חובת התלמידים/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חובת התלמידים ד

פרק ד'
מחלת העצלות וההתרפות ותרופתן.

		דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
			דף שיחה

העצלות היא המחלה היותר מזיקה והיותר מצוי' בנערים, אבל כמו כל החסרונות כן גם היא שונה בין נער לנער. יש נער שהוא עצל גמור, אוהב לישון הרבה וללכת בטל וכל עבודה עליו למשא, תרוצים שונים לו על כל דבר, כמו שאומר הפסוק אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחבות (משלי כ"ו י"ג) תמיד הוא צדיק בעיניו כיון שמלא תרוצים הוא, ובכל איש גדול ממנו ועובד הוא מוצא תמיד חסרונות, כדי לישר א"ע בלבו ולא יתביש ולא יתקנא בהם על שאינו עובד כעבודתם. ואף אם מתחזק לפעמים ומתאמץ לעבוד, עד מהרה ילאה, רק שבוע או שבועים מן התחלת הזמן של החורף או הקיץ לומד הוא בהתמדה ולא יותר. ואם ח"ו יש בך מדה רעה זו עקור נא אותה עד מהרה, עקור ושרש אחרי', מאוסה ובזוי' היא, וכרקב בעצמות את הכל היא מכלה.

ענה נא לי בחור עצל, במה יפה כחך מכל העולם, השמש והירח עובדים את עבודתם בלי הפסק, אף את הארץ חורשים משדדים וזורעים, והיא את כחה ולשדה נותנת בעבודתה שפקד ד' עלי' לצמוח ולגדל. השור, הסוס וכל בהמה כלם בכל כחותיהם עובדים ורק הבריות המזיקות וחיות הטורפות הן ההולכות בטל, ורק לטרוף ולדרוס זה את זה יתאוו, ולמה זה תהי' אתה כאחד מהן ללכת בטל. ראה נא, חז"ל בכל עבודתם הגדולה שעבדו במסירת הנפש עוד הוסיפו לעורר א"ע ולקחת מוסר מן העולם, ור' אליעזר שמימיו הקדים הוא לבוא לבית המדרש קודם שבאו שאר הרבנן והתלמידים ואיחר לצאת אחר שכבר יצאו כולם, ומ"מ פעם אחת ראה בבוקר שמוציאי הזבל והתבן ועובדי השדות השכימו לו לעבודתם, כבר יסר א"ע לאמר, הם לעבודתם ההדיוטית כ"כ משכימים ואני בעבודתי את ד' למה זה אחרתי היום (מדרש שה"ש א') והתבונן נא גם אתה, הבנאי עובד בכל היום על גפי מרומי הבנינים במסירת הנפש, האכר עובד את אדמתו בזיעת אפו, וכמה זיע וכח מאבד אביך עד שמוצא את פרנסתו גם בשבילך, כל בני האדם עובדים, זה בראשו וזה באבריו וכלם בעבודה את כל גופם מפרכים, ואתה תלך בטל. למה זה יקללוך השמים והארץ וקרא זה אל זה לאמור, ראה נא, אנחנו וכל צאצאינו, כפי אשר הפקדנו אלקינו אדונינו ובראנו לעשות ולעבוד, כלנו עובדים, והבחור הזה מתעצל ועל כלנו מתגאה ללכת בטל.

אבל אף אם לא נלקית במחלה גרועה מחלת העצלות, וגם לא נזהמו גופך ונפשך בזוהם הבטלה, עוד אינך חפשי מלבקש ומלנקות ממך גם את אבק רקב העצלות אשר, התרפות שמו, ואם אינה מסוכנה כהעצלות, מ"מ גם היא אם תאחז באיש, להוציא מקרבו את אשר יכול להוציא תפריעהו, ואת הדרך העולה בית אל מלעלות תעכבהו. זכור נא שהתורה משמים נתנה, ולהיות ישראל לומד התורה ועובד ד', עלי' לצל כנפי שדי היא, ורק ע"י עבודה התחזקות והתאמצות כל כחי הגוף והנפש יכולים להגיע אלי'.

כל עבודה לפי ערך הדבר הנקנה נמדדת, דברים זולים ושטותים כמעט בלי עבודה נקנים, ודברים יקרים מהם, ביותר עבודה קונים אותם, וללמוד תורה ולחסות בצל קדשו רק בעבודה קשה יכולים להגיע. לא בעבודה שהיא קשה וגדולה מן יכולת האדם, כי ד' יתברך לא נתן לנו עבודה למעלה מכחותינו ויכלתינו, רק שצריכים להתאמץ ולהתחזק בה, לא לעבוד בלבד בשעה שבאה עבודה לידו, רק להיות איש עובד בעצם ולא מתרפה, ושלמה המלך אומר גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי י"ח ט') העצל אינו רוצה לעבוד לגמרי והוא הבעל משחית. והמתרפה עושה הוא בשעה שבאה דבר עשיה לפניו, אבל הוא בעצמו אינו איש עובד, נרדם הוא בעבודתו, מאריך בה ללא צורך ורוצה רק בשטחיות, לא יתאמץ ולא יתעמק, והחרוץ שהוא בעצמו איש עובד, מבקש הוא את העבודה מפני שא"א לו ללכת בטל, וכשנאנס ועבר עליו איזה שעות ומכש"כ יום שלם בלי עבודה, נמאס הוא בעיני עצמו ומביט ע"ע כעל איש מזוהם, העבודה היא חיותו ותענוגו מעבודה קלה לא ישבע ובשטחיות לא ישקיט את נפשו השואפה לעבוד. זריז ועובד שמח ומעמיק, וכזרם מים אשר בעכובו מתרגז, ובשטן לו, עוד כחו מתגבר לשבור ולשטוף, כן גם הוא על כל מניעה מתחזק וכל עיכוב רק את שאיפתו מרגיז לשטוף ולעבוד.

והנה אף שמחלת העצלות יותר גרועה היא מן ההתרפות, מ"מ יקשה יותר לרפא את המתרפא מאשר את העצל. כלומר, נער העצל אם רק ירצה יש לו יותר אמצעים להרחיק מעצמו את מדת העצלות מאשר מדת ההתרפות. כי בעודו בהישיבה גם אביו גם המלמד יעמיסו עליו עבודה, מוכרח הוא להשכים בבוקר ולבוא בזמן הקבוע להישיבה, מוכרח הוא ללמוד סכום כזה וכזה בכל שבוע וכדומה, ועי"ז יכול הוא להתרגל שלא להתעצל גם כשיגדל. משא"כ המתרפה אם הוא בעצם מתרפה או שהיתה בו מדת העצלות ורחקה ממנו ונשאר בהתרפות, קשה לו להטהר ממנה, כי גם כשמשכים, גם כשעובד הכל היא בהתרפות ושטחיות, הן בלמודו והן בכל שאר מיני עבודה. כשבא לגרש איזה מדה רעה מקרבו לא ידקדק לשרש אחרי' ולתקנה בכל תיקוני' בתפלה לא יתאמץ לכון פירוש המלות, כי רק בשטחיות ובקלות רוצה הוא, ונוח לו יותר להרהר בשטותים מאשר לצמצם את מוחו ולבו לכון את הדברים שמדבר לפני אדון עולם.

לכן בחור ישראל, אם חס אתה על עצמך ועל שנות כל ימי חייך עד זקנה ושיבה, גרש את העצלות ממך, ושרש אחר רקב ההתרפות להשמידה מקרבך, זרז את עצמך והי' חרוץ, לא שתתחפז בכל מעשיך כאותם נמהרי לב, כי גם בכל התחפזותם מתרפים הם, וע"פ רוב כל מעשיהם בשטחיות, בלי עבודה עמוקה שכל הגוף והנפש ישתעבדו לה, הי' מתון אבל חרוץ מתאמץ וזריז. וכיון שכבר אמרנו לך שעיקר המחנך אותך אתה בעצמך הנך, לכן נבאר לך מעט יותר מהו החילוק בגוף ומח בין חרוץ למתרפה, כדי שתשכיל בעצמך לדעת איך ובמה לגרש בכל דבר ובכל פרט את ההתרפות ממך ולהשתנות כולך לחרוץ.

כל ענין עשי' באיש, בין עשית הגוף בפועל בין עשית המח בדעת, הנפש היא העושה ע"י המוח הלב ושאר חלקי הגוף שמתלבשת בהם, והרבה חלקים ישנם במוח, ובשעה שהנפש מתלבשת בהם כלם מתעוררים ועומדים לעבוד את עבודתם לתכלית אחד להבין דבר זה שמעמיק בו. וכן אם היא דבר עשי' בפועל באברים, כל האברים וכלי המעשה מתעודדים לתכלית אחד לפעול פעולה זו וזו. והמתרפה נפשו לא קמה בכח רב, רק במצב של מין תרדמה היא נמצאה, כי הנך רואה שגם הישן לא כל מוחו ישן ובטל, וגם אז עובד הוא מעט לדמות את החלומות אשר ראה נפשו או אותן החלומות שהם רק מהרהורי לבו של יום העבר, והמתרפה גם בהקיצו הוא כמו שאמרו חז"ל יושב בטל כישן דמי, לא ישן ממש, ערה נפשו יותר מאשר בישן ממש, אבל לא קמה ולא ערה לגמרי, נים ולא נים תיר ולא תיר, חלקי מוחו ואבריו אינם מתאמצים ומתיחדים יחד לעבוד עבודה, נפשו לא קמה להתלבש ולהחיות את אבריו בחיים חזקים, חיי גבור המתחזק ומנצח בעבודתו, התאמצות וחיים החזקים חסרים לו. וזה שמו מתרפה מלשון רפה וחלש, לא חולשת הגוף רק הנפש, שלא התאמצה לקום לאחוז בכלי המוח והגוף להכריחם להתעמל ולדקדק. גם ציור ודמות מעבודתו אין לו, אף לא עונג ולא שמחה.

אבל נשאל נא אותך בחור מתרפה, למה זה כשצריך אתה לנסוע איזה נסיעה האהובה לך ושמח אתה בה תתהפך עד מהרה לחרוץ, משכים אתה לקום בבוקר ובאיזה רגעים אתה מלביש אותך, וכל מעשיך בדיוק ובזריזות. ולמה זה בשבת ערב פסח אתה ממהר לעשות את מעשיך בזריזות אשר תמיד אתה מאחר ומאחר אותם כ"כ, עושה ומפהק, פועל ונרדם, ואין קץ ואין טעם ואין ריח להם. זה הוא מפני שאהובה לך העבודה ונפשך שמחה בה, מתעוררת היא בכח ואוחזת בכל חלקי מחך וגופך וכלם חיים, מתאמצים לא מתעלפים ערים ולא נרדמים. ולמה זה אין עבודתך עבודת הקודש כ"כ אהובה לך עד שתקים נפשך בה, תתעורר לחיות חיים חזקים, תתאמץ במוחך וגופך עד שכלם יעבדו בחריצות התחזקות ושמחה.

ישנם הרבה אנשים שלבם שלם עם ד' ותמיד משתוקקים לעבדו, ובשעה שמדברים עמהם דומה ששקועים הם מכף רגל ועד ראש בעבודה, ובאמת רק רצון להם ובעצמם הם נמוכים וקטנים, כי תמיד כאשר רק ישתוקקו ויקבלו עליהם לעבוד, היצה"ר מזמין להם מניעות והם מתפתים ונדחים מיד, אבל באם היו חזקים ואיתנים זריזים וחרוצים, כי אז לא היו נדחים מכל מניעה גדולה וקטנה, וברוח העבודה עבודת ד', אשר בהם, היו מתחזקים על כל ועלו. אבל כיון שהתרפות בקרבם עוד מילדותם, מתרשלים הם מלהתחזק ומלהתגבר על כל מניעה. וגם אתה לא תשמח על רצון הטוב אשר בך בלבד, כי אם לא תעקר ותשרש ממך את התרפותך ואם לא תטע בך זריזות וחריצות ימנעך יצרך וח"ו תכשל.

האם דברינו אשר דברנו אליך עד כה, איך כל עם ישראל, אף הקדוש ישראל ממתין עליך, ובידך להיות ישראל לקדש את עם ישראל ולהשכין את אדון עולם בעולמו אשר ברא, עוד אינם משפיקים לך לעורר את נפשך שלא תהי' עצל ומתרפה רק זריז וחרוץ, אם כן הוא שמע נא משל ומליצה.

מעשה בסנדל֫ר יהודי עני בארץ ישראל שדר על אם הדרך, כל פרנסתו היתה מן העוברים ושבים, אם יקרע לאחד סנדלו ויתקנהו, אם תפסק לאחד רצועתו וירצענה. פרסתו היתה מצומצמת אבל שלו הי' תמיד גם הוא וגם אשתו ובניו, כי הי' האיש ירא את ד' מאד, וגם את אנשי ביתו למד, שכל חיי האיש עלי אדמות קצרים וארעים, ועיקר הם חיים הנצחיים

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף