דברי חמודות/נדה/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דברי חמודות נדה ט

דף זה מכיל את 'דברי חמודות' על כל פרק תשיעי - בעתיד הוא יפוצל לפי סימני הרא"ש

(א) רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה. בר"פ הרואה כתם פרכינן עלה היכי דמי ' אי דארגשה יושבת אמאי טהורה ומשני אימא הרגשת מי רגלים הוי עומדת הדור מי רגלים למקור ואייתי דם יושבת טהורה וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהא"ב שאפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים מן החדר ודם זה דם המכה בחלחולת או בכוליא עכ"ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכותיו:

(ב) איש ואשה כו' רבי יוסי מטהר. כבר כתבתי במ"י משמא דגמרא דממשנה יתירה זו דמתרת בספק ספיקא וכבר שנינו ברישא דר"י מטהר אפילו בספק אחד שמעינן מינה דלא תימא בדיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל וכתב המרדכי דמיהו רבינו חננאל פירש דה"מ בתרי ספקי אבל בחד ספקא דיעבד אין לכתחילה לא והיכא דישבה על שפת הספל ונמצא דם על שפתו ועומדת אפילו בתוכו ליכא אלא חד ספק ונכון להחמיר כפי' ר"ח ע"כ וגם התוס' בפרק כל היד (נדה דף י"ד) בד"ה ור"י מטהר כ' דלר"ח לא קאי אף לכתחילה דאמרינן בגמ' אלא אסיפא ולא ארישא לפי שר"ח פי' דר"י לא לגמרי מטהר אלא משום נדה ולא משום כתם ואף רבינו כתב כך בשם ר"ח שם סימן ב' גבי בדקה בעד שאינו בדוק לה כו' דאיכא נמי פלוגתא דרבי מטמא ור' יוסי מטהר וכתב דר"ח פי' שלא טיהר אלא משום נדה ולא משום כתם ושם בגמ' דר"י לטעמיה דטיהר נמי באשה שעושה צרכיה וא"כ לשטת ר"ח הכא אינו מטהר ר"י משום כתם וכמ"ש התוס' שם וא"כ קשיא על רבינו שהיה לו לפרש כך אליבא דר"ח כמו שמפורש שם ולא עוד אלא דהתם להלכתא כתבו והכא לא הזכירו כלל ונ"ל דס"ל לרבינו דאע"ג דמדמה התם להכא לא לגמרי מדמינן אלא אע"ג דהכא ס"ל ר"י דטהורה לגמרי אפילו הכי התם גבי דבדקה כו' מטמא משום כתם וכדס"ד דתוס' התם ומה שדחו התוס' לזה משום דא"כ מאי פריך התם והאר"י בר חנינא לא טימא ר"מ אלא משום כתם ואילו הכא טימא רבי משום נדה ומאי קושיא והלא יש להחמיר טפי בעד שאינו בדוק לה מהאשה שעושה צרכיה י"ל דרבינו סובר דכולי האי לא מחמרינן לטמא משום נדה אא"כ שגם גבי אשה שעושה צרכיה מטמאים משום נדה אבל כששם אין מטמאים משום נדה שוב אין לנו לטמאות משום נדה גם בעד שאינו בדוק דאין להחמיר כולי האי משא"כ אם נאמר דגבי אשה שעושה צרכיה טהורה לגמרי ואפ"ה מטמאים בעד שאינו בדוק משום כתם שזו אינה חומרא כל כך שהרי יש כמה קולות בכתם משא"כ להחמיר לטמאה משום נדה ובאשה שעושה צרכיה אין מטמאין אלא משום כתם כך נ"ל לומר לסברת רבינו והב"י סימן קצ"א כתב טעם לדברי ר"ח משום דדיעבד לא שייך אלא בטהרות הלכך שפיר במלתא קמא דמתני' לא איירי לבעלה ואע"ג דלענין בדיקה מחמרינן בטהרות מלבעלה כדאיתא בפ"ק משום דגזרת מעת לעת לא שייכא לגבי בעלה (ועוד הל"ל טעמא דבגמרא דשמא מתוך שרואה אותה בודקת יהא לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה) אבל בענין זה יש להחמיר לבעלה משום איסור כרת ועוד מדמסקינן בפרק כל היד דר"מ משום נדה מטמא לא נפליג בינייהו ונימא דר"י לא טיהר אלא משום נדה אבל מטמא משום כתם ועוד מדר' חייא התם בעד שאינו בדוק מטמא משום כתם אי אמרת דר"י ס"ל הכא דטהורה לגמרי א"כ ר' חייא דלא כמאן ונצטרך לומר דג' מחלוקת בנדון מתני' ר"מ מטמא משום נדה ור"י מטהר לגמרי ור' חייא מטמא משום כתם ולא מצינו כן במשנה ולא בברייתא ומשום כך תמה הב"י על הר"ן דדוחה לדברי הר"ם שכתב כן בשם ר"ח דמפרש דר"י טימא משום כתם וכתב שאין אלו אלא דברי נביאות ואין להם על מה שיסמוכו ולא ר"ח ז"ל חתים עלה דהא סמך גדול יש לו וראוי הוא לקרותו ראיה ולפסוק כמותו ומ"מ מסיק הב"י דכיון שהפוסקים לא סמכו על זה והמגיד כתב בפי"א מהלכות א"ב דמשתנת דם עם מי רגליה הכל מודים שהיא טהורה הלכך לענין פסק הלכה כיון שהפוסקים פסקו לטהר אף לבעלה עליהם סומכים עכ"ל אבל רמ"א ז"ל כתב להא דהמרדכי בשם ר"ח דהיכא דהוה חד ספיקא טמאה וכתב עלה דהכי נהוג ומה שטימא ביושבת ואינה מקלחת יתבאר בסעיף ד' בס"ד:

(ג) ולהך פירושא לא אשכחן דמטהר ר"י בעומדת ושותתת כו'. משא"כ לפירש"י דהא כל עומדת שותתת היא וכתב ב"י שמדברי הרמב"ם נראה שמפרש כפי' רש"י שהרי פסק בפ"ה מהא"ב דבין עומדת בין יושבת טהורה ולא חילק בין מזנקת לשותתת וכן פסק הרמב"ן בהלכותיו וכן פסק הרשב"א וכדאי הם לסמוך עליהם להתיר בכל גווני עכ"ל וכבר כתבתי בסעיף דלעיל מסקנתו של רמ"א ז"ל ועיין עוד בסעיף דלקמן:

(ד) נראה דהיינו דוקא לר"מ כו'. אבל הגהות מיי' כתבו בפ"ח בשם הר"ם דאף ר"י לא טיהר ביושבת אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם תוך הספל דליכא למימר דהא דאוקימנא בגמ' הכי ה"מ לר"מ דמחמיר אבל לר"י דמיקל טהור בכל ענין דהא ביושבת לא פליגי וכי היכי דלא מטהר ר"מ ביושבת אלא בשותתת ה"נ לר"י לפי שיטת ר"י שפירש דכולה מתני' בין עומדת בין יושבת איירי במזנקת יש לפרש דר"י ה"ק כדפרישית ע"כ והר"ן כתב בתשובה דכל שקלא וטריא לר"מ איתמר ולא לר"י ועכ"ז מסכים אני למה שאמרת בשם הר"ם דביושבת ונמצא דם על שפת הספל מודה ר"י דטמאה אבל לא כמו שכתבת וכמו שאפרש והטעם שהזקיקוני לומר דמודה ר"י דעל שפת הספל טמאה משום דהיכי אפשר דשמואל ור' אבא תרווייהו ס"ל כר"י ושקלו וטרו אליבא דר"מ אם אינו ענין לאוקימתייהו אליבא דר"י כלל ולפיכך אני אומר דמודה ר"י ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם על שפת הספל ולא בתוך הספל דטמאה משום דרגלים לדבר דבתר דתמו מיא אתא דמא דאי לא בתוך הספל נמי מבעי ליה לאשכוחי אבל נמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל בכה"ג נמי פלוגתייהו דר"מ ור"י דר"מ חייש למיעוטא כל היכא דלא מוכחא מילתא דהיתרא מטמא לה ור"י לא חייש למיעוטא והיכא דלא מוכחא מילתא לאיסור מטהר לה ונמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל לא מוכחא מילתא כלל לפי שהדבר ידוע שמי רגלים דמזנקי מתחלתם בסופם שותתין וכיון שכן כמו שאתה אומר דביושבת באמצע הספל ונמצא דם בתוך הספל דלר"י טהורה משום דלא מוכחא מילתא דמסתמא אמרינן שדם זה עם מי רגלים בא ולא מן המקור כך י"ל בנמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל לר"י דטהורה דליכא הכא הוכחה כלל שדם זה עם מי רגלים הוא בא וכשם שזנקו מתחילתן כך זינק עמהם הדם וזהו הדם הנמצא בתוך הספל וכמו שמי רגלים שתתו בסופן כך שתתו עמהם הדם וזהו שנמצא על שפת הספל ולרבי יוסי טהורה זהו דעתו בזה עכ"ל ועיין בסעיף ב':

(ה) הלכה כרבי יוסי. וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות דאע"ג דקיימא לן כר' יוסי דמטהר ה"מ בנמצא בספל שאז דרך לבא עם מי רגלים אבל אם בדקה ואח"כ מצאה דם ההוא דם הוי מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מי רגלים ע"כ וכתב ב"י דנראה דלדברי הרא"ש דמטהר יושבת בכל גוונא בהא נמי מטהר משום דאמרינן דעם מי רגלים בא ודאי ולא מדם מקור הוא ודם הזה הנמצא את"כ אינו אלא תמצית הדם ההוא שיצא עם מי רגליה וכן נראה מתשובת הר"ן שאכתוב לקמן ומיהו דוקא שראתה דם ג"כ עם מי רגליה וגם ראתה אחר כך אבל אם לא ראתה בשעת השתנה ואחר שהשתינה בדקה ומצאה דם טמאה לכולי עלמא ולא מבעיא להר"ן דמטמא בנמצא על שפת הספל ולא בתוך הספל אלא אפי' להרא"ש דמטהר בההוא שאני התם דלא ידעינן בודאי דבתר דתמו מיא אתא דם שאע"פ שלא נמצא אלא על שפת הספל אפשר שבסוף ההשתנה עד שלא כלו מי רגלים לגמרי אתא דם וכל שבא עם מי רגלים ודאי אינו מן המקור אבל הכא דחזינן בהדיא דלא נראה דם עד אחר גמר השתנה ליכא למתלי במידי הילכך פשיטא היא דטמאה לכ"ע ע"כ וכתב רמ"א דיש להחמיר כסברת המרדכי ולי קשיא דמאי יש להחמיר קאמר דהא כבר מסיק דאין להתיר ביושבת אלא במקלחת דוקא כדברי המרדכי שכתבתי בסעיף ב' וכתב עוד רמ"א דמיהת אינה צריכה לבדוק אחר זה וכתב המרדכי שאם זאת האשה רגילה לראות דם תמיד אחר שעושה צרכיה אין לה היתר לבעלה אא"כ יעקר ממנה ג' פעמים ואם בג' פעמים לא תמצא תו לא חיישא אפילו לבדוק עצמה לאחר שתעשה צרכיה דכל לבעלה לא בעיא בדיקה ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם אלא לפרקים ואותם פרקים שוים בקביעות או בדילוג קבעה לה וסת ע"כ ומ"ש דכל לבעלה לא בעיא בדיקה אינו מוסכם אלא כמו שנתבאר בסוף פ"ק ע"ש וכתב בהגהות שערי דורא תשובה בשם מהר"א ז"ל על אשה שיש לה חולי שקורין הארי"ן ווינד"א וראתה דם בתוך צרכיה וקודם לכן ואח"כ לא ראתה ושאלתי אותו אם היא טהורה או טמאה והשיב לי שהיא טהורה כי אותו דם לא בא מן המקור כי אם מחמת הכאב שיש לה וטהורה לבעלה גם שמעתי שמהר"ז רונקיל ז"ל היה מתיר אותן הרואות מכח האר"ן ווינד"א אכן לפי מ"ש מהר"ר שמריה על אשה שרואה כך שצריך לשאול שאינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגלים ולא מאותו מקום אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כמו שהעתקתי בשם גדול וז"ל האשה שמצאה דם ואמרה שבא מנקב של מי רגלים צריכה להכניס מוך על מקום המקור ותשתין אם המוך נקי הוכחה דאינה מן המקור ע"כ וכן בדקו מקצת נשים על פי ומצאוהו נקי והזהרתי אתהן שקודם שיכניסו המוך יבדקו יפה יפה בחורין ובסדקים ובעומק ככל דין בדיקה ואח"כ יכניסו מוך הרבה בכל מה שתוכל ותשתין ואחר ההשתנה תקנח יפה יפה ואם צריך לה תרחוץ באותו מקום שמקנחת דהיינו מקום הכתלים או בית החיצון כי הנשים יודעות באיזה מקום מגיעות מי רגלים לרחם ואותו מקום תקנח כדלעיל מחמת שנתלכלך במי רגליס ודם אח"כ תנגב יפה יפה ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכחה ברורה שלא מן המקור הוא בא וכל זה הוא לנשים שהיה להן וסתות ושלא בשעת וסתה אבל זו שכתבת עליה דאין לה וסת א"כ יש להחמיר דאל"כ וכי לעולם לא תהא טמאה כמ"ש רז"ל אכן אם יש לה עונה כדרך הנשים אם אין וסתה קבוע כגון שפיחתה והותירה ג' ימים או ד' או שבוע או פחות או יותר רק שיהא להן עונה קבוע על שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראייה כך וכך ימים נ"ל לפי עניית דעתי לסמוך אתקנתא דלעיל ועל דרז"ל להתיר באותן הימים שאינן בימי העונה אף כי היה ראוי אפילו בימי העונה להתיר ע"י תקנה דלעיל הואיל וכתבת שמאוד מצטערת בימי רגליה דכה"ג השיב מהר"ם להרא"ש דאפילו בשעת וסתה טהורה ברואה דם מחמת מכה אי וסתות דרבנן מ"מ לא מלאני לבי להקל כיון דאיכא מרבוותא דפסקי דוסתות דאורייתא וגם כל אותה תשובה היתה על אשה שהיתה לה מכה בפרוזדור שהיתה מוציאה דם אבל בנדון דידן לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה היקל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן וכתב המרדכי בשם מהר"ם דאם בדקה ג"פ בכה"ג דמותרת אח"כ בלא בדיקה וכמ"ש לעיל בשמו ע"כ וכתב האגור שפסק מהר"י מולין על אשה שאין לה וסת קבוע אך בכל פעם שראתה ראתה בסימנים כגון מעטשת או חוששת בפי כריסה ועתה נתקלקלה ובשעה שיושבת על הספל שעושה צרכיה מאוד מצטערת ביציאת מי רגלים ולאחר שתעמוד מצרכיה בודקת עצמה ומוצאה לרוב פעמיס על העד דם ואינו אדום ממש רק דיהה כמו מוגלא וזה נמשך לה שנים רבות והשיב לפי דעת מהר"ם החמיר בדבר כמו שהביא המרדכי כיון שמצאה דם על העד אבל מהר"ר שלום כתב שאם היא רואה תמיד ע"י כאב אז תלינן שמחמת מכה וטהורה אבל אם רואה לפעמים בלתי כאב טמאה ועוד בכאן יש סמך לומר שלא בא מן המקור הואיל ואינו דומה למראה דם אלא למוגלא ואע"פ שאין אנו בקיאין במראה דם לענין כזה מקילין ע"כ וכתב הר"ן בתשובה נדון שלפנינו הרי היא כשנמצא בתוך הספל ועל שפת הספל הרי אותו חצץ אדום נמצא עם מי רגליה ולאחר מכאן ע"י בדיקה מחמת אותו תמצית שנשאר ממי רגליה ואין כאן הוכחה כלל דבתר דתמו מיא אתא דם ולר"י טהורה ועוד אני אומר דאפילו לר"מ אתתא שריא דלמעוטא דלא שכיח לא חייש ר"מ כדאיתא בפ' בנות כותים והא ודאי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח הוא משום דכי חייש ר"מ למיעוטא ה"מ כשיוצא עם מימי רגליה כעין אותו דם שרגיל לצאת מן המקור אבל כאן שאינו יוצא אלא כמין חצץ אדום שהוא מפורסם לרופאים שרגיל להוולד בכליות ובשעת וסתה היא רואה דם כשאר נשים היאך נאמר דכי הדרי מי רגלים למקור מפקי דם כי האי ובשעה אחרת אינו יוצא ממנו כעין אותו דם כלל הא ודאי מיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר"מ לא חייש ליה והאריך עוד בראיות ומסיק שאע"פ שאין בקיאין במראות דמים אין היתר זה מצד המראה אלא מצד עצמו הדברים שהם מובדלים ונחלקים אע"פ שהב"י כתב שלא היה צריך לראיות דבהדיא תניא בפרק המפלת אר"א בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין כו' ששאלו חכמים לרופאים וה"נ דכוותיה הואיל וידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום להוולד בחדר אלא בכליות תולין בכך הנה רמ"א ז"ל בד"מ השיב עליו דהא באותן מעשים עצמן מסקינן בברייתא דתטיל למים אם כמותו טמאה וא"כ הוצרך הר"ן להביא טעמים כדי להתיר בלא בדיקה או אפילו כשנמוחו במים ע"כ וכתב עוד הב"י שהמרדכי כתב בפ"ב דשבועות אשר שאלת על האשה שבשעה שהיא עושה צרכיה רואה דם על המים כמין קרטין קרטין כמין חול ואינם אדומים אלא דיהה חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם שבודקת עצמה רואה דם בעד שמקנחת בו ואינו דומה לנדון דתשובת הר"ן דהתם לא היה חול אלא כמין חול ועוד שאח"כ היה מוצאה דם ממש בעד שבודקת בו משא"כ בנדון דתשובת הר"ן שהיה חצץ ממש ולא היתה מוצאה דם כלל עכ"ל הב"י ותימה שהרי גם בדברי תשובת הר"ן כתב כמין חצץ אדום ומצאתי בד"מ שגם הוא השיג עליו בזה וכתב עוד שהרי בלא בדיקה לא נוכל לידע אם הוא חצץ ממש וכבר נתבאר שהר"ן מתיר אף בלא בדיקה אלא מחוורתא כדכתיבנא דמעשה דהמרדכי שהיתה רואה ג"כ דם ממש ע"כ:

(ו) השאילה חלוקה לנכרית כו'. פי' הרשב"א בשלבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו והשאילתו להם:

(ז) הרי זו תולה בה. וכתב ב"י סימן ק"ץ ל"ש בין אם היא טהורה לגמרי או שהיא בספירת ז' נקיים דבחזקת טהורה היא וכ"כ הרשב"א בת"ה אצל מה שאמר פעמים שהיא תולה בעצמה עכ"ל ועיין לקמן פרק בתרא סימן ח' יתבאר דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר:

(ח) ולבשתו בימי נדות ולא בדקתו ואחרי כו'. כ"כ הטור וכתב רבינו ירוחם שכן הדין אם לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואח"כ לבשה אותו בלא בדיקה אחר שנתעברה ומצאה עליו כתם תולה בלבישת הימים שלא היתה עוברה וכן במניקה תולה בעצמה כמו בחברתה גי"כ וכ"כ הרשב"א בת"ה וכתב שכן הדין בזקנה ויתבאר מהברייתא בסוף סימן דלקמן:

(ט) תולה בימי נדותה. והוא שלא נתכבס בינתים אבל אם נתכבם בינתים בזה כתב הרשב"א חילוקי דינים ויצאו לו מדתנן בס"פ דם הנדה כתם הנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ובגמרא עד שעת כבוס חזקתו בדוק או חזקתו מתכבס למאי נ"מ דאמר כביס ולא בדיק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדיק א"א חזקתו מתכבס הרי מתכבס ת"ש אמר ר"מ מפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כבוסיהם ואם לא בדקו הפסידו למפרע ר' אחא אומר תחזור ותכבסנו אם נדהה מראיתו בידוע שלאחר כבוס ואם לאו בידוע שלפני כבוס רבי אומר אינו דומה כתם שלאחר כיבוס לכתם שלפני כבוס שזה מקדיר וזה מגליד ש"מ חזקתו בדוק ש"מ כלומר דמדקאמר ר"מ דטעמא דתלו הטהרה בכבוס הוא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוס שמעינן דחזקתו בדוק וכתב הרשב"א בת"ה חזקתו בדוק או חזקתו מתכבס כלומר סתמא דמלתא חזקה שהכתם עובר מן הבגד בשעת כבוסו וכתם זה שנמצא בו מעכשיו לאחר הכבוס בא ופשטינן דחזקתו בדוק מדתניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו כו' מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כבוס ואילו לא בדקו הפסידו למפרע ומסתברא דלאו דוקא חלוקותיהם אלא אף של חברותיהם ולאפוקי שפחה וכותית דלא אלמא כבסתו ישראלית וליתא קמן. חזקה בדקתו בשעת כיבוס אבל איתא קמן ואמרה דלא בדקתו אין חזקתו מתכבס והכותית ושפחה אפילו לייתנהו קמן חזקה לא בדוק וחזקה לא מתכבס ודנין אותו כחלוק שאינו בדוק לה ותולה בו ומיהו בהא פליגי רבי אחא ורבי דרבי אחא אמר תחזור ותכבסנו אם נדהה מראיתו בידוע שלאחר הכבוס כו' רבי אומר אין דומה כתם שלפני כבוס לכתם שלאחר כבוס שזה מקדיר וזה מגליד כלומר שלפני הכבוס דק עובר בבגד ושל אחר הכבוס מגליד כלומר גלדו עב לפי שממשו של דם עליו ויש ג' מחלוקת בדבר לר"מ אין הכל תלוי אלא בבדיקות הכבוס ולר' אחא אע"פ שלא בדקתו בתוך הכבוס תכבסנו עכשיו כיון דאפשר למיקם אמילתא אם נדהו מראיו אם לאו ולרבי אין חוזר ומכבסו אלא בודק מראיו עכשיו אם מקדיר או מגליד ומסתברא כיון דכתמים דרבנן הולכים בו להקל והלכך חלוק או סדין שלבשתו בימי נדתה ונתכבס ותזרה ולבשתו בלא בדיקה אם נתכבס ע"י ישראלית וליתא קמן דנשיילה חזקה בדקתו בשעת כבוס ואינו תולה בה אבל אם איתא קמן ואמרה דלא בדקה בשעת כבוס אין חזקתו מתכבס והרי זו תולה בה ואם נתכבס ע"י שפחה וכותית הרי זו תולה בה ואפי' ליתנהו קמן ומיהו אם אפשר למיקם אמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד תיישינן לה כדרבי אבל ראיתי לר"א שכתב שכיון דאיכא למיקם עלה דמלתא כרבי בדקינן לכתם אי מקדיר טהורה ואי מגליד טמאה ולפי דברי הר"ב ז"ל אפילו אין ידוע אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה שאין זה כספקא דרבנן דספק הבא ממיעוט ההכרה אינו ספק אם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר ואפשר שאף הר"ב ז"ל לא אמרה אלא באפשר למיקם אמילתא והרמב"ן ז"ל תולה הכל במקדיר ומגליד כרבי ויש לחוש לדבריהם עכ"ל וכתב עוד הרשב"א לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילה לחברתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה ואם אינן יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות ע"כ ונראה לי דהכא לכולי עלמא שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בזו יותר מבזו וכי הא דשתי קדרות כו' שכתבתי בפרק גיד הנשה סעיף קל"ד ורמ"י יהיב טעמא הכא כדלעיל דלא מקרי ספקא דרבנן כיון דאפשר ע"י הכרה:

(י) וביושבת על דם טוהר ובבתולה כו'. וכתב הרשב"א בתולה בתולת דמים בקטנה או נערה שלא ראתה מעולם ונבעלו שנותנים להם מן הדין לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה עד ד' לילות ואם השאילה להם חלוק הבדוק לה תוך אותו זמן ואח"כ לבשתו ונמצא עליו דם תולה בהם לפי ששירפן מצוי וכן ביושבת על דם טוהר לפי שאם תתלה בה לא תקלקלה ואם תתלה בזו הרי אתה מקלקלה וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה. שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלו וי"א שבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טוהר אין תולין בה והרי היא ככל הנשים ומ"מ בבתולה שדמיה טהורין תולין ואפי' בזמן הזה אע"פ שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינו דומה ליושבת על דם טוהר לפי שזו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי והר"א ז"ל פסק שאפילו ביושבת על דם טוהר תולין שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טוהר לגבי נפשייהו החמירו אבל לאצולי על חברתה מספק כתמים שלא יהא שתיהן מקולקלות אדינייהו מוקמינן להו והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת עכ"ל ומדברי המגיד נראה שמפרש שהרמב"ם סובר גם כן תולה בה אפי' במקום שנהגו איסור לבעול על דם טוהר וגם רבינו ירוחם כתב דלהרמב"ם אפי' לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה:

(יא) אמר ליה אין תולין. ובין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה ובין שראתה כתם בחלוק אחד לאחר ששאלה את זה כך כתב הרשב"א בת"ה וכתבו הטור והגהות מיי' בשם הרמב"ן דכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש לו ופשוט הוא:

(יב) ג' נשים שלבשו חלוק אחד. זו אחר זו ולא בדקוהו בינתים או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו כן כתב הטור וטעמו דאי בדקו בינתים לא הוה מטמאין לכולהו וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז:

(יג) כולן טמאות. במה דברים אמורים בזמן שכולן שוות אבל אם היתה תחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה תולה בה וכמו שיתבאר בסוף סי' דלקמן וכתב הרשב"א בת"ה בשם הר"א דהא דנמצא דם בחלוקה או במטה או ספסל כולן טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה ע"כ ופשוט הוא ועיין עוד לקמן סעיף כ"ג דאם הם נעורות וכו':

(יד) כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ומשום הכי בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליו דם טהורה כדאמר שמואל בריש פרק דלעיל ואוקמיה רב אשי לטעמיה דכל דבר שאינו מקבל טומאה כו' וכמו שהעתקתיה במ"י לקמן ומסיים בה הסמ"ג לאוין קי"א דהוא הדין אם נמצא דם על בית הכסא שישבה עליו ועיין דין בגד צבוע לקמן בפירקין לבתר הלכות כלאי בגדים:

(טו) כולן טמאות. ומוקמינן בסי' דלקמן במשולבות וע"ש וכן עיין לעיל סעיף י"ג מ"ש בשם הרשב"א ולקמן סעיף כ"ג:

(טז) בדקה אחת מהן ומצאה דם כו'. וכתב הטור בדקו שתים ומצאו טמא הן טמאות והשלישית תולה בהם וכ"כ הרשב"א בת"ה וכתב הב"י דנראה דאתי במכ"ש השתא אם שתים תולות באחת שנמצאת טמאה כ"ש שתתלה אחת בשתים שנמצאו טמאות ע"כ וא"ת א"כ למאי צריכי למימרא י"ל דלא תימא איפכא דכיון דשתים בדקו ומצאו טמאות גריע חזקתייהו להטמא ותבדק קמ"ל דאין מחזיקין מזו לזו אבל תולין מזו לזו:

(יז) והוא שבדקה עצמה שיעור וסת כו'. דהיינו שמצאה דם ע"י קינוח ולא ע"י בדיקה בחורים ובסדקים כמ"ש במ"י וז"ל הרשב"א איזהו שיעור וסת שאמרו שמציל על חברותיה כל שתקנח עצמה בעד שבידה אבל אם בדקה עצמה בחורים ובסדקים אחר זמן הוא זה ואינה מצלת על חברותיה וכ"כ רבינו ירוחם וכתבו הגהות מיי' בשם הרמב"ן והוא שבדקו עצמן מיד כשראו הכתם בעוד ששוכבות במטה או שמצאו אותו כשהן עומדות ממנה אבל עמדו הן משם ואח"כ מצאו כתם אע"פ שבדקה אחת מהן מיד אחר מציאה ומצאה טהורה או טמאה כולן הן טמאות וכן דעת הר"א והרשב"א כמו שאכתוב בסמוך וז"ל הרשב"א אע"פ ששנינו גבי מטה בדקה א' מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות כתב הר"א ז"ל כי יש לחלק בין חלוק למטה לפי שהמטה שלשתן ישנות בה בבת אחת ובעודן ישנות שם בדקה אחת מהן ומצאה טמאה היא טמאה ומצלת על חברותיה אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אע"פ שבדקו הראשונות ומצאו טמאות ואפי' בתוך שיעור וסת של מציאה אינן מצילות על האחרונה אבל כשבדקה האחרונה בעוד שהיא לובשת החלוק בתוך שיעור וסת של מציאה א"נ פשטה ובדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ושל פשיטה ומצאה טמאה הצילה על חברותיה דומיא דמטה שהן בודקות בעודן עליה וה"ה והוא הטעם לג' נשים שישבו על ספסל אחד בזו אחר זו והיינו דקתני במתני' ספסל דומיא דחליק ומתני' אורחא דמילתא קתני ותנא בחלוק וה"ה בספסל ומטה ותנא במטה וה"ה לספסל עכ"ל וכ"כ בהגהת מיי' בפ"ע מהא"ב בשם הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב שם דבחלוק נמי אם בדקה אחת מהן מיד ומצאה טמא מצלת על חברותיה והמגיד הקשה על פי' הרשב"א דלענין בדקה ומצאה טהורה הדין שוה בחלוק ובמטה ולענין בדקה ומצאה טמאה מחלק ביניהם וסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה ע"כ והב"י כתב על זה וז"ל ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפי' זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שתצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע"ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו איזו מהן כבר מצינו לשון שהוא מתפרש כיוצא בזה עכ"ל וכלומר דבכמה דוכתי מצינו שמתפרשת לשון המשנה דלצדדין קתני וה"נ דכותה וכתב עוד הב"י דמלשון הטור יש לדקדק דס"ל כהרמב"ם שאין חילוק ביניהם מדכתב להך דבדקה ומצאה טמאה כו' ובד"א בזמן שכולן שוות כו' אחר כל הדינים דחלוק ומטה ש"מ דמשווה דינייהו דכי היכי דהך בד"א בזמן שכולן שוות קאי נמי אחלוק ה"נ הך דבדקה ומצאה טמאה כו' קאי נמי על דין החלוק ועוד דאי איתא שסובר שיש חילוק ביניהם ה"ל לפרש ומדלא פי' ש"מ שסובר שאין לחלק ביניהם ומ"מ הקשה על הטור שלא הזכיר לדעת הר"א והרשב"א ובכמה מקומות מהל' אלו נמשך אחר דברי הרשב"א בת"ה וסותם כמותו לא ה"ל להשמיטו בכאן אע"פ שאינו סובר כמותו ע"כ ואני אומר שאין זו קושיא על הטור דמאחר שכתב למסקנת אביו רבינו ז"ל דאף במטה פוסק דלא כרב יהודה ושא"צ בדיקה מיד אלא אפי' לאחר זמן מועלת שוב אין לחלק דאדרבה בכולן בין במטה בין בחלוק וספסל דינן שוה וכל הבדיקות מועילות להציל על חברותיה אפי' הבדיקה של אחר הזמן וגם זו היא ראיה היותר עצמית שכך סובר הטור כהרמב"ם דאין לחלק ביניהם לפי שאין כאן חילוק דאף במטה הדין כן למסקנת אביו רבינו ז"ל ובש"ע לא הזכיר גם כן שום חילוק גבי חלוק נראה שסותם כהרמב"ם בזה דאין חילוק ביניהם:

(יח) ולי נראה בכתמים הלך אחר המיקל ותולין אפי' אחר שיעור וסת כו'. והטור כתב בשם הרמב"ן דפוסק כרב יהודה וכבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסעיף דלעיל שאף הרשב"א והר"ח סוברים כן ובמעדני יום טוב כתבתי לדברי הרז"ה שסובר גם כן כרב יהודה בהא דבדקה ומצאה טמאה אע"פ שסובר דבבדקה ומצאה טהורה מודה רב יהודה שאין צריך בדיקה מיד וכתב הב"י שמדברי הרמב"ם נראה שסובר כהרמב"ן והרשב"א שכתב בפ"ט אה בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה הרי השתים טהורות ומדקאמר מיד משמע בתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב וכיון דכל הפוסקים זולת הרא"ש פסקו כמותו הכי נקטינן אע"פ שכתב רבינו ירוחם שדעת התוס' נראה שהוא כדעת הרא"ש לא דחינן דברי כל הפוסקים מקמייהו עכ"ל:

(יט) עוברה ושאינה עוברה כו' מניקה כו'. כמו שנתבארו בפ"ק סי' ג' ע"ש וכתב הרשב"א דכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה כו' כמ"ש בשם רבינו ירוחם לעיל סעיף ח' וכתבו התוס' אור"י דדוקא בהך ענינא דקאמר גמ' תולין אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן דיה שעתה אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה וכתבוה הגהות מיי' פ"ט:

(כ) כולן טמאות. עיין סעיף כ"ג וסעיף י"ג מ"ש בשם הרשב"א:

(כא) בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו'. לרבינו פשיטא דהכא א"צ שתהא הבדיקה בתוך שיעור וסת דהא אף בבדקה ומצאה טמאה סובר כן ומהני אף לטהר חברותיה וכ"ש הכא דלטהר את עצמה ושם כתבתי דהרז"ה אע"ג דלעיל פוסק כרב יהודה דצריך שתהא הבדיקה מיד ס"ל דהכא מודה דא"צ אבל כל שאר הפוסקים שפסקו לעיל כרב יהודה ס"ל דה"נ דכוותיה דרב יהודה לא ארישא לחוד קאי אלא קאי אכולה מתני' ומכיון דמסקינן לעיל דלא כרבינו אלא כהפוסקים כרב יהודה וא"כ ה"ל להרז"ה לענין דינא דהכא יחידאה לגבי כל הפוסקים ואין הלכה כמותו:

(כב) במשולבות שכולן רצופות כו'. ולשון הטור משולבות שרגליהן מעורות זו בזו וז"ל הרשב"א בת"ה היו משולבות זו בזו כשליבות הסולם שרגליהן מעורות זו בזו:

(כג) כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות כו'. אבל לא חיישינן (שמתוך שינה) שיתהפכו מתוך שינה להיות משולבות כמ"ש במ"י בשם הרשב"א לקמן גבי סדין שעשוי להתהפך ומסיים עוד הרשב"א וכתב אבל אשה אחת באין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא ע"כ:

(כד) אבל אם הם נעורות במטה כו'. ומסיים בה הטור שאם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעית אמצעית ופנימית טמאה והחיצונה טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתי החיצונות טהורות וכתב עוד היה להן עסק לצד פנים שדרכן להתנודד ולקרב לצד פנימי אע"פ שנמצא תחת הפנימית שתי הפנימית טמאות כההיא עובדא דשתי נשים שהיו טוחנות ברחים וכו' דלעיל בסי' ב' והן הנה דברי הרשב"א בשם הר"א ודברים פשוטים הם:

(כה) כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש וז"ל נ"ל אע"פ שהחמרנו על הכתם ועשינו אותו כראייה לענין ז' נקיים ולכל דבר אעפ"כ לא נחמיר עליו לחוש ליום מציאת הכתם כמו שהיא חוששת ליום ראייה ועוד אני אומר שאין הכתמים קובעים וסת ולא עוקרים וסת חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהן מטמאים בכל. . שהן והרי הן כראיות לכל דבר עכ"ל:

כאן נדפסו הלכות כלאי בגדים

(א) ובכתמים שומעים להקל. וכתב הרמב"ם בפ"ט מהא"ב לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונים כדי להצילה מדין הכתתמים ונתלבט הב"י בזה דהא בגמ' אידחי לה ואמרינן דלא שתקנו אלא שהתירו וכלישנא דרבינו ורמ"א ז"ל בד"מ ובהגהותיו העתיק לשון הרמב"ם לפיכך תלבש האשה כו' ולפי זה עצה טובה קמ"ל ולא שזו היא תקנתם של חכמי:

(ב) גרסי' בגמ' בספ"ק דף י"א אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת למאי אילימא לימים הא כל יומא דלא קפץ לא חזאי אלא לקפיצות והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת מאי לאו לא קבעה וסת כלל לא לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו אבל קבעה לה וסת לימים ולקפיצות לימים לחודייהו פשיטא אמר רב אשי כגון דקפיץ בחד בשבא וחזאי וקפיץ בחד בשבא וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה מהו דתימא איגלאי מלתא למפרע דיומא הוא דקגריס ולא קפיצה קמ"ל דקפיצה נמי דאתמול גרמה והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה לישנא אחרינא אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות ה"ד אמר רב אשי דקפיץ בחד בשבת וחזאי וקפיץ בחד בשבת וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת אחרינא חזאי בלא קפיצה דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים ופרש"י קפצה הוי אונס קפצה וראתה ג"פ קבעה לה וסת כדמפרש ואזיל אי נימא לימים כגון קפצה באחד בשבת וראתה וקפצה באחד בשבת וראתה וכן שלישית קבעה לה וסת באחד בשבת וכל זמן שתראה עוד באחד בשבת ואפילו בלא קפיצה דיה שעתה ואם הגיע בא' בשבת ולא בדקה עצמה טמאה מספק דאורח בזמנו הוא בא. הא כל יומא בא' בשבת דלא קפיץ לא חזאי אלמא לאו וסתה הוא. אלא לקפיצה כיון דראתה ג"פ ע"י קפיצה הורגלה לראית קפיצה ובכל יום שתקפוץ מחזקינן לה ברואה ואם לא בדקה טמאה אפילו שאר ימות שבת לימים ולקפיצות כל אחד בשבת שתקפוץ מחזקינן לה ברואה דזמנה הוא לראות באחד בשבת ע"י קפיצה לימים לחודייהו פשיטא דלא קבעה דיומא הוא דקא גרים ויהא בא' בשבת וסתה אפילו בלא קפיצה קמ"ל הא דאמר דלא קבעה וסת לימים דקפיצה דאתמול גרמה לראיה דהאידנא ואין לה וסת באחד בשבת בלא קפיצה ולא לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזאי מאתמול עכ"ל רש"י וכתבו התוס' אלא לקפיצות והתניא כו' פרש"י לקפיצות לחודייהו וקשה דא"כ לישני בסמוך לא קבעה וסת לימים אלא לקפיצות לחודיה ולמה חוזר מסברתו ובסמוך נמי דפריך לימים פשיטא לישני דלא קבעה וסת לקפיצות לחודיה כדקס"ד מעיקרא ונראה לפרש אלא לקפיצות אף לקפיצות דהיינו לימים עם קפיצות אבל קפיצות לחודיה פשיטא להש"ס דלא קבעה עכ"ל וכך מסיק הרשב"א ותירץ מה שהביא הרז"ה ראיה לפרש"י מדאמר רב הונא גופיה בפרק כל היד גבי הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ל"ש אלא שאין להם וסת לימים ויש להם וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפץ ולא חזאי אלמא יש קביעות לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלחוד הדבר תלוי והך דפירקין לא קבעה לה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקימתא לשמעתא דרב הונא דר"ה לא איירי בוסת המורכב מימים אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום המזדמן אלו דברי הרז"ה ודחאה הרשב"א מדאקשינן עלה דרב הונא למאי אילימא כו' אלמא בימים מסודרים הוא דאיירי רב הונא דאי לא פשיטא דלא לימים קאמר אלא רב הונא בוסת מורכב איירי כברייתא והא דפרק כל היד אינה ראיה דהתם נמי שיש לה וסת לקפיצות וימים קאמר וכן פי' רבינו חננאל כאן ובפ' כל היד עכ"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ח וכתב הרב המגיד שכן עיקר וקביעות שע"י אונס נתבאר עוד בסוף הסי' גבי וכן אם אכלה שום כו' בסעיף י"ג וכתבו הגהות מיי' דנהי דע"י אונס לא קבעה מיחש מיהא חיישינן כיון שאירע כן ג"פ וכדלקמן גבי פיהקה דחיישינן אפילו בחד זמנא וה"נ כשקבעה ג"פ חיישי' נמי כי התם כדין החוששת לוסת שאינה קבוע וע"ש בסעיף י"א ועיין גם כן בפ"ב סעיף כ' ובענין הני תרי לישני דרב אשי מתבאר מתוך דברי רבינו לקמן גבי פיהק דבכה"ג דפוסק כלישנא קמא וכך פסק הטור וצ"ל דהני תרי לישני לא פליגי וכך כתב הרשב"א דלא פליגי ופסק ג"כ כלישנא קמא לקולא וז"ל הרמב"ן לא ידעינן אי פליגין הני לישני ולמדחייא לקמא אתמר בתרא איכא דאמרי דלאו להכי אתמר אלא הני תרווייהו אתנהו לענין מעשה ומסתברא כיון דוסתות דרבנן לקולא נקטינן בהו והלכה כתרי לישני לקולא ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם ז"ל שהחמיר ובטלנו דעתינו מפני דעתו ז"ל ע"כ ופשיטא מילתא דהגי' שלפנינו בגמ' משובשת בלישנא אחרינא דא"א לגרוס בה אלא תרי זמני קפצה וראתה וגם א"א לגרוס ובשבת קפצה ולא חזאי דאי הכי ודאי דפליגא לישנא בתרא אלישנא קמא וה"נ מוכח מדקאמר בהך לישנא ובחד בשבת אחרינא כו' משא"כ בלישנא קמא דלא נקט אלא ולחד בשבת ולא קאמר אחרינא והיינו משום דבלישנא קמא הא נקט וקאמר קודם לכן ובשבת וקאי עלה שפיר למימר ובחד בשבת ולא הוצרך לומר אחרינא אבל בלישנא בתרא לא נקיט ובשבת שפיר טפי למימר ובחד בשבת אחרינא שוב מצאתי שהעתיק כן המגיד פ"ח מהא"ב והב"י בפירוש דברי הרמב"ן שבטור בענין חששות הוסתות הוצרך להביא ראיה מהא דקפצה בחד בשבת כו' והביא כלשון הגירסא שבגמ' שלפנינו ואין לתמוה מזה דכיון שלא על עיקר הדין דקפצה בחד בשבת מייתי לה לכך לא חש לדקדק על הגירסא וז"ל הרמב"ם שם קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות כיצד קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר י"ט קפצה ביום השבת ולא ראתה דם ולאחר השבת ראתה בלא קפיצות הרי נקבע אחד בשבת אחר עשרים שהרי נודע שהוסת גרם לה לראות ולא הקפיצה וכבר נקבע יום זה ג"פ וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב המגיד סבור רבינו דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא דללישנא בתרא כיון דליומא דחזאי לא קפצה איגלאי מילתא דיומא הוא דקגרים בלחוד וכתב עוד שמ"ש אחר כ' היינו מפני שאם הוא ביום א' בשבת קודם לכן הואי בימי זיבה וכתב הב"י דמיהת לפי מה שכתב הרמב"ן דהאידנא אפי' בימי זיבות קבעה לה וסת וכמו שאכתוב בס"ד לקמן סעיף כ"ה לא שאני לן בין שא' בשבת סמוך בין שהוא רחוק ע"כ וכתב עוד המגיד לא נזכר בדברי הרמב"ם וסת המורכב מימים וקפיצות כגון שקפצה ג"פ ביום ידוע וראתה ומ"מ מתבאר הוא מדבריו שכל שלא ראתה באותו יום בלא קפיצה אינה חוששת לו אא"כ תקפוץ ע"כ וז"ל הטור סי' קפ"ט יש שקובעת בימים ובמעשה כגון שקפצה ג"פ ביום ידוע כגון בר"ח או באחד בשבת וראתה בו וכיון שתראה ג' ראיות ע"י ג' קפיצות של ג' זמנים ידועים קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אח"כ הגיע אחד בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של א' בשבת ע"כ:

(ג) הרי זה וסת פרש"י דיה שעתה כו'. ולדידן כדמסיים הטור שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש:

(ד) אלא כמה פעמים עושה כן זה אחר זה. ואם אירע לה כן ג"פ שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת:

(ה) וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע. ואע"פ שכתבתי בסעיף ב' דבקפיצות לא קי"ל הכי שאין לקפיצות לחודייהו קביעות בלא זמן ידוע כבר כתב הרשב"א בת"ה טעמו של דבר דהתם דעיקר הראיה אינה אלא מחמת האונס וכל שתקבענה מחמת האונס לא קבעה לה וסת אבל וסתות דגופה אדרבה האורח הוא הגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותר הליחות והדמים והלכך אפי' בלא הרכבת ימים קבעה לה וסת ע"כ:

(ו) וכן הוסת אינו נעקר כו'. וז"ל הטור כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפ"א כיצד היתה מפהקת פ"א וראתה לכשתפהק בפעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אחר. שאפילו אם ראתה שתי פעמים לזמן ידוע אם הגיע זמן השלישי ולא ראתה נעקר לגמרי (כדלקמן בס"פ) כן הוא וסת הגוף (ויתבאר גם כן בדברי רבינו עצמו בסמוך) וכשם שוסת הימים הקבוע בג"פ צריך עקירה ג"פ ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימת עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אא"כ בא המקרה ג"פ בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהן לא נעקר ע"כ וכן מבואר בת"ה וכ"כ המגיד בפ"ח בשם המפרשים ומ"מ משכחת דאיכא בינייהו דוסת הימים לוסת הגוף לענין אם צריך בעלה שישאלנה קודם שיבא עליה וכמו שנתבאר בפ"ב סעיף כ' ע"ש ותו איכא בינייהו לענין חששא דלשעתה לחוד בריש סי' דלקמן:

(ז) אבר וסת של פיהוק לחודיה א"צ לפרוש אלא בשעת הפיהוק כו'. ודוקא שהיא רגילה לראות כל הראיה בתוך הוסת אבל אם רגילה לראות קצת ממנה אחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום וצריכה בדיקה אחר הוסת כדי ליטהר הוסת וכדי להתירה לבעלה אחר אותה העונה אבל קודם הוסת מיהת מותרת בלא בדיקה כ"כ הראב"ד בס' בעלי הנפש הביאו ב"י בס"ס קפ"ד ולקמן בריש סי' ב' תנן שאם למודה להיות רואה בסוף הוסת אינה חוששת אלא בסופה ושם סעיף י"ד אפרש גם כן יותר והוי יודע שכן הדין בוסת דקפיצות וימים כוסת הגוף לענין זה שכ"כ הרמב"ן בהל' נדה שלו הוסתות הללו שהן קובעים לאכילות (כדלקמן אכלה שום כו') ולקפיצות אינה חוששת להן אלא לשעתן כיצד היתה רגילה לראות בהן לאחר קפיצה מיד או בקרוב לה שעה ושתים משעבר אותו זמן בודקת ומשמשת את ביתה ע"כ:

(ח) הוברר הדבר שר"ח גורם ולא הפיהוק. וכן אם פיהקה שני פעמים בר"ח וראתה ואח"כ פיהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא הפיהוק טור. וכבר נכלל זה בדברי רבינו במ"ש דוסתות הגוף אין להם זמן קבוע נלמד גם כן מדיני קפיצות דבסעיף ב' אע"ג דהתם מסקינן דאין לקפיצות קביעות לחודייהו מ"מ לענין פיהוק דקי"ל דקבעי לחודייהו נלמד דכי היכי דהתם יומא לחוד גורם ה"נ היכא דהשינוי שבגוף קובע לחודיה ודאי דלחודיה הוא הגורם גם כן:

(ט) וכי האי גוונא אמר לעיל גבי קפיצות. ואע"פ שכתבתי בסעיף ב' דמסקנת הפוסקים בקפיצות דלא כלישנא קמא דרב אשי דס"ל הכי אלא כלישנא בתרא דבכה"ג אמרינן דהיום גורם ולא הקפיצה ולכאורה ה"נ גבי וסתות הגוף ה"ל לומר כן וכך משמע לכאורה שכך הוא דעת הרמב"ם מדסתם ולא פירש לענין וסתות הגוף א"כ סמך לו על מה שביאר בקפיצות לכך לא בירר גם הוא אלא הקפיצות שאין מדרכו להאריך בכל דבר וסומך על המבין דדוקא גבי קפיצות אמרינן הכי היכא דאתמר והיכא דלא אתמר לא אמרינן הכי ובש"ע פסק להא דוסתות הגוף להקל אע"פ שפסק בקפיצות בכה"ג להחמיר ונ"ל לתרץ דמכיון דוסתות הגוף שניין מקפיצות לענין שקובעים לוסתות לחודייהו והטעם כמ"ש לעיל בשם הרשב"א דבוסתות הגוף אמרינן דאורח בזמנו הוא בא וגורם למקרים הללו וכו' הילכך חומרו הוא קולו דמה"ט גופיה כשקדם ובא יום א' מדאמרינן לגביה דהאורח גורם שיבא א"כ נימא נמי דהאורח בזמנו בא ביום המחרת וקובעתו בג"פ בענין הזה דוקא שיהא וסתות מורכב מפיהוק וימים וקרוב לזה כתב גם כן רמ"י ז"ל:

(י) חוששת לאותו פיהוק. ואפי' פיהקה פעם אחת חוששת כמו שכתבתי לעיל סעיף ו' ולרבותא דמיעקר בחד זימנא משום הכי נקט בפיהקה תרי זימני:

(יא) ואסורה לשמש עד שתבדוק. וא"כ חששא דבפעם אחת לענין זה הוי כאילו נקבע הוסת וכן משמע גם כן מדברי התוס' לקמן סי' ג' אדאמר רב פפא ה"מ למקבעה אבל למיחש בחדא זימנא חיישא שכתבו התוס' דאין להזכיר בשום קביעות וסת ג' פעמים לגבי תשמיש אלא לגבי שאם נקבע ג' פעמים חוששין לו שיעקר ג"כ ג"פ וכמו שהעתקתי לשונם שם במ"י אבל כבר כתבתי בריש מכילתין בשם הרשב"א והטור דבוסת שאינו קבוע שאע"פ שלא בדקה טהורה כו' כיון שלא הרגישה ובש"ע סי' קפ"ד סעיף ט' פסק גם כן כהרשב"א ואפ"ה בנדון דהכא בסי' קפ"ט סעיף כ"א סתם כלשון רבינו ונ"ל לתרץ שאפשר דאם הוסת אע"פ שאינו קבוע הוא וסת הגוף דהוי כעין הרגשה דמשמע התם שצריך בדיקה אף בוסת שאינו קבוע:

(יב) חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק מל' לל'. וכתב הב"י שאע"פ שכתב רבינו דין זה מופרד מהל' דלעיל דפיהקה בר"ח כו' לאו למימרא שהוא ענין לעצמו אלא משום דלא משכחת וסת ההפלגה בפחות משתי ראיות בדין זה דאיכא שתי ראיות כתב דחוששת ליום ההפלגה ובדין דלעיל כתב דחוששת לר"ח דהתר לא תליא בהפלגה אבל אה"נ דבדין זה חוששת נמי ליום הקבוע בחדש אם לא ראתה כשפיהקה בתוך הזמן נמצא שמי שפיהקה וראתה צריכה לחוש לג' מיני וסתות לפיהוקים וליום הקבוע בחדש ולהפלגה. לפיהוקים שבפעם ראשונה שתפהק חוששת שמא תראה. ליום הקבוע בחדש שאם ראתה בר"ח חוששת ביום ראש החודש הראשון ואם בט"ו לחדש ראתה חוששת ליום ט"ו לחדש הראשון. להפלגה שאם חזרה וראתה לסוף עשרים צריכה לחוש לסוף עשרים לראיה זו ואם ראיה שניה היתה לסוף ל' צריכה לחוש לסוף ל' לאותה ראיה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועיין מ"ש במ"י:

(יג) וכן אם אכלה שום כו' וראתה אכלה בצל כו'. ומשמע דאפי' ראתה ג"פ ע"י אכילות חלוקות הוקבע הוסת וכ"כ הב"י ושנראה ג"כ מדברי המרדכי מרפ"ב דשבועות ומדברי ר' ירוחם ודטעמא משום דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים ע"כ וכתב עוד הב"י דהרשב"א השוה אכילות אלו לקפיצות שכתב בת"ה הארוך בתחלת שער הוסתות יש למודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה באחד בשבת וראתה וקפצה בא' בשבת וראתה או שאכלה פלפלים בא' בשבת וראתה ואכלה פלפלים בא' בשבת וראתה וזהו הנקרא וסת המורכב ע"כ וכבר כתבתי במ"י דהך דאם אכלה שום כו' לא אתמר בגמרא אכיוצא בהן דבמתני' אלא אדרב הונא בר חייא אמר שמואל וסובר הרשב"א דלא מייתינן ליה לענין שיהיו נקבעות לחודייהו אלא אם באו ביום ידוע נקבעים וכמו שהוא הדין בקפיצות וה"מ למימר אדרב הונא בר חייא לאתויי קפצה וראתה אלא דחד מינייהו נקט ע"כ אבל רבינו אע"ג דדייק לכתוב וכן אם כו' דשמעינן מינה דלא קיימא אמתני' וכמ"ש במ"י לא נקט הכי לענין נפקותא לדינא אלא שלפי שכך הוא האמת דלא נפקא לן ממתני' הילכך הוצרך לכתוב בלשון הזה וכן אם כו' אבל לענין דינא ס"ל דדינים דהני אכילות שוה לדין שאר וסתות הגוף:

(יד) כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ואינה חוששת עד סוף הוסת ובזה קל וסת דגופה משאר הוסתות שהיא חוששת בהן לכל עונת הוסת בד"א בזמן שהיא לחודה לראות כל הראיה בתוך הוסת אבל אם אין כל הראיה מובלעת בתוך הוסת יש מגדולי המורים שאמרו שהיא אסורה מתחלת הוסת עד סוף כל אותה עונה ויש מי שהורה גם בזו להתיר לאחר הוסת ולראשונים שומעים הואיל ולמודה לראות לאחר הוסת כ"כ הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל בארוך כבר כתבנו דוסתות דגופה כעטושים ופיהוקים וכיוצא בהם אם הוסת פשוט בלא הרכבת ימים אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד ואינה חוששת אפי' לסוף אותה עונה ובלבד אם כל הראיה מובלעת בתוך הוסת כלומר שאינה רגילה לראות לאחר שפסקה מלהתעטש או מלפהק אבל אם הראיה נמשכת לאחר הפסק העיטוש והפיהוק י"יל דחוששת לכל העונה ההיא עד סופה ולדברי הרז"ה אינה חוששת לאחר שעת הוסת כלל לפי שאין הולכים אלא אחר התחלת הוסת עכ"ל ואיכא למידק שהרי הרשב"א פסק כהרז"ה גבי אשה שנמשך זמן וסתה ימים. או שלשה בסוף פירקין וכמ"ש שם בשמו במ"י ומ"ש הך דינא דלא פסק כמותו כבר תירץ הב"י בסי' קפ"ט שכתב דנ"ל שטעמו של הרשב"א שאע"פ שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת אין שיעור התחלת הוסת פחות משיעור ששיערו חכמים דהיינו עונה ומש"ה בהך דלקמן שהוסת נמשך ב' או ג' ימים פסק דסגי בעונה אחת והכא שהראיה נמשכת לאחר הפסק העיטוש והפהוק אסורה עונה אחת בין שתמשוך זמן מועט בין זמן מרובה ואפי' כמה ימים אסורה עונה אחת ואח"כ מותרת ע"כ וכבר כתבתי ג"כ ללשון הראב"ד לעיל סעיף ז' שכתב ג"כ בנדון דידן שאם רגילה לראות אחר הוסת שאסורה מן הוסת ואילך כל היום ואלא מיהת איהו אוסר בהך דלקמן דנמשך ב' או ג' ימים כל זמן משך ראיתה ואנו למדין מתוך לשון הרשב"א שבארוך שמ"ש בקצר שהיא אסורה מתחלת הוסת עד סוף כל אותה עונה שאינו כלל לכל הראיות אלא דוקא לראיה שבתחלת הוסת ונמשכת גם לאחר הוסת אבל כשאין הראיה מתחלת בתחלת הוסת אלא בסופה ונמשכת לאחריו אינה חוששת אלא מסופה ולהלן וכדתנינן בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ועיין עוד בפ"ב סעיף כ' דקיל וסת הגוף מוסת הימים ורמזתיו לעיל סוף סעיף ט"ז:

(טו) אמר רבא הלכה כר' יהודה. וכתב הראב"ד בס' בעלי הנפש שאם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד דע"כ לא פליג ר' יהודה אלא בלמודה דימים כדתניא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים לשש שעות והגיע זמן ולא ראתה אסורה לשמש וכו' הכא הוא דפליג ר' יהודה כיון דלמודה ביום עשרים אע"ג דבשש שעות קביעותא ביומא אסר ליה דחיישינן כיון דקביע ליה וסת בהאי יומא כוליה יומא זמנא הוה אבל היכא דקביע לה וסת לשעה ולא קביע לה וסת ליומא ודאי קביעותא לשעה מהניא ליה ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לקביעותא דשעה ותו איכא למגמר להא מלתא מההיא אתתא דהוה סלקא מטבילת מצוה הואי חזיא דמא ואתאי לקמיה דר' יוחנן וא"ל שמא כו' לכי והבעלי לו ע"ג הנהר (בפרק תינוקות דף ס"ו) והא התם דבין שה"ל וסת בין שלא ה"ל יום טבילתה לא היה יום קבוע פעמים מקדמת פעמים מאחרת וביום טבילתה הוה לה שעה קבועה שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה היתה רואה ואעפ"כ לא חשש רבי יוחנן אלא לשעתה בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסתה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לה וסת לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד ע"כ וכתב עוד שהוסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה וכתובים דברים אלו בב"י ר"ס קפ"ט:

(טז) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן כו'. כל זה נתבאר יפה בפ"ק מסי' ב' ולהלן ע"ש:

(יז) זה וזה אסורים. שחוששת ליום ט"ו שאחר העשרים וכמו שיתבאר לקמן בסעיף כ"ה וכן חוששת לט"ו בחודש ואם בא לה וסת הגוף או וסת אונס נמי חוששת לו דלכל הוסתות חוששת בפעם הראשון חוץ מוסת הדילוג כמ"ש בסעיף כ"ד ויראה לי דאחר כל ראיה קודם שתקבע שום וסת צריכה לחוש ליום ל' שהוא עונה בינונית וכמ"ש בשם הרשב"א בריש מכילתין:

(יח) שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג"פ. וצריך שיהיו הג"פ כולם בעונה אחת ביום או בלילה אבל אם היתה הראשונה ביום החדש והשנייה בלילה והשלישי ביום לא קבעה לה וסת כ"כ הטור וז"ל הראב"ד בספר בעלי הנפש הוסתות שלהם תלוים בימים שאמרנו שהיא חוששת להם בכל אותה עונה כך הוא דינה שאם היתה למודה כל ימיה לראות ביום אינה חוששת אלא ביום ואם היא למודה בלילה אינה חוששת אלא בלילה ואם ראתה ג"פ ביום והרביעית בלילה או ג"פ בלילה והרביעית ביום חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא אחרון ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר או שתראה הראשונה ביום וג' האחרונות בלילה או הראשונה בלילה והג' אחרונות ביום או ג' בזה וג' בזה חוששת לאחרונה בלבד עכ"ל:

(יט) ראתה יום ט"ו בחודש זה ויום ט"ז בחודש זה וכו'. וה"ה הרחיקה הדילוגים שאין חילוק בין שיהיה הדילוג מיום א' בין שיהיה יותר ע"כ והוא שיהיה שוה וזה פשוט כ"כ המגיד בשם המפרשים וכ"כ הטור ר"ס קפ"ט:

(כ) ובהא קמיפלגי כו'. וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש דפליגי רב ושמואל בשאר וסתות דאי וסתות דיומא נינהו דכ"ע קמייתא ממניינא הוי ואי וסתות דהפלגה נינהו דכ"ע קמייתא לאו ממניינא ובקביעות ימי החודש בדילוג הוא דפליגי דרב מדמי ליה לקביעות ימי החדש הסדור ושמואל מדמי ליה לקביעות הפלגה ונ"ל כי וסת הסרוג כוסת הסדור הוא וקמייתא ממנינא היא לדברי הכל ואע"פ שהרחיקה ראיותיה מאי טעמא הואיל ותופסת לראש חודש ומה לי מחדש לחדש או משני חדשים לשני חדשים אלא שלענין חשש וסתה בתחלה הוא שוה לדילוג שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו וכו' (כמ"ש בסעיף כד) ולזה הענין לבדו שוה לוסת הדילוג אבל חשבון הקביעות הראשונה מן המנין שהרי שנינו לענין נגיחות ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח כו' אלמא קמייתא ממנינא הוא ש"מ וא"ת מאי שנא זו מהפלגה לא דמי דהתם לאו ענין הפלגה הוא ושניה אינה צריכה לראשונה אלא שכל אחת ואחת ראויה לקבוע עם שתים חברותיה שהרי היא תופסת לר"ח אבל הפלגה אינה נראית כלל עד הראיה השנית ע"כ וז"ל הטור ראתה בא' בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוג אבל ראתה א' בניסן וא' באייר וא' בתמוז וא' בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת שהפסיקה לר"ח ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ח בסיון לא קבעה וסת כיון שסירגה גם בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו ופי' הב"י דאפי' מאן דפסיק כרב מודה הכא דלא קבעה ודין זה פשוט בברייתא בפורקין ראתה יום כ"א בחדש זה יום כ"ב בחדש זה יום כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ"ד לא קבעה לה וסת ופירש"י סירגה מיום כ"ג ליום כ"ד לא קבעה לה וסת דאין דלוג זה דומה לראשון דראשון יום אחד וזה ב' ימים כאחד ע"כ:

(כא) אפ"ה בשיפורא תליא מלתא. וז"ל התוס' ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או בא' לחדש א"צ יותר כדאמר לעיל בסוף בנות כותים דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' וכתב הטור דה"נ בימי השבוע וכ"כ הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים ומוכח לה מהא דפ"ק דנדה שכתבתי בסעיף ב' קפצה וראתה ג"פ קבעה לה וסת לימים ואוקמא רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזר וקפץ בחד בשבא ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה ע"כ ומסיים הטור דהכא לד"ה קבעה בג"פ כיון שהן לימי החדש בשוה:

(כב) ור"ח פי' פירוש אחר. וכתב בתוס' שמפרש קבעה לה וסת לדילוג כשעשתה ג"פ כסדר הזה כגון שראתה ט"ו בניסן ט"ז באייר י"ז בסיון וכן ראתה ט"ו בתמוז ט"ז באב י"ז באלול ועוד ראתה ט"ו בתשרי ט"ז במרחשון וי"ז בכסליו חוששת מכאן ואילך ט"ו לחדש זה וט"ז לשני וי"ז לשלישי ולשמואל צריכה שתשלש בדילוג שתראה בחדש רביעי יום י"ח ובג' חדשים שאחריהם יום ט"ז וי"ז וי"ח וכן בשלשה עוד שאחרי כן דראייה של ט"ו יום בחדש הראשון לא היה ממנינא ותמהו עליו התוס' למה פי' כן דא"כ כששאל הגמ' לימא בדרבי ורשב"ג קא מפלגי ל"פ בראייה ראשונה לחוד אלא בג' ראיות של דילוג ראשון ובמסקנא יהיה הפי' בענין אחר ואמאי לא סגי בג' חדשים כדפירש הקונטרס ע"כ פי' לדבריהם דלר"ח אין סברא שתקבע וסת בג' חדשים כמו לרש"י אלא בדילוגים של ג' חדשים וא"כ כששאל הגמ' לימא בדרבי ורשב"ג פליגי פליגי בג' ראיות של דילוג ראשון וכלומר דלרב דס"ל כרבי דילוג ראשון ודילוג שני כל אחד של ג' ראיות סגי ולשמואל דס"ל כרשב"ג לא סגי עד שתשלש עוד ג' דילוגים א"נ לרב בעי ג' דילוגים של ג' ראיות ולשמואל בעי ד' ובמסקנא ל"פ אלא בראייה אחת וכדפי' ר"ח דפי' ר"ח הוא כפי המסקנא דמשני בגמ' דכ"ע כרשב"ג ובט"ו אי הוה ממנינא קא מפלגי כך נ"ל לפרש דבריהם ואע"ג דסליק ר"ח בתימה אפ"ה לא נמנע הטור מלכתוב דבריו להלכה לפי שהרשב"א כתב שאע"פ שאין הפי' כדבריו מ"מ ודאי אם דילגה וחזרה ודילגה באותן הדילוגים בעצמם שנייה ושלישית כדברי ר"ח הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה וכן לכל דילוג מסודר בשוה הרי זה וסת קבוע ע"כ:

(כג) וכן מסתבר להרמב"ן ז"ל. וכתב הטור שכן היא מסקנת רבינו ז"ל וכתב ב"י שאינו מבואר בדבריו שהוא סובר כן אלא מדכתב אחר פסק ר"ח והראב"ד אבל הרמב"ם פסק כשמואל משום דפריך לשמואל מברייתא וכו' וכן מסתבר להרמב"ן על כן יש לדון ולומר דמדהביא דבריהם לבסוף משמע דהכי ס"ל ע"כ ואני כבר כתבתי במ"י דבפ' שור שנגח ד' וה' פסק רבינו בהדיא כרב וכתב עוד הב"י דדעת הרשב"א נראה שהיא לפסוק כשמואל אלא שבסוף דבריו כתב ומיהו יש לחוש ולהחמיר כדברי ר"ח והראב"ד ז"ל:

(כד) גרסינן בגמ' תניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ט"ז זה וזה אסורים שינתה ליום י"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז שינתה ליום י"ח הותר כולו ואין אסור אלא מי"ח ואילך וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה לי"ז שהרי דילגה ויהיה בכלל וסת דילוג כמו ט"ז וי"ז דחיישינן בחדא זימנא ואומר הר"י דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא ע"כ וכך דקדק הרשב"א מברייתא זו שאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי ושכן הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל והר"א והרמב"ן ז"ל ע"כ וז"ל רמ"א ז"ל בהג"ה לסעיף י"ג בסי' קפ"ט כיצד ראתה ט"ו בניסן (ולא היתה למודה בו) חוששת לט"ו באייר לא ראתה בט"ו באייר אינה חוששת לט"ז בו ראתה ט"ז בו חוששת לט"ז בסיון ואינה חוששת לי"ז בו ראתה י"ז בו חוששת לי"ז בתמוז ואינה חוששת לי"ח בו ראתה י"ח בתמוז קבעה לה וסת דילוגים לימי החדש וחוששת לי"ט באב ע"כ והם דברי הרמב"ן שבטור אלא דאסברה לה בגוונא אחרינא וכתב הב"י שכן פסק ג"כ רבינו ירוחם ז"ל והמגיד כתב דלא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל ושנ"ל להב"י שמכיון שהרמב"ם כתב לדין השנוי בברייתא כמות שהוא כי היכי דדייקינן בברייתא איכא נמי למידק ביה ומ"ש הרשב"א שכן הסכים הר"א כבר כתבתי קצת לשונו לעיל סעיף כ' שכן פסק לענין סירוג שדינו שוה בזה לדילוג וכך הם סיום דבריו לעיל אלא שלענין חשש וסתה בתחלת וסת הוא שוה לדילוג שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו כגון שראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ואם לא ראתה עד ר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז הסמוך לו ואם לא ראתה בר"ח תמוז אינה חוששת לר"ת אב אע"פ שהם הפלגות ב' חדשים לא בעינן ההפלגה הראשונה מפני כי הפסקת החדש השני בטלה ראיית החדש האחד וראיית החדש הג' היא כתחלת וסת וחוששת לר"ח הרביעי הסמוך לו ולא יותר ע"כ:

(כה) אבל היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה אימא לא דהא קיימא לן בפרק דלעיל כל י"א יום בחזקת טהרה כו' כדפירש"י ואע"ג דלא אמרן הכא אלא דאפ"ה מיחש חיישא אבל לקבוע וסת בהן לא אמרינן וכדאמרינן התם בגמרא ואף בימי נדה דא"ר יוחנן בפ"ק דקבעה וסת ומייתי לה רבינו לקמן בסוף הפרק מפרש בגמרא דדוקא כשקבעה ממעין סתום דהיינו שפעם השלישית שבו תקבעהו היתה תוך ימי נדות והואיל והראשונים היו ממעין סתום קובעת משא"כ כשהראשונות היו ממעין פתוח דמודה ר"י דלא קבעה אפילו בימי נדות מ"מ כתב הטור סימן קפ"ט בשם הרמב"ן דהאידנא דנהגו שלא להפריש בין ימי נדה וימי זיבה ה"נ לענין קביעות אין חילוק וכתב הרשב"א בת"ה שנראין דבריו לפי מה שהחמירו הוא כדי שלא תבאנה לידי טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת מצריכן ללמוד פתחי נדה וימי זיבה ע"כ וכתב המגיד בפ"ח שכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ושכן עיקר וכן פסק רבינו ירוחם וכתב עוד הרמב"ם פעמים שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד ראתה ג"פ בר"ח ורביעית בכ' לחדש ובר"ח וכן בחמישית וששית הרי קבעה ב' וסתות ע"כ:

(כו) ושינתה ליום ל' זה וזה אסור. וכשיגיע יום עשרים לראית שלשים אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששת ליום ל' ופי' הב"י דנלמד מדבס"פ בנות כותים אפליגו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דרב פפא סבר דהא דאמרינן שאם היתה למודה לראות בכ"ב ושינתה ליום כ"ז שחוששת ליום כ"ב האי יום כ"ב דאסרינן עלה מיום כ"ב מנינן כלומר לאו כ"ב לראיית דילוגה שהיא כ"ז אלא כ"ב ליום שהיתה ראויה לראות לימודה ורב הונא בריה דרב יהושע סבר דכ"ב מנינן לראיית דילוגה בכ"ז ומשמע התם דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע וכן פירש הריטב"א ז"ל ע"כ ועיין בסעיף י"ז:

(כז) הותר יום ל'. דהא איעקר מינה דלא ראתה בו בפעם השלישית כדמוכח הברייתא וכך פירש"י אבל לשון הטור ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף עשרים חזר וסת של עשרים למקומו והותר ל' ע"כ משמע שסובר דלאו דוקא כשלא ראתה בל' השלישי אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לעשרים חזרה לקביעתה הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעתה הראשון מחשיב לעקירה של ב' ראיות דל' ונ"ל שיש מזה סיוע לדברי רמ"א ז"ל דמה שפירש ללשון הרמב"ן שבטור בענין חוששת לוסת החדש והפלגות שזה לשונו של הרמב"ן לעולם חוששת לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע לה אחד מהם ג"פ כדינו כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן ואם לא ראתה חוששת לט' בו לשיעור ההפלגה של כ' ראתה בט' בו או שלא ראתה חוששת לכ' באייר שמא בימי החדש תקבע וסת שהרי ראתה בעשרים בניסן וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת ההפלגה בד' ראיות או וסת החדש בג' או עד שתעקר הא' בעקירת פעם אחת ע"כ ונתלבט הב"י הרבה בפי' דברים הללו ודקדק במה שלא הזכיר גבי ר"ח אייר אלא שלא ראתה דמוכח מינה שאם ראתה בו שוב לא היינו חוששין לט' בו שכבר נעשית עקירת הראייה הראשונה דר"ח ניסן והשיב עליו רמ"א ז"ל בד"מ שלו וז"ל ואין דבריו נראין חדא דאמר לקמן בסמוך וכן חוששת לשניהן עד שתקבע ש"מ דקודם שתקבע אחד ג"פ חוששת לשניהן ועוד דהא קאמר בסמוך ראתה בט' בו או לא ראתה כו' ש"מ דאע"ג שראתה ב"פ להפלגת כ' אפ"ה חוששת לימי החדש וצריכה לחוש לכ' באייר וה"ה בכאן אע"פ שראתה בא' באייר אפ"ה צריכה לחוש לכ' בו משום ראייתה בכ' בניסן והא דנקט לא ראתה באחד באייר נ"ל דרבותא קאמר דאע"ג דנעקר וסת של ר"ת מ"מ צריכה לחוש לשני כל זמן שלא נעקר פ"א ועוד האריך ב"י בפי' דברי הרמב"ן ודברי גמגום בהם הרבה והם כפשוטם כאשר כתבתי דלעולם חוששת לשניהם אם לא נעקרה אחד מהן פ"א עד שתקבע אתד מהם ואז אינה חוששת לשני כל זמן שלא קבעה אותה ג"פ ושתקבע תחלה וסת הפלגות כגון שראתה פ"א של הפלגה קודם שמתחיל וסת ימי החדש דאז וסת הפלגה קודם כגון שראתה ר"ח ניסן ולא ראתה בר"ח אייר וראתה יום ב' בו דאז הפליגה ליום ל"א ובר"ח סיון חזרה וראתה וגם ראתה בו יום ד' דאז יש לה ב' הפלגות לל"א ובר"ח תמוז חזרה וראתה גם ראתה בו ביום ה' תמוז קבעה וסת הפלגה ולוסת החדש עדיין לא נקבע וא"צ לחוש עוד לר"ח אב רק לז' באב שהוא וסת הפלגות אבל כל זמן שלא נקבע אחד מהן חוששת לשניהם כל זמן שלא נעקר אחד מהם פ"א וה"ה אם קבעה תחלת וסת החדש קודם שתקבע וסת ימי ההפלגה שאינה חוששת לוסת הפלגה לאחר שקבעה ימי החדש כן נ"ל הדברים כפשוטן ולא הארכתי רק שראיתי ב"י שהאריך בו בקושיות ותירוצים גם כתב שא"א שתקדים וסת ההפלגה לוסת ימי החדש או שתעקרנו פעם אחת וכו' ואינו נכון בעיני ועוד דיותר נקל למצוא שתקבע וסת הפלגה קודם לוסת החדש כגון שהיא ראתה בר"ח ניסן וי"ד בו וחזרה וראתה לאחר י"ד ורואה ג"כ בר"ח אייר ובי"ב בו דקבעה וסת להפלגה ווסת החדש עדיין לא הוקבע וא"צ לחוש לר"ח סיון כך נ"ל והוא פשוט עכ"ל והרי דברי הטור סיוע לדבריו במה שהתיר יום הל' אע"פ שעדיין לא נעקר ע"י שלא ראתה בו אלא מכיון שראתה בכ' וחזרה לקביעתה הראשון הותר הל' שעדיין לא הוקבע וכן בנדון דהרמב"ן מכיון שהאחד הוקבע אין לחוש לשני שלא הוקבע ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו והב"י עצמו בה' הש"ע כתב לדברי הטור בסעיף י"ד ואין לחלק לומר דשאני ליה להב"י בין חזרה לקביעות שכבר הוקבע דעדיף מקביעות שעכשיו קובעתו וקודם לכן לא הוקבע חדא דלאו סברא מעליותא היא לחלק בינייהו ואדרבא זו שכבר הוקבע הרי נשתנית פעם או פעמים שלא ראתה בו וזו שקבעתה עכשיו עמדה בראייתה בו ועוד פשיטא לי מלתא דאילו נחית הב"י לסברא זו שלא היה מחלק ביניהם לפי שאם לא היה מחלק לא היה צריך לכל האריכות שהאריך והדוחקים שנצטרך לדחוק בהן אלא מחוורתא שלא הרגיש בזה וכבר נתבאר כמה פעמים דכל שאין לה וסת קבוע שצריכה תמיד לחוש ליום ל' לראייה שהיא עונה בינונית ושיש לו כל דין וסת קבוע וכבר כתב ב"י בזה גם בכאן בתחלת דברי הר"ן ויש גמגום במ"ש שיש לו דין וסת שאינה קבוע עיין לעיל סעיף ז' ובריש מכילתין:

(כח) לא נעקר הוסת בכך. וכתב עוד הטור וז"ל שינתה ראיותיה ולא השוה אותן כגון ששינתה פ"א ליום ל' והשנית לל"ב והשלישית לל"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום כ' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום עשרים מראייה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששנתה בראיות שאינן שוין שלעולם לא יעקר וסת הראשון ממקומו עד שתקבענו בג' ראיות שוות ע"כ וכתב הב"י דהא דכששינתה פעם ליום ל' ופעם לל"ב כו' א"צ לחוש אח"כ ליום ל"ו אע"ג דב' פעמים שינתה ב' ימים דכבר נתבאר שאין חוששין לדילוג כל שלא קבעתו ג"פ לעיל סעיף כ"ד ומ"ש ואם הפסיקה כו' פי' שהפסיקה מלראות ג' עונות שאין לה וסת וז"ש משעבר עליה כ' יום כלומר ג"פ כ' יום כעין שנוי הראיות שכתב בסמוך דהוי בג"פ שוב אינה חוששת לעולם ליום כ' דאין לה וסת והוא מדתנן בפ"ק דנדה ר"א אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה אלמא במסולקת מחזיק לה כבתולה ומעוברת ומניקה וכיון שכן אף זו אינה חוששת. לוסת כשם שהן אינן חוששות מפני שחזקתן מסולקים דמים הן ומיהו יש לתמוה למה פסק כר"א דהא משמע התם דלכתחלה לא פסקינן כוותיה שלא בשעת הדחק עכ"ל הב"י ונ"ל ליישב תמיהתו ולתרץ דדוקא לענין טהרות לא ראו להקל אלא בשעת הדחק דהיינו כדמפרש התם דהוה שנת בצורת או כמ"ד טהרות אפיש לעבידא וחשו להפסד טהרות אבל לדידן דלית לן אלא לגבי בעלה סמכינן על ר"א אף לכתחלה דהא מצינו שהחמירו בעסוקה בטהרות יותר משאינה עסוקה בטהרות כדאיתא בפ"ב והא דהצריכה הטור בדיקה ביום כ' היינו כמו שנתבאר בריש מכילתין סעיף הראשון ומ"ש חזרה לראות וכו' קאי בין לשינתה ראיותיה ולא השוה אותם בין להפסיקה ולא ראתה ונלמד בדברי רבינו דהכא וכתב עוד הטור וז"ל כעקירת הפלגה כן עקירת וסת החדש אלא שזו חוששת ליומא וזו חוששת לר"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח שיעברו עליה ג' ר"ח עברו עליה ג' ר"וז ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו ע"כ וכתב ב"י דפשיטא דה"ה ששינתה ראיתה ג"פ לשאינן שוות דחדא נקט וה"ה לאינך:

(כט) ואין דבריו נראין בזה וכן נמי אם ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראיתה ד' ימים וביום ט"ז באייר ראתה והמשיכה ראיתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו דכתב הטור בשם הרמב"ן שחוששת לדילוג ולוסת שוה שהרי שילשה ראיותיה ג"פ בי"ז לחדש כתב שם הב"י דהיינו טעמיה דהרמב"ן דס"ל בהך דינא דאשה שנמשך כו' כהראב"ד אבל לדעת הרז"ה ורבינו דפליגי אהראב"ד ה"נ בנידון זה דהרמב"ן אינה חוששת אלא לוסת הדילוג בלבד דאין כאן וסת שוה כלל וכתב שכן דעת הרשב"א בשני הדינים וכן סתם בדין אשה שנמשך כו' כדבריהם בסי' קפ"ד סעיף ז' ורמ"א בהג"ה הי' קפ"ט סעיף י"ג כתב להך דינא דהרמב"ן ומסיק שהעיקר דאין כאן וסת שוה כלל דהולכים תמיד אתר תחלת הראיה ואני תמה על רמ"א שבסי' קפ"ד סעיף ב' כתב בשם הגהת מיי' פ"ת מהא"ב דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים קודם או לאחר כשתגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ שהרי זה סותר להא דפסק דאין הולכין אלא אתר תחלת הוסת בלבד וכיון שעברה עונה הראשונה ולא ראתה מותרת וראיתי בהג"מ ומצאתי שם בזה הלשון וששאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה או להקדים ב' או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת הוסת:

(ל) גרסי' בפ"ק דף ט' תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה ואע"פ שברייתא זו נשנית לענין דיה שעתה לטהרות למד ממנה הרשב"א ז"ל לענין הוסתות ושכל שלא קבעתו עדיין בג' פעמים א"צ לפרוש סמוך לוסתה כ"כ הטור בשמו בסי' קפ"ד אבל בענין שתקבענו הרי היא כשאר הנשים ששאר הוסתות קובעת בג' פעמים ולוסת הפלגות קובעתו בד' פעמים כ"כ הטור בשמו בסימן קפ"ט ודלא כי"מ דלרשב"ג בתינוקת ראייה ראשונה לעולם אינה מן המנין לפי שאינה ראויה להצטרף שאינה אלא מקרה וכתב עוד בשם הרשב"א דכשפסקה שלש עונות בינונים דאמרינן דיה שעתה פירושו שאינה חוששת לוסתה הראשון כלל וחזרה לקדמותה ואסקה בגמ' רב כהנא ורב גידל דאפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג"פ לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ובזו קילא מהגדולה שהגדולה אע"פ שהפסיקה ג' עונות לא נעקר וסת הראשון כדכתב רבינו לעיל וזו אפי' למיחש לא בעיא עד שתחזור ותקבענו ג"פ כך דקדק הב"י מלשון הרשב"א שבת"ה הארוך דאפילו לחוש אינה חוששת דלא דמיא כלל לשאר נשים וכדרך שכתבתי לעיל בשם הרשב"א בראיות שבב' פעמים הראשונות ואע"פ שבמעוברת ומניקה כתבתי בפ"ק סעיף י"ג דהרשב"א עצמו כתב שיש לחוש להאומרים שאע"פ שאינה קובעת וסת מ"מ חוששת לזמן ראיה שתראה אפילו בפ"א כשם שחוששות שאר נשים תירץ הב"י דמעוברת ומניקה שאני שהן ראויין לראות אלא שמקרה העיבור וההנקה מעכב על ידן הילכך אע"ג שאינה קובעת וסת חוששת מיהא לראיה שראתה בתוך ימי העבור וההנקה אבל קטנה שאינה ראויה לראות מצד טבע אינה חוששת וטעם זה שייך נמי בזקנה (בסעיף דלקמן) ע"כ וכיוצא בזה אכתוב בסעיף ל"ב בשם הרשב"א ואהא דקתני בסיפא ועוד עברו עליה ג' עונות הרי היא ככל הנשים ומטמא מעל"ע מפרש רש"י דלא שכיונה כל אלו ההפסקות לג' עונות שוות דא"כ הרי היא ככל הנשים וקבעה וסת דדיה שעתה שהרי יש כאן ד' ראיות וג' הפלגות שוות ביניהם ואגלאי מלתא דהנך הפסקות לאו סילוק דמים הן אלא שינוי וסת אלא מיירי שפחתה או הותירה שדילגה להפסיק בכל הפסק יום או יומים בין בפחות בין ביותר דהשתא אין הראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג יכולה להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות ונלמד מדין הזקנה שיתבאר בסעיף הסמוך דהכי תניא התם בהדיא ואיזהו תינוקת לענין כל זה בארתיו בפ"ק בסעיף ט' בס"ד:

(לא) ותו גרסי' בפ"ק לעיל מהא ת"ר זקנה שעברה עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה אבל כוונה קבעה לה וסת ודיה שעתה ונתבאר סיפא זו בסוף סעיף דלעיל ונמצאת למד שדין הזקנה ככל דין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ומ"מ כתב הרשב"א דזקנה אם חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן דיראה לו שהיא חוזרת לקביעות הראשון אם וסת ההפלגות חוזרת לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה ואם בשאר הוסתות אפילו בפ"א חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג ראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות ודקדק כן מהסוגיא דגבי תינוקת בעי הדר קא חזיא בעונות ולא בעי הכי גבי זקנה ואע"ג דנקבע קודם בגמ' אלמא בזקנה פשיטא להו דאי הדר חזיא בעונות חזרה לקדמותה אבל כל שלא חזרה לוסת שהיתה רגילה בה כבר אינה צריכה לחוש שאינה חוששת לשום וסת שאינה קבוע כמו הקטנה הנזכרת כן כתב הרשב"א בהדיא בת"ה הארוך ואיזוהי זקנה בארתיו בפ"ק בסעיף ו' בס"ד:

(לב) מעוברת ומניקה. נתבארו דינם כבר בפ"ק סעיף י"ג שאין קובעת וסת אבל חוששת לראיתה כדרך שחוששת לוסת שאינה קבוע ושאם עברו ימי עבורה והנקתה שחוזרות לוסתן הראשון ועכשיו אפרש כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראשי חדשים חוששת לראש חודש הראשון שהיא פוגעת בו וכל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פ"א חוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה להפליג ואינה דומה לזקנה ותנוקת דזקנה כל שעברו עליה ג' עונות לזקנתה מוכחא מילתא דהיא גופה מסולקת דמים לגמרי ולעולם והלכך כשהיא חוזרת ורואה עד שתתחזק בג' ראיות וה"ה והוא הטעם לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא אין לה בנוהג דמים וכשהפסיקה חזרה לקדמותה אבל אלו ראויות הן ואורח בזמנו היה בא אלא שעיכבו הגורם ועכשיו הרי אלו חוזרות לדמיהן ואורח בא בזמנו כל זה מדברי הרשב"א וכתב הב"י בס"ס קפ"ט שמ"ש שצריכות לחוש לוסתן הראשון היינו לומר שחוזרות לקביעות וסתן הראשון ואינו נעקר בפחות מג"פ וכן מפורש בדברי הרשב"א בת"ה בדברי גדולי המורים שנחלקו עליו והקילו לומר שאינה חוזרת לוסתה עד שתראה פעם א' ואע"פ שלדבריהם מה שאינו נעקר ג"פ היינו לאחר שראתה פ"א פשיטא דאותה ראיה ראשונה אינה קובעת וסת ולא מהניא אלא להורות שכבר חזרה לקדמותה וכיון דלהרשב"א אפילו אם עדיין לא ראתה חזרה לקדמותה כמו אחר ראיה ראשונה לדברי גדולי המורים שפיר ילפינן מדברי לדבריו בזה ע"כ ובפ"ק סעיף י"א נתבאר דין היתה במחבוא והגיע שעת וסתה דלא חיישא ליה ע"ש וכתב ב"י בסי' קפ"ט בסופו בשם הראב"ד דכי היכי דאמרינן הכא גבי מעוברת ומיניקה דמשנסתלקו ימי עבורה וימי הנקה שנסתלק הגורם וחזר הוסת למקומו שכן הדין שהתה ג' עונות והפסיקה מחמת חרדה כשתסתלק החרדה חוששת לוסתה ע"כ:

הדרן עלך האשה מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.