חידושי הרי"מ/כתובות/קז/א

חידושי הרי"מ כתובות קז א

דף ק"ז ע"א

רב אמר פוסקין מזונות לא"א כו' בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ כו' ופירש"י למאי ניחוש לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה כו'. ותמוה כמ"ש תוס' הא למ"ד אין פוסקין גם בשבועה לא יהבינן לה:

ונראה דהא לכאורה למה להו טעמא בשמעו שמת הא מבואר בש"ס לעיל צ"ו דיתומים אומרים ברי נתננו ג"כ לא מהימני כו' משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וחשיבה כמוחזקת לגמרי ע"ש וממילא איך נוציא מחששות אלו דצררי או צאי כו'. אך י"ל דתוס' תמהו שם ע"ב מ"ש משאר ב"ח דחשיב הלוה והיתומים מוחזקים ע"ש. אך י"ל כמ"ש תוס' סוטה פ' ארוסה (ד' כ"ה ע"ב ד"ה לאו) דלכך סברי ב"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי משום דצריך ב"ד ושייך מי יימר כו' ע"ש. וגם צריך לישבע ליטול בטוען אשתבע לי. וא"כ מעשה ב"ד דהוי כנקיטא שטרא וקי"ל (לעיל ד' צ"ז) דמוכרת שלא בב"ד וכחנן דלא תשבע ג"כ שפיר ונ"ל לכ"ע שטר העומד כו' כגבוי דמי ולכך נכסי בחזקתה כנ"ל דהא פ' הכותב (ד' פ"ד) במלוה ופקדון ביד אחרים תלי לה בהא שכולן צריכין שבועה כו' לא חשיב בחזקתן ע"ש. וא"כ י"ל כאן בהלך למד"ה דיש הוכחה ואומדנא שהניח לה כמ"ש תוס' ומהני חששות אלו להצריכה שבועה עכ"פ ושוב מה"ט י"ל דלא מגבינן לה כלל דלאו כגבוי כנ"ל ונכסי בחזקת יתמי ודוקא שם דאי הדין דנאמנת נוטלת בלא שבועה שפיר נכסי בחזקתה כנ"ל משא"כ כאן בהלך [למדה"י] דיש הוכחה כנ"ל ותצטרך לישבע ושוב אינם בחזקתה וסבר שמואל דאין פוסקין אף בשבועה כנ"ל. וא"כ מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דבשמעו שמת דלענין שבועה לא תצטרך לישבע דהא תשבע בסוף כשתגבה הכתובה ואם יהי' הדין דפוסקין תגבה מזונות בלא שבועה שוב נכסין בחזקתה ושפיר נוטלת דהא בהא תלי' כנ"ל:

ובזה מיושב לשון הגמ' דפריך ממתני' מפלוגתא דחנן כו' וקאמר ע"כ ל"פ אלא לשבועה אבל מזוני יהבין לה כו' מה צורך לאריכות הזה הא פשוט כיון דפליגי אי תשבע ע"כ דיהבינן לה. ולמ"ש א"ש דהיה אפשר לפרש פלוגתא דחנן ובכ"ג כמ"ש דבהא תלי' חנן סבר דלא תשבע וממילא נכסי בחזקתה ויהבינן לה ובכ"ג סברי דתשבע בתחלה ג"כ. ושוב י"ל דגם בשבועה לא גבי' דכיון שצריכה שבועה אין נכסין בחזקתה וא"י להוציא כנ"ל. ואך משמעות הלשון אינו כן דהוי להו לבכ"ג לפלוגי בהדיא דע"י שצריכה שבועה לא יהבינן לה כלל כנ"ל. ולכך אמר הש"ס ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה כו' אבל מזוני יהבינן לה כנ"ל. דאינו משמע לפרש כנ"ל:

והתוס' נראה דלא ס"ל כאן הטעם דנכסים בחזקתה דבשלמא התם דעכ"פ כשמת הי' מגיע לה מזונות דהא אלהבא כ' תוס' שם (ד' צ"ו ע"א ד"ה יתומים) דפשיטא דלא מהימני' ע"ש. א"כ שפיר נעשו הנכסים בחזקתה לענין מזונות ואין נאמנים להוציא כנ"ל. משא"כ כאן דהלך למדה"י כו' ושמעו בו שמת ואנו חוששין לצררי גם אלהבא א"כ אם הדין דלא תגבה לא יהי' כלל הנכסים בחזקתה דאין מתחיל כלל להיות ברשותה וע"ז אנו דנין אם בחזקתה ולכך לא מהני כנ"ל:

אמנם י"ל דמ"מ גם היתומים לא מיקרי מוחזקים דהא ע"ז אנו מסופקים אם הדין דתגבה א"כ נכסים בחזקתה דבשלמא בכל חוב אף אם הדין דגובה מ"מ הם מוחזקין משא"כ כאן דתלי' בהא. וא"כ שוב דמי' להא דמלוה ופקדון ביד אחרים כו' שדנין מי זוכה מיד בשעת מיתה דלא מיקרי יתומים מוחזקין רק משום שכולן צריכין שבועה ואין יתומים צריכין שבועה כו'. א"כ כאן תלי' שפיר אי צריכה עכ"פ לישבע מחשש הנ"ל שוב אינה גובה כלל דנעשו עכ"פ נכסי בחזקת יתמי כו'. משא"כ אי כשתגבה א"צ שבועה. לא עדיפי יתומים מינה. ומיושב שפיר דברי רש"י כנ"ל. והא ריש פ' הכותב (ד' פ"ג ע"ב) אמר דמחמת התקנת חכמים חשיב מוחזק אף שהספק שמא סליק נפשי' בעודה ארוסה ולא התחיל הזכות כלל מ"מ כיון שהתקנה ודאי והפטור ספק יד בעה"ש עה"ת ע"ש. וגם כאן מצד החיוב מזונות שיש לה ודאי מתקנ"ח נכסי בחזקתה רק שרוצין להפקיע מחשש צררי וכה"ג כנ"ל. אך יש לחלק משום דגוף הנכסים אין שלה רק ע"י החיוב וכיון שאינו עומד לגבות ממילא אינם בחזקתה כנ"ל:

וי"ל דגם מחיים פליגי בהא דהא תמוה כיון דאם בא ואמר פסקתי נאמן למה לא נטעון בשבילו. ואי"ל דהוי מילתא דלא שכיח דהא תוס' כ' דיש הוכחה מאומדנא שהניח לה. ולמ"ש י"ל דגם בא"א פ' הרמב"ם ז"ל ושאר פ' (באה"ע ס' ע' סעי' ה') דמוכרת למזונות שלא בב"ד וק"ל כחנן דא"צ שבועה ממילא ג"כ נכסי בחזקתה כאלמנה דמה חילוק. ושפיר לא טענינן עבורו דאין טוענין רק כשמוחזק כמבואר בש"ע חו"מ (ס' ע"ה סעי' כ' ובטור שם) ולכך י"ל דסבר חנן מה"ט גופי' דא"צ שבועה דאין טוענין כלל אישתבע לי דנהי דאם היתה צריכה שבועה לא הוי חשיבי נכסים בחזקתה אבל כיון דע"ז גופי' אנו דנין למה נטענין אישתבע להו וע"י זה אינה מוחזקת אדרבה הא מדינא גבי' בלא שבועה ושפיר נכסים בחזקתה וממילא לא טענינן לי' וא"צ שבועה והיא כדין דנכסי בחזקתה כנ"ל. ובכ"ג סוברין להיפך דצריכה שבועה ועי"כ ממילא נכסי בחזקתו ושפיר שבועה כדין. ומדוקדק במשנה דאמר ריב"ז יפה אמר חנן כו' היינו דשניהם סברי כדין עכשיו שהדין כן רק שנחלק בסברא איך ראוי לתקן יותר כנ"ל:

ושמואל סבר אין פוסקין מה"ט דדוקא בשמעו שמא דתשבע ודאי בסוף א"צ שבועה ושפיר נכסי בחזקתה כנ"ל משא"כ בא"א דשמא לא תבא לגיבוי כתובה ועכ"פ צריכה שבועה כיון דהלך למדה"י ויש אומדנא כנ"ל ושוב אין פוסקין כלל דטענינן ליה שהוא להוציא דנכסי שוב בחזקתו כנ"ל:

גם י"ל להפ' (חו"מ סי' פ"ב סעי' ח') כשא"י לישבע שבועת אישתבע לי לא מפסיד דלא הי' התקנה שלא יגבה בשביל זה ע"ש. וא"כ י"ל לרב מה"ט גופי' לחנן א"צ שבועה דאם יהי' הדין דתשבע לא תגבה כלל דטענינן לי' כו' שוב לא הי' התקנה כלל להצריכה שבועה ועי"ז תפסיד לגמרי. ואף דסברי רב ושמואל מס' שבועת (ד' מ"ז) א"א מש"ל ומתוך שאי"ל מפסיד היינו היכא שב"כ וב"כ הוי להוציא דהא מוקי שם (מ"ח ע"ב) כמה משניות כב"ש דכגבוי דמי לא מפסיד ע"ש. וא"כ כאן דבלא השבועה נכסי בחזקתה מדינא וע"י התקנה נוציא שלא יהי' בחזקתה ותפסיד לגמרי שפיר י"ל דא"צ שבועה כלל. ושמואל סבר להיפך דבלא שבועה א"א וממילא אין פוסקין כלל ומפסדת כנ"ל. משא"כ בשמעו בו שמת דתישבע בסוף שפיר א"צ שבועה וממילא פוסקין כמ"ש רש"י ז"ל כנ"ל:

ולרב י"ל כמו בח"מ (סי' פ"ב סעי' ו') דבתפס ואינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי ממילא כיון דבלא השבועה נכסי בחזקתה הוי כאלו ע"י חיוב השבועה מוציאין ממנה והא לא נחתינן כו' וא"צ כלל שבועה כנ"ל. ואעפ"כ פריך שפיר ממתני' דמשמע דאף שצריכה שבועה מ"מ יהבינן לה. ומשני בשמעו בו שמת וי"ל דפליגי בהא דבכ"ג סברי דגם אי צריכה שבועה מ"מ גבי' ולכך צ"ש ולחנן אם היתה צריכה שבועה לא היתה גובה כלל ולכך א"צ. ויש לדחות:

עוד י"ל להפ' דגם בשלא בפניו כשא"י לישבע מפסיד בפרט לרב ושמואל. וא"כ י"ל ג"כ דגם לשמואל לא מהני חשש צררי רק להצריכה שבועה. וממילא כמ"ש לעיל דאין יכולין להשביעה שמא יבא ויאמר פסקתי דנאמן גם להוציא ויהי' השבועה לבטלה כמו (שבועות ד' מ"ג ע"א) שמא ישבע כו' בפקדון לר"ח ז"ל. ולכך סבר דאין פוסקין כלל כיון שא"י לישבע וכמו בפקדון דמפסיד כנ"ל. וממילא בשמעו שמת דשוב לא שייך שמא יבא כו' א"כ יכולה לישבע א"כ ודאי יהבינן לה רק דהיתה צריכה שבועה. ושוב כ' רש"י ז"ל שפיר דכיון דודאי תשבע בסוף לא תשבע בתחלה כנ"ל. משא"כ מחייב גם בשבועה א"פ כנ"ל:

עוד י"ל דגם רש"י ז"ל סבר כסברת תוס' דבלא הוכחה אין לומר שהניח לה רק כשרואין שמשתהה מסתמא ידע מקודם והניח על כל הזמן. וכשמת אין הוכחה אבל מ"מ אין זה סברא שמת בצמצום כשפסק הזמן שהי' לו לבא ואיך תוכל לגבות בשביל זה הא גם להיפך אין ראי' הא א"א לידע כמה הי' משתהה אם לא הי' מת. ועכ"פ איתרע שטרא טפי מפוגמת כיון שיש דררא דממונא דודאי פרע וא"י כמה. ועכ"פ היתה צריכה שבועה. ושפיר כ' רש"י הטעם כיון דשמעו שמת ואין הוכחה רק שבועה הי' צריכה ושוב אמרינן מאחר דתשבע בסוף א"צ עתה אבל לא שמעו שיש הוכחה ברורה שפיר גם בשבועה אין פוסקין:

גם י"ל דטעם פלוגתייהו דרב ושמואל דמסברא דהא בהא תלי' אם הדין דאין פוסקין ולא תוכל לגבות ממילא מסתמא מתפיסה צררי. ואם הדין פוסקין כו' מסתמא אינו מניח לה דהא תוכל לגבות בפרט למאי דאמר ביוצא לדעת (לעיל ד' מ"ח) דאין זנין בני' ובנותי' דאם הי' רוצה הי' אומר משא"כ אשתו דבתנאי ב"ד כו'. י"ל להיפוך אם הי' מניח הי' אומר שלא לפסוק דהא יודע דפוסקין כנ"ל. וסבר רב דכמו דאמר גבי שכיר. (ר"פ כל הנשבעין) דתיקנו משום כדי חייו גם למסקנא כמ"ש הר"ן שם ואף שפעמים שיבא בעה"ב לידי הפסד מ"מ חששו יותר להפסד השכיר שהוא כדי חייו מהפסד בעה"ב שהוא רק ממון ע"ש. כן במזונות אף שאם יהי' הדין אין פוסקין ממילא מניח לה מ"מ אם מתרמי שלא הניח תפסיד מזונות שהוא כדי חיי' ראוי יותר להיפוך שיהי' הדין פוסקין. וממילא לא תפסיד וגם הוא אינו מניח ממילא ואי מתרמי שמניח ויפסיד הוא מ"מ הוא רק ממון וחשו יותר לטובתה כנ"ל. וטעמא דשמואל אף דאי יהי' הדין פוסקין יהי' כדין. מ"מ הא גם שם לא תיקנו בלא שבועה לשכיר. ולכך אף אם יהי' הדין פוסקין מ"מ הא מתרמי שמניח וא"א ליתן לה בלא שבועה. וממילא כיון שתצטרך לישבע שוב מניח לה כדי שלא תצטרך לישבע ושוב לגמרי אין פוסקין דיש הוכחה שמניח לה. משא"כ במת דאין הוכחה כנ"ל:

ופריך ממתני' דאי מחיים ואעפ"כ סבר חנן דלא תישבע א"כ ראוי לפסוק דפוסקין כנ"ל. ומשני רק בשמעו שמת דודאי תישבע אז אפשר לפטרה משבועה עתה משא"כ מחיים דעכ"פ תצטרך שבועה ושוב יש אומדנא שמניח לה ואין פוסקין ממילא כלל כנ"ל:

גם י"ל (אבה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) כיון דאלמנה שתפסה למזונותי' כמה שתפסה אין מוציאין ממנה נהי דלכתחלה לא יהבינן לה מ"מ לא חיישינן לצררי דמה בכך שהב"ד יתנו לה עוד הא בדיעבד מהני תפיסתה על הכל. ורק שבועה היתה צריכה ושייך כנ"ל:

תוס' כ' הטעם כשמת אין הוכחה. ותמהו דא"כ לוקי בפסקי' מברא ובשאר אונס בחלה וכה"ג דג"כ פוסקין. ותירוצם אינו מובן דלא שכיח כו' הא עכ"פ שכיח יותר מעדי שקר דלתוס' שמעו שמת היינו בעדים כשרים. גם הא חלה יותר שכיח ממת ולוקי למתני' בחלה וכה"ג:

וי"ל בפשיטות דהא אינו מובן הטעם דשמואל דאין פוסקין נהי דאפשר שהניח לה דדרך להניח מ"מ איך יועיל להפקיע חיוב ברור דהטוען אחר מעב"ד לא"כ. הא באלמנה בשעת מיתה דג"כ דרך להתפיסה צררי ומ"מ אינו מועיל רק להשביעה לא להפסיד לגמרי. וי"ל דהא לעיל פ"ח איכא מ"ד דנפרעת שלא בפניו רק אשה בכתובתה משום חינא אבל בע"ח לא ורבא כו' אפי' בע"ח משום שלא יהא כל א' נוטל כו' והולך ויושב לו במדה"י כו' הי' תקנת חכמים כו' אבל בלא"ה לא הי' ראוי לגבות שלא בפניו. והטעם כמ"ש בב"ב (ד' ק"ע וברי"ף כאן) דנכסוהי ערבין בי' ובליתא קמן לא הי' ראוי לגבות ע"ש. ובערכין (ד' כ"ב ע"ב) פריך הש"ס אי חיישת לשובר למה נפרעין שלא בפניו ניחוש לשובר ומשני הא אמרינן שלא יהא כל א' כו'. וא"כ לכאורה קשה כיון דאף דאיכא חשש פרעון מ"מ גובין שלא בפניו משום שלא יהא כו'. א"כ גם חיוב מזונות דכשטרא דמי למה אין פוסקין לשמואל משום חשש צררי הא לא עדיף מחשש שובר ונגבינן מ"מ שלא יהא כל א' הולך ויושב במדה"י ותפסיד מזונות כנ"ל. וצ"ל ע"כ דבאשתו לא שייך זה כיון שאין לו קטט דהא אדרבה אמרינן שהדרך להניח לה ומכ"ש שלא יעשה כן במכוון כנ"ל. וא"כ שוב מה"ט גופי' אין פוסקין לשמואל דכיון דלא שייך התקנה שלא יהא כל א' כו' במזונות ממילא נשאר הדין דאין גובין מנכסיו שלא בפניו כמו בע"ח דבלא התקנה לא הי' גובין משום לא יתבע מן הערב תחלה כנ"ל ולכך אין פוסקין כנ"ל. וא"כ א"ש בשמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין דבמת שגובין מדינא דעיקר ערבותן של נכסים הוא ע"ז כמ"ש הר"ן פ' הכותב (על ד' פ"ה ע"ב). והא היתומים כאן כנ"ל שפיר פוסקין. וא"כ בשאר אונס והוא חי שפיר לשמואל אין פוסקין דאף שאין הוכחה מ"מ כיון דלא שייך התקנה שלא יהא כו' שוב לא גבי' שלא בפניו כנ"ל:

ת"ש מי שהלך כו' בני כ"ג א' תישבע חנן אמר לא תישבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כו' ופירש"י פסקתי אתפסתה צררי נאמן ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד כו'. וכ' תוס' דאף להוציא מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי כו'. ובאמת משמע להיפך מדמהפך בברייתא להקדים בני כ"ג לחנן דא' לא תישבע ואם בא כו' משמע דקאי אחנן דאמר לא תישבע אם בא ואמר נאמן משא"כ לבני כ"ג דאמרי תישבע וכבר נשבעה. וצ"ל דמשמע להו דאתרווייהו קאי ותמוה למה הקדים בני כ"ג לחנן. וצ"ל לרבותא נקטי' אף לחנן דמיפה כחה מ"מ נאמן כשבא כו':

אולם תמוה באמת הטעם דבכל שטר או כתובה דכשבא וטוען ברי פרעתי אינו נאמן ואעפ"כ נפרעת שלא בפניו צריכה לישבע. וכאן ממש להיפך דכשבא וטוען ברי נאמן אף להוציא. ואיך לא נטעון בשבילו שלא בפניו להשביעה עכ"פ כנ"ל:

ונראה לישב דהא ע"כ הטעם דנאמן להוציא מה שפסקו ב"ד ונתנו והא ק"ל גם דינא ביבמות (ד' נ"ז) בספק ובני יבם כו' אף דעכשיו נתברר דממ"נ אית לי' גבי' או שפסקו שלא כדין או דעכשיו מגיע אעפ"כ כיון שפסקו ואז הי' הפסק כדין קם דינא. וגם כאן למה לא יהי' קם דינא שהפסק הוא אז כדין. וצ"ל כמו (סנהדרין ד' ל"א) במביא עדים וראי' דסותר הדין ול"א קם דינא משום דאם הי' אז העדות לא הי' פוסקין כן. ואף דגם שם אם הי' אז הממ"נ ג"כ לא הי' פוסקין כן מ"מ הוא מצד אחר אבל על הדבר שפסקו אין כאן שינוי שיהי' שלא כדין משא"כ בעדים דעל דבר זה עצמו לא הי' פוסקין כן כשהי' עדות זה. וכאן ג"כ כיון דרק שלא בפניו הי' הפסק כדין משום שאין כאן טוען ברי ואף דאם הי' כאן ג"כ לא הי' נאמן דאמזונות דלהבא אינו נאמן כשהוא כאן מ"מ כיון דכמו שהוא שהלך למדה"י והי' אופן שהי' טענת ברי לא הי' פוסקין משום האומדנא שהניח לה. ורק משום שהי' שלא בפניו וכשטוען עתה ברי ג"כ חשיב כמו ראי' שלא הי' פוסקין כן כנ"ל ונאמן:

אמנם הא מדנקיט צררי ולא פרעון ע"כ דלפרעון שנתן בתורת פרעון לא חיישינן דאין אדם פורע תוך זמנו ואף דהא בכאן הדרך להניח לה מ"מ אין דרך לפרוע דהא א"י כמה וכמו בפדיון שכ' תוס' ב"ב (דף ה' ע"ב ד"ה כי) כיון שאינו ברור אינו פורע וכמ"ש הרא"ש שם דלכך נקיט צררי ולא פרעון ע"ש. רק שמתפיס לה צררי שמזה תקח כמה שיחסר לה ממעשה ידיו. וא"כ קשה למה אמר שמואל דאין פוסקין משום האומדנא דדרך להניח צררי. הא אם תטעון שהניח לה צררי ונאנסה תהי' נאמנת ככל מלוה על המשכון בחו"מ (סי' ע"ב סעי' ב') דנאמן שנאנס המשכון כדק"ל ב"מ (דף נ"ח ע"א) נשבעין לטול שכרן כו'. ועל יותר אין כאן אומדנא רק שהניח לה על הזמן שיהי' במדה"י ונאמנת שנאנס וא"כ תהי' נאמנת שלא הניח לה צררי במיגו דנאנסה וודאי דאין האומדנא ברורה שלא יועיל מיגו ולמה אין פוסקין:

וצ"ל דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן. ואף אי נימא דגם בחיי' נכסי בחזקתה לענין מזונות כמו אלמנה מ"מ הא זה רק אי א"צ שבועה כמ"ש לעיל וא"כ כיון דאף אי נאמין לה מיגו דנאנסה שוב שבועה בעי דגם בנאנסה היתה צריכה שבועה. ושוב נכסי לאו בחזקתה ושוב אינה נאמנת גם בשבועה דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן:

אמנם בבא ואמר אתפס' צררי קשה למה נאמן להוציא ממנה הא שוב מהני המיגו שהי' לה והיא להחזיק דנהי דעכשיו ליכא מיגו דהוי מיגו למפרע שאמרה כבר שלא בפניו שלא הניח לה. מ"מ הא מבואר (בש"ע ח"מ סי' ע"ב סעי' י"ח) בטוען כשהראה לפני עדים חוץ לב"ד לקוח להרבה פ' נאמן במיגו ואף דעכשיו כשבא לב"ד כבר יש עדי ראה והוי מיגו למפרע מ"מ מהני מה שאמר בפני העדים דאז הי' לו מיגו ומהני עכשיו בב"ד הראוי שהיה אז שאמר אמת. והחולקים שם משום דחוץ לב"ד לא שייך מיגו ע"ש. אבל כשטען טענה בב"ד והי' לו מיגו ודאי דמהני ראי' זו גם על אח"כ בב"ד אף שכבר ראו ואין מיגו ע"ש. וא"כ כאן דאז שלא בפניו הי' לה מיגו רק דהי' מיגו להוציא אבל הראי' של המיגו יש ונשאר רק שאין להוציא בראי' זו וא"כ כיון שפסקו לה הב"ד ונתנו לה הוי מוחזקת ברשות שוב איך יוכל הבעל להוציא ממנה בטענתו לחוד והא להחזיק מהני הראי' של המיגו שהיה לה אז כשגבתה. ואף דעכשיו אין לה מיגו מ"מ הא אז היה לה מיגו והי' לפני ב"ד ומהני המיגו שאמרה אמת על עכשיו דהא אם הי' לה המיגו עכשיו ודאי דהי' מהני נגד הברי שלו והוא להחזיק ואיך יוכל להוציא כנ"ל:

אך לא קשה דהא דנאמנים החזרתי וכה"ג מיגו דנאנס' ואף דאז צריך שבועה. רק משום דגם עכשיו ישבע ומה"ט עד מסייע על החזרתי לרוב הפ' (חו"מ בסי' פ"ז סעי' ו') אינו פוטר דאיך אפשר לפטרו א"כ לא יהי' מיגו כלל דאז יצטרך לישבע משא"כ עתה כנ"ל. וא"כ כאן אדרבה לרב כיון דפוסקין לה מזונות וקי"ל כחנן ונוטלת בלי שבועה שלא בפניו בלא מיגו כיון שאין טוען בפניו א"כ שוב לית לה מיגו כלל דנאנסה דאם תטעון נאנסה תצטרך לשבע משא"כ עתה שלא הניח לה דנוטלת בלי שבועה. ושוב לא הי' מיגו וממילא עכשיו שבא ואמר אתפסה צררי ושפיר נאמן דעכשיו אין לה מיגו דכבר אמרה שלא הניח וכל האומר לא לויתי כו'. ועל אז הוי מיגו למפרע ואז שלא בפניו לא הי' לו מיגו כלל דהיה טוב לה לומר שלא הניח דהיתה נוטלת בלי שבועה. ונשאר רק מה שפסקו לה מצד עצמו בלא מיגו ושפיר נאמן עתה כשטוען ברי. וא"כ ממ"נ א"ש לשמואל דאמר אין פוסקין הוי מיגו להוציא כנ"ל. ולרב לדידן דפוסקין שוב לא היה לה מיגו כנ"ל ושפיר נאמן אך לבני כ"ג דנוטלת שלא בפניו רק בשבועה שפיר אינו נאמן כלל אח"כ כשטוען פסקתי לה כו' להוציא דהא שפיר היה לה מיגו דנאנסה כיון דגם עכשיו היתה צריכה שבועה. וממילא מהני הראי' של המיגו שהיה לה אז שא"י להוציא עתה כשטוען ברי דהוי להחזיק כנ"ל:

ומיושב שפיר דהברייתא מהפך ואמר דחנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר כו' נאמן. דדוקא לחנן דלא תשבע לכך נאמן דלא היה מיגו כנ"ל. משא"כ לבני כ"ג דתשבע אינו נאמן אח"כ כנ"ל:

וא"כ י"ל דזה עצמו הטעם דסבר חנן דלא תשבע בתחלה כו' דהא הטעם דמשבעינן שלא בפניו משום דטענינן לי' דלמא היה טוען אשתבע לי כו'. והיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות לו לטעון בשבילו שלא יגבה בלא שבועה. משא"כ כאן להיפוך אם נטעון עבורו אשתבע כו' ויהיה הדין דתשבע שוב לא יהיה נאמן אח"כ כשיבא ויטעון ברי דמהני להחזיק מטעם מיגו כנ"ל. משא"כ אם הדין דלא תשבע והי' נאמן בברי להוציא אח"כ ואין כאן זכות ולא טענינן כלל להשביעה שלא בפניו. ומה"ט סבר חנן לא תשבע. וא"ש הברייתא דחנן אמר לא תשבע ואם בא ואמר כו' דתליא הא בהא דלכך אין משבעינן כו' וממיל' נאמן אח"כ כנ"ל:

ואף דלכאורה גם אי כחנן דא"צ שבועה ג"כ הי' לה מיגו דנאנס להפ' דאמרינן מיגו לפטורי משבוע' דהא אם היתה טוענת נאנס הי' נאמנת בלי שבועה מיגו שלא הניח לה דא"צ שבועה ושוב גם עתה הי' לה מיגו ולא יהיה נאמן בא ואמר. דז"א דהא כשטוענת נאנסה לא היה לה מיגו דלא הניח דאם בא ואמר יהיה נאמן משא"כ כשטוענת נאנס דנאמנת גם כשבא דא"י א"כ אין לה מיגו ותצטרך לישבע ושוב עכשיו אין מינו ואיך נאמר דבשביל זה לא יהי' נאמן בא ואמר הא כפי הדין דנאמן ליכא מיגו כנ"ל. ולתוס' דרק להשביע נאמן י' דשפיר עכשיו שתקנו לטובתה הוי כדין דהי' לה מיגו דנאנס וגם נאנס לא תצטרך שבועה דתהיה נאמנת מיגו דלא הניח. ואם בא ג"כ לא יהיה נאמן רק להשביעה. ויש לדחות:

אמנם באמת להפ' דפקדון אצל אשה הוי שמירה בבעלים מהירושלמי ע"ש. וא"כ א"צ שבועה נאנס ואף שבועה שאינו ברשותו יש מחלוקת בירושלמי אי שייך בשמירה בבעלים. וא"כ גם לחנן הוי מיגו ולמה יהי' נאמן בא ואמר. אך הרמב"ם ושאר פ' (עיין אה"ע ס' פ') דלא הוי בבעלים שאינו שכיר לה רק שוברת כלי בבית בעת מלאכתה מטעם תקנה פטורה. משא"כ שבועה שא"ב ודאי משביעה רק הראב"ד ס"ל דהוי בבעלים. מ"מ שבועה דרבנן ודאי יש ע"ש. גם כשהולך למדה"י אינו שאול לה. גם י"ל דסבר שבועה שאינו ברשותו גם בבעלי' משביעינן:

ומלשון רש"י ז"ל צרורות כספים כו' אפשר דחשיב פירעון אף שא"י כמה מ"מ מה שמניח לה מעות ליקח מזה מה שתצטרך הוי פרעון ונפטר והוא באחריותה. דהא מלוה קי"ל דקני מיד משום דלהוצאה ניתנה אף שעדיין בעין. אך הא עיסקא אינו כמלוה. דאינו רשאי לעשות מה שירצה למשתי' בי' שיכרא כו' בש"ס (ב"מ ד' ק"ד ע"ב) וכן בזה ודאי אין לה רשות לאבד המעות דנותן רק למזונות. ונראה דהוי כאפותיקי מפורש לא יהא לך פירעון אלא מזו דג"כ נפטר ובאחריות' קיימי מאחר שנתרצית. ועיין (בח"מ ס' ק"כ) באומר הנה מעותיך צרורים שנפטר הלוה מאונסין כו' אך שם קצוב משא"כ כאן שעדיין אינו ידוע כמה רק שתקח כל עת שתצטרך כנ"ל:

לכאורה קשה דתוס' מפרשים דנאמן בא ואמר אף אחר שנשבעה והא לרב קיימינן וסבר ב"ק פ' הגוזל (ד' ק"ו) דשבועה קונה ואף עדים אחר שנשבע לא מהני מכ"ש בא ואמר. ורק קפץ ונשבע משא"כ כאן דנשבעה ע"פ ב"ד כנ"ל. אך התם ילפינן מולקח בעליו י"ל דדוקא בפניו שייך כיון שקבלו בעלים שבועה כו'. משא"כ שבועה שלא בפניו. ועוד די"ל דוקא נשבע ונפטר דהא מהאי קרא גופי' ילפינן ריש פ' כל הנשבעין דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ונפטרין ולקח בעליו ולא ישלם כו'. וגם רב לא פליג אגוף הדין דמתני' וע"כ תרווייהו ילפינן מינה וממילא קאי הך כיון שקבלו בעלים שבועה רק אנשבע ונפטר משא"כ נשבע ונוטל דאמעוט מהאי קרא כנ"ל:

עוד י"ל [אדלעיל] דהא תוס' כ' לעיל הטעם דנכסי בחזקת אלמנה ואף דשאר ב"ח וכתובה בחזקת לוה קיימי וכ' החילוק דשם מיד שנפרע נסתלק אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע הכתובה לכך נכסים בחזקתה טפי כו' ע"ש (צ"ו ע"ב) ד"ה נכסי כו'. וא"כ לטעם זה גם בחייו לכאורה נכסי בחזקתה למזונות. וי"ל טעם סברתם דהא אפותיקי דלא מצי לסלוקי בזוזי חשיב לכמה דברים בחזקת מלוה וא"כ בשלמא שאר חוב הקצוב שייך דמצי לסלוקי בזוזי. אבל מזונות שאינו קצוב כמה שיסלקו לה עדיין השיעבוד קיים על הנכסים וחשוב לא מצי לסלוקי כו' וחשוב בתקנתה כנ"ל:

אמנם כשהבעל כאן ודאי לא חשיב נכסים בחזקת האשה אף למזונות דהחיוב אוכלת עמו ע"ש בש"ע גם לא תיקנו חכמים כלל כשהבעל עמה שיהי' נכסים בחזקתה:

וא"כ י"ל הטעם פשוט כמו דמבואר לעיל בש"ס צ"ו דאף דנכסי בחזקתה מ"מ כשניסת עליו להביא ראי' דמה דהוי בחזקתה היינו משום דעכ"פ עדיין יש לה השיעבוד על להבא משא"כ ניסת דפקע עתה ושוב אלמפרע כשאר חוב. וא"כ א"ש כאן כשהבעל במדה"י שפיר נכסים בחזקתה למזונות דג"כ אינו קצוב ואף דכשיבא לביתו אין נכסים בחזקתה מ"מ עתה אינו קצוב ואינו ידוע על כמה השיעבוד שלה וכמו שם באלמנה דג"כ כשתתבע הכתובה פקע מ"מ עתה אינו ידוע עד כמה כו'. וכן כאן ולכך גם שבועה א"צ אבל כשבא בעלה ואמר פסקתי כו' שוב נאמן לגמרי אף להוציא כו' דאדרבה עכשיו דמכאן ואילך נכסים בחזקתו דכשבנאן לאו בחזקתה קיימי שוב רק אלמפרע והוי כניסת דעלי' להביא ראי' כנ"ל:

וי"ל הטעם דשמואל דאין פוסקין כו'. משום דסבר בשלמא באלמנה דאינו ידוע שיכול להיות שלעולם יהיה לה מזונות ויהי' השיעבוד חשוב בחזקתה משא"כ א"א שהלך למדה"י דמסתמא יבא ויופסק השיעבוד ולכך גם מקודם לא הוי בחזקתה כשאר חוב. ומיושב דשמעו בו שמת שפיר מודה שמואל דאגלאי מלתא למפרע שהי' בחזקתה דלא יופסק השיעבוד וגם אז לא הי' ידוע עד כמה כנ"ל. גם י"ל דלכאורה איך חשובי נכסי בחזקת אלמנה טפי משאר חוב. הא אדרבה כמ"ש הפוסקים דמטלטלי מה"ט לא משתעבדי מה"ת דיכול להבריחן וכ' בעה"ת (שער מ"ג) דמלוה ע"פ אף שידע הלוקח לא גבי משום דכיון דתיקנו משום פסידא שמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי שוב יכול להבריחן ולמכרן והן כמו מטלטלין ע"ש. וא"כ כיון דאין מוציאין למזון אשה ובנות ממשועבדים מפני תה"ע א"כ יכולין להבריחן ולמוכרן והן כמו מטלטלין ונ"ל דמה"ט גופיה תיקנו שיהי' נכסים בחזקתה דאל"ה לא תוכל לגבות כלל כיון שתיקנו דאין מוציאין למזון אשה ממשועבדים כו' א"כ שוב גם בקרקעות כמטלטלין שיכולין להבריחן א"כ לא תוכל לגבות כלל גם כשלא מכרו דמטלטלין לא משתעבדי וכמ"ש בעה"ת הנ"ל. ולכך תיקנו שיהי' נכסין בחזקתה וממילא דמשום שיכולין להבריח יהי' כמטלטלין מ"מ הא גם מטלטלין שתפסה הוי שלה כנ"ל (מאה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) אבל בבעל מחיים לא שייך זה דאף מטלטלין כופין אותו לזונה כנ"ל:

גם י"ל דהטעם דהא פ' הטור ח"מ ס' ק"ז דכשמוכרים היורשים נכסים המשועבדים לה צריכין לשלם מדינא דגרמי ע"ש. ואף להחולקים עכ"פ אסורים למכרן ולהפקיע שיעבודה דגרמא אסור. ולכך חשיב נכסין בחזקתה דלא מיקרי שיכולין להבריח כיון שאין רשאין. אבל הבעל מחיים דרשאי למכור נכסיו לכתחלה שפיר לא חשיבי בחזקתה כנ"ל:

שייך לעיל החילוק בין שאר חוב לאינו קצוב מבואר כעין זה בש"ס נדרים פ"ו דכשחוב קצוב מיקרי בידו לפדותו משא"כ באינו קצוב ע"ש. דחשוב שאינו בחזקתו. ושפיר החילוק בין מזונות לשאר חוב כנ"ל. עוד י"ל הטעם דבא ואמר נאמן ולמה לא נטעון שלא בפניו עבורו שפסק כנ"ל:

וי"ל דהא (לעיל ד' מ"ח) בנשתטה יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו כו'. דמסתמא ניחא ליה כו'. רק יצא לדעת אמרינן על בניו שהי' מצוה. ובאשתו שפיר אמרינן דניחא ליה דלא הוצרך לצוות שיודע שמגיע לה בתנאי ב"ד וגם מוכרת בעצמה אף שלא בב"ד. וכ"כ בהג"א הטעם דאף דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי אעפ"כ אין טוענין בשבילו צאי דרוב ב"א אין רוצין שתתבזה ברעב ולא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו צאי כו'. וא"כ לכאור' גם פסקתי לה אין טוענין בשבילו דלא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו כנ"ל. אך זה טעות דשם כ' הג"א שפיר דרוצה שלא נטעון ואף שיש לה המ"י מ"מ נתן לה משא"כ אם באמת הניח לה ופסק לה מזונות ויש לה ודאי לא ניחא ליה שתקח ב' פעמים ושפיר קשה שנטעון בשבילו שמא הניח לה וממילא ניחא ליה שנטעון עבורו כנ"ל:

אמנם הא להפ' דא"י אם פרעתיך חייב אף בלא הוי ל"ל דאין ס' מוצא מידי ודאי ואעפ"כ ביורשים או שלא בפניו טענין ליה שמא פרע ולמה נטעון עבורו הא מ"מ ספק לנו אם פרע והיה טוען או לא ואין ס' מוציא מי"ו ומה חילוק בין שא"י ולא הול"ל דג"כ ספק ושמא טוב או שלא בפניו. וע"כ כמ"ש הרא"ש ריש פ"ב דכתובות דשם ג"כ בשמא עד שלא ארסתיך סבר ר"ג נאמנת אף בשמא שא"א לידע ובאלמנה נשאתיך חשיב ברי וברי וכ' הרא"ש משום דטענינין להו ליתמי חשוב כברי ולמה כן. והי' אפשר הטעם דנכסוהי רק ערבין בי' וכיון שהוא הי' יכול לפטור דמי לב' יב"ש (בש"ך בסי' מ"ט ס"ק י"ט) שירש א' מחבירו דחשיב שאין שיעבוד הגוף שהי' יכול לדחות. אך גם שם תמהו דהא כשערב מודה והלוה כופר חייב ע"ש. וא"כ גם נגד הנכסים כיון שאנו אומרים שבאמת לא פרע ממילא אף שהי' יכול לפטור עצמו בשקר מ"מ גובין כדין מהנכסים כמו לוה כופר וערב מודה כנ"ל. וע"כ הטעם נהי דעל הספק של גוף הפרעון אנו אומרים אין ספק מוציא מי"ו כנ"ל. מ"מ א"א לגבות מנכסיו שלא בפניו רק כשמחויב ע"פ דין אבל אם פטור ע"פ דין יהי' איך שיהי' א"א לגבות וא"כ כיון שאם טוען ברי פרעתי הדין דנאמן ופטור אף אם באמת לא פרע. א"כ ספק זה הוא ספק גמור שמא אי הוי קמן הי' טוען ברי ועכ"פ הי' הדין דנאמן וא"א לגבות שלא בפניו דעל ספק זה שמא הי' טוען ברי לא שייך אין ס' מוציא מידי ודאי דע"ז אין כאן חזקה שלא הי' טוען ברי כיון שאין דנין אם פרע או לא רק שמא הי' טוען. ולכך טענינן ליה כנ"ל:

וא"כ כאן באשה דהחיוב מזונות ברור לפנינו ודאי דאין ס' צררי מוציא מידי ודאי. וגרע משאר א"י אם פרעתיך וכמו עדים שראו הלואה או לוה בפני ב"ד ולא זזה ידם כו'. רק כשספק שמא נתן לו קודם ההלואה חפץ כו'. וכמו יש לו בידו כנגדו ואף שלפעמים מתפיסה צררי עכ"פ אין ס' מוציא כו'. רק בטוען ברי מ"מ נאמן אבל לטעון בשבילו דהא למ"ש הג"א הנ"ל לא ניחא לי' כלל לטעון בשבילו ושלא יהי' מזונות כנ"ל. רק דנטעון בשבילו שבאמת הניח לה ושוב ניחא ליה שנטעון בשבילו דכבר יש לה כנ"ל. וא"כ שוב לענין זה שפיר אין ס' מוציא מידי ודאי ואמרינן שלא אתפסה צררי. דלא שייך כנ"ל דמ"מ זה הספק יש שמא אם היה כאן הי' טוען והיה נאמן דז"א דאם באמת לא הניח לה לא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו שלא ליתן לה מזונות כמ"ש הג"א הנ"ל. א"כ הספק רק אם באמת הניח לה ושוב אין ס' מוציא כו'. ואמרינן שלא הניח וכמו אם בפנינו וטוען שמא כנ"ל. ושפיר פוסקין לה. ואעפ"כ בא וטוען ברי שפיר נאמן כנ"ל:

ומיושב ג"כ מאי דסבר חנן דאין משביעין אותה דשלא בפניו השבועה רק דטוענין אשתבע לי כמ"ש רש"י ז"ל. וג"כ קשה כנ"ל הא בלא טען לא משביעינן לי' וכיון שהוא שלא בפניו עכ"פ לא טען ובחזקת שבאמת לא פרע. וע"כ הטעם ג"כ כנ"ל מ"מ שמא הי' טוען אשתבע אלו הוי קמן וספק זה אין לו שייכות לגוף הדבר אף שבאמת לא פרע כנ"ל. ולכך גבי מזונות דמעשה ב"ד כשטרא רק לטעון עבורו אשתבע לי' והוא כיון שבאמת לא פרע לא ניחא ליה כלל לטעון כנ"ל:

רש"י ז"ל פי' נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה הב"ד. ומשמע דצריך לישבע וקשה שבועה זו מה טובה הא לא מצינו בכלל הנשבעין ונוטלין ממ"נ אם נאמן יהיה נאמן בלי שבועה. וי"ל היסת ורש"י לטעמי' (שבועות ד' מ"ו ע"א) דהי' בימי המשנה ודוחק:

וי"ל דהנה קשה מה שפרש"י דמחזרת מה שנתנו לה הב"ד הא ממ"נ אלהבא ודאי דאינו נאמן שפסק לה דעל יותר ממה שנשתהה במדה"י אין הוכחה שהניח לה וכמו בביתו שא"נ על מזונות דלהבא וגרע משמעו שמת כמ"ש תוס'. וע"כ רק אמזונות שנתנו לה הב"ד על קודם שבא ממדה"י וא"כ הא קי"ל (באבה"ע סי' ע' סעי' ג') מותר מזונות לבעל וא"כ מה שיש עדיין אצלה ממזונות לשעבר ונשתייר שצמצמה עצמה ב"כ וב"כ שלו אף אם א"נ שהניח לה. ובברייתא י"ל שנאמן לגבות מנכסי מלוג שלה אבל לשון רש"י מחזרת כו' והיינו מה שנתנו לה הב"ד וקשה כנ"ל. דמשמע מדבריו דלענין להוציא מנכסים שלה אינו נאמן דזה מיקרי להוציא ממש ורק על מה שנתנו לה הב"ד מנכסיו ע"ז לא חשיב להוציא דהא טוען שלא זכתה בו כלל כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל ממ"נ וי"ל דהפי' הוא שיכול לעכב מזונות דלהבא שלא ליתן לה דנאמן שהניח לה ולקחה שלא כדין ועדיין יש לה וצריכה להחזיר והפי' ומחזרת כו' היינו שאינו נותן לה מזונות. וכשהב"ד נתנו לה על ל' יום ובא באמצע הל' יום ועדיין יש לה המזונות שעל ט"ו יום שנתנו לה אף דאלהבא אינו נאמן ומגיע לה מ"מ נאמן שכבר נתן לה על הט"ו יום שלט הי' בביתו ולקחה שלא כדין הט"ו יום וממילא צריכה להחזיר המזונות שעל ט"ו יום שיש לה עדיין ממה שנתנו לה דהא כבר קיבלה על ט"ו יום מהצררי וממה שנתנו לה הב"ד יש לה אלהבא כנ"ל ושפיר כ' רש"י ז"ל הלשון ומחזרת מה שנתנו לה הב"ד דשפיר צריכה להחזיר כנ"ל:

וא"כ מיושב השבועה שצריך דהא דין הגאונים ז"ל ידוע (ח"מ ס' ע"ב סעי' י"ז) בעיזי דאכלו חושלי ובמשכון כיון דלאו אגופי' דחפץ קטעין רק רוצה לזכות בשביל חוב חשוב לטול וצריך לשבע שבועת המשנה וגם כאן כיון דגוף חיוב המזונות מכאן ולהבא מודה שמגיע לה דא"נ אלהבא דטוען אחר מב"ד וכגבוי דמי (כמש"ל) רק שרוצה לתפוס חיוב זה שלא ליתן לה משום התביעה דלשעבר שיש לו עליו מהצררי או ממה שלקחה שלא כדין שפיר דמי לדין הגאונים ז"ל דצריך לשבע וליטול כיון שרק בתורת תפיסה עבור החוב כנ"ל:

עוד י"ל מה דרש"י מדייק מחזרת מה שנתנו לה הב"ד. לכאורה הצררי תחזור כיון שלקחה מב"ד למזונות. ולמ"ש לעיל דקשה לרב דשבועה קונה איך יוציא ממנה כיון שכבר נשבעה ומ"ש לחלק בין שבועה דרבנן דוחק. דממעט שם רק קפץ ונשבע משא"כ ע"פ ב"ד. אך י"ל בשלמא בהלואה שהמעות שלו קני בשבועה ואינו חייב לשלם מגזה"כ ולקח בעליו כו'. אבל מה שנשבעה קודם שנטלה לא הי' מה לקנות דאטו קנתה שתוכל לגזול אח"כ. אך זה ע"פ חילוק רבא שם (בב"ק ד' ק"ו ע"א) בין מלוה לפקדון אבל רב גופי' דסבר אף בפקדון דמ"מ פטור ע"ש. וג"כ אינו שלו ע"ש. אך החילוק דכופר בפקדון קי"ל דנעשה גזלן וברשותי' קאי. בפרט רב לטעמי' סנהדרין במחתרת דאפילו נטל ע"ש ע"ב דסבר כל גזלן קונה כיון דחייב באונסין רק חיוב והשיב איכא ומיתה פוטרו ע"ש. ממילא כיון שכפר בפקדון ונשבע שפיר שבועה קונה כיון שכבר נעשה גזלן בכפירתו וקנאו ורק חיוב עליו ושוב פוטרו כמו מלוה משא"כ מה שנשבע, קודם שנטל לא שייך כלל שיקנה מה שגוזל אח"כ. וא"ש כאן דנאמן. וא"כ אם הצררי היו רק משכון א"כ מה שנטלה מב"ד למזונות הי' כדין רק הצררי צריכה להחזיר ושוב הי' שבועה קונה לרב דהא כפרה הצררי ונשבעה וככל פקדון כנ"ל. ולא הי' מהני בא ואמר. והוצרך רש"י לפרש כאן דלרב קאי. ע"כ החשש במפרש צררי לפירעון וכבר נפרעה ונפטר ממזונות לא למשכון. וממילא נטלה מב"ד שלא כדין ושפיר נאמן אח"כ שמחזרת מה שנתנו לה הב"ד דוקא כנ"ל. גם י"ל דרש"י דייק דדוקא כשטוען שנתן לפירעון דאז נטלה שלא כדין בזה נאמן להוציא שתחזיר כנ"ל. אבל אם טוען רק שנתן צררי למשכון דאז תובע רק הצררי י"ל דנאמנת מיגו דנאנסה כנ"ל. ורק בפירעון דברשותה נאנסה. ולכך פי' דנאמן דוקא באופן שהטענה שתחזיר מה שנתנו לה הב"ד כנ"ל:

בשמעו כו'. קשה למה לא מוקי מתני' בגדולה ולא ספקה או קטנה וספקה ופליגי חנן ובכה"ג. ועכשיו גדולה דשייך להשביעה אי לא אמר צאי כשהלך שהיתה קטנה דהא י"ל גם למ"ד משום צררי מודה דחשש צאי מהני להשביע. רק מה שגם בשבועה אינה נוטלת הוא משום צררי. וכן מ"ד משום צאי י"ל להיפוך דצררי מהני להשביע עכ"פ דלמה [נשוי'] פלוגתא רחוקה וא"כ שפיר לא קשה ממתני' לתרווייהו דבגדולה ולא ספקה מגבינן ומ"מ תשבע מחשש צררי. וכן קטנה כשהלך ותובעת כשהיא גדולה לאידך מ"ד מגבין דל"ש צררי ואעפ"כ תשבע על חשש צאי. דאין לומר דפשוט לגמ' דהך מ"ד לא ס"ל כלל אידך חששא אף להשביע דז"א דגם דמוקי בשמעו כו' לרש"י לא שייך כלל צאי אף שתודה כו' וע"כ השבועה מחשש צררי כנ"ל. וצ"ל דצררי אשכחן לשבועה ככל נפרע שלמ"פ ויתומים כו'. משא"כ למ"ד צררי לא ס"ל כלל חשש צאי אף להשביע. ודוחק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף