המאיר לעולם/א/כה
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
תנן בסוף פרק קמא דברכות (יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך וכו' להביא ימות המשיח.
והנה יש להקשות, חדא מה ששמעתי מקשים בשם בעל המחבר ספר מעשה נסים[השלם מקור] דממה נפשך אם ידע רבי אלעזר בן עזריה מדרשת בן זומא מדוע המתין עד שדרשה בן זומא ולא דרש הוא עצמו כן. ואם לא ידע מדרשת בן זומא אם כן מנא ליה דמזכירין יציאת מצרים בלילות קודם שדרשה בן זומא. והגם דלעניות דעתי אין זו קושיא דהא יכול להיות שהיה לו קבלה מרבותיו שמזכירין יציאת מצרים בלילות או שהיה לו דרשה אחרת על זה אלא שלא היה יכול לנצח אותם עד שדרשה בן זומא. מכל מקום הואיל ונפיק הקושיא הזאת מפומא דגברא רבה אמינא בה מילתא. עוד יש להקשות דמה הוא הנצחון[1]. בדרשת בן זומא הא חכמים פליגי על זה ודרשו כל ימי חייך להביא ימות המשיח:
ונראה לעניות דעתי ליישב שתי הקושיות בחדא מחתא. והוא דמה דפליגי בני מחלוקתו של רבי אלעזר בן עזריה על רבי אלעזר בן עזריה לומר דאין צריך להזכיר יציאת מצרים בלילות אין הטעם משום דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך דמשמע ימים ולא לילות. דזה אינו, דכל ימי חייך אף לילות בכלל כמו שנאמר בקללת הנחש (בראשית ג יד) ועפר תאכל כל ימי חייך דגם לילות בכלל. אלא נראה לעניות דעתי דטעם מחלוקתם תלוי בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי לעיל ד' ע"ב אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית או לא דרבי יהושע בן לוי סובר דאין צריך להסמיך גאולה לתפילה בערבית ורבי יוחנן סובר צריך. ואמרינן שם אב"א קרא ואב"א סברא. אבע"א קרא בשכבך ובקומך וכו' ואב"א סברא רבי יוחנן סובר גאולה מאורתא נמי הוה אלא עיקר גאולה לא הוה עד צפרא ורבי יהושע בן לוי סובר כיון דלא הוה עיקר גאולה עד צפרא אינו צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה. וכן נראה לעניות דעתי בזו הפלוגתא שנחלקו אם צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה או לא, דרבי אלעזר בן עזריה סובר כרבי יוחנן דגאולה מאורתא נמי הוה לכן צריך להזכיר יצאת מצרים בלילה. והחולקים עליו סבירא להו כרבי יהושע בן לוי דהואיל ולא הוה עיקר גאולה עד צפרא אינו צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה.
ועל פי זה יתיישבו שתי הקושיות הנ"ל. דהקושיא של בעל המחבר מעשה נסים בודאי לא קשה כלל על פי הנ"ל דלעולם לא ידע רבי אלעזר בן עזריה מדרשת בן זומא ומכל מקום סבירא ליה דמזכירין יציאת מצרים בלילה מסברא דגאולה באורתא נמי הוה אלא שלא היה יכול לנצח את החכמים שהם סוברים דאזלינן בתר עיקר גאולה דלא הוה עד צפרא עד שדרשה בן זומא מקרא. ואין להקשות אם סבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה מסברא דאזלינן בתר התחלת הגאולה דהוה בלילה אם כן למה לי קרא דכל ימי חייך לרבות הלילות תיפוק ליה מסברא הנ"ל דזה לא קשה מידי דכבר כתבו התוס' בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה איבע"א וכו' דכל מקום דאמרינן אי בעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא היינו משום דאין הסברא פשוטה בלא הקרא ע"ש. והגם דלרבי אלעזר בן עזריה לא נוכל לומר כן דהא איהו סבירא ליה דמזכירין יציאת מצרים בלילות מסברא הנ"ל גם טרם שדרשה בן זומא והיה לו הסברא הנ"ל פשוטה גם בלא קרא. יש לומר דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא דריש לקרא דכל ימי חייך כבן זומא רק כחכמים דסבירא להו דכל ימי חייך להביא ימות המשיח. ולילות לא צריך קרא דמסברא ידעינן דמזכירין יציאת מצרים בלילות כנ"ל. ומה שאמר ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא לא הוצרך לדרשת בן זומא רק לטעמייהו דבני מחלקותו שנחלקו עליו ולא סבירא להו הסברא הנ"ל סברא פשוטה בלא קרא. לכן דרש להו בן זומא מקרא.
וקושיא השניה גם כן מיושב על פי הנ"ל דהא בש"ס שם אמרינן שאמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח וכו' ואמרו לו חכמים לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכות עיקר ויציאת מצרים טפל. כיוצא בדבר אתה אומר ולא יקרא עוד שמו יעקב וכו'. והנה יש לכאורה להקשות הואיל ושעבוד הוא נס יותר גדול מיציאת מצרים למה באמת יזכירו יציאת מצרים לימות המשיח הלא על כיוצא בזה אמרו לקמן ל"ג ע"ב משל למלך בשר ודם שהיו לו אף אלפים דינרי זהב והיו מקלסים אותו בשל כסף, לא גנאי הוא לו. אלא ודאי דהטעם הוא דהואיל ולולי הנס של יציאת מצרים לא היה מקום לשום נס ולא לנס שעבוד דהא אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים עד היום ולא קבלו ישראל את התורה. אם כן הנס של יציאת מצרים הוא הגורם שיהיו כל הנסים וגם נס של שעבוד. לכן יזכירו נס של יציאת מצרים גם לימות המשיח הואיל ונס של יציאת מצרים הוא הגורם לנס של שעבוד. אם כן ממילא מוכח מזה דצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה אף על פי דעיקר גאולה לא הוה עד צפרא מכל מקום הואיל וגאולת לילה גרמה לגאולת יום דלולא מכת בכורות שהיה בלילה לא היה פרעה מניחם לצאת ביום, לכן גם גאולת לילה חשובה גאולה וצריך להזכיר גם בלילה יציאת מצרים כמו שצריך להזכיר יציאת מצרים גם לימות המשיח. אם כן גם לפי מה שדרשו חכמים כל ימי חייך להביא לימות המשיח גם כן מוכח דמזכירין יציאת מצרים בלילה כנ"ל אלא דלפי מה שדרש בן זומא אתא עיקר קרא דכל ימי חייך להבכי דהיינו לומר שצריך להזכיר יצאית מצרים בלילה ולחכמים עיקר קרא לא אתא להכי רק לומר דיזכירו יציאת מצרים לימות המשיח, אלא דממילא ידעינן מזה דגם בלילות צריך להזכיר יציאת מצרים ונמצא דאתי קרא דכל ימי חייך וגלי על הסברא הנ"ל דגם גאולת לילה גאולה היא וכמו שכתבו התוס' בשבועות הנ"ל. נמצא דבין לבן זומא ובין לחכמים מזכירין יציאת מצרים בלילה אלא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כנ"ל ומיושב שתי הקושיות הנ"ל:
ועל פי הנ"ל נראה לי ליישב מה שהקשה הגאון ר' ישעיה ברלין מדוע לא הביאו הפוסקים שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו כמבואר בברכות י"ג ע"ב בלי חולק. ולפי כנ"ל מיושב היטיב. דהנה באמת מצינו פלוגתא בזה. דהא כש"ס שם מקשה על זה אלא מפתה כקורא ליעקב יעקב כ"נ ומשני שאני כתם דאהדרי' קרא וכו־ ולכאורה יש להקשות דהא סיך סוך הזינן דביעקב ג"כ כתיב ולא יקרא שמך עוד יעקב ואנו מפרשין אותו שלא יעקר יעקב ממקומו רק יהא שם ישראל עיקר ויעקב טפל. א"כ גם באברהם נפרש כן. וצריך לומר דשאני ביעקב דמצינו דאהדרי' קרא סל כן אנו מוכרחין לפרש כן משא"כ באברהם דאין לנו הכרח לפרש כן לכן מסתברא לומר כפשוטו שיעקר שם אברס לגמרי ואין ראיה מיעקב לאברהם. אכן דבר זה תלוי בפלוגתא דבן זומא וחכמים הנ"ל דהא בן זומא מקשה לחכמים וכי מזכירין יציאה מצרים לימות כמשיח וכו' והשיבו לו חכמים לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שהכא שעבוד עיקר ויציאת מצרים טפל. כיוצא בדבר אתה אומר ולא יקרא עוד שמך יעקב וכו'. ולכאורה קשה מאי ראיה מיעקב שאני כתס דמציגו דאהדרי' קרא בפירוש. משא"כ בכך קרא דירמיה מהיכי תיתי לן להוציאו מפשוטו דמשמע שלא יזכירו יציאת מצרים כלל לימות כמשיח ואין לנו שוס מקרא המגלה לנו שמ"מ לא יעקר יציאת מצרים לגמרי כמו שיש לנו קרא ביעקב ואי משום קרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך מנא לן לדורשו על ימות כמשיח דילמא אתי קרא לרבות כלילות כמו שדרש בן זומא. וצריך לומר דסברת חכמים הוא דאע"ג דאין לנו ראיה מקרא שלא יעקר יציאת מצרים לגמרי שנהיה עבור זה מוכרחים להוציא קרא דירמיה מפשוטו מ"מ הואיל וביעקב ג"כ כתיב ולא יקרא שמך עוד יעקב וכו' ומ"מ מצעו דאכדרי' קרא וקראו יעקב ומוכרחים אנו לפרש מה דכתיב ולא יקרא שמך עוד יעקב שלא יהא עיקר השם יעקב רק טפל א"כ גם קרא דירמיה נוכל לפרש כן דלא יאמר עוד חי כ' אשר כעלה את בני ישראל ממצרים ככוונה שלא יהא נס יצירה מצריס עיקר. והואיל וכן א"כ גם באברהם נוכל לפרש כן מה דכתיב ולא יקרא עוד שמך אברס וכו' ככוונה הוא שלא יהא לו שם אברס לעיקר. רק לטפל ושמו כעיקר הוא אברכם. אע"ג דבאברהס אין לנו הכרח לפרש כן. מ"מ הואיל וביעקב מוכרחים אנו לפרש כן א"כ גם באברהם נוכל לפרש כן. וכמו שהביאו ראיה חכמים דבן זומא מקרא דיסקב לקרא דירמיה ולא אמרינן ביעקב דגלי לן קרא שלא יעקר שם יעקב גלי ובקרא דירמיה דלא גלי לא גלי. אלא סברי דמקרא דיעקב נשמע לקרא דירמיה כנ"ל א"כ גם באברהם נימא הכי ומנא לן דאסור לקרוא לאברהם אגרס. ולכן צריך לומר דר"א דפ"ל דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה ס"ל כבן זומא דלא דריש קרא דכל ימי חייך לרבות ימות כמשיח. משום דמשמע לי' קרא דירמיה דלא יאמר עוד חי ה' אשר הפלה וגו' מארץ מצרים וכו' כפשוטו שתעקר יציאת מצרים לגמרי וס"ל דאין ראי' מיעקב דשאני גבי יעקב דגלי קרא כנ"ל. וא"כ גם באברהם דלא גלי קרא ג"כ מפרשינן ליה כפשוטו שיעקר שם אברס לגמרי ולכן הקורא אברס עובר בעשה ולאו. נמצא דחה דתני ב"ק דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה אינו רק לסברת בן זומא ולא לסברת חכמים. אמנם אין זה מפלה ארוכה לקושיא כנ"ל דחה בכך הא דלא אתי רק כבן זומא הא אנן קי"ל כבן זומא דהא קי"ל מזהירין יציאת מצרים בלילות א"כ ממילא דקי"ל ג"כ דכקורא לאברהם אברס עובר בעשה ולאו ואמאי השמיטוהו הפוסקים. אבל לפי מה שכתבתי לעיל א"ש דגם חכמים ס"ל כבן זומא דמזהירין יציאת מצרים בלילות ולא סליגי רק בדרשה דקרא דכל ימי חייך וא"כ נוכל לומר דבדרשה דקראי קי"ל כחכמים דבן זומא דכל ימי חייך הוא לרבות ימות כמשיח וכן מסתבר משום דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ קי"ל כחכמים דמזלירין יציאת מצרים לימות כמשיח ומפרשינן לקרא דירמיה שלא יאמר עוד חי ה' אשר כעלה אתכם מארץ מצרים לומר שלא תהא יציאת מצרים עיקר רק טפל וראיה מקרא דיעקב כד'ל וס"ל דאע"ג ונקרא וירמיה אין לנו קרא כמגלה לנו שלא נפרש אותו כפשוטו מ"מ מקרא ויעקב נשמע לקרא וירמיה וא"כ גם גבי אברכם נוכל לפרש כן שלא יעקר שם אברם לגמרי רק יכא אברכם מיקר ואברם טפנ וא"כ כקורא לאברהם אברם אינו עובר בעשה ולאו ושפיר השמיטו כפוסקים כך וכקורא לאברהם אברם עובר בלאו ועשה:
היוצא לנו מכל כנ"ל דמכ דפליגי חנאי אם נחכירין יצי"מ בלילה או לא פליגי בזו כסברא. דמ"דדאין מזהירין ס"ל והואיל ומיקר גאולכ לא כוה בלילה רק ביום לכן אין צריך להזכיר וכוא כסברה ריב"ל דס"ל דא"5 לסמוך גאולה להפילה בערביח. ומ"ד וצריך להזכיר יצי"מ בלילה ס"ל דאפ"ג ולא כוה מיקר גאולה בלילה מ"מ הואיל ולולא גאולה לילה לא היה גאולה ביום לכן גם גאולת לילה חשיבא גאולה ונתר כהחלה כגאולה אזלינן שהיה בלילה כסברה ר"י דס"ל מה"ט וצריך לסמוך גאולה להפילה בערבית:
והנה יש להקשות לכאורה וכאן ס"ל לר יוחנן ואזלינן בתר כמחלת כגאולה אפ"ג ועיקר הגאולה לא הוה מו כיום מ"מ אזלינן בתר ההתחלה שכיה בלילה מטעם שהיא הגורמת לגאולת יום כנ"ל. ואילו בתענית כ"ט ע"א כ"ל לר"י ואלו הוה כחם לא קבעתי' אלא בעשירי משום ורובו של היכל בו נשרך. ורבנן אתחלתא ופורענוחא עויפא הרי חזינן וס"ל לר"י ואע"ג ואותו המעט שנשרף ההיכל בתשעה באב גרמה להיות ההיכל וולק וכולך מר תומו בעשירי באב מ"מ לא אזלינן בחר ההתחלה רק בתר סופו. אמנם אין זו קושיא ונכי וס"ל לר"י וצריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית ג"כ מ"מ מווה הוא ועיקר הגאולה לא היה רק ביום וכן שם בתענית ס"ל ג"כ ועיקר יום כתענית צריך להיות בעשירי ורק למבין כמיכת גאולה להפילה אנו הולכין גם בתר תחילת כגאולה שכיה בלילה והא ר"י לא קאמר שא"5 לסמוך גאולה לתפילה רק בערבית ולא בשחרית רק ס"ל וצריך להזכיר בשחרית וגם בלילה. וזה שייך למנין סמיכת גאולה לתפילה ויכול לסמוך בשניכם בשחרית ובערבית. משא"כ לענין תענית ואי אפשר לגזור תענית בשני ימים רצופים ואין מטריחין על כציבור יותר מראי כמו שכתב כב"י באו"ח סימן תקמ"ט למנין חמנית י"ז בתמוז ולא רצו לגזור גם בט' בתמוז משום ואין מטריחין על כציבור יותר מראי להתפנות שני ימים במורש אחר וא־כ פשיטא שאין מטרימין על כציבור להתענות שני ימים רצופים. משו"ה הואיל ואי אפשר להתמנות בתשיעי ובעשירי ואין יכולים לגזור תפנית רק יום אחו ס"ל לר"י ויותר טוב לקבוע כתענית בעשירי שבו כי' מיקר שרפת כהיכל וא"כ לק"מ ור"י אור"י. וגם אין להקשות על ר"י בתפנית שם מכא וס"ל לר"י גופא אשו משום חציו בב"ק כ"ב מ"א ומיין בנ"י שם שהקשה לר"י איך מותר לכוליק נר במרב שגת סמוך למשכה והיא וולקת והולכת בשבת כלא כל מה שרולקח בשבת כדל כאילו הוא מוליק בירים מומייב מיתה משום סברא זו כמבואר מדם וב"ק שם. ותירץ כנ"י שם ואין ככוונה וכל משכו ששולף כדל כאילו מוליק גירים בשמת שרפת המשכו אלא ורומה כאילו בשמת הולקה בתחילה היה שורף כולו ביוים בשמת הולקה הואיל וממילא ישרוף שוב בלא שום מעשה רק ברוח מצויה ועיין בסנכררין ע"ז ע"א בתוס' ד'ה סוף חמה וכו' וא"כ שפיר מותר לכרליק נר סמוך לחשכה במ"ש ולא חשיב כמוליק בשבת רק כאילו שרף כל כנר בשמת הולקה קורם לשבח ע"ש גנ"י. וא'יכ לכאורה כעוברי כוכבים שהוליקו ההיכל בע"ב סמוך לערב נכי ולא נשרף בנדב רק מקצת כהיכל מ"מ הואיל וס"ל לר"י אשו משום חציו א"כ כדל כאילו שרפו כל כהיכל בנדב בשפת הדלקה וא"כ אמאי קאמר ל"י ואילו הוה כתם היה קובע כתענית נעשילי משום בנו נשרף רובו של היכל ואדרבה משוב כאילו נשרף כל כהיכל בנדב בשמת הדלקה. אך לק"מ דנכי ולפנין חיוב כמרליק בין ממון ובין מיתה חשיב כאילו נשרף כילו בשפת הדלקה. וכן לענין שחיטה ובעינן כח גברא משיב כאילו נעשה נדי אדם עיין בסנהדרין ע"ז פ"א בתוס' דה סוף חמה. מ"מ כדבר הנשרף לא חשיב כשרוף תיכף ומיד משעת הדלקה. ולכן לפנין קביעת יום תענית על שרפת בית קדשינו יותר ראוי לדעת ר"י לקבעו ביוה משירי באב שבו נשרף רוב כהיכל וראי' לזה דהא קי"ל דהמכה למגרו מכת מוח חייב מיתה אפ"ג שלא מת כמוכה פד זמן רב מ"מ הואיל ומת כמוכה מיי כמכה חייב §יתכ כמכה. וא"כ צ"ל ומיקר כחיוב הוא פל שמת ההכאה דחשיב כאילו הרגו לגמרי בשעת ההכאה אלא שגזכ"כ הוא שלא ימיתו את כמכה מד שימות כמוכה בפועל. דאליכ אמאי חייב כמכה מיתה הא אח"כ אנוס הוא וכמו שהקשה כנ"י בפ"ב דב"ק למ"ד אשו משום חציו. אלא ודאי צ"ל ועיקר החיוב שנתחייב כמכה הוא על שעת ההכאה שמשיב כאילו מת המוכה מיד הואיל והכהו מכה שסופו למות ממנו אבל מ"מ כמוכה מדיין משיב כמי גמור ולכן גזרה כתורה שלא יומת כמכה פד שימוש כמוכה בפועל. ולכן קביעת כתענית לבני כמוכה שמלוה להתמנות ביום שמת בו אביו ואמו אשר הוא משום דאתרע מזלייכו באותו יום. אינם מתענים יום שככה אוחו כמכה רק יום שמת בו בפועל. דאפ"ג ולענין חיוב כמכה משיב כאילו הרגו בשעת ההכאה מ"מ כמוכה מדיין משיב הוא כהי גמור לכל דבר מד שעה שימות בפועל ולכן עיקר רימותא של מזלייכו אינו אלא ביום מיתתו בפועל לא בשמח הכאה. וכן הוא ממש למנין קביעת כתענית על שרפת בית כמקדש שהעיקר שבאותו יום אתרע מזלייכו של שונאי ישראל לכן אין להשגיח על מעשה התחלת השרפה רק על כיום שבו נשרף רוב כהיכל אפ"ג דלענין עונש כעובדי כוכבים ששרפו את בית כמקדם חשיב כאלו שרפוהו כולו בשעת כהדלקה בט' באב מ"מ למנין קביעות יום כתענית אינו כן וכל זה פשוט. ועיין בב"ק י"ז ע"ב בתוס' ד"ה זרק וכו' ודל נראה ואם זרק אבן או מן על ככלי וגא אמר וקדם ושברו דפשיטא וחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו' הרי מבואר בהדיא משם דאפ"ג והזורק חן על ככלי חייב על מעשה הזריקה ואם היה נשבר ככלי פ"י הזריקה של כמן היה חייב כזורק על מעשה הזריקה דחשיב כאילו שברו בשעת זריקה דאל"ה אמאי יתחייב הא אמר שיצא כמן מחתת ידו אנוס הוא כמש"כ הנ"י שם. מ"מ זה אינו רק אם נשבר פ"י הזריקה שלא מ"י אמר אבל אם קדם אחר ושברו חייב כשני ולא חשבינן ליה כאלו מנא תבירא תבר. וא"כ הכי נמי לענין שריפת כביכ"מ הואיל ולא נשרף כולו בנדב רק נגמר שריפתו בעשירי באב משוב כאלו נפשה כל כשריפה ביום עשירי ולכן ראוי לקבוע כתענית ביום עשירי זו היא סברת ר'י שס"ל שיותר ראוי לקבוע כתפנית בעשירי וכל זה פשוט: אך יש להקשות על דברי הנדס בברכות ד' בפלוגתא דר"י * וריב"ל אם צריך לסמוך גאולה לתפילה במרבית דלפי כמבואר שם מודו חרווייכו ועיקר גאולה לא היה בלילה רק ביום אלא יס"ל לר"י והואיל ומכ"פ גם בלילה היה גאולה במקצת לכן צריך לסמוך גם בלילה גאולה לתפילה. ולפי מה שביארתי הוא דוקא משום שיכולין אנו לסמוך גאולה לתפילה גם בלילה וגם ביום. אבל אם היה באופן שלא נוכל לסמוך רק באחד מכם ראוי שלא יסמכו גאולה לתפילה רק ביום שאז סיחה הגאולה כעיקרית ומשו"ס לפנץ קביעה ההפניה על שריפה ביה המקדש שאי אפשר לקובעו בשני ימים רצופים יוסר ראוי לקובעו בעשירי לרפת ר"י. וא"כ יש צהקשוס לכאורה דהא כמצוס עשה דוהגדת למך ביום ההוא וכר אשר היא מצום נוספת בליל ט"ו בליםן להפר ביציאת מצרים נוסף כיל מה מצנווינו להזכיר יציאת מלריס בכל השנה ביום ובלילה כמו שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. והיא מלוה שיש לה זמן קבוע דוקא בליל נו"ו בניסן ולא ביום כי"ו כמבואר בהגדה יכול מראש סודש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלד.ן ד לימר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואגב אורהא אכתוב מה דקש: לי בזה המאמר דבשלמא מה דאמר יכיל מראש חודש א"ש דבפיר היינו טועים דמר"ה יתחיל חיוב בכיפור יציאת מצרים דהא כתיב בקרא מקודם והגדת לבנך נו' ועבדת את העבודה כזאת בחודש הזה ש"מ דמשעת תחילת החודש מתחיל חיוב כעבודה הזאת והואיל ואי אפשר לומר דעל מ"ע דמצה ומרור קאי דנהדיא קבעה התורה זמן אכילתם בליל ט"ו. כמו לכתיב בערב תאכלו מצית. ומרור אתקיש למצה. לכן היינו טועים דעל מצות ההגדה גאמר. ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה שיתחיל חיובו מר"ה. וכיוצא בזה מצינו בהגיגה ט' ע"א על קרא דבחודש השביעי תחוגו אותו. יכול יהא חוגג וכולך כל החודש ת"ל אותו וכי'. וא"כ כ"נ הואיל וכתיב ועבדת וגו' בחודש כזה היינו טועים כנ"ל. אבל מה דקאמר אמ"כ אי ביום כהוא יכול מבעוד יום וכו' זה הוא תימא דמאיזה מקום יבוא לנו הטעות שיתחיל חיוב ההגדה בעוד יום של י"ד בניכן. .הא מעיקרא כתיב זכור את יום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' וידוע הוא שיום היציאה ממצרים הוא יום ט"ו לא יום י"ד וע"ז כתיב והגדת לבנך ביום כהוא לאסר מבואר בהדיא דעל יום ט"ו נאמר ואין שום מקום לטעות דקאי על יום י"ד. ואדרבה לאידך גיסא היינו יכולים לטעות דאולי מ"ע דהגדה הוא דוקא ביום ט"ו לא בליל ט"ו כפשטי' דקרא והגדת לבנך ביום כהוא וכו' דמשמע דיוס ממש ולא בטלה. ואפילו אם נאמר דגם לילה בכלל יום כמו שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דגם ליל שבת בכלל(עיין בטורי אבן במגילה ז' ע"ב ד"ה סעודת פורים וכו' ע"ש) מ"מ היינו יכולים לטעות דגם ביום ט"ו יכול לקיים מ"ע דהגדה אם לא קיים בלילה כמו בקידוש של שבת דכתיב זכור את יום השבת לקדשו ומבואר בפסחים ד' ק"ה דאה נא קידש בליל שבת זמנו כל כיוס. ואין לומר דבאמת מה דאמר אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ככוונה על יום ט"ו לא על יום י"ד. דז"א דא"כ כול"ל יכול ביום. ומדקאמר יכול מבעוד יום מבואר דעל יום י"ד קאי וא"כ קשה כנ"ל. ונראה לי ליישב על פי מה שכתב כרש"ל בתשובה סימן ס"ח דאע"ג דקי"נ דיכול להתפלל של שבת בערב שבת ואומר קדושה על ככוס כמבואר בברכות כ"ז ע"ב מ"מ בכניסת שמיני עצרת אין לקדש על הכום מבעוד יום של יום ז' לחג משום דאיך יעשה עם ברכת לישב בסוכה דאי אפשר לו לברך דא"כ הו"ל תרתי דסתרי אהדדי וגם אי אפשר שלא יברך דלמה יגרע רבד כה דלא דמי להא דקי"ל דבשמיני עצרת מתיב יתבינן ברוכי לא מברכינן דשאני כתם שכבר נכנס חג שס"ע ממש א"כ ישיבה בסוכה אינו אלא מדרבנן ולא תיקנו חז"ל ברכה על זה היי:■ ל וסתרי אהדדי אבל כאן קודם שתבוא כלילה דעדיין הוא חייב בסוכה מן כתורה אין לגרוע הברכה. וכתב עוד שם דאין לומר דהואיל וכבר קיבל עליו קדושת שמיני עצרת וקי"ל דתוספות מחול על הקודש הוא דאורייתא א"כ גם אז פטור מסוכה כמו בעיצומו של יום שמ"ע. דז"א דנהי שמוסיפין ממול על כקודש כדאשכחן רב צלי של שבת בערב שבת אבל מ"מ לא לכשות לילה שהרי ק "ש בל ערבית היה אומר בעונתה. ומשו"ה ג"כ אין ראוי לספור ספירה בליל שבת יאמר קידוש עד לילה ע"ש באורך ומבואר מדבריו דלא מכני קבלת שבת או יו"ט מבעו"י רק להמשיך קדושת יום כבא על כוך יום העבר דהיינו לאסור אז במלאכה שהוא תלוי בקדושה היום וכן לומר קידוש על הכום משום שהוא תלוי ג"כ בקדושת היום. אבל פשיטא דבשביל קבלתו את השבת מבעו"י לא נאמר דמשובה אותה השעה ליום מחר לענין שארי דברים שאינן תלויס בקדושת שבת כגון נדה שמל יום ז' שלה בערב שבת בודאי דאינו מועיל קבלת שבת שלה מבעו"י שתוכל לטבול קודם צאת ככוכבים דהא מה שיכולה לטבול בלילה אין זה בשביל קדושת שבש. דגם בחל יום שמיני במול יכולה לטבול בכניסת ליל שמיני. נמצא דהיתר טבילתה בלילה אינו בשביל קדושת שבת אלא מקרה הוא שקרה שחל ליל שמיט בשבת. לכן אינו מועיל קבלת שבת מבעו"י להתיר לה לטבול קודם הלילה דלא מכני קבלת שבת מבעו"י רק לכוסיך קדושת יום הבא על סוך יום כעבר אבל לא לומר דבאמת שייך אותה כשעה למעת לפת של ממר לעני[ דברים שאינם תלויס בקדושת שבת רק בהתחלקות הימים, ואפילו להחמיר אינו מועיל קבלת1שבת לכחשב כיום מחר לענין דברים שאינם תלוים בקדושת שבס. כגון אשה שקבלה שבת מבעו"י ופירטה נדה קודם בוא כלילה דאם היינו תושבין אותה כשעה ליום כמחרת לא היתה יכולה לטבול עד ליל שבת של שבוע כבאה כדין אם ראתה בשבת. אבל באמת יכולה לטבול מן כתורה בלילה השייך ליום ו' כבא כמו בראתה ביום ו' (ועיין בש"ך ביו"ד סימן קצ"ו ס"ק ד') וזה הוא החילוק בין קידוש לק"ש דבקידוש מסקינן בברכות שס דאומר קדושה על ככוס והוא משום דתלוי בקדושת שבת כנ"ל. ואילו בק"ש כתב הרא"ש בריש ברכות שהיה ממתין עד צאת הכובביס והוא משום דקריאת שסע אינו בא מקדישת שבת דהא אך בהול חייב לקרוא ק"ש של ערבית. ואך אם לא היה נוהג חובת ק"ש שצ ערבית רק בליל שבת מ"מ מדאינו נוהג ק"ש של ערבית רק בלילה (דביוס יש חיוב ק"ש אחרת של יום אבל ק"ש של ערבית אינו ניהג רק בלילה) א"כ ש"מ דאינו תלוי בקדושת שבת דא"כ לא היה חיובו נתלה במה שהוא לינה דהא לענין קדושת שבה אין חילוק בין יום השבת לליל שבה ונגדאינו נוהג ק"ש של ערבית רק בלילה ש"מ דאינו תלוי בקדושת שבת לחוד רק בלילה תלוי מילתא לכן אינו מועיל קבלתו שיהא רשאי לקרות ק"ש אז דהא מ"מ אינו לילה, אבל קידוש נוהג מצותו כל המעת לעת של שבת דאם לא קידש בלילה חייב לקדש ביום וכולי יומא זמנו רק משום זריזות מקדשין בלילה כדמבואר בפסחים ד' ק"ה. ש"מ דקידוש עיקר חיובו בשבת הוא משום קדושת שבת לכן יכול לקדש גם קודם הלינה ע"י קבלהו את כשבת מבעו"י. ודשו"ה פסח ומצה ומרור אע"ג דאינם נוהגים רק ביו"ט של פסח מ"מ הואיל ואינם נוהגים רק בלילה ולא ביום צריכין שיהי' דוקא בלילה ממש ואינו מועיל לזה קבלת יו"ט מבפו"י לענין שיהא רשאי לקימס קודס כלילה כמו שכתבו התוס' ר"פ ע"פ צ"ט ע"ב. וכן ספירת העומר אפילו למ"ד דאם לא ספר בלילה סופר <:*וס בברכה א"כ חזינן דמצית ספירת העומר אינו תלוי ןיקא בלילה רק נמשך חיובו כל מעת לעת. מ"מ אינו מועיל קבלת שבת ויו"ט מבעו"י שיהא יכול לספור קידם הלילה. דאם דיך משל יום כשבת הוא יום שביעי לספירת העומר מה שהוא יום שביעי לספירה חינו תלוי בקדושת שבת אלא מקרה הוא שקרה לכן אינו מועיל קבלת שבת מבעו"י שיהא יוכל אז לספור ספרכ"ע דאיך יאמר היום שבעה ימים לעומר ובאמת עדיין הוא יום ששי דלענין ההחלקות הימים אינו משתנה המהים בשביל קבלה שגה מבעו"י. ולכן אם קיבל עליו קדושה שמיני מצרה מבמו"י אינו נפטר בשביל כך מן מורה ממצוח סונה מד כלילה ממש דחה שפטור מכ"ה נשמ"מ מסוכה אינו בשביל קדושה שמ"ט דהא גם בשאר ימוה כשנה פטור בטבור שבעה ימי הסג. א"כ סזיגן דחה שפטור גשמ"ט מסוכה אינו בשביל קדושה כיום דגם אם יום שמיני לא היה קודש ג"כ היה פטור אז מסוכה משום שכבר סברו שבטס ימי כמג כמו שפטור בשאר ימוח כשנה מסוכה ולכן אינו מוטיל מה שקיבל עליו קדושה שנדט מבמו"י לפטור ממצות סוכה. ולכן שפיר כהב כרש"ל דאמ"ג שקיבל עליו מבמו"י קדושה שנדע מ"מ חייב בסוכה מן כתורה מד כלילה. זה הוא שיטה כרש"ל. והט"ז באו"ח סימן חרס"זמולק סל מכרשיל וס"ל דמ"י מה שקיבל עליו מבטו"י קדושה שמ"ט נפטר מחיוב סוכה מן התורה, ולפי כמבואר לעיל אין זה טענה כלל (ובמקום אחר הארכתי במזהי"ת בזה לבאר שדברי מכרש"ל נכונים וכטיקר כדבריו ואין כאן מקומו):
ולפי הנ"ל מיושב מה שכקשהי סל הא דאמרו בהגדה אי ביום כהוא יכול מבטו"י. דאיך יבוא לנו הטמות כזה. ולפי זה מיושב דכטסוה יהיה דמצוה הגדה טכג כל כמעה לטח של יום נרו בניסן דהיינו אם לא קיים מצוה הגדה בליל ט"ו יהיה מחויב לקיים זאה ביום כרו כמו בקידוש וא"כ היתה מצוה הגדה הלויס בקדושה היום הואיל ואינו נוהג רק בירט כראשון של פסח וגם נוהג בלילה וביום. וא"כ אם קיבל עליו קדושה יוייט מנטו"י היינו טופים שיכול לקיים מצות הגדה אז קודם הלינה כמו בקידוש דקי"ל דאם קיבל עליו שבה מגמרי אומר קדושה על הכום. ושפיר קאמר אי ביום כהוא יכול מבמרי דהואיל דכחיג ביום כהוא היינו טועים דמצוה הגדה זמנה כל כיום דאם לא קייס בלילה יקימנה ביום נרו כמו בקידוש וא"כ יכול לקיים מצוח הגדה גם מבעדי של ערב פסח אם קיבל עליו קדושה ירט מבערי. ומל זה קאמר ה"ל בעבור זה דהיינו בשמה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ומצה ומרור ידמינן דאין זמנם רק בלילה ואם עבר ולא אכל בלילה אין לו השלומין דאהקשו לפסח דכסיב ביה ואכלו את כבשר בלילה כזה כמו שכתבו התוס' בר"ס פ"ס ולכן אך אם קיבל עליו קדושה ירט מבערי אסור לו לאכול פסח ומצה ומרור קודם כלילה כמש"כ התוס' שם הואיל ואינו נוהג רק בלילה והואיל וחובה הגדה אינו רק בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ממילא אין זמן הגדה רה בליל נרו ואם מבר כלילה ולא אמר הגדה אין לו השלומין ביום:
ונחזור לעניננו דמצוה הגדה גליל פסח אינו רק בלילה ואם מבר כלילה ולא אמר אין לו השלומין ביום. וא"כ קשה מובס הואיל ומצות הזכרה יציאה מצרים של כל כשנה מיקר כחיוב הוא ביום משום דעיקר כגאולה לא היה עד כיום אלא דקי"ל דגם בלילה מזהירין יציאה מצרים הואיל וגם בלילה היה קצת גאולה כמו דס"ל לר"י לענין סמיכה גאולה לתפילה. וא"כ מה נשתנה מצות והגדה לבנך וכו' שיהיה חיובו דוקא בלילה ולא ביום הא אדרבה סיקר כגאולה לא היה סד כיום :
וליישב זאת נקדים מהמילה להבין דברי כש"ס בריש ברכוה ד מ"ב בפלוגסא דר"י וריביל לענין אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בסרביה או לא דר"י סובר דצריך לסמוך משוה דגם בלילה היה קצת גאולה וריב"ל סוגר דאין צריך לסמוך דאון אנו משגיחין מג זה מה שכיה גלילה קצה גאולה. אבל בין ר"י ובין ריב"ל סוברים דבלילה לא היה רק קצה גאולה. וקשה סובא דזה הוא נגד כסברא דלכאורה מיקר כגאולה היה בלילה אז הרג ה' במצריה כל במר ובשביל זה נפרצה פרטה לשלהם וזה מא מיקר כגאולה ומה בכך שלא יצאו ממצרים מד עצם כיום הא זה לא היה בשביל עיכוב מפרטה רק הם לא אגו ללכה ממצרים מד עצם כיום וזה הוא בשביל ציוי כשי"ה שציוה לכם נדי מפה ס"ה ואתם לא הצאו איש מפהח ביהו מד בוקר וא"כ אדרבה מיקר כגאולה היה בלילכ. ועוד קשה סגרה כשיים דגבביל שזמן , גאולה לא היה בלילה א"צ לסמוך גאולה להפילה בלילה. הא גם ביום לא כי' זמן גאולה לק ביום מ"ו ניסן ולא בשאר ימוה כשנה. ואי־כ אם אזלינן גהר זמן כגאולה מהראוי שלא יצטרכו לסמוך גאולה להפילה רק גיויט ראשון בל פסח ולא בשאר ימוה כשנה. וטור צריך להבין מה שנחמבטו המפרשים גמצוה דוכגדה לבנך ביום כהוא לומר ככיא נדע לספר ביציאה מצרים גליל ט"ו כמבואר גרמב"ם כלכוה ממן ומצה סרק זי הלכה א'. ונהחנטו נזה המפרשים כא בכל לילוה כשנה ג"כ יש 'חיוב הזכרה יציאת מצרים דקי"ל מזהירין יציאה מצרים בלילה וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ אין חילוק נין ליל נדו בניסן לכל כלילות:
וליישב כל זה נקדים עוד לכגין מה דאמרינן בהגדה של פסח בכל דור ודור חייב אדם לראוה אה עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדה לבנך ביום כהוא לאמר בטבור זה עשה כ' לי נצאחי ממצרים לא אה אבותינו בלבד גאל כקנ"ה אלא אף אוהנו גאל ממכם שנאמר ואותנו הוציא משם לממן כביא אוחנו לחה לנו את כארץ אשר נשבע לאבותינו. וקשה דלכאורה הוא כפול לשון דכנר אמר בכל דור ודור חייב אדם לראוה מצמו כאלו הוא יצא ממצרים וא"כ מה הוצרך לומר סוד לא אה אגוחנו בלבד גאל כקג"ה אלא אף אותנו גאל פמכם וכו' דהא זה הוא מה דאמר בכל דור ודור וכו'. ואין לומר דבאמה אינו אלא דבר אחד אלא דהני וכדר מפרש דחה טטם חייב אדם וכו' משום דלא אח אבוהינו בלבד וכר. דז"א דא*כ לא היה לבטל'ההגדה לנקוט שני פסוקים דטל הא דאמר בכל דור ונו' נקט קרא דוכגדה לבנך ומל הא דאמר לא אה אבותינו ונר נקט כקרא דואוהנו הוציא משם וש"מ דלאו מילהא מדא הוא רק בני דברים. ובאמח בנוסח הכגרה של הרמב"ם נאמר בנוסח אמר וז"ל. ובכל דור ודור חייב אדם לראוה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שלא אה אבוהינו בלבד גאל כקב"ה אלא אף אומנו גאל שנאמר ואוהנו הוציא משם ונו' ומל נוסחו של הרמב"ם נוכל לדחוק ולאמר דהנא וכדר מפרש משום דמניא רק פסוק אמד. אבל לפי נוסח שבכל הגדות שלנו קשה טובא:
וליישב כל זה נראה על סי מה שכתבו המפרשים בטעם כחסזון שכיה ביציאה מצרים משוה דאם היו ישראל משהכים סוד במצרים היו משוקעים כממשים שפרי טומאה ולא היו יוצאים מוד משם למולם. וזכו מה דאמרינן בהגדה. ואילו לא הוציא כקב"ה אה אבוהינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משומבדים היינו לסרמה במצרים. ולכאורה הא גם אם לא הוציא כקב"ה את אבוהינו ממצרים באותו הזמן שיצאו מ"מ כאשר נשלם ארבע מאוה שנה היה כקנ"ה צריך להוציאן בכדי לקיים הגטמחו לאברהם. אלא ודאי כנ"ל. וכן אמרו במדרש ס' בא א"ר שממון גדולה מיבחן של ישראל שנגלה כקב"ה במקום מבודה זרה.ובמקום טינוסוה ובמקום טומאה בשביל לגאלן. משל לככן שנפלה הרומסו לגיה הקברוה אמר מה אעשה לטמא אה סצמי אי אפשר ולהניח חרומהי אי אפשר מוטב לי לטמא אם מצמי פטם אחד ומוזר ומטהר ולא אאבד אם סרומהי. כך ישראל כן הרומתו של כקב"ה וכר. ומדברים אלו מוכס דאם לא גאלם כקב"ה אז היו שונאיכם של. ישראל נאבדים כמו הרומה שנפלה בביח כקברוה. ולפי זה ביו שני מניני גאולה ביציאה מצרים כאמה היא גאולה, כגוף שנצולו משעבוד בחומר ולבניר. והכניס היא גאולת הנפש דאיתא בפרקי ר' אליעזר בשעה שהפיץ כ' אם העמיס בדור הפלגה הביא שנעים שריס של מעלה ונסן לכל שר ושר אומה אסת שסכיה תסס כשר וישראל נפלו בחלקו של הקב"ה שנאמר בכנחל עליון גויס בהפרידו בני אדם וגו' כי הלק כ' עמו וגו' ואם לא היה הקב"ה גואל אז את אבותינו ממצרים היו נפשותיהן של ישראל נשקעים תחת ברו של מצרים. וזי היא גאולה השייך לנפש. ולפי זה א"ש מה דאמרינן בברכות ד' דעיקר גאולה לא כוי עד לפרא דאע"ג דסרעה נתן נהם נצאת בלילה מ"מ זה לא היה רק גאולה וחירות להגיף שניצלו משעבוד אבל גאולה לנפשותיהן עדיין לא היה להם שכל זמן שלא יצאו מארץ מצרים לגמרי עדיין היו באותה כסכנה שלא ישתקעו נפשותיכם תהת שרו של מצרים. וזו היא הכונה מה דאמריגן בהגדה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו' לא את אבותינו וכו' כי לסי דברי כנ"ל אין כאן כסל לשון. דכבעל הגדה מבאר לנו פני עניני הגאולות דמתסילה ביאר לנו גאולה השייך לגיף ועל זה אמר דחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ודייק לומר כאילו אבל לא שיצא ממש דהואיל והגופים שלנו עדיין לא היו בעולם אז וא"כ לא היינו מעולם במצרים ואיך שייך לומר שיצאנו משם אכתי לא עייליתיה אסיקתיה לכן אמר כאילו יצא ממצרים דכיאיל ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו' וא"כ חשוב כאילו אנחנו יצאנו ממצרים ועל זה מביא הפסוק והגדת לבנך דמוכח מכל הפשוק דעל גאולת הגופים הכתוב מדבר מדציוה דוקא מצות ההגדה בלילה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניו ולא ביום ש"מ דעל גאולת כגוף ככתוב מדבר שגאולת כגוף היתה בלילה. ואח"כ אמר בעל ההגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמכם כלומר שאותנו גאל ממש כמו את אבותינו ולא מחשב כאילו גאל אותנו וקאי מג גאולת כנפשות דבזה שייך לומר דגם אותנו הדור כאחרון גאל ממש משרו של מצרים דהא כל הנפשות אף מדורות כעתידין להולד נבראו בששת ימי בראשית וגם נפשות של דיר האחרון היו אז במציאות ולולא שגאל הקב"ה את אבותינו פירוש נפשותיהן משרו של מצרים היו גם נפשותינו משועבדים תחת שרו של מצרים וא"כ אף אותנו גאל ממש כמו את אבותינו וע"ז מביא הפסוק ואותנו הוציא משם וגו' דמוכח מכל כפסוק דקאי על גאולת הנפשות והוא דבכל מקום דמיחס כפסוק יציאה ממצרים להקב"ה ככוונה על כמכות ששלח הקב"ה למצרים שעל ידי זה הוכרה פרעה לתת לכס רשות לצאת וכוה כמו שהוציאם הקב"ה בעצמו דבלא"ה לא שייך לומר שכקב"ה הוציאם דהא לא תפס כקב"ה בידו של כל אחד מישראל והוציאו אלא דהכוונה כנ"ל דע"י ששלח המכות למצרים חשוב כאילו הוציא הקב"ה בעצמו אח ישראל ממצרים וזה הוא מה דכתיב בס' בא. זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה. פירוש דחה שיצאתם ממצרים מיוחם לכקב"ה שהוא הוציא אתכם מזה ועל ידי מה ע"י החוזק י־ שעשה במצרים במה שיסרס בעשר מכות נמצא דחה שמייחג יציאתם ממצרים להקב"ה הוא מצד המכות ששלח על מצריה. אבל בפסוק דאוסנו הוציא משם כתיב מתחינה ויין ־ אותות ומופתים גדולים ורעים בפרעה ובכנ ביתו לעינינו ואס"כ כתיב ואותנו הוציא משם וגו' מבואר הוא דמיתס להקב"ה פעולת ההוצאה מלבד כמכות ששלח על כמצרים אלא ודאי דעל גאולת כנפשות ככתוב מדבר דמלבד המכות ששלח על כמצרים. והוציא אותנו על ידי זה משעבוד כגופים. הוציא אותנו הקב"ה היינו את נפשותינו מהיותם תחת שרו של מצרים והכניסנו לחלקו. וזה הוא מה דמסיים למען הביא אותנו נתת לנו את כארץ וכו' וידוע הוא דעיקר מה שנתן הקי"ה לישראל את ארץ כנען הוא בעבור שלמות כנפשיי דלא נתן הקב"ה לישראל את ארץ כנען לאכול מפריה ולשבוע מעובה רק כדי לקנות שלמות כנפש כידוע מעלת הדר בארץ ישראל כמבואר בסוף כתובות:
היוצא לנו מכל הנ"ל דשני מיני גאולות היה ביציאת מצרים האמת היא גאולה השייך לגוף והיא היחה עיקרה בלילה והשנית היא גאולה כשייך לנפש והיא היסה מיקרה ביום אלא שהסיבה לגאולה זו היחה בלילה. ופל זה כיונו חז"ל בברכות ד' באמרם עיקר גאולה לא הוה אלא ביממא וגאולה במקצת היתה בלילה. ולענ"ד יש לכוון זה בלשון כפסוק דבפרשה ראה כתיב שמור אח חודש האביב ועשית פסח לה' אלכיך כי בחודש האביב הוציאך כ' אלהיך ממצרים לילה. ועוד כתיב שם שבפת ימים תאכל עליו מצות למס עוני כי בחפזון ילאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. הרי דבפסוק כראשון נאמר הוציאך כ' אלכיך ממצרים לילה ולא כתיב מארץ מצרים. ובפסוק השני נאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ונראה דהכוונה היא על סי כנ"ל דשני מיני גאולה היו אז וגאולת הנפש היתה עיקרה ביום וכל זמן שנשארו במצרים עדיין היו מסוכנים שלא ישתקעו תמת ממשלתו של שרו של מצרים ולא לחנם הקפידה כתורה שלא יוסיפו לשוב למצרים עוד. לכן על גאולת לילה יתכן לומר שיצאו ממצרים פירוש משעבודם ומעול של אנשי מצרים אבל עדיין לא יצאו מארץ מצרים. ועל גאולת יום שיצאו ממש מהארץ שייך לומר שיצאו מארץ מצרים. לכן בפסוק הראשון דמדבר מגאולת לילה דהא כתיב הוציאך ה' אלכיך ממצרים לילה. לכן כתיב ממצרים ולא כתיב מארץ מצרים. ובגאולת יום דבו מיירי כפסוק דלמען הזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכו' דבפסוק זה לא נאמר לילה רק יום צאתך והיינו דדייק וכתב מארץ מצרים משום דגאולת יום אשר גופם כבר היו נגאלים וגאולה זאת אינה שייך רק להנפש אשר בעוד היו על אדמת מצרים היו מסוכנים בל ישתקעו תמת שרו של מצרים. לכן נאמר את יום צאתך מארץ מצרים וכו'. ובפרשה בא דכתיב זכור את היום כזה אשר יצאתם ממצרים מיירי ג"כ בגאולת לילה דהא כתיב להלן והגדת לבנך ביום ההוא לומר בעבור זה עשה ס' לי בצאתי ממצרים. ודרשו חז"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שהוא בלילה. ומדהקפידה כתורה על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים שיהיה דוקא בלילה מכלל דבגאולת לילה ככתוב מדבר. לכן כתיב זכור את היום כזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ולא כתיב מארץ מצרים כנ"ל:
ועל פי זה יתפרש לנו לשון כפסיק בס' בא ליל שמורים הוא לס' להוציאם מארץ מצרים הוא כלילה כזה לה' שמורים לכל בני ישראל למרותם. ולכאורה הוא כפול לשון. ומתחילה אמר ליל ואח"כ אמר לילה. וטל פי הנ"ל יובן היטיב דידוע הוא דכחילוק בין ליל ללילה הוא כך דכל מקום שנאמר ליל הוא דבוק למה שאחריו כמו שנאמר כשיר יהיה לכס כליל -תקדש סג. ובלשון חז"ל לרבות ליל יו"ט כאחרון לשממה "־הכוונה הוא ליל של יום טוב. ובכל מקום שנאמר לילה אינו דביק כלל. נמצא דבמקום בנאמר ליל הוא טפל להיום ובמקום שנאמר צילה אינו טפל להיום וכבר נתבאר דלפנין גאולת הגופים היתה כלילה עיקרית ולפנין גאולת כנפשות היה כיום עיקר אלא דהלילה היתה סיבה לגאולה זו. וזו היא כוונת מסוק ליל שמזרים הוא לה' להוציאם מארץ סלרים כלומר דלענין להוציאם מארץ מצרים שהיא גאולה השייך לנפש היא בבחינת ליל שהוא טפל להיום ולכן אמר לה־ שהוא דבר הנוגע לה' בשמירה מורהו ומצוהיו שדרשו חז"ל מדרים ט"ו מ"ב מקרא דאים כי ידור נדר לה' דנדרים מלים על דבר מצוה דכפירוש הוא דאפי' דברים כנוגעים לה' על נדרים פליכס. וכן ככא נמי פירושו כן ליל שמורים הוא לס' פירוש לפנין דברים כנוגמים לה' שהיא גאולה כנפשיית כיא בבחינת ליל שכוא טפל להיום. ואח"כ אמר הוא כלילה כזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותס. פירוש מצד שהוא שמור לבני ישראל דהיינו מה בנוגע לבני ישראל שהיא גאולת כגופים היא בבחינת לילה שאינה טפל להיום רק כעיקר היה בלילה. ועל פי זה מיושבים כל הקושיות שהקשתי לפיל. דחה שאמרו בברכות שם דעיקר כגאולה היה ביום וכקשתי כלא אדרבה עיקר כגאולה היה בלילה כבר נתבאר דלק"מ דאף על פי שציותה כתורה להזכיר יציאת מצרים גם בלילה מכל מקום גם בלילה אין כחיוב להזכיר רק מצד כגאולה שהתיה ביום שהיא גאולה כנפשיית דהא מקרא דכל ימי חייך מרבינן כלילות ובפסוק זה כתיב למען מזכור אח יום צאתך מאיץ מצרים כל ימי חייך ונתבאר לעיל דמדכמיב מארן מצרים מוכח דככונה היא על גאולת כנפשות. ולענין גאולת כנפשות היה כיום עיקר וכלילה רק טפל. וכן מה שהקפתי לעיל על סברת הש"ס בטעם ריב"ל דסובר דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה בלילה מפום דלא היה עיקר כגאולה בלילה. והקשתי הלא גם ביום לא כימה כגאולה רק ביום נדו ניסן וא"כ מהראוי שלא יזכירו יציאת מצרים רק ביו"ט הראשון של פסח ולא יצטרכו לסמוך גאולה לתפלה רק ביו"ט ראשון של פסח. ולפי כנ"ל לק"מ דכבר נתבאר דחה שציותה התורה להזכיר יציאת מצרים לעולם אינו אלא מצד כגאולה כשייך לנפש משום דלולא שהוציאם ממצרים אז אף שכיה צריך כקב"ה להוציאם בכלות ארבע מאות שנה בשביל הבטחתו לאברהם אבל בזה כאופן כבר היו נפשותיכם של ישראל מזוהמים ולא היו מסוגלים לקבלת כתורה. ובאמת גזרת כשעבוד מה' לא היה רק על גופם אבל הואיל וישראל קלקלו מעשיכם ולמדו ממעשי מצרים לענוד פ"ז כמבואר במדרש לכן היה עליכם שליטה משרו של מצרים עד שלולא הוציאם כקב"ה לפני כזמן לא היה באפשר להוציאם סוד כי ישראל במה שקלקלו את מעשיכם השקיעו את נפשותיכם תמת שרו של מצרים. ונמצא לפי זה דכגזרה לא היה רק שיהיו עבדים למצרים רק בעבודת כגוף אבל לא שיהיו בפינוי כנפש לעשות כמעשה מצרים באופן שלא היה עליכם שליטה כלל מכשר אלא שישראל בעצמם גרמו במעשיכם כרעים להשליט עליכם שרו של מצרים. נמצא דלענין גאולה כנפשיית לא שייך לומר דכזמן גאולה הוא ביום נדו ניסן דהואיל וסל זה לא היה גזרה כללא"כ כל הימים מוכשרים לגאולה זו. רק לגאולת כגופים דע"ז היה כגזרה בבין הבתרים ושייך לומר על זה חמן כגאולה הוא ליל נדו ניסן. וא"כ אתי שפיר דסע"ג שציותה כתורה להזכיר יציאת מצרים בכל ימות השנה אין שייך להקשות כלא כגאולה לא היתה רק ביום נדו בניסן ומה צריך להזכיר יציאת מצרים ביום אמר חה לק"מ דהא לא ציותה כתורה להזכיר יציאת מצרים לעולם רק מצד גאולה כשייך לנפשותיכם ולגאולה זאת לא היה צריך יום מוגבל דכל הימים היו ראוים לזה אלא דכמיכוב היה מצד שהיו מעוכבים המת יד סרטה בשעבוד גוסס. אבל הואיל ומזינן דבליל נדו כגר היו בני סורק מפרסה ומ"מ הוצרט להתעכב במצרים עד כיום ש"מ דכלילה אינה מוכשרת לגאולה הנפשית. לכן ס"ל לריג"ל דאק צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית וכן איכא מ"דדא"צ להזכיר יציאת מצדים גלילה מטעם זה כנ"ל דהואיל ובלילה לא היה זמן לגאולה כשייכב לנפש לכן אק מקום לחיוב הזכרה. והשתא מיושב גם מה שהקפתי על הא ומבואר בברכות שם דעיקר הגאולה לא היה בלילה ומטעם זה ס"ל לריב"ל דא"5 לסמוך גאולה לתפלה בערבית וגם ר"י נא אמר רק דגם בלילה צריך לסמוך גאולה לתפלה. אבל גם ר"י מודה דביום הוא סיקר החיוג. ומדוע לענין סיפור יציאת מצרים של פסח כוקבע זמנו דוקא גלילה ואם פגר כלילה ולא אמר ההגדה אין לו תשלומין ביום. ולפי הנ"ל ניחא דכזכרת יציאת מצרים של כל כשנה הוא הזכרה מצד גאולת כנפשות שלכם והראיה מדצריך להזכיר כל ימות כשנה דגאולת הגיף אין זמנו רק בנדו בניסן ובגאולת כנפש עיקרה היה ביום וכלילה טפלה. משא"כ סיפור יציאת מצרים של פסח הוא מצד שעבוד הגיף ולכן אין זה חובה רק ביו"ט של כפסח ולא בשאר ימות השגה דגאולה זו הואיל שהיא באה סל גזרת שעבוד צריך נזה יום מוגבל לגאולה והואיל דסיפור זה של יציאת מצרים בפסח אינו רק אלא מצד גאולת כגופים לכן אין זמנו רק בלילה דלענין ז.ה הלינה הוא סיקר. וכן מרומז בלשון כפסוק דבציוי סיפור יציאה מצרים בליל יו"ט ראשון של פסח נאסר זטר את כיום כזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ולא כתיב מארן מצרים ומבואר לעיל דבכל מקום דכתיב יציאה ממצרים הכוונה היא על חירות כגוף אם לא כתיב מארן מצרים:
אמנם מדברי הש"ס בברכות ט' פ"א מוכח דגם במקום דכתיב יציאה ממצרים סתם אין ככוונה על גאולת כגוף שהיתה בלילה רק על כגאולה שכיתה ביום שיצאו מארן מצרים. דככי איתא כתם וכני תנאי ככני תנאי דתניא שם מזבח את כפסח בערב כבוא כשמש מועד צאתך ממצרים. רא"א בערב אתה זובח וכבוא כשמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף ר"י אומר בערב אתה זובח כבוא כשמש אתה אוכל ועד מתי אהה אוכל וכולך פד מועד צאתך ממצרים. נמצא מבואר דגין ר"א ובין ר"י מפרשים מה דכתיב מועד צאתך ממצרים על כגאולה שכיתה ביום לא על גאולת לילה אסייג דכתיב מועד צאתך ממצרים. ונראה לי דלשיטת ד יוחנן בע"כ נצטרך לפרש דמועד צאתך ממצרים קאי על גאולת לילה וכמו שהארכתי לעיל דרבי יוחנן אינו יכול לפרש קרא דמופד צאתך ממצרים לא כר"א ולא כרבי יהושע כאשר אבאר. דכרבי יהושע אינו יכול לפרש. דבפ"ק דר"ה כי ע"ב מוכח דס"ל לרבי יוחנן חמן אכילת מצה בליל פסה אינו רק פד מצות דאמר שם מאי בינייכו אמר רבא מצות לילה אירא בינייכו ומיין ברש"י שם דר"י דאמר מקרא דממרג מד ערב צריך שתהיה תחילת לילה מן החודש ולר"ל דאמר מקרא דפד יום כאחד ועשרים לחודש בערב סגי שתהיה מצות לילה מן כחדש ועיין ברש"י שם דהיינו כמאן דאמר דזמן אכילת מצה אינו רק מד מצות. ונמצא דסוכח מזה דר"י ס"ל כמ"ד עד מצות דלככי לא הוכיח ממקרא כקודם שהביא ר"ל מסי בא פד יום האחד ועשרים למודם בערב והיינו בפ"כ מטם דס"ל לר"י כמ"ד חמן אכילת מצה הוא סד מצות. ואם כן היה די שתהיה מצות לילה מן כסודש ובאמת ס"ל לר"י דצריך שתהא תחילת לילה מן המודם לככי הוצרך להביא קרא כמאוסר היינו קרא דפ' אמור מסרב פד ערב. וא"כ מוכח דס"ל לר"י חמן אכילת מצה בליל פסח הוא פד מצות דוקא וממילא מוכח דגם זמן אכילס ססס הוא פד מצות דוקא דמצה אתקיש לססס ומיקר מה חמן אכילת מצה הוא עד מצות לא ידפיגן רק מפסח דבפסס כתיבי קראי דאינו נאכל רק עד מצות כמבואר בברכות טי פ"א ובמצה לא כתיב שום קרא דאין זמנו רק מד מצות אלא דסססח ילפינן מדאיהקשו להדדי. וא"כ הואיל וס"ל לד יוסנן חמן אכילס ססס אינו רק עד מצות אי אפשר לו לפרש קרא דמועד צאתך ממצרים כרבי יהושע. וגם כר"א אינו יכול לפרש. והוא ־לכאורה יש להקשות על ר"א למאי נפקא מינה קבעה ההורה זמן שרפה במועד יציאתם ממצרים שהוא בבוקר יום ט"ו הלא אהור לשרוף קדשים פסולים ביו"ט ומקרא מלא הוא ולא תותירו מייני עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו ודרשו הז"ל בשבת כ"ד ע"ב לתן בוקר שני לשרפתי שהוא יום ט"ז. ולכאורם נשלים בדעתי לומר על פי מה שכתבו התוס' בתולין קמ"א ע"א בשם ריב"א דאמ"ג דקי"ל דאין עשה דיתה לא העפה ועשה מ"מ אם עבר ועשה את העשה אינו לוקה דהלאו נדתה מפני העשה ולא נשאר רק העשה ואין לוקין על עשה. א"כ יש נ"מ במאי ־קבעה התורה זמן שרפה במיעד יציאה ממצרים דאע"ג שאסור לשורפו עד ביקר של יים ט"ז מ"מ תיכף בבוקר של יום ט"ו מקרי זמן שרפה ונפקא מינה שאם יעבור ויפרפנו אז אינו לוקה משום מלחכת יו"ט דהא אסיק רב אשי בשבת שם דלהכי אין ניתר נשרף ביו"ט 122.2^ס 121 עשה ול"ת ואין עושה דוהה ל"ת ועשה וא"כ אם שרף נותר בבוקר של ט"ו אינו לוקה דהלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק העפה דיו"ט ואין לוקין על עשה. משא"כ אם שרף את הנותר קודם אור הבוקר של יום ט"ו חייב מלקות משום דאז לא הגיע עדיין זמן שרפה אף בלא איסור יו"ט ונמצא שלא עשה מצוה כלל בשרפתו ועבר על לאי דמל'אכס יו"ט וחיי־ מלקות. ובזה היה נראה לי לומר דחה דפליגי תזקיה ור' יוחנן בזבחים נ"ו ע"ב במחשב לאור שלישי דתזקיה אמר כשר משום דעדיין לא אינתיק לשרפה ורבי יוחנן אמר פסול דהא אדהי ליה מאכילה. וכן פליני שם חזקיה ור"י באוכל לאור שלישי דהזקיה אמר פטור משום דלא אנתיק לשרפה ור"י אמר חייב דהא אדחי ליה מאכילה. נראה לי דאזקיה ור"י אזלי לשיטתייכו. והוא דכבר הקשתי לעיל דלמאי נ"מ קבעה התורה זמן שרפת הפסח במועד יציאתם ממצרים הא אסור לשורפו ביו"ט ותירצתי על פי שיטת ריב"א. אך לא יתכן לימר כן רק למאן דסובר בשבת כ"ד דיו"ט עשה ולא תעשה אבל חזקיה דיליף שם דאין שורפין קדשים ניו"ט מקרא דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו תן בוקר שני לשרפתו בע"כ דסובר דלא כרב אשי וסובר דביו"ט אין לנו רק לאו דאל"כ למאי אצטריך עד בוקר ן"־ה שלא לשרוף קדשים ביו"ט האבלא"ה אי אפשר לשרו,.* קדשים ביו"ט משום דיו"ט עשה ולא תעשה. אלא ודאי דסובר דביו"ט אין לנו רק לאו וא"כ נסתר כתירוץ הנ"ל כמובן. לכן סובר חזקיה בזבחים שם דהמחשב לאור שלישי אינו פיגול והאוכל לאור שלישי אינו חייב משום נותר משום דעדיין לא אנתיק לשרפה. ובהיות כן שפיר מתורץ גם לחזקיה דיש נ"מ רבתי במה שקבעה התורה זמן שרפה במועד יציאתם ממצרים אע"ג דגם אז אסור לשורפו משום איסור יו"ט מ"מ נ"מ במם שהגיע זמן שרפה באור הבוקר של ט"ו דאם בשעת שתיטת כפםח או שאר עבודותיו יחשוב לאכול מבשרו אחר אור הבוקר של ט"ו הוא פיגול ואם יחשוב לאכלו אסר חצות הלילה קודם אור הבוקר אינו פיגול מפום דעדיין לא אנחיק לשרפה. וכן אם אכלו אסר הבוקר חייב משום נות־־ משום דכבר אנסיק לשרפה משא"ב אם אכלו אסר מצות קודם או: הבוקר אע"ג שאסור אז באכילה מ"מ אינו חייב משום נוהר משו ז דעדייו לא אנתיק לשרפה נמצא דגם סזקיה סובר דמסברא הדין עם ר' יומן דחה בכן דלא אנסיה עדיין לשרפה ■:א התורה אמרה דמסשב על קרבן חוץ לזמן אכילתן הוא פיגול וא"כ גם במחשב לאור שלישי כבר עבר זמן אכילתו וכן לענין חיוב אכילת נותר ג"כ מה בכן שלא אינתיק עדיין לשרפה. סנס ודחי כנ"ל דחזקיה אית ליה הוכחה לסברתו. והוא דכיה קשה לו הקושיח הנ"ל שהקשתי לעיל למאי נ"מ קבעה התורה זמן שרפת הספח במועד יציאה ממצרים ולא מצא סזקיה תירוץ לקושיא זו לשיטתי' דס"ל דאין עשה במלאכת יו"ט רק במה שסובר דהמסשב לאור שלישי אינו פיגול והאוכל לאור שלישי אינו חייב משום נוחר דנזה מתורץ הקושיא הנ"ל. אבל ר"י דסובר בשבת קי"ד ע"ב דשבתון דכתיב גבי שבת לא אתי לקניבת ירק רה לעשה יתירה א"כ הובר דשבתין הוא עשה (ועיין בלס"מ ריש פרק א' מהלכות שביתת עשור ודבריו לא נהירא לי יעוי"ש היטיב). א"כ כמו כן כובר רבי יוחנן דשבתון דכתיב גבי יו"ט הוא ג"כ עפה וא"כ ס"ל כרב אשי בשבת ד' כ"ה דיו"ט עשה ולא תעשה וא"כ אין לנו הכרח לומר כחזקיה דהמחשב לאור שלישי אינו פיגול וכן כאוכל לאור שלישי אינו חייב ננשום נותר משום דעדיין לא אנתיק לשרפה דכבר כתבתי לעיל דעל פי כסברא א־ן להשגיח רק על זמן האכילה ולא על זמן שרפה רק חזקיה הוכרח לומר כן לשיטתו דאין עשה במלאכת יו"ט. וא"כ רבי יוחנן דס"ל כרב אשי דיו"ט עשה ולא תעשה נסתר ההכרה כנ"ל דבלא"ה מתורץ הקישיא דלמה קבעה התורה זמן שרפת כפסח במועד יציאה ממצרים. ננשום דיש נ"מ לעני[ מלקות כנ"ל. לכן כובר רבי יוחנן כסברא החיצונה דאזלינן בתר זמן אכילה. כן היה עולה על דעתי לומר בהשקפה ראשונה. אך באמת לא יתכן לומר כן דאין להעמיד יסוד על דברי ריב"א מפני שכתוס' בחולין שם התרו דברי ריב"א מסוגיה הש"ס וגם עיקר ראית ריב"א לפי הנראה היא מקושית הש"ס בפסחים מ"ז ע"ב אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור והוקשה לרינ"א הא אין עשה דוחה לאו דיו"ט משום דהוה לאו ועשה כמבואר בביצה ח' וכן הקשה ריב"א בפסחים שה כמו שכתבו התוס' שם בשמו ומשו"ה לפי הנראה הוכרח ריב"א לחדש שיטתו דנהי דלא דחי עשה דמלאכת יו"ט מ"מ אם עבר ועשה העשה לא לקי משום דהלאו נדחה ולא נשאר רק העשה וקושית הש"ס הוא על מה דלקי משום יו"ני. אמנם התוס' בפסחים שם תירצו לקושיא זו בטוב טעם גם בלא דברי כריב"א נמצא דאי אפשר נתרץ קושיא הנ"ל כמש"כ לעיל משום דנדחו דברי כריב"א בשתי ידים מבעלי התוס':
ונראה לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר דנ"מ בקביעת זמן שרפה לפסח במועד יציאה ממצרים לענין אם חל יום א' של פסח בשבת ושגג ושרף את בשר הפסח שנתוחר לבוקר של ט"ו ואנן קי"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטוי מחטאת וחם לא עשה מצוה חייב חטאת אע"ג שטעה ברב־ מצוה וא"כ יש נ"מ רבתי בקביעת זמן שרפת הפסח לענין חיוב חטאת דאם חל ט"ו בניסן בשבת ושרף את הנוהר מן הפסח לאחר שהאיר הבוקר של ט"ו שפטור מחטאת כיון שעשה מצוה אע"פ שטעה ואם שרף קודם שהאיר כבוקר הוא חייב חטאה כיון שלא עשה מצוה אע"ג שטעה בדבר מצוה. ובזה אפשר לומר דר"א ור"י בברכות ט' ע"א אזלי לשיטתייכו. דבשבת קל"ז ע"א אר"מ לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהיו לו שני תינוקית אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שהוא פטור על מה נחלקו על מי שהי' לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבח ושכח ומל של אחר השבת בשבח שר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר נמצא דר' אליעזר סובר דאם טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחטאת. ואם טעה נדבר מצוה ולא עשר מצוה חייג חטאת. ור' יהושע סובר דאף אם טעה כדבר מצום ולא עשה מצוה ג"כ פטור מחטאת. וא"כ א"ש דלר"א לשיטתו יש נ"מ רבתי גמה שקבעה כתורה זמן שרפת הפסח במועד יציאה ממצרים לכיכא שחל ח' דפסח בשבת ושגג ושרף את כנותר מהפסח לאחר שהאיר בוקרו של ט"ו שאף שעבר בשוגג ועשה מלאכה בשבת מ"מ פטור מחטאת כי הוא טעה בדבר מצוה ופשה מציה. אבל אם לא כתבה התורה שבמבוי לילה של נדו מיסן ראוי לשרוף גוהר הפסה. והיינו סומים לומר שמצד הזמן אין הנוהר ראוי לשורפו א"כ אם שגג ומגר ושרף הרי הוא מומה בדבר מצוה וצא עשה מצוה לכן הוא סייג ממאה ולכן סוגר ר' אלימזר דמופד צאתך ממצרים אתי לכורוה זמן שרפת נוחר כפסס. אבל רי יהושפ דס"ל דאף ממה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור מחטאה א"כ אי אפשר לומר כנ"מ כנ"ל דאין שום נ"מ מזה דגם אם לא קבטה כתורה זמן השרפה גמופד יציאה ממצרים והיינו אומרים דלא כגיס פוד זמן שרפת מתר כפסח בכאיר הבוקר שנ נדו בניסן ג"כ פטור מחטאת מי ששגג ומגר ושרף את נוהר הפסח ביום אי של פסח שחל בשבת משום דלר' יהושע פטור כטועה בדבר מצוה אף אם לא משה מצוה, לכן אי אפשר לו לדרוש מומד צאתך ממצרים כרבי אליעזר משום שאין שום נ"מ מזה לכן סובר דעקרא אתי להגביל סוף זמן אכילת כפסח שהוא פי אור כבוקר. אך באמת זה הוא ספות דגם לר"י אינו פטור בטמה בדבר מצוה וגם משה מצוה רק אם ניחנה שבת לדחות אצלו באותו כדבר מצמו כמבואר בשבת שם ובפסחים ע"ב ומיין בתוס' שם ד"ה שקדם ובלהיימ גס"ב מהלכות שגגות הלכה ח'. ואיך שיהיה לרבי יוחנן דס"ל בפסחים פ"ב בנהמלף לו שס1ד של נותר בשפוד של צלי ואכלו פטור (למד לישנא שם) א"כ ס"ל דממה ביבר מצוה פטור אף בלא משה מצוה. א"כ אין שום נ"מ בין אם שרף כנותר מבשר כפסח בלילה או ביום למולם פטור מחטאה דהא ג"כ לא כוה ליה לשיולי(ובכך דטפה בדבר פצוה צריך התבוננות בדברי הרמב"ם פ"ב משגגוה הלכה הי) נמצא שלר' יוחנן אי אפשר ליה לפרש קרא דמופד צאתך ממצרים לא כרבי יכושפ משום דאיכו ס'יל בר"ה כ' פ"ב דזסן אכילת מצה ופסח פד מצות. וכרבי אלימזראי אפשר ליה ג"כ לפרש משום דלרבי יוחנן דפליג פצ תזקיה בזבחים ע"ג וסובר דאזלינן בחר זק אכילה לפנין מחשבת פיגול וחיוב נותר וגם אית ליה דטפה נדבר מצוה פטור גם בלא משה מצוה אין שום נ"מ במה שקבפה כתורה זמן שרפת נוהר כפסח במומד יציאה ממצרים. לכן אין שום מקום לר' יוחנן לפרש קרא דמומד צאתך ממצרים רק כמו שכתבתי לעיל דכל מקום דכתיב יציאה ממצרים הכוונה היא על גאולת לילה שנגאלו משעבוד כגוף וא"כ יפרם ר יוחנן קרא דמומד צאתך ממצרים כר' יהושע דכוא זמן הגבלה לסוף זמן אכילת פסח אלא דבכא סליג ר' יוחנן על ר' יהושע דלד יכושט קרא דמומד צאתך ממצרים פירושו על גאולת יום שאז יצאו לגמרי גם מארץ מצרים ונמצא שקבעה ההורה זמן אכילת כפסח מד מלות כשחר. ולר• יוחנן קרא דמומד צאתך ממצרים פירושו סל גאולת לילה הואיל ולא כתיב מומד צאתך מארץ מצרים. ונמצא שקגמה כתורה זמן אכילה כפסח עד מצות שאז כתחילה לכם כגאולה לגוף משעבוד:
ועל פי כנ"ל נראה לי לבאר מה דאיחא במדרש איכה השביעני במרורים זה ידט כראשון של פסח דכהיב בו על מצות ומרורים וכו' כרוני למנה. מה שהשביעני בליל יו"ט כראשון של פסח כרוני בליל תשעה באב למנה כוי ליל יוים כראשון של פסח הוא ליל ט' באב. ודברי כמדרש תמוכים דחה שייכות יש למצות מרור של ליל פסח לליג ט' באב ורחוק הוא שלא יכוין כמדרש רק להודיענו הסיק שליל ט' באב הוא באותו כלילה שמל ליל יו"ט ראשון של פסח כי מה נ"מ יש בזה וכבר נשאו• ונתנו המחברים בזה לפרש זה בכה וזה בכה. ופל סי כנ"ל יתפרש לנו כמדרש הנ"ל היטיב. והוא דלעיל כקשתי על כא דאמר רבי יוחנן בתפנית כ' מ"אאלו כוינא כתם קבסתא בעשירי סל כא דסובר רני יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה גם במרבית משום דגם בלילה היתה גאולה במקצת. וכן הקשתי מדוע גסציין סיפור יציאת מצרים בליל נדו בניסן הוא דוקא בלילה. והמולה מגל זה דלרגי יוחנן הפקר הוא גמר כדבר ולכן אם היה התם היה קמט את כתפנית בעשירי באג. אך לעניו סמיכת גאולה :לתפלה שאפשר לסמוך גם בשחרית.גם במרבית לכן סומכין בשניהם דגם מקצת גאולה מילהא היא משא"כ לענין כתפנית פאי אפשר לקבוע תפנית בשני ימים רצופים לכן יופר ראוי לקבוע התפנית בעשירי.שאז היה מיקר השרפה. וכן נתבאר דלרבי יוחנן היכא דכתיג ממצרים ולא מארץ מצרים הכוונה על גאולת לילה שכיתה שייך מיקרה להגופים וא"כ מה דכתיב זכור את כיום הזה אשר יצאתם ממצרים וכוי שבו נרמז כציוי לספר ביצ"מ בליל נדו בניסן ג"כ הכוונה היא על יציאה ממצרים כשעמד הגיף ונמצא דמקר סיפור יציאה מצרים גליל נדו הוא מצד חירות הגיף לכן אין, לתמוה כלל מדוע סיפור יציאת מצרים בט"ו בניסן הוא דוקא בלילה משום דגאולת הגופים מיקרה היה בלילה. ומס שאמרו מרכות שעיקר הגאולה היה ביום ככוונה על גאולה כנפשות שכיה מיקרה ביום דהא בכל כשנה קיימינן שם ומקר הזכרת יציאת מצרים בכל כשנה הוא מצד גאולת כנפשות שכיתה מיקרה ביום. וכן כתיב לממן הזכור את יום צאתך מארן מצרים וכו' הרי דלענין הזכרת יציאת מצרים בכל כשנה כתיב מארץ מצרים דסירושו פל גאולת כנפשות שהיתה ביום. אכן כבר התבאר דרק לר' יוחנן יש חילוק נין אם כתיב יציאה ממצרים לבין אם כתיב מארץ מצרים אבל סתמא דש"ס אמרו בברטת ט' ע"א אליבא דרגי אליעזר ורבי יהושע דחה שנאמר מועד צאתך ממצרים נטנתו על גאולת טם. א"כ אין לנו שום הוכחה דחה דכתיב זכור אם כיום אשר יצאתם ממצרים הכוונה היא דמצד גאולת לילה נצטוינו לספר ביציאת מצרים בליל נדו בניסן מאמר דאין חילוק אצלינו בין אם נכתב יציאה ממצרים או מארץ מצרים:
ואוסיף עוד לומר דלדידן שאין־מילוק בין אם כתיב יציאה י ממצרים או מארץ מצרים. אדרבה יש להוכיח איפכא דחה שציותה כהורה לספר ביציאת מצרים גליל ט"ו בניסן הוא דוקאסצד גאולת כנפש שכיתה ביום. וכואדאמרי' במגילה י"ד פ"א דפ"ח נביאים עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על כתורה אלא מקרא מגילה. מאי דרוש ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממיתה לחיים לא כש"כ ומקשה א"ה הלל נמי נימא ומשני גשלמא כתם כללו מגדי הי ונא מבדי פרמה אבל ככא כללו מבדי ה' ולא מגדי אחשירוש אכתי מבדי אמשורוש אנן. והנה יש להקשות דא"כ נסתר כק"ית שלכם דחה לנס מצריתן, שאמרו פירה משים דנגאלו לגמרי אף מעבדות תאמר לנס מרדכי ואסתר שלא נגאלו רק ממיתה אבל מ"מ נשארו גפגודחן לאמשורוש. וצ"ל דנהי דאם נבחין מצד המפמד פכי' לישראל אמר כגאולה יגדל גם מצרים מנם סורים. אבל אם נבחין מצד מפסד של ישראל קודם הגאולה טתר גדול גם סורים מנם מצרים דמם מצרים נכי דאמר כגאולה היו מסשים לגמרי מ"מ גם קודם כגאולה לא היו בסכנת מיתה ונמצא שלא הועיל לכם הנם כל כך אבל מם פורים .נכי דגם אמר כגאולה היו מבדים אבל קודם כגאולה היה עליכם גזרת מיתה וא"כ הועיל לכם כנם כרבה מאוד. לכן א"ש דברי כש"ס במגילה דלמנין שירה יש קדח מנם מצרים פל גם פורים ואין אגו משגימין על מצבם אמר כגאולה. אלא דמ"מ למגץ כלל אי אפשר לומר כלל בסורים יאף שנם סורים הוא גדול יותר מגם מצרים מצד מצבם שקודה כגאולה מ"מ אין לומר דגר שקר דכללו מבדי כ' משמע ולא מבדי אמשורוש ובאמת אכהי פגדי אמשורוש אנן. והנה כשנחקור על שתי הגאולות הייט גאולת לילה שכיתה להגיף וגאולת יום שכיסה לרנפש אע"ג דלפי כרנתה הג"ל גאולת לילד יותר גדולה מגאולת יום לנכי דגאולת לילה לא הובילה רק להיות גני חורין משעבוד הגיף אבל גם אחר כגאולה עוד היו מסוכנים לבלתי יושקעו סחת שלטונו של שר מצרים ואלי גאולת יום הועילה שלא יהיו מהוננים בהכנה זו ר,"מ הא כבר הוכחתי מש"ס דמגילה הנ"ל שאין אנו דנין מצד מצבם שאמר כגאולה רק מצד מצבם שקידם כגאולה וא"כ לכאורה יגדל כנם של גאולת לילה יותר מגאולה יום דאילו בגאולת יום גם קידם הגאולה היו בני הורין מעבדות הגיף ואילי בגאונת לילה קידם כגאולה היו עבדים ממש. מ"ה אין זה נכון דהואיל וגאולת לילה היתה שייכה לגיף וגאולת יום שייכה ננפש בודאי דגאולה כשייכה לנפש יותר גדולה מגאילה השייכה לגוף לחוד כי ידוע שכאדם לא נשלה בעולם הזה בשביג צירכי והנאת גופו לאכול ולשתות וצישון ולטייל. אך בשביל צרכי הנפש לעבוד את כ' נברא וצרכי כגוף אינם רק ככנהלצרכי כנפש שבלעדי צרכי כגוף אי אפשר להתקיים בעוצם אבג מ"מ כעיקר הוא צרכי כנפש לכן בודאי גאולת יום יותר גדולה בערכר מגאולת לילה ואינו דומה כלל לה־ דמגינה דבין מעבדות לחירות ובין ממיתה להיים ככל צרכי הגוף הס וזה הוא פשוט. אמנם זהו בלה בידיני דאם באנו להגדיל איזו גם צריכין אני לבחון תהילה על כמצב שהיה קידם ביא הנס ולפי גודל רוע ערך המצב של קידם הנם כן יגדל הנם. וא"כ אם נאמר שעיקר ציווי התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניםן הוא מצד גאולת הגיף שהיסה בלילה יקשה. דמנינו שציותה כתורה לאכול בליל ט"ו מצה ומרור וגם כציווי הוא לאכול מצה החילה ואח"כ מריר כמבואר בפכתיס קי"ד ע"ב בתוס' ד"ה זאתוכו'. אצא דבדעביד איפכא גם קיוצא ידי חובתו. וא"כ לכאורה יקשה אחרי שידוע שאכילה מצה הוא זכר לחירות והמרור הוא זכר לעבדות א"כ אם היה כל זה כציווי לכודות להקב"ה על גאולת הגוף היה מהראוי שתצוה התורה לאכול תתילה מרור ואת"כ מצה כי אחר שגאולת כגוף לא היתה עדיין גאולה שלמה כנ"ל ואין להגדיל ערכה רק מצד רוע המצב שהיה לכם קודם הגאולה א"כ מהראוי שיאכל תהילה מרור זכר לוימררו את תייכס ואת"כ מצה כדי להגדיל כנם מצד קושי כשעבוד שמקודם הגאולה. ומדחזמן שציותה התורה לאכול מקודם מצה ש"מ שכל הסיפור של יציאת מצרים בליל ט"ו הוא מצד גאולת הנפש שהיא גאולה עיקרית ושלמה וגם קודם גאולה זו כבר היו משומד־ין מעבדות כגוף לכן אין מהצורך להגדיל ערך גאולה זו מצד קושי כשעבוד שמקודם וא"ב יש ראיה לכאורה מזה שעיקר סיפור יציאת מצרים של ליל ט"ו הוא מצד גאולה המיוחסת ליום שכיא שייכה לנפש. אמנם לר' יוחנן בע"כ צ"ל דהוא גזרת הכתוב מה שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור דהא כבר נתבאר לעיל דלר' יוחנן יש הכרע מלשון כתורה דכל מקום דכתיב יציאה ממצרים הכונה היא על גאולת הגיף וא"כ הואיל וכתיב זכור את כיום כזה אשר יצאתם ממצרים ש"מ שציווי כתורה הוא לספר יציאת מצרים בליל ט"ו ניסן מצד גאולת הגוף א"כ הואיל שיש הכרע לזה מלשון הכתוב שוב לא יועיל לנו מה שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור להוכיח איפכא ובע"כ צ"ל שגזרת הכתוב הוא : אמנם לדידן דס"ל דגם אם כתיב יציאה ממצרים ג" כ אפשר דככוונה דעל גאולת יום קאי וכמו שהוכחתי מש"ס דנרכוה ט' ע"א א"כ ודאי דיש מזה הכרעה מכא שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור דמצד גאולת יום כשייכה לנפש ציותה כתורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו ניסן דהיאיל ואין לנו ראיה מלשון הכתוב להוכיח בהיפוך א"כ מדוע נאמר דהא שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור הוא גזכ"כ בהיפוך מסברתיגו יותר טוב לומר דעיקר ציווי כהורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו ניסן הוא מצד גאולת כנפשות ושוב לא יקשה מדוע ציותה התורה לאכול מצה קודם מרור. א"כ עלה בידנו דלדידן דלא ס"ל כר"י לחלק בץ אם כתיב יציאה ממצרים או מארן מצרים יש ראיה דעיקר צייוי של התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו גיסן הוא מנד גאולת הנפש שהיתם עיקרה ביום אלא שגאולת לינה היתה סיבה לגאולה זו. אמנם אם נאמר כן יקשה לנו הלא גאולה השייכה לנפש היתה עיקרה ביום ומדוע ציותה התורה סיפיר יציאת מצרים מצד גאולה זו דוקא בלילה. וצריך לומר דהואיל והתחלת גאולה זו היתה בלילה דכגאולה שהיתה בלינה היתה סיבה לגאולה זו ג" כ א"כ אזלינן בתר התחלת הגאוצה וא"כ מוכח מזה שהתענית שגזרו על חורבן ביה המקדש ראוי שיהיה ביום השעה בחב וצא בעשרה באב משים דאתחלהא דפורענותא עדיפא וכסברת חכמים בתענית כ' ע"א החולקים על רבי יוחנן וסבירי דצריך להשגיח על התחלת וסיבה הדבר. ורבי יוחנן דס"ל דיותר ראוי היה לקבעו בעשירי משום דאזל בתר פיק־ הפורעניות שהיה בעשירי היינו השים דאזל לשיטתו שיש חילוק בין אם כתיב ממצרים בין אם כתיב מארן מצרים וא"כ בקרא דזכור את היום כזה אשר יצאתם מממצרים שבו נרמז הציווי לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו. ג"כ עיקר כציווי מצד גאולת כגוף הכתיב בקרא זה ממצרים והואיל ויש הוכהה מלשון התורה דסמצוה של יציאת מצרים בליל מ"ו בניסן הוא מצד גאולת הגוף שוב אין להוכיח איפכא ממה שציותה התורה לאכול מצה קודם מרור וצ"ל שהוא גזכ"כ וא"כ אין לנו ראיה דאזלינן בתר כהתחלה דהא שציותה התורה לספר גליל ט"ו בניסן דוקא ולא ביום הוא משום דעיקר הסיפור הוא מצד גאולת כגוף וגאולה זו היתה עיקרה וגמר שלה בלילה אבל לעולם גמר הדבר הוא כעיקר וכן הוא לענין התענית :
וזה הוא כוונת המדרש שהובא לעיל השביעני במרורים זהו יו"ט ראשון של פסח הרוני לענה בליל ע"ב וכו' ממה שהשביעני בליל יו"ט ראשון של פסח כרוני לענה בליל ע"ב. והוא על פי מה דתנן בברכות מ"ה ע"א עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובש"ס שם מ"ט ע"ב מפרש דבקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזיס. ור"י סובר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. מבואר מזה דשיעיר שביעה הוח כביצה. וכן אמרו ביומא ע"ט ע"ב דבגרוגרת מיתב דעתיה וכביצה משביע. וידוע הוא דשיעור כזית הוא חצי ביצה כמבואר בשו"ע או"ח סימן תפ"ו וא"כ כביצה הוא שני זיתים וא"כ כזית מצה וזית מרור שאנו אוכלים יש בשניהם יחד שיעור כביצה שהוא שיעור שביעה והואיל שאנו אוכלים בתחילה מצה ואחר כך מרור א"כ כגמר שביעה נעשה באכילת מרור הואיל והוא באחרונה דמאכילת מצה עדיין אינו שבע הואיל ולא אכל עדיין אלא זית אחד שהוא חצי ביצה ולכן השביעה נעשה באכילת מרור. וזה הוא כוונת כמדרש השביעני במרורים זה הוא' יו"ט ראשון של פסח וכו' ממה שהשביעני במרורים בליל יו"ט ראשון של פסח כלומר דהשביעה נעשה על ידי המרור דהיינו מתחילה אנו אוכלים מצה ואמ"כ מרור. א"כ לדידן דאין חילוק בין אם כתיב ממצרים או מארן מצרים א"כ יש ראיה מהא דציותה התורה לאכול החילה מצה ואה"כ מרור שלזכר גאולת הנפש אנו עושין כן ואנו מספרין ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן מצד גאולת כנפש וא"כ לכאורה היה מהראוי שקיום מצית אלו יהיו גיוס ט"ו ולא בלילה. ומדחזינן שציותה התורה שקיום מצות אלו יהיו דוקא בליל ט"ו ש"מ דאזלינן בתר התחלה והסיבה לגאולת הנפש שכיסה בלילה וא"כ לענין כחטגיח פל חורבן בית כמקדש ראוי לקובפו ביום סשמה באב שהיה ההסמלה והסיבה לכשרפה וכדברי חכמים בספניס שה דאמרי אססלסא דפורפנוסא טדיפא. וכן הוא כוונח המדרש שם ממה שהשביעני במרורים פירש דכשביפה נפשה ט"י המרור דהיינו מסחילה מצה ואח"כ מרור ואימח נצטוינו כן בליל יו"נו ראשון של פסח ולא ביום מזה מוכח שכרוני לפנה בחשפה באב ולא בפשרה באב כדטס חכמים דאסמלהא דפדפנוסא טדיפא: אמנם טדיין יש להקשות לר' יוחנן נכי דמתורן מדוט חיוב סיפור יציאס מצרים בליל מיו בניסן הוא דוקא בלילה. אבל זה עוד קשה דממט חיוב סיפור יציאח מצרים בליל ראשון של פסח הוא דוקא קודם רצוה לילה (דכא כמו דלר' יוחנן סצוס אכילס פצה ומרור הוא דוקא פד מצוח לילה כמו שמוכח מר"ה כ' ע"ב כן הוא זמן מצוס הגדה פד חצוס לילה דוקא דמצוח הגרה חלויה במצוס מצה ומרור כמבואר מהדרש בטבור זה לא אמרמי אלא בשפה שים מצה ומרור מונחים לפניך) והואיל דזמן כגאולה שכיחה גלילה המחילה מחצי כלילה אם כן מדוט באה כמצוה לספר ביציאח מצרים בליל א' של פסח דוקא קודם מצוס לילה: וליישב זאת נראה על סי מה שדרשו מז"ל על מה דכתיב ביחזקאל ואפבור טליך ואראך מחבוססח בדמיך וכו' שדים נכונו וכו' ודרשו חז"ל שהוא משל פל ישראל שכגיט זמן גאולסם ולא היה בידם מצוח ומפיס. לכן נחן לכם הקב"ה רצות לשפה פסח ומילה מצה ומרור כדי שיהיה בידם זכיוה. והנה יש להקשות ממה דכתיב בפי שמות וזה לך כאות כ' אנכי שלחתיך בהוציאך אם כמם ממצרים תפבדון את כאלכים על ככר כזה ופירש רש"י שהיא תשובה על טל מה ששאל מרט"ה באיזה זכות יגאלו ישראל. והשיב לו כקג"ה שבזכות מה שטתירים ישראל לקבל כתורה יגאלו. וא"כ הואיל וגאלם כקב"ה בזכות כפתיד אמאי הוצרך לצות אותם במצות פסח ומילה מצה ומרור הא כמו שלא הקפיד כקב"ה פל שאר מצות שלא היו פדיין בידם והסתפק במה שטתידין לקיימם. כמו כן היה לו להסתפק במצות פסח מילה מצה ומרור על מה שטסידין לקיימם. ומה נשתנו מצות אלו שלא היה די במה לקיימם אותם לטתיד רק הוכרחו לקיימם קודם כגאולה, וליישב זאת נראה דהנה ידוט הוא לנכדי לקבל איזה גם מן הקב"ה צריכין ישראל לזכיות אך לפפמים מצינו שכקב"ה טישה לכם גם בלא זכיות כמו שמצינו בישפי' דכחיב וארא כי אין איש ואשתומם כי אין מפגיט ותושט לי זרופי וכו' וכן כתיב ביחזקאל לא למטנכם אני פושה בית ישראל כי אם למטן שם קדשי והיינו בדבר שאינו נוגט לכקב"ה רק לישראל צריכים הם לזכיות. אבל בדבר כנוגט לכקב"ה כמו בגאולה הפחידה,כדי שלא יהא שם כקב"ה מחולל בגוים יעשהלכם גם גם בלא זכיות לכן כתיב לא למענכם חני מושה כי אם למפן שם קדשי וכו' וכן סצינו בדוד כשרצה להלחם טם ן הפלשתי אמר לו שאול שלא יכול לילך כי הפלשתי איש מלחמה והוא נער אמר לו דוד גם אח הארי גם את כדוב ככה פבדף והיה הפלשתי כערל כזה כאחד מכם כי מרף מפרכות וכר. וזו היא ככוונה במדרש תכלים ל"ו אמר דוד לפני כקב"ה נתת לי כנצחון ואף אני נותן לך כנצמון ט"ש שככונה היא שכקב"ה נותן כנצחון לישראל שכם בממשיכם השיגו הנצמון וכן דוד במעשה דכסלשתי. אבל דוד לא חלה כנצמון במפשיו רק תלה כנצחון בכקב"ה לבדו שמשה למען שמו שלא יתחלל אצל כפלשתים כמו שנאמר שם שאמר דוד והיה הפלשתי הפרל הזה כאחד מכם כי חרף מפרכות אלהים חיים. והשתא אתי שסיר לסי כמבואר לעיל דביציאת מצרים היה שני מיני גאולות גאולת כגוף וגאולת הנפש. והנה לגאולת כנפש אשר מיקרה אינו נוגע לישראל בעצמם רק צורך גבוה לכן הספיק לכם מה שעתידים לקבל כתורה אע"פ שעדיין לא קיבלוה. ואם כי פבור קבלת כתורה ג"כ הבטיח לכם כקב"ה שכר טוב בפוכ"ב וגם בפוכ"ז כמבואר בס' במוקיתי. מ"מ חיכף ומיד בעת שנגאלו ממצרים מדיין לא היה להם הטובות שהובטחו כנוגע לגופם רק הטובות האלו יגיע להם אח"כ כשיקבלו כתורה. לכן הספיק להם על זה גם זכות קבלת התורה הפסיד כי כטובה אשר יגיע לכס בפוכ"ז ג"כ לא היה נכס מדיין ולטובה כטתידה לבוא יספיק זכות כעתיד לבוא. ואאי כי תיכף ומיד שיצאו •ממצרים כבר נכנסו לחלקו של כקב"ה אשר אין טובה גדולה מזה מ"מ לזה אין צריכים זכיות כ"כ כנ"ל. ורק על כטובה שהשיגו תיכף ומיד שנגאלו גאולת כגוף מעבדות לחירות. על זה לא הספיק לכם זכות קבלת התורה העתיד להיות וכיו צריכים שיהיה אז בידם מצות בפועל לכן נתן לכם כקב"ה מצות מילה פסח מצה ומרור. וזה הוא מה דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לומר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיינו על פי כמבואר לעיל דלרטת ר' יוחנן כל מקום שנאמר יציאה ממצרים ולא מארן מצרים ככוונה היא על גאולת כגוף. ולכן אמר בטבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כלומר דלצאת למידות מקושי כשעבוד לא הספיק לי זכות קבלת כתורה כעתיד לבוא רק זכות קיום מצות אלו בפוטל. ופל פי זה מיושב מה שהקשתי לעיל דנכי דאתי שפיר מה שחיוב סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו ניסן הוא דוקא גלילה אבל למה ציוה כקב"ה שיהא דוקא קודם מצות לילה וכא כגאולה היתה אמר חצות לילה וסל פי כנ"ל יתיישב זאת. דהואיל שטל ידי זכות קיום מצות הנ"ל נגאלו גאולת כגוף א"כ כככרח היה לישראל שבכגיע מצות לילה כבר יהיו כמצות כאלו מקוימים כדי שיפכה לממנם נס של מכת בכורות סיבת כגאולה. ולכן קבעה כתורה זמן מצות אלו גם לדורות שיכיה קודם חצות דגשעת כגאולה היה מוכרח שכל אחד מישראל יכיה בידו כל המצות הנ"ל:
- ↑ שהרי פירוש מה שאמר 'ולא זכיתי' היינו שלא נצחתי, כמובאר ברע"ב שם ובמאירי וכן הביא התוס' יו"ט שם מהערוך.