חידושי הרי"מ/כתובות/ע/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־21:57, 8 בפברואר 2023 מאת תיכון לעד (שיחה | תרומות) (ממיזם דיקטה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


חידושי הרי"מ TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png ע TriangleArrow-Left.png ב

דף ע' ע"ב

אבע"א בהגיע זמן ולא נשאו כו'. רש"י ז"ל פי' משום דמזונות אלו דרבנן ונדר דאורייתא ותמהו תוס' והר"ן הא מ"י ג"כ דרבנן כו' וכבר כתבנו לעיל די"ל דגוף מ"י שלו וא"צ לאלמוה רק הנדר שאיני עושה וזה רק נדר דרבנן משא"כ אוסר הנאתו עלי' נדר דאורייתא. גם י"ל דתוס' פ' אע"פ (ד' נ"ט ע"ב) הקשו כל בע"ח יאסור בקונם ותירצו דאלמוה כו' ולכאורה הא פליגי בש"ס נדרים (ד' ל"ד ע"ב) ככרי עליך ונתנו לו במתנה כו' לחד מ"ד מותר כמו נתנו לאחר דהא מדידי' מתהני דלא אסר כ"א שלו אי גנבי' או אזמני' כו' ואף דקי"ל אסור י"ל דהטעם משום דמה שמקבל המתנה עושה איסור אף שנעשה במאי שזוכה בככר של הנותן שעדיין אסור וזוכה להיות נעשה שלו מיתהני עדיין במה שאסור וכמוציא הקדש לחולין כמו שאסור למכור וליתן איסורי הנאה דגוף הנתינה מיקרי הנאה כן הקבלה קודם שזוכה כדי לזכות וממילא אסור אח"כ ג"כ בהנאה כמו גידולין וחליפין כיון שבא מאיסורי הנאה הקבלה כנ"ל. משא"כ נתנו לאחר או הפקיר וכה"ג שבשעת הקבלה כבר מותר. אבל למאי דאמר פ' הגוזל (ד' ק"ט ע"א) ביורש שאסר אביו עליו כו' דבע"ח נפרעין ממנו וכ' הר"ן (בנדרים ד' מ"ז) דאף שבעצמו אסור לפרוע חובו מא"ה אבל שפיר גובין בע"כ מנכסיו ע"ש. וא"כ כיון דמה דהב"ד מגבין מנכסי לוה בע"כ אף שאינו אומר רוצה אני ע"כ מטעם הפקר ב"ד ויכולין למכור ולזכות. וא"כ אף שהלוה יאסר נכסיו בקונם למה לא יגבו לו הב"ד נהי דבעצמו אינו רשאי לגבות דהקבלה הנאה במה שעדיין של לוה. אבל כיון שהב"ד גובין מטעם הפקר ב"ד. וא"כ אף אי צריך זכי' של המלוה מ"מ זוכה במה שכבר אינו של הלוה ומותר ושוב רשאי אח"כ בהנאתו כמו אם הפקירו כנ"ל. ואף דאמר ב"מ (צ"ו ע"ב) בבעל בנכסי אשתו נימעלו רבנן שתיקנו שזוכה ומפקיעין מרשות הקדש איסורא לא תיקנו כו' ע"ש וא"כ כיון דיש מעילה בקונם א"כ י"ל דאין רשאין הב"ד להגבות אך שם עדיין הקדש אבל כאן הא עושין דעליהם לא נאסר ומפקיעין ממנו ושוב בהיתר מה שמזכין למלוה שנהנה משלו ולמאן דיליף פ' השולח (ד' ל"ו ע"ב) מאבות מנחילין י"ל דמזכין מיד לזה וי"ל דאסור מה שזוכה כנ"ל. אבל למאן דיליף מאשר לא יבא כו' דכ' הפ' דרק בתורת הפקר ב"ד כו' וממילא זוכה זו י"ל דמותר כמו אם הפקירו בעצמו מקודם כנ"ל. ועוד דמוכרין הב"ד נכסיו לאחר ולהלוקח מותר בהנאה ושוב הדמים אינם רק חליפי א"ה דאין אסורין רק למחליף משום קנס כמ"ש הר"ן (נדרים מ"ז ונ"ז ועיין פי' רא"ש בפסקיו שם) וממילא מותר למלוה ליקח המעות דלא עביד איסורא כנ"ל. וי"ל דקושית תוס' רק שיאסור נכסים אלו עליו בקונם א"כ בזה לא מהני נתנו לאחר או הפקירן דעדיין אסורין. אך למכרן קשה עדיין דהדמים יהי' רק חליפין אך י"ל כיון דהב"ד גובין מנכסים רק בתורת שיעבוד דערבין בי' והיינו כשיש שיעבוד הגוף וזה הוא החיוב של המצוה שישלם מעצמו. וכיון דלשלם בעצמו א"א מחמת הקונם כנ"ל ושפיר הקונם מפקיע מידי שיעבוד ואין שיעבוד הגוף פקע הערבות ג"כ ואין ב"ד יכולין לגבות כלל מנכסיו ויש לדחות. ולכך י"ל דהא דאלמוה היינו באמת רק כנ"ל שיכלו הב"ד לגבות כיון דעדיין השיעבוד קיים. ולא קשה מ"ש איך כח ביד חכמים בקום ועשה דז"א דהא מותר כנ"ל רק שאין יכולין הב"ד לגבות בלא שיעבוד הגוף וזה רק ממון ומהני התקנ"ח דאלמוה שיוכלו לגבות. וי"ל דבעצמו באמת אינו רשאי ולא שייך שכל לוה יאסור ויפקיע דאין תועלת לו שמ"מ יגבו הב"ד בע"כ וימכרו כנ"ל. אך במזונות דהחיוב עליו לזונה ומבואר פ' אע"פ (ד' ס"ג ע"א) באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ואף שנכוף לזון אין אדם דר כו' (כדאיתא ד' ע"ז) שתצטרך ב"ד כל פעם. והחיוב לזונה מדעת לא ע"י כפות ב"ד א"כ לא מהני כנ"ל. אך שוב משועבד גם לזה שיתן מדעתו וזה י"ל שלא תיקנו רק בחיוב מזונות דאורייתא דזה שוב עקירת דבר מה"ת בקו"ע. אמנם נראה דמה שגובין הב"ד הוי רק כמו זכין שלא בפניו בשביל המלוה. וכיון שמפקיע השיעבוד מהנכסים שלא יוכל מלוה בעצמו לגבות גם הב"ד אין רשאין לגבות בשבילו. ולהפקיר ולזכות לו זה אינו בדין שיעבוד כנ"ל:

לכאורה הא קי"ל (נדרים ד' ל"א ע"א) באוסר הנאתו לוקח ומוכר בפחות. וכשהמ"י יותר ממזונות יהי' רשאי לזונה דהוא בשביל מ"י ולא מיקרי כלל שנהנית משלו דעי"ז מ"י שלו ומיקרי לוקח בפחות זביני חריפי. אך הא חייב לזונה כל יום קודם שתעשה ואח"כ המ"י שלו א"כ נהנית קודם והוי כזביני רעי דעדיין אינה יכולה למצא לקנות אצל אחר למכור המ"י כיון שעדיין לא עשת'. ומיושב מ"ש לעיל דאיך נעשה כאומר צאי כו' הא בשעת הנדר כבר אסורה להנות וכשלא פקע התקנה רק בתורת שנותן לה זה למזונות א"כ עדיין נהנית משלו שהמ"י שלו ולוקחת למזונות. ולהנ"ל א"ש דכשכבר יש המ"י שוב רשאית ליקח זה בעד המזונות דהוי זביני חריפי ולוקח ומוכר בפחות דגם תמצא למכור לאחר כיון שאינו נותן לה מזונות קודם רק מן המ"י שתעש' שוב לא מיקרי נהנית כלל:

ומיושב מה שהקשו על רש"י 9לקמן ד' ק"ז ע"א) ושא פ' דאינו יכול לומר צאי בע"כ אף שמספיק א"כ מה פריך א"ה פרנס למה כו'. ולמ"ש א"ש דכשמספיק שוב יכולה ליתן לו המ"י וליקח ממנו מזונות בעצמה ותקח מעט פחות משיוי המעשה ידי' ופריך שפיר פרנס למה הא יהי' מותר ליתן מזונות וליקח המ"י כשאר מוכר בפחות כנ"ל. ודי בפרנס יום א' עד שתעשה ויהי' המ"י וכנ"ל. וגם בבע"ח לכאורה כשאוסר הנאתו יכול לגבות בעצמו ג"כ מעט פחות דהא בעד חובו קונה ממנו הקרקע ביוקר כמו שקונה בעד מעות דבשלמא אוסר נכסיו אסור גם זביני חריפי (שם בר"ן) אבל בהנאתו מותר. וצ"ל כיון דאין לו מעות רק החוב א"כ לא יוכל לקנות אצל אחר והוי לעולם ביותר כזביני חריפי כדאמר בפ' איזהו נשך (ד' ס"ב ע"ב) דאף דיש לו מעות מותר ביצא השער דאם אין לזה יש לזה ומ"מ כשאין לו מעות רק החוב שאצל זה חשוב אין לו כנ"ל:

עוד נראה בפשיטות דרש"י ז"ל סובר דהא דהקדש חמץ כו' מפקיע מידי שיעבוד היינו כשאוסר דבר זה מיוחד בזה שפיר כיון דמכאן ולהבא גובה משום דאי הוי לי' זוזי כו' שפיר חל דהא אף שיש זכות ושיעבוד למלו' על הנכסים נגד חובו אבל אינו מבורר על מה וכל מה שגובה לבסוף אין ברירה שנאמר הוברר שזה שלו ולכך חל על מה שהקדיש דדבר זה אינו ודאי של המלוה והא גם בשותפין מבואר הפלוגתא כו' (בנדרים בפ' השותפין) שפיר מפקיע. (ועיין תוס' גטין פ' השולח ד' מ') אבל באוסר הנאתו עלי' שמפקיע כל השיעבוד בזה אינו מפקיע כלל כלשון הש"ס לא כל כמיניה דמפקיע לשיעבודי' דהא עכ"פ יש לו זכות למלוה לגבות ממה שיהי' וכמו אפותיקי מפורש שכ' תוס' שם משום דלא מצי לסלוקי בזוזי. וכאן זה עכ"פ אין בידו לסלקו שלא יגבה כלום. ולא חל כלל. וא"כ לכאורה קונם שאני עושה כו' לענין המעשה ידי' הוי ג"כ כנ"ל דלא מצית לסלוקי והוא להפקיע לגמרי שיעבודו ולמה אמר דקונם מפקיע כו'. אך לרש"י באמת הטעם כנ"ל דמ"י דרבנן והקונם דאורייתא שפיר מפקיע ומשני דאלמוה רבנן לשיעבודי' כאלו הי' שיעבוד דאוריית' ואם הי' דאורייתא כה"ג לא הי' מפקיע כלל כיון שעי"ז יפקע כל השיעבוד. ומיושב הכל דפריך שפיר כאן דאסר כל הנאתו עלי' ומזונות דאורייתא לא מצי מפקע לשיעבודה והיינו אף דלגבי דידי' לא אלמוה כלל כמ"ש הר"ן דבאמ' אינו מובן כלל למה יאלמוה אם יאסר עלי' יצטרך להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לגרשה יכול בל"ז לגרש בע"כ. ומה ראיה ממה דאלמוה לגבי דידה שלא תפקיע עצמה כנ"ל. ולמ"ש רק הקושיא דכמו דשם אלמוה כעין דאוריית' ומוכח דאם הי' מה"ת כה"ג שמפקיע לגמרי והיינו בבע"ח שאוסר הנאתו לא חל כלל כיון שמפקיע גוף החיוב ממילא במזונות דאורייתא בלא אלמוה אינו חל כיון שלא אסר הנכסים רק הנאתו ויפקע כל השיעבוד כנ"ל ומשני שפיר בהגיע זמן כו' דהחיוב רק דרבנן וממילא לא אתא דרבנן ומפקיע נדר דאורייתא אף שמפקיע לגמרי כמו במ"י בלא אלמוה. וכאן בדידי' לא אלמוה כלל כנ"ל וא"ש. ומיושב גם הירושלמי ע"ש בר"ן. עוד הקשו דמשמע בכמה דוכתי דקי"ל מזונות דרבנן ע"ש. וי"ל דהא באמת משמע לעיל (ד' מ"ח) דכולהו תנאי דמזונות דאורייתא ע"ש בתו'. ואפשר לומר דהא תוס' כתבו שם (וכן הוא בירושלמי סוף פ' אע"פ) מזונות מק"ו מה דברים שאין בהם חיי נפש כו' מזונות שיש בהם חיי נפש כו' ע"ש. וי"ל דכ"ע ס"ל הק"ו כנ"ל רק מדאורייתא שהמעשה ידי' שלה אין זה ק"ו כלל דמה חיי נפש איכא הא אית לה מעשה ידי' ככל אנשים. רק עכשיו דתקנו חכמים שמעשה ידי' שלו שוב איכא הק"ו כנ"ל ושוב חייב מזונות מה"ת. וא"ש דלכמה דברים אמר מזונות דרבנן במתנה ע"מ שאין לך ש"כ או אמרה איני ניזונית וא"ע א"א בתקנת חכמים כו' דבזה שפיר כיון שלא יהי' המ"י שלו ממילא אין כאן רק חיוב דרבנן ושוב מהני א"א וכה"ג בע"מ וכנ"ל. וא"כ כאן פריך שפיר במדיר מלהנות כו' דעדיין המ"י שלו שפיר מזונות דאוריית' ולא מהני הקונם להפקיע שיעבודה כנ"ל. ומיושב יותר דמשני באומר צאי מ"י למזונותיך ותמהו הפ' דהא לא מצי אמר צאי כלל. ואם מרצונה הוי לי' למימר שאמר' א"נ וא"ע. ולמ"ש מיושב דכשאומר צאי שוב פקע החיוב דאורייתא דהא מ"י שלה ורק החיוב דרבנן ושוב הקונם דאורייתא מפקיע דלא אלמוה בדידי' כנ"ל ומשני שפיר ואח"כ בהגיע זמן דג"כ דרבנן כנ"ל. ונראה דרש"י לא רצה לפרש כתוס' דלטעמי' בברח הוי כחלה. ודוקא חלה אחר הגעת זמן וכן בנדר אף שהי' גרם שלו מ"מ הי' קודם שהגיע זמן ועתה אינו יכול לכנוס מחמת הנדר. דאף אי לא בעינין חופה ראוי' לביאה מ"מ הוי כנדה כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות. ולא הי' כלל חיוב מזונות:

עוד י"ל ברש"י דהא כמו דלמשנה אחרונה (לעיל ד' נ"ז) אין אוכלת תרומה משום סמפון כן באוסר בקונם ורק משום דמשועבד יהי' מותר שוב שייך חשש סמפון שיהי' בטל הקידושין והי' איסור מה שנהנית דלא הי' משועבד. וא"כ אף דהגיע זמן אסור לזונה. שוב ראיתי במפ' שהקשו כן. ומיושב דמ"מ אם היה חיוב דאוריית' ומה"ת אין חוששין למום וסמפון ובכל ממון שבין אדם לחבירו אף שיש חשש איסור כמו ריבית וכה"ג מ"מ כיון דמהני הרוב או החזקה א"צ לחוש להמועט וכיון שחייב לזונה ולא חיישינן לסמפון אין מפסידין אותה מחשש סמפון. אך כיון שהחיוב רק דרבנן שפיר שייך החשש ופירש"י שפיר משא"כ בניסת דלא שייך (סימפון) ודוחק:

גמרא הדירה כשהיא ארוסה וניסת ופריך ניסת סברה וקבלה כו'. תמוה לי אטו צריך לידור בפנוי' ולמה לא מוקי שאסר הנאתו על ארוסתו וניסת ולא ידעה כלל שהדירה ואטו בטלו הנשואין בשביל זה ולרש"י דתשמיש בכלל י"ל דחשוב בטעות. ואף דח"ל שלא הכיר בה כתב הר"ן ז"ל (סו"פ אלמנה ניזונית) שאינו דומה למום דסבור שיערב כו' (אולי צ"ל דסבירה) אף באיסור מ"מ היינו בדבר שאפשר לחקור כמ"ש ר"ן שם. דהא ע"מ שאין עלי' נדרים הוי טעות גבי דידי' ול"א סברא הנ"ל. ונהי דלגבי דידה אין המומין ונדרין מבטלין הקדושין דטב למיתב כו'. ואף בלא ידעה שהוא ממזר וכה"ג גם כן לא מצינו שיהי' הקידושין בטלין אף שאסור' בו מכל מקום יש לומר למאי דפסקו בש"ע (סי' ס"א) והרא"ש ז"ל (בהגהות אשרי על ד' נ"ז בכתובות) דאף להפ' דחופה שא"ר לביאה מהני מ"מ דוקא ביודעין שא"ר אבל בסבר שראוי זה מבעי' לעיל וא"כ כיון דהנשואין צריכה להיות מדעתה ג"כ (כמ"ש תוס' ריש כתובות) א"כ נהי דלרש"י עכשיו דמוקי בכשהיא ארוסה ונשאת ע"כ דס"ל דאף חופה שא"ר לביאה מהני דהא חל גם אתשמיש מ"מ דוקא בידעו כנ"ל אבל אי נימא שלא ידעה מהנדר כשנשאת א"כ כיון שא"ר לביאה הוי אצלה בטעות ולא חשיב נשואין כלל. ולכך ע"כ בידעה ופריך שפיר הא סברה וקבלה כנ"ל. אך לתו' קשה דאין סברא כלל שיהי' נשואין בטעות עבור מזונות דהא יעמיד פרנס ושפיר טב למיתב כו'. כיון שאין הת' בכלל וכן להפ' דאף שלא הודיעוהו הוי חופה ויש חופה לפסולות אף שלא הכיר בה וכן משמע בגמרא וא"א לומר כנ"ל:

ואפשר דהא בנדרים (ד' ל"ח ע"ב) אמר מעיקרא דכשנכסי חתן אסור על אבי כלה אסור להשיא בתו משום דהא מתחייב במזונות ושאר חיובים ומהנהו ודחי דהא קי"ל זן את בניו ובנותיו ע"ש אבל כשהיא אסור' בהנאתו ודאי דגוף הנשואין אסורין דמהנה אותה בהחיובי' שמתחייב לה ועובר עכ"פ בלפני עור כו' ולהרמב"ם (פ"ה ופ"י מה' נדרים הל' י"ב) בלא יחל. ואף דהא כיון שהדיר' קודם אינו מתחייב לה כלל ז"א דהא יתחייב כתובה. ועוד דיכולה ללות לאכול ויגבו הבע"ח. ובאיסור לא בעי לאוקמי מתניתין. גם י"ל למאי דקי"ל (נדרים ד' ל"ה ע"א) יש מעילה בקונם וכתב הר"ן שם דמספקא לי' דכמו דקי"ל בהקדש דכשמעל יצא לחולין ומותר להנות אח"כ כן בקונם כשנהנה יהי' מותר אח"כ ע"ש. וא"כ אפשר דכיון דלא ידעה מהקונם והוי מעילה בהנשואין בהנאה זו שמתחייב לה מזונות דזה כבר נהנית בשוגג וכיון שכבר יש החיוב שוב יצא לחולין ומותרת ליהנות מחיוב זה דלא הפקיע כלל השיעבוד כנ"ל. דכיון דעכ"פ יכולה ללות ולאכול יש החיוב וחשיב נהנית ויצא לחולין דמותרת ליהנות מהחיוב ושוב יכולה ליקח מזונות בעצמה ג"כ דמדידה ומהתירא מתהנית כיון שהחיוב כבר יש וע"כ דמיירי בידעה דליכא מעילה ופריך כנ"ל. אך אינו נראה דמ"מ י"ל דאסורה ככל קונם שמפקיע כו' כיון שמהנכסים לא נהנית עדיין ולא יצאו לחולין נגדה:

ועוד דהא פ' השואל (ד' צז ע"ב) אהא דבעל בנכסי אשתו, והיה בהן הקדש כו' למעול בעל איסורא לא ניחא לי' דליקני. כן י"ל על החיוב מזונות אצלה כיון שלא ידעה מהנדר לא ניחא לה כו' ואם מרוצית לא חל החיוב ומ"מ לא בטלו הנשואין בשביל כן וצ"ל דמ"מ ודאי יש איסור עליו לישאנה ולהטעותה דלא תונו איכא כו' וגם י"ל לאו דשארה כסותה לא יגרע כיון שאינ' יודעת ולא מחלה ואף דהוי אונס מ"מ בגוף הנשואין כשכבר נדר מבטל הלאו כנ"ל. ולא בעי לאוקמי באיסור ופשוט י"ל דלשון מדיר את אשתו משמע לי' שידעה:

אימור כו' מומין לענין מזוני מי מצית כו' ופירש"י יודעת היא שא"א לה בלי מזונות. לכאורה קשה הא מ"י שלה באינה ניזונית ולמה לא תוכל לומר סבורה הייתי שיספיק לי. וצ"ל דהוי כאומר ע"מ שאין עלי שאר כסות כו' דבממון תנאו קיים ואינה יכולה לומר סבורה הייתי כו' כיון שע"פ דין אין עליו חיוב כלל כן כאן בנשאה אחר הנדר וידעה וכמ"ש רש"י דע"ד כן כו'. אך לר"מ דתנאו בטל א"כ עדיין החיוב רק מתורת ריצוי שלה ושייך סבורה הייתי וצ"ל דהא ר"י איירי ג"כ במתני' וקשה לדידי' דסבר תנאו קיים. ועוד דעכשיו ע"כ הטעם דטפי מ"ל שמעי כו' וזולא מלתא שאינה מתפרנסת ע"י בעלה וכמ"ש ר"ן דמה"ט נד מהגיע זמן כו' וא"כ כיון שנתרצית שתזון במ"י לא ע"י בעלה שוב יעמיד פרנס טפי מ"ל. ולהפ' (בסי' ס"ט) דבאומרת א"נ וא"ע א"י לחזור בה א"ש דמה שניסת הוי כאומרת א"נ וא"ע. אבל להפוסקי' דיכולה לחזור בה צ"ל כנ"ל דבשעת נשואין מהני מחילתה שלא יחול חיוב כיון דתנאו קיים ושוב לכ"ע אין יכול לחזור. או דנתרצית שלא ליזון ע"י בעלה:

גמרא ופרנס לאו שליחותו קעביד כו'. וקשה לרש"י ז"ל שפי' גבי ריבית שאינו אסור רק כשבא מיד לוה למלוה דמותר ע"י שליח דכיון דאין שליח לד"ע בטל השליחות ונמצא שלא בא מיד הלוה למלוה ע"ש בש"ע (ה"ר ס' ק"ס). וא"כ כאן כיון דאין האיסור רק כשהוא מהנה אותה ובגורם מותר כמ"ש תוס' מהא דחנוני וכל הזן. ורק משום דשליחותא עביד וממילא אין שליח לד"ע ובטל השליחות שאינו כמותו ושוב מותר כמו כל הזן כו' כמו בבית כנ"ל דהא השליח נותן לה משלו רק אי שלוחו כמותו הוי כאלו הבעל נוטל ממון השליח ונותן לה. משא"כ כשבטל השליחות. ולר"ן ורשב"א (בנדרים ט"ו בר"ן שם) דאין הנודר המהנה עובר רק זה שנהנה א"ש דשליח הבעל הוא שאינו עושה איסור ולא שייך אין שליח לד"ע ואסור היא ליקח ממנו. אך להרמב"ם ז"ל דהאיסור בקונם כשמהנה עובר בלא יחל כו' ושייך אין שלד"ע ומה פריך כנ"ל. וי"ל דרש"י לא סבר כהרמב"ם. או די"ל דמטעם ערב יצטרך הבעל לשלם לשליח דמ"מ צוה ליתן אף שבטל השליחות כמו תן מנה לפלוני כו' אך הא לא אמר תן ואשלם לך או ואתחייב לך ולמה יתחייב ורק מטעם שליחות משא"כ כשבטל כו' דאשלד"ע. ולטעם הגמרא פ"ק דקדושין (ד' זיין) דיליף מדין ערב דמה שנותן על פיו הוי כנותן לו ואף בלא טעם שליחות ע"ש י"ל דגם כה"ג חייב כנ"ל דמ"מ מה שנותן השליח בצויו אף דשליחות בטל מ"מ הוי כנותן לבעל עצמו וחייב ממילא כאלו קיבל בעצמו בסתם. אך לטעם הירושלמי שם (הובא ברשב"א שם ד"ח) דהוא זוכה בשבילה וזוכה ממנה ולכך מקודשת ע"ש וזה לא שייך כאן דנימא דכשנותן לה השליח היא זוכית בשביל הבעל וזוכית ממנו ולכך יתחייב הוא לשלם דא"כ היא נהנית ממנו ממש. וודאי אינה זוכית בשבילו בסתם כיון דהוי רק כמו קני ע"מ להקנות (בנדרים מ"ח ע"ב) שתזכה בשבילו כדי שתזכה ממנו וכאן לא תוכל לזכות ממנו כשיהיה נעשה של הבעל ואינ' זוכית עבורו כלל. ולא שייך טעם הנ"ל ולא יתחייב לשלם כלל ושליחות אין כאן כנ"ל. אך י"ל הא פורע חובו של חבירו חייב לרבנן רק לחנן פטור שלא מדעתו. וכאן נהי דבטל השליחות עכ"פ מדעתו הוא חייב לשלם מטעם פורע חובו. אך א"כ גם בכל הזן אינו מפסיד יתחייב דחשיב מדעתו. וע"כ דכאן אינו חייב כלל מטעם פורע חובו דהא הדירה וקונם מפקיע החיוב דברים קטנים כיון דלא רגילא ואיגלגלא בהדי' וכשלא הי' הפרנס נותן לא היתה יכולה לגבות כלל ולכ"ע פטור. וי"ל דפריך א"כ לא חשיב שמעמיד פרנס כיון שא"צ לשלם לו לא יתן כיון דהשליחות בטל. למאי דס"ד השתא דדוקא פרנס ממש לא בשביל שרגיל כחנוני כנ"ל. וע"כ כשפי' ואתחייב ואשלם לך. ופריך שפיר ובל"ז כל הפ' חולקין על רש"י בדין רבית הנ"ל. תוס' הקשו יתן לאחר במתנה ויתן לה ותי' דמתירא שיחזיק לעצמו ע"ש. לכאורה כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכן ע"מ ליתן לאחר ואינו בכלל כל מתנה שאם הקדישה אינו מוקדש אינה מתנה דזה דוקא כמעשה דב"ח שלא הי' שום מתנה רק הערמה משא"כ בתנאי מעכשיו כמ"ש תוס' פ"ק דקדושין (ד"ו ע"ב) ור"ן וש"פ נדרים (מ"ח). א"כ יכול ליתן לאחר ע"מ שיתן לה וג"כ יהיה מותר כיון דע"מ כמעכשיו וכשנותן לה נעשה למפרע שלו ולאו משל בעל מתהנית. ומה שגורם לה הנאה מותר כמ"ש תוס' לקמן ק"ז כיון דלאו מדידי' מתהני דמה"ט פורע לו חובו ע"ש כיון שרק גורם שיהנה משל אחר וכן כאן בתנאי כנ"ל גורם שתהנה משל המקבל כיון דלמפרע שלו. ושוב לא שייך שירא שמא יחזיק לעצמו דא"כ יצטרך להחזיר לו אך באמת י"ל דאסור למה שתירצו תוס' אהפקר דדוקא באין לו מה יאכל התירו משום דלא אפסקי' אחר ודוקא במתנה דאפסקי' אחר ע"ש. וא"כ במתנה כנ"ל ע"מ להקנות לה י"ל ג"כ דמיקרי לא אפסקי' אחר כיון דכשאינו נותן לה לא קנה רק כשנותן לה ושוב אף דלאו מדידי' מתהני אסור כהפקר כנ"ל. אך עכשיו תוס' לא נחתי עדיין לסברא זו וצ"ל דאסור כה"ג ומהברייתא אין ראי' ממה דתני שנותן סתם במתנה ולא תני כה"ג על תנאי דשם כמו דכשיש אחר אסור ע"י הפקר משום דלא אפסיק אחר כן כיון שאפשר במתנה גמורה לאחר אסור ע"מ ליתן לו שיהי' ג"כ לא אפסקי' אחר כהפקר הנ"ל ולכך אסור וכשאין אחר ע"כ להפקיר דגם תקנה הנ"ל א"א:

עוד הקשו ויפקיר ותזכה בו כדלקמן כו'. לכאור' הא מציאת אשה לבעלה וכשתזכה מהפקר יהי' שלו ואסור עלי'. וי"ל שיאמר א"א שאיני רוצה לזכות במציאתה וזה לא חשיב מהנה או כיון דאמר לה צאי מ"י למזונותיך אין המציאה שלו דע"כ גם מעה כסף אינו נותן לה ומציאה כהעדפה דמיא כדאמר בש"ס (לעיל דף ס"ו) ובפשיטות י"ל קושית תוס' דאם יפקיר ותזכה עדיין מגיע לה מזונות והדברים קטנים וכי בשביל שמצאה מציאה נפטר הוא מחיובו. ודוקא פרנס שנותן לה עבורו ואף בכל הזן כו' מ"מ פורע חוב שלו ונפטר משא"כ במציאה דודאי אף ביש לה נכסים שאין לו רשות בהן הדין יוציא כיון שאינו נותן לה מה שמחויב כנ"ל:

אמנם תי' תו' דאינו מותר ע"י הפקר רק באין לו מה יאכל ודאי אמת דהא קי"ל (נדרים ד' מ"ה ע"א) הפקר בפני ג' דוקא עכ"פ מדרבנן. וא"כ ממ"נ כשיש אחר אינו תקנה כ"כ ע"י הפקר שמא יזכו האחרים וכשאין אחרים שוב מדרבנן אינו הפקר רק באין לו מה יאכל התירו וא"כ לענין הדין אין הוכחה שלא יהי' מותר ע"י הפקר כשיש ג' אף דלא אפסקי' אחר כיון דמהני ההפקר אף מדרבנן דמה חילוק בין מפסיק אחר או אפסיק ההפקר והא דאמר בברייתא כשיש אחר נותן במתנה ולמה לא ע"י הפקר י"ל להפקיר בעי ג' ותקנתא דמתנה די באחד אבל ביש ג' י"ל דמהני. אך מלשון התו' משמע דאסור אף ביש ג':

גמרא ביתו לבנות כו' הולך אצל פועלים כו'. וקש' לשטת ר"ת (לקמן ד' ק"ח) דפורע חובו אסור במודר הנאה דחייב לשלם והא דפורע לו חובו מיירי במזונות אשתו דוקא ע"ש. א"כ כיון שהפועלים עשו מלאכה חייב הבעה"ב לשלם להם ואף שעשו שלא ברשות דיורד שלא ברשות ג"כ חייב רק ידו עה"ת וא"כ כיון שמשלם להם הוי פורע חובו ממש דאסור לר"ת ז"ל. וכן בחנוני לרשב"א ז"ל (נדרים ד' ל"ג) דסתם לשם הלוא' והלה מחויב לשלם וכשמשלם הוא פורע חובו וצ"ל שהחנוני נותן לו בפירוש לשם מתנה וכן הפועלים מפרשים שעושים ע"מ שלא ישלם להם הבע"ב כנ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף