Difference between revisions of "הון עשיר/ברכות/א"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(תיקון קישור + שיפור קל)
(תיקון קישור + שיפור קל)
 
(No difference)

Latest revision as of 01:22, 18 October 2020

הון עשיר TriangleArrow-Left.svg ברכות TriangleArrow-Left.svg אתבנית:סרגל משנה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


זרעים יש בו י"א מסכתות, כשתחשוב מעשרות ומעשר שני לשנים. אע"ג דלפי החשבון של ששים מסכתות אינם אלא אחת, וטעם לזה כבר כתבתי בפירוש השיר המתחיל מלכות ששים, ועוד אכתוב מזה בטעם מנין פרקיהם. והנה י"א עם הכולל הוא י"ב, וכנגדם מצאנו וראינו י"ב אותיות בשם השולט על סדר זה, שהוא בחסד דנוקבא דזעיר, והוא שני פעמים אל במלואו:

ברכות יש בו תשעה פרקים, וכנגדם מצאנו בה ט' מיני ברכות. דק"ש (פ"א מ"ד), דתפלה (פ"ד מ"ג), דמצות - כדתנן בפ"א משנה ד' שלא לחתום וכו', ופי' הר"ב כגון ברכת המצות. דהודאה, כדתנן בפ' ט' משנה ב' על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, הרי ד'. ועוד יש לנו חמשה מיני ברכות, כנגד חמשה חושים. חוש השמע - על הרעמים (פ"ט מ"ב), חוש הראות - על הראיה כדתנן (רפ"ט) הרואה מקום וכו', חוש הריח - על המוגמר (פ"ו מ"ו), חוש הטעם - על הפירות (רפ"ו), חוש המישוש - ברכת חתנים, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (מס' כלה רפ"א), והכא תנן (פ"ב מ"ה) חתן פטור מק"ש וכו', ואין זה אלא בשכבר בירך ברכת חתנים (עיין תוס' רעק"א פ"ב אות יז). ועוד טעם אחר יש לומר על מנין זה. והוא, כי מורה מקום המחזיק ברכה לישראל, והוא השלום, שהוא תשיעי מלמעלה למטה כידוע. וסימניך וברכה לראש משביר (משלי יא כו) זה יוסף, כדכתי' (בראשית מב ו) ויוסף הוא המשביר (סנהדרין צב.). וא"כ המסכתא היא הברכה העשירית, המתמלאת מתשע פרקים עליונים:

ברכות מבואר בבמדבר רבה (פ' יג) במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהיא ראש סדר זרעים. ושמה גורם לה, להיות קבועה בראש המשנה, אעפ"י שלמצות השנוים בה, מצינו מצות אחרות הקודמות להם בתורה, והוא על שם הכתוב (משלי יא כו) וברכה לראש משביר. כי נוטריקון של משביר מסיפיה לרישיה מדריש "רבי "יהודה "בן "שמעון "מחבר, שהוא ר' יהוד' נשיאה, בן רבן שמעון בן גמליאל, הנקרא רבינו הקדוש, והוא חיבר המשנה הזאת. ורישיה דקרא (שם) כתיב מונע בר יקבוהו לאום, שפירשוהו ז"ל (סנהדרין צא:) על המונע הלכה מפי תלמיד. וידוע הוא שעד רבינו הקדוש לא ניתנה התורה שבעל פה ליכתב, ולפי שראה שנתמעטו הלבבות, והתורה משתכחת, וההלכות נמנעים מהתלמידים, חיבר חיבור זה שעד ימיו לא נמצא כי אם מגלת סתרים, שהיה כל אחד כותב לעצמו כפי כחו, מה ששמע מדברי התורה [1] והוא הראשון שחיבר התורה שבעל פה כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.

ברכות נקראת המסכתא הזאת, אף כי מתחלת מדיני ק"ש, להיותה ראש התורה שבעל פה, להשוותה לתורה שבכתב, שמתחלת בבית (בראשית), מפני שהיא לשון ברכה כדאיתא בב"ר (פרשה א פ"י). ועיין בבמ"ר (פרשה יג פט"ו) במאמר שהעתקתי בפירוש השיר:


Contents

א[edit]

מאמתי. המשנה מתחלת במ"ם פתוחה, להיותה ראש התורה שבעל פה, אשר היא סמוכה לתורה שבכתב, שסופה למד (לעיני כל ישראל), שהיא אות הקודמת למ"ם פתוחה, הסמוכה לה באלפא ביתא. ועיין בבמ"ר (פרשה יג) במאמר שהעתקתי בהקדמתי ובמאמר שבפירוש השיר:

מאמתי. תנא אקרא קאי (ברכות ב.), ליחד ולקשר התורה שבעל פה עמו, לרמוז דאי אפשר לה לעמוד רחוקה ממנו, כי הוא נותן טעם לכל דבריה. והכי איתא בזהר פרשת ואתחנן (דף רס"ח ע"א) ז"ל דהכי אמר אבא, תורה שבכתב לא אשתמודעא אלא בגין תורה שבעל פה, ע"כ. וסימניך תיבת מאימתי שבראשה, שצרופו את"י מים, כלומר שהתורה שבעל פה, שהיא אש כמשאז"ל [2], מבקשת אתה התורה שבכתב שהיא המים כמשאז"ל (שם):

קורין את שמע. פתח התנא במצוה הזאת, על כי המצוה ראשונה שחייב בה האדם מדאורייתא היא זאת, על כי אינו חייב במצות עד שיעברו עליו י"ג שנים שלמים, דהיינו שיכנס ביום שאחר י"ג, וכפי מסקנת הפוסקים כנזכר באורח חיים סימן נ"ג במגן אברהם (ס"ק יג), ותכף ומיד שעבר יום אחרון של י"ג שנה, ברגע הכנסו ביום אחד שאחריו, נתחייב במצות, והוא רגע יציאת הכוכבים של יום שאחר י"ג, שהוא זמן ק"ש דשכיבה:

נכנסים. מותרים לא קתני, אלא נכנסים, דבכהנים טמאים שנטהרו איירינן [3], דהותרו ליכנס במחנה, שהיו אסורים בו בהיותם טבולי יום. ועוד רמז לנו, דהאיש המטהר נקרא נכנס לקדושה, מכלל דהטמא, יוצא מהקדושה מקרי, כי הטהרה תלויה ברשות היחיד, ושרש הטומאה הוא רשות הרבים כנודע:

לאכול בתרומתן. על כי המצוה הזאת היא ראשית כל המצות כמ"ש לעיל, רצה התנא לתלות זמנה באכילת תרומה הנקראת ראשית (דברים יח ד). ועוד לרמוז דמצוה זו של ק"ש היא הראשית המבחר מכל המצות, דומיא דתרומה שהיא ראשית המבחר שבתבואה, כדכתיב (במדבר יח יב) כל חלב (תירוש ו)יצהר [וכל חלב תירוש וגו'] ראשיתם וגו'. שהרי עיקר ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים, וכשם שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה תרומה הגדולה (ירושלמי מעשרות פ"ג הט"ו), כך אי אפשר לו לאדם לקבל עליו עול מצות אלא אם כן כבר קבל עליו עול מלכות שמים תחלה, כי כל המצות בה תלויות:

בתרומתן. שלהם, שאינם מצפים לשלחן חבריהם הצריכים להתאחר מזמן זה, אלא אוכלין משלהם, דמסתמא מחמת חשק קיום המצוה של אכילת תרומה, שעבודה היא [4], ונאסרו בה עד עתה, אינם מאחרים זמן אכילתם מהעת שחזרו להיתרם:

המשתה. צ"ל שהתחילו אותו קודם זמן ק"ש:

הקטר חלבים ואברים. דקתני הכא, לא אמרו בו חכמים עד חצות, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע דדבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, כן פי' הר"ב. ומזה מוכח דעד חצות דק"ש, אינו אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה, ולא מן הדין, דלהיות מצותו בלילה הוא כשר כל הלילה מן הדין, כהקטר חלבים. ועוד רמז לנו התנא בשנותו הקטר חלבים הכא, שתפלת ערבית כנגדם נתקנה (עי' בבלי/ברכות/כו/אבברכות כו:). ואע"ג דבק"ש איירינן, הא קי"לן כר' יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית (עי' שם ד:), ואם כן אין תפלה כתקונה בלא ק"ש, כל זה צ"ל לדעת רש"י והר"ב. ולדידהו אתי שפיר דחילק התנא הקטר חלבים ואברים מהנאכלים ליום אחד ולא כללם בבבא אחת. אבל הרמב"ם ס"ל דאף בהקטר חלבים אמרו עד חצות, כמ"ש התי"ט. וכוותיה מסתברא מדקפיד קרא שיעלם על המזבח מתחילת הלילה כדאיתא בת"כ פ' צו פ' א' (סי' יג), וטעמא נ"ל מדאיתא התם (סי' טו) דעד הבקר (ויקרא ו, ב) לימד שיהיו תורמים כל הלילה עד הבקר. על כרחך דרצה הכתוב שבאיזו שעה מן הלילה שיתרום את המזבח ישתדל שיהיה שם אפר מאברים ופדרים של כל קרבנות אותו יום, וזה יהיה כשיעלם בתחילת הלילה, והכי מוכח מפשטא דמתניתין והכי מפרש לה הרמב"ם כן נלע"ד. דלא כמ"ש התי"ט דלא ממתניתין שמעה לה הרמב"ם, אלא כמ"ש הכ"מ (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב). דההכרח שהביא רש"י (ברכות ב. ד"ה כדי להרחיק) ממשנה דמגילה (דף כ:), כמ"ש התי"ט דלא אשתמיט בשום דוכתא למתני עד חצות, אע"ג דתני התם (שם) בפירוש דכשר כל הלילה, אינו הכרח, דכשר כל הלילה דקתני התם לאו דווקא הוא, אלא ה"ה דמצותו עד חצות, דהא בש"ס (שם כא.) מרבה מזה הכלל דהתם אכילת פסחים שכשר כל הלילה, ואף הוא מצותו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה (עי' זבחים נז:). ולא כלל התנא הקטר חלבים בנאכלין ליום א', אע"ג דדמו לפי' הרמב"ם, משום דשעור חצות דהקטר חלבים יש לו שרש באורייתא, כדתנן בפ"ט דזבחים משנה ו' ע"ש, משא"כ הנאכלין ליום א'. ומשום דהקטר קודם לאכילה, כי הקטר החלבים מתיר הבשר לאכיל', לפיכך הקדימו לאכילה, אע"ג שיש בו רבותא יותר מבאכילה שמצותו עד שיעלה עמוד השחר, אעפ"י ששיעור חצות בו יש לו שרש באורייתא משא"כ האכילה כמ"ש:

חלבים. פי' הרב של קרבנות, ונראים דמ"מ החלבים של קרבנות הנאכלים, מצוה מן המובחר להקטירם ביום שלא למעט זמן אכילתם, ובתמיד פשוט הוא שהדין כן כדאיתא בפסחים דס"ח ע"ב משום דחביבה מצוה בשעתה:

ליום אחד. לישנא קלילא דקרא נקט דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. דיום ולילה כאחד נקראים יום אחד, וז"ל הזהר פ' בשלח דף מ"ו ע"ב, יום ולילה אקרי יום אחד:

ב[edit]

בשחרין. ה"ג לשון רבים. כדאיתא ברעיא מהימנא פ' צו דף רמ"ג סוף ע"א מילתא בטעמא. ודמי למאי דאמרינן בחולין דף ס' ע"א מקרין תרתי משמע:

בין תכלת ללבן. שני פירושים פי' הרב, והראשון הוא מהתוספות (דף ט: ד"ה אלא) והשני הוא מרש"י (שם ד"ה בין תכלת שבה), והראשון נראה עיקר, דגרסינן בש"ס (שם) מאי בין תכלת ללבן, אילימא בין גבבא דעמרא חיוורא לגבבא דעמרא דתכלתא, הא בליליא נמי מידע ידיע, אלא בין תכלת שבה ללבן שבה ע"כ. ופי רש"י כפי' השני שכתב הר"ב, וטעמו נ"ל דאם היה כפי' הראשון דהיינו משיכיר בין חוט תכלת לחוט לבן שבציצית, הרי כל חוט דומה לגבבא בפני עצמו והא בליליא נמי מידע ידיע, אבל התוספות הוכיחו כפי' הא' מדגרסינן במנחות (מג:) ראה מצו' זו וזכור מצוה אחרת, ואיזו זו ק"ש, כדתנן משיכיר בין תכלת ללבן, ע"כ (במנחות). ואם היה פירושו בגיזת צמר כפי' רש"י, אין זה תלויה בציצית, ע"כ (דברי התוס'), ואם כן האי בין תכל' שבה ללבן שבה אחוליות קאי, ולא אחוטי' המופרדים, דכל שני חוליו' זה אצל זה מחמת חבור דמו לגבבא א', ולא לשני גבבות, ואפשר שזו היא כוונת התוספות באמרם ז"ל: ע"כ יש לפרש בין תכלת שבה, בציצית שהיה קבוע בו תכלת, וגם שני חוטי לבן, ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן, עכ"ל. דאריכות הלשון הזה של עשיית החוליות, אי לא הוי משו' דיוק לשון 'שבה', דא"א לפרשו אציצית דהוא לשון זכר, אלא אחוליות שהוא לשון נקבה, אינו אלא להמלט ממה שיש להקשות ולהוכיח כפי' רש"י, ולפיכך הפי' הראשון שכתב הר"ב הוא העיקר:

עד שלש שעות. כן פסק הר"ב, דגמרא ערוכה היא (דף י:). ומה שפי' עד סוף שלש שעות, וכן פי' הרמב"ם בפירושו, ופסקו בחיבורו (ה' ק"ש פ"א הי"א). לא כן משמע בש"ס דהא גרסינן התם בדף ג' ע"ב ור' נתן סבר ליה כר' יהושע, דתנן ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, שית דליליא ותרתי דיממא הוו להו שתי משמרו', ע"כ. דמשמע דהוי עד ולא עד בכלל, וכן פי' רש"י בד"ה ור' נתן וכו', בשלש שעות בתחילת שעה שלישית, ע"כ. ואע"ג דרב אשי מוקמי לדר"נ בשנויא אחריתי, מ"מ לא נדחה מפני זה פירוש המימרא דר' יהושע, וליכא למימר דה"ק דוד קדמו עיני אשמורות דהיינו שני משמרות קודם התחלת קימת בני מלכים, כי הם מתחילים לקום בתחילת שעה השלישית, ואני חצות לילה אקום, אבל לעולם זמן הקמתם נמשך כל השעה השלישית ההיא, ועד סוף זמן הקמתם הוא זמן ק"ש, דא"כ ה"ל לר' יהושע למימר שכן דרך בני מלכים לעמוד בשעה השלישית, דבאמרו בשלש שעות, נראה שזהו המשך זמן הקמתם המתחיל מתחילת היום ונמשך עד ג' שעות, אלא דלא הוי עד בכלל, ודוד דקאמר קדמו עיני אשמורות, ר"ל לסוף זמן קימת בני מלכים. ובדוחק אפשר לישב דהאי דלא קאמר ר' יהושע בשעה השלישית אלא בשלש שעות, סירכא דתחילת דבריו דקאמר עד שלש שעות נקט, אבל לעולם אין משך זמן קימת בני מלכים נמשך אלא כל השעה השלישית דווקא, ודוד אתחילת זמן קימת בני מלכים קאי, דייקא נמי דלא קאמר ר' יהושע שכן דרך בני מלכים לעמוד עד שלש שעות, כדבריו הראשונים ממש, כדי שלא נפרש אותם כפירוש דבריו הראשונים שהוא מתחילת היום ועד שלש שעות, דאינו כן. אחר כתבי זה ראיתי שגם בעל הגהות מימוניות פ"א דהק"ש שקיל וטרי על זה ע"ש:

ציור להון עשיר ברכות א.png

שעות אלו הם זמניות, כמ"ש הר"ב שאין שעה של יום אחד דומה לשעה של יום אחר, אלא היא מתארכת או מתקצרת כפי אריכות היום וקיצורו. אבל המדקדק היטב יראה שאף המקרה כזה יארע לשעות השוות, שהרי השעה היא אחת מכ"ד של יום אחד עם לילו הקודמת, והוא שיעור סיבוב כל ש"ס מעלות של גלגל היומי ומעט יותר, מפני שאין השמש מסבב בגלגלו כסבוב גלגל היומי ממזרח למערב, אלא הולך לאחור ממערב למזרח כמו מעלה אחת בכל יום, ולכן אחר שסבב גלגל היומי כולו, צריך שיסבב עוד מעט כדי להביא גוף השמש על הארץ, או כדי להביא תחת הארץ, וזה המעט אינו שוה בכל יום, על כי אין הלוך השמש לאחור סביב מרכז הארץ כמו סבוב גלגל היומי לפנים, אלא סובב על מרכז אחר היוצא מן הארץ, ולכן מתחיל לסבב סבובו סמוך לסבוב גלגל היומי, ובכל יום ויום מרחיק עצמו ממנו עד ששה חדשים בשנה, ומשם עד סוף השנה חוזר להתקרב מעט מעט על הערך עצמו שנתרחק, עד שבסוף ששה חדשים האחרי' חוזר לאיתנו הראשון, על הנקודה הראשונה הקרובה לסבוב גלגל היומי, שאין קרובה הימנה, שממנה נסע בתחילת ששה חדשים הראשונים, ומפני זה כפי ריחוק גוף השמש מסיבוב גלגל היומי, כן ישהה בעליתו, שמצדו הקרוב, יעלה הגלגל היומי בחלק קטן ממנו חלק גדול מגלגל השמש, ומצדו הרחוק יהיה להפך, שבעלית חלק גדול מגלגל היומי, יעלה מגלגל השמש כי אם חלק קטן, וזה יגרום השינוי בימים השלמים, ובהסתכל בצורה זו, הוא דבר פשוט לבקי בחכמת התכונה, ואין צורך להאריך:

שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. והואיל ותלה הכתוב זמנה בזמן הקימה, ומצינו קימה לקצת בני אדם בשעה זו, אשר לא בטלה דעתם אצל כל אדם, והם הבני מלכים, אע"ג דכל ישראל לאו בני מלכים הם, מ"מ יצאו בשעה זו הואיל ועדיין לא עבר זמן קימת כל אדם. והיינו דאמרינן בש"ס (דף י:) הלכה כר' יהושע, ולא אמרינן ולאו מטעמיה, כדאמרינן בכמה דוכת', כי מטעמיה הוא. ואפשר שזו היא ממש דעת ר"י שכתב התי"ט:

לא הפסיד. שכר ברכות, מכלל שצריך לברכם, וקמ"לן שלא נזלזל בברכות להיותם דרבנן (ברכות דף ט"ו.), דהא מהכא דייקינן שאם אינו מברכם מפסיד, אעפ"י שאינם מעכבות:

כאדם הקורא בתורה. מכלל דהקורא אותו בעונתו לא מקרי קורא בתורה (עי' ירושלמי כאן ה"ב ח:) אלא הרי הוא כמתפלל, ונפקא מינה לירושלמי (ה"ה ט:) דס"ל דאין אדם נפטר מברכת התורה באהבת עולם אלא אם כן שונה על אתר, אין ק"ש בעונתו חשיב לימוד, ועיין בש"ע א"ח סי' מ"ז. אבל בש"ס דידן (עי' דף י:) אמרו דקמ"לן תנא דחביבא מצוה בשעתה יותר מתלמוד תורה, ואפשר דאחד דבר התנא האלהי, ושתים זו שמענו. ועוד יש לי לומר, דרמז רמז לנו דק"ש חשוב כקריאת התורה, ויוצאים בו ידי חובת והגית בו יומם ולילה כדאיתא במדרש (עי' ילקוט תהלים תריד, ועי' מנחות צט: זוהר רע"מ פנחס רכח.):

ג[edit]

כדברי ב"ש. מכלל דאפשר לקרות בהטיה אף כדברי ב"ה, והוא כשהיה מוטה מתחילה, והאי הוא דקמ"לן תנא:

וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. הידועים לי, ובאו אלי ללכדני, ואני איני יודע אם מפני שלא נכנסתי בכי טוב לעיר (עי' פסחים ב.), באה אלי הצרה הזאת, או אם מפני שירדתי מעל החמור, לעשות כדברי ב"ש, אמרו לו כדי היית וכו', כן נלע"ד. דלא כמ"ש הרמב"ם - סכנתי, שמתי נפשי בכפי, לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה, עכ"ל. דמשמע דלא באו אליו הלסטים. דא"כ לא הל"ל הלסטים, בה"א הידיעה, ועוד דהל"ל בלשון זה אני הייתי בא בדרך וסכנתי בעצמי מפני לסטים, והטיתי לקרות כדברי ב"ש. ועוד דאיתא במ"ר דשיר השירים על פסוק כי טובים דודיך מיין (פיס' ב), על האי עניינא, את חמי אם לא קרא הי' עובר על מצות עשה בלבד, עכשיו שקרא נתחייב בנפשו. ש"מ דמעשה בא לידו שהלסטי' באו עליו, ועוד דגרסינן בירושלמי פ"ד דשביעית (סוף ה"ב י:) ר' טרפון ירד לאכול קציעות וכו' כל המעשה כנזכר בבבלי (נדרים סב.), והדר אמר באילין תרתין מילייא נהג ר' טרפון כב"ש וסכין, בהדא ובק"ש, ע"כ. הרי מבואר דנסתכן ממש כמעשה דקציעות שהיו רוצים להמיתו:

שעברת על דברי ב"ה. דאסרי להטות לכתחילה, ולא התירו לקרות בהטיה לכתחילה אלא א"כ היה מוטה כבר, כן משמע בש"ס (דף יא.), ומזה מוכח דמה שהוכיח רב נחמן בר יצחק (שם) ממשנה זו דהעושה כדברי ב"ש חייב מיתה, אינו אלא בכיוצא בזה שעובר על דברי ב"ה דאסרי לעשו' כן, אבל כשלא אסרי ב"ה אלא דלא מצריכי לעשות כן לכתחילה, העושה כן לכתחילה כב"ש לא יהיה חייב מיתה, אלא אדרבא אפשר שיקבל שכר, כההוא דאכל ושכח ולא בירך וחזר למקומו כב"ש (דף נג:) ואפשר שזו היתה דעת ראב"ע אשר היה זקוף, והטה לקרות כדברי ב"ש כדאיתא בש"ס (דף יא.), ואע"ג דהאמת יהיה כך דב"ה אסר ההטיה לכתחילה, לא שייך להקשות דהוה ליה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, ולמה לא נשנית בעדיות אצל האחרים, דהא אם ב"ה מחמיר ואוסר ההטיה, אף ב"ש מחמיר ואוסר העמידה, וההטיה עצמה דמתיר ב"ש, חומרא הוא דמטיל על האדם ומחייבו להטות:

ד[edit]

בשחר. תימא לי, דבק"ש דכתיב בקרא, נקט התנא שחרין. וערבית דלא כתיב בקרא, ובברכות דלא כתיבי בקרא, נקט שחר וערב הכתוב בקרא. וכן בתפילות דלא כתיב בקרא זמן חיובם, נקט שחר וערב, דתנן (רפ"ד) תפלת השחר עד חצות תפלת הערב אין לה קבע. ואין בידי לומר אלא דנקט התנא לישנא דרבנן בדאוריית', ולישנא דאוריית' בדרבנן, לרמוז דלעולם צריך לכלול מדת יום שהיא תורה שבכתב, במדת לילה שהיא תורה שבעל פה, כאשר הוכחתי מהמדרש שהבאתי בפירוש השיר, להודיענו דאין לתורה שבע"פ עמידה, כי אם על ידי תורה שבכתב, המביאה ראיה לדבריה, וא"א ליכנס בפירוש התורה שבכתב, כי אם על ידי התור' שבעל פה הפותחת פתח בביאורה:

בשחר מברך. למאן דס"ל דפתח התנא בק"ש דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם, הכא פתח בשחרית משום דקאי ביה, ש"ס דף ב' ע"א. ולמאן דס"ל דממקרא דק"ש יליף, דכתיב (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך, י"ל דהואיל וזמן אחת מהברכו' שלפני ק"ש ראויה להאמר בזמן השכיבה, וזו היא אהבת עולם, כדמשמע בש"ס דף י"א ע"ב, וכן כתב רש"י התם (ד"ה אי אמרת וכו') בפירוש, וכמו כן יהיה באהבת עולם דערבית, ואפילו מעריב ערבים אפשר דיכול לומר קודם הלילה, ולא דמי ליוצר אור דאין אור בלילה, משא"כ ערב, דמקרי ערב מכי נטי שמשא למערב, כדאיתא בזהר פ' שמות (דף כא.), משום הכי בהקדים התנא בברכות שחר לערב, הוא הולך על פי דרכו אשר התחיל בה ביסוד הכתוב דכתיב בק"ש, אשר ברכות אלו עליו נאמרו, בשכבך ובקומך, דהטעם שכתב התי"ט בשם התוספות (דף ב. ד"ה ליתני דשחרית) דבברכות סמיך אתמיד דקדים בקר לערב, לא ניחא כל כך, דיש להקשות דמאי אולמיה דקרא דתמיד, להפוך סדר המקרא דק"ש, בברכותיו שעליו נתקנו, ולא על התפלה שכנגד התמיד. א"נ י"ל על פי הירושלמי (ה"ה ט.) דאמר, דשבע ברכות אלו נתקנו על שבע ביום הללתיך, דמשום הכי פתח בהם בשחר על שם היום הנזכר בקרא:

שתים לפניה. לשון הר"ב יוצר אור ואהבה, ע"כ. ובשתים שלפניה דערבית כתב, מעריב ערבים ואהבת עולם, ע"כ. ואין לטעות ולומר דבשחרית מספקא ליה אי אמרינן אהבה רבה או אהבת עולם, ומשום הכי לא פירש דבריו, ובערבית פסיקא ליה. דלפי דברי התוספות שכתב על הא דאיתא בש"ס (דף יא: ושם ד"ה ורבנן אמרי) תניא נמי הכי אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה, ורבנן אמרי אהבת עולם וכו'. הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, עכ"ל. משמע דבין אדשחרית בין אדערבית פליגי. דאי לא פליגי אלא אדשחרית, ודערבית כ"ע סל"הו אהבת עולם, מה הועילו בתקנתם, הלא בשחרית דבו פליגי באמרם אהבה רבה לא עבדינן אלא כחד מינייהו, ואין תקנת ערבית הפך לדשחרית מועלת לאידך דבה כ"ע מודו, אלא ודאי דבתרויהו פליגי, ומ"ש הר"ב בדשחרית אהבה לבד, ובדערבית אהבת עולם, הוא משום דס"ל כבעלי התוספות, ואהבה הוא מופרד מרבה ומשום הכי לא הוצרך לומר רבה, ואהבת הוא סמוך לעולם ומשום הכי הוצרך לומר אף עולם. ומ"מ אחר הדקדוק היטב מצאנו וראינו שאין הלכה כפסק זה מכמה טעמים, חדא דרבנן אינון אמרי אהבת עולם והלכה כרבים, והמקרא שהביאו ראיה לדבריהם מסייע להו דכתיב (ירמיה לא, ב) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, ומאותו הפסוק עצמו יש לדייק נגד התוספות ולומר בשחרית אהבת עולם, שהרי כתיב בו על כן משכתיך חסד, וכתיב (תהלים צב, ג) להגיד בבקר חסדך. ואע"ג דבש"ס התם (דף יא:) גרסינן אח"כ באותו ענין דאמר להם הממונה, כמה פעמים אהבה רבה, אין לתמוה שהרי רב יהודה אמר שמואל הוא דאמר הכי בריש שמעתין, והוא הוא דשקיל וטרי בסיפא דשמעתין, ועל דבריו קא שקלו וטרו. ומדאמרינן אהבת עולם בשחרית, כ"ש דאמרינן הכי בערבית ולא אהבה רבה, שהרי על דרך האמת אהבה רבה היא במדרגה יותר עליונה מאהבת עולם, וק"ש דערבית היא במדרגה תחתונה יותר מק"ש דשחרית. ועוד לפי פשטא דתלמודא פלוגתייהו לא קאי אלא אשחרית, שהרי הזכיר יוצר אור, והדר אמר ואידך מאי היא, וכל אותה סוגיא לא איירי אלא בברכה שניה שלפניה בשחרית ע"ש, ומזה משמע דבערבית ליכא פלוגתא אלא כ"ע מודו בה דאמרינן אהבת עולם, משום דהיא במדרגה פחותה מדשחרית כמ"ש, א"כ אפוא צ"ל אף בשחרית אהבת עולם, והכי מבואר בזהר (עי' זוהר ויקהל רב: פקודי רס:, אולם עי"ש ואתחנן רסג:) וכן כתוב בכתבי הארי זלה"ה שכך ראוי לומר ולא אהבה רבה. ועיין במ"ש בהקדמתי הנקראת עולם קטן בספרי משנת חסידים, ותמצא טעם נכון על פלוגתא זו וכיוצא בה, מפני מה אנו חייבים לעשות כדברי התנא או האמורא האחד ולא כדברי השני, אע"פי שאלו ואלו דברי אלהים חיים:

אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך מצאתי כאן ואיני רשאי לקצר, והוא שהר"ב והרמב"ם פירשו, דארוכה ר"ל פותחת בברוך, וקצרה דאינה פותחת, ואשתים שלפניה בשחרית ודערבית קאי. ולכאורה הדין עמהם, דקתני סיפא מקום שאמרו להאריך וכו' לחתום וכו' ש"מ דלהאריך ר"ל לפתוח, אבל כשנדקדק היטב יש להקשות עליהם, חדא מ"ט קרא התנא לברכה הפותחת בברוך ארוכה, ולאינה פותחת קצרה, משא"כ בחתימה דפירש לחתום אינו רשאי וכו', שהרי מהירושלמי (סוף ה"ה יא.) והביאו התי"ט, אמר ר' יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם מטבע ארוך פותח וחותם, ע"כ. משמע דדוקא על החתימה נקראת הברכה ארוכה או קצרה. ויש לתמוה על הכ"מ (ק"ש פ"א ה"ה) והביאו התי"ט, שכתב בכח אותו הירושלמי דהרמב"ם מפרש להאריך ולקצר דמתניתין על הפתיחה ועל החתימה. דא"כ הוא, הא תו למה לי, סיפא לחתום אינו רשאי וכו', הלא כלל הכל בלהאריך אינו רשאי וכו'. ועוד קשה דבתוספתא פ"ק דברכות בפירוש תנא שארוכה וקצרה פירושה כמשמעה שהברכה ארוכה או קצרה, ואין פירושה לא פתיחה ולא חתימה וכן פירשה רש"י ז"ל. ועוד קשה לפירושם ז"ל, מ"ט לא כלל התנא כל הברכות באמור שנים ארוכות, והשאר קצרות.

והנה רש"י ז"ל (דף יא. ד"ה אחת ארוכה) פירשה על דרך התוספתא וכתב דאשתים שלאחריה קאי, דאמת ואמונה ארוכה והשכיבנו קצרה. וטעמו נ"ל משום דמנייהו סליק, אבל אף לפירושו ז"ל יש להקשות מאי טעמא לא הזכיר התנא אלא מטבע שתים אלו. ועוד פירושו נופל במה שהקשו עליו בעלי התוספות (שם ד"ה אחת ארוכה) כמה קשיות, ע"ש. ועוד יש לי להקשות, מ"ט הזכיר התנא לחתום אינו רשאי וכו' ולא הזכיר דין הפתיחה. ור"ת פירש (שם) דאחת ארוכה ואחת קצרה, דר"ל בין שתהיה ארוכה כלומר שיאריך בה, בין שתהיה קצרה, וקאי אאמת ואמונה לבד, דלמ"ד שצריך להזכיר מצות ציצית בלילה, צריך לאומרה במטבע ארוך כמו שאנו אומרים אותה, ולמ"ד שאין צריך להזכיר אומרים אותה במטבע קצר, כדאיתא בפ' היה קורא דף י"ד ע"ב, ויהיה פירוש המשנה כך, בין שתהיה אמת ואמונה ארוכה, בין שתהיה קצרה, אין אנו יכולין לשנות בה, דבמקום שאמרו להאריך אינו רשאי וכו', כל זה היה אפשר לפרש לדברי ר"ת, שכתב דקאי אאמת ואמונה לבד. אבל כשנדקדק היטב אף זה אינו נכון, חדא דלית הלכתא אלא כאחד משתי הדעות, ואי מתניתין דלא כהלכתא לעולם אמת ואמונה קצרה, ואי הוי כהלכתא לעולם היא ארוכה, ואין זה דרך התנא להרכיב בבא אחת דמתניתין אתרי רכשי. ועוד אף לדידיה קשיא מ"ט הזכיר התנא לחתום אינו רשאי וכו', ולא הזכיר דין הפתיחה. ומדברי רבינו יונה (דף ה: מדה"ר) משמע דלא גרסינן בתוספו' דקאי אאמת ואמונה לבד, אלא אכל ברכות קאי שאם ירצה יאריך בהם ואם ירצה יקצר בהם, וכתב עוד רבינו יונה דמקום שאמרו להאריך וכו' מלתא באנפי נפשא היא, דאסר התנא לשנות מטבע ארוך למטבע קצר או איפכא, משום דלחתום אינו רשאי וכו' ואם ישנה מטבע ארוך למטבע קצר נמצא שאינו חותם בו, מה שלא היה כן אם היה אומרו במטבע ארוך שהיה חותם בו, כדאמרינן לעיל בשם ר' יודן דהמטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם, ולא כן מטבע ארוך שפותח וחותם. וצ"ל שמה שהתיר התנא ברישא באמרו אחת ארוכה ואחת קצרה שיכול להאריך ולקצר, היינו בענין שלא ישנה הברכה ממטבע ארוך למטבע קצר או איפכא, שלא יצטרך לשנות החתימה בשביל אותו האריכות או הקיצור, וליכא לישב לישנא דמתניתין על פי פירושא דרבינו יונה, באמור דאחת ארוכה ואחת קצרה לא קאי אברכות דלעיל, אלא ה"פ אחת שתהיה הברכה איזו ברכה שתהיה ארוכה שתיקנוה רז"ל במטבע ארוך, ואחת שתהיה קצרה שתיקנוה במטבע קצר, אין לשנותה מהמטבע, וזה הוא במקום שאמרו להאריך אינו רשאי וכו', וכן איפכא, וטעמא משום דלחתום אינו רשאי וכו', וכן איפכא, כמ"ש בשם רבינו יונה. דא"כ אחת ארוכה ואחת קצרה הוא מיותר, והיה יכול התנא להתחיל במקום שאמרו וכו'. ויהיה מה שיהיה, נפקא מינה דכל שאין האריכות או הקיצור רב שיצטרך לשנות בעדו החתימה, שרשאי להאריך או לקצר לעת הצורך, ולא מקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים, דזיל בתר טעמא. ומ"מ אינו נכון לעשות כן כי אם בשעת הדחק דילמא אתי למטעי, דכל ברכות אשר תקנום במשקל ומספר, הם מדוקדקים על פי שרשם העליון:

בלילות. נקט ליה לשון רבים כנגד כל ימי שהוא לשון רבים. דבו זיכא בן זומא לחכמים. או אפשר לומר, דהואיל וכל לילה היא חלוקה לשתי לילות, כדאיתא בזהר (עי' זוהר תרומה קלא.) דעד חצי לילה נקראת ליל, ומחצות לילה ואילך נקראת לילה, ולפעמים אדם הולך לישן אחר חצי לילה, וקי"ל דאעפ"י שקרא אדם ק"ש בבה"כ מצוה לקרותו על מטתו, קמ"ל דאף באותו ק"ש יזכור יציאת מצרים, והוא בקרותו כלו, ואף פרשת ציצית, כי כן ראוי לעשות על דרך האמת:

כבן שבעים שנה. כתב האר"י בספר הגלגולים שבאותו העת נשלמו שנותיו שחסרים ממנו בגלגול ראשון, לכן היה אז כבן ע' שנה שימי שנותיו היו ע' שנה והבן, עכ"ל. ובזה גם תיבת כבן מדוייקת דהיו לו י"ח שנה באותו היום, כדאיתא בש"ס (ברכות כח.), והיה נראה כאילו היו לו עוד נ"ב שנה, שבין הכל הם שבעים. עוד י"ל דרמז לנו שהוא היה עזרא, כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל (עיין בס' גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו אות א' ס"ד). אשר היה באותם שבעים שנה של גלות בבל, ואעפ"כ לא זכה כו', עד שדרשה בן זומא וכו':

כל ימי חייך הלילות. דס"ל דמשמעותא דכל ימי, ר"ל כל היום, דהיינו עם הלילה, וכל ימיו:

להביא. מרבויא דכל, שאין במשמעות הכתוב ימות המשיח:



שולי הגליון


  1. עיין בבא מציעא (צב.) וברש"י (ד"ה מגילת סתרים).
  2. עיין תענית ז.
  3. עיין ברע"ב.
  4. עיין פסחים (עג.).


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף