Editing הכתב והקבלה/שמות/לד (section)

== כ ==

'''ולא יחמוד איש את ארצך. ''' מכאן אר"א (פסחים ח' ב') כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל, דעת הרב בשאילת יעבץ (ח"א סימן קכ"ז) דדבר זה אינו אלא כשאין ישראל שרויים על אדמתם דהיינו בגולה שבימי בית שני שלא הי' היובל נוהג, הוא דבעי' לי' עכ"פ קרקע בין בא"י בין בח"ל לקיומי קרא דלא יחמוד, וכשיש לו קרקע אפי' בח"ל, מתקיים בו הכתוב לא יחמוד, דלא קפיד קרא הכא אא"י דוקא כמו בבכורים דכתיב ארץ זבת חלב ודבש, אבל ארצך שפיר משמע בכל מקום ואפילו בח"ל. אבל כ"ז שישראל שרויים על אדמתם לא משכחת לי' להך דינא כלל, שאין לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ, ואפילו אין לו עתה שמכר אחוזתו או שמכרו אבותיו, הרי חוזרת לו ביובל וגוף הקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומד לעולם, והלוקח אינו אלא אוכל פירות עד שעת היובל, והרי אני מקיים בו ולא יחמוד איש את ארצך מאחר שיש לו עיקר קנין בקרקע. וכן להיפך למאי דקיימל"ן קנין פירות לאו כקנין הגוף, וס"ל נמי אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, א"כ אי איתי' להך דינא בא"י לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד, שאינו עולה לרגל אלא חב"ח עד יהושע ב"נ, א"כ תמה על עצמך מי הוא החייב ומי הוא הפטור. יעו"ש דבריו באורך. ואין דבריו נראים לדעתי, כי ארצך ודאי משמע א"י דוקא ולא חוץ לארץ, כבקדושין ל"ט שדך לא תזרע כלאים למעוטי זרעים שבח"ל, ופירש"י שדך המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים. ע"ש בריטב"א בשם ר"ת מהא דלא תביא תועבה אל ביתך, (ועיי' במ"ש מהרש"א בח"א בטעם דפוטר למי שאין לו קרקע, ולטעמו ג"כ לא שייך הך דינא בח"ל כלל). ומשכחת לה שאין לו לישראל קרקע בא"י בגוונא טובא, כגון שהקדיש קרקעותיו ולא גאלה עד היובל שנשארת אחוזה להקדש ולכהנים ואינה יוצאה ביובל, וכן מי שנתן קרקעות לאחר במתנה, ומתנה לא הדרה ביובל, כמ"ש תוס' (גטין מ"ח) דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא. וכן לדעת הרמב"ם (פ"ד מבכורים) דהא דהלוקח מביא ואינו קורא מטעם קנין פירות לאו כקנה"ג, דוקא ביובל שני כלומר שכבר מכר פעם אחת שדהו וחזרה לו ביובל ראשון וחזר ומכר ביובל שני דבכה"ג סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו שדהו מש"ה מביא הלוקח ואינו קורא, משא"כ ביובל ראשון לא סמכה דעתו והוי לי' של הלוקח לגמרי ומביא וקורא, א"כ משכחת לי' דלית קרקע לישראל ביובל ראשון בכל עת, דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לא חמא דין. (עיי' פני יהושע ס"פ השולח). ובר מן כל דין אף למ"ד קנין פירות לאו כקנה"ג, ע"כ מודה דאית לי' ללוקח זכות קנין ורשותי עכ"פ בגוף הקרקע, וסגי' לי' בזה להיות נקרא ארצך, כמ"ש (בוילך ל"א י"ב וגרך). והרב בתשו' נודע ביהודא (מ"ת סימן צ"ד, והכפיל דבריו בצל"ח פסחים שם) דחי להך דינא כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל, מהלכה, ממה דאמר רב התם בחזירה לא ידענא, א"כ ע"כ לא סביר' ליה דרשה דוהלכת לאהלך, ולפי"ז בהליכה דאמר רב ניתו עלי ועל צוארי מנ"ל, ע"כ מלא יחמוד איש ארצך, ואצטרך להך קרא לגופי', ולא אייתר למדרש מני' דאין לחייב רק בדאית לי' קרקע. (ובזה מתרץ דעת הרמב"ם שהשמיט הך דינא), וגם לדעתי הי' נראה בהשקפה ראשונה לומר, למאן דמצריך קרא דופנית בבקר והלכת לאהלך, דטעון לינה, ופרש"י (פסחים צ"ה ב') לילה ראשון ילין בירושלים, מכאן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום והיינו לאהלך לאהל שחוץ לחומה ולא לביתו ממש דהא י"ט הוא ועוד דקבעי לאתויי עולת ראיי', ע"כ. א"כ אין ביאור והלכת לאהלך לביתו ממש, ולא מוכח מהך קרא כלל שבחזרתו לביתו ימצא ביתו בשלום, וא"כ צרכינן לא יחמוד לגופי' דבהליכה לא יוזק, וכיון דלגופי' אצטרך תו לא ילפי' מני' פטור עליית רגל באין לו קרקע. אמנם אחר היישוב לא מוכח מהך דרב מספקא ליה בחזירה, דלית ליה דרשת דוהלכת לאהלך, דדילמא חזרה דהתם דהוית מסתמא ביום דלא שכיח כ"כ היזיקא הוא דהמצוה מגינה, אבל בחזירה דלילה דשכיחא היזיקא מספקי לי' לרב דלמא לא מגינה, ולעולם אית לי' לרב נמי הך דינא לפטרו מעליי' באין לו קרקע מלא יחמוד את ארצך. ובאמת כד מעיינין שפיר יראה ברור, דהא דאמרי' בגמר בהליכה למ"ל לכדרב אמי, אין הגמר' חוזרת בזה ממאי דאוקמי מעיקרא קרא דלא יחמוד על הצלת ההליכה, דהא איסי בן יהודה אמר להדיא דקרא דלא יחמוד להצלה הוא דאתי, אלא ע"כ דהתלמוד מקשה כיון דאית לן קרא על הצלת ההחזרה, למ"ל קרא מיותר להורות על הצלת ההליכה, וע"ז מתרץ תלמודא דבאמת קרא דלא יחמוד עיקרו צרכינן לפטור למי שאין לו קרקע, והוא ממלת ארצך, וכיון דעיקר מצטרך צריך, דרך אגב אשמעי' קרא ביתורא דמלת את להורות על הצלת ההליכה (עיי' בתוס' ד"ה מלמד וד"ה לכדרב אמי ותמצא רמז לזה) ולפי"ז לא מצינו חולק כלל על הך דינא דרב אמי. ונ"ל דהך דינא דרב אמי תלוי בדינא אי נשים בבהמ"ז דאוריית' או דרבנן (ברכות כ') דרבינא מסתפק בזה מדכתיב וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך כמ"ש רש"י, כלומר אם נימא אשר נתן לך המיוחד לך, וכיון שהארץ לא נתחלקה לנקבות אינה מחוייבת, או נימא אשר נתן לך לכלל ישראל נאמרה שקרויים בלשון יחיד והנשים בכלל ישראל הם, והוא בעצמו פלוגת' דר' אלעאי ורבנן (חולין קל"ה) דלר' אלעאי צאנך המיוחד לך להוציא שותפות, ולרבנך צאנך דכלל ישראל וגם בשותפת ישראל חייב, וכיון שהארץ נתנה לכלל האומה, כל שישנו בכלל ישראל הוא ממקבלי מתנה זו, וגם הנשים אף שלא נתחלקה להם הארץ, מ"מ בכלל האומה הן ונופל גם עליהם אשר נתן לך הנאמר על הכלל. משא"כ לר' אלעאי, מלת לך אינו רק למיוחד כמו צאנך, ואין האשה חייבת בבהמ"ז. - ובזה נוכל להציל מאור עינינו רש"י ז"ל, שכתב (קדושין כ"ו, ב"ב כ"ו) דבודוי מעשר חייב אף מי שאין לו קרקע, שהשיגו עליו מדמבואר בירושלמי במי שאין לו קרקע פטור מן הודוי מדכתיב האדמה אשר נתת לנו, ונ"ל דזה תלוי בדר"י ורבנן (פסחים כ"ג) דלרבנן לכם לרבים משמע ולר"י בין ליחיד בין לרבים משמע, הכי נמי מלת לנו דמשמעו לרבים, והארץ נתנה לכלל האומה, ונכלל גם האיש הפרטי, אף שאין לו לעצמו קרקע מ"מ יוכל לומר האדמה אשר נתת לנו, וזה כדעת רש"י, והירושלמי שפטרו סובר כר"י דלכם, כן לנו סובב גם על כל אחד מהפרטי, וצריך להיות מיוחד אליו כר' אלעאי, לכן כשאין לו קרקע פטור - והנה לרבא דפשיטא לי' התם בברכות דנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא, ע"כ סובר דמלת לך אינו למיוחד רק על הכלל כרבנן דראשית הגז, הכי נמי בלא יחמוד איש את ארצך, דלרב אמי מלת ארצך למיוחד לך היינו כר' אלעאי, לכן פוטר באין לו קרקע, אמנם לרבנן וכפשיטתי' דרבא מלת ארצך הוא על הכלל, וכל שהוא בכלל האומה אף שאין לו קרקע מוסב עליו מלת ארצך וחייב. והנה הרשב"א בחי' שם בברכות פסק כדרבא בבהמ"ז, ממילא ליתי' לדרב אמי, וכן להרמב"ם דבעיין דבהמ"ז לא איפשטא הכי נמי בדיני' דרב אמי, ומספיקא לא פטרינן לי', לכן השמיט הרמב"ם הך דינא: