הכתב והמכתב (ריינס)/ב/א/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־19:14, 24 בספטמבר 2020 מאת עמד (שיחה | תרומות) (סיום ההקלדה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הכתב והמכתב (ריינס) TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

הדלת השלישי

ובו חמישה שבילים

בטעם מציאות תורה שבעל פה

מקור דף זה בספר ישן בעל אותיות שבורות או מגבלה טכנית אחרת שהקשתה על פיענוחו, חלק מהקטעים שבספק מודגשים כך, אם אינכם בטוחים שכל הטקסט (כולל הפניות) מפוענח בצורה ראויה לדפוס, אל תסירו את התבנית. לאחר שכל המילים המסומנות פוענחו מול טקסט המקור - ניתן להסיר את התבנית מן הדף

א[עריכה]

אם החקירה של טעם המציאות היא נגבלת תמיד אחרי בירור החקירה של עצם המציאות דאחרי שנודע מן המציאות יש לחקור על טעם והנעת המציאות, אולם דפה היא חקירה הכרחית ומתחברת מאד אחרי בירור המציאות דבמידה שנתברר יותר הכרחיות של תורה בעל פה, מידה זו נתעצמה לעומת זה הפליאה מדוע לא כתבה התורה המצווה כתיקונה, דאחרי דנתברר דכל מצווה ומצווה אינה בשלמותה בלי תורה שבעל פה, הלא תתעורר על זה שאלה גדולה: תורת ה' התמימה, איך תהיה בתכונה כזו אשר לא תושלם רק ע"י עזרת תורה שבעל פה, הלא מטרת נתינת התורה היא שתורה הדרך והמעשה ואיך לא תהיה בעצמה בשלימותה שתפיק מטרתה? ולבד זה הלא ראוי לחפש טעם מספיק על זה לאיזה מטרה נדרש כלל תורה שבע"פ ואחרי כי בבירור החקירה תלוי יסוד האמונה ושורש הדת, גלל כן הנ"ל בפה מעט דברים להראות כי נהפוך הדבר כי רק עניין של תורה שבעל פה מפאר ומרומם את קרן של תורה שבכתב, וזהו עצם שלמותה, וגם רק על ידה תוציא המטרה בנוגע לשלימות בני אדם, עע כי עניין של תורה שבע"פ הוא מצד שני דברים:

(א) מצד שלמות התורה.
(ב) מצד שלימות האומה.

ויתראה כי השאלה הנ"ל כליל תמס תהלוך.

ב[עריכה]

דע, כי השאלה העצומה הנ"ל על כלל תורה שבע"פ אשר קרנים מידה להרוס יסודי תורה שבע"פ היא שאלה ישנה כי הלא רבא אשר היה אחד המיוחד מן שומרי משמרת התורה זקן בית הקבלה והמסורה מארי דכולא תלמודא נתעורר כבר בקושיא זו, כי אחרי אשר דיבר ברוח קדשו במעלת ויקרת ערך של תורה שבע"פ עד שאמר והזהיר על שמירתה עוד יותר מעל שמירת ד"ת (עיין עירובין כא:) ובאר הטעם: "שד"ת יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה", נתעורר אח"כ לרפא מחלת קושיא זו אשר עוד בידה להחליש קדושת תורה שבע"פ, ואמר: "שלא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה' לא נכתבו? 'עשות ספרים הרבה אין קץ'", והנה באין ספק אשר במילים המעטים האלה שיבר וגידע בריח זרוע קושיא זו ונפצה לרסיסים עד כי לא תיראה עוד ממנה שום שורש וסעיף. אמנם אנחנו אשר הנוו עומדים בפסק זו כי השאלה הזאת, אחרי בלותה, אחרי שאבד עליה כלח, אחרי אשר על ברכי תירוץ זו נתיישנה ונרדמה זה עידן ועידנים, אחרי כל זה הייתה לה עדנה, הקיצוה המזעזעים את חומת בית התלמוד עד כי לקול המות שאלתה נזדעזע כל בית הקבלה ונרעשו כל שערי תורה שבע"פ ראיתי כי יש להטעים שוב ביותר ביאור לסכור פי דוברי שקר להראות להם כי מקוצר דעתם וחולשת בינתם, לא עמדו על תוכן כוונת של האלהי הזה. לו תחת העח שכלו לירות חיצי רעל שלהם על המאמרים האלה היו בוחרים יותר ליתן את נפשם להעמיק בכוונתו, לו חקרו בעת הזאת להבין אמיתת כוונתו, הלא הא באו בסודו, הלא הא נפקחו עיניהם לראות אור בהיר בדבריו היקרים והנעימים.

ג[עריכה]

דע, כי התורה הזאת ביחוסה לבני אדם הולכת ומתפשטת הן על כלל האומה, הן על הפרט. תלמד לאדם דעת איך להתנהג בעל ענייניו ועסקיו, הן בנוגע בהצטרפותו אל בוראו והן בנוגע אל התחברותו לבני אדם. הן בהתנהגותו בענייני האהבה והאחווה, והן איך לחדש האחווה והריעות, אם ע"י איזה מקרה נתפרץ ריב בינו לזולתו, אם בעניין וענייני ד"י או בענייני המוסר וד"א ומדות. כי לכל זה ימצא תרופה עפ"י דרכי התורה, אז ישרור מחדש השלום והאהבה ביניהן. סוף דבר, כי התורה הקדושה תיישר לאדם דרכו ותסול לו מסילת החיים מיום גוחו מבטן עד שובו לעפרו. ואשר מצד זה בא סדר התורה כפי סדר גידול האדם, תתחיל מלידת האדם וקורותיו ותשלים ממיתתו. כי בתחילת התורה נכתב בריאת האדם וקורותיו, ובסוף התורה ממיתת משה רבנו וקבורתו. והוא להורות על נקודה זו כי תכליתה הוא ללמד לאדם אופן תהלוכתו מיום בואו לעולם עד צאתו ממנה, ואולי כיוון דאת[1] ר' שמלאי סוטה דף י"ד ע"א] בדרשתו שאמר: "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילה גמ"ח דכתיב (בראשית ג כא) "ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" , וסופה גמ"ח דכתיב (דברים לד ו) "ויקבור אותו בגיא". הראה בזה עוצם ההתייחסות וההשתוות של התורה אל האדם. וידענו אשר ר' שמלאי העמיק הרחיב חקירתו בפינה זו וחדר בפנימיותם לחקור על השתוותם ויוחסם זה לזה, וכאשר דרש גם במכות (דף כ"ג ע"ב): "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנבגד אבריו של אדם". ע"כ. הראה גם בזה כי לבד אשר מצד השיווי של מספר המצוות למספר האברים ניכר יחוסה והצטרפותה אל האדם, אולם גם סדרה והשתלשלותה תעיד כי היא נערכת נגד סדר האדם והתפתחותו. ראשית התורה הוא מלידת האדם, וסופה ממיתתו, וכל התורה היא ידיעת הנהגת האדם בכל ימי חייו על הארץ. ואחרי שכן, מובן אשר הוא מן הנמנע שיבא הכל בכתב, אחרי כי מיום ליום יוולדו עניינים חדשים ויתחדשו ספיקות רבות ועצומות. כי כשיעור החדשות והנצורות שתתחדש בכלל העולם מהנהגת בני אדם, וכשיעור העניינים המתגלים מיום ליום, כשיעור זה יוולדו לרגלם מבוכות רבות וספיקות חדשות, ומה יעשה אז השופט והמנהיג עת שיבא אליו עניין חדש שלא בא מבואר בתורה, ובאיזה אופן ישלים ביניהם עפ"י דרכי התורה, ואם גם יהא בידו להוכיח עפ"י דרכי ההיקשים המושכלים, מי ישמע לו אחרי שלא בא בכתב, ומי יכריחם להקדיש אמרי פיו, במה שלא נמצא מפורש באר היטב? וגלל כן היתה מחכמת התורה קדושה שיבאו בכתובים רק החומרים הראוים[2] והיסודות העיקרים. והיסודות האלה יספיקו על כל העניינים המחודשים, כי יפתרו ע"י איזה יסוד מהיסודות הכתובים, כשישתמש בהם עפ"י דרכי הלימודים המקובלות מסיני. וגלל כן אין שבע"פ רואים כולם כי קדושה אחת היא להיכתב, והביאור להגלוי והנעלם, כי הכתב כולל בקרבו כ"ז. ומעתה לא יהא עוד שום דבר חדש ועניין נולד שלא יהא לו שורש בתורה, וע"ז בא התורה לכלל, דתורה שבכתב הוא כמו השורש, ותושבע"פ הוא כמו נטיעות היוצאות מן השורש. דכמו האילן, השורש הוא עמוק עמוק ואינו נראה, והענפים והנטיעות היוצאים מן השורש הם גלוים ונראים לעיניים, ובכ"ז גם מציאות השורש נודעת, ע"י הענפים, כי על ידם יש יודע לכל אחד כי יש שורש שהם מחוברים אליו, שכל צמיחתם וגידול הענפים הם רק מן השורש, כן בעניין תורה שבכתב ותושבע"פ ויחוסם זל"ז, כי הוא כזה: תורה שבכתב נערכת בערך שרשים, ודברי תורה שבע"פ הם הנטיעות היוצאות מן השורש, וע"כ נעימים מאד דברים אלה שכיון "תורת אמת" היא תורה שבכתב, יען שכיון בזה כי קיימת לעד ולנצח, והוא עי"ז אשר "וחיי עולם נטע בתוכנו", שהתורה הכתובה ניתנה באופן זה שיש בה גם נטיעות היוצאות מן השורש, שהן הן התורה שבע"פ, שכל דבריה הם כמו נטיעות מן השרשים שבתורה הכתובה, כי היא הכוללת כל השרשים והיסודות, ותורה שבע"פ הם הענפים והנטיעות, וגמולות היוצאים ממנה, עי"ז נראה איך שתספיק לעד ולעולם על כל העניינים הנולדים והמסתעפים, ותשפיע חיי עולם לכל המקושרים והמדובקים אליה, ועי"ז היא נצחית וגם בלתי גבולות שלמותה כי לא תחסר כל בה.

וכל זה כיוון רבא במאמרו הקצר (עירובין כא:) "וא"ת אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ". כי הלא אין קץ וגבול להעניינים הרבים שמסתעפים ומתפרטים מהכללים והיסודות, ואי אפשר שיראו הכל בכתב, [וגלל כן] (ולזאת)[3] הביאורים והעניינים המסתעפים מן הכללים (ו)היסודות מסר הקב"ה בע"פ למשה והוא עי"ז הוציאם מן הכללים והשרשים, ועי"ז ידעו כי על מה שמרומז ומוכח מן הכתוב הוא ממש כמו שכתוב בפיו, וקדושה אחת להם. ועפי"ז תהא התורה הכתובה כשולחן ערוך שלא תחסר כל בה וכל העניינים שיתחדשו ושיוולדו אחר כמה אלפי שנים, ימצאו הכל מרומז בתורה, כי אין קצה להפרטים והענפים שיכולים להוציא מן הכללים והשרשים הכתובים, בעזרת המידות המקובלות המלמדות על דרך הוצאת הפרטים והענפים וכנ"ל.

ד[עריכה]

ובאמת היא אחת ממפלאות תמים דעים לראות איך כי היסודות האלה מספיקים על אלפי אלפים ורבי רבבות עניינים המתחדשים חדשים לבקרים, ואיך כי אצורים הם בהיסודות האלה, כי על כל רבבות עניינים המתחדשים אין רשות לשום אדם לחדש יסוד חדש, ורק להוכיח כ"ז מהיסודות האלה. ומזה יש לכל אחד לראות כי רוח ה' חופף עליה, כי תחת אשר כל הדתות מקבלות שינויים גדולים ותפשטנה צורתן הקודמת ותלבשנה צורה אחרת כפי הזמן, והמקום כי קצרה במח אדם ושכל אנוש להשקיף השקפה כללית על משך אלפי שנים ולתקן חוקים ומשפטים אשר יוצלחו על משך כזה אחרי כי יתחלפו הטבעים והמקומות. אולם רק תוה"ק אשר רוח ה' חופף עליה על תיבה ותיבה ועל כל אותו ואות, ע"כ ברוב הימים טעמה לא פג ובהמשך השנים ריחה לא נמר וזהרה ויפעתה הוא בכל עת וזמן, וכל העניינים שיש להזדמן במשך כמה אלפי שנים הכל סגור במלא ובאותיותיה ביסודותיה. וכבר רמזה התורה גופה להאומה שיתבוננו בזה ואמרה [דברים ד ה]: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלקי". למדתי אתכם משפטים כאלה אשר הם נערכים כפי החוק העליון וע"כ גם המשפטים הם חוק עולם לא ישתנו. ומצד זה ראו שתזדרזו בזה, כי בזה יתראה (שם ו) "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". חכמה נקראת הכללים הקבועים והאיש שיקבץ הרבה כללים תורניים יקרא בשם חכם. ובינה הוא הדבר שנולד מהקדמות החכמה, והאיש שמתבונן בזה ומחדש זאת נקרא נבון. ואחרי כי בתורה אין לחדש יסוד חדש ורק להמציא[4] ולהוכיח מהיסודות הכתובים והמסורים, ע"כ מקושרים תמיד החכמה והבינה ביחד, וכן שם חכם ונבון. וממילא בזה "אשר ישמעון את החוקים האלה", שיראו כי אלו הם תוצאות של החוקים הקבועים לדורות, ע"כ (הוא) "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". רק הם מצויינים בזה אשר כל בינתם הם רק על יסודי החכמה הקדומה, ועצם הכללים לא ישתנו לעולם.

ה[עריכה]

ובדברינו אלה יתבאר למו מאמר נפלא ותמוה והוא בגיטין (דף ס' ע"ב): "אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ, שנאמר (שמות לד כז): 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'." ונפלא הדבר מאד בעיני כל מבין דבר, באיזה אופן נתן ר' יוחנן יתרון ועילוי כזה לתורה שבע"פ לעומת תורה שבכתב עד כי החליט כי יסוד כריתת הברית הוא בשביל תורה שבע"פ. ועי' בירושלמי פאה פ"ו ה"ד דאיתא שם ג"כ מאמר כזה וז"ל: "ר' חגי בשם ר' שמואל בר' נחמן: נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב, אלא מן מה דכתיב 'כי עפ"י הדברים האלה כרתי ברית אתך ואת ישראל'. הדא אמרה אותן שבפה חביבין. ר' יוחנן ור' יודן בי ר' שמעון, חד אמר אם אמרת מה שבפה ואמרת מה שבכתב, אני כורת אתך ברית, ואם לאו, איני כורת אתך ברית." וכן הוא בירושלמי מגילה פ"ד ה"א וכל המאמרים האלה נפלאים מאד. אמנם כפי שבארנו מובן העניין מאד, דכריתת ברית הוא על עניין שקיים לעד ולנצח, ותכלית כריתת הברית היא אשר יעשו כל מעשיהם רק עפ"י דרך התורה, וממילא מתחייב שימצא בתורה כל העניינים העוברים בין אדם לחבירו. וכבר ביארנו דמה שנמצא עתה בתורה כל העניינים המתחדשים והנולדים הוא רק ע"י עניין תורה שבע"פ, וע"כ אמר דכריתת הברית הוא ע"י תורה שבע"פ, כי על ידה נשלם הברית לעד ולעולם, והיינו ע"י שנתן התורה באופן זה שהכתב כולל היסודות והחומרים העיקרים, ותורה שבע"פ מבארת הענפים והסעיפים היוצאים מן השרשים, עי"ז נתקיים הברית עולם בין הקב"ה ובין עמ"י, כי ימצאו הכל ערוך לפניהם בתורת ה'.

וזהו גם מה שמצינו בטור או"ח (ס' קל"ט) שכתב וז"ל: "ומטבע של ברכה אחרונה כך הוא: 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי ועלם נטע בתוכנו', פירוש תורת אמת היא תורה שבכתב, וחיי עולם הוא תורה שבעל פה דכתיב (קהלת יב יא) 'דברי חכמים'". עכ"ל. וכן הוא בשו"ע או"ח (סי' הנ"ל סעיף י'). ויש להתבונן מאד בזה שחלק בין הנושאין כאלו כאו"א יכלול רק גדרו המיוחד לו, והלא זהו דבר תמוה מאד דנאמר והאם תורה שבע"פ איננה חלילה תורת אמת ותורה שבכתב לא הוי חיי עולם ונצחיי, וכל מי שרק... [כאן נכתבו שני משפטים שלא הצלחנו לפענחם], ואין להאריך בביטול דבר זה. אמנם לדברינו נראה מה עמקו דבריו בזה ומה הוא רעיונו, "אמת" הוא עניים הקים לעד ולנצח, והנה תורה שבכתב ותורה שבע"פ הן חבוקות ומדובקות זו בזו לא ישתנו מעולם, כי יספיקו בכל זמן ובכל מקום, "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים", "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה אשר אנכי נותן לפניכם". אין שום אומה ולשון שיהו להם משפטים קבועים וצודקים כאלה שיהיו מותאמים כפי החוקים העליונים ויהו חוקים קבועים לנצח נצחים כהמשפטים והחוקים שיש בכם שהם מותאמים עם דרכי החיים ודרכי הנהגת המדינה ובכל דור ודור יראה כאלו עתה ניתה התורה, כי היא מלאה כח עלומים ותספיק על כל המוני מקרים ומאורעות של כל דור ודור. כי כולם נכללו בה וביסודותיה הקבועים לעד ולנצח. וכ"ז הוא רק מצד מציאת תורה שבע"פ מצד כי יכתבו רק הסודות הראשים, והרבאורים והמדות נמסרו למשה מסיני - א"כ מבואר דיסוד שלימות התורה הוא ע"י תורה שבע"פ. השמטה.



שולי הגליון


  1. נדצ"ל דעת.
  2. אולי צ"ל הראשים.
  3. מעל המילים "וגלל כן" כתב המחבר "ולזאת", ואולי התכוון להחליפם במילה "ולזאת".
  4. אולי צ"ל הוציא.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף