. וא"כ חשוב קצת טובה מה שפורע ויהי' חייב לו שהיא חדשה. מ"מ נגד זה אמר הירושלמי שפיר מפייס הוינא ומחיל לי ועשה לו ריעותא יותר מקצת טוב' הנ"ל. וגם במשכון וכנ"ל. ואמר זה רק לטעם דשוב מורה יותר בסתם דלמתנה יהיב לא ע"ד שישלם לו. משא"כ במזונות דמשנתינו דלא עלה ע"ד שתמות ברעב ודאי דחשוב טובה גם בנותן לה ע"ד שישלם בעלה. ולכך בסתמא ע"ד תשלומין כנ"ל ושפיר חייב לרבנן. וא"כ מיושב שפיר דאין ירושלמי חולק כלל על גמר' דילן. דמודה הירושלמי בנותן בפירוש בפירעון חוב ע"ד שישלם לו הלוה לרבנן חייב כמו במזונות כנ"ל רק בסתם סבר שפיר דגם לרבנן דוקא במזונות ע"ד לשלם משא"כ פורע חוב כיון דשייך מפייס כו' למה לו לעשות זאת ע"ד שישלם וסתמא למתנה. אבל גמ' דידן דמיירי לענין מודר הנאה שפיר משני חנן היא דלרבנן כיון דבפירש ע"ד שישלם חייב א"כ בסתם דלשם מתנה אסור במודר הנאה דמהני ליה ממש וי"ל דגם הש"ס מודה דין הירושלמי בסתם כנ"ל. ומ"ש ירושלמי אח"כ בבע"ח דוחק נשמעיני' כו' זה לחנן דבזה סתמא לא למתנה דמ"מ עשה לו טובה ומ"מ לחנן פטור כפורע חוב ופירש ע"ד לשלם דפטור. והוכיח משוקל דממשכון וסובר דלמאי דמוקמינין כחנן לא מיירי באבוד וגבוי רק כפשטי' כנ"ל:

ולכאורה מוכח כמ"ש. דאי בסתמא ע"ד לשלם מנ"ל לגמ' דלרבנן אסור דלמא אדרבא משום דחייב לשלם בפורע חובו א"כ לא מהני לי' כלום דהא יצטרך לשלם לו ומה חילוק ללוה לא' או לב'. דהא במחזיר אבידה כשנוטלין שכר רשאי ליטול רק בשניהם מודרין תפול כו'. ואף דלא ילונו כו' היינו שמקנה לו מעות ההלואה וזה חשיב הנאה משא"כ בנותן למלוה שלו והוא חייב לו כמו שהי' חייב. רק מה דמשתני לי' בין מלוה ישינה כו'. וזה לא מצאנו מפורש שיחשב הנאה. ורק בארווח לי' זימנא כששוה פרוטה חשיב ממון (בקדושין ד' ו' ע"ב) וזה לא הוזכר בפורע. ואדרבא הי' הסברא יותר דלחנן חשיב מהני כיון שפטור ולרבנן לא חשיב. ולגמ' פשיטא להיפוך. ומשמע כמ"ש דסתמא למתנה ולכך לרבנן אסור כנ"ל:

אך א"כ בפירש שפורע ע"מ לשלם לו הי' מותר במודר הנאה גם לרבנן ולא משמע כן דא"כ לוקי הכי וע"כ דגם זה חשיב מהני כמו לא ילוני כנ"ל. ועוד דאם הי' כן גם בסתם לא הוי קשה דאף להפ' דסתמא בתורת מתנה מ"מ גבי הלוהו כו' ואמר דר בחצירי כ' הרא"ש ב"מ (ד' ס"ד ע"ב) דסתמא בתורת שכירות דבמתנה יש איסור רבית וסתמא לאו לאסורא מכוין ע"ש. וא"כ לרבנן אף אי מודים בפורע חוב סתם דפטור כמ"ש דלמתנה מ"מ במודר הנאה דלמתנה אסור שוב סתמא ע"ד לשלם כדי שלא יהי' באסור. והי' מותר גם בסתם. וע"כ דגם ע"ד לשלם אסור ושייך כנ"ל. אך הרשב"א ז"ל לא ס"ל לחלק בין איסור. דהא מייתי ראי' מהא דהלוהו ודר לכל סתמא ע"ש. אך תוס' י"ל דס"ל כנ"ל ומש"ה לא פירשו כמ"ש דאי ש"ס דילן סובר כהירושלמי ויהי' הטעם כמ"ש דמזונות סתמא ע"ד שישלם ופורע סתמא למתנה לא הוי פריך לרבנן ממודר הנאה דבזה לאו למתנה משום איסור ומודו רבנן דפטור. ויש לדחות כיון דב"כ וב"כ אסור כנ"ל:

על מ"ש תוס' דפורע חוב מיירי במזון אשה. קשיא לי הא במשנה נדרים תרווייהו תנן (ל"ג ע"א) שוקל כו' ופורע חובו ושם ל"ח זן את אשתו ואת בני' אע"פ שחייב במזונותיהן. אולם הר"ן ז"ל פי' שם דזן בתורת מצוה ולא בתורת פירעון של בעל ואתיא אפילו לרבנן ע"ש. וי"ל דדייק לישנא אף דמיירי גם משנה א' במזונות מ"מ תני' לי' בלשון פורע דבתורת פירעון זן. ומשנה ב' תני זן כו' שלא לפירעון כנ"ל:

ומ"מ אינו מובן מה בכך שזן למצוה הא מ"מ משתרשי לי' לבעל ואסור לרבנן. דהא מחזיר אבידה שנוטלין שכר חשיב מהנה אף דמכווין למצוה. אך י"ל דגם שם מותר להחזיר והנאה תפול להקדש. כיון דמכוון למצוה וכן בזן משום מצוה. או י"ל דמיירי כשאין לבעל נכסים דלא מהני לי' דלא הוי ממה לגבות. וכשהיתה דוחקת הי' פטור גם אח"כ שיהי' לו משום צאי כו'. ורק משום שיכולה ללות מש"ה לא חשיב מהנה. או דכמו במצוה בא"ה אף דמרויח שפיר דמי דחשיב כדבר שאינו מתכוין לענין ההנאה כן זה כיון דעני' הוא ומכוין למצוה לזונה חשיב לגבי מה שמהנה אותו דבר שאינו מתכוין. ופ"ר לא הוי דאפשר הי' דוחקת ומתפרנסת ממ"י:

עוד י"ל דהא קי"ל לא ילונו ולענין למכור (בנדרים ד' ל"א) מותר למכור ביותר משוי' דלא חשיב מהנה כיון שלוקח ביוקר לא נהנה. וא"כ לרבנן כשחייב לשלם פורע חובו א"כ בשלמא פורע מעות אף שחייב לו הוי כהלואה דמהני כמ"ש לעיל משא"כ כאן תני זן שנותן לה מזונות ממש והבעל יהי' חייב לשלם לו מעות הוי כמוכר ביוקר. דהא אם לא הי' נותן לה הי' הבעל פטור לגמרי אח"כ די"ל צאי ורק ע"י שנתן ממילא הוי לגבי דידי' ביותר שאינו נהנה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד נראה לע"ד לישב הירושלמי הנ"ל. וגם גוף הסברא דיהי' מותר פורע חוב במודר הנאה דלכאורה תמוה דבעצמו לכ"ע אסור לפרוע בא"ה. וגם המודר כשיש לו חוב אסור למחול להמודר. וכן באנס המלך גרנו קי"ל (גיטין ד' מ"ד וחולין ד' קל"א) דחייב לעשר משום משתרשי לי' ע"ש. וגם תמוה דמשני בלוה ע"מ שלא לפרוע ואמר ר"ה ל"א כרבא דהא כיסופא א"ל. ותמוה כמו דלחנן בחוב גמור אף דמצילו והפסד ומכיסופא מ"מ כיון דפטור שוב לא חשוב הנאה רק גורם דמותר. וא"כ לרבנן נהי דהיכא דחייב חשוב הנאה מ"מ בלוה שלא לפרוע דלכ"ע פורע חוב כזה הלוה פטור דמציל מכסופא אין חייב לשלם מש"ה א"כ הוי כמו לחנן ולמה לא יהי' מותר במודר הנאה אף דמצילו מכסופא מ"מ הא פטור ואין ההצלה רק ממילא כנ"ל. וצ"ל בדוחק דלרבנן החוב שהי' לזה קונה הפורע. והדין בלוה ע"מ שלא לפרוע ופרע הלה שחייב גם לו כן כמו למלוה וחשיב הנאה. אולם למה נאמר כן הלא לא מכר לו החוב ומציל כזה לכ"ע פטור:

ונראה דהנה הר"ן ריש חולין כ' דא"ה שאין תופסין דמיהן מותר מדינא המעות כמ"ש בירושלמי שאין דמיהן והפי' לע"ד דבשלמא אותן שתופסין דמיהן הוי הדמים חליפין א"ה וכגידולין במה שאין זרעו כלה דהמעות חלופי החפץ האסור ממש וחשוב נהנה מהאיסור דמוכח מקרא דאו מכר כו' (כמ"ש הרשב"א בחידושי נדרים ד' מ"ז) דבא"ה אסור. אבל בא"ה שאין תופסין דמי'. אף שמכרו לנכרי או למי שרוצה לעבור אף דמ"מ זה נותן לו המעות רק משום חפץ האסור כו' מ"מ אין זה דמי' דא"ה אין להם דמים. ורק גורם שע"י שנותן לזה הא"ה זה נותן לו במתנה המעות. אבל לא חשיב זה חליפי החפץ האב"ה רק גורם. והוי כגידולין בדבר שזרעו כלה דאינו דמי החפץ האסור רק ע"י שנעשה החפץ של הקונה גורם שנותן המעות ונעשה המעות שלו שלא בתורת דמי החפץ ושפיר מותר מדינא רק משום קנס ובמקום אחר כ' בעז"ה פי' הירושלמי שם מקדשין בגזלה כו'. וכמו שמצוה אותו שיקח א"ה שלו ושבשביל זה יתן לו במתנה דבר שאינו נקרא חליפי הא"ה רק גורם דלאו כממון מדינא וכגידולין הנ"ל:

והנה הא דקי"ל (קידושין ד' ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני דמהני מדין ע"כ. הוא דוקא בדבר שהנתינה רק בתורת תשלומין שהקפידא שיגיע המעות להמקבל כמו חוב דהקפידא רק שיקבל המלוה מעותיו ואין חילוק אי חשיב נתינה או לא ובקדושין דאף אי בתר נותן אזלינן (בקידושין ע"ב שם) ג"כ הפי' שצריך ליתן דבר שיהי' לה הנאת פרוטה ומה"ט בגזלה אחר יאוש וחליפי א"ה כ' ר"ן ז"ל שם דמהני כנ"ל. ומה"ט גופי' מה שנותן האחר בשבילו חשיב כנתן הוא. דזה נותן דבר שנעשה שלה בשביל הנותן דעכ"פ הוא שלה שתתקדש בשבילו ואי לא תתקדש לא יהי' שלה וגם בעבד כן דקבלת רבו גרמה. וחשוב נתינת האחר כנתינת העבד לענין שיחשב קבלת הרב כקיבל מהעבד כנ"ל דהא (בגיטין ד' ע"ד ע"ב) אגר דולא ואתי מיטרא כו' דעכ"פ יש לו כמו שרצה כנ"ל אבל בדבר שהקפידא על גוף הנתינה שיתן הנותן נראה דלא מהני נתינת אחר בשבילו כשאינו שליח או זכות. דמה"ט בגט ושטר קדושין לא חשיב נתינת אחר בשבילו כנתן הוא כלל ע"ש בפ'. וא"כ בפורע חוב חברו שלא מדעתו דהוי כהילך ק' ועי"ז יפטור הלה. אף שהוא אינו חייב מ"מ מה שנותן עבורו הוי כנתן הלוה כנ"ל. וא"כ ג"כ הפטור כנ"ל. לא מצד דחשיב כנתן הלוה רק דעכ"פ קיבל המלוה וחשוב קבלתו כקיבל מהלוה אף שאין חיוב על הפורע כלל. וא"כ נראה דשוב הוי זה רק גורם כמו חילופי א"ה בדבר שאין תופס דמי' דאין הפירעון נחשב לנתינת הלוה לפירעון. רק ממילא כיון דעכ"פ קיבל המלוה מעות רק ע"ת שיהי' הלוה פטור ואי לא יפטר לא יקנה המעות ממילא כיון שנגדו אין חילוק ממי מקבל דעכ"פ יש לו ממילא נפטר שפוטר את הלוה ומוחל לו. דמה"ט נראה דאף דאצל הלוה פרעון בע"כ שמי' פירעון (שם ע"ה ובתוס' שם) אבל אחר הפורע שלא מדעתו לא מהני כלל בע"כ דמלוה. דדוקא לוה הא אין עליו חיוב רק לפרוע וכיון שפורע נפטר אף אי זה א"ר לזכות כנ"ל אבל אחר שאין לו שייכות והנתינה עצמה לא חשיב כנותן הלוה רק ממילא כשמקבל המלוה ולא יהי' שלו רק אם הלוה יפטור ממילא מוחל ופוטר כנ"ל ע"י שקיבל. אבל בע"כ לא מהני. וא"כ שפיר הוי כמקבל מדעתו רק גורם שעי"ז נפטר הלוה ע"י מחילתו והוי כגידולין בזרעו כלה כנ"ל דמותר מדינא בא"ה משא"כ לוה עצמו שפורע בא"ה שפיר הוי חליפין ממש. ובאמת מה"ט מדמי הש"ס הא דבע"ח נפרעין לחליפין וגדולין ע"ש נדרים (ד' מ"ז) וזה עצמו נראה דהוא מחלוקת חנן ובכ"ג דלחנן דפטור דרק גורם ע"י שנתן מעותיו גרם שימחול לו ופטור. ולרבנן הוי כאלו נתן הלוה והוי כמחליף שבעד מעותיו זוכה הלוה בשיעבוד הנכסים והוי כאנס גרנו כו' וחייב כיורד לשדה כו'. וממילא לענין מודר הנאה הוי נהנה מגוף הנכסים שלו שבעד מעותיו כו' וכחליפי א"ה במה שתופס דמי' כנ"ל. ולכך למאי דמשני אף בע"מ שלא לפרוע מ"מ מציל מכסופא ע"י מעותיו חשיב ג"כ נהנה כחליפין כנ"ל. משא"כ לחנן רק גורם כנ"ל:

והירושלמי לטעמי' (פ"ב דקדושין וברשב"א על ד' ח') בהילך מנה כו' דזוכית עבורו וכקיבלה ממנו. א"כ גם פורע חובו כן שזוכה בשביל הלוה וכפרעו הוא א"כ הוי כהלוה ממש ללוה דהי' חייב ולכך לרבנן חייב. אולם איך זה כיון דזוכית בשבילו שוב מאן יימר שרוצה להקנות לה הא זה לאו זכות. אך פשוט כיון שזה נותן רק לקדושין והוי קני ע"מ להקנות לה לקדושין ואם לא תזכה ממנו לא יזכה גם הוא שוב כיון דעשאו שליח לקדש גם זה זכות שתקנה ממנו אחר שזכה. דאל"ה לא יהי' שלו ולא תתקדש והא רוצה שתתקדש ושפיר זוכית ממנו. אבל פורע חובו אי זוכה עבור הלוה מה זכות שיזכה הוא ממנו ועי"ז יתחייב לשלם להפורע אדרבא זכות שישאר המעות שלו ולא הוי פירעון. ואף דא"כ לא יזכה מ"מ מאי חילוק ואמר ירושלמי שפיר כיון דשייך מפייס הוינא ומחל א"כ א"א מטעם זכי' איך זוכה ממנו הא אין הזכי' ממנו זכות אדרבא כשנשאר חוב י"ל מפייס כו'. ודוקא במזונות מחייבי רבנן דהוי זכות אף שחייב שלא תמות ברעב ממילא זוכית וחוזרת למקבלת כנ"ל וממילא חייב. משא"כ פורע חוב דשייך מפייס כו' א"א משום זכי' רק שממילא מוחל כשפורע זה ושוב הוי רק גורם וגם רבנן מודו דפטור כנ"ל:

אמנם כיון דהדין דפטור שוב הנתינה עצמו עבור הלוה הוי זכות וזכין שלא בפניו וכאלו נתן הוא והוי כתורם משלו ע"ש חברו (נדרים ד' ל"ו ע"ב) אי חשיב זכותו וי"ל דאסור במודר הנאה דנהי דא"א לחייבו דאי חייב אינו זכות. אבל כיון דפטור שוב זכות ואסור כו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף