חידושי הרי"מ/כתובות/מז/ב

חידושי הרי"מ כתובות מז ב

פרק נערה שנתפתתה דף מ"ז ע"ב

ת"ר תיקנו מזונות תחת מ"י כו'. והקשו תוס' לר"ל שאינו מגיה הברייתא ממילא יוכל הוא לומר צאי מ"י למזונותיך. ובאמת משמע שא"י לומר בלא ספקה. ותירצו דסבר מעשה ידיו עיקר שאין היא יכולה לומר א"נ וא"ע אבל ג"כ א"י לומר צאי כו' ע"ש:

ואינו מובן הטעם למה אם מזוני עיקר ותני מ"י תחת מזונות יכולה לומר א"נ ואי תני מזונות ת' מ"י אין הוא יכול לומר צאי כנ"ל כיון דהמשמעות שניתקן לטובתו כו'. ונראה די"ל למ"ש תוס' לקמן ד"ה זמנין דמספקא להו אי כשאמרה א"נ וא"ע יכולה למחר לחזור ולומר שרוצה במזונות או לא והפ' כתבו דאין סברא שכשיהי' המ"י שוה יותר תאמר א"נ וא"ע וכשיהי' פחות תוכל לחזור בה ע"ש [לקמן ד' נ"ח בר"ן שם] וא"כ י"ל דדוקא היא מצי אמרה א"נ וא"ע דהא מזונות החיוב עליו ככל חיוב ומהני בי' מחילה שא"צ קנין ולכך כיון דאומרת א"נ וא"ע מהני מחילתה על החיוב מזונות ושלא תוכל לחזור בה כמו בכל מחילה וממילא שפיר מהני מה שאומרת א"נ וא"ע דלא תוכל לחזור בה כנ"ל. אבל להיפוך אי מזונות תחת מ"י שיכול הוא לומר צאי כו' דמעשה ידי' גוף המ"י שלו ולא מהני בי' מחילה רק קנין וכל זמן שלא עשתה הוי דבר שלב"ל שא"י להקנותו כדאמרינן (לק' נ"ח) במקדיש מ"י אשתו כו'. וא"כ מצד מה שאומר צאי שמקנה לה המ"י שפיר יוכל לחזור בו דלא מהני מצד קנין שהוא דשלב"ל ושוב לא מהני כלל אמירתו אף כל זמן שאינו חוזר בו מטעם הנ"ל דאין סברא שיוכל לומר היום כך ולמחר שיהי' שוה יותר המ"י יחזור בו כנ"ל ולכך אינו יכול לומר צאי כו' אף אי מזונות תחת מ"י כנ"ל:

אך י"ל למאי דאמרינן במותר ובהעדפה שלא ע"י הדחק דאינו בכלל מעשה ידי' משום דהבעל אינו מפסיד דאינו יכול לכופה רק לשיעור המפורש [במשנה לקמן דף ס"ד ע"ב] כמה היא עושה משקל כו' ומה שעושית יותר אינו בכלל מעשה ידי' רק מותר שתיקנו ת' מעה כסף וא"כ על מעשה ידי' יש ב' דברים שכשהיא עושית הוא שלו וגם שיוכל לכופה לעשות כשיעור המפורש כנ"ל. וא"כ לענין החיוב שתעשה שוב מהני המחילה ככל החיובים דהא גם בע"ע (קידושין דף ט"ז ע"א) אמר לימא לי' באפי תרי זיל אי לאו דע"ע גופי' קני כו' ומהך הוכחת התוס' (שם ד"ה והרב) דמחילה א"צ קנין. וא"כ כיון דמהני אמירתו צאי בתורת מחילה החיוב שתעשה וא"י לכופה א"כ שוב גם כשעושית הוי העדפה ומותר דהא אינה מפסדת בזה לבעלה שאם לא תעשה לא יהיו לו ג"כ דהא א"צ לעשות שע"ז הועיל המחילה והוי כיותר משיעור המפורש דבשביל שאין עלי' חיוב לעשות יותר אינו בכלל מעשה ידי' כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר דנפקא מינה היכא שאינו נותן לה מעה כסף שאין המותר שלו [כמ"ש במשנה ד' ס"ד ע"ב] שוב מהני אמירתו צאי מ"י כו' דכיון שאינו יכול לכופה שתעשה הוי מותר ואינו שלו כיון דאינו נותן מעה כסף אך הא יוכל לומר שיתן מעה כסף. אך אי מותר תחת מעה כסף ויכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר דזה הוי מחילה המעה כסף ושוב מהני אמירתה. ושוב מהני שפיר אמירתו צאי מע"י למזונותיך כנ"ל. רק באינה אומרת והמותר שלו לא מהני אמירתו צאי דאף דמהני המחילה על החיוב לעשות מ"מ מה שעושית שלו כנ"ל. וא"ש הלשון מזונות ת' מ"י היינו תחת גוף המעשה ידי' שאין המותר בכלל ומצד המעשה ידי' יכול לומר צאי ונ"מ כשאין המותר שלו כנ"ל. אבל מ"מ בכל דוכתי א"י לומר צאי דבסתם כשהמותר שלו לא מהני אמירתו צאי דמ"מ יהי' שלו מה שעושית והוי דשלב"ל ולא מצי אמר צאי כנ"ל. אך אפשר שאינו בכלל מותר ותלי' באם הכניסה לו שפחות (לקמן דף נ"ט ע"ב) שאינה צריכה לעשות אם עשתה אם הוא שלו בתורת מ"י או בתורת מותר דג"כ אין יכול לכופה ואין עלי' חיוב לעשות כנ"ל:

עוד י"ל דהא פ' הכותב (דף פ"ג) אמר דבנשואה א"י להסתלק מהפירות בתורת א"א בתקנת חכמים משום דידו כידה. ולכאורה אינו מובן הא מ"מ מאי דידו כידה הוא מצד התקנה שתיקנו לו הפירות ולמה לא יוכל לומר אי אפשי בתק"ח ולא יהי' כלל ידו כידה כנ"ל ונראה עיקר הטעם דבדבר שעדיין התקנה תלוי' ועומדת ויש לה המשך זמן כמו מזונות ומעשה ידי' שנמשכה התקנה כל ימי האישות שייך לומר א"א שלא יזכה עוד במ"י וכו' אבל במה שכבר נגמר כל הזכות אין חילוק בין דבר שזכה מן התורה או מדרבנן. כמו קנין משיכה או אגב שהן קנינים דרבנן והם לטובת הקונה ודאי דבדבר שזכה בקנין דרבנן והוא שלו כבר לא מצי למימר אי אפשי בהתקנה ויהי' נעשה אינו שלו וכמו אם זכה ע"י קנין דאורייתא רק קודם הזכי' שייך שאינו רוצה בהתקנה כנ"ל וכן במזונות ומ"י כנ"ל. ולכך בפירות אם הי' הזכי' בפירות שבכל שנה הי' שייך ג"כ אי אפשי שלא יזכה עוד אבל באמת הזכות שלו הוא הקרקע לפירות כמבואר פ' האשה (לקמן דף פ' ע"א) בעל שמכר קרקע לפירות כו' מה דקני אקני כו'. וא"כ מיד בשעת הנשואין שזכה בהקרקע לפירות וכשאר לוקח שלוקח דקל לפירותיו דמהני. שוב זכה מיד על כל הפירות שלעולם דכיון שהדקל לפירות שלו ממילא הפירות שלו וכיון שכבר זכה ונעשה ידו כידה היינו בגוף הקרקע שוב לא מהני באומר אח"כ א"א. שכבר נגמר הזכות שזכה כבר מחמת התקנה ולא מהני א"א בדבר שלו להיות אינו שלו אף שמדרבנן זכה כמו משיכה וכנ"ל. אך לכאורה גם מעשה ידי' למאי דקאמר (לקמן דף נ"ח ע"ב) דיקדשו ידיך לעושיהן מהני כמו דקל לפירותיו ולפירש"י ידים למעשיהן והידים איתנהו בעולם ע"ש וא"כ ע"כ שג"כ יש לו זכות בידים למעשיהן א"כ זכה בשעת נשואין ג"כ על לעולם למעשה ידי' כמו דקל לפירות ולמה תוכל לומר א"א. ותוס' כתבו לקמן החילוק בין פירות כנ"ל וכתבו דבידים לא שייך לומר שיזכה בגוף הידים ע"ש ד"ה זימנין דלא ולכאורה למה דנין דמהני יקדשו ידיך לעושיהן דע"כ שהוא כדקל לפירותיו. אמנם באמת זה עצמו החילוק דמה שאמר לקמן דמהני יקדשו ידיך כו' הוא למ"ד דלא מצי אמרה א"נ וא"ע שתיקנו מזונות תחת מ"י אבל למ"ד דתיקנו מ"י תחת מזונות והמזונות יש להם המשך וחיוב וראוי שתוכל לומר איני ניזונת ואי אפשי דעדיין לא זכתה ושוב ממילא אין המעשה ידי' שלו כיון שפקע החיוב מזונות וממילא אינו זוכה כלל בגוף הידים למעשיהן איך זכה כיון שיכולה לומר א"נ וא"ע וכ' תוס' שפיר דלא שייך שזוכה בגוף הידים כו' ואף דלכאורה הא גם בפירות אם תוכל לומר איני נפדית כו' א"כ ג"כ איך יזכה קרקע לפירותיו הא תוכל להפקיע ז"א דבאמת לכך תני לישנא פרקונה תחת פירות דאף שהי' התקנה לטובתה מ"מ הי' ב' התקנות ביחד ותיקנו שיזכה בקרקע לפירותי' ובשביל זה יהי' חייב בפרקונה. וממילא אף שלטובתה שייך הלשון כנ"ל וממילא שוב אינה יכולה להפקיע ולומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דכבר זכה בהם מתקנת חכמים בקרקע לפירות כנ"ל משא"כ מ"י דתני באמת מ"י תחת מזונות כנ"ל ועיין מ"ש לקמן בעזה"י אבל לר"ל דמזונות תחת מ"י דממילא היא אין יכולה להפקיע ולומר א"נ וא"ע א"כ שוב שפיר זכה בידים למעשיהן מיד בשעת נשואין כמו דקל לפירות ושוב גם הוא א"י לומר צאי מ"י למזונותיך דהא כבר זכה אלעולם במ"י וידו כידה כנ"ל כמו בפירות כנ"ל. וא"ש דאף דתני מזונות תחת מ"י והוא לטובתו מ"מ א"י לומר צאי כנ"ל:

אמנם ודאי דתלי' בבעי' דש"ס גטין פ' השולח (ד' מ"ג ע"א ובתוס' שם) במוכר עבדו לקנס אי הוי כדקל לפירותיו או דוקא דקל לפירות דעבידא דאתי משא"כ עבדו לקנס דלא עבידא דאתי אינו הזכות כלל בגוף הדבר שיהי' יכולין להקנות גוף הדבר לזה. וא"כ למה לכאורה יועיל יקדשו ידיך לעושיהן כו' הא לא עבידי דאתי ולא מהני זכות בידים למעשיהן. אך א"ש הלשון כדאמר בגמ' שם מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר יקדשו כו' דכיון שיכול לכופה למ"י שתעשה חשיב עבידא דאתי כמו בעבד ושפיר הוי זכות בגוף הידים ומהני יקדשו כו'. וע"כ צ"ל כן למ"ש רשב"א וריטב"א קדושין פ"ב (דף מ"ז ע"ב) בשואל קרדום כו' בקע בו קנאו כו' דלא הוי כדקל לפירותיו החפץ למלאכתו משום דהפירות יוצאים מגוף הקרקע משא"כ פירות דמלאכה בחפץ שפירות אלו אין יוצאים מגוף החפץ לא חשיב שכלול בהחפץ שיוכל להקנותו ע"ש רק בקע תקנת חכמים ע"ש. ואיך אמר יקדשו ידיך לעושיהן כו' יועיל הא אין המ"י יוצא מהידים שיהי' חשיב ידים למעשיהן. וצ"ל הטעם דכאן מה שיכול לכופה למעשה ידים זה חשיב קנין בגוף הידים וכמו עבד עברי דגופו קנוי מה"ט וכן הידים למלאכתן דהחפץ בשאלה אף שיכול לעשות מלאכה בהם כיון שאין יוצאים מהחפץ לא חשיב בגוף החפץ אבל כאן נהי דהמלאכה שיהי' שלו לא חשיב שהוא בגוף הידים מ"מ זה הזכות שיכול לכופה לעשות זה חשוב בגוף הידים כנ"ל ושפיר מהני. וא"כ כאן באומר צאי שוב אף דנאמר דכשכבר זכה א"י להסתלק כמו בפירות ונימא דכבר זכה בידים למלאכתן מ"מ ודאי דעל חיוב זה לכופה לעשות מהני מחילתו שלא יהי' עלי' החיוב לעשות דהא גם בעבד עברי פריך לימא זיל ומשני דגופו קנוי. וודאי דאין קנין הגוף באשה בידים בתורת ע"ע שיהי' הגוף קנוי קנין זה הוי רק שיעבוד וחיוב ומהני מחילה שלא יוכל לכופה כנ"ל ושוב נעשה לא עבידא דאתי ושוב אין יוצאין המעשה ידים מגוף הידים ולא יהי' לו זכות רק כשתעשה ושוב מהני אמירתו אי אפשי דאף שקודם אמירתו צאי הי' לו זכות בידים למ"י מ"מ כיון שזה רק משום שהי' יכול לכופה למ"י הוי חשיב כמו דקל לפירות אבל כיון שאומר צאי ופקע החיוב לכופה ושוב פקע הזכות שיהי' חשוב ידים למעשיהן דלא עבידא דאתי ורק שיזכה בגוף המ"י ומהני אי אפשי כמו במזונות כנ"ל. ואף שבא בב"א דקודם אמירתו הי' לו זכות בגוף הידים ואיך יועיל מ"מ י"ל כיון שבאו בב"א ולענין זה ודאי מהני אמירתו צאי שלא יוכל לכוף ופקע ודאי עכ"פ זכות שבידים שוב מהני א"א לגמרי כנ"ל. וכמ"ש הר"ן ריש פ' המדיר על דברים קטנים השתא דאדרתן כו' דאפשר כשבא בב"א לא חייל רק משום דקונמות מפקיע ע"ש. וכן בגמ' נעשה כאומר צאי בשעת הנדר וחייל כו' ויש לדחות דאינו מועיל מחילה כיון שהידים קנוין למעשיהן:

אך בש"ס גטין פ' הזורק (ד' ע"ז ע"ב) ופ' המגרש (פ"ה ע"ב) אמר יד דאשה מי קני' לי' לבעל. ותלי' בב' תירוצי תוס' שם על מה שהקשו הא גם חצרה לא קני' לי' רק לפירות והידים ג"כ למעשה ידים ותירצו תירוץ א' משום דיכולה לומר א"נ וא"ע. ולתירוץ זה א"כ כשאינה יכולה כו' לר"ל דמזונות תחת מ"י שפיר מיקרי הידים קנוים למ"י כדקל לפירותיו ולתי' ב' שם גם לר"ל לא מיקרי קנוים כו'. מ"מ נראה דלא שייך בהו קנין בגוף הידים כיון דרק בע"ע גופו קנוי מגזה"כ ואינו נוהג אלא כשיובל נוהג אבל פועל יכול לחזור בו (ב"מ דף יוד ע"א) מה"ט דלי בי' עבדים כו' וא"א להיות בו קנין הגוף. א"כ י"ל דוקא דקל לפירות שאפשר להיות בו קנין הגוף וכן עבדו לקנס אבל ב"ח אף שמעשה ידי' שלו מ"מ א"א שיהי' קנין הגוף בידים למ"י כשאינו עבד. אך הא חזינן דיקדשו ידיך כו' מהני וי"ל רק הזכות ושיעבוד שלו שעל הידים למעשיהן. ואינו מוכרח די"ל דוקא בפועל אף שהוא קנין פירות מ"מ לא הוי גופו למעשה ידיו דאדרבה אמרינן שיכול לחזור בו ושוב אינו מתחיל כלל קנין הגוף לפירות כמו במ"י כשיכולה לומר א"נ וא"ע ואין לומר דיקנה הגוף למעשה ידי' ושוב לא יוכל לחזור ז"א דאינו יכול למכור עצמו גופו כשאין ע"ע נוהג כנ"ל. משא"כ באשה דעכ"פ לר"ל הי' התקנה שיוכל לכופה למ"י אין יכולה לחזור ולומר א"כ וא"ע שוב ממילא קנין פירות זה הוי קנין הגוף לפירות והוי ידים למעשיהן דהא ע"כ יש לו בהם קנין זה כנ"ל:

ובזה יתישב מה שכ' תוס' (כאן) החילוק בין פירות שאין יכולה לומר איני נפדית כו' משא"כ מ"י דכ' תוס' שאינו זוכה בגוף הידים ע"ש. וקשה מה פשיטא להו בשלמא לתירוץ ב' תוס' גטין שפיר לא קניא לי' הידים אבל לתירוץ הא' דרק משום שיכולה לומר א"כ וא"ע לא קני' לי' הידים אבל אם לא הי' יכולה לומר הי' שפיר חשיב קנין כמו הקרקע לפירות וא"כ כאן שרוצים תוס' לומר טעם שתוכל לומר א"נ וא"ע א"כ איך הטעם בשביל דלא קני' לי גוף הידים הא ע"ז אנו דנין אם לא תוכל לומר א"נ וא"ע שפיר קני' לי' ידים למ"י וא"כ למה תוכל לומר אדרבה קנוים לו הידים ולא תוכל לומר א"נ וא"ע ואם נפרש דתוס' למ"ד דיכולה לומר א"נ וא"ע ולכך כ' תוס' דע"כ לא הי' התקנה שיזכה בגוף הידים. א"כ הי' להם לומר כן דתליא הא בהא ולא לפשיטות דאין סברא שיזכה בגוף הידים. אך י"ל דתוס' הקדימו דבכל יום או שבוע דאי יכולה לומר א"נ וא"ע דאינה מפקעת התקנה לגמרי רק אח"כ כתבו דאפילו אומרת א"נ וא"ע לעולם ג"כ מהני ע"ז כתב דאין סברא שיזכה בגוף הידים כו' וזה שפיר דכיון דאף אם נאמר שזוכה בידים למ"י מ"מ יכולה לומר בכל שבוע א"נ וא"ע מאחר שאינה מפקעת התקנה לגמרי וא"כ שוב אין לו זכות כלל בגוף הידים כיון שבידה להפקיע בכל שבוע ושוב יכולה לומר ג"כ א"כ וא"ע לעולם ג"כ כנ"ל. אך אמנם הי' זה דוקא לסברת תוס' שיכולה לומר בכל עת ולחזור בה אח"כ אבל להפוסקים דאין סברא שפעם תאמר כך ופעם כך רק על לעולם יכולה לומר א"נ וא"ע וא"כ גם על לעולם לא תוכל לומר דהא אם הדין דא"י לומר א"נ וא"ע שפיר הוי קנין בגוף הידים למעשה ידיהן ושוב כבר זכה בהן כמו בפירות כנ"ל. וצ"ל באמת להפ' הנ"ל דכך הי' התקנה מ"י תחת מזונות ושלא יזכה בגוף הידים רק במ"י וממילא יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ פירות הי' התקנה דקל לפירותיו וכבר זכה כנ"ל והא דמהני לחד מ"ד יקדשו ידיך כו' הא בהא תלי' דלמ"ד מעשה ידי' עיקר וא"י לומר א"נ וא"ע הי' התקנה ידים למעשיהן כנ"ל. אך א"כ קשה למה לי' למימר מעשה ידי' עיקר לימא דאף אי מזוני עיקר מ"מ הי' התקנה ידים למעשיהן וא"י לומר א"נ וא"ע. וצ"ל דסבר באמת כן דמ"י עיקר ודוחק דסתם גמרא אמר זה פ' אע"פ (נ"ח ע"ב) קסבר כו' ולמה הוצרכה לזה ע"ש:

אמנם למ"ש י"ל פשוט דיש ב' דברים כשמקנה דקל לפירותיו חשיב קנין בגוף הקרקע ולכך מהני אף לרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל אף דאינו שלו רק לפירות מ"מ זכות זה בגוף הדקל וקני. ועוד יש אם הי' יכול להקנות פירות דקל נראה דהי' חשיב ממילא דקל לפירותיו כיון שיש לי קנין פירות ממילא יש לו זכות בגוף הדקל לפירות מאחר שאין זה יכול לבטל זכותו. בפרט למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ע"ש דאף למ"ד לאו כקנין הגוף היינו שאינו חשיב הכל שלו אבל קנין זה לפירות (שפירוש לו) [אולי צ"ל שפיר יש לו] דהא פלוגתא דקנין פירות הוא אף בדקל לפירותיו ע"ש (גיטין דף מ"ז ע"ב) רק דהא אינו יכול להקנות פירות דקל דהוי דבר שלב"ל ואף לר"מ דיכול להקנות מ"מ הא קודם שב"ל יכול לחזור בו ואיך יהי' חשיב קנין הגוף. ואין להקשות כיון דכשקונה הפירות ממילא חשיב דקל לפירותיו ושוב למה יוכל לחזור בו וכן לרבנן למה לא יועיל הקנין מטעם דשלב"ל הא הוי כדקל לפירותיו דז"א דהחילוק פשוט בדקל לפירותיו מסתעף הקנין פירות מן הקנין הגוף ושפיר הגוף בא לעולם וקני וממילא הפירות שלו משא"כ במקנה הפירות אף דאם יקנה הפירות יהי' ממילא גוף לפירות מ"מ הוא בהיפוך שמסתעף קנין הגוף אם קני הפירות ואיך יתחיל הקנין פירות כיון שאין אדם מקנה דשלב"ל לא קני הפירות וממילא אין כאן קנין הגוף וכן לר"מ יכול לחזור מהפירות ואינו חל עכשיו ואין כאן כלל קנין הגוף כנ"ל. וזה הוא החילוק כאן דבפירות הי' שפיר התקנה שיזכה גוף לפירות וממילא זכה ואין יכולה לומר איני נפדית ואין נותנת פירות כנ"ל. משא"כ במעשה ידי' ודאי דלא הי' תחלת התקנה שיזכה בידים למעשיהן ויהי' הידים שלו וממילא יזכה במ"י דז"א דאין זכות בבן חורין בגופו כי לי ב"י עבדים כו' ואין זכות רק בתורת ע"ע בזמן שיובל נוהג. רק להיפך דהוי התקנה במעשה ידי' שלו ואעפ"כ י"ל דממילא הוי ידים למעשיהן כיון שכבר תיקנו שזוכה במ"י ממילא מסתעף שיש לו קנין בידים למעשיהן. דדוקא בפירות דקל שא"א להקנות דשלב"ל משא"כ במ"י דזוכה בתקנת חכמים שיש כח בידם לתקן אף בדשלב"ל. ממילא יש לו זכות בגוף הידים ומהני יקדשו ידיך כו'. אבל מ"מ לענין שתוכל לומר א"נ וא"ע שפיר החילוק כנ"ל דאין לו זכות בידים רק כל זמן שמ"י שלו מסתעף מזה קנין הידים וכיון דעל המ"י מצד עצמו יכולה לומר א"נ וא"ע וא"א בתקנת חכמים ממילא פקע הזכות שיש לו בידים כיון שרק מסתעף מקנין המ"י לא להיפוך כנ"ל וכמו לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל ויכול לחזור קודם דכיון שחוזר מהפירות אין קנין הגוף כנ"ל. ושפיר מצי אמרה א"נ וא"ע ושוב לא מהני יקדשו ידיך ג"כ כיון שיכולה להפקיע למ"ד הנ"ל. משא"כ לר"ל דהי' התקנה מזונות תחת מעשה ידי' שהוא עיקר שלא תוכל לומר א"נ וא"ע שפיר יש לו זכות בידים למעשיהן שמסתעף מקנין המ"י. וא"כ שוב גם הוא א"י לומר צאי כו' דכבר זכה בידים למעשיהן לעולם מאחר שא"י להפקיע וי"ל כנ"ל. ואינו מוכרח. ושפיר כ' תוס' בגטין ב' תירוצים הנ"ל די"ל לר"ל הוי קנין בידים וצריך לומר משום גיטה וידה באין כא' כנ"ל. וכאן לא כתבו תוס' רק דאין סברא שיזכה בגוף הידים מצד עצמם ומזה יהי' מסתעף קנין המעשה ידים כנ"ל רק בהיפך כנ"ל ויכולה לומר א"נ וא"ע כנ"ל:

עוד י"ל על קושית תוס' הנ"ל דעיקר הדיוק מלשון מזונות תחת מ"י שא"י לומר א"נ וא"ע דאל"ה למה לי' למיתני תחת מזונות כלל הוי ליה למיתני ב' התקנות שיהי' מ"י שלו ומזונות חייב ואפשר לומר דקמ"ל שכשאינ' רוצית ליתן לו המ"י א"צ ליתן לה מזונות דאם היו ב' תקנות נפרדות הי' הדין זה גובה וזה גובה. אך ז"א דמ"מ יכול לתפוס שלא ליתן לה מזונות עד שתחזיר לו מעשה ידיה שהן שלו ככל תפיסות בעד חוב. אמנם כשמורדת ממלאכה שאינה רוצה לעשות אם היו ב' תקנות נפרדות לא הי' יכול לתפוס עד שתעשה שזה אינו חשוב תביעת ממון רק חיוב לעשות אבל עדיין אין ממונו בידה וכמבואר בח"מ סי' ע"ב (סעי' י"ז בהג"ה) שאינו יכול לתפוס עד שיתן פטורים אף שחייב ליתן לו ע"ש ולכך פ' אע"פ (דף ס"ג ע"א) למ"ד מורדת ממלאכה פוחתין מכתובתה אבל לא אמר שאינו נותן לה מזונות עד שתעשה כו' אף שאינו מוכרח די"ל זה פשוט רק כיון שא"י לומר א"נ וא"ע לא די לו במה שאינו נותן לה מזונות ע"ש. דמ"מ הוי ליה למימר גם זה. ומשמע שצריך לזונה כנ"ל. אבל כיון שהתקנה הי' מזונות תחת מ"י ממילא כשאינה רוצה לעשות א"צ ליתן לה מזונות כיון שהי' התקנה רק חליפי המעשה ידיה כנ"ל. ואף עכשיו דתני מזונות תחת מ"י ואינו מגיה הברייתא י"ל שפיר דהיו ב' התקנות עיקר ואין היא יכולה לומר א"נ וא"ע וגם הוא א"י לומר צאי ככל חליפין שזה זוכה בזה וזה בזה וא"י לחזור אח"כ ומ"מ לא תני לב' תקנות רק מזונות תחת מ"י דאשמועינן כל היכא שמורדת ממלאכה א"צ לזונה דבלא"ה לא הי' מועיל תפיסתו כדי לעשות כנ"ל רק משום שתיקנו תחת מ"י כנ"ל. אבל אי תני להיפוך מ"י תחת מזונות א"א לומר דקמ"ל שכשאינו נותן לה מזונות יכולה להחזיק מ"י בשביל מזונות דז"א דאף אם היו ב' תקנות היתה יכולה לתפוס כנ"ל. ומוכח דתני תחת מזונות לאשמועינן דיכולה לומר א"נ וא"ע ואף שמ"י שוה יותר הוא שלה כנ"ל. אך נראה דגם אם הי' ב' תקנות הי' גם הוא יכול לעכב ליתן לה מזונות כשאינה רוצה לעשות כמו דכל תפיסה מהני בתורת עביד איניש דינא לנפשיה וכמו שהב"ד יכולין לכופה בכל כפיות שתעשה שלא תגזול אותו כן הוא עצמו יכול לכופה עי"ז שלא יתן לה מזונות כדי שתעשה. ויש לדחות דהא הר"ן ז"ל סוף פ' שבועות הדיינים כ' במשכון שאינו שוה החוב אף שהוא ביד המלו' ולא נאבד ואינו רוצה להחזיר ללוה אעפ"כ חייב לצי"ש לשלם חוב המותר ממשכון ואף שעובר אלא תחמוד ומחויב להחזיר לו לא אמרינן שזה בתורת כפי' לא ישלם המותר כדי שלא יעבור זה אלא תחמוד ויחזיר לו המשכון. וע"כ כיון שאינו חיוב ממון לא אמרינן עביד דינא לנפשי' וגם כאן לענין הכפי' לעשות שהוא רק גורם לממון. אך הא שבת באדם דהדקי' באנדרינא חייב וחשיב ממון ושפיר יוכל לתפוס כנ"ל:

אך מבואר במרדכי הובא בש"ך סי' שפ"ח דיש חילוק בין גופו לממונו דאם ביטל בהמה ממלאכתו לכ"ע פטור וכל ממונו דאין שבת בממון ע"ש. וא"כ האשה נגד הבעל נהי דכשביטל אחר ממלאכה חשיב ביטול גופו וחייב אבל הבעל הא אין לו בה רק זכות ממון וכשמתבטלת הוי רק שביטלה ממונו ממלאכה דלכ"ע פטור דאין שבת כו' ואינו יכול לתפוס ובאמת זה מחלוקת הראשונים ז"ל אי מחשבין על מעשה ידי' ומנכין ממזונות אי לא ודעת רי"ף ורמב"ם דאין מנכין עיין בר"ן פ' שני ד"ג גבי פוסקין מזונות לא"א ועיין מ"ש שם בעזהש"י:

מ"ד מיכל לא ניכלינהו כו' אנוחי נינחינהו וכו'. ופי' תוס' עד שאין לו מה לאכול ינתנו לו כו'. ואינו מובן איך נזכר זה השיעור בלשון הגמרא וגם למה. והפי' הפשוט הי' נראה דס"ד דחשיבי הפירות כאפותיקי על פרקונה מספק וכמו שהלוה אינו רשאי לבזבז שלא יהיה מה לגבות למלוה כן כאן מספק כמה יעלה פרקונה והן שלה יהיו מונחים על הספק עד שמתה או גירשה או מת הוא אז למפרע הם שלו כיון שלא נצריך לפרקונה עד שפקע החיוב. ושייך שפיר שהפירות שלו. אך תוס' לא ניחא להו לפרש כך. וצ"ל לדבריהם ג"כ הפי' כנ"ל רק דקי"ל (ב"מ קי"ג ע"ב וחו"מ סי' צ"ז) מסדרין לב"ח ומניחין לו מזון ל' יום גם כשבאים לגבות בב"ד וא"כ נהי דהי' החיוב פרקונה חיוב גמור בודאי ג"כ היו מניחין לו לאכול מזה שהוא שלו ומכ"ש על הספק וממילא כשאין לו להתפרנס יכול ליקח על ל' יום ואחר ל' ג"כ דהא עדיין רק חיוב עליו ומסדרין וכן לעולם כל זמן שאין לו להתפרנס ועדיין לא נשבית אף שמשועבד לחיוב שלה ושפיר הפי' לא נכלינהו רק שיהיו מונחים לשעבוד פירקונה ואעפ"כ כשאין לו יכול להתפרנס כנ"ל. ולא ניחא להו כנ"ל דהא מתה בל"ז יורשה ולא יהיה לו ריוח רק אם גירשה ואין סברא לתקן כך דא"כ תהי' קלה בעיניו להוציאה כדי שיהיו הפירות המונחים שלו כנ"ל:

ואיפוך אנא פירש"י ונ"מ דאי אמרה א"נ וא"ע לאו כלום קאמרה כו' ולמה לא פירש דאי אמרה איני נפדית ואיני עושה מהני משמע דס"ל כתירוץ תוס' דלא מהני בפרקונה משום שלא תטמע כו' דלתי' ב' משום שזכה בפירות משא"כ בידים. א"כ אם הי' מ"י תחת פרקונה הוי מצית אמרה איני עושה ואיני נפדית והול"ל הנפקא מינה כנ"ל. וכן למה לא פי' דאי אמרה איני נזונית ואיני נותנת פירות דמהני משמע דס"ל כתירוץ ב' של התוס' דבפירות שזכה בקרקע לא מהני. וסבר כב' הסברות כנ"ל. ולכך אין נ"מ רק דלא מצי אמרה א"נ וא"ע כנ"ל. לכאורה א"א לפרש קושיית הש"ס על הברייתא מנ"ל דמזונות תחת מ"י דלמא להיפך מה זה קושיא התנא ידע שכך הי' התקנה. וע"כ פריך על גוף התקנה למה לא תקנו להיפוך. ואינו במשמעו' הלשון ואיפוך אנא. ונראה דפירכת הש"ס אהא דאמר מקודם פירות מאן דכר שמי' ומשני חסורי מחסרא ומוסיף עוד בבא פרקונה תחת פירות. ופריך ואיפוך אנא ויהי' התוספת בבא כך תיקנו מזונות תחת פרקונה ופירות תחת מעשה ידי' ונשאר התחלה והסוף כדקתני וירויח בזה שלא יקשה מה דפריך מקודם מה לפיכך כו' והוצרך לשינוי' מ"ד מיכל כו' והא אפשר לפרש כפשוטו לפי שפרקונה תחת פירות ופירי עיקר לפיכך אוכל בעל פירות בע"כ דאשה שאינה יכולה לומר א"א איני נפדית ואיני נותנת פירות כמ"ש תוס' דמלשון תחת פירות מוכח כן שאין היא יכולה לומר אי אפשי כו' אך הא דלא משני כן משום דאיך נאמר דמפרש הלשון לפי שפרקונה תחת פירות אוכל כו' א"כ הא מזונות תחת מעשה ידיה תני מקודם ולפי הגירסא מעשה ידי' עיקר וג"כ א"י לומר א"נ וא"ע הי' לו לומר לפיכך מעשה ידי' שלו ג"כ כנ"ל שא"י להפקיע לומר א"א דזה תני בברייתא קודם פירות. וע"כ שאין הפי' כנ"ל בלפיכך והוצרך לשנויי מ"ד מיכל לא ליכול כו' אבל אי שמא איפוך דתני בברייתא מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מ"י. יהא שפיר לפיכך בעל אוכל פירות כפשוטו כנ"ל לפי שפירי עיקר לא יכולה להפקיע ולומר א"צ ואיני נותן פירות. וזה הוא רישא דברייתא ומפרש דתחת פירות היינו שא"י להפקיע ממילא ידעינן שהפי' פרקונה תחת מ"י ג"כ כנ"ל. ועוד דעל פרקונה לא שייך לפיכך מ"י שלו שאינה יכולה להפקיע די"ל כתי' ב' של תוס' דאף אי פרקונה עיקר ג"כ א"י לומר איני נפדית כו' שלא תטמע כו'. א"כ לא שייך לפיכך היינו לפי שפרקונה תחת פירות שפירי עיקר א"י להפקיע הא גם אם הי' פרקונה עיקר מ"מ לא היתה יכולה להפקיע כנ"ל. אבל אמזונות ופירות א"ש. ופריך שפיר ואיפוך אנא ומשני תיקנו מצוי כו' וא"א לפרש כנ"ל:

בתוס' הוכיחו דגם לר"ל דמזונות תחת מ"י מ"מ א"י לומר צאי בלא ספקה מריש המדיר כו'. ולכאור' אין מובן הראי' דע"כ הוכחתם אינו מהגמר' דאמר באומר צאי כו' ויעמוד פרנס משום דלא ספקה כו' ומוכח דלא מהני דהא הגמרא קאי לדידן דקי"ל מ"י תחת מזונות ויכולה לומר א"נ וא"ע וודאי לא מהני אמירתו צאי בלא ספקה דמזה הוכיח הר"ן דבספקה לדידן מצי אמר צאי רק הוכחתם לר"ל תקשה המשנה גופיה כיון דמשועבד לה כו' קושיות הש"ס דא"א לשנויי באומר צאי א"כ פרנס למה דאף לא ספקה מהני צאי. אך הא י"ל כדמשני בהדירה כשהיא ארוסה והגיע זמן כו' ועוד הא קי"ל קונמות מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוהו רבנן לשעבודיה ולכאורה היכא דיכולה לומר א"נ וא"ע ולהפקיע התקנה הסברא דאף שאינה אומרת שיחול הקיום דלא שייך אלמוה לשיעבודי' שלא יופקע כיון שבל"ז יכולה להפקיע כנ"ל. רק לדידן מוכח דליתא לסברא הנ"ל מהא דקונם שאיני עושה כו' למה א"צ להפר הא יכולה לומר א"נ וא"ע וממילא יחול וע"כ דכל שאינה אומרת אלמוה רבנן כו' וכדפריך על נעשה כאומר כו'. אבל לר"ל דמזונות תחת מ"י ואין יכולה לומר א"נ וא"ע ממילא אין הוכחה מהא דקונם שאיני עושה כו' דשם א"י להפקיע. וא"כ ממילא שפיר י"ל דהוא יכול לומר צאי מ"י למזונותיך אף בדלא ספקה ומתניתין אף שאינו אומר צאי וגם לא אמרינן נעשה כאומר כו' מ"מ חל הקונם דמפקיע מידי שיעבוד דלא שייך אלמוה כו' כיון שבל"ז יכול להפקיע שיעבודה ולומר צאי מ"י כו' ושפיר חל אף שאינו אומר וצריך להעמיד פרנס דמהא דקונם שאיני עושה לא קשה דהיא א"י להפקיע לר"ל. וא"כ שפיר י"ל דהוא יכול להפקיע ולומר צאי כו' ולא קשה ממתני' כנ"ל. אך ראיית תוס' ממשמעות לשון הש"ס דפריך ואם איתא לדר"ה כו' משמע דמקודם משני גם לר"ל. והא הי' קשה פרנס למה ליה. דאף דפריך לה אח"כ מ"מ ודאי דגם מעיקרא היה כונת התרצן כן דמספקת לדברים גדולים כו' דאל"ה לא תירץ כלום ומשמע דגם לר"ל משני ומוכח כנ"ל. וראי' שהביאו תוס' מגיטין ג"כ אינו מובן דלמאי דקי"ל יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך אין הוכחה כלל דשפיר מתני' כפשטי' דאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי היינו שיהי' מ"י שלו ושפיר החירות זכות שמ"י שלו. משא"כ באשתו שלא לזון ושיהי' מ"י שלו אינו רשאי רק שיהי' מ"י שלה וזה גם אחר הגט אין לה יותר רק שמ"י שלה ואינו זכות. רק הגמרא דדחי שלא יהי' מוכח הא דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי וא"ז הוצרך לומר בדאמר צאי כו' ובדלא ספק. וזה לדידן דקי"ל כר"ה דמ"י תחת מזונות. אבל לר"ל י"ל כפשטי' בלא צאי רק משום דיכול לומר עשה ואיני זנך כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף