הרחב דבר/בראשית/מח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג - ביאור המילות
רשב"ם


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הרחב דבר TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png מח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ורש״י פי׳ כאן. בשרני שעתידים לצאת ממני קהל ועמים. דעת רבינו שכלל יעקב דבר ה׳ גוי וקהל גוים בקיצור בתיבת ונתתיך לקהל עמים. ויהי קהל בפ״ע שהוא בנימין. ועמים בפ״ע שהיינו בני יוסף. ולמד רבינו זה הפי׳ מסוגיא דהוריות ד״ה ב׳ דיליף מכאן דשבט א׳ איקרי קהל והרי לדברינו לא מוכח אלא דשני שבטים איקרי קהל. ולכן הוכרח רש״י לפרש דקהל קאי על בנימין לבדו אבל כ״ז הוא לפי קושית ראב״י שהקשה דילמא יהודה ובנימין דוקא שהיו שני שבטים מיקרי קהל. הרי דמחלק בין שבט א׳ לשני שבטים. אבל בירו׳ יליף מדכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך. ואע״ג דשם ודאי קאי וקהל על מנשה ואפרים. שהרי בנימין כתיב גוי בפ״ע. אלא ס״ל לירו׳ שאין מקום לחלק בין שבט א׳ לשני שבטים והכי סתים רש״י פסחים ד״פ דהוכחת ר״י דשבט א׳ איקרי קהל הוא מדכתיב גוי וקהל גוים וכהירו׳. וא״כ אין צריך לדחוק בפי׳ מקרא דילן. אלא לקהל עמים אינו בבנימין כלל. רק מה שנוגע ליוסף:

והוא פי׳ הכתוב ירמיה ל״א. הבן יקיר לי אפרים וגו׳ כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד. הכונה בזה דמי שמדבר עם חבירו על דברת איזה אדם. אם הוא לא שונאו ולא אוהבו. מזכירו בשמו בתחלת הענין ואח״כ אומר בלשון נסתר הוא. וכבר מובן על מי הוא מדבר. אבל כשהנדבר הוא שונאו אינו מזכירו אפי׳ בתחלת דבורו. אלא מזכירו באיזה כנוי. כמו שהזכיר שאול את דוד בשם בן ישי. ושלמה אמר לאביתר ענתות לך על שדיך. קראו בשם ענתות ע״ש עירו. וכפי׳ הר״ן במס׳ ר״ה. ולהיפך אם הנדבר הוא אוהבו מזכירו בכל רגע בשמו. אע״ג שאינו לפי צורך הספור. והיינו דבר הכתוב בס׳ ירמיה. כי מדי דברי בו. ולא היה נצרך לפי הענין להזכיר שמו מכ״מ זכור אזכרנו עוד. והוא לאות על אהבה ושמחה לי בהזכירי שמו. וכן כתיב ה׳ זכרנו יברך. בשעה שמזכיר את שמנו מברך:


והנה אמר יעקב לענין פרנסה האלהים. ולענין גאולה המלאך. באשר ראה ברוה״ק כי כך תהיה המעלה היותר גבוה של זרע יוסף. וכדאי׳ במגילה ד״ג שבשעה שראה יהושע ביריחו את המלאך א״ל אמש ביטלתם תמיד של בה״ע ועכשיו ביטלתם ת״ת א״ל יהושע על איזה מהם באת א״ל המלאך עתה באתי. וכבר נדחקו רש״י בסנהדרין דמ״ד והתוס׳ כאן להראות רמז לזה הדרוש. ויותר תמוה דלפי שטח המאמר משמע שהמלאך בא נגד ישראל בשביל החטא והרי בפשטא דקרא אינו כן. וגם במדרש בפ׳ זו מבואר שצווח המלאך מתוך צפורני רגליו של יהושע וא״ל אל תדיחני כשם שדיחני משה רבך. אלא כך הענין. יהושע ידע ודאי שהמלאך בא לעזור את ישראל. [והא דמקשה בגמ׳ מהא שאין נותנים שלום בלילה וכו׳ לא כפרש״י שם שהוכיח שהיה לילה דאי ביממא היה מכירו כו׳ אלא כפי׳ הרמ״ה בנימוקי סנהדרין מדכתיב שם ויהי בלילה ההוא] אלא שהיה קשה לו ביאת המלאך שהרי במדבר היה מתנהג הכל ע״י הקב״ה בכבודו ית׳ הן בעניני פרנסת ישראל הן בהנהגה מכל דבר רע כמש״כ ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב. ובשעת העגל עלה בדעת שיהי׳ ע״י מלאך ולא הניח משה גם על שני הדברים כמבואר יפה בפ׳ תשא. ועתה כשבא המלאך והיה מוקשה הדבר ליהושע. א״ל המלאך שזה בא על החטא אתמול ביטלתם וכו׳ ועכשיו כו׳ ע״כ באתי אני בשליחות הקב״ה למענכם ולא הוא ית׳ בכבודו. והנה ידוע שאין מלאך א׳ עושה שני שליחות הבין יהושע שלא בא המלאך אלא לדבר אחד. והשנית תהי׳ עוד ע״י הקב״ה בכבודו ית׳ והיינו ששאל הלנו אתה אם בשבילנו באת להספיק צרכינו או לצרינו פי׳ על דבר צרינו היינו למלחמה עליהם. והשיב המלאך כי אני שר צבא ה׳ הלא חרב שלופה בידי כשר הצבא. ולא באתי במגל וכדומה כלי הפרנסה מזה הבין אשר עתה באתי לצורך השעה שהוא עת המלחמה ולא על פרנסה שהוא ענין תמידי. והנה כבר נתבאר כ״פ שעסק התורה הוא חרב ומגן של ישראל. ועסק העבודה הוא מקור חקם של ישראל. נמצא אם היה המלאך בא בשביל מלחמתם ש״י. ידוע שבשביל עון ביטול ת״ת בא להקטין מעלתם. ואם בשביל פרנסה בא. ידוע שבשביל ביטול התמיד בא להקטין מעלתם. וע׳ מש״כ לעיל י״ד י״ד. אחר כ״ז מבואר הברכה שראה יעקב דלפרנסה יהיה ע״י זרע יוסף בהשגחת האלהים הרועה וגו׳ ובהגנה יהיה ע״י המלאך הגואל וגו׳:

וי״ל עוד שהמיאון היה אפי׳ לא היה הטעם. אלא בטעות גדלו בימין. ג״כ אין להורידו. וכדאי׳ בסנהדרין ל״ב גברא רבא כיון דאיסתמיך סמיך וכן שם פ״ה ומעלין ומושיבין אותו ביניהם ולא היה יורד משם כל היום כלו. ומפרש בגמ׳ דמ״ב אפי׳ אין בדבריו ממש מ״מ אין מורידין אותו היום כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו. ואח״כ הוסיף לאמר טעמו ונימוקו:

והיינו דכתיב בתהלים ע״ח וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ויש להבין מהו ובשבט אפרים לא בחר. הלא הוא בכלל שבט יוסף שנמאס. אבל הענין דשבט יוסף בכלל היה עיקר סגולתם בגמ״ח ולא בתורה עד שאפי׳ משכן שילה שהיה בחלק יוסף לא היה קדושתו בכח התורה אלא בכח גמ״ח נעלה כמו שנתבאר בס׳ שמות ל׳. וזהו דכתיב שם ויטש משכן שילה אהל שכן באדם. דקדושתו לא הי׳ במדה המיוחדת לישראל והיינו תורה. אלא גמ״ח המיוחדת לכל אדם המעלה. ואמר הכתוב עוד שהקב״ה מאס באוהל יוסף. שלא הי׳ בכח גמ״ח בלי תורה לנצור קדושת האומה מטומאת ע״ז ע״כ מאסו מלהקים בן משכן קדשו. ואפי׳ בשבט אפרים ביחוד שהיו עוד הרבה בני תורה מזמן יהושע גם בו לא בחר. משום שלא הי׳ מיועד שיהא כח התורה מתקיים בו ויבחר את שבט יהודה שהיו מוכשרים להעמיד מחוקקים. היינו ראשי ישיבות ולהרבות תורה בישראל. את הר ציון אשר אהב. וכמש״כ בס׳ דברים ג׳ כ״ג. דשם נעשה בית התלמוד וישיבה. ושער המצויין בהלכה:

והנה בת״י אי׳ ע״ז המקרא שבשעת מילה מברכין ככה. והענין שידוע שאינו ראוי לברך את האדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה׳ עד כה לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו וכמש״כ בס׳ דברים ט״ז י״ז וא״כ אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים. וכן למי שהוא אינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה. אבל בשעת מילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה אז יברך ישראל ישמך אלהים כאפרים אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו וכמנשה אם יהי׳ עסוק בהויות העולם יהיו כמנשה:

זהו לפי פשוטו. אבל בת״א אי׳ בצלותי ובעותי. וכן הוא בגמ׳ ב״ב דף קכ״ג בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. ובתפלת שלמה אמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. ת״י לקבלא צלותא ובעותא. הביאור ע״ז דתפלה קבועה שהיה בכל זמן משעה שתקנו אבותינו ג׳ תפלות ביום. זה מיקרי צלותא. ומה שהאדם מוסיף צרכי עצמו באותה שעה מיקרי בעותא וכמש״כ בס׳ שמות ל״ב י״א בדקדוק לשון ת״א על ויחל משה. וצלי משה. וכבר ביארנו לעיל י״ח כ״ב שאין לאדם להעריך בקשה לצורך השעה כ״א בתוך תפלה קבועה. ומש״ה דקדק שלמה בסדר תפלתו במקרא כ״ט לשמוע את התפלה אשר יתפלל עבדך. ות״י צלותא היינו מה שיתפללו בכל יום תפלה קבועה ובמקרא ל״ג בהנגף עמך ישראל לפני אויב וגו׳ והתפללו והתחננו. ובמקרא ל״ה בהעצר שמים ולא יהיה מטר וגו׳ והתפללו אל המקום הזה. ולא כתיב והתחננו. היינו משום דמשמעות והתחננו כת״י ויבעון לצורך השעה שיוסיפו בתוך תפלה קבועה. משא״כ מטר שהוא פרנסה ועיקר תפלה קבועה באה לצורך פרנסה במקום קרבנות שהוא עבודה שמזין כמש״כ כ״פ וא״כ סגי תפלה קבועה לבד. ובמקרא מ״ד כתיב כי יצא עמך למלחמה וגו׳ והתפללו אל ה׳ דרך העיר וגו׳ והיינו תפלת ש״ע שהיא קבועה ואח״כ כתיב ושמעת אל תפלתם ואל תחנתם היינו צלותהון ובעותהון. ונמצא פי׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה. תחלה תפלה קבועה ואח״כ בקשה לצורך השעה. והיינו פי׳ הברייתא ברכות דל״א יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל ת״ל לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה. היינו הך דאי׳ בב״ב הנ״ל תפלה הוא תפלה קבועה ובקשה הוא לצורך השעה. וא״כ צריך לפרש יכול ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל. תחלה צרכי עצמו ואח״כ תפלה קבועה. וכמשמעות אותו לשון עצמו במס׳ עבודת כוכבים ד״ח ר״א אומר שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף ואח״כ ולפני ה׳ ישפוך שיחו ר״י אומר מתפלל ואח״כ שואל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי ואח״כ צרתי לפניו אגיד. ושיח הוא תפלה קבועה. והכי הביא הרי״ף כאן סוגיא דעבודת כוכבים והכי מבואר בירו׳ ברכות פ״ד ה״ד אית תנוי תני מתפלל ואח״כ תובע צרכיו ואית תנוי תני תובע צרכיו ואח״כ מתפלל מאן דמר תובע צרכיו ואח״כ מתפלל שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף וגו׳ מאן דמר מתפלל ואח״כ תובע צרכיו שנא׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה. [ובירו׳ לפנינו נתהפך בטה״ד] ממוצא דבר תשכיל בפי׳ הסוגיא דברכות הנ״ל לא כפרש״י בד״ה יכול ישאל צרכיו כגון ברכות אתה חונן ואחר כך יתפלל ג׳ ראשונות שהן של שבח. ורבינו פי׳ כן משום שהיה ק׳ דא״כ יקשה לר״א בע״ז. מש״ה פי׳ כאן בנוסח ש״ע. אבל מת״י והירו׳ מבואר כמש״כ. ולר״א צ״ל דכאן אמר שלמה לשמוע לתפלת רבים אשר יתפללו. וברבים מודה ר״א כדאיתא במס׳ עבודת כוכבים שם על משה דרב גוברי׳: וכד דייקת בס׳ דניאל בגזרת כורש שלא יבעון בעו מן כל אלה ואנש וגו׳ לא גזר אלא על בקשה לצורך השעה ולא על תפלה קבועה איש לאלהיו ודניאל לא עבר על גזרת המלך כלל אלא התפלל תפלה קבועה כל קבל די הוי עבד מן קדמת דנא ורק משום שדניאל החסיד לא עשה תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני הקב״ה. ולא כדרך המון העם בתפלה קבועה. מש״ה כתיב והשכחו לדניאל בעה ומתחנן קדם אלהה פי׳ שחשדוהו שהוא מבקש רחמים על איזה דבר לפי השעה. והוא אמר האמת דלא עבד חבולה קדם מלכא. היינו שלא עבר על גזירתו. ואחר שכן ראינו שתפלה קבועה מכונה חרב ותפלה לצורך השעה מכונה בשם קשת. יש להבין טעם כינוים הללו. והענין דכמו מלחמת תנופה לכבוש את המלך או השר הצבא שעומדים מרחוק מעומק המלחמה אבל הרבה שומרים סביביו. ע״כ תחלה תופשים בחרב להרוג את כל סביביו וכשמתקרבים אל מקום הראש טוב ונוח לירות אל המטרה להרוג את הראש. כך עיקר המטרה למצוא רצון מה׳ לצורך השעה. אבל הרבה מסטינים בינינו ובין אבינו שבשמים שמקטרגים ומעכבים את התפלה כדאי׳ בסנהדרין דמ״ד ב׳ על המקרא היערוך שועך לא בצר. ע״כ בא הרנה זו תפלה קבועה להיות זמיר עריצים. ואח״כ בא בתפלת הבקשה אל המטרה מש״ה מכונה תפלות הללו בחרבי ובקשתי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.