Open main menu

חותם תכנית TriangleArrow-Left.png פתח דבר

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

שמים לרום וארץ לעומק. וחכמת תורת ה' אין חקר! ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם תורת ה'. וכל העמים אשר נעו ונדו ממנה וסורו טמא קראו לכל המחזיקים, מעט מעט הקיצו מנת תרדמת איוולתם, ונפקחו עיניהם לראות אור חכמתה, וכלם כאחד קיימו וקיבלו עליהם קדושתה וכבודה. כל העמים הנאורים הודו ולא כחדו כי אין שום חכמה בעולם אשר תתחרה את חכמת תורת ה'. אכן בגודל לבב ובנפש רחבה הוכל לומר, כי כל הכרתם בחכמת התורה היא כטיפה מן הים נגד הכרתנו והרגשתנו בה. ולא לבד אשר אנחנו יודעים להוקיר יותר ערך קדושתה וטהרתה הנשגבה, כי גם עצם חכמתה נתגלה לנו ביתר שאת. כי אור חכמת תורת ה' הכתובה כפי שהיא ערומה ופשוטה מלבושי תורה שבעל פה, נגד אורה הגדול המתנוצץ ממנה בעת שהיא מתלבשת בלבוש של תורה שבעל פה הוא ממש כערך ניצוץ אש נגד זיו השמש. כי רק בהיצמדם ובהתחברם יתנוצץ אור שמשה ותבהק אורה בשפע רב. וכל מי שיתבונן בהליכות דרכי תורה שבעל פה ובייחוסה אל תורה שבכתב, ויבין אשר כל התורה הכתובה כוללת יסודות וכללים כאלה הכוללים בקרבם כל הפרטים האלה עד אין קץ, ישוב וישתומם ובלהבת אש יקרא מעומקא דליבא: מה גדלו מעשיך ה', אין זה כי אם תורת אל חי! וכל עוד שישדד יותר ערוגות מטעי התלמוד ויפתח אדמתו יראה יותר החכמה הנפלאה של תורת ה'. כי המשניות הן רק הכללים הכוללים בקרבם כל הפרטים של התוספתות. והתוספתות הן הכללים הכוללים הפרטים של האמוראים, שהוציאו בשני התלמודים מפניני לשונותיהם הקצרים. וכל אלו גם הם רק כללים ראשיים ויסודות עיקריים הכוללים בקרבם הפרטים הרבים שנתפרטו ונתרחבו בכל הספרות התלמודית, מה שהעלו כל הפוסקים והמפרשים הרבים ובעלי התשובות בתשובותיהם. כי אין כל הלכה חדשה אחר חתימת התלמוד, ורק ביאור ומיצוי כוונת חז"ל במליהם הקצרות – וכל אלה הינם נכללים יחד בהכללים הראשיים של התורה הכתובה.

וידיעת ההפכים אחת היא: כמו שידיעת והשגת יחס תורה שבעל פה אל תורה שבכתב תרומם מעלתה וקדושתה, כן העדר הידיעה הזאת גורם הפסד רב, כי מפשטת עילויה ורוממותה מערכה האמיתי. ובגלל כן בדורות הראשונים ועוד עתה נמצאים תמיד יחידי סגולה המקדישים עתותם למטרה זו, לבאר יסודות תורה שבעל פה, ולאמת ייחוסה והצטרפותה אל תורה הכתובה. זכרם יהי ברוך!

ואולם בהיות כי הספרות של תורה שבעל פה הוא ים גדול ורחב ידיים, שם הלכות ואגדות ומדרשים באין מספר, על כן נוכל לומר אשר רוב דרשותיהם עוד בלא באור, כי הביאורים שיש לנו עד ביום מכילים חלק קטן מדרשותיהם, ובדרכי ביאורם לא פתחו פתח כללי בהבנת דבריהם ולא סללו את דרך הביאור, לעשות לדרך כבושה להתבונן מזה ביאורי יתר הדרשות. וכאשר נשים עין ביקורת על דרכי הביאורים שניתחברו עד היום נראה כי הם ביאורים פרטים אשר אין ללמוד על ידם המאמרים הסתומים מן המאמרים המפורשים. כי רוב ביאוריהם הוא לפי עמלם לבקר את הכתוב: להראות כי על פי חוקי הלשון תכילנה המלות את הדרש, מצד שיש איזה דקדוק בקרא שאינו כפי חוקי הלשון, וזה היה שורש דרשתם, וכן קשרו והדביקו את הדרש עם עצם הכתוב. ובאופן כזה הלא יש לחפש בכל דרש ודרש דקדוק אחר, כי הדקדוק אשר על ברכיו נולד דרש זה, לא יצלח לדרש אחר[א]. ואם אמנם כי ברור הדבר אשר חז"ל שמרו כללי הדקדוק בקרא, כי מי כמותם יודעי טוב השפה וסגולתה על פי חוקי הדקדוק, ובלא ספק שמרו חוקי הדקדוק כאשר שמרו תהלוכות הפשט, כי אחת הוא, והפירוש אשר ינגד לכללי הדקדוק מנגד הוא לכללי הפשט הפשוט, והדרש שנוסד על פי עומק חוקי הדקדוק, הוא יקר ונעלה מאד באשר הוא רק פירוש הפשוט של הקרא – אבל במדה זו אשר כללי הדקדוק מתקרבים אל ביאורי הפשט הפשוט, במידה זו אנו רואים מה רחוק וכמה כבד הדבר לעשות רק היסוד הזה לאבן פינה בדרכי דרשותיהם, כמו שכבד או גם נמנע להעמיד דרשותיהם על נקודת הפשט. גם ראינו כי הרבה מן המבארים דחקו את עצמם יותר מדאי בכללי הדקדוק, ובהגיעם בביאורם לכמה דרשות וראו אשר כללי הדקדוק הידועים לא יספיקו להעמיד באור דרשתם, מצאו לנכון לפי דרכם לחדש כללים מחודשים למען שעל פי הכללים האלה יראה שיש דקדוק בקרא, בכדי להמציא שורש אל הדרש בפשט המקרא. ואמנם בזה יש מקום להמבקר לשאול ראיה על אמיתת הכלל, כי כללי הדקדוק אינם תמיד על פי חוקי השכל והתבונה, רק הם מוטבעים בסגולת השפה, בכל שפה ושפה כפי סגולתה המיוחדת. ואם אפוא כן מי הוא שיקבל אחריות כללי הדקדוק החדשים עליו? ואם יאמתו הכלל מצד הדרש, הלא שבו אל הנקודה שיצאו משם, והדבר מתהפך כחומר חותם. והלא מגמת המבאר ועמלו הוא, לבאר דרשת חז״ל על פי כלל נאמן, שלא יהיה מקום להמכחיש והמערער לערער על זה, ועל כן יש לראות אשר הכלל יאמת את הדרש ולא הדרש את הכלל. ובין כה וכה נוכל לומר שהיחס האמיתי של תורה שבעל פה לתורה שבכתב נעלם עוד מעיני בשר.

ואחרי כי יסוד תורה שבעל פה הוא צירופה אל תורה שבכתב, הלא נודה ולא נכחד כי עוד לא השגנו המושג האמתית של מטרת תורה שבעל פה ותכלית האמתית של ספרות התלמודית והמדרשית.

ולא לבד כי חסרון המושג של צירוף תורה שבעל פה לתורה שבכתב הוא חסרון גדול כערך גודל תועלת ידיעתו, כי גם עוד תחסר לנו הידיעה העיקרית בכל תהלוכות דרכי תורה שבעל פה. כאשר לא יסתפק כל משכיל על דבר אמת, כי יש כללים מיוחדים בהליכות דרכיה ושרשיה ועיקריה. וכל כלל יכלול בקרבו כמה פרטים וכל שורש ענפים וכל עיקר ועיקר כמה עניינים פרטיים המסתבכים ומתאחדים בו. ובכל התרחבות הספרות בנוגע לתורה שבעל פה כמעט עד אין קץ והתפשטותה כמעט באין גבול, בכל זאת עוד לא מצאנו ספר שלם שיבאר את הדרך הזה בהוצאת הכללים והגדרים מספרי התלמוד. איה שוקל לשקול יקר ערך העניין הזה ולשער ההפסד הגדול שהגיע לנו מהעדרו? איה סופר לספור התועליות מזה אחת לאחת ולהעריך נגד זה הקלקולים והמכשולים שיש לנו משלילת העניין הזה? אין שום ענף מענפי ידיעת תורה שבעל פה שלא נכיר ונרגיש התועלת מזה וההפסד מחסרון הדבר הזה, כן בעצם הבנת העניינים, וכן בהוצאת הדינים הלכה למעשה, וכן ברישומם על לוח לב הלומדים. הן ידיעת הכללים והפרטים המסתעפים מהם היא ידיעת שיווי המושגים זה לזה והבדלם זה מזה, והעדר ידיעה זו גורמת מבוכה גדולה ובלבול עצום. ומי ידבר עוד מנחיצת ידיעה זו בעניין הוכחת דבר מדבר, כי הלא אז יש למוד ולשקול במתינות ובישוב הדעת שיווי העניינים. והמדה והמשקל היותר בטוחה באמתחה בעניינים האלה הוא רק ידיעת המושגים על פי הכללים והפרטים והגדרים והנגדרים בייחוסם זה לזה על פי כללי ההיגיון. ותועיל לו למוד אמות של שווים והבדלם. ולעניין זיכרון העניינים וחקיקותם על לבבו נודע כי מצד חולשת האדם וטרדותיו, ועוד כמה מונעי השלמות שיש לו, יש כמעט כמו גבול במוח האנושי כמה עניינים שיתחזקו ויתרשמו במוחו ברושם חזק וקיים, עד כי ידיעת עניינים חדשים מכהים מעט זכרון העניין על כללים ופרטים באופן שידע סדר השתלשלות הפרטים מן הכללים ויחוסם זה לזה, אז כאשר ישמור רק הכללים ימשיכו לו את הפרטים מן הכללים ויחוסם זה לזה, אז כאשר ישמור רק הכללים ימשיכו לו את הפרטים מאליהם ויקלו מעליו משא החזקת ושמירת כל העניינים הפרטיים. ועוד בדורות הראשונים הוקירו מאד ידיעה זאת ועמלו הרבה על נקודה זו, לנתח כל עניין על כללים להקל מבני דורם כרון העניינים הרבים וזהו כוונת אמרם ז"ל (מכות כג: - כד.): "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה וכו'. בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא ישעיהו והעמידן על ו' ‫וכו'" - הכוונה, בראותם שהדורות מתמוטטין ויכבד עליהם זיכרונם בפרטיות, השתדלו ‫להגדירן בכללים וכפרטים. ואמרו (עירובין נד:) "אין תורה נקנית אלא בסימנים." הרצון, בכללים שיסמנו ויגדרו גדרי העניינים המסומנים, ואופן התכללות הפרטים בקרבם [וביארתי שם כל המשך המאמרים על דרך כוונה זו]. ועיין שבת (קד:) ובאבות דרבי נתן (סוף פרק כ"ג): "הלומד תורה בזקנותו דומה לרופא וכו' אף כך דברי תורה יהיו מצוינים לך זה מזה, ויהיו מצוינים לך זה בצד זה שנאמר: "קשרם על אצבעותיך וכו'". והרצון, שישתדל לידע הכללים והגדרים, למען יבין איך שיתחברו מושגים שונים זה לזה, ואיך שיתפרדו זה מזה. ובבראשית רבה (פרשה ט"ז): "אמר רבי אבהו טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו, אדם פורט זהב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות". והמליצה בזה המאמר[ב] הוא כי כמו שהזהב כולל כמה מטבעות קטנות ומרוויח על ידי זה אשר תחת לטלטל ולשמור כמה מטבעות יוצא עתה בטלטול ושמירת זהוב אחד, כי כל הפרוטות הן בכלל הזהב - כן הוא בעניין לימוד התורה, אם ישמור זיכרון הכללים יהיו הפרטים שמורים מאליהם, וזהו מה שדרשו שם עוד: "וזהב הארץ ההיא טוב - מלמד שאין תורה כתורת א"י", דהם עשו כללים כללים כידוע דרכי הירושלמי בזה[ג]. ואמרו בויקרא רבה (פרשה כ"א) "לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות. שאם ירתק - יפתחו לו, אם לתלמוד לתלמוד, אם להגדה להגדה". כי בהיות שהמשניות הן היסודות העיקריים והכללים הראשיים של חלקי התלמוד, והם של חלקי התלמוד למשניות הן כיחס טבעות השלשלת זו לזו, על כן גם אם ברוב הימים יתקלקל חיבור השלשלת ויתרתק ויתפרד חיבור השלשלת אז ‫הכללים והיסודות ישיבו לו הפרטים מאליהם ומעט מעט יזכור יחס חיבורן. ובמ"ח שה"ש (פ"ב): "אמר רבי יצחק לשעבר הייתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד ועכשיו שאין התורה כלל הם מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה". כי בעוד שהשתדלו לנתח העניינים על כללים היה בנקל לזכור הפרטים, וסדר למוד כזה לא היה עליהם למעמסה, ומעת שנתבטל סדר הלמוד הזה היה עליהם זיכרון הפרטים למשא כבד גדול מנשוא, וגלל כן התרשלו מזה. [וה"ר שלמה כהן במאמרו הנ"ל הביא גם כן זה המאמר]. ובאבות דרבי נתן (פי"ה) "לרבי עקיבא קראו לו אוצר בלום, למה רבי עקיבא דומה, לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חיטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה וכו', כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן, שעורין בפני עצמן וכו'. כך עשה רבי עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות", והוא גם כן על דרך כוונה הנ"ל, כי בירור העניינים בהלכות הוא עניין הכללים והפרטים, כי רק על ידי בירור המושגים הפנימיים למחלקותיהם יש לברר ולידע יחס הפרטים אל הכללים. - ראינו מזה עד כמה הוקירו סגנון לימוד זה והוא מצד תועליות הנ"ל, ובייחוד מצד הסגולה הנפלאה לזיכרון העניינים שיש בו. כי מלבד אשר על ידי הכללים יזכור גם הפרטים וכנ"ל, עוד יש בו תועל נפלאה לסגולת הזיכרון, כי ידוע אשר כל עניין ‫שמוליד התפעלות בנפש רושמו קיים במוחו לזמן רב, וכערך עוצם שיעור ההתפעלות כן הוא ערך זמן קיום רשימת הרושם, ‫והתאחדות של שני עניינים מתחלפים בצורתם מוליד התפעלות עצומה בנפש, ועל ידי המושגים הכוללים יראה בעיניו איך כמה משפטים שכפי צורתם הם שונים ונפרדים זה מזה מתאחרים הם במושגם הפנימי. ועל ידי זה, יתרשמו הלמודים במוחו ויתחקקו על לוח לבבו לעד. גם בעזרת ידיעה זו יצלח בידינו ליתן מושגים זכים וציורים טהורים בבל דבריהם באגדה ובמדרש, גם במקומות אשר כפי חיצוניותם נראה כי אין בהם חלילה שום דבר טוב ומועיל. כי כאשר נתרגל לנתח כל עניין ולהוציא מכל משפט המושגים הפנימיים. אז נראה כי יש שם מושגים נעלים עד מאד. והרבה מן הראשונים ז"ל השתדלו הרבה בזה לצייר ציורים רוחניים במאמרי חז"ל הזרים.

אמנם, אם ההשתדלות בביאורי נבכי עמקי ההלכות ואגדות ומדרשים בסדור הגיוני, בקישור סבות ומסובבים, בהצבת גבולים נאמנים על פי יסודות מוסדים וכללים ‫כוללים בהפשטת הגשמת דבריהם עפ"י הפחת רוח חיים רוחני במאמריהם, היו מעולם ‫למטרה נשגבה בגלל תועלתה וסגולתה בעצם, מפאת גודל ערכה הפרטית, ערך מעלת של לימוד וידיעת התורה השקולה כנגד כולם, - הלא עתה שבה להיות כ"ז תועלת וסגולה כללית, פיקוח נפש היהדות, הפחת רוח חיים בעצמות היבשות אשר על פני הבקעה. כי לא כימים הראשונים הימים האלה, כל מי שנפשו מרגשת ויודע עוד כי הוא אבר מאברי האומה, לא ימצא מנוח לנפשו וידע כי הוא אינו בן חורין להיבטל ממנה.

‫הן חזיון נורא תחזינה עינינו ‪ ,חזיון מבהיל כל חוזיו, מחריד כל לב! שמועות ‫מבהילות תקחנה אזנינו, קולות איומים יצללו באזנינו, קול רעם וברקים‪ ,קול רעש גדול ירעש בעוזו, קול להב אש אוכלת את כל נאות השלום והאמת, קול פחדים ואיומים, קול סערות וסופות, קול מחריד כל חי - קול מרגיז כל רוח איש ישראל! הקול, לא קול ענות גבורה מגיבורי ישראל גיבורי כוח עושי דבר ה' הוא, רק קול ענות חלושה, להחליש ולרפות כל יסודי הדת! קול האויבים המריעים ומשחיתים את הקודש והמקדש, קול שונאינו ומנדינו‪ ,קול נערים נעורים מתורה ויראה, קול צוררי הדת - קול החוצצים בין ישראל לאביהם שבשמים! כובע הכפירה על ראשם, שריון קשקשי האפיקורסות לבושם, ומצחת הכסילות על רגלם, וכידון פתיותם בין כתפם, חץ חניתם שחוט לשונם מרמה דבר, כמנור אורגים יקפידו חיי האיש הישראלי וקורי עכביש יארגו, להבת חניתם שקלי החנופה והשקר, ונושאי רגל הקנאה והתאווה והכבוד הולכים לפניהם - אנשי בליעל כאלו יצאו לחרף מערכות אלהים חיים, מערכות גדולי ישראל וקדושיהם![ד]. ואם כי רק קול דברים אנחנו שומעים והדיבור אין בהם, כי הם מאפע[1] ודבריהם הבל וריק, דברי תוהו ושווא! מצפצפים ומהגים בדברים אשר אין להם שחר. אולם כבר הממו והלמו ומחקו ראשי עולי ימים, מחצו וחלפו רקתם, מחצום והרפו ידם מעשות תושיה, מחצום ואין מי שירפא מַחַץ מכתם! וקול הכופרים הולך וחזק מיום ליום, רועים רבים שחתו כרם התלמוד, בוססו חלקת התורה שבעל פה, הרסו ולא חמלו את כל מבצרי תורה המסורה, גדעו בחרי אפם הארור כל קרן ישראל, הללו גאון עוזנו הדר תפארתנו הפכו לשמצה, מתאמצים להראות זרות דרשות חז"ל בתורה שבעל פה, יגעים לברר כי אין לדרשותיהם חלק ב‫וחקי שכל הישר ונחלה בדרכי התבונה הישרה, ישימו לדראון ולחרפת עולם כל ההוגה בהם, חללו מקדשי תורה שבעל פה, הפשיטו כבודם מעליהם וכל כוונתם למען תפוש את בני ישראל בלבבם, להדיחם מדחי אל דחי, לבלי השאיר בלבבם גם זיק‫ אחד מזיקי האמונה הטהורה והצרופה[ה]. כי זהו כל מגמתם וחפצם - אין אלוהים מזמוהם[2]! חלקו מחמאות פיהם למשוך אליהם לחלקת לשונם כל בני הנעורים, והמה פתיחות לפתוח שערי הכפירה וההפקר אל כל הבא לצוק מים הזדונים על ידם. הבאים אליהם לא ישובו לראות עוד באור החיים, כי יטבעו בבוץ הכפירה רגליהם ולא ימישון עוד ממקומם. והמים הזידונים האלה גברו מאד על פני הארץ, רבים שותים המים הרעים המאררים האלה, מי מרה ולענה, מי הפריצות, חמת פתנים ותנינים על המים, צוררים בסיס שמלה מגוללת בדמים, באבן הכפירות אשר על פיהם, יהפכו מים הזבים והטהורים, מים היוצאים מבית קדשי קדשים לדם חללים, להרבות חללי ישראל בגילוליהם, חללי חרב האפיקורסות, חללי רעב לשמוע דבר ה'! ורבים חללים הפילו בתוך מחנה ישראל וימלאו כל חוצות ישראל חללים ודם חללים ישתו, שותים ושמחים, שותים וחוגגים, עושים כל ימיהם כחגים, - אין פחד אלהים לנגד עיניהם! פרשו רשת הכפירה לרגלי בני הנעורים להדיחם ממעגלי צדק ויושר, ולא לחנם מזורה הרשת כי כבר נלכדו כמה מרגלי בני ישראל ברשת זו טמנו להם, משכום ברשתם וידכאום משערי התורה והאמונה, דכאו לארץ חייהם הנפשיים. והצידים האלה עושים מלאכתם בזריזות ולא בעצלתים, הקיפו מצודתם בכל גבולי ישראל, לא לצוד ציד חיה או עוף, רק לצוד נפשות בית ישראל. גיבורי ציד הם לצוד נפשות נקיות וזכות בתחבולות און ומרמה: מעמידים בכל דחז"ל חזון שוא ותפל, מחפאים עליהם דברים אשר לא כן, מהפכים דברי אלהים חיים ללענה ורוש, לבלע ולהשחית את קדש הקדשים, ובדברי בלע ומרפה שלהם מלאו מצודתם מפה לפה, ככלוב מלא עוף כן מלאו מצודתם עם ציד נפשות בית ישראל. ותורה - מה תהא עליה? מיום ליום ימעטו הוגיה ויתמו דורשיה. תורת ה' רוח אפנו תתייפח תפרוש כנפיה הנחפים בכסף לשרידיה לבקש עזרה, תזעק, תצעק להוגיה המעטים וכרוז קורא בחיל:

"שמעו אוהבי המעטים אמרי פי, האזינו שרידי דברי אשר אדברה במר רוחי הצילוני מיד אויבי ומרודפי, סוררים ומורים רדפוני חנם! הנקמו לי מרודפי - לא נקם חללי חרב, כי אם נקם ברית, נקם אחת משתי עיניהם, להראות ולגלות עיוורת עיניהם. כי אם אמנם עיניים להם, בכל זאת לא יראו נכוחות, לא יחזו ישרות. דברי יטיבו להישר הולך; האנשים התמימים והישרים, אשר יש להם עיניים לראות, המה יראו ישרת דברי, כל הון יקר ימצאו בביתי; המקשיבים לחכמה אזנם, המטים לבם לתבונה, יחזו כי צדק ומשפט ומשרים כל מעגלי, ערוגות ניצני כולם מחמרים המה עדנים אלי עין, כל מליצותי נשגבות ונכבדות הנה, כדברי המעטים אצור מושגים יקרים, קדושים וטהורים, זכים ונקיים. ואם נלאים אתם לפתוח פתחי הסגורים, למה תתחמקון? הלא בעת אשר קרני אורי הופיעו בעולם וזיו כבודי זרח בתבל, הלא אז נמסר לבן עמרם מפתחות פתחי, הם קני המידות, הם המפתחות לפתוח דלתותי, והוא נהג טובת עין ומסרם לחכמי דור ודור, דרשו מהם ויפתחו לבם סגור חכמתי הקדושה. מה תתמהו? מה תתפלאו? הביטו וראו אם מושל אדיר יצווה צו וישלח חוק אל כל אנשי מדינתו, הנה דברי החוק היוצא מפי המלך הם ספורים ומנויים, ואחריו יבאו שריו ויבארו באורך פרשת החוק, עד כי באורם יהיה בכמות גדול מכמות עצם החוק. ואין להם החופש והרישיון להוסיף או לגרוע מעצם חפץ חוק המלך, ורק באשר הם קרובים למלך ויודעים דרכי לשונו, כתיבתו ורמיזותיו, ומחוי להם במחוג, לכן הם יבינו חפצו הטמון ברמז. ולא יחדשו בביאורם שום דבר חדש, כי אם יבארו ויפרשו. ובכל זה לא על נקלה יובן גם באורם, ורק אחרי העמל והיגיעה כוונתם מובנת, ועל המתבונן בדבריהם יש לשוב ולהתבונן ולראות איה מקום באורם בדברי כבוד המלך. ואם כי מתחלה לא היו מתבוננים בעצמם כל זה מדברי החוק, אמנם אחרי אשר כבר רואים פרשת הביאור, אז הנקל להם התבונן איך הם מרומזים בדבריו הקצרים. כמו כל ציור אשד בעת שהמצוייר הוא גם כן לנגד עיני המתבונן, יבין ההשתוות של הציור; אם אמנם כי בתחילה לא היה בכוחו להבין מהציור אמיתת תכנית המצויר - כן הוא בזה. אחרי אשר אור ביאורם לנגד עיניהם, אם יתבוננו וישובו ויתבוננו לשום לב, יראו כי כל דבריהם הרהבים הם משובצים בפניני דברי המלך הקצרים. - ואם כה יש להתנהג בחוק של מלך בשר ודם הלא דברים קל וחומר כי ביתרון השכל ודעת יש להתנהג בדברי הקדושים אשר על ההר חמד אלקים לשבתו יצאו בלהבת אש מפי מ"מ הקב״ה! כל ערבות המדבר התלהטו מברק להבת שדי, כל העם נעו וזעו חלו והורו מדברי אלקים חיים כי חצבו להבות אש? וגלל כן דברי ספורים ומנויים מדודים ושקולים, ובכל אות ואות מאותיותי ובכל רמז ורמז מרמיזותי, סגורים ועצורים אוצרות יקרים. חוסן אוצר חכמה ודעת הוא אוצרי! ולמשה נאמן ביתו גלה כל תעלומותי וסודותי ובינה ברמיזותי. מפתחות אוצרותי, הם קנה מידותי הקדושות מסרם לידו והוא מסרם לחכמי דור הנאמנים והקדושים. והם בראותם כי מדור לדור ימעטו הלבבות ותתגברנה התלאות, התירו בעצמם לכתוב על הספר ובארו ופרשו כל דברי באמת ואמונה, בקוצר מילים כראוי לחכמי לב הקדושים. ואם נפלאים דבריהם מכם, חקרו והעמיקו בדבריהם ברגשי קודש או אז יתגלו לכם רעיונותיהם הטהורים ותגיעו למרכז כוונתם הקדושה. כי כל דבריהם שקולים וערוכים עפ"י מידות האמת והצדק. שמעוני אוהבי, אם כה תנסו לעשות, תראו צדקתי ויתגלה לכם זוהר שמש דברי, וכל המכמנות היקרים להם נגליתי ביום נותתי, והם באו בתוך חדרי ביתי פנימה. ועתה אוהבי, פנו מקום לבקשתי, שימו מקום לדברי, חוסו עלי ועל מאמיני אשר שפכו דמם כמים בגללי ומסרו עלי. סבלו כל מעשי אכזריות שבעולם, ורק לבלי להמרות רצוני ולבלי לבזות קדושת כבודי. פנו נא גם אתם אלי, שאו במרום קולכם לחזקני ולאמצני, כי באתי עד משבר! אל תטמנו ידכם בצלחת! כי אם החרש תחרישו לעת הזאת, תצמח חלילה הריסה גדולה אלי ואליכם. הקימו מגדל עוז לדורשי, גלו לכל אחד צדקתי וישרתי, חכמתי ובינתי האצורה בקרבי".

הכרוז הקדוש והנורא הזה קורא כחיל לכל אחד ואחד. איום ונורא הוא ומי יכילנו! הכרוז הנורא הזה שמעתי ואשמע, הכרוז הקדוש הזה לקח את לבי שבי ולא ידעתי שלו, כי כל מעייני רק בו. השבתי דרכי ונתתי לבי לדעת היוכל להיות כי אנכי נועדתי מאת ההשגחה העליונה להוציא עניין גדול כזה לאור? ואם שווה אנכי לזה? ובהיותי צולל במצולות הרעיונות האלה, זאת שבתי אל לבי ואמרתי: לוא לא חפץ ה' להושיעני בזה, כי אז לא פקח עיני להתבונן על זה. ובחרדת קודש וברגש נורא החילותי, בשם ה' צבאות, לחפש הנקודה המרכזית אשר כל צירי דלתות תורה שבעל פה יסובבו עליה. כי מראש שערתי כי יש נקודה אחת תוכיית אשר היא היא הנקורה המאחדת ומחברת את הכתב והקבלה, והיא היא הנקודה המחלקת את הספרות המסורה לכללים ופרטים גדרים ונגדרים ומאחדת על ידי זה כל חלקיה לעצם אחד. ובה' שמתי בטחוני כי יהיה לי לעזר למצוא מה שאבקש.

והודות לשמו הגדול כי ממרום נערה עלי רוח בינה, ובע"ה יגעתי ומצאתי. והחילותי לסדר ספרי הגדול אשר תכליתו הוא לברר ההתאחדות של התורה הכתובה עם המסורה ויחוסן זאת לזאת, עם כל העניינים הרבים, הכללים והגדרים ההגיוניים הדרושים לזה. עד כי עזרני ה' והוצאתי את הספר הגדול הזה, ארמון בנוי לתלפיות משוכלל ומיוסד על יסודות נאמנים וחזקים אשר לא ימוטו לעולם. בו ירוץ צדיק ונשגב, כי יפיח אמונה ויגיד צדקת דברי חז"ל. אל הספר הזה התפללתי, ויחן לי ה' שאלתי, ואקווה כי צער המבקר והמקנא לא יעלה על ראשו כי קדוש יהיה לה'.

ודע, כי כל זה הוא רק קיצור מפתח דבר של הקדמתי, ומהעניינים שנתבארו בגוף ההקדמה לא נגעתי פה עוד. כי שם נתבארו כמה עניינים שונים, שקשה לקצר כל עניין או לדלג על איזה מהם. כי כל העניינים ופרטיהם מסתבכים אלו באלו, כאשר כוננתי שם כל מיתרי דברי לקלוע על מטרת מצב היהדות, לחפש בחפש מחופש את הסיבה האמיתי של שפלותה וירידתה פלאים. וביארתי שם הסיבות הראשיות שיש בזה: א) רוע מצבה החמרי ושנויי זכיותיה; ב) התמוטטות הישיבות; ג) רפיון החזקת לומדי תורה; ד) שפלות מצב הרבנות[ו]; ה) אי סדר בלימודים ‬. - ולבל יהיו דברי בעיני הקוראים כהשערה גרידא היוצאת מלב המשער בחומו מרוב‬ ‫התפעלותו, שאין בכוחו עוד לשוב אחור ולהביט עליה אם אין בה‬ איזה מגרעת ‫כמו שאין בכוח האב לראות המגרעות והחסרונות של צאצאיו - חזקתי הדבר בראיות‬ ברורות בנויות על אדני הבקורת האמתית והתולדה הנאמנה, ובררתי לזה חלק גדול מקורות האומה ורוב גלגולי מכותיה; ועי"ז היה בידי לברר וללבן השנויים הרבים שעברו על הפרטים האלה, ואיך שבעתים ידועים נתחלפו ונשתנו הפרטים האלה. ועמדתי בדיוק על נקודת עתות השינויים, כי ע"י ידיעת זמני השינויים בדיוק



שולי הגליון


  1. אמנם הרב הגאון המפורסם בכל הגולה פאר דורנו מורנו הרב מאיר לייבוש מלבים שליט"א הפליא לעשות בזה בספריו היקרים, ואם כי גם הוא נטה יותר לבאר דברי חז"ל על פי דרכי הדקדוק [המקשרים ומקשים את הכתוב עם הדרש] ועל פי דרכי ההיגיון [המרככים את הכתוב ומוציאים המושגים הפנימיים להשוות את הנושאים של הכתוב והדרש כמו שיבואר לקמן בגוף הספר], אמנם גם בדרכי הדקדוק עשה כללים כללים באיה"ש ובאמת הפיץ אור חדש על דרכי דברי חז"ל והגדיל לעשות בספריו היקרים וזכרו לא יסוף מבני עמנו לברכה עד עולם.
  2. בפתיחתי לביאורי על מדרש רבה ביארתי כי כל דברי המדרש הפשט הוא כמו הציור של הציור: תכלית הציור הוא שיושג מזה המצויר כן הוא הפשט הוא הציור, ויש בכל מאמר כוונה פנימית אשר הוא כמצוייר ויש תמיד לראות שיתדרש באופן שיהיו שניהם אמיתיים ומוסכמים עם המציאות. והחילותי לבאר המדרש רבה על דרך זה, וחלקתיו לג' חלקים: (א) ביאור המילות. (ב) ביאור הציור. (ג) ביאור המצוייר. ה' יזכני להשלימו ולהוציאו לאור.
  3. בירושלמי פסחים ריש פרק אלו דברים: "ר' זעירא בשם ר"א: כל תורה שאין לה בית אינה תורה" וכוונת המאמר כפי שפירשו הוא דיש להשתדל לבקש דוגמא לההלכה ‫בכדי שלא תשתכחו העניין הוא כי כאשר יהיה לזה דוגמא יזכור העניין ע"י הדוגמא והוא ממש כמו מטרת הכללים והפרטים [והר"ר שלמה כהן במאמרו "השקפה על הספרות התלמודית בזמננו" (הלבנון נ' ל"ה שט"ו) הבין כפשוטו דהכוונה של בית אב היא כלל] וגם רוב המדרשים הם אגדות ירו', ובמדרש נראה למדי איך שהגדילו עניין זה.
  4. כל מי שזוכר עוד את קול הרעש של בעלי האספות בחו"ל, בעת אשר עלה בדעת איזה רועים נבערים להתאסף לזבוח זבח גדול בהתורה והאמונה, והעבידו קול במחנה שיתקבצו ויתאספו לתקן דרך האמונה ולישר אורחותיה, כי קסם על שפתי הכסילות לקרוא לעוברי דרך ה' בשם "המישרים אורחותם" (משלי ט', ט"ו)וכל מי שיודע תוצאות פעולתם ועד היכן היגעה כוונתם הנשחתה יראה כי לא הפלגתי ולא הגזמתי בכל דברי אפילו כחוט השערה.
  5. בספרי פרשת בחוקותי "ואם לא תשמעו לי אם לא תשמעו למדרש חכמים" עייש"ה דמבואר משם, דכל מי שיתחיל לזלזל בדרשות חז"ל סופו שיכחיש גם בתורה הכתובה. ועיין בביאורי הגר"א על הקרא "השמן לב העם הזה" (ישעיה ו', י'), דמבואר בדבריו, דכן הוא דרך יצר הרע, בתחילה יפתנו להכחיש באמונת הקבלה ואחר כך בתורה ‫שבעל פה ואחרי זה בתורה שבכתב, למען שלא ישאר בלבבו זיק אחד, בכדי שהרוח הפנימי הצפון עמוק בלבב היהודי לא ינשב על הזיק הזה ויהיה לאור גדול, וידוע ‫מאמרם ז"ל במדרש רבה פרשת חוקת (פרשה י"ט) "אמרו לו לנחש מפני אתה מצוי בין ‫הגדרות" כו'.
  6. מדי אזכיר שני הפרטים האחרונים האלה על דל שפתי, תתלקח שלהבת יה בכל מוסדי גויתי ונוע ינוע לבבי בקרבי כנוע עצי יער ביום סער וסופה - ואינני שליט ברוחי לכלוא ולכבוש את רוחי הסומר בקרבי! רבים הם אשר בהטיפם דברים אודות מצב המוסרי שלנו, ישימו הרבנים מטרה לחיציהם, ואנכי מלאתי מילים על זה כלכל לא אוכל לא מצד נגיעתי ונסייתי לזה, באשר רב הרבנים הנני, כי אם מצד ידיעתי הרחבה והעמוקה בזה. כי זה כשש עשרה שנה אשר הנני נושא משא העם הקדוש הזה עלי, וכפי טבעי לתקן ולעשות משמר וסדר, הן בעניינים הנוגעים לתקנת העיר והן בענייני חיזוק הדת, למדתי הרבה מפי הניסיון. ובכל משך הזמן הזה נתתי ליבי להתבונן על פעילת הרבנים גם בשארי קהילות, לראות אם בידם לפעול כהצעקתה הבאה עליהם. וכיד הניסיון הטובה עלי, אוכל לאמר: כי כל אלה הדוברים עתק על הרבנים בזה, שגו ברואה. מצב הרבנות הוא אם כל הפרעות והקלקולים, והרבנים מה הם כי ילינו עליהם? כל עוד אשר הרבנות תהיה במצבה ההווה, אשר בחירת הרב תהיה ביד אנשי העיר; כל עוד אשר קצב שכירות הרב יהיה תלוי ביד אנשי העיר ומנהיגיה; כל עוד אשר הרב יהיה בעיני הממשלה כרב מסתתר - אין לקוות ולבקש מהרב מאומה! כל עניין תיקון, הן בענייני העיר והן בענייני הדת, לא ימלט שלא יהיה למורת רוח איזה מאנשי העיר, ועל פי רוב הוא עוד למורת רוח אלופיה ומנהיגיה, כי הלא מראשית התיקונים הוא לעשות גם בזה משמר וסדר נכון. ומי לא יודה כי אז סכנה גדולה מרחפת על ראש הרב. עד מהרה יפסקו צינורות פרנסתו ויסתמו מעיני שכירותו, אחרי כי רק בידם הוא הרב שאינו מיוסד על פי חוקי הממשלה, גם יסוד מחיתו אינו מיסודות נאמנים, שיהיו גלויים לעיני השמש, כי באין רב גלוי איך יהיה יסוד גלוי. וכאשר ינוד הקנה במים, כן ינוד כל הבניין העומד על יסוד רעוע, ורוח קל של שפתי איש כסיל ובער יערערהו עד היסוד. ואם הרב מרוב שלמותו בתורה ויראה הגיע למדה זו, לסכן נפשו ומחייתו במקום שיש חילול השם, אמנם ב"ב אשד הם כאחד האדם מה יאמרו בעת שיכרת אוכל מפיהם, ואז אין קצה למצוקות וצרות הרב מבית ומבחוץ. צאו נא וראו בעיר פלונית ותוכחו לדעת צדקת דברי. בעת אשר פלוני רצה לפרוץ פרצה גדולה בחומת הדת, ופלוני הרב המסובל בתורה ובמצוות לא עצר כוח עוד לשאת זאת בדממה, התחיל לדבר על לב הפורץ שיסור מדרכו ובדברים רכים משמן בירר לו כי פרצה גלויה בענייני הדת נחשבה גם לחטא כללי כי יחטא גם עד כלל האומה, כי הדת היא הנקודה היחידית המאחדת כלל האומה בימי גלותה ופזרונה הנורא, באשר אין לה שום נקודה מרכזית אחרת שהתאחדה ותחברה, וכל מי שפורץ בדת איזה דבר לעיני השמש הוא חוטא לה'‬ ולעמו, כי הוא מפצל את האומה לפצלים וקורעה לגזרים.ועוד הרבה לדבר על ליבו דברים נמרצים יורדים חדרי בטן, שראויים היו מצדה שיקלעו אל המטרה. אבל האיש ההוא אטם אזניו משמוע, והרב מיראתו שלא תתרחב הפרצה בכל העיר, העיף דברים נמרצים בקהל רב - ומה היה סופו? השביעוהו תמרורים, הרווהו לענה, נרפו ממנו נטפי מי פרנסתו, וכל מעינותיה סתמו בעפר. או לכו נא וראו בעיר פלונית בעת שרצה אחד מראשי מנהיגיה לשנות ולתקן איזה דבר כפי רוח הזמן החדש, והרב עם כל היראים חרדו מאד מאוד על זה ואמרו בפה מלא כי לא יניחו זאת בשום אופן - מה עשה הראש ההוא? כבש כסף שכירותם. הספורים האלה, לא בעולם החזיון יסודתם, רק בעולם המעשה! ואם כי באמת כמו לשפת יתר יחשב ריבוי ההתאמתות על מעשים כאלה אשר יום יום יקרו ויאתיו, בכל זאת ראיתי כי לא למותר יהיה להודיע פה מעשה שהיה ואיך היה: בעת התהוות הספור השני בעיר פלונית הייתי גם אני שם לרגלי ענייני, ושלחו היראים והמרדים לדבר ה' אלי אל האכסניא איש עתי לבקש ממני להעיף אודות זה אמרים בקהל ועדה. ואנכי אשר מטבעי הנני עשוי לבלי חת מלאתי בקשתם. וליוקר העניינים שביארתי בדרוש ההוא, ואשר גם כיום טעמם לא פג כי כאז כן עתה עודם נחוצים, אמרתי להמתיק פה מעט מתמצית דברי. בראשית דברי דברתי אודות כוח המנהגים בכלל, וכוח המנהג ההוא בפרט, הראיתי לדעת כי המנהגים הקדומים יסודתם בהררי קודש, ולמרות המתחכמים האומרים לאמר: "משך ימי חיי כאומה וקיומה הוא ממש כמו חיי איש פרטי, אשר ימים יודיעוהו חכמה ונסיונות שונים יאלפוהו בינה, ועל כן הנער שומע בקול הזקן. וכן כל אומה בימי זקנותה תוסיף חכמה ודעת, ואין לה לשמוט בקול צעיריה שהיו בראשיתה" - לנגד האומרים כן בררתי כי דבריהם הבל וריק, כי במה דברים אמורים? בעניינים אשר בשכל וניסיון יסודתם, כי אז מדור לדור ישתלמו בידיעות וניסיונות, אולם בענייני הדת אשר הם בידינו בקבלה ומסרה מפי הקב"ה נהפוך הדבר. הקודמים שהיו קרובים להקבלה והמסורה עמדו על שפת המעין הקדוש, ושאבו מעט מים חיים, מים קדושים וטהורים, זכים וצלולים בפכותם. והלא גם הפילוסוף האשכנזי הנודע בהציבו גבולות בין החכמות לדעת איזו חכמה התעלתה בימים אלה בגרם המעלות נגד ימים העברו, ואיזו ירדה מטה נגד מצבה בדורות הקודמים - אמר: "החכמות אשר בהרגש ובשכל יסודן היו אז על גבי מרומי המעלות, כי אין ערך ושעור להשגת הראשונים נגד השגת האחרונים; אולם החכמות אשר תבקשנה עזר מפי הניסיון, אלו עלו מעלה בימים אלה, יען כי מדור לדור יתרבו הנסיונות והאמצעים במה לעשות נסיונות מדויקים ומה נעני אנן עוד בעניין אשר בהררי הקבלה והמסורה יסודו? ודאי, כי אין שיעור וערך לידיעת הראשונים והשומש[2] נגד ידיעת המאוחרים וכמאמרם ז"ל "אם הראשונים כמלאכים וכו' (עיין שבת קיב: וירושלמי שקלים פ"ה ה"א) ומלבד זה הנה היהדות לא תדע גבולי הילדות והשיבה, כי בכל עת יש במחזיקיה התמזגות והתחברות כל שני הכוחות. בראשיתם היו מלאים חכמה ועצה כישישים ועוד ביתר שאת וכנ"ל, ובכמה וכמה דורות שאח"ז מצאנום מלאים עוד כוח עלומים להתגבר ולהתנשא על כל המציקות והתלאות והשפטים הנוראים הנעלים מעל גבולי יכולת אנושית שבאו עליהם לרגלי שמירת דתם. וגם בכל דור ודור יש לכל אחד לדעת כי היהודי יש לו לאמר תמיד "נער הייתי" - להתגבר בגבורה נפלאה על מדיחי ומעני - "וגם זקנתי" — בחכמה ובתבונה, כי "זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב". זאת היא מטרת היהדות ותעודת כל יהודי ויהודי אשר הזקנות והבחרות נשקו בהדי הדדי. וזאת הייתה כוונת אברהם אבינו עליו השלום בהטביעו במטבעותיו "זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצר אחר" (בבא קמא צז:), כי אחרי שהוא היה הראשון שהאיר עיני דורו באור אמונה הצרופה, באור אמונת ה' אלהי ישראל, הורה להם כי מטרת היהדות היא אשר הבחרות והזקנות תגדלנה תמיד זע"ז. לחכמה, תהיה חכמת ישישים חכמתם; ולכוח וגבורה, יהיה כוח עלומים כוחם. כי הדת האלקית היא עניין נצחי, ונערות וזקנות הם רק סימנים וציונים של התחלפות הזמנים, אותות הכמות והאיכות של הכליון; אבל בנצחיים אין זקנה ובחרות, כי אין כליון והפסד בנצחיים. וע"כ ראוי מאוד להשתדל בשמירת המנהגים הקודמים, כי ההסרה ממנהגים הצודקים היא ראשית ההסרה מדרכי האמונה אשר תסבב הסרה גדולה. הדת היא מסילת החיים, וכמו ההולך במסילה יש לו לשמור רגליו בכל צעד וצעד, כי אם יטה אשוריו מני ארח בצעד אחד, יהיה הצעד הזה סיבה להסרה כללית מדרך הישרה, כי יאבד כל דרכו ויתעה כשה אובד ולא יגיע למחוז חפצו - כן יש לשמור במסילת החיים כל צעד וצעד. כי ההטיה בצעד אחד תהיה סיבה להטיה כללית מדרך האמונה. ומה גם בעת שרבו המתפרצים נחוץ מאוד לשמור כל פסיעה ופסיעה וצעד וצעד. וכמאמרם ז"ל דבשעת גזירה יש לכל אחד ליתן נפשו גם על עניין של "שנוי ערקתא דמסאנא" (סנהדרין עד:): גם על שנוי כל דהו בהליכות הדת [המנעלים הם אמצעי ההילוך], כי השנוי הזה יסבב שנויים גדולים. ולכן מאוד מאוד יש להשגיח בימינו אלה על חומת הדת שלא יהיה בה נקב וסדק כל שהוא. כי המים הזדונים הסבו והקיפו כל החומה מסביב, ואם יפתח לפניהם נקב כמחט של סדקית, אז בקול שאון גדול ונורא באכזריות חמה ושטף אף ישטפו ויעברו לעשות כלה ונחרצה. וכדברי החוזה (ישעיה, כ"ה, ד')כי רוח עריצים" — מסבב ומקיף האומה והאמונה, "כזרם" - המקיף - "קיר". מכל זה יש לראות כי אין מקום להקל ולזלזל חלילה במנהגים הקדומים. וכבר נתבאר כי אין בזה הטענה של ילדוס וזקנות, בשגם כי בעיני הדת נערכים המאוחרים נגד הקודמים כערך הבנים נגד האבות. וכמאמר החכם "שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כ"ג, כ"ב): הזהיר להעריך תמיד הדורות המאוחרים נגד הקודמים, כערך הבנים אל האבות. ומאד יש להשתדל לקיים דבריהם, כי האבות ינחילו לבניהם ענינים טובים ומועילים, ולא יתעום מדרך האושר. וזהו כוונת חז"ל שהביאו הקרא הזה לענין חיזוק שמירת המנהגים (עיין ברכות ריש הרואה במתני' ושם דף סג.) ובירו' סוף ברכות "אם נתיישנו ד"ת בפיך אל תבזה עליהן, מ"ט ואל תבוז כו'". ועוד שם "אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך — אם החלה רוח הזקונים לפעם בה ולהתיימר בכבוד דורם בגלל כי הם בימי זקנות האומה "עמוד וגדרה" כו', - אז יש לשמור מאד הגדרים והסייגים ולהוסיף שמירה על שמירה, כשמירת המטמונים בעת ירביון שודדי לילה. ומה ששארכתי עוד בענייני המנהגים עפ"י חוקי ההלכה, ובייחוד במנהג ההוא [אשר עליו סבבו צירי דברי] אין פה המקום להעתיקם.
    ועתה אעתיק מעט מדברי שהחילותי אח"כ לדבר מפרט של חלישת עוז הרבנים ורפיון כחם לעמוד בפרץ בני דורם, אחרי כי במאורע ההוא התראה המחזה הזה בעצם תוארו הנורא והאיום.
    אם נשא עין, נראה כי בכל עת שצמחו לענה ורוש בכרם אמונת ישראל, היו עפ"י רוב בזה שתי סיבות: א) קוצר דעת אנשי ההמון; ב) רפיון כח של האנשים היראים. כלל העדה יאבה תמיד ללכת בדרכי ה', וע"כ גם המדיחים יתחכמו לעשות לכל ענייני הדחתם ברק של טובת האומה. ההמון וכל המוכים בסנורים ילכו אחריהם כשור לטבח. והרבנים והיראים שיודעים ומבינים כל דבר לאשורו, ובפיהם ובלבבם לפקוח עיני ההמון, חדלי כוח הם מעשות תושיה כי באשר ידיהם רותקו בשלשלאות הדוחק והלחץ, ע"כ שפתותיהם סוגרו על מסגר מבלי יוכלו לדבר נכוחות. וכ"ז הוא באשמת העדה שלא תשכיל להטיב מצב רבניהם שלא יהיו מוכרחים להתרפס תחת רגלי המנהיגים הבוערים. והחיזיון הנורא הזה צייר לנו המקונן ירמיה בעצם אמתת תמונתו, ובהעמיקנו לעיין בדבריו נראהו כמו יעמוד אחרי כותלי הדור ההוה, רואה ומתבונן בהנהגתם. בתארו לנו בשרד האמת מצב דור החורבן, (אמר איכה א' ה'.) "היו צריה לראש אויביה שלו". יסוד הנצחון במלחמה תלוי בשמירת מקום המרכז של תוצאות המלחמה, ומחובת שרי הצבא לפקח ולהשגיח שיהיו אנשי חיל מזוינים ומנוסים עומדים הכן, בכדי שיחליפו מקום אנשי המלחמה אחרי שיחעמלו ויתיגעו מרוב עבודתם, לבלי להניח המקום בלי מגינים ושומרים, ובעשותם כן יהיה מקום המרכז שמור והניצחון לא יאחר לבא. הלב הוא מקום המרכז של האדם, והיצ"ט והיצה"ר נלחמים עבורו, וכל אחד ואחד משחדל להשיגהו בגורלו, וכמאחז"ל: (בראשית רבה פרשה ל"ד) "הצדיקים לבם ברשותם וכו'", אם לבך דילי אנת כולה דילי" וכו' (עי' ירוש' ברכות פ"א). והמקונן יצייר לנו ע"ד המליצה, כי אולי עוד היתה תקוה שיצהיר מרוב עמלו ויגיעו במלחמתו התמידית יתייגע, ואז יהיה ביד היצ"ט להשיג הלב מטרת חפצו ברשותו, אבל אחרי כי "היו צריה" - צוררי הדת - "לראש" - למנהיגים - לאויביה" - היצה"ר, שהוא מהאויבים הפנימיים [כי צר הוא מבחוץ ואויב הוא מבפנים] "שלו" - יכולים לנוח כי יש להם על מי שיסמכו שיחליפו את מקומם. אמנם ליסוד כחם, להטות לב העם אחריהם, יש בזה שתי סיבות: א) הסיבה מצד ההמון וקצרי הדעת היא משום, "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - כי עוד יזכירו ש"ש בעת שירבו לפשוע ולהדיח, כי מראים איך הם מבקשים טובת האומה והצלחתה, וגלל כן "עולליה" - האנשים שאין להם דעת כעוללים - "הלכו שבי לפני צר", ועל ידי זה "ויצא מן בת ציון" - מן כלל האומה - "כל הדרה"; ב) והסיבה של שתיקת הגדולים והטובים היא משום "כי היו שריה כאילים" - באילים יצקה הטבע עניין פלא, כי בעת הליכתם ישענו כ"א הראש שלו שהוא האבר הראשי והחשוב מכל האיברים על זנב חברו. וכן עשתה אז האומה כי נתנה אשר הראשים יהיו נשענים על הפחותים והגרועים, על אנשים אשר אין בהם קורטוב רגש האנושי, רחוקים ממידת היושר והצדק, ומיד אנשים כאלה משפט חית הראשים יצא, אם לשבט או לחסד, ובזה החלישו מטה עוזם ונטלו כוחם, הגלידום והקפיאום שלא יניעו לעשות דבר נגד רצונם. וזהו עומק מליצת חז"ל (שבת קי"ט ע"ב) "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים - לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" — והוא מליצה נפלאה, וכל המאמרים שם סובבים ע"ז הנקודה, "כי לא מצאו מרעה" כי המרעה והפרנסה שלהם היה ע"י צינורות מקולקלים ומכוערים כאלה, ובעצמם לא מצאו מיצועי הפרנסה. ואחרי כי ההמון לא יבינו והגדולים לא יבינום, ע"כ הגם כי מחוק הנרדף לחגור שארית כוחו נגד רודפיו ומתקוממיו, אבל פה לא הרגישו מאומה ולכן, "וילכו בלא כוח לפני רודף" - כי לא ינסו את כחם להמלט מהם, כי לא יכירום לרודפים. [אין כוונתו להוציא הנתיבים מפשטותם אולם ע"ד כוונה שניה מכילים כוונה המוסרית, בשגם כי המאחז"ל מתפרש רק עד"ז, ובכללי הדרוש הראיתי שיש מקים לפרש כן, ושזהו דרך חז"ל בדרשתם].
    נתבאר לנו אמיתת דברינו, כי רפיון מצב הרבנים הוא סבה גדולה לירידת האומה במצבה המוסרי. כי בעת אשר אויבי האמונה ירדפוה באף וחמה ומזוינים עם כלי מלחמה שנונים ולא יחסר להם דבר - אין לאוהביה ולמחזיקיה במה ללחום גם מלחמת מגן להגן עליה. כי גם אלה אשר מצד עצמם עצרו כוח לעמוד בקשרי המלחמה, הנה רוע מצבם סגר עליהם הדרך, ומנהיגי האומה יחתמו להם בעד כוכבי אורם. וכל מי שיודע מצב היהדות וראשיה ורבניה היראים בימינו אלה, יראה אמתת דברינו. ואם איפוא כן, מדוע תפזרו עוד מלח על פצעי לב הרבנים? הרב אשר מעודו נתגדל על ברכי התורה והאמונה ויודע איך להוקיר כל סעיף וסעיף מסעיפי הדת, באשר מסר נפשו עליה ועוד היום יחיה חיי צער וגם חייו אלה תלויים לו מנגד, בעוד שבכשרונותיו ורוב יגיעו היה גם הוא יכול לחיות חיי תענוג, להתענג על נועם מחמדי תבל, ורק בעבור שהתורה חביבה עליו ובאמונתו יחיה הנהו מסתפק לחיות גם בדרכה של תורה פת במלח וכו' - רב כזה, הלא תשתפך עליו נפשו בראותו איזה עניין קלקול והשחתה בעירו, אבל בפנותו כה וכה יתחיל להרגיש כובד כבליו אשר על ידיו ורגליו, מבלי יכול לזוז ממקומו, ויחשוב א"ע כהאסיר אשר ברזל באה נפשו. ולהוות נפשו עוד יטפלו עליו אשמת העם! אין זה כי אם רוע לב!
    ואם יש להתאונן ולהתלונן על איזה יחידים מבני עמנו ולגולל עליהם אשמת הדור, לא בין הרבנים כ"א בין הגבירים והשועים נמצאם. הם, רק הם הסבם האמתית של ירידת האומה פלאים. כי בכלל נחשבים הם כנקודה המרכזית אשר כל קוי האומה נמשכים אליה. ויש לזה שלשה טעמים:
    א) כמו בכל איש פרטי יפעלו החושים עליו יותר מהשכל והבינה, ויסור למשמעתם הרבה יותר מכדי אשר ישמע לקול השכל - כן הוא בכלל האנשים כי ימשכו וינהו אחרי האנשים שהחושים יחושו אולי יהנו מהם יותר מאשר ינהרו אחרי אנשי לבב אנשי מדע ובינה, אשר עפ"י משפט השכל והבינה יש להם להתקרב אליהם. וע"כ העשירים הם מרכז האומה ואחריהם כל אדם ימשוך.
    ב) אם נשים לב להתבונן בתהלוכות בני אדם, נראה כי הקצינות והעשירות היא הרעיון הממלא חדרי לב כל איש, וכל אחד ישים מעינו אך בו. שם גביר וקצין יקר בעיניהם מאד, והאושר וההצלחה האמתית בעולם היא לדעתם רק להתעשר או להיקרא בשם עשיר. וגלל כן יתאמץ כל אחד להעריך כל מעשיו ותנועותיו בערך מעשי העשיר והקצין. הפזור העצום על כל המותרות, על היכלי עונג. על מלבושי כבוד ואבני חן; הפיזור הנורא אשר יתר לב איש יתר ממקומו בנשאו שמו על שפתיו, וכל איש אוהב עמו באהבה טהורה יחרד וירגז בזכרו השמות שעשה‬ בקרב עמנו, רמס וכלה כל רגשות היהודים באשר הם יהודים, מצץ לשד חיותם נערים יזקנו, יקמטו בלא עת, ימותו בלא יומם בעת שיחסר להם למלאות רוח הפזור הסוער בקרבם; הפיזור האיום אשר נתן חרב פיפיות ביד שונאינו ומנדינו, המושך עלינו רוח קנאה ושנאה כיום כמו מלפנים, כי בכל עת צרה היה הפזור מראשי הסבות שהרעו והשחיתו לנו - הפיזור אשר מבית ומחוץ הוא משחית, בכל זאת אהוב ורצוי מאד ולמענו יחפץ כל אחד לרכוש לו שם עשיר וקצין. באשר לפי דעתם, העשיר הוא תכלית האנושיות, וחיי העשיר הם תכנית החיים. וע"כ יגבילו שם אדם בגבולי העשירות וחיי האיש בהתמצאות תאוות החיים כחיי העשיר. וע"כ יעמלו להגיע אל מטרת שם האדם ולחיות חיים הנקרא בשם חיים, למלאות כל מה שרגשי החיים דורשים מאתם. זאת היא אחת מהפעולות הטובות של העת החדשה! לעלוקת הזמן החדש שתי בנות, התאווה והכבוד המדומה, וכל היום "הב הב" תקראנה בקול גדול ולא יסף. אמנה בצדק תקרא העת החדשה בשם "עת החיה", יען כי חיה רעה היא, רעה עוד מחיתי יער, לאכול בשר איש ולמוץ את דמו; חיה רעה ונוראה מחית כשדה, לדוש הרי האמונה כעפר ולהדיק כל גבעות ישראל כאבק דק; שיניה שיני אריה ומלתעות לביא לה לשים גפן האמונה לשמה. נורא הוא מצב האיש אשר מבלי משים לב הושיט ידו אליה, כי תבלענו כשאול חיים, אותו והונו וכל אשר לו - זה גורל האנשים המציינים תכלית החיים וחייו בציוני העשירות והתמלאות התאוות. ורק מעטים הם האנשים הנצולים מפחד הרעיון המבהיל הזה. כי רק היחידים השרידים אשר בכל מאמצי כוחם יתדבקו אל ה' ותורתו, רק המה לא יפחדו מהתקוממות רגשות האנושיות והאות החיים, באשר יודעים ומכירים מה היא התכלית האמיתית של האנושיות והחיים. וכמאה"מ "לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" (תהילים, קכ"ד, ב') - בעת ההתקוממות של רעיונות שיא ורגשות בדויים מציוני האדם והרהוריו, "אזי חיים בלעונו" - היינו לברוח למלתעות רגשות החיים המדומים. - ומעתה נשלם החיזיון שחזינו, כי מבואר נגלה טעם הב', כי הסרת העשירים מדרכי כאמונה היא הסרה כללית, כי אחרי אשר תשוקת ההתדמות להעשירים פועל כ"כ על רוח בני אדם עד כי לא יכבד עליהם לקנותה בכל מחיר שבעולם, בכל האמצעים הכבדים והקשים הנעלים מגבולי יכולת אנושית ע"כ בעת שיחזו כי העשירים שמו להם ההתנכרות להיהדות והיהודים וההסרה מאמונה לקו בכל מעשיהם וההתדמות אל העמים למשקולת ינסו גם הם לעשות כן, לקנות שם עשיר, שם אשר לשמו ולזכרו תאוות כל נפש. ואם כי שקרא לא קאי ויש כמה מאלה המפריזים ממונם על ענייני הנהגת ביתם להשיג שם עשיר שלא יגיעו למטרת חפצם, כי הרבה אנשים יבינו וידעו מצבם האמיתי, ועוד יבולע להם שיחדלו מלתת אמון בהם, כי יתעוררו לבקש חשבון הכנסתם והוצאתם, ובראותם כי אינם עולים בד בבד, יבינו כי הנהגתם הנפרזה היא רק מכונה לבלוע חיל זרים עי"ז - אבל כמו עצם רעיון העשירות אינו מתאים עם דרכי השכל, כן הוא כל אורחותיה; וגם בכ"פ יצלח להם לרמוס עי"ז כמה אנשים כי יגדילו ענפי המסחר ויגלגלו גלגלי המרכולת בלא הרף, וילאו כולם למצוא פתח חשבון האמתי, וע"כ יש כמה אנשים אשר ישחקו משחק חזיונם על במת משחק התבל, כהמשחקים האומנים אשר ישימו לפניהם מסך ומסוה על פניהם וכל מלבושם ותנועתם יהיו ממש כתואר ותנועת האיש המתואר בחזיון המשחק, וכל הרואים ידמו כי הוא האיש המתואר. וכן יצלח להמשחק האומן להוליך שולל כל חוזיו, עד שישלים החיזיון והמסך יפול והמסווה יסיר מעל פניו, אז יכירוהו כולם וידעו מי הוא. כן יש כמה אנשים, שצלחה בידם לשחוק החיזיון בכל משך משחקם כל משך ימי חייהם להוליך כל הרואים שולל ורק בעת שיפיל המסך ותורם המסווה בכלות ימי חייהם ראום והכירום כלם כי היו מהמשחקים האוחזים עיני הרואים והמשנים תוארם בתואר איש אחר, ולבשו אדרת העשירות למען כחש. וגלל כן יש אנשים אשר כמו שמשקרים ומרמים בכל הליכותיהם ותנועותיהם למען השיג שם עשיר, כן ישלימו פעולת רמאותם בהסרתם מדרכי ה' ובהתדמותם אל העמים ודרכיהם. כי מי יעיז עוד פניו לחקור אודות מצבו, מי לא יראה כי כסף תועפות לו וכי בין עשירים וקציני עם שמן חלקו, הלא העני לא יתרחק מבית ה', אחרי כי שם ישפוך שיחו לפניו בהתעטף עליו נפשו, ושם ימצא נוחם לנפשו הנעצבת והנדכאה; העני לא יתדמה אל העמים, נשי הענייה לא תלכנה פרועות לשמצה. ע"כ ככל הנהגתו בבית ובחוץ, כן היא הנהגתו עם ה', הכל ברמאות וניכלות להמשיך עליו שם עשיר, ורק בגלל זה דעת דרכי ה' לא יחפץ. וכמאמר החוזה ירמיה (ירמיה, ט', ה') "שבתך בתוך מרמה" - כל ישיבתך והנהגתך, היא הכל במרמה לא כפי מצבך האמתי, וגם "במרמה מאנו דעת אותי" - הינם מתרחקים מדרכי ה' ג"כ לרמות עי"ז האנשים להיקרא בשם עשיר. - עכ"פ מבואר מכ"ז טעם הב' מדוע העשירים פועלים הרבה על כלל העדה, והוא מצד כי כולם רוצים להתדמות אליהם.
    ג) מדרך המון האנשים בראותם שני ענינים זה אח"ז שיכול לחול ע"ז משפע סיבובי, יקשרום בקשר הסבה. וע"כ בראותם כי העשירים יסירו מדרכי ה' יוציאו משפט מעוקל לאמר, כי ההסרה והצלחת הזמן הן כסבה ומסובב. ואם כי אין לכם שום ראיה לאמת זאת, אבל בפחזותם לא יבקשו ראיות, כי למראה מיניהם ישפטו. וגס יטו אזן לאלה האומרים כי היהדות היא למסך מבדיל בעד כמה
  1. ראה ישעיהו מ"א, כ"ד - "וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע"
  2. 2.0 2.1 הערת המעתיק: לא זכיתי להבין מילה זו

·
מעבר לתחילת הדף