חידושי הרי"מ/כתובות/צ/ב

חידושי הרי"מ כתובות צ ב

דף צ' ע"ב

נשא כו' ש"מ תלת א' בחיי' כו' מדקתני שני' ויורשי' קודמין מקדם ה"ד הא איכא שקלי. וכ' תוס' מדקתני כו' ואע"ג דתנן בן קודם כו' הכא דאיכא למטעי כו'. ותמהו הא לעיל ג"כ איכא למיטעי טפי דבע"ח מאוחר שקוג"ג כו' ואעפ"כ תני קודמת לגמרי לל"ק כו'. עוד קשה למה תני במתני' נשא את הא' ומתה נשא ב' ומת הוא כו'. הא ל"ל שנשא שני' א"מ הראשונה ומאריך הא קאי ארישא מי שה"נ ב' נשים וליתני מתה ראשונה בחייו ואח"כ מת.

ונראה לישב דהנה עיקר דין כ' בנין דיכרין אף דקי"ל ירתין תנן מ"מ הפי' שיורשים חוב הכתובה של אמם. והנה בכמה דוכתי משמע שגם שמתה בחייו מ"מ יש לה הכתובה רק שהבעל יורשה יורש גם הכתובה שעליו דהא מהאי טעמא תקנו קבורתה ת' כתובתה ובעי למימר ב"ק פ' החובל (ד' פ"ח) דשייך תקנ' אושא וא"ל תקנת אשה כשמכרה כ' בט"ה אף שמתה בחייו הי' הלוקח גובה ממנו שמכרה קודם שיורשה כשאר נכסים. רק דדחי א"א בנ"מ יאמרו בצאן ברזל ע"ש שא"י למכור לגמרי כו'. אבל משמע דעכ"פ החיוב יש אף שמתה קודם. אולם בש"ס לעיל נ"ג דאמר ארוסה אין לה קבורה דאמר טעמא דמת הוא הא מתה א"ל כתובה מאי טעמא ופירש"י תקבר בשביל מנה ומאתי' שהוא יורש כו' ומשני ר"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לא' תטלי מה שכתב לכי ע"ש ובנשואה בשביל נדונייא שהוא יורש ע"ש. ופירש"י שאין כו' הילכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ע"ש. ולכאורה למה לרש"י ז"ל להאריך ולומר כל שלא מת כו' הא פשוט כיון שמתה לא שייך לכשתנשאי כו' ומה תולה בדידי' שלא מת כו' ותמוה. ונראה לע"ד דהא קי"ל (ח"מ סי' כ"א) אונס רחמנא פטרי' וכמאן דעביד ע"ש הפלוגתא בירושלמי (קדושין פ"ג ה"ב) וכן בכל תנאי קי"ל יש אונס מדינא וע"מ שתעשה דבר ונאנס לא מיבטל וא"כ הא דייק ריש מס' אם לא באתי ומת כו' כשאר אונס. וא"כ אף דלא מקיימא לכשתנשאי משום דמתה מ"מ אונס הוא ולא בטל החיוב אמנם בכל אונס הטעם דאלו לא אנוס הי' מקיי' התנאי משא"כ כאן הא לא מת ולא גרשה ואם לא היתה מתה לא היה ג"כ חיוב כתובה עליו כלל דג"כ לא היה נקרא לכשתנשאי כו' ושפיר פירש"י ז"ל הטעם בדידי' דכל שלא מת כו' אין חיוב כנ"ל. אולם זה החיוב שיש עליו לכשימות למפרע עדיין לא פקע כלל במיתתה דהי' לה עליו חיוב מעכשיו משעת נשואין שכשימות או יגרש החיוב למפרע דגבי' ממשעבדי דאחר נשואין. ולענין זה החיוב לכשימות שפיר מה שאין מקיים לכשתנשאי כו' אונס היא שמתה כנ"ל. ומ"מ נראה דהבעל אינו יורש חיוב זה דהוי ליה ראוי ואין יורש ראוי דאף דמלוה שעמו פלגי היינו חיוב גמור ע"ש (ב"ב קכ"ו ע"א) וכן נדוניא לפי שהחיוב מיד רק שיורשה וי"ל דעדיף משאר מלוה שעמו דפלגי דשם הספק כמ"ש רשב"ם אי גמר ומשעבד בעין יפה שיהיה כמוחזק כדי שיירש פ"ש ע"ש. וי"ל דהספק דלא גמר דשמא לא ימות ויגיע זמן בחיי האב שיצטרך לשלם ע"ש. משא"כ בעל בחוב הנדוניא הכתובה שעליו שבחייו אין לו הפסד שבידו שלא לגרש י"ל דגמר ומשעבד או טעם אחר וכיון דבשאר חוב פלגי י"ל בכ' דיורש הכל משא"כ הכתובה שאינו קורא לכשתנשאי וכל שלא מת אין חיוב כלל רק החיוב לכשימות הוי ודאי ראוי שאינו יורש. ושפיר אין לה קבורה כו'. וא"כ אח"כ שמת יורשי' יורשין כתובתה דהא כיון שלא ירש הבעל ירשו בניה חוב שלה לכשימות. וא"כ הי' כ' בנין דכרין לכאורה דין גמור רק הנדוניא דלא שייך בי' לכשתנשאי כו' והבעל יורשה כשאר חוב שעליו. ושפיר מדינא לא הי' יורשין בני' רק ממנו כמו שאר הירושה. וזה שפי' רש"י נ"ב ע"ב אמר ר"י כו' מפני מה תקנו כ' ב"ד כו' מאחר שהבעל יורש א"א למה תקנו שיורש לבני' מה שירש ממנה דהיינו הנדוניא שלה ע"ש. משום דעל ק' ור' הי' טעם למה יירשו בני'. אך מדפריך שם דאב לירות דבעל לא לירות וקאי על כ' מנה ומאתים ותוספות כפירש"י מוכח דגם על ק' ור' הי' התקנה. וצ"ל דגם זה לא חשיב ראוי כמו הנדוניא ועדיף משאר מלוה שעמו. והבעל יורשה שפיר גם הנדוניא גם הכתובה. וממילא הי' בניו יורשים הכל בשוה. וא"כ עכ"פ חוב יש עליו רק מהדין ירש הבעל החוב שעל עצמו ושוב כל בניו הי' יורשים חוב זה בשוה ותיקנו כ' ב"ד שבנים שממנה רק הם ירשו כ' אמם לא האחרים ושפיר לשון התנאי ב"ד ירתין כ"כ יתר על חולקיהון כו'. וא"כ גם למ"ד ירתון תנן ג"כ הפי' שיורשים החוב שעל אביהם ועל היורשים היינו הכתובה ומיושב שפיר מה דפריך א"ה גם מטלטלין ומשני ככתוב' שויא רבנן ע"ש. היינו דעל הנדוניא הקשו שיגבו ממטלטלין ומשני ככתובה שוי והיינו שיהי' רק כחוב הכתובה שיורשין שאינו גובה ממטלטלין כמו שהיא לא היה גובה כנ"ל. ואף דלכאורה אי בתורת חוב א"כ היה יכול למחול דהיא היתה יכולה למחול לבעלה א"כ יורשה ומצי מחיל לנפשי' ושוב גם הבנים יכולין למחול לעצמם. ז"א דע"ז הי' התנאי ב"ד שלא יוכל למחול לעצמו דגם היא א"י למחול מזון הבנות שנתחייב לה דא"י להפקיע מה שנוגע רק לבנים ע"ש בש"ע (אה"ע סי' קי"ב ס"א) ועוד די"ל דהי' לגבי עצמו דשלב"ל ממש שלא הי' חייב לשום אדם רק לעצמם ולא דמי לקנה א' מאביו שט"ח (בסי' ס"ו ס' כ"ג) דעכ"פ חייב ללוקח שייך שמוחל לעצמו משא"כ כאן ועוד דהא קי"ל מכנסת שט"ח לבעלה א"י למחול ולהפ' דמהני מחיל' בע"פ הוא רק כמו א"א בתק"ח אך הא חזינן דמהני מכר' כ' ומחלה לבעלה. אך להוריש מה שיכולה לומר א"א י"ל דא"י וגם שייך תי' תוס' (פ' ב' ד' י"ט) דכ' גבי שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי כו' דגם אי מצי מחיל שעבודא דר"נ מ"מ כיון שאינו יורש אלא מכחה א"י להפקיע זכותה ע"ש. וכן בהנ"ל כיון שיורש אותה א"י להפקיע זכות כ' ב"ד כנ"ל:

ומיושב בהנ"ל מה דדייק ש"מ כ' ב"ד לא טרפי ממשעבדי ופרש"י דלא נימא יסבון תנן כו' ע"ש והא זה מפורש שם (ב"ב קל"א) דא"ל ר' לר"נ ירתון תנן. ולמ"ש יש להסתפק גם אי ירתון תנן שמא גבי ממשעבדי דהא משמע פ' נערה (ד' נ"ג) דמוכרת כ' לבעלה כמוכר לאחרים דמי ע"ש. ומשמע דלוה שקונה ממלוה שט"ח שעל עצמו לא בתורת פרעון רק בתורת קנין מהני והוי כשאר לוקח שט"ח ולכאורה יכול לגבות מלקוחות שלו שלקחו שלא באחריות דיש לו זכות הבע"ח כשאר לוקח רק משום דאחריות דנפשי' מי לא קביל עליו כדאמר לקמן בירש שט"ח ע"ש גבי זבין כתובה דאמי' כו' ולכך א"י לגבות כנ"ל אבל אי מכר שוב השט"ח לאחר או הוריש יוכל הלוקח והיורש לגבות ממשועבדים כשאר קונה שטח כנ"ל. רק די"ל מה מכר כו' וכיון שלא הי' לו זכות זה לגבות ממשעבדי במה שקנה ע"ע השט"ח דאחריות דנפשי' קיבל שוב א"י למכור ולהוריש ג"כ. וא"כ שפיר מספק' לי' גם אי ירתון תנן אי טרפי כ' ב"ד ממשעבדי דהא ירשו החוב ממש שהוא בשטר הנדוניא והכתובה כמו שהאשה טורפת מזמן הנשואין כנ"ל. רק דהוכיח דלא טרפא. או דכל בע"ח שקנה א"י לטרוף או דמקולי כ' ב"ד הוא כנ"ל. וא"כ נהי דלענין לקוחות שייך הטעם כנ"ל. אבל לענין בע"ח מאוחר קשה לכאורה א"כ למה שני' ויורשים קודמין ליורשי ראשונה. הא שפיר הראשוני' יורשי' חוב הכתובה שמוקדם לשני' וכשלוה קנה שט"ח שעל עצמו נהי דלגבי דידי' אין נ"מ דאף בע"ח מאוחר גבה ממנו דנהי שבעצמו מוקדם מ"מ כשגובה הבע"ח גוב' דחייב עכ"פ אבל היורש דירש השט"ח שעל אביו שמוקד' לבע"ח מאוחר שפיר יחשב מוקדם ויגבה. דבזה לא שייך טעם דאחריות דנפשי'. וא"כ כיון שיורשי א' ירשו כ' בנין דכרין שהוא חוב בשטר י"ל דיקדמו לשני' כנ"ל:

אמנם הטעם פשוט דהא אשתעבד לבע"ח מאוחר מחיים מחמת שיעבודא דר"נ דכשקנה השט"ח ונהי דכל שלא מחל לנפשי' לא פקע השיעבוד וחשיב כחייב לעצמו כמ"ש הראשונים ז"ל גבי ונמחל לנפשי' פ"ב דבב"ק מ"מ הוא חייב לעצמו כאלו אחר הי' חייב לו והוא חייב לבע"ח א"כ משועבד לבע"ח מדר"נ ושפיר גוב' הבע"ח מאוחר שמשועב' לו זה השט"ח מדר"נ כדאמר בפסחים פ' כ"ש (ד' ל"א) גבי אחריות במגבי ארעא והדר גבי מחמת שיעבודא דר"נ כנ"ל וא"כ שפיר שני' קודמת דהי' חייב לה הכתובה בחיי' והוא כבר ירש מהראשונה כתובתה וקנה והי' חייב לעצמו ונשתעבד לה החיוב לעצמו מדר"נ שחייב לה כנ"ל ושפיר קודמת ליורשי ראשונה דכ' ב"ד כנ"ל. ומיושב בזה הא דתנן נשא ראשונה ומתה נשא שני' ומת הוא דתמוה מאוד למה נקיט שנשא שני' אחר שכבר מתה ראשונה כנ"ל:

ולמ"ש י"ל לפי דעת הג"א בכתובות וב"ק דלא שייך שיעבודא דר"נ רק שבשעה שלוה הוא כבר הי' הלה חייב לו אז כשלוה נשתעבד מיד לוה שלו אבל כשכב' לוה הוא ואח"כ הלוה הוא לאחר אין הלה משועבד מדר"נ דגרע מדאקני כיון דבשעה שלוה לא הי' הב' חייב לו עדיין ע"ש. וא"כ שפיר בדוקא נקיט כו' דכשכבר מתה ראשונה קודם שנשא שני' וא"כ כבר ירש חוב שעל עצמו מראשונה והי' חייב לעצמו ושוב כשנשא שני' נשתעבד לה מדר"נ החיוב שעליו כאלו אחר היה חייב לו והוא נתחייב לה כנ"ל אבל אם נשא שניה קודם שמתה ראשונה א"כ בשעה שנשא שני' ונתחייב לה לא הי' חייב לעצמו כלל רק לראשונה והיא אינה חייבת לשני' כלל א"כ אח"כ שמתה ראשונה וירש החוב ונתחייב לעצמו לא משועבד כלל מדר"נ לשני' וממילא הי' היורשי ראשונה מוקדמים כנ"ל ודוקא נקיט לדיעה הנ"ל:

והנה הר"ן וש"פ כ' דבכתובה לא שייך שיעבודא דר"נ שאינו ודאי שיבא לגוביינא ע"ש גבי תזבין לנחבל גופיה. וא"כ לכאורה לא שייך טעם הנ"ל דשיעבודא דר"נ. אך זה אינו דהחוב הראשון אף בכתובה שייך דר"נ כדאמר להדיא גבי מלוה ופקדון ביד אחרים רק חוב הב' שיהי' משועבד מדר"נ צריך להיות חוב ברור וחוב דכתוב' לא משתעבד מדר"נ לנחבל כנ"ל ע"ש. א"כ זה דוקא גוף הכתובה שתגבה בעצמה זה ספק שמא תמות בחייו כנ"ל ולא יבא לגוביינא. אבל לענין כ' בנין דכרין שהוא גם החוב אף כשתמות קודם מ"מ כשימות אח"כ יהי' החוב דלא נפטר משום דלא קרי כשתנשאי כו' דאונס כנ"ל. א"כ חיוב זה ודאי יבוא כנ"ל. ושפיר נשתעבד מדר"נ לבע"ח מאוחר ולשני' כנ"ל. ואף דכשאין מותר דינר ליכא כ' ב"ד א"כ ג"כ ספק אם יבא לגוביינא. ז"א כיון דהמותר דינר מקרקע א"כ שפיר ידוע שיהי' מותר דינר. ואף דספק שמא יוזל זה הספק לא משוי שיחשב אינו ודאי דשייך בכל חוב ולא מצינו דספק זה כנ"ל דבחזקת כמו ששוים הם כנ"ל. אמנם אם הדין דא' בחייו וא' במותו אין לה כ' ב"ד א"כ שוב לא שייך שיעבודא דר"נ דכמו דבגוף הכתובה משום ספק שתמות היא קודם לא שייך דר"נ כן בכ' ב"ד להיפוך שמא ימות הוא קודם לשני' ולא יהי' כלל כ' ב"ד דא' בחייו כו' ל"ל כ' ב"ד. וא"כ שוב בשני' קיימת לא נשתעבד כלל מדר"נ החוב שעל עצמו כנ"ל. א"כ י"ל למ"ש הר"ן והרא"ש דעת גאונים דדוקא שגם שני' מתה לא שייך אנצויי משא"כ כשקיימת דאין יורשים אחרים נוטלין כ' ע"ש. ודחי דהא תני שני' כו' ע"ש. וא"כ י"ל להיפך דזה פשיטא לי' עכשיו דבמתה ל"ש אנצויי דהא תני קודמין ליורשי ראשונה כדדייק לקמן דאי ל"ל כ' ב"ד למה קרי י' ראשונה רק די"ל דוקא מתה אבל א' כו' וא' במותו קיימת שייך אנצויי ול"ל ב"ד ולכך תני דקודמין ליורשי א' משום יורשין והא דתני שני' דג"כ קודמת רק הדיוק משום יורשין כנ"ל וע"ז הוכיח דגם בחייו כו' וקיימת ג"כ א"ל כ' ב"ד דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי דאי נימא דשקיימת ל"ל כ' ב"ד א"כ לא שייך שיעבודא דר"נ ושוב למה באמת קדמי יורשי שני'. הא יורשי א' מוקדמין וליכא שדר"נ דכשהשני' קיימת אין כ' ב"ד והוי ספק כנ"ל וממילא גם שמתה שני' ויש לראשונים כ' ב"ד שוב קודמין לשני'. ומוכח מדקדמי דאם איכא שקלי כנ"ל ומיושב. והגם שהוא דרך פלפול מ"מ אפשר שהוא אמת:

ומ"מ משמעות דברי הפ' שהוא ירושה ממש הא דירחתון תנן. ומ"מ אין סברא דכיון דהנדוניא אינו בעין ורק חוב על בעלה וכ"ש הכתובה מסברא דהירושה כסף כתובתה היינו החוב כנ"ל:

וש"מ כב"ד לא טרפה ממשעבדי דאי טרפא ליתו בני ראשונה ולטרפינהו כו'. קשה הא מלוה ע"פ מוקדם קדים לשטר מאוחר מיני' להרבה פ' וא"כ נהי דל"ט ממשעבדי עדיין י"ל דלקדמי מיני' והי' לו לומר ש"מ דחוב בשטר קדים לכב"ד או ש"מ דירתון תנן. וגם הלשון ליתו ליטרפינהו כו' תמוה הול"ל לקדמי יורשי א'. וי"ל בפשיטות דמה דייק הא כשאין מותר דינר איירי רק הכתובה נעשה מותר א"כ אינו יכול לגבות כלל כ' ב"ד ושלא יגבו שני' הכתובה דאין כאן מותר דינר. ונהי דאפשר דיש מ"ד יותר מכ' ב"ד ויגבו על הכתובה מ"מ מנ"ל דלמא כשאין מותר כלל. אולם י"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל דהא בע"ת מכאן ולהבא גובה. וא"כ יכולין להגבות לבני כ' שני' בתורת חוב ואח"כ יטרפו מהם ושפיר יחשב מ"ד דכל שלא גבי היה להם ירושה דאורייתא פרעון הכתובה עד שעת טרפא כיון שגם כב"ד רק חוב אי יסבון תנן כנ"ל. וא"כ שפיר דייק דאי לא טרפי ממשעבדי שוב כשיגבו לא יכלו לגבות מהם. ומיני' באמת לא מוכח דלא קדמי דדלמא באין מותר דינר וא"י לגבות עד שיגבו הם הכתוב' כנ"ל. גם י"ל דאף אי מיני' מלוה ע"פ מוקדם גובה מ"מ מיורשים שוב בתורת שיעבוד שטר קדים:

מתקיף כו' ומאי קודמים לנחלה כו'. אינו מובן מה שייך קודמין לנחלה ודאי דשטר כ' גובה מיורשים דכן היה עיקר התקנה. וגם מה דקרי יורשי ראשונה משום איידי תמוה דמ"מ אינם כלל יורשי ראשונה ואין שייך משום איידי למתני מה שאינו. וגם מה דדחי דלמא כ' אינו נעשה מותר תמוה כק' תוס' ע"ש גם דאמר דלמא ביש מותר אינו תירוץ על דיוק המקשין כלל ומ"ש רש"י דכבר תני במתני' עיקר התי' חסר. ולע"ד י"ל דהפי' דהטעם דא' בחייו כו' אין כ' ב"ד משום אנצויי והא גם הם לוקחים כ' אמם. וג"כ תקנ"ח כמו כ' ב"ד שהראשונים יורשים. רק דחזינין דכ' נגבית אף שאין מותר דינר ואף דמעקרא נחלה ד'. ע"כ דאלמוה לכתוב' גופי' כשאר חוב. ולכך שייך שאתם נוטלין בירושת אבינו יותר ממנו. אבל אם היה דין כתובה דבחיי' ג"כ שאין אשה נוטלת כתובה במותו רק כשלא מעקרא נ"ד ובעי מותר דינר. הי' דינה ככ' ב"ד דכשיורשים נוטלין כתוב' אמם לא שייך אנצויי. וא"כ שפיר פי' מה קודמין לנחלה היינו דמהך טעמא אין לבני ראשונה כ' ב"ד דא' בחייו א"ל ב"ד משום דשני' ויורשי' קודמין לנחלה היינו לנחלה דא' אף שאין מ"ד. ואין לחוב זה שייכות להנחלה לכך כיון שאין נוטלין כלום שייך אנצויי ואין לבני א' כ' ב"ד כלל. ושפיר נקיט ליורשי ראשונה היינו דהן קודמים לנחלה דאורייתא ויורשי א' אין קודמים היכא דמעקר נ"ד מה"ט קודמים לגמרי ואין לראשונים כלום. ושפיר צריך לדחויי דנקט איידי דאף שבאמת אין כלום לא' ואין יורשים והלשון נקיט איידי אבל הפי' שפיר דקודמים לא' אם הי' להם כ' ב"ד מ"מ אין קודמים לנ"ד והשני' קודמת כנ"ל ודחי אח"כ דכ' א"נ מותר היינו כשיש ג' ב' כב"ד והג' קיימת א"נ מותר רק דמיירי ביש מותר. דבשלמא מעיקרא דייק שפיר מדלא תני יש מותר דלא שייך טעם רש"י ז"ל דסמיך אמתני' דלקמן דהא הו"ל לאשמעינן דכ' א"נ מותר דלא מוכח ממשנה והו"ל דגם כאן דיש כ' בעי מ"מ דוקא מותר חוץ הכתובה. אבל עכשיו דבאמת א' בחייו אין להם כלל כ' ב"ד. רק דתני משום דקודמים לנחלה אין להם שפיר הפי' אין להם אף שהיה מותר דינר חוץ הכתובה כיון דלא מוכח כלל מהכא דכ' א"נ מותר ג"כ כנ"ל סמיך שפיר אמתני' דלקמן:

עוד י"ל דמעיקרא הוי מוקי מתני' כפשטי' בלא נשבעה וא"כ שייך ביורשי' א"א מש"ל וא"י לגבות כלל כ' אמם רק הפי' במשנה כמ"ש לעיל דקודמים ליורשי ראשונה היינו כשרוצים לטול כ' ב"ד שוב השניים קודמים דנגד כב"ד לא אמרינן א"א מש"ל דרק משום הפסד יתומים יורשי דאורייתא לא נגד חוב דרבנן. וא"כ שפיר מוכח ממילא דא' בחייו כו' ויש להם כ' ב"ד. דאי לית להו לענין מה קודמים הא לנחלה באמת לא קדמי דא"א מש"ל כנ"ל וע"כ הא איכא שקלי כנ"ל. ודייק אח"כ שפיר דכ' נעשה מותר לא מדייקא. רק דהול"ל אם יש מותר דלא שייך דסמך אמתני' דלקמן דהא כאן איצטריך לאשמעינן כשיש מותר דינר על כ' ב"ד. רק אם יגבו השניים כ' אמם לא ישאר מותר דינר חוץ כ' ב"ד והוי ס"ד אי כ' א"נ מותר דיורשי השני' גובים כ' אמם וממילא לא נשאר מ"ד ואין יורשי ראשונה נוטלין כב"ד ובאמת אינו כן כיון שלא נשבעה ולענין נחלה דאורייתא א"י ליטול דא"א מש"ל רק נגד הכ' ב"ד אבל עכ"פ לא מעקרא נ"ד כיון שלענין הנ"ד אין יכול ליטול. וממילא יש כ' ב"ד דהוי מותר דינר וא"כ למה תני קודמין ליורשי ראשונה דמשמע שכ' ב"ד יותר ממחצה היינו חלק ירושתם. וכ' אם שני' ג"כ יותר מחלק של יורשי' היינו מחצה דאז שראשונים רוצים ליטול יותר מהירושה שוב היורשי ב' קודמים ליטול כ' אמם דל"ש א"א מש"ל ועדיין אי כ' א"נ מותר לא מוכח כשראשונים רוצים כ' ב"ד שהוא פחות ממחצה נכסים ואח"כ לחלוק בשוה שיש מותר ויורשי שני' רוצים לגבות המותר בתורת כ' אמם ושוב לא יהי' מותר ויבטל כ' ב"ד שיהי' חלוקת שוה. שאין יכולין מטעם הנ"ל דא"א משל נגד נ"ד ולא מעקרא כנ"ל. והול"ל אם יש מותר דינר היינו כהאי גוונא דג"כ נוטלין היורשי ב' כנ"ל דא"י ליטול לבטל הכב"ד רק כשיש מותר דינר אחר שיטלו כ' אמם ג"כ ישאר מותר אז יכולין יורשי שני' לומר אם אתם נוטלין כב"ד והשאר לחלוק נטול אנו ג"כ כ' אמנו אף דלא נשבעה והמותר מב' הכ' נחלוק. ומדלא תני מוכח דבאמת כ' נעשה מותר ולא שייך הנ"ל דאין מבטלין כלל כ' ב"ד במה שיטלו ותני שפיר רק קודמים כנ"ל. ומתקיף ר"א דלמא א' בחייו כו' ל"ל ב"ד. רק קודמין לנחלה דאז קודמים יורשי שני' אף לנחלה דאורייתא וממילא י"ל דאין כ' נעשה מותר ולא צריך למתני דהא תני במתניתין כנ"ל. או דקמ"ל להיפך דוקא כשקודמים לנחלה היינו שנשבעה אז אין כ' נעשה מותר וגובין המותר ובטל כ' ב"ד משא"כ לא נשבעה דמצד עצמם לא היו גובין רק כשגובים הן כ' ב"ד גובין ג"כ שוב נעשה מותר דלא שייך שגובין חוב דא"י לגבות כלל כנ"ל:

תנאי היא כו' ב"נ א' יכולין בני הראשונה ל' בני בע"ח אתם טלו כ' אמכם וצאו רע"א כבר קפצה כו' וה"ה לבע"ח ואמינא להו בבע"ח כו' מתקיף ר"י כבר קפצה כו' אם יש כו'. ותמוה למה תלה ש"ס קושיית ר"י אחר דאמר בבע"ח כ"ע ל"פ. הא גם לרבנן דב"ר דה"ה לבע"ח ג"כ קשה. ולס"ד פירש"י לשנא דב"נ בני בע"ח אתם להורות דמה"ט חשוב מותר דינר דפריעת בע"ח כנחלה ע"ש. אולם עדיין קשה לישנא דיכולין לומר כו' טלו כ' אמכם וצאו מה צריכין לומר להם הא כ' אמם מעצמם יטלו והול"ל רק הדין דבני בע"ח אתם והמותר שלנו. ולכאורה נראה דאף דהכ' ב"ד כדי כל הנכסים ובלי כ' שני' לא הי' נוטלין דאין מותר דינר מ"מ כשיש כ' שני' עדיף דעכ"פ גובין ונעשה מותר דשפיר לא מעקרא נחלה דאורייתא. אולם הא יכולין בלי שני' למחול כ' אמם ולא יהי' מ"ד ויחלקו. אולם הוי כמרובין ונתמעט דכל שלא מחלו הי' מ"ד ונחלה דאורייתא זכו כ' ב"ד ולא מהני שימחלו. ומדויק לישנא דב"נ י"ל בני בע"ח כו' טלו כ' אמכם וצאו אף שאין רוצים לטול מ"מ כיון דיכולין לגבות בשעת מיתה ולא הי' מעקרא נ"ד שוב נוטלין כ' ב"ד. ולכך לא הוצרך לפרש שאין מ"ד כו'. אך למה דמשמע לקמן במתני' דאי הוי מצי אמרו הרי אנו מעלים נכסים דינר הי' חשוב מותר אף דמועטין ונתרבו לא מהני ע"כ משום דבידם ועומד לכך דוודאי יאמרו הי' חשיב כמיד בש"מ כמ"ש שם ורק משום דא"י להעלות ע"ש א"כ כאן דבידם למחול ועומד לכך דלטובתם חשוב כמועטין בש"מ ואין לה ב"ד אולם בחיי אמם הי' כשאר בע"ח ושפיר הי' מותר דלא הי' עומד למחול כלל דמה לה לזה אם יהי' אח"כ ב"ד ולא הי' בידם והי' מותר וזכו כ' ב"ד שוב כשמתה לא פקע ועדיין חשוב מרובין ולתמעטין דבחיי אמם הי' חשיב מ"ד וזכו כנ"ל דלא הי' אז בידם למחול כ' אמם כנ"ל. והנה מה שנחלקו רבנן דב"ר ורבה אי ה"ה לבע"ח כו' אינו מובן דמה ענין זה לתרוצם ולמ"ש י"ל דלכאורה פשוט דבע"ח נעשה מותר דהא מכאן ולהבא גובה כמ"ש רא"ש והי' נחלה ד' וכשפורעין פורעין משלהם ועדיין נ"ד. וא"כ י"ל דהיינו דאמר רד"ר בכ' וה"ה לבע"ח פליגי היינו דפלוגתייהו בגווני דכ' שאין מותר דכ' ב"ד כדי כל הנכסים רק שע"י פרעון הכ' או הבע"ח יחשב מותר דאמר בן ננס י"ל טלו כמ"ש. ושפיר פליג ר"ע גם בבע"ח דנהי בע"ח מכאן ולהבא גובה מ"מ הא כל שלא גבה אין כאן מותר כלל וכבר קפצה נחלה ופקע כ' ב"ד קודם שגבה ומדויק לישנא דב"נ ור"ע דקפצה כו' ועדיף ממועטין ונתרבו וא"ל רבה בבע"ח כ"ע ל"פ היינו דלא מסתבר לי' לוקמי כו' דגם ב"נ הי' מודה דזכו כבר. רק ביש מותר מצ"ע רק ע"י שיגבה הבע"ח לא נשאר מותר ובזה אמר דבבע"ח כ"ע ל"פ דנעשה מותר רק בכתובה פליגי משום דמקבלין ולא פורעין כמ"ש רש"י ז"ל והיינו דאמר ואמינא להו כו' דפליגי בגווני דבבע"ח כ"ע מודו דנעשה מותר היינו שיש מותר כנ"ל. וע"ז פריך ר"י שפיר מה קפצה נחלה דאמר הול"ל אם יש מותר כו'. ובזה נתישב לי ד' רי"ף התמוהים לע"ד דפ' מקודם דכ' נעשה מותר ואח"כ כ' והיכא דאיכא בע"ח ואיכא מותר על ב' הכ' מה דשקל בע"ח כ"ע ל"פ דהוי מותר ע"ש. ולמה לי' אריכות הזה הי"ל גבי פסק דכ' נ"מ וכ"ש בע"ח. ולמ"ש נראה דקמ"ל דגם בע"ח דוקא דאיכא ב' הכתובות והמותר מה דשקיל ב"ח. אבל אם אין ב' הכ' לא אמרינן דיחשב מותר מה דשקל ב"ח כו'. משום דפ' כרבה דבע"ח כ"ע ל"פ והיינו דמיירי בגוני שיש מותר אז מודים בבע"ח ולא כשאין מותר בלא החוב דגם בע"ח א"נ מותר כנ"ל ולכך הביא הלשון דבע"ח כ"ע ל"פ דא"צ להלכה רק כו' ופ' כרבה נגד רדר"ב כו':

עוד י"ל דכשפורעין מעצמם בתורת פ' בע"ח מצוה שפיר חשיב נחלה ד' דפירעון משלהם כמ"ש רש"י. אבל אם אין פורעין רק ב"ד מגבין לבע"ח בתורת גוביינא מחמת שיעבודו י"ל דלא חשיב כלל מותר דינר כדפסק רבה (ב"ב ד' קכ"ה) בבכור דגבו קרקע יש לו ולדידן יתומים שגבו קרקע כו' דבע"ח גובה מהן שע"י שיעבוד אבוהון כו' ואף אי מכאן ולהבא גובה מ"מ השיעבוד מחיים דשלו הוא גובה ולא נתנו כלום משלהם דלכך גם במודר הנאה ב"ח נפרע ולא עשו כלל מצוה דכשאין פ' גובה מצד שיעבוד כנ"ל. וא"כ י"ל דבהא פליגי דב"נ סבר יכולין לומר טלו כ' אמכם כו' דרוצין אנו לפרוע משום מצוה ויש כאן מ"ד רק דנהי דלגבייהו יש מ"ד מ"מ יורשי ב' יכולין לומר דאין רוצים לפרוע ומ"מ יגבו בתורת שיעבוד ושוב אין כאן מ"ד. אך י"ל כמו דקי"ל בכופין עד שיאמר רוצה בהני דמשום מצוה לשמוע ד"ח והכפי' ממילא גמר ומקני ואנו אומרים שמרוצה וע"ש בש"ס (ב"ב ד' מ"ח) וברמב"ם גבי גט מעושה כדין כו' וא"כ כאן כיון דעכ"פ גובין בתורת שיעבוד אמרינן שוב דפורעין חוב אביהם משום מצוה מדעת דעכ"פ הוי כרוצה אני משום מצוה כו' דבאמת פורעין א"י לומר שלא משום מצוה רק משום שיעבוד כנ"ל. אך לרבנן דב"ר דגם בבע"ח פליגי א"כ כשהיה אמם בחיי' לא הי' ליורשי א' כ' ב"ד אם לא הי' יורשין שני' פורעין לאמם ברצון רק שהי' מגבין בב"ד כנ"ל. ושוב יורשין זכות אמם ושפיר אמר ר"ע כבר קפצה נחלה כו' היינו בחיי אמם דבידם הי' שלא לפרוע והיתה טורף ופקע כ' ב"ד דכה"ג אין ב"ח מותר כנ"ל וא"ל רבה דב"ח ל"פ רק בכ' כמ"ש רש"י שהן נוטלין לא פורעין וא"כ כיון דבחיי אמם לא פקע כ' ב"ד אף שלא הי' פריעתו ברצון רק לגבי דידהו פריך מה קפצה נחלה כו' כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף