חידושי הרי"מ/כתובות/פט/א

חידושי הרי"מ כתובות פט א

דף פ"ט ע"א

ש"מ כ' שובר ופירש"י וק"ל דאין כותבין שצריך לשמור כו'. ותמוה כמ"ש תוס' דק"ל כ' שובר. ועיין מ"ש לעיל לישב דקאי אתחלת התקנה או לתנא דמתני' דאינו נאמן שאבד ע"ש:

עוד נראה לע"ד למאי דאמר בערכין פ' ש"ה דמסיק רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום שובר שמא יש וא"י וגדולים מסתמא ימצאו ע"ש וא"כ למה דפסיק התם דלכתובת אשה נזקקין משום חינא ע"ש וא"כ מה"ט גופי' י"ל דבכתובה אין כותבין שובר לכ"ע דשמא תגבה מיתומים קטנים והם א"י משובר דבשלמא בשאר שט"ח ממ"נ אם ימות לוה ויהיו יתומים קטנים יהי' הדין באמת דאין נזקקין מחשש שובר וא"כ אין חשש דגדולים או הוא ידעו ושפיר כותבין שובר משא"כ בכתובה דהדין נזקקין י"ל דלכ"ע אין כ' ולכך בכמה דוכתא ריש פ"ב דייק ג"כ ש"מ כותבין כו' דמשמע דס"ל א"כ כו'. עוד י"ל למ"ש לעיל פ' אע"פ מ' החילוק בין משכון דנאמן אבד ובין שטר למ"ד א"כ שובר דהטעם כמו לשמואל בקתא דמגלא אבד אלפא זוזי וגם משכון שט' דאחרים ולכך גם שט"ח דידי' דהיינו כסף כדאמר פ"ק דקדושין רק אם באמת אבד אינו דומה למשכון דהוי כהחזיר שאין השיוי מצד עצמו רק הראי' משא"כ כשלא החזיר כל הראי' שעדיין יכול לגבות בו שפיר כאלו פירש שא"צ לשלם ע"ש וא"כ י"ל דמ"ד כותבין שובר דלא דמי דהא צריך לו השטר לראי' לגבות ממשעבדי ושלא יוכל לטעון פרעתי. ואין הוכחה כלל מה שלקח השטר שיהי' כאלו פי' כנ"ל וא"כ י"ל דוקא בשטר אבל בכתובה לר"י דטוען אמב"ד לא"כ ובלא"ה גבי' ממשעבדי וא"נ פרעתי א"כ כשלקחה שטר כתובה הוא רק לענין זה שבמקום שאין מכירין שלא יהי' נאמן במגו א"כ הוי כפי' שכל שלא תחזיר ראי' זו שיוכל לבא להפסד כנ"ל א"צ לפרוע וי"ל לכ"ע א"כ שובר כיון שקבלה על החשש רחוק הוי גם נגדו כפי' שכשעדיין ישאר החשש אבדה מעותיו כמו הקתא דכיון שקבלו כן הוי גם נגד הלוה כן ע"ש:

עוד י"ל להפ' ח"מ ס' ס"ו דבפרע למלוה שכבר מכר שט"ח צריך לחזור ולפרוע ללוקח דלא חשיב מחילה וא"כ בהא דסוף פ"ק דב"מ גבי מצא שובר כתובה דפריך וליחוש דלמא זבנא כתובתה בט"ה כו' ומשני ש"מ כו' מוכר שט"ח כו' הוא רק דנאמנת מגו דאי בעי' מחלה ע"ש ס' י"ו וא"כ לפ' הנ"ל איך כותבין שובר הא שמא מכר השט"ח ויצטרך לחזור ולשלם ללוקח ולא יועיל השובר שפרע דהא אינו נאמן שלא ידע שמכר ע"ש בסמ"ע וע"כ ל"א מ"ד כ' שובר רק שיכול לשמור שוברו אבל לא כשיצטרך לשלם אף דשוברו בידו. וצ"ל דיכתוב שובר מחילה דמחל השטר ויועיל נגד הלוקח לדידן דקי"ל כשמואל. וא"כ י"ל זה בשטר שאבד דמודה דלא פרע אבל כאן שטוען שפרע ואינו נאמן א"כ עכ"פ צריך לו שובר שפרע עתה שכשיברר בעדים שכבר פרע תצטרך להחזיר פירעון זה וכשיהי' שובר שמחלה לו לא תשלם כלום וא"צ לוקח שובר מחילה רק פרעון ושייך שמא מכרה כנ"ל. אך כשטוען פרעתי וקרעת הכתובה לא שייך זה דהא לא מודה רק שיכול לטעון שפרע בלי כתובה ולא כ' על הגט כדאמר אביי אטו כל דמגבי בב"ד מגבי ועכ"פ טענה הוא לענין זה שלא יועיל שובר וא"צ לוקח שובר מחילה להפסיד אף שיברר בעדים כנ"ל. וממילא אף שטוען שקרע הכתובה נאמן במגו כנ"ל. ויש לדחות כיון שא"נ שפרע גם לענין זה אינו נאמן לחוש שכשיברר שפרע לא יפסיד. דאי באמת לא פרע לעולם לא יברר ולא יהי' הפסד כנ"ל. אך אי מדינא נאמן רק משום התקנה שייך כנ"ל:

גם י"ל כמו במצא שובר דחוששין לפי דאתרע דלמא זבני לכתובתה ויפסיד הלוקח ורק משום דשמואל ולהפ' כפשטי' דאף דהשובר אח"כ כבר הפסיד הלוקח. וא"כ כאן י"ל כיון דאין הכתובה בידה איתרע ומורה זה עצמו שמכרה הכתובה לכך אין לה וא"כ במה שנכתוב שובר מפסידין ללוקח בידים דעכ"פ אסור לגרום היזק ולמחול וראוי להיות הדין שלא יפרע דבזה אין כ' שובר להפסיד ללוקח. ובשאר שט"ח י"ל דלא חיישינן באבד שמא מכר כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ דהא יצטרך לשלם הכל במוחל ע"ש. משא"כ בכתובה דמכרה בט"ה שייך החשש כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דתמוה כמו שהי' התקנה דלא יהי' נאמן אף דמן הדין דנאמן ממילא גם שא"כ שובר שייך התקנה כמ"ש לעיל. ולהנ"ל א"ש דשייך התקנה נגד הבעל לא נגד הלוקח כנ"ל:

ומיושב שנו במקום שאין כ' די"ל אף שכתב לה כפשט המשנה מ"מ שוב שפיר קי"ל דכ' שובר דלא שייך דלמא זבנא. דלמ"ש הרא"ש ב"ב פ' י"ל דלא מהני מכירת שטר בשדה אלא שטר קנין לא שטר ראי' והכי קי"ל וכ' דשטר חוב אף דש"ד מ"מ השיעבוד בשטר דאינו גובה ממשעבדי בלי שטר וגם לענין פרעתי ע"ש. וע"כ לר"י בכתובה דא"נ פרעתי וגבי בתנאי ב"ד שוב לכאורה לא יועיל כלל מכירת השטר כתובה דאין שום שיעבוד נוסף בשטר כ'. וע"כ דבמקום שכותבין שוב השיעבוד בשטר. אבל מקום שאין כ' אף שכ' לה י"ל דלא מהני כלל מכירה כנ"ל. וגם מקום שכ' צ"ע לשטת תוס' כיון דאינו נאמן אף דאין הכ' בידה למה יועיל מכירה הוי רק שטר ראי' על השיעבוד שבתנאי ב"ד כנ"ל:

ומסוגיא דהחובל וסוף פ"ק דב"מ משמע דגם לדידן מצי מכרה אף דק"ל כר"י. וצ"ל דלא פליג חכמים. וכן מיושב מה דשני רב אח"כ גט גובה עיקר כ' תוספת דלא תי' כלום ק' דש"מ כ' שובר דמ"מ יבא להפסד ע"י שהכתובה בידה כנ' ולהנ"ל א"ש. דכיון שאינו גובה עיקר כלל ע"י הכתובה ודאי דלא מהני כלל מכירת הכתובה לגבות העיקר דאין זה מסירת השטר. ושפיר הא קי"ל כ' שובר אף שיפסיד כשיאבד כנ"ל. ורב אף דסבר אכ"ש מוקי מתני' כר"י דכותבין שובר בכ"מ:

עוד י"ל דמבואר בח"מ ס' נ"ד דברי שהשטר בידו משביע מלוה היסת אף שרוצה ליתן שובר מ"מ אם השטר בידו צריך להחזיר לו ואף שאינו ש"פ מ"מ זה חשיב שיוי שלא יצטרך לשמור שוברו כו'. וכ' ש"ך ז"ל דרק חז"ל אמרו לענין היסת דחשיב שיוי אבל מה"ת לא דא למה אין נשבעין על השטרות ע"ש. ודברי' ז"ל תמוהים. דתלי תניא כו' דאי מסברא לא חשיב שיוי היכן אמרו חז"ל דישבע היסת ומנ"ל להפ'. אלא פשוט דנהי דחשיב שיוי מ"מ אין השויו זה רק דבר הגורם לממון ולא גופי' ממון ולא עדיף משטרות ממש בפיקדון וכיון דמיעטה תורה משבועה אין נשבעין על שיוי זה. אבל כיון דמדרבנן נשבעין על שטרות שוב ממילא חייב היסת גם על שיוי זה שלא יצטרך לשובר דחשיב ג"כ שיוי כשאר שטר דמה"ת שא"י למכרן הוי ג"כ רק גורם לממון ומ"מ צריך קרא למעט ומדרבנן נשבעין כנ"ל:

אולם קשה לי לשטת הראב"ד דשטרות אימעוטי רק משבועת ש' דפשיעה וש"י אבל שבועה שאינו ברשותו צריך לישבע מה"ת ע"ש בש"ך ס' ס"ו ס"ק קכ"ד ולהר"ן וש"ך ז"ל שם עכ"פ מדרבנן צריך לישבע שאינו ברשותו מדר"ה דלא גרע מהיכא דמשלם וגם זה שבועת המשנה ע"ש. וא"כ קשה גם באין הלוה טוען ברי שהשטר בידו ג"כ יצטרך מלוה לישבע שאבד השטר ושאינו ברשותו ככל שבועת שומרין דמשביעו בטענת ספק ולהראב"ד ז"ל מה"ת ולהר"ן וש"ך ז"ל מדרבנן עכ"פ כיון דחשוב שיוי זו אצלו ממון גורם עכ"פ צריך לישבע אף בספק כנ"ל כיון שידוע שהי' בידו וטוען אבד כפקדון שטרות כנ"ל. אך נראה דהא להרבה פ' הנייר אף דלוה נותן שכר מ"מ גם בשטר ראי' ס' מקנה בעינן כפשטא דש"ס גטין כ' ע"ש בתוס' אף שכ' דבראי' לא בעי מ"מ כ' שאר הפ' דכל שיש בו שיעבוד ע"י השטר דהא הפקיעו ח' שמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי ושטר גובה וכן לענין פרעתי וכיון שיש בו שיעבוד בעי ס' מקנה. והלוה מקנהו למלוה עד הפירעון רק אחר הפירעון נעשה של לוה כו' ע"ש בפוסקים גבי קדושין בשט"ח. וא"כ כיון שטוען שאבד קודם הפירעון אינו נפקד כלל דאז נייר שלו הוא וליכא שבועת שומרים רק אחר הפירעון נעשה פקדון והא טוען שאבד קודם ולא נעשה נפקד מעולם ושפיר כשאר טוען להד"ם דאין ש"ש בספק רק בטענות ברי היסת כנ"ל. וא"כ בכתובה לדידן דטוען אחר מב"ד לא"כ וממשעבדי גבי' בתנאי ב"ד ולכך כתובה נכתב ביום ונח' בלילה לכתחילה בש"ס גטין דרך ראי' על התנאי ב"ד ואין שום שיעבוד נוסף וכיון דתנן נותן שכר וא"צ שטר מקנה כלל. וכיון שאינו מקנה לה הוי כשאר פקדון דצריכה לישבע שא"ב אף בספק מה"ת או מדרבנן כנ"ל. ולמה תני במשנה דגט ואין עמו כתובה גובה הא במשנה הקודמת תני כל הגט דלא תפרע אלא בשבועה. וכאן תני דגובה היינו בלא שבועה ע"כ. ופריך שפיר דא"כ ש"מ דכ' שובר אף שהי' ידוע דשטר ביד מלוה והא כה"ג לכ"ע אין כ'. דאי א"כ עכ"פ צריכה לשבע כנ"ל ולא גבי' בל"ש כנ"ל וא"ש:

גם י"ל כיון דתצרך לשבע שוב חשוב איתרע דצריכה לשמור כנ"ל וגם בשבועה לא גבי' כנ"ל. ומיושב דלמסקנא דמקום שכותבין נאמן באין כתובה בידה שוב הוי שטר מקנה ושפיר כותבין שובר. ומוקי שמואל דוקא באין כ' כנ"ל. ולמסקנא גם מקום שכותבין כ' שובר רק דנאמן בל"ל כ' אבל במודה שחייב כותבין כנ"ל. ומיושב דשני רב גט גובה עיקר כ' תוספת ולא קשה דאין כ' שובר ויפסיד ע"י שהכתובה בידה מיורשים כו' דכיון דכ' לתוספת הוי ס' מקנה דשיעבוד תוספת רק ע"י הכ' ושוב א"צ לשבע וכ' שובר כנ"ל ומוקי מתני' כר"י דבכל מקום כ' שובר אף דרב לא ס"ל כן:

ולתוס' דכל שטר ראי' לא בעי ס' מקנה והוי השט"ח רק כמשכון ופקדון ולמה לא יצטרך לשבע שא"ב בכל שטר שטוען אבד. י"ל להר"ן וש"ך ז"ל דש' שא"ב מדרבנן בשטרות שמא עיני' נתן כו'. וא"כ בשלמא שאר שטרות בנפקד שייך להשביעו שא"ב שמא רוצה לגבות מהלוה או לעשות קנוניא עמו להחזיר לו שטרו. משא"כ כאן שטר דלוה גופי' דניחוש שמא רוצה כדי לנבות אחר שיאבד שוברו והא כיון שבאמת פרע לו וטעין אשתבע לי ולא יגבה בלי שבועה. וא"כ ממ"נ למה נשביע אותו שא"ב אי חשוד נשבע שקר א"כ ישבע שא"ב ואין תועלת בשבועה ואי לא חשיד לעולם לא יגבה בשטרו דיצטרך לישבע שלא נפרע ואין שייך כלל להשביעו כנ"ל. וא"ש. אך בכתובה דהחשש נגד יתומים והא קי"ל דכשהכתובה בידה ניזונת כמה שתרצה בלי שבועה דק"ל כחנן שתשבע בסוף לא בתחלה רק כשתרצה לגבות הכתובה כנ"ל. וא"כ כיון שבאמת פרע לה צריכה שפיר לישבע שא"ב על הכתובה דלא תשבע שקר דהחשש שהכתובה בידה ותיזון שלא כדין בלי שבועה כנ"ל וא"ש דדייק ש"מ כ' שובר אף דבידה כנ"ל וא"ש גם לתוס' הנ"ל:

גם י"ל דהטעם דכ' שובר דהא שליש שהחזיר למלוה הוי רק גרמא ופטור דצריך גוביינא ובהחזיר נלוה חייב דנפסד שלא יגבה כשורף כ"כ הסמ"ע. וא"כ החשש שיאבד שוברו ויגבה בחנם הוי רק גרמא משא"כ שיפסיד המלוה מיד באבד שטרו מפסידין ממון ממש כנ"ל ולכך מהני הסברא דעבד לוה כו'. משא"כ בכתובה דהחשש נגד יורשים דכשיהי' הכתובה יהי' הדין במזונות דנכסי בחזקת אלמנה קיימא ומוכרת שלא בב"ד דכגבוי דמי. א"כ החשש אבד שוברו תהי' מוחזקת בנכסים וג"כ ממון ממש כנ"ל י"ל דלכ"ע אין כ' שובר כנ"ל. ולמסקנא י"ל דגם זה בכלל התקנה דאלמוה כמו שתיקנו דלא יהי' נאמן כנ"ל:

עוד הי' אפשר לכאורה כיון דמדינא באתרע שאין כ' בידה הי' נאמן רק דאלמוה ותיקנו כנ"ל. וא"כ נהי דפסקו דלא כהש"ג אלא דגם בכתובה ושאר חיוב שייך עבד לוה וכ' שובר. מ"מ דוקא כשחייב באמת משא"כ בזה שטוען שכבר פרע ומדינא נאמן רק שתיקנו שלא יהא נאמן ומ"מ משלם בחנם ואף שאינו חייב ושוב לענין זה שאינו עבד לוה דהדין דאין כ' שובר ואינו מחויב לשלם בחנם ושיהי' עוד חשש הפסד לשלם עוד הפעם כשיאבד שוברו כנ"ל. ודמי למ"ש הר"ן בקיום במצא לקיים כ"י א' ולא הב' דזוקק לשבועה דלענין הב' שמקוים אנו תופסין הדאורייתא שבאמת אינו מזויף ועל מה שתיקנו תקנו אבל לענין הב' נשאר הד"ת וכן פ' אע"פ בלאחר שאגרשך דלא הוי דשלב"ל לענין אח"כ מה דאלמוה ע"ש:

וכן ממש בהנ"ל אף שתיקנו שחייב ואינו נאמן מ"מ לענין מה שלא תקנו היינו לענין כ' שובר נשאר הדאורייתא דבאמת פרע ואינו חייב וגם שמשלם אינו עבד לוה כו'. ופריך שפיר. אולם ז"א דלכאורה קשה איך דייק דאי אכ"ש לא ישלם מחשש שתוציא הכתובה לכאורה נימא כל האומר לא לויתי כאל"פ דמי דכיון שטוען שכבר פרע יקרע הכתובה ואינו נאמן מ"מ לענין זה מהני הודאתו שיקרע הכתובה ואין חשש שתוציא ותגבה כו' וממילא חייב אף אי אכ"ש כנ"ל. אך ז"א דסתרי אהדדי דמה שמחייבין אותו ואין מאמינים לו שקרע א"כ עדיין אינו חייב מחשש שתוציא אי אכ"ש וגם הא לפי טענתה שלא פרע ולא קרע. ולא גבי' מחשש שתוציא ומהני הודאתה יותר. וא"כ לענין שנתפוס ב' הטעמים דהא כ' שובר בעבד לוה כו' רק משום דמדינא נאמן שפרע רק מדרבנן ושוב נתפס לענין זה החשש שתוציא כו'. הא מה"ת שנאמן שפרע וקרע הכתובה אין כאן חשש שתוציא כו'. ומה שנתפוס החשש שתוציא הוא רק ע"י שאומרים שלא קרע ושוב מה"ת חייב כנ"ל:

וטעם הנ"ל. דמחמת הודאתה יש לדחות דלדבריו שבאמת אבד אין חשש שתוציא בפרט אי אומרת נשרף. וממילא יועיל הודאתו שנקרעת. רק טעם א' דא"א לחייבו ע"י שאין מאמינים דא"כ יש חשש שתוציא וא"צ לשלם. וממילא אי כ' שובר לא שייך הנ"ל:

ומ"ש תוס' דפריך הש"ס למ"ד אכ"ש אף דפליגי תנאי כמ"ש לעיל מ"מ כונתם לר"ה ברדר"י ב"ב קע"א דאכול' אין כותבין רק אפלג' ע"ש או לרו"ש:

ש"מ כ' שובר. ברש"י ז"ל מדקתני כו' בתורת אלמנה כו'. וקשה מנ"ל להקשות דלמא כדאמר לקמן דאין אלמנה גובה אלא ביושבת תחת בעלה דאל"ה ח' דלמא גרשה ופרע ע"י הגט. וכיון דבאמת גרשה ואינה יושבת לא תגבה ואין חשש. דהא לא דחי לקמן הך חששא ע"ש. ונראה דלקמן קאי רק לרב דלא כר"י רק דטוען אחר מב"ד נאמן אלא שגט גובה עיקר כמו שאר שטר כו'. שייך שפיר ביתומים דלמא גרשה ופרע כיון שאין גט בידה ככל טענה שאין ראי' לגבוה מספק כנ"ל. משא"כ עכשיו דס"ל כר"י דטוען אמב"ד לא אמר כלום ורק ביש רעותא כו'. א"כ נגד היתומים שפיר תגבה בכתובה ולא שייך החשש שמא גרשה ופרע דהא טוען כו' לא"כ ובזה אין רבותא מה שאין הגט בידה דהא אמרינן דלא גרשה כלל. דודאי מה שאין יושבת תחתיו לא חשיב רעותא לומר שגירשה. רק להיפוך ביושבת ודאי לא גרשה כנ"ל. ופריך שפיר. ומיושב מה דשני רב גט גובה עיקר כו' דנשאר הקושיא אי אין כ' שובר. ולהנ"ל א"ש דכיון דסבר רב דנאמן טוען אמב"ד רק שהגט כשטר שפיר לא תגבה כלל מיתומים מחשש הנ"ל באין יושבת כנ"ל:

גם י"ל דבאמת לא מהני חשש הנ"ל הלל שלא תגבה מיתומים דהא מוקמינן אחזקת א"א שלא גרשה דלא אתרע כלל ועם חזקת חיוב ודאי דמהני להוציא דגם לחייבו מיתה מהני כמ"ש תוס' פ"ב דגטין. רק דהש"ס דייק היכא שבאמת גרשה הא תוכל לגבות אך רש"י ז"ל כ' בהדיא דאינו גובה וכן מוכרח דא"כ מה שני ביושבת מ"מ תגבה באינה יושבת. וע"כ דזה עצמו חשיב ריעותא מה שאינה יושבת ועדיין קשה כנ"ל. קשה כנ"ל. וצ"ל דפריך במשנה סתמא קתני הוציאה גט וגם בגרשה מן ארוסין כן בזה שייך שתגבה באלמנות דאין רעותא מה שאינה יושבת כו'. ודייק ג"כ דמוכח דמיירי מן אירוסין מדתני בסיפא אבד שוברי ולמה הוצרך לשובר אי לא תגבה באלמנות באינה יושבת וע"כ כנ"ל ופריך שפיר:

רב כו' במקום שא"כ. וסיפא כ' וא"ע גט דוחק דלהוי במקום שכ'. וי"ל דרב סבר דתלי' רק במקום שאין כ' ואף שכתב לה איהו דאפסיד כו' כמ"ש הרא"ש ז"ל. והיינו כיון דמשא"כ הדין דכ' שובר דלא אפשר א"כ הי' כך התקנה ושוב גם שכתב לה אין זה מגרע זכותה שלא יצטרך לפרוע בלי כ'. ואף דבשלמא מצד מקום שא"כ לא יבא להפסד. משא"כ שכ' לה דיהי' לראי' באין עדי הינומא כמ"ש דלמה כ' לה ואפסיד כו' משא"כ בלי גט לא גבי' דלגבי דידי' חשיב אפשר דקרעינן לגט וכ' עלי' כו' ולא יצטרך לשמור שוברו רק לענין החשש יורשים לא אפשר כיון דמשא"כ. ושמואל סבר דתלי' בין כ' אף משא"כ ל"א איהו דאפסיד ומ' שכ' מ"מ אי לא כ' גבי' כיון דליכא רעותא כנ"ל:

תוס' גט גובה עיקר כו'. קשה לרשב"א כיון דא"ל לרב א"כ שובר כו' לא תגבה עיקר בגט עד שתחזיר הכתובה דיכול לבא לידי הפסד כו'. ולמ"ש לא קשה כלל ק' מהרש"א ז"ל על תרוצם דמ"מ תפסיד שלא יהי' נאמנים מיגו דאלמנה נשאתיך כו' ע"ש. דהא אין זה טענה כלל מה שיש לה ראי' של אמת לסלק המיגו רק משום דהנייר שלו אחר פירעון וכיון שיש לו שיוי משום סילוק המיגו ממילא יכול לעכב הפירעון. וזה שפיר שם משא"כ כאן בק' תוס' לרב דגט גובה עיקר וכ' תוספת ושיוכל לעכב מלשלם העיקר משום דכתובה ת"י הא נייר של הכתובה עדיין שלה שלא פרע התוס'. ואיך יוכל לעכב תשלומי עיקר שע"י הגט כנ"ל. רק מ"מ הקשו תוס' שפיר למאי דסברי דמיתומים באלמנות גבי' רק בכתובה א"כ הכתובה ראי' נגד היתומים גם על העיקר שלא פרע ושוב כשפורע עכשיו נשאר בידה ראי' של שקר על העיקר ג"כ שהרי פרע וישאר בידה ראי' נגד היתומים שלא פרע כנ"ל והקשו שפיר. אבל לתרוצם דגבי' מיתומים העיקר בלי שטר כתובה. א"כ שוב רק ההפסד שלא נטעון עבורם מיגו דאלמנה. וזהו סלוק במה שהוא אמת וכיון דהנייר שלה א"י לעכב כלל פרעון העיקר מש"ה כנ"ל. דעל הפירעון דעיקר אין הכתובה ראי' כלל כנ"ל וא"ש:

ובפשיטות ג"כ נראה דא"י לעכב רק פירעון במלוה בשטר שיוכל לבא להפסד ע"י שטר זה עצמו שאין חיוב לפרוע רק שיחזיר שטרו שלא יבא להפסד משא"כ אם יש בידו שטר אחר שכדין בידו למה יוכל לעכב. וממילא על התוס' ממ"נ אי פרע התוס' וקרע אין חשש ואי לא פרע ובידה הא ראוי להיות בידה. ולמה יעכב העיקר כנ"ל:

תוס' מיגו כו' לא גרשתיך והא ר"ה דאשה שאומרת גרשתני נאמנת כו'. ותי' דכשתובעת כתובה א"נ כמו במת בעלי כו' ע"ש. לכאורה לא דמי כלל דבמת מדינא א"נ רק מתוך חומר כו' דתצא כו' א"כ כל הנאמנות שלה ע"י שנשאת לאחר וקודם נשואין א"נ כלל רק שפיר מתירין אותה לינשא דממ"נ כשתנשא שייך מתוך חומר כו'. אבל כשתובעת כתובה אנו אומרים שלא תנשא כלל רק הממון רוצית ובשלא תנשא אינה נאמנת. משא"כ גרשתני דנאמנת מיד משום חזקה א"א מעיזה. ולמה לא יועיל גם שתובעת הכתובה. ואי ס"ל לתוס' דלא מהני חזקה דאא"מ להוציא ממון רק משום מדרש כתובה כשמותרת. א"כ בפשיטות הול"ל דנגד התוס' דלא שייך מדרש כתובה שפיר לא מהימנא להוציא. וזה נראה באמת טעם הרמב"ם ז"ל ע"ש. וצ"ל דלטעמייהו דמספקא להו בב"מ דגם תוס' בכלל תנאי ב"ד כדמשמע ריש אע"פ. וממילא מהני מדרש כ' גם על התוס'. וע"כ דגם לינשא לא מהני גרשתני בתובעת כתובתה. והטעם י"ל דתוס' ס"ל דלא מהני חזקה דאא"מ רק כשתפקיע עצמה מבעלה בדבר שיודע ששקר ע"ש. אבל כשלא תרצה לינשא רק לגבות הממון לא שייך כלל א"א מעיזה. א"כ הא כמו במת כנ"ל דגם להנשא אין מתירין כנ"ל. וי"ל דתוס' הוכיחו דלא כנ"ל דא"כ מה פריך מרשב"ג מסכנה הא מיגו דל"ג. הא יש לפרש המשנה דכ' ואין גט לא גבי' דא"ל מיגו ומיירי באומרת עכשיו גרשה דאמר פ"ב דלא מהימנא דאיכא רעותא מדאין לה הגט ע"ש כ"ב דא"ל אחזי גיטך כו'. ולכך אית ליה מיגו דלא גרשה דלא תהיה נאמנת ולכך מסכנה דאין רעותא נאמנת גרשתני עכשיו ג"כ ול"ל מיגו. וע"כ דאינה נאמנת כלל בתובעת כתובה כנ"ל:

שוב ראיתי במהרי"ק ז"ל ס' ע"ב האריך מאוד בזה וכ' כנ"ל וכ' ברמב"ם ז"ל להיפוך דמדינא נאמנת גם לענין כתובה רק משום מדרש כתובה לגרוע דכשמכחישה אימעט מלשון לכשתנשאי וכמ"ש תוס' דמשמע רק בעדות ברורה והמדרש כ' רק על התוס' דלכשתנשאי שלא יכחיש תטול כ"מ שכתוב לכי היינו גם התוס' משא"כ כשיכחיש אינו בכלל כו' תטול רק עיקר ולא תוס' ע"ש. לע"ד ד' תמוהים וא"י למה נד מהפי' הפשוט דמצ"ע חזקה דאא"מ לא מהני להוציא ממון. וק' שהקשה ק"ו דב"ש אם אסור ערוה התרתם כו'. והתי' רק משום עגונא משא"כ היכא דמדינא י"ל פשוט להיפך דלא הקשו ב"ש רק אדרבנן דאין סברא כלל שיתירו ערוה וכ' שתלוי' בה לא יאמינוה אבל על דאורייתא לא קשה כלל דאין הולכין בממון אחר הרוב ולאסור א"א מהני וכל החזקות מה"ת. ואדרבא רק משום מדרש כ' גבי' דע"ז מודי' ב"ה כיון שהנאמנות לינשא הוא משום חזקה אא"מ שוב הכתובה התלוי' בזה ג"כ גבי' משום מ"כ וממילא לא מהני מדרש כ' רק על העיקר שתנאי ב"ד לשון זה לכשתנשאי ולא התוס' שמדעתו ככל שטר לא מהני החזקה להוציא נגד ברי דידי'. דמ"ש ז"ל דכשמכחיש אמעיט מלכשתנשאי מתוס' הנ"ל ע"ש. אינו מובן כלל דתוס' כ' שפיר דוקא ע"י עדות ברורה לב"ה דכשאין עדות שיועיל מה"ת מה לכשתנשאי יש הא מה"ת א"א היא ונואין דידה לאחר לאו נשואין רק זנות א"א. אבל מכחישה כיון דנאמנת מה"ת לינשא לא אמעיט משום הכחשה שלא יקרא לכשתנשאי. ומודים ב"ה דשייך משום הק"ו המדרש כתובה. דגם בכל נכסי פליגי פ"ק דגטין (ד' ח' ע"ב) אי פלגינן דיבורי' כיון שהאמינו חכמים בפ"נ לאסור נאמן גם לממון ונהי דקי"ל פ"ד אף דתלי' הא בהא מ"מ גוף הדבר לא תלי' זה בזה הנכסים והשחרור דברים נפרדים רק בשטר זה ממ"נ משא"כ לינשא ההיתר והכתובה. רק דכשלינשא דרבנן ס"ל לב"ה מ"מ דפ"ד ולענין הכתובה אמרינן דגם לינשא שלא כדין. כמ"ש הר"ן לענין קיום כו' א' כמ"ש לעיל. אבל בנאמנות לינשא מה"ת אף דלממון לא שוב משום מדרש כ' לא פ"ד כנ"ל משא"כ בתוספת כ' כנ"ל. ומה דדייק דלשון מה שכתוב לכי קאי על תוס' כדאמר ראב"ע פ' אע"פ שלא כתב לה כו'. ג"כ תמוה דלשון זה הוא לשון התנאי ב"ד שתקנו ככל הני דמתני' דפ' נערה כמ"ש תוס' י"ל וכתוב בויו הוא ע"ש הכתובה שכך נק' התקנת חכמים.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף