חידושי הרי"מ/כתובות/קז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־20:57, 8 בפברואר 2023 מאת תיכון לעד (שיחה | תרומות) (ממיזם דיקטה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
רש"ש
חידושי הרי"מ

שינון הדף בר"ת


חידושי הרי"מ TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png קז TriangleArrow-Left.png ב

דף ק"ז ע"ב

בגמ' גרשני כו' מתפרנסת והולכת עד כ' כתובתה כו'. ומשני בשמעו כו'. והקשה רש"י ז"ל א"כ אף כתובתה תגבה מיד ע"ש דאה"נ וקשה הלשון ע"ש. ויש לישב. דהא תוס' לעיל פ"ט הקשה למ"ש שם בטוען לא גרשתיך פטור גם משאר כסות דהוי ט"ח והל"ב כיון דטוענת גרשתני ותובעת כתובה מחלה שו"כ ע"ש שהקשו למה כאן גרשתני מתפרנסת כו' הא אי לא גרשה גם מזונות אין לה. ותירצו שמא אם יבא יודה לה ע"ש. והנה ביתומים ודאי לא שייך תרוצא דלא יבא וטענין להו כל מה דמצו טעון. וא"כ למה דמשני בשמעו בו שמת א"כ לכאורה גם מזונות אין לה דהוי ט"ח והל"ב כיון שאמרה גרשני וא"י אם חטין או שעורין ק"ל [בסי' פ"ח סעי' י"ז] דג"כ פטור [משעורים] דלא כהרמב"ם. אך הא הכתובה עכ"פ מגיע לה ממ"נ או ע"י הגט או מיתה. אבל א"כ אינו ענין כלל למאי דתני מתפרנסת כו':

אמנם למ"ש ב"י ס' קי"ד דמזונות בחייו הוא ת' מ"י. ומזונות אלמנה הוא חיוב אחר מתנאי כתובה את תהא כו' וא"כ כשמחלה מזונות לבעלה מ"מ כשמת מגיע לה מזונות דחיוב זה לא מחלה כלל. גם הוי דבר שלא בא לעולם שלא הי' כלל חיוב זה. ולא דמי לכתובה עיין בפ'. וא"כ כיון דאמרינן דלא גירשה רק שמחלה באמירה גרשני הועיל המחילה רק נגד בעלה מזונות דמחייב לא על אחר שמת והחיוב מתנאי ב"ד כנ"ל. ואף דלכאורה הודאה זו עצמה שגרשה א"כ מהני גם שאינו מגיע לה אחר שמת כנ"ל. מ"מ אמירה שגרשה הוי רק כאומרת א"נ וא"ע. דהא אומרת דמ"י שלה. ובזה לכ"ע ביורשים מצי הדרא בה כמ"ש רש"י ז"ל (כאן). ועוד דהא באומר שטר אמנה בחב לאחרים פ' הר"י ובש"ע ס' מ"ז דיכול לתבוע אח"כ בע"ח שלו אף שהודה אמנה די"ל שהי' רק לדחות מלוה שלו ע"ש. והא למה בתם ומועד הוי הודאה דט"ח והל"ב כו' הא ג"כ שייך שרק להרויח כמ"ש הרא"ש ז"ל שם. [סו"פ המניח] וע"כ החילוק דבאמנה הי' ההודאה נגד אחר לא כשהי' טענתו עם לוה שלו מהני האמתלא כנ"ל. משא"כ תם למועד שההודאה עם בע"ד שלו כנ"ל:

וא"כ כאן אף שהי' נגד חיוב מזונות הבעל דמחיים ט"ח והל"ב מ"מ לענין החיוב כשמת. שהוא חיוב אחר על היורשים אחר מיתה שוב הי' ההודאה כשלא הי' דין וחיוב זה. וכונתה הי' רק לגבות הכתובה. והוי כאמנה שם דלא חשיב מחילה נגד התביעה דאח"כ לוה שלו כנ"ל. וממילא רק מטעם הודאה הוא דאין נותנין יותר מזונות מכדי כתובתה דאמרינן שמא באמת גרשה. משא"כ אי לא גרשה רק משום מחילה י"ל כנ"ל:

וממילא שפיר מתפרנסת כו' ממ"נ אי גרשה מגיע לה הכתובה ואי לא גרשה לא הועיל המחילה על א"מ אף דאמרה שגירשה ועדיין מגיע לה מזונות כנ"ל כיון שמת כנ"ל. אבל כשבאה לגבות הכתובה י"ל שפיר דא"י לגבות. כיון שעל מזונות עד שמת דרך להתפיס צררי דמה"ט אין פוסקין כו'. וא"כ שוב אמרינן דלא גרשה ואתפסה צררי למזונות וכיון דאמרה שגרשה הוי ט"ח כו' דמחלה המזונות ושוב נשאר הצררי על הכתובה דא"י לגבות דמגיע ממנה הצררי ולא תוכל לגבות הכתובה ובתורת מזונות אין לה דהתובעת כתובתה אין לה מזונות. ומיושב שפיר כנ"ל. דדוקא כשאינה תובעת הכתובה מתפרנסת עד כ"כ ממ"נ דאי לא גרשה עדיין מגיע מזונות כיון שמת אח"כ מגיע לה משעת מיתה ואילך משא"כ בתובעת כתובתה כנ"ל. אך לשטת תוס' לעיל דהטעם דעל אחר שמת אין הוכחה שהניח לה. א"כ כיון דעל עד שמת יש הוכחה שוב נאמר שלא גרשה ואתפסה צררי על עד שמת וכיון דאמרה גרשה מחלה ושוב נשאר הצררי על מזונות דלהבא דאחר שמת אך לא קשה דבאלמנה דלכ"ע (לעיל ד' צ"ו ואה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) תפסה למזונות אפילו ככר זהב אין מוציאין. וא"כ אף דלכתחלה לא יהבינן לה אם התפיסה צררי היינו משום דהא יש לה ולא תפסיד דכשיכלה יחזירו הב"ד ויתנו לה. משא"כ כאן אי באמת לא גרשה ואעפ"כ לא יתנו לה יותר מכדי כתובתה דנאמר גרשה ויהי' שלא כדין שוב אי לא גרשה מהני תפיסתה הצררי על אח"כ ושפיר יהבינן לה לכתחלה אף אי באמת תפסה צררי. ואי באמת גרשה א"כ לא אתפס' צררי ומגיע לה כדי כתובתה כנ"ל. משא"כ כשתובעת כתובתה שפיר הצררי על הכתובה ומזונות אין לה כיון דתבעה כנ"ל. ועוד דהא (בסי' פ"ח סעי' י"ב ברמ"א) בט"ח והל"ב בתפס שעורין לא חשיב מחילה וא"כ אי אתפסה צררי שוב לא הוי מחילה כלל אף שאמרה גרשני כנ"ל. אולם להפ' שם (במחבר ובסמ"ע) דספיקא ומהני תפיס ואם הנתבע מוחזק אח"כ אין יכול להוציא ע"ש. ממילא לענין לגבות הכתובה שוב א"י להוציא אי אתפסה צררי כיון שהי' ט"ח והל"ב כנ"ל. אבל לענין מזונות כשמגיע לה קי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קאי א"כ עדיין חשיבא מוחזק ותפס. לכך שפיר אי לא גרשה א"י לעכב מזונות משום הצררי דמגיע לה אף דאמרה גרשני כיון דתפיס כנ"ל ועדיין אינו להוציא וא"ש כנ"ל:

לכאורה לרש"י שפי' הטעם בשמעו שמת דפוסקין משום שעכ"פ תשבע כשתבא לגבות הכתובה. א"כ מאי משני כאן בשמעו כו'. מה בכך ששמעו כו'. הא כשנותן לה מזונות עד כ"כ לא תבא כלל לידי גבוי כתובה דאין נותנין יותר. וא"כ למה מתפרנסת הא שייך צררי בשמעו [כמו] בלא שמעו כו'. אך לא קשה דאי גרשה לא שייך צררי ואי לא גרשה א"כ שפיר יהבינן לה מזונות ואף אי אתפסה צררי הא מה שלא תגבה הכתובה יהי' שלא כדין. וכיון דעל יותר מהכתובה לא חיישינן לצררי דאל"כ לא הי' שייך טעם רש"י שתשבע בגובי' הכתובה. וא"כ אף שיש לה צררי מגיע לה מזונות עד כ"כ דהא לא גרשה ומגיע לה הכתובה ויכולה להחזיק הצררי לכתובה. דלכ"ע היכא שמפסיד המלוה יכול ליקח על איזה חוב שירצה (כמ"ש בחו"מ סי' פ"ג וסי' נ"ח] להחזיק למשכון וכאן תפסיד כנ"ל:

רש"י אה"נ דכתובה גובה כו'. והא דל"ח באמת לצררי דמזונות ואף בשבועה ע"כ אינה נוטלת גם לרש"י. ממילא ע"כ דצררי מזונות חשש יותר מצררי דכתובה דשם גובית בשבועה ומזונות אף בשבועה לא. וכיון דלרש"י אף שמעו החשש. אולם הטעם כמ"ש לעיל. ועוד דדוקא על מזונות לא רצו לתקן דתשבע כיון שיבא בעלה וכיון שאינה נשבעת אינה נוטלת. משא"כ כתובה דתיקנו שבועה מיתומים מהני השבועה גם נגד החשש צררי דמזונות. ועוד דמזונות שהחיוב בכל יום אי אתפיס צררי מעות כמ"ש רש"י הוי א"י אם נתחייב ועדיף מס' פירעון קודם הלואה שכ' הש"ך ס' ע"ה ס"ק כ"ז דשם רוצה לחשבו לפירעון אבל בזה שנתן מקודם אינו מתחיל חיוב. משא"כ נגד הכתובה ספק צררי דמזונות שוב הוי א"י אם פרעתי. ואף ביורשים מ"מ מהני החזקה דרק חשש כנ"ל. דמעשה ב"ד הוא כו'. ועוד כיון שהוא רק חשש בעלמא אין חוששין לצררי רק על מה שדנין על מזונות צררי דמזונות ועל כתובה צררי דכתובה אבל לא לעכב גבית כתובה מחשש צררי דמזונות כנ"ל. ובזה מיושב ד' רש"י ז"ל שפירש בשמעו בו כו' דפוסקין דהא סוף שתשבע בגבוי כתובה כו'. ותמוה דלמא הצררי גם כנגד כתובתה ובאמת לא תרצה לישבע ולגבות הכתובה שכבר קיבלה וממילא מה שפוסקין מזונות שלא כדין. ולמ"ש א"ש דעתה שדנין על המזונות אין חוששין לצררי על הכתובה. ושוב מסתמא תגבה בכתובה ויהי' נכלל החשש צררי דמזונות כנ"ל:

וי"ל עוד כמ"ש תוס' [ב"ב ד' קנ"ח ע"א ד"ה וב"ה ורא"ש פ"ק שם] במת פתאום ל"ח לצררי בכתובה דאין אדם פורע תוך זמנו א"כ בהלך למדה"י ושמעו שמת הוי כנ"ל דל"ח לצררי דכתובה. וא"כ סתמא תגבה הכתובה רק מ"מ כשתגבה הכתובה תשבע מחשש צררי שעל מזונות כיון שנתנו לה הב"ד ושאר הצררי על הכתובה כנ"ל ולא קשה על ק' תוס' (הנ"ל בדף פ"ט) באמרה גרשני דהוי ט"ח והל"ב י"ל למ"ש תוס' פ' נערה ד' מ"ז ע"ב דבאמרה א"נ וא"ע לעולם לא מהני כיון דמפקעת התקנה דמזונות לעולם. ורק משום שיכולה לחזור בה מתי שתרצה ע"ש. א"כ לענין מה דאמרה גרשני שיחשב מחילה על מזונות דאם יועיל יהי' חשיב מחילה לעולם ושוב לא מהני כלל. ופ' הכותב ד' פ"ט ע"ב דטוען ברי לא גרשתיך הוי ב' הודאות דסתרי וכ' הפ' דמהני תפיסה אח"כ דמאי אולמא כו' ע"ש חו"מ סי' פ"ח י"ל דלא חשיב מפקעת התקנה לגמרי דאם תתפוס יהי' מהני. משא"כ שלא בפניו ויש לדחות:

הרי"ף הוכיח מהא דמתפרנסת כו' דלא כירושלמי בגרשה ולא נתן כתובה דחייב במזונות ע"ש דכ' דהא דמוקי בשמעו כו' דחי' בעלמא כו' ותמה הר"ן גם למאי דמוקי בשמעו מוכח כנ"ל. ע"ש. וי"ל פשוט דלאוקימתא בשמעו יכולה לגבות הכתובה ממ"נ כמ"ש רש"י. וע"כ הפי' מתפרנסת כו' כשאינה רוצית הכתובה רק מזונות אין נותנין רק עד כ"כ לא יותר. א"כ אין הוכחה כלל דהא כ' הרא"ש נ"ד דהך ברייתא כאנשי גליל דתני במת רצתה ניזונית כו'. דא"י יתומים לסלק הכתובה בע"כ ע"ש. וא"כ שפיר תני סיפא גרשני כו' אין בידה להתפרנס יותר מכדי כתובתה ע"כ מדיתומים דיכולין לסלקה בכתובה כיון דהודית דגירשה דבגרושה לכ"ע יכולין כנ"ל רק כיון דדיחוי בעלמא משום דלשון מתפרנסת כו' משמע דאין נותנין לה הכתובה רק מזונות כדי כתובה ובלא שמעו כדק"ל כו' דפוסקין כו'. וממילא מוכח דלא כירושלמי דא"כ למה אין ניזונית יותר ממ"נ כיון דאין נותנין כנ"ל. ומוכח שפיר כנ"ל. ומדויק להרי"ף ז"ל לשון מתפרנסת והולכת עד כ"כ ולא סגי בלשון מתפרנסת עד כ"כ לחוד. דהוי מצינן לפרושי שנותנין לה בפעם א' כדי כתובתה בתורת תנאי אם גרשה יהי' זה סילוק כתובתה ואין לה שוב מזונות. ואי לא גרשה זה למזונות ולא הי' מוכח דלא כירושלמי הנ"ל. ואף דבשאר הולך למדה"י נותנין רק על ל' יום מזונות היינו שאין זכות לבעל ליתן יותר משא"כ כאן דאמרה גרשני הוי זכות ליתן לה פעם א' מזונות עד כדי כתובה דאח"כ שוב לא יתנו לה כלל דכבר הודית שגרשה וממילא גבתה כתובתה. משא"כ אם ינתן לה רק על ל' יום לא יופסק החוב מזונות לירושלמי הנ"ל. ולכך תני מתפרנסת והולכת עד כ"כ [לאשמעינן] דמעט מעט נותנין לה למזונות ומוכח ממילא דלא כהירושלמי כנ"ל. והרא"ש ז"ל פ"ק דב"מ [ד' י"ב] דחה הוכחה הנ"ל. דדוקא כשאינו נותן לה הכתובה תיקנו קנס שנותן לה מזונות ע"ש. משא"כ כאן דאין נותנין [כתובה בב"א] שמא יבא בעלה ויאמר שלא גרשה ולא תוכל להעיז ולהכחישו ע"ש. ולע"ד הרי"ף ז"ל סבר דאין זה סברא כלל דאי באמת גרשה למה לא נתן לה מיד הכתובה שם שיודע האמת שגרשה ושפיר מגיע לה מזונות עד פירעון הכתובה. וא"כ מה בכך שאנחנו ב"ד אין מגבין לה הכתובה שלא בפניו בשביל שאין הבעל כאן אבל עכ"פ הוא נתחייב וא"כ ממילא ממ"נ התפרנס ותלך עד שיבא בעלה כנ"ל. אמנם קשה דאין ראי' כ"כ די"ל ע"כ לא סברי דפוסקין אף דבא ואמר צררי או צאי נאמן רק משום דלא ניחא לי' שנטעון בשבילו שתתבזה כו'. או משום דנכסי בחזקתה למזונות שהחיוב לעולם כמ"ש תוס'. אבל זה החיוב שאחר הגט בשביל שלא סילק הכתובה שוב ודאי דלא חשיב נכסי בחזקתה דמצי לסלק הכתובה ולא עדיף משאר חוב דלוה מוחזק. וא"כ שפיר טוענין בשבילו שפרע לה מזונות על זמן עד שיסלק הכתובה או אמר צאי וא"י לגבות כלל. וע"כ לא אמר הירושלמי רק במודה או בירור שלא נתן מזונות להבא כנ"ל. וצ"ל דהרי"ף סבר דטעמא דמ"ד אין פוסקין אף דטוען אחר מעב"ד כו' רק משום דאין שייך להניח אשתו בלי מזונות כמ"ש תוס'. אבל אחר הגט סבר דלכ"ע א"ח נצררי או צאי דחשיב ג"כ תנאי ב"ד והטוען כו'. ובזה אין שייך להניח כיון דאינה אשתו. גם אינו פשוט ושייך מי יימר דמחייבי לי רבנן [כמ"ש בב"ב ד' ה'] והוכיח שפיר. ונשאר פ' י"ל כמ"ש דגם בזה דרק כנ"ל:

ועוד דהא כל נפרע שלא בפניו אמר בערכין [ד' כ"ב] ניחוש לשובר ומשני משום שלא יהא כל א' כו'. ועכ"פ דוקא כשהחוב ברור וס' אם יש שובר אין ס' מוציא מי"ו. אבל לענין החיוב מזונות בשביל שלא נתן כתובתה שפיר ניחוש לשובר ובאמת פרע לה הכתובה ולא התחיל חיוב כלל דמזונות ואף בשבועה א"י לגבות. וירושלמי לא אמר רק בבירור שלא פרע משא"כ כנ"ל:

ועוד דאמר לעיל פ"ח דמדינא לא מצי גבי כלל שלא בפניו רק מתקנה שלא יהא. וא"כ הוי תקנתא לתקנתא ואין גובין מזונות אלו דאחר הגט שלא בפניו כלל. ואף דגם כתובה דרבנן וגם מזונות אשה. מ"מ בחלו מצינו מפורש דחכמים עשו חיזוק בהו כשל תורה ויותר דלא מהני בכתובה. משא"כ מזונות דקנס אחר הגט שפיר לא עבדינן תקנתא לתקנתא לגבות שלא בפניו כנ"ל. ועוד דבגזל דרבנן [גיטין ס"א ושבועות מ"א] לא נחתינן לנכסי'. וא"כ נהי דמזונות וכתובה ע"כ אלמוה למיחות. אבל מזונות הנ"ל י"ל דלא נחתינן ומ"מ מחויב הוא ליתן לה מזונות וכן לשון הירושלמי חייב ליתן לה מזונות ע"ש. ושלא בפניו שפיר אין כנ"ל. עמדה ומיאנה כו' הא לא מיאנה יהבינן כו'. ותמי' לי מה פריך הא כשמודה שלא התפיסה צררי ולא א"ל צאי ודאי חייב וא"כ איצטריך למיתני דמיאנה באמת פטור מלשלם אף דיודע האמת. ואפשר דהא פורע חובו שלמ"ד פטור דקי"ל כחנן [לקמן ק"ח] רק בלותה פרש"י ז"ל לקמן משום דהמלוה תובע אותה והיא לבעלה ע"ש ורש"י הוכיח מהך דאמר אי לא מיאנה ע"ש. וקשה נהי דבגדולה שייך כנ"ל. אבל בקטנה להפ' (חו"מ ס' רל"ה סעי' ט"ו והרא"ש כאן) דקטן שלוה אין חיוב כלל. א"כ אינו יכול לגבות משום חיוב שלה שיהי' שייך דר"נ דהיא לא נשתעבדה כלל. וחיוב שעל הבעל הוי פורע חובו כנ"ל. ולמה יתחייב גם בלא מיאנה. וי"ל דמ"מ כיון דהגיע לפעוטות כמו שמוכרת נכסי בעלה אף שלא בב"ד להרבה פ'. כן יכולה לשעבד נכסי בעלה למזונות ובמה שהלוית מיד משעבדת נכסי' כנ"ל. וזה שייך רק היכא שמדינא פוסקין אבל כיון דאין פוסקין מחששות הנ"ל לא יכולה למיעבד דינא לנפשי' יותר מע"פ ב"ד שלא הי' פוסקין וא"י לשעבד ג"כ נכסי בעלה. ושוב ממילא פטור אף שמודה אח"כ דהוי פורע חובו כנ"ל והיא קטנה ולא שייך דר"נ כנ"ל. ופריך שפיר הא לא מיאנה כו'. ורמ"ה הוכיח מזה באמת דקטן שלוה חייב עיין בהרא"ש לקמן:

עוד י"ל דלכאורה מסברא גם לותה לא הי' ראוי להתחייב כמו פורע חוב דלמה הלוה לה מפייס הוינא וכה"ג רק דרש"י ז"ל הוכיח דינו הנ"ל מהך ברייתא הא לא מיאנה חייב כיון דתני דמיאנה פטור ע"ש. והנה למאי דפסק בש"ע ח"מ (קכ"ח ס' א') בפורע חוב עכו"ם דחייב דדוקא כשהי' הבע"ח גובה כדין אז לא מיקרי מציל מהפסד דאין זה הפסד כיון דחייב משא"כ ג' דהפקעת הלואתו פטור חשיב שלא כדין ואדרבא הא מציל מהפסד וחייב ע"ש. וא"כ לכאורה אין ראי' מהנ"ל. די"ל לותה ג"כ כפורע חוב. רק מ"מ במיאנה הי' חייב גם בפורע דאיגלאי מילתא שהיתה גובה שלא כדין דהא נתבטל הק' למפרע דמה"ט אף שא"צ להחזיר מ"מ לותה א"צ לשלם גם על קודם המאון דאיגלאי שלא הי' מגיע לה כלל. וא"כ אדרבא הי' חייב משום פורע חוב דחשוב הפסד שהי' יכולה לגבות מה שהי' באמת שלא כדין כיון דמיאנה כנ"ל. וקמ"ל דכשמיאנה מ"מ פטור לשלם. וי"ל דלא מיאנה ודאי פטור כפורע חוב כנ"ל כיון שהי' חייב וא"כ אי כהנ"ל פריך שפיר כיון דמטעם זה חייב במיאנה ע"כ שהי' הדין פוסקין והיתה יכולה לגבות קודם (ואין) [אולי צ"ל מיאון] שפיר חשיב מציל מההפסד וחייב. ופטור רק משום דמיאנה כנ"ל. אבל אי אין פוסקין לא הי' כלל יכולה לגבות לא הציל כלום ובל"ז פטור ודייק טעמא דמיאנה אבל לא מיאנה יהבינן היינו קודם המיאון עכ"פ ע"כ דהי' נותנין לה כנ"ל שייך רבותא כשמיאנה דפטור כנ"ל:

מתני' מי שהלך כו'. ופרנס א"א כו' איבד מעותיו כו'. ופירש"י בלותה תובע אותה והיא תובעת בעלה ע"ש. ומשמע דביש לה נ"מ למכור בט"ה או הכתובה א"י לגבות משיעבודא דר"נ ככל אית לי' נכסי' רק דהיא תובעת אותו. וא"כ בשלמא לתוס' (ד"ה ואם באו וד' ק"ח ד"ה הא) דמיירי כיון שפסקו לה ב"ד דאי"ל צאי א"ש. אבל להר"ן (לעיל בסוגיא) שכ' דגם לותה א"י לומר צאי רק כשמכרה נ"מ שלה וכה"ג נגדה יכול לומר צאי הי' לך להתפרנס ממ"י ע"ש. וא"כ גם בלותה שייך כן דכל לוה קונה ההלואה וא"כ בשלמא אם הי' חיוב המלוה על הבעל שייך סברת הר"ן דאי"ל נגדו צאי אבל כיון דממנו פטור הבעל דפורע חובו פטור רק כשתובע אותה בהלואה והיא תובעת אותו שוב נגדה יכול לומר צאי ופטור. ובאית לה דליכא שיעבודא דר"נ ויש נפקא מינה ללוה כמ"ש הש"ך (ס' פ"ו ס"ק ה') וכאן יש נ"מ דכשיגבה ממנה נ"מ שלה לא יתחייב הוא משום צאי כנ"ל. וי"ל דדוקא כשכבר מכרה נ"מ שלה. משא"כ שעדיין לא מכרה אינה מחוייבת למכור רק לגבות ממנו וא"י לומר צאי שתצטרך למכור. ודוחק כיון שכבר נשעבדו נכסי מלוג שלה ובא"ל נכסי הדין בכל שדר"נ דגובין מלוה ראוי גם כאן כן וממילא יגבה ממנה והוא יפטר כנ"ל:

אך י"ל דהא דבא"ל נכסי לא גבי מדר"נ הוא רק כמו אין נפרעין ממשועבדים כשיש ב"ח כמ"ש ש"ך ז"ל. והא דחשיבו של לוה משועבדים ולא אמרינן שמיד כשלוה כמו ששיעבד נכסי' כן שיעבד נכסי לוה שלו רק כיון דקי"ל מכאן ולהבא גובה וממילא כמו שא"י למכור כן א"י לשעבד נכסי הלוה. רק ממילא מדר"נ שמשועבד לו והוא להמלוה ושפיר חשיבי נכסי' ב"ח נגד נכסי לוה שלו שרק מצד השעבוד לו משועבדים. משא"כ למזונות להרמב"ם (פ' י"ב מה' אישות ובטור סי' ע') והרבה פ' דגם מחיים מוכרת שלא בב"ד נכסי בעלה כמו אלמנה ע"ש. א"כ יכולה לשעבד ג"כ כמו נכסים שלה. ושפיר מיד שלותה כמו ששיעבדה נ"מ שלה כן שיעבדה נכסי בעלה ממילא לא שייך כלל אין נפרעין דחשיבי ב"ח כמו נ"מ שלה. ממילא גובה מדר"נ שפיר מבעלה ואי"ל צאי כנ"ל. ואף דפסקו דאף דמוכרת שלא בב"ד מ"מ הדיוטות בעי דבקיאי בשומא ע"ש (ס' ע' וסי' צ"ג) ז"א כיון דמצד הכח יש לה כח למכור נכסי' שלא ברשות ב"ד רק מאי דבעי ג' להיות בקי בשומא משום מאן שם לך שמא שוה יותר. אבל לענין לשעבד נכסי' בתורת שיעבוד לא שייך שומא דמשלם כנ"ל שפיר מהני שיעבוד כנ"ל؛ וי"ל דגם בלית לה נכסי מלוג ג"כ לא מהני בתורת שיעבודא דר"נ דרק החיוב שחייב פקדי' רחמנא למיתב לקמא כמ"ש הר"ן ז"ל גבי כתובה פ"ב דכתובות (ד' י"ט) דליכא שיעבודא דר"נ ע"ש. וא"כ כיון דנגדה יכול לומר צאי ופטור ממילא לא שייך שיהי' חייב מיד למלוה שלה מדר"נ כיון דא"צ לשלם לה כלל מצד חיוב נגדה וגרע מהא דכתובה שרק ספק ע"ש. ורק הטעם דחיוב בלותה ואכלה משום דמשעבדת מיד נכסי בעלה כנ"ל:

ובמ"ש מיושב מה דתמוה בגמ' נדרים (מ"ז ע"ב) דמייתי דחליפין מותרין מהא דתנן קונס אשתי נהנית לי לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו ע"ש וכ' הר"ן ז"ל משום שיעבודא דר"נ ע"ש. ותמוה מה ענין זה לחליפין ופי' הר"ן דס"ד דכיון דבשעה שהיא לוה משעבדת נכסי הבעל ה"ה כמחלפת נכסי בעלה באחרים ע"ש. דתמוה מאוד מנין לנו זה אדרבא אי חליפין אסור למה נימא שמשעבדת כו' לוה על עצמה כשאר לוה וממילא גובה מדר"נ. גם תמוה מה שתמה הר"ן ז"ל למה דייק מברייתא ולא ממתני' לוה ובע"ח גבי אומר לבנו כו' ע"ש. עוד תמה הר"ן דפריך מ"ט בע"ח נפרע כו' הא זה לא קשה כלל רק למה רשאית ללות. ע"ש שנדחק הרבה כיון דנפרע אח"כ למה רשאית ללות ע"ש. ולמ"ש מיושב הכל בעזה"י דבשאר לוה לא קשה כלל דל"ד כלל לחליפין דבנו כו' לוה ומשועבד שיעבוד הגוף לשלם וממילא בע"ח נפרע כשאינו משלם בע"כ ככל שיעבוד נכסי דערבין. רק הוכחת ש"ס מאשה מ"ט בע"ח נפרע מנכסיו הא נגדה יכול לומר צאי ופטור ממילא אין כאן שיעבודא דר"נ באית לה נכסי עכ"פ או גם בלית לה כמ"ש. וע"כ הא דנפרעין משום שמשעבדת מיד בשעת הלואה נכסי בעלה. והא הוי חליפין דאסור וע"כ דלא שיעבדה כלל נכסי' רק החוב עליו ושוב מ"ט בע"ח נפרעין כנ"ל. ודחי דלמא לכתחלה כו' דיעבד עבד ואמרינן מ"מ דשיעבדה נכסי' וגובין כנ"ל. וא"ש הכל:

ומיושב ג"כ קושית רשב"א הביא ר"ן נדרים (ד' ל"ג) כיון דקי"ל דנותן סתם לאו למתנה רק להלואה א"כ עמד ופרנס סתם הוי כהלואה לה וממילא גובה ממנו כמו לותה ע"ש. ולכך פי' דוקא במפרש שבשביל בעלה נותן לה ע"ש והר"ן דחה דסתמא תנן ע"ש. ולמ"ש י"ל נהי דדעת הפוסקים בנותן סתם יכול לתבעו היינו דהא טוען ברי שלא נתן במתנה. אבל ודאי לענין המקבל אינו שודאי קיבל להלואה די"ל במתנה רק דמ"מ חייב כיון שזה לא נתן מה מועיל כוונת המקבל. אבל כאן עכ"פ כיון דהיא לא קיבלה להלואה לא שיעבדה נכסי בעלה. ושוב אף דממילא חייבת לשלם בשביל שהנותן לא נתן במתנה. מ"מ שוב א"י לגבות מבעלה די"ל צאי כו' וגם שיעבודא דר"נ לא שייך כנ"ל:

ומיושב ג"כ למה נחלקו במזונות ולא כפורע חוב בעלמא להחולקים על ר"ת דשוים. ולהנ"ל קמ"ל במזונות אף בנותן סתם א"י לגבות ממנו כנ"ל. וגם מיושב לשון ר"י ב"ז יפה אמר חנן הניח מעותיו על ק"צ. למה שינה מלשון חנן איבד כו' וגם למה לשון זה עיין תוי"ט. ולמ"ש א"ש דלהנ"ל עכ"פ בפרנסה סתם דאמרינן שכיון להלואה לה רק מ"מ מבעלה א"י לגבות. א"כ עכ"פ ט"ה אית לי' כשתתגרש ויהי' לה יוכל לגבות ממנה. א"כ אמר ריב"ז יפה א"ח שהניח כו' היינו לא איבד לגמרי רק שא"י לגבות עתה רק באופן רחוק כשתתאלמן או תתגרש כנ"ל וככל אשה דפגיעתן כו' ומ"מ יש חיוב כנ"ל:

ופרנס כו' והקשה רשב"א כו' דהוי כהלוה לה והביא ב' ראיות דסתם לאו במתנה מיורד לשדה חבירו שלא ברשות כו' ונימא לשם מתנה כו'. ומירושלמי חד ב"נ אשאיל כו' ודר בביתו ורצה לנכות כו' מוכח אף דאמר דר סתם לא אמרינן למתנה ע"ש ולכך מפרש המשנה דוקא בפירש שבשביל הבעל נותן ע"ש. והר"ן ז"ל דחה דבריו דנהי דנותן סתם כנ"ל מ"מ המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו כו'. דנהי דלאו למתנה איכוין מ"מ סתמא זו אדעתא דבעל נחית שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים כו' אלא מבעלה ולא מסיק אדעתי' לומר שנתחייבה היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלא כ"ע דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ע"ש. ולדברי הר"ן יש לפרש ג"כ לישנא דמתני' יפה א"ח הניח מעותיו היינו דמפרש ריב"ז דוקא היכא דלית לה נ"מ דאז לענין לגבות מדידה הניח מעותיו על קרן צבי על כשתתגרש שוב ממילא סתמא ע"ד הבעל יהיב ושוב יפה אמר חנן דאיבד מעותיו לגמרי שא"י לגבות ממנה גם אח"כ כיון דע"ד הבעל כנ"ל וגם ממנו לא גבי דפורע חובו פטור. משא"כ היכא דאית לה נ"מ שלא הניח מעותיו כו' דיכול לגבות ממנה שפיר אמרינן בסתם דהלוה לה וממילא לא אבד כלל דגובה בין ממנה בין ממנו כנ"ל:

אמנם קשיא לי להר"ן ז"ל דהא קי"ל בחו"מ (סי' ק"צ סעי' י"ז) אפילו בעייל ונפיק אזוזי לא קני גם במטלטלין דודאי משום דצריך למעות זבין וכ"ש היכא שמכר דבר והיה סבור שזה יהי' מחויב לשלם לו עבור החפץ ובאמת אינו מחויב ודאי דהוא בטעות ואינו קנין. דאף בקנין אמרינן בחו"מ (סי' ל"ט סעי' ד' וסי' רמ"ג סעי' ח') שיכול לחזור מהלואה שלא שדי זוזי בכדי שלא יוכל לגבות מלקוחות וכ"ש כשלא יגבה כלום. וא"כ להר"ן ז"ל נהי דנתן לה המזונות לא שהיא תתחייב רק דהי' סבור שהבעל מחייב לשלם דלאו דינא גמיר כמ"ש הר"ן מ"מ כיון דבאמת אין הבעל צריך לשלם לחנן א"כ ודאי דהוי בטעות ואם היה נודע לו שהבעל פטור הי' יכול לתבוע אותה שתחזיר לו וא"כ שוב עדיין היא חייבת מצד עצמה כיון שהי' הנתינה בטעות וא"כ עדיין קשה דהוי כלותה ושוב יצטרך הבעל לשלם ג"כ כנ"ל דחייבת אף שנתן ע"ד שהי' סבור דהבעל חייב ואינו חייב כנ"ל:

ונראה די"ל למאי דק"ל דוקא גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו גובה כו' אבל לאחר יאוש קי"ל הגוזל ומאכיל פטור אף דיאוש לא קני ע"ש ריש פרק הגוזל ומאכיל (ד' קי"א) ומייתי שם הגמ' מרבית כו' ש"מ רשות יורש כו'. וכ' תוס' שם דמדמי כיון דמדעת נתן רק שהיה נתינה בטעות כמו בגזלה אחר יאוש ע"ש וכ"כ הג"א (ב"מ ד' ס"ו) גבי מחילה בטעות אף דלא הוי מחילה מכל מקום הוי כמו יאוש דכל יאוש בטעות ע"ש. וא"כ כיון דבאמת נתן לה בשביל הבעל דהוי כהילך מנה והתקדש לפלוני (קידושין ד' ז') דמדין עבד כו' ולהירושלמי (הובא ברשב"א ד' ח') זוכית בשבילו וכהוא נותן לה ע"ש וכן כאן הוי כנותן לבעל וזוכית בשבילו וכמו שהוא נתן לה א"כ נהי דהנתינה לבעלה בטעות דהי' סבור דחייב לשלם לו מ"מ הא אכלה אח"כ כאילו ברצונו מדעתו א"כ הוי כגוזל ומאכיל אחר יאוש דפטורה לגמרי שנתן לבעלה בטעות והאכילה אחר כך ושפיר פטורה וממילא שניהם פטורים כנ"ל:

אך מכל מקום י"ל דדוקא לטעם הירושלמי בהילך מנה כו'. גם כאן מה שנותן בשביל בעלה הוי כנותן לבעלה בטעות והוא האכילה דפטורה כנ"ל אבל למשמעות גמ' דידן דהנתינה בשבילו מהני כאלו נתן בעצמו לא משום זכי' כנ"ל. א"כ י"ל דחשיב הנתינה לה בטעות שמה דנתן לה שהי' סבור שהבעל חייב. וממילא כיון דהנתינה בטעות לה ואכלה אינו כאן שינוי רשות וחייבת כנ"ל:

עוד י"ל לכאורה דאיך נימא דחייבת משום בטעות ושוב יגבה מבעלה כנ"ל. הא אם יהי' הדין כן ויגבה ממנו שוב לא הי' טעות כיון שמשלמין לו א"כ כיון שבאמת נתן בשביל הבעל ואינו טעות כיון דעכ"פ מקבל דמי' יהי' בשביל מה שיהי' וכיון שהי' הנתינה כדין שלא בטלה. א"כ נוטל שלא כדין דפטור משום פורע חובו כנ"ל והיא פטורה דלא נתן ע"ד חיוב כנ"ל רק ממנה אפשר דיוכל לגבות כיון דא"י לגבות מבעלה מטעם הנ"ל שוב בטעותי' וחייבת:

עוד נראה עיקר לע"ד דלא קשה כלל גם ק' רשב"א ז"ל. דהא רמ"א פסק (סי' רמ"ו ס' י"ז) באכול עמי דחייב וכ' הגאון הטעם דהוי כאומר קרע כסותי ולא אמר ע"מ לפטור דחייב. ותמה הש"ך ז"ל דמפורש בגמ' דדוקא באתי לידי' בתורת שמירה אז חייב בקרע בלא"ל לפטור אבל בלא אתי לידי' בת"ש פטור כדאמר קרע אף שלא אמר לפטור ע"ש בש"ך ז"ל שהניח בצ"ע. ולע"ד דלא קשה דעיקר טעם החילוק דלא אתי ליה בתורת שמירה החיוב רק על המעשה מה שמזיק בידים וקורע וכיון שבציוי עשה וקרע פטור ואינו מתחיל חיוב כלל שנצטרך לומר ע"מ לפטור כנ"ל. אבל אתי לידי' בתורת שמירה שאם הי' אחר קורעו הי' חייב בתורת שומר כשהוא כפשיעה והחיוב על זה שיקרע לא על המעשה ולכך אף שאמר קרע ובציויו ומפטר על המעשה מכל מקום על מה שיקרע עכ"פ כפשיעה חייב והא לא פטרו דלא אמר לפטור כנ"ל. וממילא באכילה דמבואר בכמה דוכתי דמשלם מה שנהנה אף בתחב לו חבירו לבית הבליעה כמ"ש תוס' פ"ג דכתובות (ד' ל' ע"ב) א"כ מדמי הגאון שפיר אכול כמו קרע כסותי ולא אמר לפטור באתי לי' בתורת שמירה דהטעם דחייב כנ"ל. כן באכול דאין החיוב על מעשה ההיזק שנטלו לפיו דזה בציוי. רק דמ"מ גם אם היה אחר תוחב לו הי' חייב שנהנה חייב כנ"ל. וא"כ נראה דכאן בפרנס אשת חבירו לכ"ע אינה חייבת כיון שציוה לאכול. וכאן לא שייך דתשלם שנהנית דהא לא נהנית כלל דאם לא הי' נותן לה היתה גובה מנכסי בעלה למזונות. ולא אהני ולא משתרשי לה כלום דבלא"ה הי' נזונית דמוכרת כו'. ועתה לא תגבה. וממילא הוי כאומר קרע בלא אתי לידי' בתורת שמירה כנ"ל. דעל ההיזק פטורה ועל ההנאה ודאי פטורה דלא משתרשי לה כלום כנ"ל:

וא"כ לא קשה ק' רשב"א דנהי באומר אכול לאדם אחר חייב אבל כאן פטורה בזן סתם. רק הרשב"א ז"ל סובר דנותן סתם חשיב הלואה ממילא הוי כמלוה בפירוש. אך ע"ז אין לו שום ראי'. דנהי דנותן לגבי עצמו נאמן דלא נתן מתנה ולכך יורד שלא ברשותו כו' אבל כיון שנתן סתם המקבל סבר למתנה רק דמ"מ חייב כיון דעכ"פ לא נתן לו. ומ"מ לע"ד דהוי כמו (שם פ' הגוזל ד' קי"ב) סבורים של אביהם וטבחו ואכלוה כו' דמשלם בזול. כן במאכיל סתם דהמקבל סבור כנ"ל וחייב רק על מה שנהנה. וא"כ באשה היא לא קיבלה בתורת הלואה וממילא מצד שנהנית לא מחייבה כלל דהי' לה משל בעלה כנ"ל. ולכך הפלוגתא רק על נגד בעלה כו'. ולע"ד מה"ט פסקו דאכול עמי פטור אף אי ס"ל בנותן סתם ע"ד הלואה דיש ליישב ראית הרשב"א ז"ל דהא אמר בש"ס קידושין (ד' מ"ו ע"ב) גבי מקדש אחותו כו' ונימא לי' לשם פקדון כו' ע"ש והר"ן ז"ל פ"ק דקדושין (ד' ז' ע"א) מחלק בין היכא דלא איכפת ליה בשתיקה אינה ראי' משא"כ, כשמפסיד בשתיקתו לא איבעי לי' למשתק ע"ש. וא"כ בשלמא במנה מניתי לך כו' וכה"ג שנותן מעות סתם להפ' דע"ד הלואה. ואף דקשה נימא לשם הלואה וע"כ שסומך דאין חילוק כיון דגם סתמא חייב. ואף דהא נגד המקבל שמא סבור מתנה. מ"מ מאי איכפת ליה דמ"מ יהי' חייב כיון שהוא אינו נותן למתנה וכן ביורד שלא ברשות וכה"ג. אבל אכול עמי כיון דנגד המקבל אין שייך שסומך וממילא כיון שסבור למתנה הוי כמו סבורים של אביהם כו' דעכ"פ לא ישלם רק בזול פחות שליש. א"כ שוב מפסיד בשתיקתו וא"כ הי' לפרש בהלואה. וע"כ ודאי באמת נתן למתנה כנ"ל ופטור לגמרי:

ולמ"ש לעיל דהטעם דפטורה דלא משתרשי לה שהיתה גובה מנכסי בעלה. יש לפרש ג"כ לשון ריב"ז הניח מעותיו כו' דהא א"כ בג"ח ראשונים דק"ל דאין פוסקין דאין אדם מניח ביתו ריקן שוב כשפרנס ואח"כ בא ומודה שלא הניח לה חייב דשפיר חייבת בתורת הלואה דמשתרשי שלא הי' יכולה לגבות וגם הוא חייב. א"כ אמר שפיר איבד מעותיו לא אבד ופי' ריב"ז הניח כו' דממ"נ היכא שפוסקין פטור כנ"ל. והיכא שאין פוסקין כגון ג"ח ראשונים שוב ודאי יאבד מעותיו דמסתמא הניח לה באמת והוא על קרן צבי. רק דמ"מ אי אתרמי דמודה אח"כ שלא הניח לה ג"ח ראשונים אז חייב כנ"ל. ואפשר דשוב אמרינן במתנה כנ"ל. כיון דעכ"פ איבד כו':

עוד י"ל ראית רשב"א להפ' דסתמא מתנה. דהטעם פשוט כדאמר בגמר' בכמה דוכתי ובש"ע (חו"מ סי' רל"ב סעי' י"ב) גבי טריפות דשכיח דאיבעי ליה לאתנויי אותו שבא להוציא כיון דהדין בספק דא"י להוציא וכן מחלק בש"ע (ח"מ ס' מ"ב וס' נ"ד) בסלעין סתם בין שטר לשובר ע"ש דבשטר הי' למוציא לפרש כו'. ולכך בנותן סתם אי לשם הלואה הוי ליה לפרש כיון שיצטרך להוציא וע"כ למתנה. דגמ' קאמר רק בפקדון דלא מקבל כו' ולא שייך כאן באכול. וא"כ ביורד שלא ברשות דהוא שלא בפניו לא שייך איבעי לפרש ושפיר בסתם לא למתנה ועוד דשם לא חשיב כלל להוציא דיש לו חלק בגוף השבח רק מתקנה שמסלקו בדמים כדאמר בב"ק (צ"ה וב"מ ק"א) וגם מהירושלמי אין ראי' דשם אדרבא הי' זה מוחזק שרצה לנכות מחובו מה שדר ואמר דר כו' א"כ לא הוי לאתנויי רק על הדר להתנות שהוא צריך להוציא וכמו סלעין בשובר כו'. ולא היה לוה צריך לפרש ושפיר אמר דמנכה הדירה משא"כ כשיצרך להוציא מדלא פירש אמרינין למתנה. וכן כאן באשה אי לשם הלואה לה נגדה היא בפניו והי' לו לפרש וע"כ למתנה או בשביל הבעל ונגדו שלא בפניו דלא שייך איבעי לאתנויי. ובל"ז בעובדא דירושלמי דיש איסור רבית למה נימא במתנה שיהי' באסור לכך סתמא ע"ד לשלם. משא"כ באין איסור:

וקשיא לי למה לא מייתי הרשב"א ראי' מפירע חובו דאיירינן בהלרבנן דפורע חוב חייב כיון דלא אמר ע"מ לשלם נימא דלשם מתנה יהיב ללוה. כמו דמייתי רשב"א מיורד לשדה שלא ברשות. וא"ל דלמא באמת מה"ט סבר חנן דפטור דלמתנה כו' וקי"ל כחנן. דז"א דא"כ איך מותר במודר הנאה כיון דמשום מתנה. וע"כ דגם בפי' פטור. ושוב מוכח מרבנן דעכ"פ בסתם יפטור וצ"ל דשמא מיירי במפרש ע"ד שישלם לו כשפורע למלוה משא"כ יורד לשדה שלא ברשות דסתמא אין עם מי לפרש אך לכאורה כפירש שפורע ע"מ שישלם א"כ כשאינו משלם לא נתקיים התנאי וממילא לא הי' פירעון ולא נפטר הלוה ושוב חייב מלוה להחזיר לנותן והלוה עדיין חייב ומשועבד לו מדר"נ. ואף דאם ישלם א"כ פטור מ"מ הוי ע"מ שישלם אף שיהי' פטור כמו במתנה עמ"ל. אך הגם שבדרך תנאי אם הי' אומר שפורע ע"מ שישלם הי' הדין כנ"ל. אבל כיון שלא אמר שפורע בתנאי שישלם כו' רק על דעת תשלומין וזה אינו תנאי המבטל. וב"כ וב"כ פטור כנ"ל אך בטעות שייך כמ"ש לעיל:

וי"ל עוד על מ"ש לעיל דחשיב בטעות די"ל כה"ג מהני דלא חשיב מחילה בטעות רק כמו דשלב"ל ואסמכת' שאם הי' יודע הדין לא הי' נותן א"כ הנתינה בטעות ולא קני אבל כאן דמאכיל לאשה שסובר שבעלה יהי' חייב לשלם. ונותן לה שלא תתחייב היא. וא"כ כיון שרוצה רק שישלם לו א"כ אם היה יודע הדין דפטור ג"כ הי' מאכילה רק ע"ד שתתחייב היא לשלם לו דהיתה חייבת והי' הוא חייב ג"כ כנ"ל וא"כ גוף הנתינה אינו בטעות ושפיר קנתה דלענין הקנין אינו בטעות. וא"כ נהי דהפטור ממנה הוא בטעות מ"מ במה תתחייב הא היא לא נתחייבה דלא שייך חיוב ע"י מחילה בטעות וכיון דב"כ וב"כ קנתה ממילא אין עלי' חיוב כנ"ל. ויש לדחות קצת:

וי"ל פשוט למ"ש בש"ע ה' שכירות דקי"ל בשכר פועלים ואמר שכרכם על בעה"ב פטור הוא ובסתם אף ששכרם לעשות בשל אחרים חייב השוכר אבל אם ידעו הפועלים ששוכר אותם לעשות בשדה אחרים גם בסתם הוי כפי' שכרכם על בעה"ב ופטור. דמסתמא החיוב על מי שהפעולה לטובתו ע"ש (ח"מ ס' של"ו ושל"ט סעי' ז') וא"כ במשנה כאן בסתם שמלוה לה ולא פירש כיון שהחיוב מזונות על הבעל ואינו מהנה אותה כלל דהיתה גובה משל בעלה רק מהנה אותו א"כ י"ל דבסתם ממילא ע"ד תשלומי הבעל כפי' שכרכם על בעה"ב כיון שיודע שהפעולה והטובה של בעל וא"כ י"ל גם ביש לה נכסי מלוג מ"מ סתמא ע"ד הבעל כנ"ל. וי"ל דמה"ט דייק רש"י לותה ע"מ שתשלם היא וכ"כ הג"א שאמרה הלוני ואני אפרע. ולמה לא בלותה סתם. ולמ"ש י"ל לותה סתם כיון דמלוה לה מזונות אף במלוה סתמא ע"ד הבעל כמו ביודע ששוכר לשדה בעה"ב וממילא פטור וגם היא פטורה. רק דוקא במפרש שהיא תשלם. אולם הרי"ף וש"פ משמע דגם לותה סתם חייבת וחייב הוא ע"ש:

הר"ן כ' בשם הרא"ה בלותה דגובה מבעל עיקר החיוב אף בא"ל נכסי רק בלית לי' גבי ממנה דהוי כשליח ללות על נכסי בעלה כמו שיכולה למכור כאלמנה נכסיו כן יכולה לשעבד ע"ש. והר"ן דחה כיון שמודה דגם היא חייבת שוב לא דמי לאלמנה ע"ש. ונראה הא דכ' באמת דהיא חייבת דאי היתה פטורה לגמרי שוב גם הוא היה פטור דלא חשיב לותה כלל. אך לכאורה הא מ"מ שיעבד' נכסי בעלה וכמו מכירה:

אמנם לע"ד דלא דמי דבשלמא למכור יכולה דעי"ז פקע השיעבוד מעל בעלה שגובית בחוב המזונות הנכסים וע"י שקונה הלוקח הנכסים נפרעה המזונות ונפטר בעלה וככל נכסי דב"נ דערבין ביה אבל שעבוד כמ"ש הרא"ש פ"ק דגטין גבי משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דא"א ששיעבד לשניהם דודאי אין שייך שמשתעבד לב' ע"ש. וגם קי"ל דהיכא דפקע שיעבוד הגוף פקע השעבוד נכסי וא"כ איך ע"י שלותה נימא דמשעבדת נכסי בעלה הא ממ"נ אם נשאר עדיין משועבד לה אין לה רשות לשעבד נכסי בעלה להמלוה ושיהיה משועבד גם לה ע"ז החוב בעצמו. דא"צ להשתעבד רק לא' וע"ז אין לה כח. וע"כ ע"י שמקבלת ההלואה ע"י שמשעבדת נכסי בעלה נפרעה מבעלה ונפטר מחיובו נגדה ונשאר רק שיעבוד נכסיו להמלוה וז"א כיון דפקע השיעבוד הגוף שלו נגדה פקע השיעבוד נכסיו כמו מוכר שט"ח ומחל כו' וא"כ איך כשלותה וקיבלה מעות ההלואה יהיו כעשה משועבדים נכסי בעלה כיון דאז פקע השיעבוד הגוף וממילא פקע מהבעל השיעבוד נכסי כנ"ל. ושהשיעבוד הגוף ישאר נגדה והשיעבוד נכסי להמלוה כמוכר שט"ח ז"א דלזה צריך כתיבה ומסירה מצד התקנה אבל לא בהשיעבוד לחוד. ובשלמא שיעבודא דר"נ אמרה תורה כיון דזה משועבד לה כו' ממילא השיעבוד גוף ונכסי משועבד להמלוה משא"כ כאן שהיא פטורה ואין שיעבודא דר"נ רק מה שמשעבדת נכסי בעלה והגוף א"י לשעבד ואחר ההלואה פקע השיעבוד הגוף אין כאן שיעבוד כנ"ל. ולכך דוקא כשהיא חייבת ג"כ. ונראה דאם פירש שהיא תהי' פטורה רק שמלוה שישלם הבעל דא"צ לשלם כנ"ל אף שנתן בתורת הלואה. וזה לע"ד כונת הרמ"ה מקטנה שהביא הרא"ש דהוכיח דקטנה שלותה חייב לשלם ומיושב דחיית הר"י ע"ש כנ"ל؛ לכאורה מה הוצרכו רש"י ורי"ף לראיות בלותה דחייב הא בכל פורע חוב ודאי דכשמלוה להמלוה חייב הלה מדר"נ והראי' מקטנה י"ל דכהרא"ה והוכיח הרי"ף דלאו מדר"נ לחוד דא"כ קטנה לא שייך דסבר דפטור [לא כרמ"ה] וע"כ עיקר השיעבוד עליו והי' מיושב דכ' הרי"ף רק מוציאין ממנו ולא הזכיר דר"נ דנ"מ באית לה נכסי. אך ראי' שני' לא מתישב דמשם אין הוכחה דלאו משיעבודא דר"נ ע"ש. וצ"ל דראיתם לאפוקי ממ"ש לעיל בהלוה סתם דנימא ע"ד הבעל ופטורה וגם הוא פטור. והביאו ראייתם דתני סתם לותה. אך ברש"י א"ל כן שכ' בהדיא ע"ד שתשלם לו. וצ"ל לאפוקי מתוס' דבלא פסקו ב"ד אף לותה פטור דיכול לומר צאי כו' ומשמע להו דסתמא איירי בלא פסקו ב"ד הרא"ש הוכיח באלמנה לכ"ג דבלא פסקו דאין פוסקין דאי פוסקין הוי לי' ליבעי' אם יורדין לנכסיו ע"ש. ותוס' שם דחו זה ע"ש (יבמות פ"ה). וי"ל דהא מדינא אין יורדין לנכסים ליפרע שלא בפניו דנכסוהי ערבין כדאמר לעיל פ"ח רק תקנה שלא יהא כל א' נוטל מעותיו והולך למדה"י. אבל לא העדיפו מאם הי' בביתו. וממילא י"ל דפשיטא ליה באלמנה לכ"ג דאלו הוא כאן לא הי' גובין מזונות דבעמוד והוצא ושוב רק ע"י שהלך למדה"י יגבו. והא אין נפרעין כנ"ל דלא שייך שלא יהא הולך כו' דאם היה כאן ג"כ לא הי' גובין ורק פוסקין הב"ד ויכולה ללות וכשיבא תגבה ושפיר מבעי לי' רק בלותה כנ"ל:

עוד י"ל להפ' (ח"מ סי' צ"ב סעי' ט') דבחשוד בנוטל מפסיד כשא"י לשבע. א"כ דצריכה שבועה מחשש צררי או צאי וחשודה באיסור לאו אלמנה לכה"ג וא"י לישבע ובזה גם לחנן דתשבע לבסוף לא שייך כיון דחשודה ואי"ל מפסדת. א"כ א"י לגבות כלל ממזונות שלא בפניו בהלך למדה"י. רק פוסקין ב"ד ותלוה וכשיבא הבעל ויודה שלא אתפסה צררי ולא א"ל צאי יגבה. ושפיר בעי רק בלותה כנ"ל:

איבד מעותיו כו' בתוס' מ"ש מיורד לשדה ח' ונטעה כו' דהשבח בעין ע"ש. נראה טעם החלוק אף דבפורע חובו ג"כ הנכסים שהי' שיעבוד עליהן היה נגד הלוה פחותין משנים ובמה שפרע סילק השיעבוד ושוים אצלו יותר אך כמו דקי"ל (גטין ד' מ"א) מזיק שיעבודו ש"ח פטור דהוי רק גורם. וגם חשיב היזק שאינו ניכר ע"ש. כן לענין השבח דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי. והיינו שהיה העץ שוה כ"כ וע"י עץ שלו ומלאכתו של זה השבח הם שותפים בשיוי דעכשיו ומ"ד אינו קונה היינו גוף הדבר דהא הושוו לאומן בעד מעות וע"כ מסלק ליה. ולכך ממילא יורד ונטע' כו' דע"י שבחו השיוי דעכשיו מאין יזכה בעל השדה בשבח של זה בחנם וע"כ חייב משא"כ סילק השיעבוד דלא נתעלה גוף השדה בשוי' וכמו מזיק השיעבוד דפטור שאינו היזק בגוף הדבר כן השבח במה שאינו גוף הדבר וכדאמר בסמנין דבעה"ב דל"ש אומן קונה או שלוחו כו' ע"ש (ב"ק צ"ט). ממילא כיון שאין לו חלק בגוף הדבר פטור. ולהפ' (חו"מ סי' שפ"ו) דמזיק שיעבודו חייב וכן שורף שט"ח. א"כ לכאור' הוי כגוף הממון. מ"מ הא כ' תוס' פ' מרובה (ד' ע"א ע"ב) דקי"ל דלא כר"ש דבר הגורם לממון לאו כממון רק שורף שט"ח ששוה השטר למכור לכל העולם זה כממון. משא"כ חמץ ועעה"פ שאינו שוה רק לזה השומר ע"ש. וממילא אף דשורף חייב מ"מ לענין השבח שסילק השיעבוד לא ניתוסף שיוי כלום בגוף הנכסים לכל העולם רק לזה הלוה. והוי רק גורם לממון כנ"ל דלאו כממון בגוף הדבר כנ"ל. דאפילו אומן אינו קונה בש"כ כשהשבח רק בדבר הגורם לממון שאין זה בגוף הדבר. וכן מוכח מהא דחש"ו כשרין לכתוב הגט ע"ש (גטין ד' כ"ב ע"ב וקו' פני יהושע ד"ך):

ובזה יש לישב מ"ש תוס' מהא דש"ח שהציל בשכר. וכן משיב אבדה דמשלם לו שכרו אף שלא מדעתו. ולמ"ש י"ל דהא הרמב"ן ותוס' כ' (ב"ק ד' ק' ד"ה טיהר) גבי קם דינא דחשיב מזיק בגוף הדבר שיוצא ע"י דיבורו מרשותו של זה לזה וגם חשיב היזק ניכר וכן מוחל ע"ש (ברמב"ן בדיני דגרמי כנ"ל ב"ב) וכן המוציא חפץ מרשות בעלים ומניחו במקום שאינו משומר חשיב מזיק ממש שנפחת שויו וא"כ ממילא ההצלה מזאב ברועים או משיב אבידה דאי א"י להציל הוי הפקר ומה שמצילו ומכניסו שוב לרשות בעלים המשומר חשוב מעשה בגוף הדבר הניצל ומשביחו ממש לגבי בעה"ב לא בגורם לממון רק בגוף הממון שנעשה ברשותו. דהא (ב"ק ד' קט"ו) ראה אנס בא כנגדו א"י לחלל דהוי אינו ברשותו ע"ש א"כ במה שמציל ונעשה ברשותו הוי בגוף הדבר ושפיר חייב לשלם לו כמו יורד לשדה ומשביח שלא ברשות כנ"ל ודוקא כאן פורע חוב שהנכסים אף דמשועבדים שלו וברשותו הם רק שמסלק הגורם לממון וגורם שהוא רק לגבי לוה לאו ממון משא"כ בגוף הדבר אף לגבוי לחוד חשוב ממון כנ"ל:

ובזה י"ל ג"כ מה דנקיט פלוגתייהו דחנן במזונות ולא בשאר פורע חוב כיון דשוין לדידן ולירושלמי ניחא. אולם גמר' פליג וי"ל להנ"ל דירושלמי לטעמי' דהא קש' למה נקיט בירושלמי פורע שט"ח כו' הא גם ע"פ. וצ"ל לרבותא נקטא. וי"ל דהא בשט"ח פליגי בירושלמי (הובא בש"ך סי' רמ"א ס"ק ד') אי מהני מחילה ע"פ רק שיחזיר השט"ח וכ' הפ' דס"ל דגם לב"ה שטר שודאי עומד לגבות כגבוי דמי דע"כ לא פליגי אב"ש רק בנולד ספק כסוטה דאינו עומד לגבות ודאי משא"כ ודאי שטר ע"ש. וי"ל דס"ל כרא"ה ז"ל והפ' דכמו דאלמנה נכסי בחזקת אלמנה למזונות כדאמר פ' אלמנה כן באשה שהלך למדה"י מחיים ג"כ נכסי בחזקתה למזונות כיון דמוכרת כו' וא"כ י"ל דטעמייהו דרבנן במזונות דפרנס חייב דאינו גורם רק גוף הנכסים שהי' ברשותה קיימא וע"י שפרנס נעש' ברשותו ולא דמי לשאר חוב דברשות לוה קאי ולכך חייב כמו משביח כנ"ל ובעי הירושלמי בפורע שט"ח ג"כ כיון דודאי עומד לגבות וכגבוי דמי שוב ג"כ הי' ברשות מלוה וע"י שפרע נעשה ברשותו וחייב לרבנן משא"כ פורע חוב ע"פ פטור גם לרבנן כנ"ל ודחי דמפייס כנ"ל ומחיל ולא חשיב ודאי עומד לגבות ובמשכון אמר אח"כ דבזה ודאי דחשיב המשכון ברשותו דלוה וע"י שפרע נעשה ברשותו כפקדון. ומ"מ כיון שאינו ודאי מודו דפטור. די"ל דע"י שפקע שיעבוד הגוף נפקע ממילא השיעבוד נכסי וגם מהמשכון חשיב רק גורם נגד השבח של הנכסים ועל הפקעת שיעבוד הגוף אינו שבח בעין. וכמוחל דמה"ט חשיב רק גרמי כו' וגמ' דילן דס"ל דגם שטר העומד ודאי לאו כגבוי כדמוכר ומוכר שט"ח ומחלו דמהני בע"פ א"כ אין חילוק ואין הטעם לרבנן משום דמזונות עומד לגבות יותר. ומ"מ רבותא יש כנ"ל:

בתוס' כ' הטעם במציל דתקנת חכמים כו'. וי"ל מטעם זכות כמ"ש הרא"ש פ' הכונס (ד' ס') דרשאי ליקח שלא מדעתו שעורין ליתן חטין. וכן מכר להרבה פ' זכות. וממילא הי' יכול אדם אחר לשכור פועל להציל של זה ולהתחייב עבורו כדי שיציל מטעם זכין שלא בפניו. וממילא יכול בעצמו ג"כ כמ"ש הר"ן גבי תן גט זה דעושה שליח לעצמו משום זכין כו' לקבלה כאלו אחר עשאו ע"ש פ"ק דגטין (ד' י"א ע"ב) משא"כ פורע חוב אם יהי' הדין דחייב לשלם לו מאי זכות איכא. אולם תוס' סברי דא"א להתחייב עבורו שלא בפניו מטעם זכי'. ועוד דהא יכול למחות בכל זכות כשנודע לו. א"כ ההצלה כבר נעשה ויהי' פטור. מ"מ י"ל דהגדילו יכול למחות (בכתובות ד' י"א) רק משום דאגלאי כו' שלא היה זכות משא"כ כה"ג דמה שחוזר כדי שיפטור ומ"מ אז הי' ודאי זכות. ויש ראיה לזה ממשנה עירובין וסוף (פ"ה דחולין) ד' פרקים כו' מת ללוקח כו' דזכין ע"ש (דף פ"ג):

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף