דברי חמודות/נדה/הלכות מקוואות

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:09, 8 בספטמבר 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (מהדורה קמא העביר את הדף דברי חמודות/נדה/הלכות ב לשם דברי חמודות/נדה/הלכות מקוואות בלי להשאיר הפניה: שם נכון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דברי חמודות TriangleArrow-Left.png נדה TriangleArrow-Left.png הלכות מקוואות

דף זה מכיל את 'דברי חמודות' על כל הלכות מקוואות (הנד' בסוף פסקי פרק עשירי) - בעתיד הוא יפוצל לפי סימני הרא"ש

(א) מה מעין בידי שמים. כתב מהרי"ק בסי' נ"ו דבארות העשויות בידי אדם שמים נובעים מהם אף על פי שאין מימיהם יוצאין לחוץ דין מעיין גמור יש לו דהאי בידי שמים לא קאי אחפירת קרקע אלא אהויות המים שנתהוו שם בידי שמים לאפוקי מילא בכתף וכן המניח בראש גגו כו' אבל בארות שהמים נובעים ואין בהויות המים שום תפיסת ידי אדם אלא שחפר בקרקע כדי להגלות המים פשיטא דדין מעיין גמור יש לו ואפילו זב היה יכול לטבול בו דאע"ג דע"י אדם נתגלו המים דהא למה זה דומה למעיין שהוא מוקף גדר של אבנים כל סביביו ולא היה באפשר ליכנס שם ולמלאות מאותו מעיין ובא אדם והרס את החומה כדי שיוכלו למלאות ממנו דודאי מעיין גמור הוא זה כיון שלא עשה מעשה בהויות המים ה"נ לא שנא וראיה גמורה דדין מעיין גמור יש להם לאותם בארות ממה ששנינו בפ"ח ממסכת פרה באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה ימתין לה עד שתציל דברי ר' ישמעאל רע"א א"צ עכ"ל המשנה והרי לך בהדיא שמי הבאר כשרים למי חטאת בין לר' ישמעאל בין לר"ע ואף על גב דפשיטא דמי חטאת בעו מים חיים וכו' והאריך עוד וכתב הב"י שכן נראה מבעל תרומת הדשן ומדברי תשובת להרמב"ן סי' רל"א:

(ב) אף מקוה בידי שמים. והלכך אין הרחיצה במרחץ ואפילו נפלו כל מימיו שבעולם על הטמא או הטמאה אינם יוצאין מידי טומאתן כמ"ש הרמב"ם פי"א מהא"ב ולא עוד אלא שמפני כו שלא יאמרו המרחץ מטהר כתב במרדכי דשבועות בשם ראבי"ה וז"ל שמעתי קוראין תגר ומליזין על בנות ישראל הטובלות אם נכנסו אחר הטבילה במרחץ וכ"כ נמי רבינו שב"ט דלא עלתה לה טבילה וראייתם מי"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים לאחר טבילה שהיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים ורש"י ז"ל פי' התם הבא ראשו ורובו במים שאובים ביום של טבילה ובעניותי נ"ל דלא נפסל הטבילה וקרוב הדבר בעיני דאפילו לכתחילה יכולה לרחוץ בתר טבילה לאלתר דההיא גזרה ליתא אלא דגזרו טומאה על המים שפוסלים אדם שטבל בכך וכ"פ רש"י ז"ל משמע מכאן דעלתה לה טבילה דכי גזרו (גזור) על אדם שיקבל טומאה אע"פ שאין משקה מטמא אדם ה"מ לענין לפסול התרומה ובעלה חולין הוא כדאמר בפ"ב דשחיטת חולין גבי נדה שנאנסה וטבלה עכ"ל הרב והוא האריך וכן שמעתי ממהר"ם להיתר עכ"ל ומסיק רמ"א דלחמם עצמה במרחן רשאי לכנוס אבל לחזור ולרחוץ נהגו כהאוסרים:

(ג) מעיין מטהר בזוחלין. ל' הטור מעין מטהר אפילו דרך זחילתו וכתב הב"י כלומר דהא דקתני בת"כ מעיין מטהר בזוחלים ומקוה באשבורן לאו למימרא דכי היכא דמקוה אינו מטהר אלא באשבורן ה"נ מעיין אינו מטהר אלא בזוחלין אלא ה"ק מעיין מטהר אף בזוחלין דבין בזוחלין בין באשבורן מטהר המעיין אבל מקוה דהיינו מי גשמים הנקראים נוטפין אינן מטהר אלא באשבורן דוקא ולא בזוחלין וכן פירש הר"ן בפ' במה אשה והביא כמה ראיות מכמה משניות המוכיחות בפי' כן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' מקואות וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' רכ"ח וכתב דטעמא דמילתא משום דמעיין נקרא בכל ענין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא אלא אשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד ע"כ כלומר וכה"ג מפרשים מקוה דכתיב בקרא עכ"ל הב"י:

(ד) והמקוה באשבורן. דוקא ולא בזוחלין וכדלעיל וכתב מהרי"ק בשורש קט"ו דפיסול דזחילה בנוטפין הוו מדאורייתא דדריש ליה בת"כ מקרא וכיון שכן פשיטא שיש להחמיר בספיקו וגם ממקומו הוא מוכרח מדקאמר אבוה שמואל דעביד לבנתיה מקואות כו' שמא ירבו הנוטפים ע"כ וגם בתרומת הדשן כתב הפיסול זה מדאורייתא הוא אע"ג דהמרדכי חולק וסובר שהוא מדרבנן:

(ה) דהא ודאי אסור מדאורייתא. ומיהו דוקא בכלי אבל כל שנעשה בבנין כשר ואין הפרש בין שנעשה ע"ג קרקע או שנעשה על הגג כל שאינו כלי אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו אלא שנעשה בית כנוס מים בבנין אבנים כשר ובית הטבילה שהיא בחול בבה"מ בגג היה דתנן ביומא בפרק א"ל הממונה. תשובת הרשב"א סימן ת"ת:

(ו) אלמא קודם שיהא רוב המקוה הוי שאיבה דאורייתא. וכתב הב"י דמדברי רבינו נראה שכך נראה בעיניו וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובתו וכ"כ בתשובות להרמב"ן סי' ר"ל אבל דעת הרמב"ם כדעת ר"י שכתב בפ"ד דין תורה שכל מים מכונסים טובלים בהם שנאמר מקוה מים מ"מ בין שאובין בין שאינם שאובין מד"ס שהמים השאובין פסולים לטבילה ולא עוד אלא מקוה מים שאינם שאובין שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין פסלו הכל ע"כ וכתב הר"ן שכן נראה מדברי הר"י ן' מג"ש וכן דעת הגאונים ז"ל עכ"ל הב"י ובש"ע סתם הדברים אבל רמ"א הגיה דכולו שאוב פסול דאורייתא וספקו לחומרא ואם הרוב כשר ומיעוט שאוב אינו אלא מדרבנן וספקו לקולא:

(ז) תנן במס' טהרות פ"ד אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה ותנן במסכת מקוואות פ"ב ספק מים שאובים שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו כו' וכתב הרמב"ם בלשון מרווח יותר בפ"י מהל' מקוואות וז"ל ספק מים שאובים שטהרו חכמים כיצד מקוה שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובים או לא נפלו ואפילו ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג' לוגין ספק אין בהם ואפילו ידע בודאי שיש בהם ג' לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ' סאה ספק לא היה הרי זה כשר שני מקואות א' יש בו מ' סאה וא' אין בו נפלו ג' לוגין מים שאובים לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה היו שניהם פחותים ממ' סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלו כל א' משניהם פסול שאין לו במה יתלה אם לזה נפלו נפסל ואם לזה נפלו נפסל ע"כ ועיין סעיף נ':

(ח) לעיל כתב רבינו תוספתא מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה וכתב הרשב"ץ בתשובה הביאה הב"י גבי מקוה שיש בו כ"א סאין כו' יכול לשפכו על שפתו וכו' וז"ל מקוה שהיה ידוע שהיה חסר בפנינו ונתמלא אין לחוש שאם ידענו מי מלאו נשאל את פיו דעד אחד נאמן באיסורים אפילו היכא דאתחזוק איסורא ואפי' אין בידו לתקן כדאיתא בחולין ובגיטין ובדוכתי טובא ואם לא ידענו מי מלאו רוב מצוין אצל מקוה מומחים הם ואין לחוש לכותי שאינו מצוי אצל מקואות וכ"ש שיטרחו להשלימם א"כ י"ל בודאי שישראל השלימם בכשרות וכ"כ בענין שאיבה דהוי מדרבנן ומה"ט אמרינן בתוספתא מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר שהוא ספק מים שאובים ובדרבנן אזלינן לקולא ואפילו נאמר דשאובה כולה מדאורייתא מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר משום טעמא דיהיב דחזקת מקואות כשר ופירש"י דחזקת העושה מקוה עשאו בכשרות עכ"ל ועוד אכתוב יתר דבריו לקמן בסעיף הזה ומינה דאם היה הרוב בהכשר אלא שספק לנו מי מלאוהו אפילו אם יש לחוש שכותי מלאוהו כדי לרחוץ בו לא הוי אלא ספקא דרבנן ואזלינן לקולא וכ"כ רמ"א ז"ל וז"ל רבינו בתשובה כלל י"ת סי' ת' ששאלת מקוה שהמים נמשכים לו מן הגגים והמקוה נעול במפתח והמפתח ביד ישראל והמקוה של כותי עם הגגים שיורדים מהן הגשמים למקוה והכותי משכיר המקוה לכל מי שטובל בו בפרוטה ויש ימים רבים שלא ירדו גשמים מי חיישינן שהכותי ישליך מים מהגג למקוה או אפילו בזמן הגשמים מי אמרינן הכותי אינו מתכוין להעביר או לא תשובה על המקוה שהוא של הכותי ומקבל ממנו שכר אין להאמין לכותי עליו כי בודאי יעשה כל מה שיוכל כדי שלא יפסיד שכרו אמנם כל זמן שיש במקוה כ"א סאה אינו נפסל אם שפך מים על גגו ונמשכו למקוה דשאיבה מטהרת ברבייה והמשכה כדאיתא בפ"ק דתמורה ומקוה שטובלים בו תדיר בקל יכול להיות בו כ"א סאין אבל אם פסקו מימיו לגמרי שלא נשאר כ"א סאין יש לחוש שהכותי ימשוך לתוכו מים שאובים ע"כ ולקמן סעיף ל"ב יתבאר דכ"א סאין לאו דוקא אלא כל שיש משהו יותר ממחצה דהיינו כ' ומשהו ורמ"י ז"ל בסעיף ד' כתב בדין זה דמקוה של כותי כו' דאע"ג דודאי עדיין יש בו רוב המים יש לחוש לכתחילה כו' נראה שדקדק כן מדברי הטור. וכבר השיג הב"י על הטור בזה וכתב בהדיא בש"ע דהא דאין מאמינים לכותי היינו כשאין בו כ"א סאין וגם רמ"א ז"ל בהגה הכשיר בשיש כ"א סאין כמו שכתבתי בשמו בסמוך ועוד כתב רבינו לעיל סיפא דתוספתא זו דקתני בה צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצדו כו' מפני שהפסול מוכיח ומה"ט נמי הכשיר הרשב"ץ שכתבתי דבריו לעיל מקוה שהיה חסר ונתמלא לפי שאין לחוש שנתמלא באיסור שלא ע"י המשכה שאם נתמלא בידי שמים ה"ז כשר שאין שם כלים מצוים לשנחוש שיפסלו משום שאובים דמהתוספתא זו נראה שאם אין פסול מוכיח אין חוששין לו ע"כ:

(ט) תניא בתוספתא פ"ב דמקואות שני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים נפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים נפלו ראשונים (שאין שייך לתלות במה שנעשה אח"כ הואיל ובעת הנפילת הראשונים היינו צריכים לפסול שניהם כדלעיל סוף סעיף ז' רמ"י) אחד יש בו מ' סאה וא' אין בו הריני אומר לתוך של מ' נפלו א' שאוב וא' שאינו שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו ב' מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהם ואין ידוע לתוך איזה מהם נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהם ואם טבל בא' מהם ועשה טהרות טהורות מפני שזה ספק מים שאובים למקוה למה זה דומה למי שנטמאת אחת מידיו ואין ידוע איזה היא אומרים לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו ואם עשה טהרות טהורות שזה ספק ידים ע"כ וכתב רמ"י ז"ל דאע"ג דלעיל ריש סעיף ז' מכשרינן הספק שאובים אפילו לכתחלה שאני התם שאין ודאי פסול תוך הספק אבל הכא אחד מהן מן הספקות הוא ודאי פסול לפנינו אלא שאין אנו יודעים איזה לפיכך לא יטבול בהם לכתחילה שמא הודאי פסול יתרמי ליה אבל בדיעבד תולין להקל לומר בכשר טבל הואיל ושאובים אלו דרבנן ע"כ:

(י) תנן ברפ"ח דמקואות א"י טהורה ומקואותיה טהורות וכו' שבא"י שחוץ למפתח כשרים אף לנדות כו' (ומפורשת יותר בתוספתא וחברם הרמב"ם בפ"י מהל' מקואות) מקואות הנמצאות בארץ הכותים פסולים שחזקתו שאובים וכל המקואות הנמצאות בא"י במדינות לפנים מן המפתח בחזקת פסולים שאנשי המדינה מכבסים בהם ומטילים לתוכן מים שאובים תמיד וכל המקואות הנמצאות בא"י חוץ למפתח בחזקת טהרה שחזקתן מן הגשמים וכתב הב"י ס"ס ר"א פירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע דאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם אבל האידנא דין א"י שוה לארץ הכותים בזה וכן משמע בתוספתא ע"כ:

(יא) למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין כו'. כתב רבינו ירוחם שהר"ר דוד הכהן כתב דמעין כל שהוא ר"ל שיש בו מים כמו רביעית הלוג והשליכו עליו מים שאובים עד מ' סאה מותר לטבול בו מדתנן מים שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובים וכו' ואם הלכו אותם המים שהשליכו במעין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו עכ"ל ונראה דהא דמצריך רביעית הלוג דטעמו כדפירש"י אהא דבפ"ק דפסחים דלעיל בקרקע טהורים דבבציר מרביעית גמרא גמירי לה דלא חשיב למיהוי מקוה וגם לקמן סעיף י"ז כתב מתוך לשון הראב"ד דמצריך שיהא רביעית ועיין עוד שם ומיהו לחד טעמא דכתב רבינו בתשובה על מקוה שנובע ונתייבש בקיץ וכו' מוכח ודאי דאפילו בכל שהוא ממש סגי ולא בעינן רביעית והב"י הביא לדברי רבינו ירוחם ואשתמטתיה לכתוב שלפי דברי רבינו בתשובה הנזכר אין צריכין רביעית ועיין מ"ש במ"י בסוף הסימן על רביעית דמעיין לא בטלו וגם שם בסי' הזה סעיף ט"ז כתב רבינו בתשובה כלל ל"ג סעיף י"א על מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו קצת כמו ה' בתים ומלאוהו מים מכונסים (ונתמלא מים מכונסים) ונתמלא המקוה מחמת הקרקע מאותן מים מכונסים נראה לי להכשיר כיון שלא המשיכו המים לתוכו (אלא) אגב קרקע נמשך לתוכו דרך גידי הארץ. וראיה מהא דאמר שמואל בפרק בתרא דבכורות נהרא מכיפיה מבריך פי' הנהר מסלעו ומקורו הוא מתברך ומתגדל כלומר כשהוא זמן שרב וחום הנהרות מתמעטין כי מבוע הנהר ומקורו מתיבש ברוב השרב והחום ומי הנהר מתמעטין וכשיורדים גשמים ואויר העולם מתלחלח ונעשה רטוב גם מקור הנהר ותוצאות מימיו מקבלים שפע מלחלוחית האויר ומוציאין מים בשפע והנהר מתגבר והולך ורבה מעצמו ולא הכל מימי גשמים ומותר לטבול בנהרות אע"פ שיש בנהר עשר ידות מים ממה שהיה בתחלה ולא חיישינן שמא רבו הנוטפים על הזוחלים והנוטפים כיון שהן רוב אינן מטהרים דרך זחילתן דתנן הזוחלין כמעיין והנוטפים כמקוה ואין מטהרים אלא באשבורן להכי לא חיישינן לפי שרוב תגבורת המים הוא מקום נביעתו וכן מי באר המים נביעתו הוא מגידי האדמה המתפשטין לכאן ולכאן דרך הקרקע ואף זאת החום והשרב שגידיהן נצמאין ואין במימיהם מספיק למלאות הבאר מ"מ לא אפס לחלוחית הגידים ומים נשאר בהם אלא שהן מועטין ואינן מספיקים למלאות הבאר מ"מ כשבאים עליהם מים הן ממי הגשמים הן ממים שנשפכו לתוך באר אחרת נתלחלחו גידי האדמה ממים שנשפכו לתוך הבאר ההיא והוסרו מהם מעצמם נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה ועוד שהוא דבר ידוע שלא ישארו אותם הגידים בלא מים כלל וכיון שיש בהם קצת מים יש עליהם כל תורת מעיין ושנינו בפ"ק דמקואות מים שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכ"ש מההיא משנה שמעינן דמעיין נובע שבו מים כל שהוא יכול למלאות בכתף וליתן לתוכו עד שיהא ראוי לטבילה הילכך לא נפסל המקוה במים שאובין שנכנסו דרך גידי האדמה לתוכו עכ"ל:

(יב) שוה למקוה לטהר באשבורן וכו'. כבר כתבתי במ"י מ"ש הר"ן בזה דה"ק מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן והיינו אותם מקומות שהוא זוחל בהם עכשיו מחמת רבוי הנוטפים ולא היה זוחל בו מתחלה וה"ה דאינו מטהר אלא במ' סאה כיון שדינו כמקוה ובמקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעיין להטביל בו בכ"ש והיינו אותו מקום שאפילו מתחלה היה זוחל בו וה"ה דמטהר בו בין באשבורן בין בזוחלין כיון שדינו כמעיין והכי איתא בתוספתא מעיין שמימיו מועטים וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יכול להלוך מתחלתו והיינו נמי דתנן בפ"ה דמקואות מעיין שהיה מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו (כלומר בשטף אבל אינו נמשך אלא באותו מקום שהיה מהלך בו מתחלתו) הרי הוא כמות שהיה וסיפא קתני שאם היה עומד כלומר שאינו נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו במקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן וה"ה שאין מטבילין בו בכ"ש ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעיין להטביל בו בכ"ש ומינה שהוא מטהר בזוחלין כיון שדין מעיין עליו וכתב שזהו דעת הראב"ד ז"ל וכתב הב"י שרבינו הרא"ש כתב בפירוש משנת נדל וז"ל כנדל שרץ שיש לו רגלים מרובים ודקים כך היה מעין זה נמשכים ממנו נחלים מרובים ודקים וריבה לתוכו מים שאובים עד שנתחזקו הנחלים ונתרבה משיכתן מטהרין בזוחלים כבתחלה כיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקואות אלא שעתה נתרבה זחילתן אבל היה עומד וריבה לו מים שאובים עד שהמשיכו אינו מטהר במקום זחילתן והיינו הא דתנן למעלה מהם מעיין שמימיו מעוטים שרבו עליו מים שאובים וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה וגם בחיבורו כתב כן בפ"ט מה"מ וז"ל מעיין שהיה אמות קטנות נמשכות ממנו וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין עד שגברו המים שבאמות ושטפו הרי הן כמעיין לכל דבר היו מימי המעיין עומדים ואינם נמשכים וריבה עליו מים עד שמשכו ממנו אמות המים הרי המים שמשוכים שוים למקוה לטהר באשבורן בלבד ושוין למעיין לטהר בכל שהוא ע"כ ומדלא חילקו הרא"ש והרמב"ם בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ"ל שהם מפרשים דההיא תוספתא דמפלגא בינייהו פליגי אמתני' דלא מפלגא בינייהו לפי פירושם ז"ל שהוא כפשט לשון המשניות הלכך לא קי"ל כההיא תוספתא כנ"ל אבל מדברי הר"ן משמע שגם הרמב"ם סובר שהלכה כאותה תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מהיכן יש מקום לומר שהרמב"ם מחלק בכך דכיון שסתם ולא חילק משמע דאין חילוק אצלו בין מקום שנתרחב למקום שהיה זוחל בו מתחלתו דאם איתא דהוה סבור לחלק ביניהם כדברי התוס' לא הוה שתיק מיניה והטור סתם וכתב דמעיין כל שהוא יכול לשאוב כמו שירצה וליתן בתוכה ולא פי' אם עדיין דין מעיין עליו לגמרי לטהר בזוחלים ובכ"ש או אם נתבטל ממנו דין מעיין לגמרי בשני הדברים יחד או לא נתבטל אלא באחד מהם וזה ודאי קיצר במקום שאמרו להאריך ומ"מ כבר נתבארו הדברים במה שכתבתי עכ"ל הב"י ובש"ע שלו סתם כלשון הטור וסמך לו על מה שנתבארו הדברים במ"ש בב"י ורמ"י ז"ל שדרכו לפרש לא פי' בזה כל הצורך שהשמיט בסברא קמא שהיא סברת רבינו והרמב"ם ולא פי' לחלק בין אם זחלו כבר או לא זחלו אלא עמדו ומסיק עוד הב"י דאע"ג דהרמב"ם כתב שריבה עליו מים שאובים לתוך המקוה לאו למימרא דדוקא כשמרבה בתוך גומת המעיין ששם הוא חשיבות מימיו דהא כיון דמים נזחלים מטהרים בכ"ש לא גרעי ממקוה של מ' סאה ודלא כהר"ן דדוקא בריבה לתוך גומת המעיין קאמר הרמב"ם ולא כשריבה עליו במשך המעיין למטה ועיין עוד בסוף סעיף מ"ד:

(יג) שמילא בכתף ונתן לתוכו. ולשון הטור יכול לשאוב כו' משמע דלכתחלה נמי שרי וכב"י שכ"כ המרדכי בפ"ב דשבועות בשם הר"ם דלכתחלה נמי יכול לרבות עליו מים שאובים ושכ"כ גם רבינו בתשובה:

(יד) דאינו נפסל במים שאובים. ואין מחלקים בין קדמו מי מעיין לשאובים בין קדמו שאובים למעיין כ"כ הרשב"א בשער המים שבסוף ת"ה אבל בתשובה להרמב"ן סי' רל"א כתב שהראב"ד כתב דאפשר שיש הפרש בין קדמו שאובין למעיין ובין קדם מעיין לשאובין ואע"פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם המעיין ובין קדמו השאובים טוב ליזהר לכחחלה ע"כ ועיין לקמן סעיף ל"ט:

(טו) וכן מקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל במים שאובים. וכתב המרדכי בשבועות זאת אשר השיב רבינו שמשון לר"י אחיו אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאות מקוה מים חמין ולחברו אל הנהר כשפופרת הנוד ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות דאמר רבא פרק בתרא דנדה אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול סבר רב (הונא) כהנא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות הא ע"ג סילתא שפיר דמי וכ"ש שראוי כאן לגזור ולאסור ואני שמעתי ואיני יודע אם מימות רבינו תם עצמו או מימות רבינו הקדוש שהיה מקוה א' שהיו מחממות הנשים יורה מליאה מים למקוה לחממו בימות החורף ואסר להן רבינו תם והטעם לא נאמר ושמא מטעם זה אסר ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש (וזה כתב בהגהת מרדכי בסוף שבועות ואעתיק דבריו בסמוך) ובספ"ק דתענית נמי אמרינן במאי אילימא בחמין מי איכא והא שאובין פי' דכשאובים חשיבי וכן בברכות פרק מי שמתו א"ל רבא וכי יש טבילה במים חמין ואע"ג דתנן בפרק אמר להם אם היה כ"ג אסטניס מחמין לו חמין ומטילים לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולים מדרבנן ע"כ ובהגהת מרדכי כתב ושאלו אם מותר לטבול בחמי טבריא הנובעים מן הקרקע והורה להתיר מדאמרי' בפ"ק דתענית כל שהיא משום אבל כו' עד לא נצרכה אלא לחמי טבריא ופירש"י ז"ל דלאו שאובים נינהו הא למדת שכל חייבי טבילות טובלים בחמי טבריא ולא גזרינן בהו משום גזירת מרחצאות הואיל ונובע מן הקרקע גם מכאן משמע שמותר לשום חמים למקוה צונן דתניא בתוספתא דפ' בתרא דמקואות היו רגליו מלאות אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה שפשף או טבל במי חמין וכו' ושמא יש לדחות ולאוקמי בחמי טבריא אך יש להביא ראיה מפ' בתרא דנדה גבי דביתהו דריש גלותא דקאמר לה ר"נ דודי חסרת עבדי חסרת כו' ופר"ח וכי את חסרת יורות להחם חמין ולהטיל לתוך הצוננים ואם כן משמע שמותר להטיל חמין לצונן ולטבול וכן הורה ראבי"ה וריב"א ע"כ וכתב רמ"א בשם בנימין זאב סי' קנ"ח בשם האגודה דטוב להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן ע"כ ועיין לעיל סעיף ב':

(טז) רביעית דמעיין לא בטלו. כבר כתבתי במ"י דלשון הר"ש כל שהוא דמעיין לא בטלו ולעיל סעיף י"א כתבתי שכן נראה מתשובת רבינו דלא בעי רביעית במים ומ"מ כתב הב"י ר"ס ר"א דכל שהוא כלומר כשיעור שכל גופו של הכלי או של אדם יהא עולה בהם בבת אחת דאי לאו הכי לא עלתה להם טבילה כמו שנתבאר בסי' קצ"ח עכ"ל ואע"ג דבסי' קצ"ח לא נתבאר דבעינן שיהא כל גופו עולה בהם אלא לאדם ויליף ליה מובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאתו במים כולו כאחת כדכתב רבינו לקמן סי' כ"ט מ"מ אשכחן גבי כלים נמי שכ"כ הראב"ד כמו שאכתוב לשונו בסעיף דלקמן וכן כתב ג"כ תלמידי הר"י ז"ל בפי' להרי"ף דמס' ברכות פ' אלו דברים וכתבתי דבריהם בפ' כל הבשר סעיף ל"ה וכ"כ ג"כ הסמ"ק והביאו הב"י בר"ס ק"ך ושם נתבאר ג"כ דבכלים טמאים להטביל אותן כדי לטהרן מידי טומאתן הוא דסגי בשיעור הזה אבל טבילת כלים של סעודה הנקחים מן העובד כוכבים דחידוש הוא שכתבה התורה בכלי מדין בעינן מ' סאה ויתבאר זה בס"ד בשלהי מס' ע"ז בסימן ל"ד:

(יז) ואסמכתא בעלמא הוא דסגי במקוה ברביעית להטביל בו כלים. וכתב הראב"ד בס' בעלי הנפש וז"ל לטבילת הכלים די במה שהן כדי שיוכלו להטבילן כולן כאחד ואפי' ברביעית לבד מטבילין בו מחטין וצינורות מן ההלכה אלא שבטלו אותה חכמים ואמרו שאין טבילה עולה לכל דבר בפחות ממ' סאה והכי איתא בנזיר ומיהו לא בטלו אותו אלא כשהוא בפני עצמו אבל היכא דהוי מקוה שלם וקדח ממנו רביעית לעוקה שבצדו על שפת המקוה אם יש בפרצה רוחב כשפופרת הנוד על גובה כקליפת השום מטבילין בו כלים קטנים ודוקא ברביעית אבל בפחות מרביעית לא דלא חשיב כלל ובעי' שיעור מקוה קטן במקום טבילה דהיינו רביעית דהוא שיעור טהרה וכן הוא שיעור טהרה לידים ואע"פ שעשינו לאותו רביעית שקדח כמקוה שלם אם נתן בו שאובים ונטל ממנו כנגדן פסול משא"כ במקוה גדול שהכשרנו בענין זה עד רובו ודוקא בשקדחו לאותו רביעית ואח"כ ערבו בשאובים דפסול אבל אם עד שלא קדחו נתן שאובים במקוה כענין נתן סאה ונטל סאה ואח"כ קדחו ומשך ממנו רביעית לעוקה שבצדו אע"פ שהשאובים מעורבין בו כשר להטביל בו מחטים וצינורות מ"ט מהכשירא דמקוה קא אתו והכי איתא בזבחים פ"ב עכ"ל ואע"פ שכתבתי בסעיף דלעיל דהא דרביעית דמקוה לא אתמר אלא לענין טבילת כלים טמאים לטהרו מטומאתן אבל לכלים הנקחים מן העובדי כוכבים אף מן התורה בעינן לטבילתן מ' סאה ואפילו במעיין ואנו אין לנו האידנא טבילה לכלים אלא לנקחים מן העובדי כוכבים מ"מ העתקתי לדברי הראב"ד לפי שנ"ל דאף לנקחים מן העובדי כוכבים מהני כי קדח כדי שיעור טבילת כל גוף הכלי בבת אחת ומחובר למקוה שלם וכו' דהא באדם מכשרינן כה"ג מקוה חסר בצד שלם כדפי' רבינו לקמן סי' כ"ט ועיין לקמן בסעיף נ"ד:

(יח) וקיימו חכמים את דבריהם. ולעיל כתב רבינו דתנן בפ"ב דמקואות ר"א אומר רביעית בתחלה פוסל את המקוה וג' לוגין על פני המים לית הלכתא כוותיה דחכמים פליגי עליה במשנה ואמרו בין בתחלה בין בסוף שיעורו בג' לוגין ופשיטא דהלכה כחכמים וכן פסקו הרמב"ם והר"ר עובדיה בפירוש המשניות וכתב ב"י שכן נראה גם מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מקואות שכך פסק הרשב"א בשער המים ושכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ע"כ:

(יט) ואם עשו מקוה ברגלי בהמה כשר אבל אדם שזילף כו'. אבל מדברי ר"ש נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירוש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע"כ וכתב הב"י דלפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחלה כשר כמ"ד שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא בהמשיך רובא ליתא להאי תוספתא ע"כ:

(כ) ר' יהושע אומר בטיט ובמים. ומיהו עיין לקמן סימן ל"ג לענין חציצה:

(כא) כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מקואות כל שתחלת ברייתו מן המים כגון יבחושין מטבילין בו ומטבילין בעיניו של דג הוא בפ"ב דזבחים ואמרינן בגמ' אפילו בעינייהו נמי ופירש"י אפילו אם כל המקוה נעשה מהם כשר ובעינו של דג פירש"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו ע"כ ופסק לדבריו בש"ע סי' ר"א סעיף ל"ג וכתב שם רמ"י ז"ל דיבחושים מרוסקות קאמר ולמד כן מדברי רבו שכתב כן לענין נט"י בא"ת סי' ק"ס סעיף י' ואני כבר כתבתי בזה בפ' כל הבשר סעיף ל"ט דלרבינו והטור אין נוטלין ואין מטבילין באלו ושגם קשה על דברי הרמב"ם עצמו מדידיה אדידיה שלא פסק כן לענין חציצה ומפורש הוא בספרי תוס' י"ט פ"ו דמקואות ופ"ב דידים:

(כב) הסוחט את כסותו וכו'. ראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בסי' ר"א סעיף ט"ו וז"ל י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרו שאובים אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוו שאובים ופסלי ע"כ ולא ידעתי מאן נינהו הני י"א וסברא זו דסחיטה שבידיו מגרעת כתבתיה במ"י לעיל סי' ב' בשם הרמב"ן שכתב כן על שם הראב"ד לתרץ הא דלא תקשה מהא דקסטלון הניקב בשוליו ומפורש תמצא שם דלא אמרה דסחיטה שבידים מגרע גרעה אלא לאחר שהעלוה דמינה הוא דקא קשיא ליה אקסטילון וגם דברי הראב"ד עצמם בספר בעלי הנפש הלא הם כתובים בב"י גבי ואפי' נפלו בו משני כלים כו' וגם משם לא למדנו לאסור כשעדיין מקצתו במקוה והקרוב לשמוע שרמ"י ז"ל ראה החילוק הזה להרמב"ן והראב"ד בב"י אלא שלא דק ולא עיין היטב באיזה דרך שחילקו ואם אולי אפשר דמצא למאן דהוא שמחלק כמ"ש הוא ז"ל אפ"ה אין אנו שומעים לו הואיל ואין נראה כן מדברי הרמב"ן והראב"ד שני עמודי ההוראה ושמם דהני י"א לא נודע לנו וגם לא מסתבר טעמייהו כלל:

(כג) משנים ומשלש מצטרפים. וכתב הב"י וז"ל ודע שכתב רש"י בפ"ק דתמורה דשנים או שלשה כלים שנפל לוג שלם מכל כלי פסול אבל מד' או ה' כלים דאין לוג שלם נפל כאחד לא פסלוהו ע"כ משמע מדבריו שאם נפל מכלי אחד ב' לוגין משני כלים לוג א' אינם פוסלין דבעינן דמכל כלי לא יפול פחות מלוג אבל לא ראיתי לא' מהפוסקים המצוים אצלינו שכתב כן ואפשר שהוא ז"ל ה"ק מג' כלים מצטרפין משום דמטי לוג לכל כלי וכשהם יותר מג' מטי לכל כלי פחות מלוג ולא חשיבי לאצטרופי אבל כל שאינם יותר מג' כלים אפילו נפל מאחד או ב' מהם פחות מלוג מצטרפין אח"כ מצאתי להראב"ד שכתב בספר בעלי הנפש וג' לוגין שהם פוסלין במקוה חסר ל"ש שנפלו בבת אחת ול"ש שנפלו לוג לוג אבל פחות מלוג לוג לא ואי היה בדעתו מתחלה להטיל שם ג' לוגין וכו' עכ"ל הב"י ומכיון שהראב"ד פי' בהדיא דבפחות מלוג לוג לא וכן נראין פשטייהו דדברי רש"י ז"ל היה נראה שכן יש לנו להורות אלא מדכתב דאין נראה כן מדברי שאר הפוסקים כיון שסתמו דבריהם והוא ז"ל בש"ע שלו גם הוא סתם דבריו משמע דסובר שאין להורות כהראב"ד בזה וצריך לי עיון דהואיל ודבר דרבנן הוא נראה יותר לשמוע להקל כ"ש שיכולין לפרש דברי הסותמים דבריהם לומר שגם הם כך סוברים דלוג לוג בעינן ולא הוצרכו לפרש דסברי דממילא משמע מכיון שלא אמרו לצרף ביותר מג' כלים:

(כד) בד"א כשהתחיל השני כו'. וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש דנ"ל דוקא משנים ושלשה כלים הוא דאמרי הכי אבל מכלי אחד בין כך ובין כך מצטרפין ע"כ:

(כה) תנן בפ"ו דמקואות הספוג והדלי שהיו בהם ג' לוגין מים ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו ופי' רבינו שמשון הספוג והדלי כשאין בה ג' לוגין בעין אא"כ תצטרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין הג' לוגין בעין לא מקרו נפלו ולא גזור רבנן וכשר להרבות עליו והרא"ש פירש הספוג שבלועים בו ג' לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועים בו עם מי המקוה וכן דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו ונתערבו כולן עם מי המקוה עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל:

(כו) כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מקואות מים שאובים שהיו בצד המקוה אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו מפני שהם כמקוה סמוך למקוה היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה וכתב הב"י שנראה שכתב כן מדתנן בפ"ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע"ג דמסיק במתני' וחכ"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר"א בר צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש הרמב"ם לדבריהם משום דס"ל דהלכה כת"ק ע"כ והא דהלכה כת"ק נגד חכמים היינו כיון שהוא נשנה בסתם דסתם עדיף מחכמים שאח"כ כמ"ש רבינו בס"פ מקום שנהגו וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהם והעליונה מלאה מים כשרים והתחתונה מלאה מים שאובים ונקב בכותל שבין העליונה לתחתונה אם יש כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובין נפסלה העליונה מפני שהנקב כאילו הוא באמצע העליונה לא בצדה כמה יהא בנקב ויהיה בו ג' לוגין הכל לפי הבריכה אם היתה הבריכה התחתונה מ' סאה צריך שיהיה הנקב א' מג' מאות וכ' לבריכה היתה כ' סאה צריך להיות הנקב אחד ממאה וס' לבריכה וצא וחשוב לפי חשבון זה שהסאה ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים עכ"ל וכתב הב"י דטעמא מדתנן בפרק ו' דמקואות המטהרת במרחץ התחתונה מלאה שאובים והעליונה מלאה כשרים אם יש כנגד הנקב ג' לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהא בו ג' לוגין אחד מג' מאות וכ' בבריכה דברי ר' יוסי ר' אליעזר אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים אם יש כנגד הנקב ג' לוגין כשר שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט ר"י שהתחתונה מים שאובים ואפ"ה פוסלת וכ"ש היכא דהעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר (בדברי רבינו בסימן א') שאם היו מ' סאה מים כשרים שכל מים שאובים שבעולם לא יפסלוהו והילכך אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאין במים הכשרים מ' סאה ע"כ:

(כז) כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מקואות שני מקואות אין בכל אחד מהם מ' סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו ב' המקואות הרי אלו כשרים מפני שלא נקרא על א' מהן שום פסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה שנפל לתוכו ג' לוגין מים שאובין ואח"כ נחלק לשנים וריבה מים כשרים על כל א' מהם הרי אלו פסולין שכל המקוה כולו שנפסל כמים שאובין הוא חשוב וכאילו כל מימיו נשאבו בכלי בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויצאה ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן השאובים שהיו בבור ג' לוגין (חסר כאן ועי' במיי') כיצד מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל ואח"כ הרבה עליו מים כשרים ה"ז בפיסולו עד שידע שיצאו ממנו כ' סאה שהיו בו וחמשת קבים ויותר מרביע הקב ולא נשאר מן הכל שנפסל חוץ מפחות משלשת לוגין וכן אם עשה מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ע"כ וכתב הב"י דטעמו מדתנן ברפ"ג דמקואות ר' יוסי אומר ב' מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פיסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין ונחלק לשנים פוסל מפני שנקרא עליו שם פיסול ור' יהושע מכשיר מפני שהיה ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו בו ג' לוגין וחסר אפילו קורטב כשר מפני שחסרו לו ג' לוגין וחכ"א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ופסק כר' יוסי וכחכמים ודלא כר' יהושע ופי' מלואו ועוד מים שהיה בו תחלה ועוד דבר מועט למעט מג' לוגין ואמאי דתנן כיצד בור שבחצר ונפלו בו ג' לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד או עד שיעמוד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ראב"ע פוסל אא"כ פסק פי' ר"ש שיעמוד בחצר מ' סאה מקוה כשר למטה מן הפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר את העליון הפסול מן התחתון הכשר כר"מ בספ"ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ"ש אם הכשר למעלה וראב"ע פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר שאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא"כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מלואו ועוד ע"כ והרמב"ם נראה שסובר דהלכה כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים וערבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע"פ שיש לדחות דסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בין ששני המקואות שוים בין שא' עליון וא' תחתון אבל ממ"ש הרמב"ם בפ"ח ג' גומות שבנחל כו' נתבאר דלית ליה גוד אחית עכ"ל וכמו שאכתוב בס"ד לקמן סעיף ל"ו ושם יתבאר דבכ"מ נראה שחזר בו ועוד עיין בסעיף ע"ז וכתב עוד הב"י דאמאי דתנן והאמה נכנסת לו ויוצא ממנו פי' ר"ש דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעים אפילו אינה אלא כ"ש היתה מטהרת את המים השאובים שבבור ע"כ וז"ל שער המים שבסוף ת"ה היה המקוה חסר ג' לוגין ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים לעולם הוא בפיסולו עד שירבה עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרים עד כדי שנשער שנפל עליו כמילואן הראשון ועוד שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן היה המקוה פחות ואפילו קורטוב ונפלו עליו (מים שבתוכו) פחות מג' לוגין והשלימוהו לא הכשירוהו ולא פסלוהו כיצד הרי הוא בפיסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו כשיעור המים שהיה חסר נפלו עליו מי גשמים כשיעורן ה"ז כשר היה חסר אפילו קורטוב ונפלו לתוכו ג' לוגין מים פסלוהו והרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד ע"כ וז"ל הראב"ד בס' בעלי הנפש תנן בפ"ג בור שבחצר נפלו לתוכו ג' לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו ממנו מילואו ועוד מדקתני מילואו משמע מלא שיעור המים שהיה בבור קודם שנפלו בו הג' לוגין ועוד דבר מועט כדי שיתמעטו הג' לוגין כל שהן ואע"פ שהמים הצפים ויוצאים מן הבור מעורבים הם יוצאים וכשיצאו מ' סאה בהן מן הראשונים שנפלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף ואפ"ה כשיצאו משם ארבעים סאה ועוד כשר הואיל ולא נפסלו אלא מחמת ג' לוגין מים שאובים ותנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולס הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין נראה כי האמה הזאת מי גשמים היא אבל אם היתה מן המעיין א"צ לחשוב ומדקתני עד שיתחשב דלא קתני עד שיצאו מילואיהן כדקתני לעיל משמע שהמים הצפים ויוצאים משם נחשוב אותם כולם מן הראשונים כמו שתשבנו בפסקא הא' אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור וכן שנינו בפ"ו היו בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה והא ודאי לאכשורי תרווייהו (על התחתון) קאי בעי ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרינן עד רובו אלמא ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כתירוצא דתריץ בפרק הערל ומש"ה תרוייהו מתכשרי וא"ת ומ"ש הכא דחשבינן למים הצפים והיוצאים לפי חשבון ובפסקא דלעיל חשבינן לכל הפסולין שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובים הוא דאפסלו להו אבל הכא כולהו פסולים ומש"ה אזלינן בהו לפי חשבון ע"כ:

(כח) כדתנן לעיל גבי המניח קנקנים כו'. וכך שנינו המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אומר אם עונת גשמים הוא אם יש כמעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היו המים צפים ע"ג כל שהוא ישבר ואם לאו לא ישבר ד"ר אליעזר ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע"פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר וכתב הב"י וז"ל כתב הרא"ש שם בפ"ב דמקואות גרסי' בת"כ אלו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהיה טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה ביד"ש אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג ונתמלאו מים ת"ל בור ופליגי ר"א ור"י ר"א סבר הא דמכשר במניח קנקנים אע"פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע"י תערובות מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור' יהושע סבר דכשר אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח בהם יד לכפותה ובלבד שלא יגביה לערותן הסייד שסד את הבור בטיט והביא הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלאו מים אם המים צפים ע"ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר את העציץ אבל אם מגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור' יהושע סבר אפילו אין המים צפים ע"ג לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר את העציץ אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח הקנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהן וגם עבר לתוכן עד שנתמלאו מים אע"פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים דהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כוון שיכנס המים לתוכן עכ"ל וכן פי' הרמב"ם משניות אלו ורבינו שמשון הפליג פי' משניות אלו לענין אחר וההיא ברייתא דת"כ מוכחא שפיר על פי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל ומשמע קצת מדברי הרא"ש דההיא דסייד ששכח עציץ בבור לא דמיא למניח קנקנים בראש הגג ומסדר קנקנים בתוך הבור דהנהו אפילו אין שום מים בבור אלא מה שבקנקנים כשר ואלו ההיא דסייד ששכח עציץ בבור צריך שיהיו מים בבור זולת מים שבעציץ שהרי לא הכשיר בהם ר"י אלא מפני שהם מחוברים למקוה ומשמע דביש מים במקוה מיירי וקאמר שאע"פ שאין מי המקוה צפים על גביו כיון שהוא מחובר למי המקוה כלומר שמי המקוה מקיפים אותו מלמטה ומן הצדדים ישבר וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' מקואות בדין זה הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלא מים אע"פ שלא נשאר במקוה אלא מעט והרי העציץ יש בו רוב המקוה הרי זה ישבור את העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר ע"כ משמע בהדיא שאם לא היה מים במקוה זולת מי העציץ לא וטעמא דמלתא משום דחשיב תפיסת ידי אדם יותר מהנחת קנקנים בראש הגג וכדכתב הרא"ש לענין שישבר ולא יכפה בעציץ כי היכי דשרינן לכפות במניח קנקנים בראש הגג ואיכא למידק דמסדר קנקנים בתוך הבור לא קתני או יכפה כדקתני גבי מניח קנקנים בראש הגג וגם הרמב"ם לא כתב במסדר קנקנים בבור אלא ישבר ולא כתב או יכפה ונראה דטעמא דע"כ לא קאמר ר' יהושע יכפה אלא במניח קנקנים בראש הגג לנגבן שלא היה שם דעת שאיבה כלל דאדרבה כדי לנגבן שם העלם אבל במסדר קנקנים בתוך הבור שהיתה שם דעת שאיבה קצת שהרי מתחלה כשסדרן במקוה אע"פ שלא כוון שיכנסו המים לתוכן מ"מ לדעת שישאבו מן המקוה סדרן וחשיב דעת שאיבה קצת והלכך ישבר אבל לא יכפה ומ"מ כיון שלא כוון שיכנסו המים לתוכן אע"פ שבלע הבור את מימיו כלומר שכל מי המקוה נבלעו בקנקנים ולא נשאר שם מים כלל זולת מי הקנקנים ישבר ועציץ מתוך שכשהכניסו בבור היה על דעת קבלה שהרי היה בו טיט (כלומר והמים מועילים לטיט שיתרכך ויעשה בו מלאכתו) הילכך צריך שיהו המים במקוה זולת מים שבו וכמו שנתבאר ואפ"ה לא יכפה אלא ישבר כנ"ל עכ"ל הב"י וכתב רמ"י ז"ל דגבי מניח כלים תחת הצינור בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו שרינן אפילו כפיית כלי ביד ואע"ג דעל דעת שיקבלו מן הצינור הניחום שם התם טעמא דבשעה שנתפזרו העבים בטלה לה המחשבה קמייתא לגמרי ואין כאן לדעת כלל וכ"ש בהניחם בשעת פיזור עבים דמוכח מילתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפילו לכפות ע"כ:

(כט) המניח טבלא כו'. ותנן בפ"ו דמקואות שק או קופה שהיו נתונים תחת הצינור אינם פוסלים את המקוה ופסקה הרמב"ם בפ"ו מהל' מקואות:

(ל) דאי לאו הכי כו' נפסלים כו'. ולשון הטור אבל אם אין המים ראוין לבא למקוה זולתה אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה וכתב הב"י וז"ל לאו למימרא שאין לטבלא שפה כלל דא"כ היאך כתב שמקבלת טומאה הא קי"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה אלא ביש לה ד' שפות עסקינן אלא שכפאה על פיה ונמצא שהמים עוברים במקום שאין שם שפה כלל ואפ"ה פוסלת מפני שהויות המקוה ע"י דבר המקבל טומאה ואפשר דבניטלו כל שפתותיה איירי ואפ"ה מקבלת טומאה כיון שמתחלה היתה מקבלת ועכשיו לא נשברה לגמרי והא דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה היינו דוקא כשמעולם לא היה להם בית קבול וצ"ע עכ"ל איברא דהכי מוכח מדברי רבינו לקמן בסי' י"ב גבי אפילו מקל וקנה דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה וכ"כ בהדיא בתשובה דסילונות בב"י סי' קצ"ח גבי לא תעמוד ע"ג כלי כו' וכן מוכח בדברי הטור גבי הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה דהתם התיר ע"י דף בלבד שיסיר ידו משם בטרם יעברו המים שעליו וסתם דף הוא פשוטי כלי עץ ולפיכך דבריו עולים כהוגן בפי' דברי הטור ומ"מ לא דק במאי דחשב סתמא דקי"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה שהרי הרמב"ם אינו סובר כן בפ"א ופ"ד מהל' כלים ובספרו כ"מ כתב שכן גם דעת התוס' פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ו) ואף בספרו הב"י הזכיר לסברת הרמב"ם בזה לעיל מהא גבי מעיין היורד מהר טיפין טיפין ומשום כך גם דבריו שבש"ע סותרים זה את זה כמו שאכתוב לקמן בס"ד בסעיף מ"ח:

(לא) וחקק בו גומא כו'. ומסיים בה בשער המים שבסוף ת"ה וז"ל לא חקק לקבל צרורות אינו פוסל את המקוה לפיכך רעפים שמכסים בהם את הגגות אע"ג שיש בהן גומות וחקקים אינם פוסלים את המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם ע"כ וכתב בהגהת מרדכי דקידושין על מקוה שהמשיכוה דרך צינור אע"ג דאין לו לבזבז מד' רוחותיו והוי כמו סילון שהוא פחות מב' ראשים מ"מ מיפסל מפני חשש חטטין שבתוכו כדאיתא במס' מקואות החוטט בצינור לקבל בו צרורות בשל עץ בכ"ש ואם היו המים מתלחלחין והרקיב בתוכו פסול בכ"ש ע"כ וכתב מהרי"ק בשורש נ"ד שפשט המנהג בכל ישראל לעשות מקואות ע"י מרזבות המקלחים מים מן הגגות ואולי כי גם זה הדעת שמחמיר כל כך לא דיבר מהמרזבות הדבוקות לגגות דשליט בהו אוירא טובא ולא שכיח שיתלחלחו וירקיבו עד שתתהוה שם גומא אלא דוקא בצינור הקבוע בקרקע ואפשר מתחת לארץ דלא שליט ביה אוירא ונרקב בקל ע"י לחלוחית הקרקע התם הוא דחיישינן להכי ומ"מ אני נוהג שלא לעשות המרזבות ע"י חטיטה פן תשאר בו איזה גומא שיתעכבו שם המים אלא אני נוהג ליקח ב' נסרים משופים היטב ולהדביקם זו לזו כמין חומה וגם אני אומר להגביה ראש הצינור הא' אותו שאינו לצד המקוה ולהשפיל הראש שבצד המקוה כדי שירדו המים בשטף גדול ובמרוצה גדולה למקוה בצינור ולא יבא להתלחלח ולהרקיב ע"כ וכתב הב"י וז"ל ויש לתמוה על הרב המחמיר הזה דאפילו היו בו חטטין כיון שלא נעשו על דעת לקבל צרורות כשר דהיינו מתני' סילון שהוא צר מכאן ומכאן וכו' אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה וכ"ש דכשהרקיב בתוכו דכשר כיון שלא תלו בחטיטה ההיא ידים וכ"ש להפריז על המדה לחוש שמא יתלחלח וירקב ומהרי"ק שהיה נוהג לעשות כאותו רב לא משום דס"ל דדינא הכי כדכתב בהדיא שם דלא ס"ל הכי ולא היה נוהג לעשות כן אלא משום ירא שמים יוצא ידי כולם במידי דליכא פסידא כלל ומיהו אפשר שהוא ז"ל היה מפרש דמפני שלא נעשית לקבלה היינו שאין דרך קבלת צרורות בכך שאינם מתעכבים באותו מקום רחב אבל אם היו מתעכבים שם אע"פ שלא נעשה לדעת כך נעשה לקבלה מיקרי ואפי' אם נעשה מאליו כגון שהרקיב. ודע דבהגהות מרדכי גופייהו מייתי רב אחד דפליג וכתב וז"ל וההיא דמקואות החוטט בצינור לקבל בו צרורות בשל עץ בכ"ש וכו' היינו דוקא כשהתחיל לחטוט דניחא ליה שיהא בית קיבול והמים יתלחלחו עד שיתרחב לקבל רביעית אבל אם לא חטט בו משהו אפילו ניחא ליה במה שנעשה ממילא דלא חשיב כלי ע"כ וכתב עוד הב"י בס"ס ר"א שהמרדכי כתב בשם הרוקח בתשובת הר"ר אליעזר מוורדינ"א על גלגל המגלגל במי נהר ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובים בכונס משקה (עיין לקמן ס"ס ל"ז) וכשהגלגל מתגלגל מתמלאים הכלים קטנים ושופכים במרזב שאינו עשוי לקבל ומורידים המים לבנין המחובר בקרקע והולכים המים במרזב בתוך עובי המרחץ של אבנים וכלי אבן גדולה עומדת במרחץ ומקבלת אותם המים העולים ויוצאים הסילונות שתים באבן שבו יכולין לרחוץ ג' בני אדם שהיא כקובה גדולה והאריך מאד בתשובתו להתיר לטבול ואפילו אין בו מ' סאה לפי שנעשה חבור למי נהר ע"י אלו הכלים ועיקר ראייתו מפרק כל הבשר האי אריתא דדלאי כו' ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי מטבילים בהם הידים וה"ה לכל הטבילות כדתניא בתוספתא דפ"א דמקואות כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין בהם אין אדם טובל בהם אין ידים וכלים טובלין בהם ולבי מהסס ע"כ אבל רש"י שם בפ' כל הבשר כתב דדוקא לטבילת ידים קאמר אבל לטבילת כל גופו לא וכ"כ התוס' דלא מהני מתרי טעמי דנצוק אינו חבור וגם בעינן כשפופרת הנוד לענין עירוב מקואות אלא דלגבי טבילת ידים לא החמירו וכן כתבתי אני שם בסעיף ל"ה בשם תלמידי הר"ר יונה ז"ל וכתב ב"י שכ"כ הסמ"ג מ"ע סימן כ"ז וטא"ח סימן קנ"ט ולהרי"ף אין נוטלין ידים וכ"ש שאין מטבילים כמ"ש הרא"ש שם והריב"ש כתב בתשובה שמעולם לא שמענו מי שאמר שהנצוק יהיה חבור למקוה והכריח לומר שא"א להיות נצוק חבור למקוה ומאחר שכל הגדולים האלו שמפיהם אנו חיים הסכימו לפסול מי הוא אשר יקל ראש כנגדם להתיר ולכן יש לתמוה ולהפלא הפלא ופלא על האגור שכתב דין זה להתיר בשם הרוקח והמרדכי ולא כתב חולק בדבר והתוספתא דכל מקום שאדם טובל בו ידים וכלים טובלים בו כו' ההיא לא מיתניא אלא לענין מי המים שטובלין בהם דשאובין גמורים או מי תמציות וכיוצא בהם דלגבי מי תמציות מתניא בפ' קמא דמקואות אבל מה שהחמירו חכמים בעירוב מקואות או להוציא מים מידי שאובים להצריך לטבילת הגוף לידי שפופרת הנאד אינו ענין ללמוד מהתוספתא זו דלא מתניא אלא לגבי מי תמציות ותדע דלאו לכולי מילתא מיתניא דהא לר"י דסוף סי' א' אדם בעי אף במעיין מ' סאה אע"ג דלכלים סגי בכל דהו ולא אשכחן מאן דמקשי עליה מההיא תוספתא הילכך ודאי מיפרשא כדאמרן עכ"ל הב"י ומ"מ יצא לנו שאע"פ שאלו הכלים הקבועים בגלגל ונקובים בכונס משקה אינם מועילים לחבר המקוה החסר למי הנהר מ"מ אינם פוסלים ומועילים להביא על ידיהם המים למקוה ולטבול בו אחר שיש בו מ' סאה וכתב הרשב"א בשער המים שבסוף ת"ה וז"ל דברים אלו שאמרנו שכל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן אבל אם נתנן אדם למקוה ה"ז פסול שכל ע"י אדם אפי' זילף בידיו וברגליו ואפילו עבר במים ונזדלפו מאליהן ברגליו למקוה פסלוהו בד"א בשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב ע"ג בהמה וכו' כדלעיל סימן ב' וכבר כתבתי שם בסעיף י"ט דהר"ש אינו מחלק בין אדם לבהמה ע"ש וכתב עוד בשער המים וז"ל המים העולים מאליהם בגלגל פוסלים את המקוה אבל העולים במגדלים שאין נתלשין מהנהר אלא מחוברים אל המים יראה לי שאין אלו שאובים שבכל עת מחוברים הם אל מי הנהר ויש להתמיר ולאסור ע"כ:

(לב) אם רוב מן הכשר. לשון הרמב"ם בפ"ד מה' מקואות כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו וכבר כתבתי במ"י דרש"י פי' בפ"ג מינין דאפילו בכ' סאין ורביעית לא מיקרי רוב עד שיהיו כ"א סאים וכלישנא דברייתא דלקמן וכתב ב"י דהר"ש בר צמח כתב שיש להחמיר מכיון שהזכירו בפשיטות כ"א סאין נראה דבדוקא נקטוהו ואני אומר שאין לפסלו אם היה בו כ' ומשהו דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וכ"ש במקום שיש פוסקים דשאובה שהמשיכוהו כו' כולה כשר (וכך הם דברי הריב"ש בתשובה דלקמן סוף סעיף ל"ד) דבכ' ומשהו סגי עכ"ל הב"י:

(לג) וכן הלכתא דשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה. ושיעור המשכה כתוב בכל בו פיר"י בתשובה ג"ט וכ"כ בהג"ה סמ"ק וז"ל הריב"ש בתשובה דע ששיעור המשכה הוא מג"ט ולמעלה וכן דנתי בסרקוסטי אע"פ שהרשב"א כתב דאין לה שיעור ואפי' כ"ש לא נ"ל דהרי כל פחות מג' כלבוד דמי אח"כ מצאתי בספר עמודי גולה שכך השיב ר"י בתשובה שצריך ג"ט עכ"ל וכתב הראב"ד שכלים שאינם פוסלים את המקוה אע"פ שאינם פוסלים אינם מכשירין את השאובים לחשב אותה כנמשכים ואין השאובה מטהרת אלא דרך קרקע או צינור שלא היה עליו שם כלי בתלוש והביא דבריו הב"י גבי ואם נפלו בו משני כלים כו' וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות שכתב הרא"ם בס' יראים וז"ל שמעתי הל"מ היא ל"ש המשכה ע"ג קרקע או על ראויות להבליע בקרקע ואז המים נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאילו באו מתמצית הקרקע כי נתבטלה מהם שם שאובים אבל המשיכה ע"ג רצפת אבנים או נסרים שאינם ראויות להבליע הוו כמו שמונחים בכלי ולא מבטל שם שאובין מינייהו שהרי אינו יכול לדונם כאילו באו מתמצית קודם שהמשיכו עליו שהרי אינם ראוים לבלוע להתמצית וכן מצאתי בתשובת הר"ר אליעזר מוורדו"ן ספר רוקח עכ"ל ואחר כתב המרדכי עוד וז"ל ומה שפסק הר"ם דאם המשיכה על רצפת אבנים או נסרים דלא הויא המשכה בהא פליגי עליה השאלתות ופסקו דאם המשיכו על גבי צינור שקבעו ולבסוף חקקו דכשרים עכ"ל ודעת הרמב"ם כהשאלתות שכתב בפרק ד' מהלכות מקואות שהמים הנמשכים ויורדין למקוה בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסלון וכיוצא בו מדברים שאינם פוסלין את המקוה הרי הוא כשר ע"כ וכתב רמ"א דטוב להחמיר לכתחלה כדברי הרוקח שאין המשכה מועלת אלא דוקא ע"ג קרקע הראוי לבלוע בה:

(לד) אע"פ שלא נתערבו חוץ למקוה. וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מקואות שכתב מקוה שהיה בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו בלא נתערבו קודם שירדו למקוה כשר וכתב הב"י דיש לתמוה עליו דאעפ"כ כתב להך משנה מים שאובין ומי גשמים שנתערבו כו' ככתבה וכלשונה והא משמע מינה דלא מכשירין בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא"ש מדקתני סיפא היו מקלחין לתוך המים כו' ותירץ דנ"ל שהוא ז"ל מפרש דהא דקתני היו מקלחים לתוך המים היינו לומר שלא היו נמשכים אלא המים השאובים היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה בלי המשכה כלל ומשום הכי קתני שאם לא היו מ' סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו וכפי' הזה נראה מדבריו בפי' המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה דמשמע מפני שנתערבו קודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא וצ"ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיו במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בג' לוגין מים שאובים אע"פ שנפלו בו בדרך המשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז"ל שכתב אין המים שאובים פוסלין את המקוה בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובין וכו' אינם פוסלין את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היו רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאיבה שהמשיכוה כשרה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דוקא כשקדם במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובין ע"י המשכה הא לאו הכי לא ע"כ ובמ"י כתבתי תירוץ אחר בשם התוס' דפ"ק דתמורה וכ' עוד הב"י דעדיין יש לדקדק מדברי הרמב"ם דמדבריו הללו שכ' אם היו רוב ארבעים סאה מן הכשר משמע דכראב"י אתיא דאמר מקוה שיש בה כ"א סאה כו' ופותקו למקוה ואח"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ' שנמצא הכל פסול ופתח הצינור ונמשכו הכל למקום א' ה"ז מקוה כשר שהשאיבה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל והיה שם רוב מן הכשר משמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין בפ' קמא דתמורה שאובה שהמשיכוה כולה כשרה והיאך הרב ז"ל מזכה שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב"י והדר פסק כרבנן ונתלבט ליישב הסוגיא דפ"ק דתמורה בענין שיהיה מוכח מתוכה דליכא מאן דפליג אדראב"י דאע"ג דאמר מקוה שיש בו כ"א סאה ממלא בכתף י"ט סאה ופתקן למקוה ה"נ דשרי בשלא המשיכן הי"ט סאה אלא אפי' בשעירן בלא המשכה ואח"כ המשיך את כולם דהא איכא למימר דאע"פ שבשעה שעירה הי"ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ"מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי"ט שאובים בלבד הלכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למנקט אידך וכו' ופי' עוד הסוגיא בענין דרבנן פליגי אדראב"י ופליגי עליה להקל ושרו אפילו כשעירה הי"ט שאובים בלי המשכה אע"פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק הרמב"ם כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין א"ר יותנן אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחלה דהיכא שהמשיך הי"ט שאובין דכשר דכ"ע מכשרי בה ואח"כ כתב שאפי' עירב כו' אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אדרב"י וכרבין וזה נראה עיקר עכ"ד הב"י ופליאה בעיני היאך אפשר לומר דרבנן פליגי להקל לומר דאפי' עירב כו' והא הך דעירה דאיהי התוספתא דגג כו' ראב"י שנאה כמו שהעתיק רבינו ואף הרמב"ם כתבה בשם ראב"י בפי' המשניות וכך מצאתיה שנויה משמיה דראב"י בפ"ד דתוספתא והלכך אי אפשר לפרש כפירוש השני וגם מה שנתלבט בפי' הראשון להוכיח דראב"י ה"ל הך דגג כו' הוא ג"כ שלא לצורך כלל שהרי בהדיא הוא שנאה להך דגג כו' ועיקר מילתא דהרמב"ם פוסק לתרווייהו וכראב"י דמשנתו קב ונקי אלא דלרבינו הך דגג לאו קולא היא דמכיון שנתערבו קודם שירדו למקוה מכשרי טפי מכשהומשכו לתוך המקוה י"ט שאובים בלא תערובות ולהרמב"ם אדרבה הך דגג קילא טפי הואיל ומעיקרא קודם שנתערבו עירה אותן שלא בהמשכה ויכולין אנו לומר דרבנן אין הכי נמי דלא פליגי אדראב"י ואע"פ שהיא שנויה משמא דראב"י הוא שנאה ולא מפני כן מוכרח שנחלקו עליו חביריו וכמה ברייתות נשנו משמא דיחידאה אע"פ שאין עליו מחלוקת וכבר כתב ג"כ הב"י דהכי אשכחן בפ"ד מיתות כך נ"ל וכתב הריב"ש בתשובה טוב להמשיך מים למקוה כל שיש בו רוב מים כשרים שזהו יותר מכ' סאה משהו ואין לגזור שמא יעשו שלא בהמשכה או שלא ברבייה שאין לנו לגזור מעצמינו יותר ממה שגזרו חכמים ואפי' כשאינם בני תורה לפי שהכשר המקוה לא לכל מסור כי אם לזריזים ולחכמים ע"כ:

(לה) אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט. וכתב הטור שרבינו כתב בתשובה דמ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ועיין לקמן:

(לו) ויעשה למטה בשוליה נקב כ"ש וכו'. ויטבול בה אבל בתשובה הביאה הב"י כתב דמים שבתוכה אינם שאובים לפסול את המקוה אבל בתוכה אין טובלין ע"כ וכתב הב"י דהיינו שסתם הטור וכתב שלא הטביל בתוכה אלא ע"י נקב כשפופרת הנאד אבל ק"ל מנין לו להרא"ש לחלק בין נקב כ"ש לנקב כשפופרת הנאד דאי טעמי דקאמר בנקב כ"ש לא מהני אלא לענין שלא יפסול המקוה בלבד הוא משום דבתוספתא קתני אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ומשמע ליה דדוקא נקט אינו פוסל את המקוה אבל לטבול בתוכה לא הא גם בנוקב כשפופרת הנאד קתני אינו פוסל את המקוה ועוד קשה ממ"ש בפסקיו ועוד דאי איתא דמאי דקאמר בתשובה הוא מכח אותה משנה נמצא שהיא תיובתא על דבריו שבפסקים ובאמת שאין אותה משנה ענין לכאן דהתם השוקת שלם ואין בו נקב כלל וטעמא אחרינא איתא בה וכדפירשה רבינו לקמן סי' ט' ואפשר לומר דטעמו בתשובה הוא לומר דכי היכי דגזרו שלא לטבול בתוך כלי המחובר למקוה או מעיין גזירה דילמא אתי למטבל בכלי שיש בו מ' סאה (כמ"ש רבינו בסימן א') בלא חיבור הכי נמי איכא למגזר שלא יטבול בתוך הכלי ע"י נקב כ"ש מלמטה כיון דלא מינכר חיישינן דילמא אתי למטבל ביה בלא נקב כלל אבל בנקב כשפופרת הנוד דמינכר שפיר ליכא למיגזר מידי ולפיכך טובלין בתוכו ומיהו נהי דבהאי תירוצא תרצנא דבריו בתשובה אבל אכתי קשו כל אינך קושיי ולכך נראה לי דמ"ש בתשובה אבל בתוכו אין טובלין אף אניקבה כשפופרת הנאד קאי דבין בזו ובין בזו אין טובלין בתוכו ולא הזכיר שם נקב כל שהוא אלא לומר דבהכי סגי שלא יפסול את המקוה וכן יש להוכיח מאותה תשובה עצמה וכו' וכן נראה שהוא דעת רבינו שמשון כו' וכן נראה עוד לדקדק מדברי הרא"ש בפירוש משנה פ"ה דמקואות כו' ולפי זה צריך לומר דמ"ש בפסקים למדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או של שוקת אבן ויעשה למטה בשוליה נקב כל שהוא ויושיבנה על הארץ וימשיך לתוכה מים ויטבול בה צריך לומר דהאי ויטבול בה דקאמר כלומר שהמים היורדין ממנה למקוה לא נפסל ומותר לטבול בהן אבל לטבול בתוך הגיגית כלל לא אפילו נקובה כשפופרת הנאד ובהכי ניחא כל מה שהקשתי לעיל בדברי הרא"ש והוסכמו דבריו בתשובה עם דבריו בפסקים אבל לדברי הטור אי אפשר להסכימם וצריך לומר דידע בההיא תשובה שהשיבה לאחר שחיבר הפסקים עכ"ד כב"י בפירוש דברי רבינו וכתב עוד דהרמב"ם בפרק ו' כתב וז"ל השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינה כלי אבל כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחברו בסיד נקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשרה ואינה פוסלת את המקוה הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארן ועשהו מקוה הרי זה כשר ופירש בו הב"י וז"ל ומשמע לי מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרש מתני' כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפי זה צריך לומר בההיא דפרק קמא דיבמות דתרי שוקת יהוא הוו בירושלים חדא שהיו מטבילין בתוכה ולא היה בה ארבעים סאה אבל מקוה שלם היה בצדה ומתערב מים שבשוקת עם מי המקוה דרך הנקב והיינו ההיא דהתם וברייתא היא בשום דוכתא ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו לה נקב כדי לבטלה מתורת כלי והך מתניתין ושיעורא דנקט דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרוייהו הוי כשפופרת הנאד והביא קצת הוכחות לפירוש זה והשתא מה שכתב הרמב"ם הלוקח כלי גדולה כו' הוא פירוש דקסטלין כו' שמפרש דהיינו דדרך הכרך להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסים כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח לכל מעיינות הכרך וסובר דהלכה כרבי אליעזר בר יוסי כיון שהודו לו חביריו והוא ז"ל סובר דמאי דאמר רבי אליעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלון להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י"ט מהלכות כלים ומה ששנינו בתוספתא בד"א מן הצד וכו' סיומא דמלתא דת"ק הוא ואינו ענין לדברי רבי אליעזר בר יוסי ומשמע ליה ז"ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלון שהוא כלי דסתמו מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב הרי זה כשר ללמדינו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וברישא כתב כשרה ואינה פוסלת היינו לומר דלא חשיב כלי כלל וכשר לטבול בו ואין צריך לומר שאינו פוסל את המקוה ואם תאמר וברישא כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בהו שיהא נקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו כמוציא זית וי"ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודה שלם כדמשמע מדבריו דכיון שהיה שלם בשעה שחברו בסלע לא נתבטל שלמותו עד שינקב נקב גדול כשפופרת הנאד אבל הכא שנקבו ואחר כך קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל ליה שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי אי נמי דכלי שחברו בסלע דקאמר בכלי אבנים היא דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערים בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפילו אם תמצא לומר דכלי שחברו בסלע כל כלי במשמע ואפילו כלי חרס איכא למימר דגזרו בה משום דשוקת שבסלע כשרה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למטעי ולאכשורי בכלי שחברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ואע"ג דתנן בפ"ו דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אא"כ היו נקובים כשפופרת הנאד ופסקה הרמב"ם (כמ"ש לקמן סעיף ל"ח) שאני הני שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאוד שהוא בכמוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלסגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות אבל בכלי חרס שיעורו המטהרן הוי בציר מכשפופרת הנאד הלכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב כמוציא זית בהכי סגי ושיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד עכ"ל הב"י ורמ"א כתב דיש להחמיר דבעינן נקב כשפופרת הנאד וכתב עוד הרמב"ם וז"ל וכן אם פקק הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר סתמו בסיד או בגפסיס עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הוליכו ע"ג הארץ וע"ג הסיד ומורח בטיט מן הצדדין כשר וכתב הב"י שהוא ז"ל מפרש דתוספתא אשמועינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו דהיינו כמוציא זית ועוד צריך שיקבע בארץ דומיא דקסטילון או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש"ה קתני שאם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהם כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למנקט סיפא פוסל ולאשמועינן דל"מ דאין טובלין בתוכו אלא מפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוי ליה מים שאובים ופוסלין את המקוה נקט נמי רישא אינו פוסל אע"ג דאפילו לטבול בו כשר דכל היכא דאין מימיו פוסלין את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכדלעיל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיור כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני אע"פ שלא קבעו בארץ דהיינו חבור בארץ כדרך הקסטלון ואם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ול"מ אם הושיבו על הארץ אלא אפילו הושיבו ע"ג הסיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד ולגפסיס כשר כיון שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדים כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירחו הצדדין בטיט חשיב כקבוע כשר ואע"פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש ליה ז"ל כאילו היה כתוב ומרחו ואפשר שכך היה גירסתו בתוספתא מ"מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו ע"ג הארץ וכו' ולא כתב והניחו ע"ג הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה"ק אם גררו ע"ג הארץ או ע"ג הסיד ונסתם הנקב מחמת מה שנדבק בו באותו גרירה ואח"כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר דהשתא הוי שפיר כבנין דמה שנדבק בו ע"י הגרירה הוי כצרורות ומירוח דטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש"ה כשר כנ"ל לפרש לדעת הרמב"ם עכ"ל הב"י ועיין לעיל סעיף ה' בדין מקוה העשויה בנין אבנים:

(לז) ואם המקוה מעיין נובע וכו'. כי מעיין אינו נפסל במים שאובים וכ"כ עוד בתשובה שכך היה דן לפני מהר"ם ויש לתמוה על ששמע שכמה גדולים דקדקו איך יטהרו לנקות מקוה שמימיו נובעים שהשומע מפי הגדולים טעו שהם לא דקדקו אלא על מקוה שמימיו מכונסים ושהודה לו מהר"ם וכן פירש רבינו ירוחם וכן פסק הרשב"א בשער המים והמרדכי פ"ב דשבועות כתב ג"כ תשובה למהר"ם דאומר דמעיין כ"ש אינו נפסל במים שאובים כלל וכתב המרדכי על זה כבר היה מעשה ברעננשפורג שהיו מנקים המקוה וכשנחסר המ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסלו הר"ר משה בר חסדאי ולא נודע הראייה מנין שהרי מקוה שברעננשפורג מעיין הוא ודעת אחרת יש שם במרדכי שסובר דבמעיין נמי פוסלין ג' לוגין מים שאובין וכתב מהרי"ק בשורש נ"ז דלפי דעתם צ"ל מתני' דקתני למעלה מהם מי מעיין שרבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן לענין טבילת כלים מיירי שמעיין כ"ש מטהרם דכיון דמעיין כ"ש מטהרם הוי מקוה שלם ואין כל מים שאובין פוסלין אותו לטבילתו אבל אדם דבעי מ' סאה כדברי ר"י (לעיל סוף סי' א') כל שהוא חסר אין שם מקוה עליו לגבי אדם אע"פ שהוא מעיין הלכך מים שאובין פוסלין אותו לאדם וכתב דבודאי הרמב"ם והראב"ד סברי דמעיין כ"ש אין מים שאובין פוסלין אותו אפילו לאדם שהרי הם סוברים דאדם נמי מיטהר במעיין כ"ש וכתב דלא נלמוד מדבריו שכל הסוברים דאדם נמי בעי מ' סאה יסברו שמעיין חסר יפסל במים שאובין לאדם שהרי הרשב"א והר"ש סוברים דאדם בעי מ' סאה אפילו במעיין ואפ"ה כתבו דמעיין אינו נפסל במים שאובים ואע"פ שהרשב"א לא כתב בהדיא דלאדם נמי אינו נפסל במים שאובים מדסתם ולא חילק משמע אף לאדם קאמר ע"כ וסמ"ק כתב כל צירוף ג' לוגין דוקא מב' וג' כלים וכ"ש מכלי אחד אבל בד' או יותר כשר ולפי זה א"צ לינקב הדליים ששואבים בהם המקוה כדי לנקותו שמה שנופל מן הכלי אינו עולה כי אם מעט בכל פעם והוי כמו מד' או ה' כלים ומ"מ טוב לנקוב אותו למטה בכונס משקה עכ"ל וכך הם דברי התוס' בפ"ק דתמורה וכתב הב"י וז"ל ואפשר דבמקוה הוא דקאמר אבל במעיין כיון דאין מים שאובים פוסלים אותו כלל א"צ לנקוב הדלי אפילו לכתחלה וכבר כתבתי שיש מי שנראה מדבריו שמעיין נמי נפסל בשאיבה כל זמן שאין בו מ' סאה ומהרי"ק בתשובה חושש לדבריו ולפיכך כתב בשורש נ"ה על מקוה הנובע ממעיין שרצה להוציא מימיו מתוכו ידלו מתוכו עד שלא נשאר כסאה מים ולא ניקבו הדליים שדלה בהם ויש להסתפק שמא חזרו ונפלו שלשה לוגין מהמים שאובין בדליים לתוך המקוה שנחסר משיעורו דהיינו ארבעים סאה נלע"ד שאם יש תקנה לנקותו ולהוציא מימיו מכל וכל עד שלא ישארו שם ג' לוגין מים טוב וישר הוא וינקבו הדליים בשוליהם בכונס משקה דהיינו נקב רחב כמו עדשה אחד או אם יהיה אפשר לעשות חפירה בצד המקוה סמוך לו ולהמשיך כל מי המקוה בתוך אותה החפירה ומ"מ כתב שאם א"א בשום אחד מב' צדדין הללו נראה לי שאם לא סתמו נקבי הנביעה כשדלו מימיו אם כן תמיד היה לו שם מעיין ואינו נפסל בנפילת מים שאובין לתוכו ואע"פ שיש פוסקים שנוטים להחמיר מ"מ כדאי הם הפוסקים המתירין לסמוך עליהם וכ"ש בשעת הדחק ועוד שאין כאן אלא ספק דרבנן דאפילו למ"ד כולו שאוב דאורייתא מודו ברובו שאין שאוב אמנם אם סתמו נקבי הנביעה בשעה שדלו המים א"כ נפסק המעיין וירד לו דין מי גשמים ואין להתיר אם לא שיוציאו כל מימיו על ידי דליים נקובין כדלעיל או ע"י חפירה אחרת כדפרישית לעיל ע"כ ובשורש נ"ו האריך הרבה על זה ובסוף דבריו כתב סוף דבר מכל הלין טעמי דלעיל אומר אני דודאי אם אפשר בנקל לנקות הבאר בדרך שלא ישארו שם שלשה לוגין כלל של מים הראשונים נכון הוא לעשות כך דמהיות טוב אל תקרי רע אבל אם יש בדבר שום דוחק עד שיבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד עת שתתעכב ותדחה טבילתה אין ראוי כלל שתתעכב מלטבול משום חששא רחוקה שיש בה כמה ספקות ולבטל בנות ישראל מפריה ורביה וכל המרבה חומרות באיסור דרבנן שהקילו בו חכמים כל כך כדי לבטל בנות ישראל מפריה ורביה אומר אני דאינו אלא מן המתמיהין ולא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ע"כ ולע"ד היה נראה דעיקר דינא חומרא יתירא היא לחוש למים שאובין במעיין כיון שהפוסקים המפורסמים כתבו דמעיין כ"ש אינו נפסל בשאיבה כלל ופשטא דמתניתין הכי דמשתמע עלייהו סמכינן ואפי' לכתחלה ואפשר שמהרי"ק גם הוא זאת עמו אלא שלהוציא מלב המתמיהים ההם שרצו לפוסלו אפילו בדיעבד כתב כן להוכיח על פניהם דאפילו יהבין להו כל טעותייהו אין לפוסלו בדיעבד ובתרומת הדשן כתב אחר דברי האומרים שאין מים שאובין פוסלין במעיין כל שהוא אמנם המנהג הוא בכל המקומות שראיתי דקפדי אפילו במקוה שהוא מעין שאם חזרו מן השאובין לתוכו והביא ראיה לדבר מהמרדכי שכתב לדברי השאלתות וכו' והב"י דחה ראייתו מהשאלתות ומסיק דטעם הנוהגים כן היה בטעות כמו שכתב הרא"ש שאמר לפני מהר"ם כדלעיל ומ"מ רבינו משה איסרליש ז"ל מסיק דנהגו להחמיר אף במעיין ולכחחלה ינקוב הכלי כו' כדברי מהרי"ק אלא שלא החמיר לפקוק נקבי הנביעה אלא כשנפלו שם שלשה לוגין בודאי ודאפילו במקוה שאין בו מעיין אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם שלשה לוגין שאובין אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה אזלינן לקולא דספיקא דשלשה לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד ע"כ וכתב עוד הב"י וז"ל ומ"מ שיעור כונס משקה שכתבו התוס' וסמ"ק יש לתמוה מנין להם שכבר נתבאר דבתוספתא משמע דנקב בשוליו כמלא מחט ומן הצד כשפופרת הנאד והוא שלא יקבל מים מן הנקב ולמטה שמא יש לומר שהם ז"ל היו מפרשים דהא דאמר רבי אלעזר בר יוסי הלכה זו הוריתי לטהרה היינו לומר שהורה ששיעור הנקב לבטלו מחורת כלי לענין שאוב הוא שיעור נקב המטהרו מטומאתו וכדפרישית לעיל לדעת הרמב"ם אלא שהתוס' וסמ"ק סוברים כדברי רבינו יצחק שכתבו התוס' עצמם בסוף פרק המצניע דכלי חרס המיוחד למשקים כשניקב למטה במקום שאין נשאר למטה מן הנקב שיעור כלי הוי שיעור טהרתו ככונס משקה ולפ"ז צ"ל דבדליים של חרס איירי אבל אם הם של מין אחר שיעורם בכדי טהרתם וכן צ"ל דשוליהם דקאמר סמ"ק לאו תחתיתו דוקא אלא כל שאין נשאר מן הנקב ולמטה שיעור כלי שוליו קרי ליה ומיהו אפשר דאע"ג דסבר סמ"ק דדינא הכי החמיר להצריך שיהא הנקב בתחתיתו ממש כי היכי דלא ליתי למטעי ומ"ש מהרי"ק דשיעור כונס משקה הוא נקב רחב כעדשה איני יודע מנין לו עכ"ל הב"י:

(לח) לא דמי דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה. בר"פ חומר בקדש אמר רבא המטביל כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנאד לא עלתה לו טבילה וה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא כלומר שהחיצון טמא מגו דסלקא טבילה לכולה גופא דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה דתנן כלים שמילאן כלים והטביל הרי אלו טהורין ואם אינו צריך להטבילו המים המעורבין עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנאד ופירש"י ואם א"צ להטבילו המים המעורבים למקוה ואתה בה לטהר על ידיהם כלים שבתוכו עד שיהיו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנוד וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מקואות אלא היכא דכלי חיצון ופנימי טמאים כתב שאם הטהו על צדו והטביל לא עלתה טבילה עד שיהא פיו רחב כשפופרת הנאד ע"כ וטעמו מדתניא בתוספתא מקואות פ"ה קומקומום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה אע"פ שפיו צר כל שהוא כיון דפיו למעלה והמים צפים על גביו הוי חבור בכ"ש אבל כשמטהו על צדו אין מחחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי כשפופרת הנאד ע"כ ומשמע ודאי דהא דקומקומוס כשהקומקומוס ג"כ טמא הוא דאל"ה לא היו כלים שבתוכו טהורים כל שלא היה בפיו כשפופרת הנאד עכ"ל הב"י וכתב רמ"י ז"ל דכשהניח פיו למעלה בשעת הטבילה שהיתה עיקר כוונת טהרתו שיטהר על ידי חיבור המים דרך השקה מלמעלה שיכנסו שמה מעט ויטהר הכלי מטעם שראוי לביאת מים הלכך אפילו פיו צר נטהר אבל אם הטהו על צדו והטבילה לא עלתה להם טבילה ושניהם עד שיהיו פיו של החיצון רחב כשפופרת הנוד שכיון שהטהו על צדו גלה דעתו דאין כוונתו לטהר אותם אלא על ידי שפעת המים שיבואו מן הצד ושפעת המים א"א אם לא יהיה רחב כשפופרת הנוד ע"כ ועיין עוד לקמן סעיף ק"ל בדין הטביל כלי בתוך כלי ותנן בפ"ו מהל' מקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא א"כ היו נקובים כשפופרת הנאד אם היה שק או קופה מטבילין בהם כמה שהם מפני שמים מעורבים ופסק הרמב"ם בפ"ו מהל' מקואות ופי' הר"ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפילו אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בפרק חומר בקדש:

(לט) ונטהרין אע"פ שכבר נפסלו כו'. ולעיל סעיף י"ד כתב שאין הפרש בין קדם המעיין לשאובין ובין קדמו שאובין למעיין ודיש חולקין וכתב רמ"א בהג"ה סימן ר"א סעיף י"א בשם מהרי"ק דמ"מ אין לטבול בו רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין ועיין סעיף מ"א:

(מ) העבירו ע"ג בריכה והפסיקו כו'. וזה לשון הטור מעיין שהמשיכו לבריכה מים שהם נקוים ועומדין יש לה כל דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות דין מקוה שאינה מטהרת אלא בארבעים סאה ובאשבורן ואם חזר והמשיך קלוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין וכתב הב"י דמשמע מדבריהם דבריכה זו מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן ובארבעים סאה וכשהעביר עליה מי מעיין חזרו מי הבריכה כאילו הם מי מעיין לטהר אף בזוחלין ובכ"ש על ידי חיבורם למעיין ה"ל כמעיין וכשהפסיק מי המעיין מלקלח בבריכה כיון שאינה מחוברת עכשיו למעיין חזרה למשפטה הראשון שדינה כמקוה כאינה מטהר אלא באשבורן ובמ' סאה ואם חזר והמשיך מי המעיין לתוכן אע"פ שיש להם דין מעיין לטהר אף בזוחלין ובכ"ש מ"מ עדיין הם פסולות לזבים וכו' דבעו מים חיים עד שיודע כו' וכן נראה מדברי הר"ש ולפי דבריהם אם היתה בריכה זו ריקנית והמשיך לתוכה מי מעיין אע"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מהמעיין אפשר שמים הללו הנקוים בבריכה עדיין דין מעיין עליהם וצ"ע ומהרי"ק בשורש קנ"ו כתב שהראב"ד בספר בעלי הנפש פירשה להא דהעבירו ע"ג בריכה ריקנית שמלאה ממי מעיין ואפ"ה קאמר דאם הפסיקו הרי הוא כמקוה ע"כ וז"ל שער המים שבסוף ת"ה מקוה מים שאובין שהמשיכו עליו מי מעיין אפילו מי המעיין מועטים המועטין של מעיין מטהרין את השאובין המרובין אין מחלקין בין קדמו מי מעיין לנוטפין בין קדמו נוטפין למעיין ע"כ ועיין מה שכתבתי בסעיף דלעיל:

(מא) אבל דין מעיין יש להן לטהר בכ"ש. וכבר כתבתי לעיל לשון הב"י שכתב לטהר אף בזוחלין ובכ"ש וכן נראה לשון הטור דבתחלת דבריו כתב יש לה כל דין מעיין וממילא סוף דבריו שכתב חזרה לדין מעיין סתמו כפירושו דברישא דחזרה לכל דין מעיין וכי תימא וכי כל דין מעיין יש לו והרי פסול לזבים כו' והיאך כתב א"כ כל דין מעיין ל"ק דהטור בדיני זבין ודכותייהו לא איירי דלא שייכי האידנא ובש"ע הועתק לשון הטור ורמ"י ז"ל פירש כלשון הב"י דמטהרין בזוחלין ואני תמה על זה דבסעיף י"א כתב הוא ורבו רמ"א על כה"ג דאין מטהרין אלא באשבורן וכמו שכתבתי לדבריו לעיל סוף סעיף ל"ט והשתא על רמ"י תימה דדבריו סותרים זה את זה וגם על רמ"א קשה קצת שה"ל לפרש בסעיף י' כדרך שפירש בסעיף י"א:

(מב) ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל גזירה כו'. עיין לעיל בסעיף ל"ב:

(מג) ומפצי ביומי תשרי. פירש"י היה עושה להם מחצלות ומשליכן לתוך המים ועומדות עליהן כו' ולשון הרמב"ם בפ"ט מהל' מקואות אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם ע"כ וכתב הב"י מתוך דבריו למדנו פירוש מחודש בהא דעביד מפצי כו' מצטרף לפירוש שפירשו המפרשים דמשום צניעות הוה עביד להו שנראה בפ"א מהל' מקואות שגם הוא ז"ל היה מפרש כן עכ"ל והך פי' דמשום צניעות כתבו התוס' וכן רבינו לקמן סי' ל"ג בשם ר"ת וטעמיה לפי שהנהרות קטנים בימי תשרי ופורש להן מפה כדי שלא יראו אותן כדי שלא תמהרנה לטבול מפני הבושת ולא יטבלו שפיר:

(מד) וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשם ר"ח ז"ל כו'. הטור כתב שכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל וכתב הב"י שאע"פ שהרא"ש לא הכריע בפסקיו כמאן ס"ל מ"מ מתוך דבריו ניכר דכהר"מ ס"ל וכ"כ בתשובה בפי' דאע"ג דר"ת התיר לטבול בנהרות בכל עת ובכל זמן אע"פ שרבו הנוטפין על הזוחלין וכדבריו כתבו ר"ש ובעל התרומה ובעל ספר מצות אבל רבים חולקים עליו ר"ח והרמב"ם והרמב"ן וכן היה רבינו מאיר אוסר על כן אין להקל בדבר ויש למנוע לנשים שלא יטבלו אלא בזמן שהנהרות קטנים ולא רבו כלל ממי הגשמים ע"כ וגם הריב"ש בתשובה קכ"ה כתב שראוי להחמיר וגם מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דיש מקומות שנהגו לטבול בנהרות אף בימות הגשמים משום דסמ"ג וגם סמ"ק דבתראי הוא פסקו כר"ת וכתב דאדרבה הוה לו למיזל בתר ר"מ והרא"ש דהוה בתראי טובא ואסרי וכ"ש באיסור נדה שהיא בכרת וכתב שבמקום שהיה דר אביו ז"ל היה מנהגם לטבול בנהרות תמיד וקרא עליהם תגר עד שבטלו מנהגם מ"מ הוא ז"ל כתב אם נתפשט המנהג ביניכם להתיר לא באתי למשכן נפשי על המנהגות דהא נהרא נהרא ופשטיה ע"כ ובתרומות הדשן חזר לקיים מנהג המתירים ולא יכול וסוף דבריו שלא מיחו הקדמונים בדבר משום דחשו לכמה עיירות שנתפזרו שם היהודים לא' לב' לג' ואין ספוק בידם לחפור להם מקואות ואי הוו אסרי להו לטבול בנהרות אתו לזלזולי בטבילה לגמרי וכך מסיק רמ"א שכך נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגים להקל כי יש להם על מה שיסמוכו ורמ"י ז"ל סיים בדברים אלו אבל המחמיר שלא לטבול בנהר אלא בזמן שהיא קטנה מאוד שרואין בה שלא רבו מי הנשמים כלל הרי זו מצוה מן המובחר ותע"ב או יטבול במקוה גמורה עשויה כהלכתה ע"כ וכתב המרדכי בפ' במה אשה שיש קורין תגר על דברי ר"מ שאוסר לטבול בנהרות שבא לעשות ממזרים למפרע כל הנולדים מטבילת הנהרות וטועים הם דאפי' בנולד מן הנדה בלא שום טבילה אין הולד ממזר כדאמרינן בס"פ החולץ וכ"ש הכא דעלתה לה טבילה מדאורייתא אלא דגזירה דרבנן היא לכתחלה אטו חרדלית של גשמים כדפרישית וא"כ אף הנולדים דמעיקרא כשרים גמורים בלא שום פגם בעולם אף לדברי ר"מ עכ"ל והא דכתב דנולד מנדה בלא טבילה אפילו פגום לא הוי חולק הוא על הרמב"ם שבר"פ ט"ו מהא"ב כתב דהוי פגום ואין כאן מקום להאריך בזה ויתבאר בעה"י במקומו בסוף החולץ וכתב מהרי"ק בשרש קט"ו על דבר נהר המתהוה מחמת ירידת גשמים ובהעצר הגשם יכזבו מימיו ואומרים היהודים שחרדלית יורדת מן הנהרים ושופכות לתוך נהר א' עד כי נתמלא על כל גדותיו מאותן המים הצפים על שפת הנהר הראשון מתהוה השני דיש לאסרו מפני מראית העין דמאן דחזי שבימות הגשמים מתהוה ובהכלא הגשם יבש לגמרי סבר שאינו אלא ממי גשמים דוקא ולא שבא מנהר אחר ואם נתיר לטבול בו דרך זחילתו אתי למטבל במי גשמים ממש כשהן זוחלין ע"כ וכתב הב"י דדבר פשוט הוא דלדעת ר"ת דשרי לטבול בנהרות תמיד הוצרך לכתוב כן דאילו לדעת האוסרים לטבול בנהרות בלא טעם זה היה אסור לטבול בו ע"כ וכתב עוד מהרי"ק שם דהא דתניא מעיין שמימיו מועטין וריבה עליהם והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלוך מתחלתו אין לפרשה דוקא כשרבו הנוטפים דא"כ מאי אריא במקום שאין יכולין להלך מתחילתן אפילו יכולין נמי אין מטהרין זוחלין וכו' אלא ודאי צ"ל דהאי ריבה לא היינו שרבו שאר המים על המעיין אלא כלומר שהוסיף מים על המים הראשונים שבמעיין ואפ"ה אין מטהרין אלא במקום שיכולין להלך שם כו' ע"כ וכתב הב"י שגם רבינו ירוחם כתב כן ואפ"ה לא נתקיימו דבריהם לפי שמדברי הר"ן (שכתבתי במי"ט וכן לעיל בסי' זה סעיף י"ב) גם מתשובה להרמב"ן ומדברי הר"ש והרא"ש ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות מוכח בהדיא דלא כמהרי"ק אלא שמותר לטבול בו בכל מקום:

(מה) כגון מקוה שנפרץ על שפתו. וכתוב בשער המים שבסוף ת"ה וז"ל נפרץ המקוה ומימיו יוצאין ונעשו זוחלין פסול ואין טובלין בו לפי שנעשו כל המים זוחלין ויראה לי שאע"פ שניקב המקוה ומימיו נוטפין מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתו ניכרת ואם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט עכ"ל ועיין בסעיף דלקמן:

(מו) אבל אם ישאר במקוה מ' סאה כו'. אבל המרדכי בשבועות כתב וז"ל הטובל במקוה אפי' יש לו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים מהמקוה בשעת טבילה דא"כ ה"ל זוחלין אם מעכב זחילתו בדבר המקבל טומאה כגון שנתן שם כלי או ידו או רגלו לעכב זחילתו אינו מועיל והכי תניא בפ"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין פי' כגון מקוה שפרץ על שפתו וכו' ע"כ וכתב רמ"א דיש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק וכתב מהרי"ק שורש קנ"ו דנראה לומר דלא אסר המרדכי אלא דוקא במי מקוה דאין מעיין אבל במי מעיין י"ל דמודו כ"ע דכשר דאלת"ה תקשה לפירושו לפי מה ששנינו ג' מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה וכו' וירדו ג' וטבלו בהם ונתערבו המקואות טהורים הרי בהדיא שאע"פ שיצאו על שפת המקוה אפ"ה הטובלים טהורים ואא"ב דס"ל דמודו דבמי מעיין אע"פ שנפסק המקוה לעולם דין מעיין יש לו וטהור אפילו בזוחלין נוכל לומר דאיירי במקוה הבא מן המעיין ונפסק אלא אי אמרת דבכל ענין פסלי תקשה להו ההיא משנה דמשמע בהדיא דאע"פ שעלו המים על שפת המקוה אפ"ה טהורים הטובלים ע"כ וכתב הריב"ש סי' רצ"ב דאין יציאת המים קרוי זוחלין אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאים מעט וחוזרין שם לא מיקרי זחילה דכיון שמן המקוה הם באו ואליו הם שבים אלא שנפתחו בהכרח מחמת אדם או דבר אחר שבתוך המקוה והרי הוא כההיא דתנן מחט שהיא נתונה ע"ג מעלות המערה כו' לקמן סי' כ"ג:

(מז) אלמא דמבטלת הזחילה ע"י כלים טמאים. וכתב רבינו בתשובה דלפיכך נמי נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולין לסתמו במטלניות שיש בהן ג' על ג' ע"כ וצ"ע לקמן סעיף פ"א:

(מח) כדי שירדו המים דרך המקל. כבר ידעת שהמקל מקבל טומאה מדרבנן לפי שהוא פשוטי כלי עץ וחלק ר"י ואמר לא יסמוך מקל או כל דבר שמקבל טומאה אפי' מדרבנן והלכה כר"י עכ"ל בפי' המשנה וכך הם דבריו בפ"ט מהל' מקואות וז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון שסמוך למקום המנטף טבלא של חרס חלקה והרי המים זוחלים ויורדים עליה הרי הן כשרים וכל דבר שמקבל טומאה ואפילו מד"ס אין מזחילין בו ע"כ ובש"ע סעיף י"ד העתיק לשון זה ואני תמה עליו דבסעיף מ"ח דמתיר להמשיך ע"י דף כשמסיר ידו משם בטרם יעברו עליו וסתם דף של עץ הוא וכבר כתבתי בזה לעיל סעיף ל' וצ"ע וכתב עוד הרמב"ם זוחלין שקלחן בעלי אגוז כשרים שאין עלי האגוז הלח שהוא צבוע חשוב ככלים ע"כ ור"ל הקליפה הירוקה כמ"ש במ"י בשם הר"ר עובדיה ז"ל:

(מט) ואמרתי דאם הסילונות בנויות מחוברות לקרקע כו'. וביאר עוד בתשובה דבין שנתחברו בבנין עם קרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע וטהורה וכתב ב"י שכן נראה מתשובת הרשב"א ותשובה להרמב"ן סי' רכ"ז שכתבו בסתם להתיר במחובר לקרקע ואפי' במחובר לדבר המחובר לקרקע ומדלא מפלגו בין טמונים כולם לאינם טמונים משמע דבכל שהן מחוברים לקרקע מכשיר בין טמונים בין שאינם ע"כ:

(נ) כשר כיון דמי מקוה מחוברים למעיין כו'. ושאני מדלעיל ר"ס ט' כמ"ש במ"י אבל מדברי הרשב"א נראה שאינו מחלק בין ממשיך מי גשמים בעלמא לממשיך מי מעיין או מי מקוה שכתב בתשובה וז"ל עוד שנינו במס' מקואות מטהרים את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר ומניח ידיו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפי' כשערה ודיו מכל אלו שמענו שאפילו כלי מתכות העשויה לקרקע או לדבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ואינו פוסל את המקוה עכ"ל הרי שפירשה לההיא מתני' כשהסילון מחובר לקרקע דוקא וכן מפורש בהדיא בתשובה להרמב"ן סי' רכ"ז ולא כדמשמע מדברי הרא"ש דמפרש דבסילון תלוש איירי. ב"י:

(נא) גל שנתלש כו'. טהורים בין בכוונה בין שלא בכוונה ויתבאר עוד לקמן בסי' כ"ט בסופו בספר הזה ותניא בתוספתא כתבה הר"ש בפ"ד דמקואות הובאה בפ"ב דחולין מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין שאין מטבילין באויר ופירש"י מטבילין בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ ונכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעות שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר ע"כ וכתב ב"י וז"ל ולא נתברר לי מתוך דבריו שם למה אין מטבילין באויר והתוס' כתבו דמדאורייתא הוא ורש"י כתב בפ"ב דחגיגה שאין מטבילין באויר שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה ע"כ ומשמע דנפקא להו מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר עכ"ל הב"י ולשון הרמב"ם בס"פ ט' מהל' מקואות אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפיל על הארץ ואע"פ שיש בו מ' סאה לפי שאין מטבילים בזוחלים ק"ו באויר היו ב' ראשי הגל נוגעין בארץ מטבילין בו ואין מטבילים בכיפה שלו מפני שהוא באויר ע"כ ומסיק הב"י דלאו למימרא שאין מטבילין בזוחלין דים אלא ה"ק האויר יותר גרוע מזוחלין ומאן דחזי דמטביל באויר בגל הנתלש מן הים אתי להטביל בזוחלין דנוטפין דאמרינן מסתייעא לגרועי נוטפין ממעיין חד דרגא לומר דאין מטבילין באויר נוטפין אבל בזוחלין דנוטפין שפיר דמי לפיכך גזרו שלא יטבול באויר דגל שנתלש מן הים כדי שיהא היכר בדבר דהשתא ליכא למיחש לטעותא כלל דכ"ע ידעי דנוטפין גריעי ממעיין וכי גרעה לה חד דרגא משמע להו דאין מטבילין בזוחלין ע"כ:

(נב) והטובלין טהורין. ואפילו המקואות הם ממים מכונסים שאינם נובעים אבל לדעת המרדכי שכתבתי בסעיף מ"ו הכא דוקא במים הנובעים כמ"ש שם בשם מהרי"ק:

(נג) תניא בתוספתא שתי מקואות של כ' כ' סאה א' שאוב וא' כשר ירדו שנים והשיקום וטבלו בהם אפילו אדומים והלבינום או לבנים והאדימום המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו וכתבה הר"ש בפ"ו דמקואות ופי' והשיקום דמחמת שירדו הטובלים לתוכו עלו המים וצפו על גביהן אפילו אדומים המים של כשר והלבינום המים של שאוב שהיו לבנים המקואות כמות שהיו שהכשר כשר להקוות עליו אע"פ שנתערבו בו מים שאובים דכבר נתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו למקוה כדפרישית במתני' עכ"ל:

(נד) תנן בפ"ה דמקואות מטבילים בחריצים ונעיצין ובפרסות החמור המעורבת בבקעה וכתב הב"י פירש הרא"ש פרסת החמור כשהבהמה דורכת בארץ עושה גומא ונתקבצו בבקעה מ' סאה ופרסה זו מעורבת להן כשפופרת הנאד ומדברי ר"ש נראה שהוא מפרש דפרסת החמור דקתני היינו לומר שהוא טובל בתוך הפרסה ודברי הרמב"ם בחיבורו פ"ה מהל' מקואות כדברי הרא"ש שכתב כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו. גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסת בהמה שהיו בהן מים מעורבים עם מי המקוה כשפופרת הנוד מטבילין בהן עכ"ל וכתב רמ"א וז"ל ולכן כלי המונת בצד המקוה מנענע בידו המקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על הכלי ועולה לו הטבילה ובלבד שלא יעקור הגל ממקומו אלא יהא מחובר למקוה עכ"ל ועיין לעיל סעיף ט"ז:

(נה) תנן בפ"ו דמקואות כל המעורב למקוה כמקוה חורי המערה וסדקי המערה מטבילין בהן כמה שהן עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ היתה נקובה כשפופרת הנאד א"ר יהודה אימתי בזמן שהיא מעמדת את עצמה אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא ופירוש הרמב"ם ידוע שבעת שיאמר בזאת הכוונה מערה ר"ל מקוה שבמערה וכוונת אמרו כמות שהיא אע"פ שיהיה החבור בין זה המקום ובין המקוה היותר מעט שבדברים ואפילו היו המים אשר בין אלה המים אשר במקוה ובין המים אשר בסדק בחוט השערה ואפי' היו המים ג"כ אשר בהם כ"ש לפי שהוא מכלל המקוה יחשב ועוקת המערה היח החפירה תחת שטח המקוה בקבוב ולכן יצטרך שיהיה פי זה המחובר כשפופרת הנאד ואז יחשבו המים אשר תוכן עם המים אשר למעלה מהם אשר הם מי מערה וכבר ביאר ר' יהודה שזה אמנם הוא אם תהיה תקרת זאת העוקה מוחזקת מצד שתמנע עצמה מן התחברות במקוה אמנם אם היה ההבדל בין המקוה והעוקה גשם דק מן העפר עד שאילו טבל בו נופל ונתחברו המים במים הנה הוא יחשב מכלל המקוה ולא תצטרך התחברות כשפופרת הנאד ודברי ר' יהודה אמת ע"כ וכ"כ בחיבורו פ"ח מהל' מקואות חורי המערה וסדקי המערה מטבילין בהן אע"פ שאין המים מעורבים עם המקוה אלא בכ"ש עוקה שבתוך המקוה אם היתה הקרקע המבדלת בין העוקה והמקוה בריאה ויכולה להעמיד את עצמה אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהיו מעורבים עם המקוה כשפופרת הנאד ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה אפי' אינם מעורבים אלא בכ"ש מטבילין בהם ע"כ ודכתב דברי ר' יהודה אמת לפי דקי"ל כ"מ שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש וכמ"ש רבינו בפ' מפנין ס"ס ג':

(נו) כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' מקואות שלש גומות שבנחל התחתונה והעליונה של כ' סאה והאמצעית של מ' סאה ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב ואין מטבינין אלא באמצעית שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו עכ"ל וכתב הב"י דטעמו מדתניא בתוספתא פ"ו דמקואות שלש גממיות שבנחל העליונה והתחתונה של כ' כ' סאה כו' ופסק כחכמים ונראה מדבריו שאינו מפרש מחלוקתם בגוד אחית וגוד אסיק כדמשמע בפ' אין דורשין אלא באם המים הנזחלים מערבים את המקואות וצריך טעם למה שינה ממאי דמשמע בגמ' דמפרש פלוגתייהו וכתב הריב"ש בתשובה וז"ל הא דמשמע בפ' אין דורשין דבגוד אחית ל"פ דלכ"ע אמרי' היינו ר"מ ור' יהודה אבל רבנן דפליגי עלייהו בתוס' ס"ל דאין קטפרס לעולם חיבור אפילו ע"י גוד אחית עכ"ל בב"י אבל בכ"מ מסיק עלה וז"ל ול"נ שהרמב"ם מפרש שלא אמרו בפ' אין דורשין דפליגי בגוד אסיק אלא ר"מ ור' יהודה אבל חכמים טעמייהו משום דאין מים הנזחלים מערבים את המקואות ע"כ ועיין לקמן סעיף ע"ז:

(נז) כל מה שיעמוד בשפופרת ממעט. ומדלא הביא רשב"ג דפליג במתני' ואמר דכ"ש מבריית המים טהור ש"מ דס"ל לרבינו דלית הלכתא כרשב"ג וכן פסק הרמב"ם בפי' המשנה דאין הלכה כמותו וגם בחבורו פ"ח מהל' מקואות וכבר כתבתי לעיל סעיף כ"א דלרבנן אין מטבילין בהן אע"פ שהיא מבריית המים וניחא טפי מדלהרמב"ם דאיהו סובר דמטבילין בו ואפ"ה סובר דממעט ואע"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כמ"ש רבינו לעיל פ' המפלת סי' ג' כבר כתבתי שם במ"י די"א דלאו כללא הוא וכתבתי דבריהם בפ' הפרה ס"ס ד':

(נח) שאוב בצד מקוה כשר. אבל בשער המים שבסוף ת"ה כתוב הא דבעינן כשפופרת הנאד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פסול אלא מדבריהם הם הקילו בו בכך שאע"פ שמי ההשקה אינם רואים פני האויר אע"פ שאין משיקו אלא כשערה ע"כ וכך סתם בעל הש"ע אבל רמ"א הגיה עליו דכדברי רבינו ראוי להורות דאפילו בפסול שאיבה בעינן כשפופרת הנאד:

(נט) צריך שיהא הנקב רחב כשפופרת כו'. ואי בעינן שיעור המים העוברים דרך הנקב כשיעור רוחב הנקב או לא כתבו התוס' בר"פ חומר בקדש וכן הר"ש בספ"ח דטהרות דר"ת סובר דאע"פ שהנקב שיעורו כשפופרת הנאד כל שיש בנקב מים טופח להטפיח סגי ודיש לומר נמי דגם המים צריך שיהיו כשיעור הנקב ולא הוזכר שיעור טופח להטפיח במקום שצריכים נקב כשפופרת הנאד וכ"כ המרדכי בשבועות בשם ר"י וכתב הב"י דמדברי הפוסקים שסתמו דבריהם נראה כפירושא בתרא דכל מקום שהמים מתערבים דרך נקב או דרך פרצה של מעלה שיעור המים כשיעור הפרצה שהצריכו בה דאל"כ ה"ל לפרש וכן נראה שהוא דעת סמ"ג שכתב סברת ר"י שהביא המרדכי ודלא כסמ"ק שכתב עירוב מקואות כשפופרת הנאד ופי' התוס' שא"צ שיהיו המים צפים בתוך הנקב רק טופח ע"מ להטפיח ע"כ:

(ס) רחב כשפופרת כו'. וכתב המרדכי בשבועות וז"ל נראה לראבי"ה דאם יש נקבים הרבה דקים מצטרפים לשפופרת הנאד דתנן בפ"ו דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ נקובים כשפופרת הנאד וכו' עד אם היה שק או קופה מטבילין כמו שהן מפני שהמים מעורבים בהם והא דאמר רבא בפ' חומר בקדש מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינא עד דאיכא מ' סאה אלמא לא מהני נקבים להיות חבור וי"ל דהתם מיירי שאין בא' מהם מקוה שלם לבדו דאז אפי' כשפופרת הנאד לא מהני נקבים אבל כשהאחד שלם והשני חסר אז אפילו נקבים דקים מצטרפים לשפופרת הנאד וההיא דארעא חלחולי מחלחלא ה"פ כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין בא' מהם מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלא והחלחול מפעפע מזה לזה אפ"ה לא הוי חבור אבל אם חופר אצל הנהר או אצל המקוה שלם בכדי שאנו רואים את החלחול כה"ג נראה דהוי החלחול חיבור וראיה משק וקופה כדפי' ר"י עכ"ל:

(סא) ואצבע הוא הבינוני וביה משערינן הכא. וכ"כ הר"ש וכתב הב"י וז"ל ומשמע מדבריהם דאצבע דהכא היינו אצבע הסמוך לגודל וכל ששתי אצבעות מהם חוזרות בתוך הנקב הוי כשפופרת הנאד אבל הרמב"ם כתב בפ"ח מהל' מקואות שהם ב' אצבעות ראשונים מן הד' שבפס היד וכן סתם בש"ע ועי' בהל' ס"ת סעיף כ"ז וכתב הטור שא"צ שיהא מרובע ב' אצבעות על ב' אצבעות אלא אפילו עגול וכ"כ הר"ש בפשיטות בספ"ח דטהרות:

(סב) שנסדק לשתי. אפי' כל שהוא. טור:

(סג) מצטרף כתב הרמב"ם כוונת מצטרף שנצטרפו הב' מקואות וישלם השיעור יחד וכתב הב"י דנראה מדבריו דהיינו דכל שנסדק לשתי מצטרפים יחד המקואות כיון שכל הכותל נסדק לשתי ואפי' אי כי מצרפת לכוליה סדק לא יהא בו כשפופרת הנאד אבל רבינו ירוחם כתב נסדק לשתי מצטרף כל הסדק לשפופרת הנאד משמע מדבריו דאי כי מצרפת לכוליה סדק לא יהא כשפופרת הנאד אע"פ שנסדק לשתי אינו עירוב וכי נסדק לערב אע"ג דכי מצטרפת לכוליה סדק אית ביה כשפופרת הנאד אינו עירוב עד שיהא כשפופרת הנאד במקום א' ע"כ:

(סד) פי' לשתי מצד זה לצד זה כו'. וכן פי' ר"ש וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל אבל הראב"ד פי' בספר בעלי הנפש לשתי מלמעלה למטה לערב מצד זה לצד זה וכן פי' הרמב"ם שתי הוא האורך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הרוחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל ובפ"ח מהל' מקואות סתם דבריו וכתב כלשון המשנה ובש"ע כתוב מצד זה לצד זה אפילו כל שהוא לשתי מצטרף ונראה לי שצריך להיות לשתים והוי כפירוש הר"ש דאי לא תימא הכי אלא שסתם הדברים ולא פי' מהו לשתי או מהו לערב א"כ הא דכתב מצד זה לצד זה למה לי:

(סה) כיון שהפרצה היא בראש הכותל. וכתב המרדכי בשם ר"י שכן אם היו כל המקואות במקום שאין ביניהם כי אם גג של עפר א"צ כי אם שמשוה הקרקע כדי שילכו המים מזו לזו אפילו כקליפת השום והכי מוכח בפרק ה' דפרה דתנן שתי שקתות באבן אחת קדש אחד מהן וכו' אם היו נקובות כשפופרת הנאד מזו לזו או שהיו המים צפים ע"ג כקליפת השום קידש א' מהן המים שבשני' מקודשים ע"כ:

(סו) וטיט הנדוק. ל' הטור והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי ע"כ ועיין בפירש"י שבסי' ג':

(סז) ואפי' עשה כל המקוה מאלו כו'. ונראה דאף בעשה כל המקוה מטיט הנדוק מכשיר אבל הטור פי' משלג או כפור או ברד נראה מדבריו דאילו מטיט הנדוק לא וכתב הב"י משום דמשמע ליה להטור דא"א לומר שאם עשה כולו מטיט הנדוק שיהא כשר מדאמרינן בספ"ק דסוכה טיט הנדוק יוכיח שמצטרף למ' סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה (וכתבו רבינו לעיל סי' ג') הלכך ודאי לא על הטיט הנדוק נתכוון הרא"ש ז"ל אלא אאינך דאע"ג דלא אשכחן דשרו לעשות כל המקוה מהן אלא בשלג מיניה ילפינן לאינך דמאי שנא עכ"ל ומ"מ קשה לי דאע"פ שאין טובלין בו הרי מצטרף וה"ל לכתוב כן ובש"ע נמשך אחר הטור בזה אבל נמשך עוד אחריו שהשמיט בכאן המלח וזה תימה דהרי בטור קשיא שהשמיטו ברישא כמ"ש הב"י עצמו:

(סח) דצריך שיהא נכבש כו'. והמרדכי בס"פ במה טומנין כתב שרבינו שמחה הורה שהטובל בשלג שאינו מפושר ומחזיק מ' סאה שעלתה לו טבילה מדתנן דשלג וברד מעלין את המקוה ובלא הופשרו היא דאי בהופשרו פשיטא דהוו כמו שאר מים והר"ר אליעזר מפרש מתני' בהופשרו והא קמ"ל דאין דין שאובים עליהם וגם רבינו שמחה התיר בתחלתו ולבסוף חזר בו כי א"א שכל השלג העולה למ' סאה יגע בבשרו ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין עכ"ל וכתב הב"י וז"ל ומשמע לי דפשטא דמתני' ודברי הפוסקים לא מוכחו כלל כדברי הר"ר אליעזר דודאי בלא הופשרו מיירי דאי הופשרו פשיטא דהוי כשאר מים ופוסלים את המקוה אי שאובים נינהו דדוחק לומר שאחר שנתנן במקוה הופשרו ובהדיא תני בתוספתא עגולי שלג המשוקעים בבור הרי אלו מעלין ומשמע ודאי דבעודם עיגולים קאמר דמעלין ואע"פ שלא הופשרו ומהכא נשמע שא"צ שכל מים מ' סאה יגעו בבשרה ודלא כרבינו שמחה שמצריך כן וגם מ"ש דאין מטבילין בכיפין נראה שאין ענין לכאן דהתם שאני שהכיפין עומדין באויר אבל הכא שהשלג בקרקע ועליו שלג אחר וכן עד כמה אמות גבוה מאי שיאטא דדמיון דכיפין איכא הכא הא לא דמיא אלא לים או בריכה העמוקים מאה אמה שטובלין במים העליונים או בתחתונים ושלג נמי דכוותייהו הילכך דברי רבינו שמריה נראה בעיני ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאורייתא נגד הר"ר אליעזר ורבינו שמחה עכ"ל הב"י ולשון רמ"א דטוב להחמיר לכתחלה וכתב רבינו בתשובה כלל ל"א סי' ב' דתניא בתוספתא דטהרות מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים נימוחו כשר להקוות ומשמע מדבריו דכשר להקוות דקתני פירושו כשר לטבול בו שהוא מקוה כשר וכן פי' סמ"ג וכתב שכן לשון התוספתא בכמה מקומות וגם בתוספתא דשקלים מקוה שיש בו מ' סאה כשר להקוות עליו וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל נראה דאע"פ דלא נימוח סאה אחת משלמת למקוה שחסר סאה ומ"מ צריך שיהיה בענין שכשיהיה נימוח שיהיה שם סאה עכ"ל וכתב עוד סמ"ג על דברי השאלתות שסוברים שאם היה כל המקוה מים שאובים שהומשכה לא פוסלים ולא מטבילים בהם עד שירבו עליהם מי גשמים מ' סאה אבל אם לא הומשכו אפי' ג' לוגין מים שאובים בתחלה פוסלין את המקוה אפי' היה אח"כ מ' סאה כשרים לפי זה אומר אני דההיא תוספתא דמקוה שהגליד ונימוח כשר להקוות עליו שמדבר בענין זה להוסיף אח"כ מ' סאה גשמים וחושב הגליד ונימוח כמו שאובה שהמשיכה עכ"ל ובש"ע העתיק התוספתא כלשונה ורמ"י ז"ל פירשה כפירוש רבינו ז"ל:

(סט) והתמד עד שלא החמיץ. וכן מי הצבע כדבריש הסי' דלקמן:

(ע) חסר קורטוב. לאו דוקא כמ"ש בסוף המס' עי' סעיף מ"ה:

(עא) הדיח בה סלי זיתים וענבים ושינו את מראיו כשר. פי' הר"ש דהדחת כלים לא חשיב שנוי מראה והראב"ד כתב בספר בעלי הנפש למדנו מכאן שאין שנוי מראה פוסל עד שיתערב בו גוף המשקה והוא משנה את מראיו אבל אם שרה בו סמנים או אוכלים ונשתנו מראיו כשר שהרי הדיח בו סלי זיתים וענבים אינם פוסלים בשינוי מראה מפני שאין בהן מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סמנים בלבד ופוסלין בג' לוגין משום דמיא דציבעא מקרו וז"ל הרמב"ם בספ"ז מה"מ מקוה שנשתנה מראה מימיו מחמת עצמו ולא נפל לו דבר הרי זה כשר לא אמרו אלא שנשתנה מחמת משקה אחר ע"כ וכתב הב"י דנראה שהוא נלמד בק"ו ממי צבע ומהדיח בו סלי זיתים וענבים ושינו מראיו שהוא כשר:

(עב) ושינו את מראיו פסול. וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש נראה כי שינוי מראה אין לו שיעור אלא כל שנשתנה מראיו מכמות שהיה פסול מדלא קאמר ושינו מראיו למראה יין ועוד הא קתני בסיפא עד שיחזרו מראיהן למראה מים ועוד למדנו מכאן שאין לשינוי מראה שיעור אלא אפילו מלוג אחד נשתנו מראיו פסול עוד יש הפרש בין פסול ג' לוגין לשנוי מראה כי הג' לוגין אין פוסלין אלא בשאובים כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוחל מבית הבד שלא מתוך כלים ממאי דתני בת"כ מקוה מים ולא מקוה כל משקים פרט לשנפל לתוכו מי כבשים ומי צבעים ושנוי מראיו ודייקינן מיניה מקוה כל משקים דומיא דמקוה מים מה התם שלא בשאובים אף הכא שלא בשאובים ואפ"ה מעטינהו קרא ע"כ וכתב עוד הראב"ד וז"ל המקוה השלם אע"פ שאינו נפסל בשאובים נפסל בשינוי מראה אבל בדין המעיין שמענו שאינו נפסל בשאובים אבל בשינוי מראה לא שמענו אלא אין לנו אלא כלשון משנתינו ושלא מצינו דין המעיין משתנה אלא בב' דברים שאם עשאו כולו שאוב נפסל לגמרי ואם ריבה עליו מים שאובים נפסל מלטהר בזוחלים אבל פסול מראה אין בו עכ"ל וז"ל שער המים שבסוף ת"ה המעיין מטהר בכ"ש ומטהר אפילו נשתנו מראיו כיצד נפל שם יין או ציר או מוחל ושינו מראיו כשם שאינו נפסל במים שאובים כך אינו נפסל בשינוי מראה ולא עוד אלא אפילו המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעיין המעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהם כשם שמטהר אותו מפיסול השאובים כמו שאמרנו ע"כ:

(עג) ולא עוד אלא אפילו חזר מראיו לכמות שהוא כשר. פי' הר"ש להקוות עליו וז"ל רמ"א וכשחוזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשר ומסיים בה רמ"י ז"ל אפילו מים הראשונים שהיו בו קודם שנפלו בו הג' לוגין מים שאובים:

(עד) כאילו לא טבל. וכתב הב"י וז"ל ולכאורה משמע מינה דבכל גוונא לא עלתה לו טבילה אבל במשנה פ"ז דמקואות תנן נפל לתוכו יין או מוהל ושינו את מקצת מראיו אם אין בו מראה מים מ' סאה ה"ז לא יטבול בו משמע בהדיא שאם יש בו שיעור מ' סאה מים שלא נשתנה יכול לטבול במקום שלא נשתנה וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מה"מ וא"כ התוספתא אע"ג דמתנייא סתם צריך לפרשה דכשאין בה מראה מים מ' סאה מיתניא אבל אם יש בו מ' סאה מראה מים טובל במקוה המים וכן פירשוה הראב"ד ז"ל ורבינו שמשון ז"ל ומהתוספתא גופה הוא מוכרח לפרש כן דקתני חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו המקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל הרי בהדיא דלא פסלה אלא אותו מקום שנשתנה בלבד אבל במקום שלא נשתנה כיון דאית ביה מ' סאה כשר עכ"ל:

(עה) תניא בתוספתא נפלו לו ג' לוגין יין כאילו לא נפל וטובל בין במקום היין בין במקום המים היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טהור השיק במקום המים מקום המים טהור מקום היין לא טהור וכתבה ר"ש בפ"ז דמקואות ופי' נפלו שלשה לוגין יין שלא שינה מראיהן כאילו לא נפל וטובל בין במקום המים בין במקום היין היה שאוב והיה בו שיעור ב' מקואות או ג' והשיקו למקוה כשר כדי להכשירו לטבילה השיקו במקום היין זה וזה לא טיהר ואע"פ שיש במקום המים שיעור מקוה דשאובים נינהו ולא סלקא להו השקה שבמקום היין ע"כ:

(עו) מקוה שהיו בו מ' סאה מכוונות. כתב הר"ן שנשאל על מקוה שהוחזק להיות בו מ' סאה וטבלו נשים בתוכו ולמחרת נמדד ונמצא כשיעור מכוון והשיב כפי מה שהונחה השאלה הדבר פשוט שאינה צריכה לחזור ולטבול דהעמד מקוה על חזקתו כיון דלא אתיליד ביה ריעותא אבל אני נושא ונותן בטענת האוסר וכתב בהם שאותו המקוה פעמים שמימיו עולים פעמים מתמעטין ואני מסתפק בדבריו כי לא ידעתי אם הוא ר"ל שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות ממ' סאה ואם הוא מוחזק בכך קרוב הדבר שאין לסמוך על חזקתו הראשונה אע"פ שעכשיו ג"כ נמצא שלם וצריכה לחזור ולטבול וראיה מדגרסינן בפ' י' יוחסין אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם ואמרינן עלה נימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה והן אין מוציאין מידם בלא ראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה ש"מ ואם ש"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה נימא רב דאמר כר' נתן ושמואל דאמר כר' יעקב אמר לך רב אנא דאמרי כר' יעקב ע"כ לא קאמר ר' יעקב התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו וקי"ל כר"י וטעמא דמלתא משום דכיון דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו לא אמרינן העמד אדם זה בחזקת בריא כמו שהיה מתחלה ואע"פ שעכשיו ג"כ הוא בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אע"פ שעכשיו ג"כ נמצא בריא אין אומרים חזקה זו מבטלת חזקת ממון וה"נ אם מקוה זה הוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות ממ' סאה אין חזקתו הראשונה שהוחזק להיות בו מ' סאה מוציא הטמא מחזקתו ואיכא למימר העמד על חזקתו ואימר לא טבל ולפיכך אם הוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה צריכה לחזור ולטבול כ"ז שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטין כל כל שיעמדו על פחות ממ' סאה אע"פ שפעמים שמימיו עולים ופעמים מתמעטים א"צ לחזור ולטבול דהא איכא למימר אוקמיה אחזקתיה שהוחזק שהיה בו מ' סאה והא לא אתילידא ריעותא כלל ואע"פ שפעמים מימיו עולים ופעמים מתמעטים מה בכך ע"כ וכתב רמ"י ז"ל ואע"ג שיש חזקת האשה כנגדו שהיא בחזקת טמאה מ"מ כיון דידעינן בודאי שהמקוה היה מלא הוי כמו ס"ס ספק שמא לא נתמעט כלל ואת"ל נתמעט שמא לא נתמעט לפחות ממ' סאה לפיכך טהורה עכ"ל וכתב עוד הר"ן דמ"מ כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו מ' סאה אם לאו שאין סומכים על החזקות במקום שאפשר להתברר מדאמרינן בפ"ק דפסחים גבי משכיר בית לחבירו בי"ד דליתיה קמן דנשייליה אלמא כל היכא דאיתיה קנין שיילינן ליה עכ"ל ותנן ברפ"ב דמקואות הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל אפילו טבל ספק יש בו מ' סאה ספק אין בו ב' מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו טבל בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טמא ופסקה הרמב"ם בפ"י מה"מ ומסיים בה לפי שהטמא בחזקתו עד שיוודע שטבל כראוי והכי משמע ודאי דהא סתמא קתני ספקו טמא וה"נ בגמ' דספ"ג דגיטין אמרינן ממתני' דהכא דחלוקים עליו חביריו על ר"א בן שמוע דתנן התם דס"ל לענין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות שאם אבדו ה"ז חושש מעל"ע ותו תנן התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טמאות וה"נ מסיים בה הרמב"ם עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם וראיתי להב"י שכתב על דברי הרמב"ם בפיסקא זו שפסק כר' יוסי ואני אומר דלפום ריהטיה לא עיין ולא דק דפלוגתא דת"ק ור' יוסי בטומאה קלה כגון אכל אוכלים טמאים כו' וכך פי' הרמב"ם בפי' המשנה ור"י אומר שאפי' טומאה דרבנן העמד טמא על חזקתו והוא פשוט ומבואר במשנה עצמה גם בגמ' דפ' בכל מערבין ריש (עירובין דף ל"ו) וגדולה מזו שבחבורו כתב הרמב"ם בהדיא בד"א כשהיתה הטבילה מטומאה חמורה אבל אם טבל מטומאה קלה כו' כגון שאכל אוכלים טמאים כו' אע"פ שנסתפק לו אם טבל כו' ה"ז טהור ונמצינו למדין דאדרבה שפסק דלא כר' יוסי ורישא דבטומאה חמורה דפסק לחומרא היינו דאתיא ככ"ע הרי שהב"י לא דק בזה במשנה ולא בגמ' וגם לא עיין בחיבור הרמב"ם עצמו בזה:

(עז) ר"י אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור. ובטור פסק כמותו וכמ"ש כבר במ"י והב"י נתלבט מאד למצוא טעם לסברת הטור למה פוסק כיחידאה ונלאה למצוא טוב טעם אבל אני כבר כתבתי בס' תוס' יו"ט בס"ד בפ"ג דמקואות משנה ב' דטעמו דהטור משום דכמה משניות מוכיחות דקי"ל אפי' גוד אסיק כ"ש גוד אחית ומש"ה פסק כר' יהודה וכדסתם לן תנא בתר הכי בסגוס עבה והוי מחלוקת ואח"כ סתם אבל הרמב"ם פוסק בפי' המשנה וגם בחבורו דלא כר' יהודה ואע"ג שפוסק להא דסגוס וכבר כתבתי טעמים לחלק במ"י בשם הריב"ש והכ"מ ע"ש וכתב הב"י דאף הראב"ד פוסק דלא כר' יהודה אבל יהיב טעמא משום דלא אמרי גוד אחית:

(עח) אם היה מקצתו נוגע במים טהור. אע"פ שזבו ממנו ג' לוגין למקוה כדתניא בתוספתא הטביל את הסגוס וזבו ממנו ג' לוגין למקוה כשר:

(עט) כיצד יעשה מטבילן ומעלן דרך שוליהן. אבל הקופה והשק מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש כדתנן בפ"א דמקואות ופסקה הרמב"ם בפ"ה מהל' מקואות:

(פ) הקופץ למקוה כו'. כתוב בש"ע סימן ר"א סעיף ס"א הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור ודברים הללו כתוב בספרו הב"י סי' קצ"ח ולקוחים מהרמב"ם פ"א מהלכות מקואות (הלכה ט') ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו (שכן היא דין הטבילה לקמן סי' ל"ה) בודקים אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה ע"כ ושוב מצאתי בפי' הר"ש בפ' אחרון דמקואות שהביא לתוספתא זו שם מתני' ח' וכתב עלה פי' כופת ידיו ורגליו עכ"ל ולכן נ"ל דכופת היינו שכפותיו מקופל וכפוף ושנינו כיוצא בזה במשנה סוף פ"ח דמקואות אכתבה לקמן (בסעיף צ"ד) קפצה ידיה לא עלתה להטבילה ובברייתא זו שנה ר' חייא או ר' אושעיא דאם נכנסו כו' משום דס"ד דאפשר לומר דתעלה לה טבילה אפילו לא נכנסו המים בהם מידי דהוה אבית הסתרים דלא בעיא אלא שיהו ראויין לביאת מים כדלקמן סי' כ"ה וכיון דידיו ורגליו רגילין לכפתם תסגי ליה בראויין קמ"ל דבעינן כניסת מים ממש כך נ"ל אלא שהרמב"ם הוו ליה לכתבם בפ"ב גבי מים דחציצה וכמו בתוספתא כולה דיני חציצה שנויין אצל ברייתא זו:

(פא) ומטעם זה א"צ להגביה רגליו כו'. אם אין שם טוט כדלקמן סי' ל"ג:

(פב) אפי' חבילי עצים כו'. וכתב הר"ש דלרבותא נקט חבילי עצים לומר דלא מבעיא אבנים אבל כו' וכתב הרשב"א בתשובה דדוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפ' חומר בקדש ע"כ ובש"ע סעיף ס"ו כתב כדבריו וצריך לי עיון דמ"ש מהא דלעיל סי' י"ב דמסיק רבינו דמבטלין הזחילה ע"י כלים ובש"ע סעיף נ' כתב ג"כ לסברתו של רבינו בההיא וצ"ע:

(פג) כדי שיתפחו מימיו. ויעלו כשיעור זרת למעלה מטיבורה וכבר כתבתי בזה בסוף המסכת לעיל בסעיף מ"ד דאם אין מקוה אחרת וא"א לתקן אפילו צריכה להשתטח על פניה טובלת וע"ש:

(פד) מחט שהיא נתונה כו'. תמיהה פליאה בעיני שבעלי הש"ע השמיטו לדין זה וגם רמ"י ז"ל לא הזכירו:

(פה) לא בנתר. כבר כתבתי במ"י בשם הב"י שהוא הנקרא בלע"ז גירד"א וכתב עוד דלפי זה הנשים שנוהגות להוליך גירד"א למרחץ לחוף בו ראשן יש למחות בידן שלא יעשו כן ביום טבילה וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה שהוא מוחה ביד הנשים הנזהרות לחוף ראשן בגירד"א מהטעם הנזכר אע"פ שהר"ד דוראן ז"ל היה אומר שנתר אינו גירד"א הוא ז"ל הכריע שהוא גירד"א:

(פו) מקטף מזיא. פירש"י מסתבך וכתב הטור שכן אסור כל שאר דברים המסבכין השער וכתב הב"י דמהר"י קולן לא כתב כן בשורש קנ"ט שכתב שהדעת מכרעת דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים ומתוך כך התיר לאשה שהוזהרה מפי הרופאים שלא תחוף ראשה במים שיכולה לחוף ביין ולא חיישי' לסיבוך או משרי מזיא ועוד דכן הוא לכאורה דאם דוקא מים ולא שאר משקין א"כ הל"ל אשה לא תחוף אלא במיא חמימא הלכך משמע קצת דה"ה בשאר משקים הצלולים כגון יין וכיוצא בו מיהו כתב עוד דמ"מ נכון והגון הוא שמקודם שתבא האשה לידי מעשה שתבדוק ותנסה לחוף ראשה ביין ותראה האם יסתבך או ישתבר או יתקשה השער ע"י רחיצת היין יותר ממה שרגיל לעשוק ע"י רחיצת המים ואם תנסה ג"פ ותרגיש ותראה שאין היין גורם א' מכל אלו יותר מן המים אז תוכל לסמוך ולעשות מעשה וגם נכון הוא שתשאל לאותם רופאים שהזהירו על רחיצת ראשה במים האם טבע היין חם לסבך או לשבר או להקשות השער יותר מטבע המים החמים ובכל מקום מצינו שסמכו חכמים על דברי הרופאים לענין דיני שבת וגם לענין חולה ביה"כ ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים עובדי כוכבים להאכילם ע"כ אבל רמ"א בהג"ה כתב להתירא דמהרי"ק שע"י נסיון ורופאים אע"פ שבפנים כתוב לדברי הטור ולא הגיה אותן כחולק ונ"ל לפי שסובר דאפשר שאף הטור מודה בנסיון או בשאלת הרופאים וכתב עוד מהרי"ק בשורש קנ"ט שהדעת מכרעת דחפיפה בנתר ואהל ומים קרים שאסרו אינו אלא לרווחא דמילתא אבל בדיעבד אם חפפה בנתר או באהל או במים קרים וראתה ועיינה יפה בשערה שאינו נקשר ולא מסובך זה בזה גם לא נקטף סברא דבדיעבד שרי ע"כ וגם זה כתב רמ"א ז"ל ותלמידו רמ"י ז"ל התחכם להתיר בנתר ואהל ע"י נסיון ג"פ ולא דבר נכונה שלא התיר מהרי"ק אלא בדברים שלא הוזכרו בגמ' ומה שהתיר בנתר ודכותיה בדיעבד לא להתירו אחר כך לכתחלה כשניסה ג"פ דזה לא יצא מפיו מעולם:

(פז) אלמא מדמי חמי חמה לחמין. אע"פ שכתבתי במ"י שאין ראיה גמורה ומיהו כתב בב"י דאף הרמב"ם והרשב"א כתבו דבחמי חמה יכולה לחוף:

(פח) שתהא אשה מדיחה בשעת טבילה קמטיה במים. ובסוף הלכות יתבאר דנהגו כן בכל הגוף:

(פט) במים. וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ט דנראה דבמים דוקא קאמר מדלא קאמר שתהא אשה מדחת קמטיה סתם ולמה ליה למנקט במים אלא נראה דיין ושאר משקים בשאר לכלכותו בתוך הקמט ישאר שם כתם היין או המשקה ההוא ומש"ה נקט במים ע"כ:

(צ) מקום הראוי לביאת המים בעינן. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות אספלנית מלוגמא ורטייה שעל בית הסתרים חוצצין אע"פ שא"צ שיכנסו בהם המים צריכים שיהיו ראוים ולא יהא דבר חוצץ וכתב הב"י דהוא מדתניא בתוספתא פ"ח אספלנית מלוגמא ורטייה שעל בית הסתרים רבי אומר חוצץ רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חוצץ ופסק כרבי משום דהא דטעמא דר"י בר יהודה לאו משום דס"ל דאספלנית מלוגמא ורטייה לא מהדקי דא"כ מ"ט דר' ודוחק לומר דבהכי פליגי דמר סבר מהדק ומר סבר לא מהדק אלא ודאי תרוייהו סברי דמהדק וטעמא דר' יוסי בר יהודה היינו משום דכיון דבית הסתרים לא בעו ביאת מים ה"נ לא בעו שיהו ראוים לביאת מים ורבי סבר דבעינן שיהיו ראוים לביאת מים וכדרבי זירא בכל הראוי לבילה כדאיתא בפ"ק דקידושין ובפ' תינוקת ומשמע התם דהלכה כוותיה ובהדיא תנן בפ"ט דמקואות דרטייה שע"ג המכה חוצצת ע"כ וכתב עוד הרמב"ם בפ' הנזכר נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה חוצצים ומסיק הב"י דאע"ג דבתוספתא תניא בפ"ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר"ע אומר אינו חוצץ מפני שהוא כבית הסתרים ר"ע בשטת ר"י בר יהודה אמרה דסבר דאף ראויה לביאת המים לא בעינן ולא קי"ל כוותיה ע"כ וכתוב בשערי דורא הלכות נדה וז"ל אשה צריכה להטיל מים קודם שטובלת אם היא צריכה כדמסיק ביוצא דופן גבי זבה שנעקרו מימי רגליה כו' וירדה וטבלה מהו תיקו וגם יש לבדוק ולנסות את עצמה במקום גדולים ובמקום קטנים ולהסיר הצואה שבחוטם עכ"ל וכתוב שם בהג"ה וז"ל כתב רבינו עובדיה בצפנת פענת בשם ראב"ן האשה שטבלה ולא הטילה מים תחלה לא עלתה לה טבילה דבעי רבא זבה שנעקרו מימי רגליה וטבלה מהו ולא איפשיטא וספיקא דאורייתא לחומרא וכתבתי לו תמיה בעיני אם יצא זה מפי גאוני העולם דבעיא היא לענין טהרות משום מעיינות הזב אינה נאסרת לבעלה (כלומר דמגעה במעיינות הזב אינה אוסרת לבעלה) ואי משום שצריכה לעצור עצמה ולא יהא אותו מקום ראוי לביאת מים מידי דהוה אקמצה שפתיה וזה אין ראיה מאותה בעיא דלא בהכי איירי עכ"ל הגה"ה:

(צא) ונמצא עצם בין שיניה. ולקמן סי' ל"ח כתב רבינו דצריכה לחוץ בין שיניה ועיין בסוף סעיף דלקמן:

(צב) גרסי' בפ' תינוקת טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה א"צ לחוף ולטבול מאי בינייהו למסמך לחפיפה טבילה למיחף ביממא ולמיטבל בליליא ופירש"י איכא בינייהו כו' ללישנא קמא בעיא סמוך לחפיפה טבילה ע"כ ונראה דלא גרסי' (אלא) הא דלמיחף ביממא כו' וכן הרי"ף והר"ן לא גרסי ליה ומ"ה כתב הר"ן דאיכא דגרסי ליה וכמו שאכתוב לשונו בזה בסמוך ותו איכא בגירסת הרי"ף והר"ן דגירסתם מהופכת דבלישנא קמא גרסי אם באותו היום ובלישנא בתרא גרסי אם סמוך וכתב הר"ן וקי"ל כלישנא בתרא דסמוך לחפיפה טבילה כדאיפסיקא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה וכתב עוד הר"ן דאיכא דגרסי איכא בינייהו מיחף ביממא ומיטבל בליליא כלומר דללישנא קמא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בליליא כשלא נמצא עליה דבר חוצץ א"צ לחוף ולטבול דהא דאמרי' ואם לאו צריך לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לאו הכי א"צ לחוף ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריך לחזור ולטבול אע"ג דבדלא אפשר שרינן לקמן עכ"ל. וכמה הוא סמוך כתב הרשב"א בת"ה הקצר עונה שבאותה עונה שחפפה טבלה וז"ל בארוך ומאי סמוך בו ביום שע"י כן נזהרת בחפיפתה יותר כ"כ הרז"ה ע"כ ותניא בפ"ק דחולין דף י' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו כלומר אחר טבילה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והקשו התוס' מברייתא זו אהא דאמר רבא אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ותירצו דההיא דחולין בשלא טבל סמוך לחפיפה ואע"פ שתירצו תירוצים אחרים כ' הב"י שהרשב"א תפס תירוץ זה עיקר ולפיכך כתב בפ"ק דחולין על אותה ברייתא ומיירי כגון שחפף קודם טבילה דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל כדגרסי' בפ' תינוקת טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ע"כ אבל הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות מקואות טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אין צריכה לחוף פעם שנייה אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שניה ולטבול ובסוף הפ' כתב מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בודאי שלא היה זה עלי קודם הטבילה הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שידע בודאי שטהור עכ"ל וכתב הב"י דנראה שהוא מפרש ההיא ברייתא דחולין כפשטה דלא מפלגא בין אם סמוך לחפיפה טבלה לאם לא טבלה סמוך לחפיפה בכל גוונא לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם טבילה ורבא דפ' תינוקת דמפליג בין טבלה סמוך לחפיפה ללא טבלה סמוך לחפיפה לא לפטרה מטבילה שניה אלא לפטרה מחפיפה שניה בלבד הוא דאתא ומפרש אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול דהיינו לומר דאין צריך תרתי חפיפה וטבילה דבטבילה לחודה סגי לה אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ונראה ג"כ דגריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה עכ"ל ומעתה ברירא מילתא דבש"ע שכתב בסי' קצ"ט סעיף י"א בד"א בשלא נתעסקה באותו מין כו' דלא קאי אליבא דהרמב"ם שהזכיר לעיל בסעיף י' ואע"פ שלא פירש סמך על המבין וכתב עוד הרשב"א וז"ל חפפה ועיינה עצמה בחול (וכ"ש ביו"ט כך כתב רמ"א בהגהותיו) ביום וטבלה בערב או למחרתו (פי' בערב) שלא טבלה סמוך לחפיפתה עלתה לה טבילה בדיעבד אע"פ שלא היה חפיפה ובדיקה סמוך לטבילה אבל אם לא חפפה כלל לא עלתה טבילה אע"פ שעיינה עצמה בגופה ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשורה אפ"ה לא עלתה לה טבילה שאני אומר שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרק ואצ"ל אם חפפה במקום שער ולא עיינה שאר הגוף שלא עלתה לה הטבילה אע"פ שלא מצאה עליה דבר החוצץ ע"כ והראב"ד כתב בספר בעלי הנפש גבי עובדא דשפחת בית רבי וז"ל מהא שמעינן שאם לא הדיחה בית הקמטים ובית הסתרים שלה ונמצא בהן דבר חוצץ שלא עלתה לה טבילה ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ אע"פ שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף ולחפיפת הראש והא שפחתו של רבי לא בדקה את שיניה קודם טבילה ואפ"ה טעמא דנמצא עצם בין שיניה הצריכה טבילה אחרת הא לאו הכי לא ע"כ ויראה דטעמא דכיון דבית הסתרים הם ואין המים באין שם אין כאן חששא דאימא ברדיוני נפל וכיוצא בזה דיותר היה ראוי שיפול בשעת הטבילה שנפתחו קצת בית הסתרים כדלקמן וכ"כ רמ"י ז"ל בסי' קנ"ח סעיף כ"ה וכתב עוד הראב"ד וז"ל ותו שמעינן משפחתו של רבי שצריכה אשה לבדוק בין שיניה משום עצם או משום בשר מהודק או שום דבר אחר והיכא דלא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שאכלה או שנתעסקה בכתמים ובתבשילין ואח"כ בדקה ומצאה עצם או דבר חוצץ בין סתריה מסתברא דכה"ג לקולא תלינן בהו ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה הואיל ואין צריכין שיבא בהן מים עכ"ל:

(צג) גרה שנתנה מעות בפיה. וה"ה לדבר אחר אלא אורחא דמלתא נקט וכ"כ רמ"י וכתב עוד שאע"פ שסגרה פיה בסגירה בעלמא שלא יפול ממנו עלתה לה טבילה שהרי המעות או הד"א אינו מהודק שם וראוי לביאת מים הוי וסגירת הפה בעצמה שלא יפול אותו הדבר מתוכו לא חשיב כמו קריצת שפתיה דקרצה שפתותיה פירושו שהדביקן ודחקתן זו על זו ביותר אבל הדיבוק בעלמא אינה פוסלת טבילתה ע"כ:

(צד) קפצה ידה. עיין מ"ש בזה לעיל סעיף פ':

(צה) קרצה שפתותיה. כתב הר"ש ב' פירושים והפי' הב' שהוא לשון דוחק כו'. וכ"כ רבינו בהל' נדה בקיצור וכ"כ הב"י שכ"כ ג"כ בפירושיו למשנה דמקואות ושגם רבינו שמשון בסוף מסכת מקואות הסכים דדבריו האחרונים עיקר ועיין סעיף קל"ח:

(צו) האוחז באדם ובכלים כו'. וכתב הרמב"ם בריש הל' מקואות האומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה וכתב הב"י שהיא תוספתא בפ"ה דמקואות ונראה דמיירי במקוה שאין בו אלא מ' סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו ממנו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו וכההיא דהקופץ לתוך המקוה והטובל פעמים במקוה (דלעיל סי' כ"א) וכך הם שנוים בתוספתא ובדברי הרמב"ם סמוכים לדין זה משמע דכולהו בחד גוונא מיירי ומחד טעמא אתמר בהן דהוי מגונה ובלשון הזה שנויה במסכת דרך ארץ זוטא פ"ז אל יאמר אדם דרוס ידך עלי בבית המרחץ והאומר דרוס ידך עלי בבית המרחץ אינו יוצא כשהוא שלם בד"א במים מועטים אבל במים מרובים הרי זה משובח:

(צז) ר"ש אומר ירפה וכו'. והרמב"ם בפי' המשנה כתב דאין הלכה כמותו וכן בחיבורו פ"ב מהלכות מקואות כתב שאע"פ שריפה ידיו עד שבאו המים בהם הרי הוא בטומאתו גזירה שמא לא ירפה אבל הרשב"א כתב בת"ה דרפתה ידיה עד שבאו בה המים דיראה לו שעלתה לה טבילה במכ"ש מהדיחה ידיה כו' יש מרבותי שהורו שלא עלתה לה טבילה גזירה שמא לא תרפה ולא יראה לי כן שלא גזרו בטבעות הרפויים משום דחוקים ובטבילת העבדים אמרו בקולר שבצואר הרפוי אינו חוצץ ע"כ וכתב הב"י דאפשר שהוא מפרש דר"ש אהדיח ידיה במים פליג דת"ק מטהר אפילו לא רפתה ידיה ור"ש מטמא אא"כ רפתה ידיה ולית הלכתא כוותיה אבל בלא הדיח ידיה לא איירי ר"ש ומסתבר דטהורה במכ"ש דהדיח ידיה שהיא טהורה אפילו הדקה ידיה כנ"ל לדעת הרשב"א דדוחק לומר שהוא סובר ג"כ דר"ש אלא הדיח ידיו קאי ופוסק הלכה כר"ש כדמשמע מדברי רבינו ירוחם שבעלי סברת הרשב"א סוברים כן וצ"ע בת"ה הארוך עכ"ל וכתב הטור דכדברי הרשב"א מסתברא וראיתי לרמ"א ז"ל שכתב בסי' ק"ך סעיף ב' אטבילת כלים דצריך שילחלח ידיו במי מקוה אבל לא במים תלושים והייתי סבור דה"ה ודאי באדם נמי דמ"ש אלא דק"ל בין בכלים בין באדם אמאי בתלושים לא וכי לא מתכשרו בחיבורם למקוה ומצאתי בד"מ דדברים הללו למדם מהמרדכי דסוף מס' ע"ז שכתב שם וז"ל הורה מהר"ם שיש לאדם ליזהר אם יטבול לזכוכית מלא מים ויתנהו בדלי מלא מים והדלי שוקע בבור שלא יושיבוהו על שוליו פן יהיה חציצה מחמת כובדו של כלי וחוצץ כדאמרי' פ' חומר בקדש אלא יטהו על צדו ויתגלגל הנה והנה בתוך הדלי בבור ואין להקשות מ"ש מפרסת רגל אדם העומד בקרקע במקוה ואין חוצץ משום דאמרינן שהמים באים לשם טרם יתן רגלו בארץ כדתנן פ"ז הטביל בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעת בטיט העבה כשרה מפני שהמים מקדימין די"ל דוקא במקוה שלם שהם מחוברים אבל כשנותן הזכוכית בדלי אפילו מלא מים אינה מועיל כי הם תלושין עכ"ל ולי קשיא על דברי המרדכי עצמו הא דהקשתי דודאי כשבאים לתוך המקוה דנעשו מחוברים ומתכשרו עיין לעיל סעיף נ"ח ונ"ט וגם במ"י סי' כ"א וסי' ל"ג ולקמן בדברי רבינו סי' ל' שמצריך לכלי שפיו צר למלאותו מים תחלה וצריך לי עיון:

(צח) חוטי צמר וחוטי פשתן. מפורשים בדברי רבינו בפ' במה אשה סי' ה':

(צט) קלקי הלב והזקן. עיין סי' ס"ו:

(ק) טיט היון וכו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ב מה"מ טיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה כל אלו חוצצין ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ ע"כ וכ"כ סמ"ג וכתב ב"י דהכי מסתברא דכל טיט שנתייבש על הבשר פשיטא שהוא חוצץ דבכניסתו במים אינו נמחה ונעקר משם עד שישפשפנו וג' טיטים הללו אפילו עודם לחים הם מדובקים מאד שאף ע"י שפשוף עם המים אינם עוברים עד שישפשפם הרבה וכך אנו רואים שיש מיני טיטים שהם נדבקים בענין זה ע"כ וכתב עוד דתנן בפ"ט דמקואות בסמוך להך משנה ר' יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקא וכתבו המפרשים בשם הערוך דשל מרקא הוא טיט שמערבים בו דברים אחרים לחזקו כדכתיב תמרוקי הנשים והוא שיער של צאן וי"א טיט מתוקן לעושי כלי חרס שרוי בלובן ביצה לתקן בו כלים שנסדקו ואין מים ממחהו והרשב"א פסק בת"ה בדיני נט"י דטיט שמערבין בו לובן ביצה חוצץ ולכאורה יש לתמוה דנראה דפסק כיחידאה ונ"ל שהוא ז"ל סובר דבהא כ"ע ל"פ שהרי הוא דבר הנראה לעינים שהוא נדבק יותר מכל טיטין שבעולם אלא שת"ק לא היה מונה אותו בכלל הג' טיטין ור' יוסי היה מונה אותו ומוציא תחתיו טיט היוצרים עכ"ל הב"י וכתב המרדכי בשם הרא"ם אם היא טובלת בטיט צלול שפרה שוחה ושותה אע"פ שהטיט דבוק בבשרה והיא אינה מקפדת אינו חוצץ אם היא מקפדת חוצץ אף במעוט וכן מצאתי בתשובת הר"ר אליעזר מוורדון והוא ברוקח ועיין בסעיף קי"ט:

(קא) פעמים נדבקים שערות האדם זה בזה מחמת רוב זיעה כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות היתה בו שערה א' או שתים חוץ למכה וראשה מודבק למכה וכו' או שהיו ב' שערות ראשם מודבק בטיט או בצואה או שהיו ב' שערות בריסי עיניו מלמטה ונקבן והוציאן בריסי עיניו מלמעלה הרי אלו חוצצין ודברים אלו שנוים בתוספתא פ"ח ובכלבו כתוב היו שתי שערות בריסי עיניו שלמטה מדובקים בריסי עיניו שלמעלה הרי אלו חוצצין וכתב הרוקח סי' שע"ו וז"ל נראה מין כינים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק בבשר שצריך להסיר ע"י חמין ולגורדן בצפורן למטה בשעת טבילה אבל אם אינו יכול להסירן הוי כטיט שתחת הצפורן או בצק מועט שאינו מקפיד אבל בטבילה הם מסירים משום חומרא פר"ח גם בטבילה אינו חוצץ דבר תורה ע"כ:

(קב) והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין כו'. אבל התוספות כתבו לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבתוך העין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח והכי משמע בפ"ט דמקואות דגבי אלו חוצצין קתני לפלוף שחוץ לעין וגבי שאין חוצצין קתני לפלוף שבעין ולא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו (בין) בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע"כ וכתב הב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דמקואות שכתב תחלה דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ ואח"כ כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה עכ"ל משמע בהדיא דברישא מיירי בלח ומש"ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפי' בתוך העין נמי חוצץ ע"כ:

(קג) ריר היוצא כו'. אבל דם יתבאר בסי' דלקמן והרמב"ם בפ"ב מה"מ כתב וז"ל שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך ג' ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג' ימים חוצץ מפני שהדם חופה שם כגלד שע"ג המכה ע"כ אע"פ שהראב"ד השיגו דג' ימים למה והלא דבר הנראה לעינים אם הגלידה אם לא ומאן לימא לן דשריטות דומות לריבדא כו' כבר הליץ בעדו הב"י די"ל דהרמב"ם אינו מפרש ריבדא וינטוש"א אלא שריטה וא"נ דמפרש וינטוש"א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות הנעשית ע"י וינטוש"א ג' ימים ולא אפי' חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות ובגמ' נקט ריבדא לאו דוקא אבל אורחא דמלתא נקט עכ"ל:

(קד) לכלוך הזיעה מתיבשת כו'. לאפוקי כשלא נתיבשה דאינה חוצצת כדלקמן:

(קה) השירים והנזמים וכו'. וכתב הטור שכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר ולמד כן מהתוספתא כתבה הר"ש בפ"ט דמקואות וז"ל ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא מיטמאין ולא מטמאין חוץ מקרום שע"ג המכה והאגד שע"ג המכה וקשקשים שע"ג השבר והשירים והנזמים והטבעות והקטלאות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין ואע"פ שהר"ש פי' דהרישא עד השירים והנזמים לא מיירי בדיני חציצה אלא להוציא ולהביא הטומאה בזב וטהור ומשירים וטבעת ואילך מיירי בדיני חציצה וגם נראה שכך דעת רבינו מדלא הביאה אלא מהשירים ואילך מ"מ פסק כן הטור דהא איכא למימר דאע"ג דבתוספתא אינם שנוים לענין חציצה מ"מ נוכל ללמוד עליהם שכך הדין מהשירים והנזמים כ"כ הב"י בסי' קצ"ח:

(קו) דם יבש שעל המכה. וריר היוצא מהמכה נתבאר בסי' דלעיל וכתב הרמב"ם בפ"ב מה"מ דם שנסרך בבשר אפילו לח חוצץ וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל סמ"ג סימן רמ"ח כל השרפים בין לחים בין יבשים חוצצין מפני שהן לכלוך הפירות פי' ודרך בני אדם להקפיד עליהם וה"ה בדם שנסרך בבשר שאפילו לח חוצץ מטעם זה וכ"כ רבינו משה אמנם בפ' כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה לח הוא ולא הוי חציצה אלמא אף בבשר לח אינו חוצץ ע"כ ועי' סעיף ק"ט:

(קז) הדיו כו'. עי' לקמן סעיף קכ"א:

(קח) ושרף התאנים. והרמב"ם הוסיף שרף התות:

(קט) לחים אינם חוצצין. ומסיימת התוספתא ושאר כל השרפים בין לחים בין יבשים חוצצין מפני שהן שטף לכלוכי פירות והעתיקה הר"ש בפ"ט דמקואות ופסקה הרמב"ם ע"כ וכן רבינו ירוחם ועי' סעיף ק"ו:

(קי) וראיתי בתוספתא הכחול שחוץ לעין. ועי' לקמן סי' ל"ד:

(קיא) ואלו שאין חוצצין קלקי כו'. וכתב המרדכי בסוף הל' נדה שפי' הראבי"ה דאותן נשים שיש להן וואלקאנטרס (שקורין מרלאקי"ן) בשערות שנעשה להם בלילות מחמת שד וסכנת נפשות לגלחן דלא חייצי כיון דלא מהדקי טובא זה בזה הוי כבלוע ובית הסתרים דלא מיטמי וכיון דלא מיטמי לא חייצי ועוד דקי"ל ג' נימות קשורות אינן חוצצין אפילו לא חשבת להו כבלוע ובית הסתרים לא הוי כחתיכה אחת כיון דג' נימין אינן חוצצין משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא כ"ש שערות טובא וכיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי כדאמרי' בפ' הערל עובר היינו רביתיה אע"ג דלאו ירך אמו הוא ע"כ:

(קיב) לכלוכי צואה שעל בשרו. מחמת זיעה כ"כ הטור והוא שלא נתייבש דבנתייבש נתבאר לעיל דחוצץ:

(קיג) שלא כנגד הבשר. ופי' הר"ש זה שהצפורן עודף על הבשר ומסיים הטור ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים לטול צפרניהן בשעת טבילה וכ"כ רבינו לקמן בסי' ל"ה וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות אשה שיש לה נפח על מקום הצפורן ולא היתה יכולה לא לחתוך ולא לחטט אם נפוחה כל כך שאין הטיט נראה שתחת הצפורן אינו חוצץ ואם לאו חוצץ ולמד כן מדתניא גבי חץ התחוב באדם (בסימן דלקמן) שאם אינו נראה אינו חוצץ וכתב עוד בשם הראבי"ה שכתב בשם הגאונים דצפורן עצמו אין חוצץ ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום דהצפורן הוי מגוף אדם עכ"ל וכתב הב"י שכן כתב סה"ת גם כן וכתוב בהגהת שערי דורא אם שכחה ולא נטלה צפרניה קודם טבילה אינה חוצצת בלבד שלא יהא בתוכם טיט מ"מ טוב להחמיר ותטבול פעם שניה משום דא"א שלא תהא בתוכם טיט ע"כ כתב רמ"א דכן נוהגים ואפילו בצפורן א' שנשאר בידה וטבלה מצריכים אותה טבילה אחרת וכתב בש"ד דאשה לא תתקן נרות של שעוה ולא תתעסק בבצק בערב יום טבילתה פן תדבק בה:

(קיד) האבר והבשר המדולדלים באדם. וכתב סמ"ג בסי' רמ"ה וז"ל השיב ר"י כי יבלת בכל מקום שתהיה בגוף ותבלול בעין אינם חוצצין שהם בטלי בגוף וכן תלתלים של בשר וכיוצא בהם ויתרת אפילו עומדת ליחתך ואבר ובשר המדולדלין באדם שנינו שאינן חוצצין ואפי' עומדין ליחתך עכ"ל כתב הב"י דנראה שהיה גורס בתוספתא אבר ובשר המדולדלין באדם אינם חוצצין ע"כ ורמ"א כתב בהגהותיו יבלת או יתרת ואינן מדולדלים אינם חוצצין נראה שהוא גורס כן בסמ"ג ליישבו עם גירסתינו שבתוספתא:

(קטו) ר' יונתן אומר צפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת. ופסק כוותיה בטור סי' קצ"ח וכתב דפירשה מיעוטה חוצצת לפי שסובר דהא דקאמר רובה אינה חוצצת דוקא קאמר וללמד על מתני' דקתני צפורן המדולדלת קאתי ומפרש דהא דתנן אינה חוצצת היינו דוקא בפירשה רובה ולא בפירשה מיעוטה וסובר הטור דליכא מאן דפליג עליה ולפרושי מתני' הוא דקאתי וכדכתבתי וטעמא לדברי ר' יונתן מפורש במ"י בס"ד:

(קטז) ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת. ונראה ודאי דהלכה כר' יוחנן לגבי רבה בר בר חנה שהיה תלמידו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות וכך פסק סמ"ג וכן נראה שהוא דעת הטור ותמה הב"י על הרשב"א ורבינו ירוחם שפסקו כרבה בר בר חנה ונדחק ליישבם ואין להאריך בזה ועי' עוד בסעיף קכ"ד:

(קיז) פי' אם היו רוב שערותיה כו'. וכתב הב"י דדבר פשוט הוא דדוקא במקפדת עליו או שהם הרבה כ"כ השערות הקשורים באותו ענין שדרך האשה להקפיד בכך אבל אם אינם כ"כ שדרך האשה להקפיד עליהם אינם חוצצים ומיהו היכא דהיא מקפדת ואין דרך שאר נשים להקפיד בכך ספוקי מספקא לי ונראה שהוא פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א ז"ל עכ"ל ובסמוך סעיף קי"ט יתבאר בס"ד וכתב עוד הב"י שאם רוב שערה קשור נימא נימא ואינה מקפדת עליו וגם אין דרך הנשים להקפיד עליו יתבאר לקמן (בסעיף קי"ט) דמחלוקת הפוסקים הוא די"א דכיון דליכא רוב הגוף אינו חוצץ ורוב הפוסקים הסכימו שהשיער נדון לעצמו וכיון דאיכא רוב שיער אע"ג דליכא רוב גוף חוצץ ע"כ וכתבתי טעמם ב"י:

(קיח) כל אחת ואחת לבדה. וכתב הב"י דמיהת נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דהלכות מקואות דאם שנים מקושרות זו עם זו אחת אל אחת דכחד חשיבי שכתב וז"ל שתי שערות או יותר שהיו קשורים כאחד קשר אחד אין חוצצין ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה ע"כ והשתא מה לי נימא הקשורה בעצמה לקשורה עם חברתה וכ"כ הרשב"א בת"ה שאם הן קשורות אחת אל אחת חוצץ ומבואר בדבריו שהוא מטעם נימא אחת קשורה דאמר רבה בר בר חנה וכן הם דברי הר"ן דבקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחברתה חוצצין עכ"ל הב"י וכן מוכח ג"כ מלשון הקצור שכתב בזה הלשון שנים שנים אינו חוצץ:

(קיט) א"ר יוחנן דבר תורה רובו דקפיד עליו חוצץ. פירש"י רובו רוב שערו וכו'. וכתב רבינו בפ' כל הבשר סימן ט"ו דאע"פ דלרש"י דוקא בשער ולא בבשר א"א לומר כן כמו שהוכיח רבינו תם מההיא דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ותנא נמי רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ"ל וכתב ב"י שכן דעת הרמב"ם בפ"א מהל' מקואות ושכן נראה שהוא דעת הרשב"א ובסמוך לעיל וכן בסי' דלעיל נתבאר דכל שמקפדת בשום פעם אע"פ שאינה מקפדת בשעת טבילה כו' וכתב הטור ר"ס קצ"ח או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד בכך חוצץ וכתב ב"י כלומר שבטלה דעתה אצל כל אדם דאל"כ נתת דבריך לשיעורים וכך פסק הרשב"א בת"ה שכל שרובן מקפידות חוצץ אפילו במי שאינה מקפדת ע"כ וכן פסק רבינו ירוחם ודעת הרמב"ם בזה יתבאר בסמוך וכתב רמ"א בשם הגהות שערי דורא לכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים גזירה אטו דברים החוצצים ופי' רמ"י ז"ל דאין זו גזירה לגזירה דהלכתא אדיעבד נאמרה וכיון דחציצת רוב ואינו מקפיד גזרו אפילו בדיעבד גזרינן לכתחלה אפילו בדברים שאינם חוצצין ואין זו אלא חדא גזירה ע"כ והוא דוחק וכתב עוד הב"י וז"ל והיכא דרובן אינן מקפידות וזו מקפדת מספקא לי ונראה דהוא פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א שהרמב"ם כתב בפ"ב מהל' מקואות שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה ע"כ והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד בקשירת שיער א' ואפ"ה כתב דאם זו מקפדת חוצץ וכן נראה שהוא דעת הטור שכתב גבי צואה ובצק שתחת הצפורן ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ ע"כ משמע מדבריו בהדיא שמי שמקפיד עליו חוצץ ואע"פ שאין דרך בני אדם להקפיד בכך אבל מדברי הרשב"א אינו נראה כך שכתב בת"ה היו שערות ראשה קשורות זו בזו אם הן קשורות אחת אל אחת ויש בהם הרבה קשורים כן עד שדרך האשה להקפיד בכך הרי אלו חוצצין ע"כ הרי שתלה הדבר בדרך האשה להקפיד ולא תלה הדבר בקפידתה של זו ובדברי הרמב"ם שכתבתי יש לדון דמשמע דלא תלה הדבר אלא בקפידתה של זו אבל אם אינה מקפדת אע"פ שדרך שאר נשים להקפיד לא חייץ דבתר דידה אזלינן בין להקל בין להחמיר ושלא כדברי הרשב"א ורבינו ירוחם שכתבתי בסמוך וצ"ע עכ"ד הב"י וכן בטור א"ח סי' קס"א הניח ג"כ בצ"ע הא דרובן אין מקפידות והוא מקפיד אע"פ שלא הזכיר שם לא דברי הרמב"ם ולא דברי הרשב"א אבל ראיתי דלהמרדכי בשם הרא"ם מפשיט פשיטא ליה דאע"פ דרוב אינן מקפידין אם היא מקפדת הויא חציצה והיינו הא דכתבתי בשמו בסוף סעיף ק' ואלו הן תחלת דבריו כתב הרא"ם הא דתנן הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין הקפדה הוא שעל יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לחין אין מקפידין אבל אי מקפיד אפילו לח חוצץ אם היא טובלת בטיט צלול שפרה שותה ושותה וכו' כדכתבתי לעיל וגם הב"י הביאו בסי' קצ"ח גבי דיו וחלב כו':

(קכ) ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא. וכתב הרוקח סי' שע"ו דנראה שאם אשה נגעה ביורה או בקדירה ונתפחמה מעט זה אינו קפידא אע"פ שמעט נדבק לבשר כהא דתניא בתוספתא קומקומס מלא פחמים והטבילו טמא פי' מפני השחרורית לפי שהוא מקפיד אבל דבר מועט אינו חוצץ דדמי להא דאמר בזבחים דם שע"ג הבגד חוצץ ואם היה טבח אינו חוצץ וכן מוכר רבב אינו חוצץ ע"כ:

(קכא) כיון שדרכה בכך כו'. ואע"ג דבשאר נשים שאינן צובעות דרכן להקפיד ולעיל בסעיף קי"ט כתב דכל שדרך הנשים להקפיד בו אע"פ שזו אינה מקפדת חוצץ כתב הב"י דשאני הכא דגם שאר נשים שהם בני אותו אומנות אינם מקפידות וה"ה והוא הטעם לטבח ורבב דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותו אומנות לא קפדי לא חייץ ע"כ ורבינו שלא חש לפרש ידיה צבועות נראה דאף אם עלו לה רשמים צבועים בפניה נמי דאינה מקפדת אלא דנקט דבר ההוה ועוד דבידיה רגיל להיות צבועין על פני כולם והטור דקדק לכתוב וידיו צבועות ולשון רבינו ירוחם על ידיה או על בשרה וכתב רבינו ירוחם שכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת כך הסכימו המפרשים ע"כ ונלמד ג"כ מהא דפ' דם חטאת דרישא דמלתא דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ וכמ"ש בסוף הסעיף דלעיל ויראה לי ג"כ דמי שהוא סופר וכותב תמיד וידיו מלוכלכות בדיו דג"כ אינו חוצץ ואע"ג דהרשב"א ורבינו ירוחם מחלקים בין צבע לדיו דדיו יש בו ממשות כמ"ש בב"י היינו לגבי טעמא דבצבע שאינו אלא חזותא בעלמא אבל במי שאומנתו בכך אין לחלק בזה דודאי אין בו יותר ממשות מדם ורבב:

(קכב) נדה יכולה לטבול בבגדיה כו'. כבר כתבתי במ"י דמשמע אף לכתחלה וכתבתי יישוב על לשונו של רבינו דבפ' במה אשה דהתם כתב דצריכה לפשוט בגדיה ודמ"מ בקצור הל' נדה שלו כתב דתפשוט בגדיה והרמב"ם בפ"א מה"מ כתב וז"ל כל הטובל צריך שיטביל כל גופו כשהוא ערום כו' וכתב עוד שם כל הטמאים שנטבלו בבגדיהם עלתה להם טבילה מפני שהמים באים בהם ואינם חוצצים וכן הנדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה ע"כ וזה הלשון העתיק הש"ע סי' קצ"ח סעיף מ"ו:

(קכג) וצריך שתהא אשה עומדת עליה כו'. וז"ל הכלבו והאגור בשם הר"ם אשה שטובלת צריכה להוליך עמה אשה יהודית או בעלה או נערה שהיא גדולה יותר מי"ב שנים ויום א' לראות אם טבלה כדין אבל לא נכרית הואיל ואתחזק איסורא וכתב עוד הכלבו טהורה שטבלה עם טמאה או לאחריה אין קפידא וטהורה לבעלה ע"כ ופשוט הוא דאין מגע טמאה אוסרה לבעלה וכדלעיל ס"ס צ':

(קכד) שלא נשארו משערותיה בחוץ. והוסיף הראב"ד דה"ה שיכולה לכרוך שערה על ראשה בדבר שאינו חוצץ כגון תיכי חלילתא שאינם מלוכלכות וכתב עוד דבחוטי שיער אין לכרוך אלא בקליעת ג' חוטין כדאמרי' בגמ' נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצין והביא ראיה מן הירושלמי דבמה אשה דבכריכה נמי איכא קפידא בשיער ומדרב יהודה נמי דלא שרא להו עובדא אלא בזנב הסוס שהוא עב וקשה אבל שער אשה לא ע"כ והא דרב יהודה בירושלמי דהתם איתא ואלא מיהת נראה הא דמצריך ג' שערות משום דפסיק כרבה בר בר חנה וכבר נתבאר בסעיף קט"ז דהלכה כר' יוחנן דאמר אנו אין לנו אלא אחת ועיין בסעיף קי"ח והרשב"א כתב בתשובה שאלת היך יכולה האשה העומדת על גבה לראות בלילה אם יצאה שערותיה ואין דרך להוליך עמהן לנהר נר תשובה יכולה היא לטבול בחוטי שער שאינם חוצצים או בחוטי צמר או ברצועות שבראשה ובלבד שתרפם כדאיתא בפ' במה אשה או בתיכי חלילתא ואפילו בלילי שבת אי לא מיטנפן כדאיתא התם ע"כ וכולהו נתבארו התם בפ' ב"א וכתב הב"י דהראב"ד אע"פ שלא הזכיר אלא תיקון דחוטי שיער חד מתרי תלת תיקוני נקט ולאו דוקא שהרי הרשב"א עצמו לא כתב בת"ה אלא תיקון דחוטי שיער בלבד ואין לומר דדבריו בתשובה פליגי על מ"ש בת"ה ועוד דאין טעם ברור לחלק ביניהם שאע"פ שחוטי צמר ורצועות שבראשה צריכין להרפותם מהי תיתי לגזור בכך הלכך נראה דהראב"ד נמי סובר כדברי הרשב"א בתשובה ומשמע שכן דעת כל הפוסקים וליכא מאן דפליג במילתא ע"כ ובש"ע סעיף מ' הוסיף עוד או קושרת בגד רפוי על שערותיה:

(קכה) וצריכה שתטבול כל גופה בבת א'. ואם היה בעל שער יטביל כל שער ראשו והרי הוא כגופו דין תורה הרמב"ם בפ"א מה"מ ובמ"י סי' כ"ו כתבתי הילפותא:

(קכו) גרסי' בפ' השוחט במס' חולין דף ל"א אתמר נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור"י אמר אף לביתה לא טהרה א"ל רבא לר"נ לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת הותרה איסור מיתה מיבעיא א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ומנא תימרא דתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים מאי לאו אדם דומיא דכלים וכו' ופסק הרמב"ם בפ"א מה"מ כרב וכתב הר"ן דשפיר עבד דפסק כרב משום דמשמע בגמ' דר"נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דפ' אין דורשין סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר"י כלל וכן פסק סמ"ג וכתב שכן פסק ר"ח והרשב"א כתב נ"ל דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י ורבא כוותיה ס"ל לכאורה מדמקשי ואזיל אע"ג דרב נחמן מתרץ ליה מ"מ ה"ל ר"י לגבי דרב ורבא לגבי רב נחמן וקי"ל כר"י ועוד דבשל תורה הלך אחרי המחמיר ור"י דבר תורה קאמר אבל ראיתי להרמב"ם שפסק כרב ושמא הוא מפרש דמה שאמרו ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומיה דמלתא דר"נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב ע"כ והגהות אשר"י כתבו דנראה לכאורה דהלכה כר"י וכן פסק הרוקח משום דבירושלמי פ"ב דמגילה משמע דר"ח ס"ל כר"י וה"ל רב יחיד לגבייהו וגם רבינו ירוחם שכתב כדברי הפוסקים כר"י עיקר ע"כ וכתב רמ"א דיש להחמיר לכתחלה וכתב עוד יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות שלא ירגישו בהן בני אדם ומי שאינו עושה כן נאמר עליה ארור שוכב עם בהמה ע"כ וכתב בש"ד אשה היוצאות מן הטבילה חבירתה תפגע בה פן יפגעו בה או חזיר או כלב או חמור לקראתה כי בס' המקצועות כתב אם טבלה ופגעה לכלב או בכל דבר טמא אם האשה יראת שמים לא תשמש עם בעלה עד שתחזור ותטבול כדי שלא יהיו לה בנים מכוערים ופניהם דומים לכלב וכן אם פגעה בחמור תטבול פעם אחרת כדי שלא יהיו לה בנים דהוה להם לב טפש כחמור וכן אם פגעה בעם הארץ ומעשה באלישע כ"ג שפעם אחת ירדה אשתו לטבול ופגע בה מצורע וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה חזיר וחזרה וטבלה וכו' ובעשירית פגע בה כותית וטבלה פעם אחרת נכמרו רחמיו של הקב"ה ואמר למטטרון כו' מיד ירד מטטרון וישב על פתח המקוה וכו' וכתב ר"ח מנהג שפוגעת בחברתה שהולכת עמה לבית הטבילה כשהיא עולה מן הטבילה ע"כ. ועיין לעיל סעיף ט"ו אם מותר להטיל חמין למקוה ובסעיף ב' אם מותר לרחוץ אחר הטבילה:

(קכז) הזפת והמור בכלי זכוכית. בין מבפנים בין מבחוץ הכי מסיים במתני' וכתב הרמב"ם בפ"ג מה"מ דבר ברור הוא שכל מקום שאמרנו בזפת ובמור וכיוצא בהם שאינם חוצצים בכלים מפני שאינו מקפיד הוא לפיכך אם היה רוב כלי חפוי בזפת או בהמור וכיוצא בהם לא עלתה לו טבילה אע"פ שאינו מקפיד ותניא בתוספתא זפת שבכוס ושבצלוחית מתוכו חוצצת מאחריו אינה חוצצת בד"א מבית האומן אבל מבית בעה"ב בין מתוכו בין מאחריו ה"ז חוצצת בתמחוי ובקערה בין מתוכה בין מאחריה בין מבית האומן בין מבית בה"ב ה"ז חוצצת המור והקומוס בין בכוס בין בצלוחית בין בקערה בין בתמחוי בין מתוכן בין מאחריהן בין מבית האומן בין מבית בעה"ב הרי אלו חוצצים לכלוכית שמרים שבכוס ושבצלוחית והטיט והבצק שע"י קרדום וע"י מגריפה אינם חוצצין הגלידו הרי אלו חוצצין וכתב הרמב"ם שם וכתב רמ"א סי' ר"ב סעיף כ' וז"ל שחרורית הדבוק ביורה מבחוץ הוי כדופן הכלי ודרכו בכך ואינו חוצץ:

(קכח) כל ידות הכלים וכו'. ותניא בתוספתא כל ידות הכלים שנשתברו כגון יד המגל והסכין אם משמשין מעין מלאכתן ראשונים אין חוצצין ואם לאו חוצצים מגל שנשברה ידה מן הסיטה ולפנים אינה חוצצת שהיא כבית הסתרים מן הסיטה ולחוץ אם משמשת מעין מלאכתן ראשונה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת סירגה בגמי או במשיחה הרי זו חוצצת שירפה בשרף הרי זו אינה חוצצת ופי' ר"ש מן הסיטה ולפנים כך כתוב בספרים ושמא משפה ולפנים הוא סירגה כמו סירגי החלונות שירפה דבק בשרף ע"כ:

(קכט) פי' שכפה פיו למקוה כו'. וכתב הב"י דנראה דהיינו דוקא בכלי שפיו צר קצת ולא הפך פיו למעלה כשהוא בתוך המים אבל אם פיו רחב או שהפך פיו למעלה כשהוא בתוך המים ודאי המים נכנסים לתוכו ע"כ:

(קל) הלכך המטביל כלי שפיהו צר כו'. פי' רמ"א יותר משפופרת הנוד ועיין לעיל סל"ח ושם נתבאר ג"כ הטובל כלי בתוך כלי צריך ג"כ שיהיה בפי החיצון כשפופרת הנוד וכתב רמ"א בסי' ר"ב סעיף ו' שיזהר שכלי הפנימי יהא רפוי בתוך כלי החיצון ולכן לא יתחב סכינים תוך דלי ויטבלם כי לא תעלה טבילה בראשם וכתב עוד דכן אם הכלי הפנימי הוא כבד ומונח תוך החיצון לא תעלה לו טבילה במקום שמונח והיינו הא דהמרדכי שכתבתי בסעיף צ"ז ועיין עוד שם:

(קלא) אמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס כו'. משום דבעיתא ובגמ' אדלא תעמוד ע"ג כלי חרס אמרינן דסבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פי' רש"י שדרך מרחצאות לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהן ע"כ אמר ליה רב חנן מנהרדעי דטעמא משום דבעיתא וכתב הר"ן בשם הראב"ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה הוא אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפ"ה דמס' מקואות מעיין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל הרי הוא כמו שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהני בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצה עבדינהו ומשום צניעותא וכמו שפירש ר"ח ור"ת שהרי מקבלין טומאה וכדתנן בפ"ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ"ל וכדברי הראב"ד כתב רבינו ירוחם וכן פסק הרשב"א בת"ה וז"ל אין טובלים בכלים שלא אמרה תורה אלא מעיין ומקוה מים לפיכך היה טיט ורפש במקום שהיא טובלת לא עלתה לה טבילה לא תעמוד ע"ג כלי עץ שמקבלים טומאה מגבן ולא ע"ג נסרים שראוים למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרס ותטבול מפני גזירת מרחצאות כל כלים עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה אבל נותנת היא חבילי זמורות תחת רגליה מפני הטיט ואינה חוששת וכן לא תעמוד ע"ג כלי חרס ולא ע"ג בקעת ותטבול ואע"פ שאין כלי חרס מיטמא מגבו ולא ראוי למדרס חשש חכמים הוא שמא תפחד שלא תטבול ולא תטבול כראוי עברה וטבלה ע"ג אלו (לא) עלתה לה טבילה ע"כ וכתב בתשובה שנשאל על מקוה שיורדים בו דרך שליבות של עץ מהו לטבול ע"ג השליבות והשיב הראב"ד כתב דע"ג כלי עץ אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואפילו ע"ג פשוטי כלי עץ ואע"פ שקבעו בכותלי המקוה ויש לחוש לזה ולעשות במקומו מדרגה של אבנים ותהיה המדרגה רחבה ד' מקום הנחת רגל כדי שיהיה בה שיעור מקום לבל תפחד ליפול ממנה עכ"ל וכתב רמ"י ז"ל דז"ש ואפי' ע"ג פשוטי כלי עץ אע"ג שג"כ אינם מקבלים טומאה מ"מ איכא למגזר בהו משום טענת גזירת מרחצאות של כלים שיטעו לומר מ"ש זה מזה כיון דלאו משום קבלת טומאה נגעו בה ע"כ ואני אומר דלא מן השם הוא זה דכבר כתבתי בסעיף ל' דהרמב"ם והתוס' סברי דפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן וזהו לדעתי טעמו של הראב"ד בהני שליבות ג"כ ולפי זה אה"נ דלרבינו והרשב"ם והטור דסברי דפשוטי כלי עץ אין להם טומאה כלל ואפי' מדרבנן דלדידהו אין לפסול השליבות ולפיכך כל הטורח שטורח רמ"י למצוא טעם להתירא למקוה הנעשה בק"ק לובלין שהוא עשוי מהיקף נסרים בתוך הבריכה ובאמצעו בגובה נעשה נסרים רחבים לעמוד עליהם לטבול ונכנס בדוחקים מרובים ולי א"צ לשום טעם כלל לפי שאפשר שאותן חכמים שקדמוהו ועשאוהו סברי להו הלכתא כהרשב"ם ורבינו והטור דאין לפשוטי כלי עץ שום טומאה ודטעמא דהראב"ד והרשב"א דאסרי שליבות היינו משום דס"ל דפשוטי כלי עץ יש להם טומאה מד"ס ובר מן דין נמי י"נ שאע"פ שנאמר דבפשוטי כלי עץ סברי נמי דמקבלים טומאה מדרבנן רפ"ה איכא למימר דבהא דגזירת מרחצאות סברי כהרמב"ם ורבינו דס"ל דבתר דאמרי' בגמ' טעמא דבעית' בטל ליה טעמא גזירת מרחצאות דהוה ס"ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וא"ת ההיא דפ"ה דמס' מקואות דמייתי הראב"ד ראיה מינה הרי פירשה רבינו בסימן ט' דטעמא משום גזירה דתוך כלי כך נ"ל וכתב רבינו בתשובה שנשאל אם מותר לעמוד על סילונות שהם בקרקעות המקוה והמים עוברים דרך סילונות למקום אחר והשיב איני רואה בית מיחוש אי משום ההוא דלא תעמוד ע"ג כלי חרס או סילתא התם משום דבעיתא אבל הכא ליכא טעמא דבעיתא כיון שהסילונות קבועים בקרקע ועוד דסתם סילונות העשויות להוליך מים אין להם לבזבזין והוו פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואינם פוסלים בשאיבה הלכך נראה לי דלא למיחש למידי וכתב עוד דשרי אפילו לפירוש הר"ש בההיא דפי' על דלא יטבול על גבי ספסל ומשום דאיהו לא סבירא ליה כדלעיל סימן ט' ולא כתב אלא לרוחא דמלתא כמ"ש הב"י גבי לא תעמוד על גבי כלים הילכך לא כתבתיו:

(קלב) ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק. וכבר כתבתי במי"ט דהר"ן תירץ דשאני אדם שהטיט נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם ואע"ג שגם על זה קשיא טעמא שהמים מקדמין וכמ"ש שם בשם הב"י אפ"ה פסק בש"ע כרש"י וכתב הטור דלסברת רש"י אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה וטעמו דאיהו גרס הכא אע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות לא יטביל אדם בעפר שעל רגליו ואם טבל אינו חוצץ וכתב ב"י דתוספתא היא בפ"ח היו רגליו מלאות אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טהור ומדקתני לה בלישנא דדיעבד איכא למשמע דלכתחלה לא יעשה כן ובהדיא תנן בפ"ט דמקואות לא יטבול באבק שעל רגליו ומיהו ר"ש כתב תוספתא זו בפ"י וכתב בה גירסא אחרת וז"ל היו רגליו מלאים אבק וירד וטבל במקוה שיש בו ארבעים סאה טמא שפשף או שטבל בחמים טהור ומשמע דטעמא משום דקסבר דכשהרגלים מליאות אבק ומטבילם במים האבק שעל רגליו נעשה טיט וחוצץ ומש"ה כששפשף טהור שהרי עבר האבק מרגלו ע"י השפשוף וכן כשטבל בחמין שהחמין מעבירין את כלכלוך כאילו שפשף ולגירסא דהרמב"ם איכא למימר דנהי דלכתחלה יש ליזהר מלטבול באבק שעל רגליו מפני חששא זו מ"מ היכא דעבר וטבל טהור דסתם מים מעבירין את האבק דאע"פ שאינן חמין עכ"ל הב"י:

(קלג) משום דבנמל שכיחי כו'. וכתב הטור דלפי זה בדיעבד עלתה לה טבילה וכ"כ הרשב"א בת"ה וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל ופירש ב"י כלומר שאם היא יודעת בעצמה שטבלה כהוגן טבילתה כשרה בדיעבד ולא חיישינן דילמא אגב ביעתותא לא טבלה שפיר ולאו אדעתה:

(קלד) נתנה תבשיל לבנה. העשוי לדבק בה כ"כ הטור ס"ס קצ"ט ופירש ב"י כלומר גריס של פול או רבב וכיוצא בזה מדברים העושים חציצה וכך הם דברי הרשב"א בת"ה וסיים הרשב"א בדין זה לפיכך לא עלתה לה טבילה אא"כ עיינה בנפשה לאחר נתינת התבשיל או לאחר עסק הדברים החוצצים ע"כ וכל זה מיירי שכבר חפפה וכ"כ בטור והוא פשוט וכתב רמ"א בשם הג"ה ש"ד והמרדכי דאם בדקה עצמה קודם טבילה וראתה שלא נדבק בה שום דבר א"צ טבילה אחרת וכתב עוד בהגהת ש"ד וז"ל השיב מורי אשר כתבת על הנשים שלובשים בגדים אחר חפיפה ודמיא למפשלת בנה כו' נראה דיש לחלק דסתם תינוקות מטפחים בטיט ובעיסה ומדובקים בגוף האשה וחוצץ אבל הבגדים למאי ניחוש שאין רגילות על הבגדים דבר לח ונדבק בגוף האשה וכנים ופרעושים אין נדבקים בגוף והמים נכנסים בהם ולא חייצי כמו טבעת שהן רפוים שאין חייצי ע"כ ועי' בסי' ק"א בשם הרוקח על מין כינים הנדבקים וכתב עוד רמ"א שלא תקח תינוק אצלה בין חפיפה לטבילה:

(קלה) ואם היו עיניה פורחות כו'. פירש"י פותחת ועוצמת וכו' וכך פי' הרמב"ם:

(קלו) אלא כדרך גדילתה. ומכאן כתב הטור בסי' קצ"ח וז"ל ולא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקואות שמסתתרים בה ולא תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיה סתרי בית הערוה נראין כדרך כו' וז"ל הרשב"א בת"ה הקצר האשה לא תטבול זקופה ממש ולא שותה ממש אלא דרך גדילתה כו' וכתב הרשב"ץ אם שינתה מדרך גדילתה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר כתב הראב"ד שאינה טבילה מדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות שלא נאמרו דברים אלו אלא לטהרות ולא לבעלה דדברים אלו אין חוששין אלא מדבריהם עכ"ל והרשב"א בתשובה כתב שהגירסא היותר נכונה בעיניו היא שלא תטבול אלא כדרך גדילתה בין לטהרות בין לבעלה וכתב עוד הרשב"א בתשובה וזה לשונו ולא עוד אלא אפי' היה אורך המקוה ורחב י' אמות על י' אמות אם אינו גבוה לפחות עד חצי חזה אין טובלין בו אלא א"כ שוטח כל גופו בקרקע לפי שאם אינו שוטח יצטרך עכ"פ לכוף קומתו הרבה וירבו הקמטים בבטנו ובירכותיו וכבר אמרו אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן האשה נראה כעודר כו' ומזה מה שאמרו במקואות במקוה שמימיו מרודדין שכובשים אותן באבנים או בחבילי זמורות כדי שיתפחו מימיו לפי שאין דרך להשתטח במקוה ולטבול בפישוט ידים ורגלים ע"כ ובתשובה אחרת מסיק דבדיעבד אפילו נשתטחה וטבלה מותר אלא שיש לחוש לכתחלה שמא לא תשתטח יפה כל שהמים מרודדין ביותר ולכך צריך לכתחלה שיהיה מי המקוה מגיעים ממעל לטיבורה זרת לפחות ע"כ וכתב הרשב"ץ שכך דעתו מסכמת וזה לשון הר"ן ומה שכתב האוסר כי כשנמדד אותו מקוה ברום מימיו א"א שכל גופו עולה בהם אלא א"כ פניה וגופה כבושים בקרקע ואמרינן התם לא תטבול אלא כדרך גדילתה תנ"ה האיש נראה כעודר כו' לאפוקי שלא תהא כבושה בקרקע הא ליתא כלל דלא אתמר הכי אלא לאפוקי שלא תקפל עצמה קצתה על קצתה דומיא דמאי דאתמר עלה דההוא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אבל אם היא מתפשטת לגמרי אין לחוש כלל ע"כ וכבר כתבתי זה ג"כ בפ' תינוקת סעיף מ"ד:

(קלז) כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה פשתן לשמאלית. והר"ן אדהכא לענין דרך גדילתה כתב ללשון ת"ק כאורגת בעומדין לשחי ביד הימנית והשמיט לדברי ר' יהודה והרבה נתלבט הב"י בזה לפי שסובר דלת"ק א"צ גילוי לזרוע שמאל כלל ונדחק מאד ואני תמה דבתר הכי מסיק דהטור שלא הזכיר אלא כמוסק זיתים דתנן לגבי איש דטעמו שסובר דשיעור גילויא דבית השחי דיד ימין כאורגת בעומדין הוי כשיעורא דגלויא דמוסק לשתי ידים והא דקאמר כאורגת ליד ימין לאו למימרא דשחי דיד ימין חשבינן כגלוי ושחי דיד שמאל הוי בית הסתרים ואין צריך גילוי דאין זה סברא אלא היינו לומר שכל מה שמתגלה משחי של יד ימין בשעת אריגה בעומדין אינו חשוב בית הסתרים בין בשחי ימין בין בשחי שמאל ובדין הוא דה"ל למתני באשה נמי כמוסקת זיתים כיון דאידי ואידי חד שיעורא הוא אלא דבעי למיהב טעמא דנקטינן בה האי שיעורא דהיינו משום דבמלאכה המיוחדת לה מתגלה שחייה כל כך ולפי זה הא דא"ר יהודה אף כטווה כו' ע"כ וכל זה אנו יכולין לפרש כמו כן בדברי הר"ן ובתוי"ט כתבתי שמצאתי בשם הראב"ד דלתנא קמא כמו שמגביהה ימינה כך יהיה שיעור ראיית הנגע תחת שחייו שנים ע"כ ורמ"י ז"ל אחז לדברי הר"ן כפי' הב"י בדבריו והפריז עוד לומר דמגבהת גם השמאלית אלא שהימנית מגבהת יותר ומה שכתבתי אני בכל זה נ"ל הנכון:

(קלח) ולא תקפוץ פיה. כתב הטור ואינה צריכה לפתוח פיה וכ"כ רבינו בהלכות נדה בקוצר והב"י כתב דהכי איתא בפרק קמא דקידושין ונראה לי דר"ל הא דאמרינן התם דף כ"ה הכל מודים לשון לענין טבילה כטמון דמי פירש רש"י ואין צריך ביאת מים בתוך הפה וכתב הב"י דלמאי שיתבאר (לקמן סעיף ק"מ) דאף לדברי הגורסים בסמוך דכי אתמר הני לטהרות אבל לא לבעלה היינו בדיעבד אבל לכתחלה אפילו לבעלה צריכים כל הני חומרות מזה נלמד דמדלא גרסי הכי אף בדיעבד נמי חייץ וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בתשובה נדה שעצמה עיניה ביותר הוי חציצה להתירה לבעלה ע"כ וקצת תימה דבש"ע שלו בסעיף ל"ח לענין קפיצת פה סתם וכתב לא עלתה לה טבילה ולא כתב בשם י"א ואח"כ בסעיף ל"ט לענין עצמה עיניה כו' כתב כן בשם י"א:

(קלט) וצריכה לחצות בשיניה כו'. וכן בדין שהרי שינים עשוים לימצא ביניהם שיורי מאכל כ"כ הב"י וכתב עוד וראיתי נשים כשרות שנוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחד ואע"פ שבודקות וחוצות השינים חוששות דילמא משתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא וגם רבינו ירוחם הזכיר מנהג זה וכתב שהוא מנהג יפה וז"ל רבינו בהלכות נדה בקוצר מנהג יפה נהגו הנשים שאין טועמות כלום בין הרחיצה ובין הטבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ בין שיניה ע"כ ועיין במ"י סימן כ"ה בעובדא דנמצא עצם בין שיניה גם עיין בספר זה בסעיף צ"ב:

(קמ) ונכון להחמיר. וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות בשם הרא"ם אליבא דגרסי לה ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא דה"מ בדיעבד אבל לכתחלה אפילו לבעלה צריכה כל הני חומרות וכ"כ סמ"ג וכתב ב"י שקצת נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל ועיין לעיל סעיף קל"ח:

(קמא) אתקין רב אידי בר אבין בנרש למטבל ביממא דתמינאה וכתב הטור ס"ס קצ"ז אבל בשביעי לא תטבול מבע"י אע"ג דאיכא אונס והוא פשוט וכתב עוד ואם עברה וטבלה ביום שמיני בלא אונס עלתה לה טבילה וטעמא כתב הרשב"א מדשריין באונס אף לכתחלה עברה וטבלה ביום ז' כתב הרשב"א יש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל אחר שטבילתה טבילה ד"ת ונראין דבריו ע"כ ובת"ה הארוך כתב שרב אחא משבחא הוא שהורה דלא עלתה לה טבילה ושהראב"ד נחלק עליו דכולי האי לא נחמיר שעיקר גזירה דבר רחוק הוא ויש כמה ספיקות שמא זבה היתה ושמא תשמש מיד לאחר טבילה ושמא תראה ביום ותסתור ספירתה למפרע ומתוך חששות רחוקות לא נחמיר מספק וכן י"ל דרב אחא עצמו לא אמר אלא בנדה דאורייתא ולדינא דאורייתא ולא לדידן דמשוינן לכולהו נשי ספק זבות ומצריכים להו לספור ז' נקיים ע"כ וז"ל רבינו ירוחם אם עברה וטבלה בז' ביום י"מ דלא עלתה לה טבילה ורוב הפוסקים כתבו דעלתה לה טבילה וכן עיקר ע"כ וכ"כ גם כן הרמב"ם דבדיעבד עלתה לה טבילה וכן דעת הרמב"ן וכתב האגור פסק מהר"ר שלמה אותן נשים שטובלות ביום צריכות להסתיר טבילתן מבעליהן שלא ישמשו עמהן ביום ויבאו לידי ספק דאורייתא ע"כ ומפשט לשונו נראה דבטובלות בח' מיירי מדכתב שטובלות ביום ולא השמיענו עדיין דעלתה לה טבילה אלא מיירי שטובלות בח' כדין דהיינו בשעת אונס וקשיא דהא א"א לבא לידי ספק דאורייתא בח' ואפשר דגזרה שמא תטבול בז' גם כן ביום ואז אפשר שתבא לידי ספקא דאורייתא כך פירש הב"י ואע"פ שכתב דחומרא יתירא היא לא נמנע רמ"א ז"ל מלכתבו בהגהותיו ודאפילו בח' כשטבלה ביום תסתיר טבילתה מבעלה:

(קמב) בח' ובט' משום סרך בתה. וכתב רמ"א בשם מהרי"ל דהכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה אבל אחר החופה דינן כשאר נשים ע"כ:

(קמג) שלא תטבול עד שתחשך. וכתב הב"י וז"ל ונראה דתטבול סמוך לחשיכה דקאמר לאו דוקא דקודם לכן נמי יכולה לטבול אם אינה באה לביתה עד שחשיכה אלא אורחא דמלתא נקט שאחר טבילה מיד היא באה לביתה וכן נראה ממ"ש המרדכי בפרק ב' דשבועות רשב"ם היה מצריך ללכת לטבול אחר חשיכה ורבינו תם לא היה מצריך רק כשתשוב תהיה חשכה ע"כ וכ"כ הסמ"ג משמע דלרבינו תם לא קפדינן אלא שכשתשוב תהיה חשכה אבל אם טובלת מבע"י לית לן בה כיון שאינה באה לביתה עד שתחשך ליכא למיחש לסרך בתה וכדברי רשב"ם נראה מדברי מרדכי וסמ"ג שצריך שלא תצא מביתה ללכת לבית הטבילה עד שתחשך שאם היא יוצאה סמוך לחשיכה אע"פ שכשתבא לטבול כבר חשכה חיישינן שמא הבת תחשוב שמקרה היא זה שבית הטבילה רחוק אבל אה"נ שאפילו היה לה טבילה בתוך ביתה היתה טובלת בשעה זו אע"פ שהוא יום שתסבור שטבילה ביום כשרה אבל מדברי הרא"ש נראה דלא קפיד רשב"ם אלא שלא תטבול עד שתחשך אבל בזמן יציאה מביתה לא קפיד וכתב סמ"ג ומורי כתב שנכון להחמיר כרבינו שמואל ע"כ לשון הב"י:

(קמד) כגון שחל ליל טבילתה בשבת או ביום טוב. וכתב האגור נשאל מורי אבא מהר"י לנדא על אשה שאירע זמן טבילתה בליל חמישי ונאנסה שלא טבלה אם יכולה לטבול בליל שבת והשיב דאינה יכולה לטבול הואיל ואדחי זמן טבילה וכ"כ ר"י הלוי שהיה מוחה לטבול ליל שבת רק בזמנה ממש ע"כ וכן פסק מהר"י מולין ז"ל וכן אין לטבול במ"ש דלפירש"י לא התירו לחוף בלילה אלא בדלא אפשר עכ"ל וכתב הב"י וז"ל ואין דבריהם נראין לי דכיון דכל נשי דידן אין טובלות בז' לראייתן אין חילוק בין נדחה יום טבילתה ולא נדחה לעולם יכולה לטבול בשבת וכן עמא דבר ואע"פ שכתבתי בסמוך דסוגיין דעלמא דטבילה בזמנה אינה מצוה אפשר לומר דטבילת אדם בשבת משרא שריא כדאיתא בפרק שני דביצה ואדרבה על מ"ש המרדכי בשם ר"ת שאסור לטבול בשבת משום דטבילה בזמנה אינה מצוה יש לתמוה דההיא דפ"ב דביצה הויא תיובתיה וכן מ"ש בשם מהר"י מולין דכי אדחי ליל טבילתה לא תטבול במ"ש משום דלפירש"י לא התירו לחוף בלילה אלא בדלא אפשר אין דבריו נראין דכיון שהיא רוצה לטבול אז כלא אפשר דמי עכ"ל אבל בתרומת הדשן סי' רנ"ה כתב וז"ל שאלה יולדת שטבלה לאחר מ' של זכר או פ' של נקבה או קודם זמנים הללו ורצונה לטבול בלילי שבת מפני שאז נקל לה למצוא רחיצה אבל מחמת נקיות היתה יכולה לטבול ליל ה' או ליל ו' שריא בכה"ג לטבול בליל שבת או לא תשובה יראה דלפי משמעות הגמרא אין שום קפידא בדבר דמסקינן פ"ב דביצה דאדם טמא מותר לטבול בשבת משום דנראה כמיקר ואפילו בימות הגשמים שרי התם וכ"כ הרמב"ם בהדיא אמנם שמעתי מהרבה נשים שמחזיקים איסור בדבר לטבול בשבת כה"ג וכתב המרדכי ממ"ש בשילהי נדה דר"ת אסר לטבול בשבת משום שפסק דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ונדון דידן דאינה טבילה בזמנה אם כן לכ"ע אסור ויש לדחות דהא דאסר ר"ת לטבול בשבת היינו אם אין בעלה בעיר ואינה טובלת אלא משום טבילה בזמנה ואהא פסק דלא קי"ל דמצוה היא אבל בעלה בעיר מודה נמי דשרי משום מצות קיום עונה ואפילו שלא בשעת עונה חשיבה מצוה מה שהאיש משמח אשתו בתשמיש המטה כדאיתא בהדיא בפסחים בפ' אלו דברים ושלהי מסכת יומא מוכח דאפילו אי לאו טבילה בזמנה מצוה מ"מ יכול לטבול ביה"כ כדי להתפלל בנקיות דהיינו נמי בשביל מצוה מ"מ בנדון דידן הואיל ואפשר הוה מאתמול ולא איחרה אלא בשביל הרחיצה או בכה"ג לא שרי ואע"ג דמוכח פרק שני דביצה דהא דשרי אדם לטבול בשבת משום דנראה כמיקר היינו אפילו היכא דאפשר לטבול בחול מ"מ נראה דהאידנא בזמנינו דכ"ע זהירי שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו להקר בין בנהר בין במקוה אע"ג דלא מצינו איסור מפורש על זה דאפילו במרדכי פרק כירה בשם התוס' דמחמיר לרחוץ בבריכה מ"מ מתיר בהדיא בנהר ואפשר דהה"נ במקואות שלנו דמעיינות נובעים הן דלא דמי כלל לכלי מ"מ המנהג הוא ליזהר ולמנוע וא"כ ליכא למימר דאדם נראה כמיקר דהא נזהרים להקר ומוכח מילתא דלטבול מכוין ונראה כמתקן ומטעם זה נראה דנהגו הנשים ליזהר שלא לטבול בשבת כלל אא"כ בעלה בעיר ולא היה אפשר קודם דבכי האי גוונא הוי טבילת מצוה משום עונה לפי מאי דנהוג עלמא עתה איסור הרחיצה בנהרות או במקואות עכ"ל וכתב רמ"א שכן נהגו במקצת מקומות אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר ובמקום שנהגו להחמיר גם במ"ש לא תטבול להאגור ומהרי"ל דלעיל וכתב עוד מהרי"ל שכן אלמנה שאסורה לטבול טבילה ראשונה בליל שבת וי"ט משום דאסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת וי"ט כמ"ש רבינו בריש כתובות אסורה לטבול גם כן במ"ש וכבר נתבאר לעיל שהב"י חולק על זה משום דהוה לא אפשר ולענין פיסקא דטבילה בזמנה מצוה אכתוב לקמן בסעיף קנ"ב:

(קמה) ומיהו גם לפי השאלתות וכו'. והרשב"א פסק כשאלתות וז"ל חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה לפיכך לא תחוף אשה ביום ותטבול בלילה אלא חופפת בלילה וטובלת כדי שלא יתקשר שום דבר על שערה משעת חפיפה עד שעת טבילה וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ח מה' מקואות אם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה הרי זה משובח ובשעת הדחק או מפני חולי חופפת אפילו בערב שבת וטובלת למ"ש וכתב הר"ן שגם הרי"ף סובר כן שאינה חופפת אלא בליל טבילתה ע"כ ומסיים רמ"א בהגהותיו ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי ופשוט הוא לפיכך אם טבילתה בליל מ"ש לשאלתות ודאי חופפת בלילה ולדברי רש"י מסיק ג"כ הטור סי' קצ"ט דדי לה בחפיפת ליל טבילתה ודמ"מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בערב שבת ומוצאי שבת תחוף מעט ותסרוק שערותיה והקשה הב"י דמה טעם למנהג זה דהא לרש"י נמי לכתחלה תחוף בלילה אף בלא אונס אלא דטוב לה לחוף ביום משום דמהומה לביתה בלילה וכך פירשו התוס' אליבא דרש"י וגם נראה כן מדברי רבינו ז"ל וניחא ליה להב"י שאפשר דהטור אינו סובר כן אליבא דרש"י ושלא התיר לחוף בלילה מטעם דמהומה לביתה אא"כ היכא דלא אפשר ולכך מנהג יפה כו':

(קמו) תחוף בלילה ולא תרחיק כו'. ומ"מ מנהג יפה הוא כו' כדכתבתי בסעיף דלעיל בשם הטור:

(קמז) כגון שחל י"ט להיות במוצאי שבת כו'. ואפילו חל שני י"ט בא' וב' וליל טבילתה בליל שני די"ט וכמו שכתבתי על דברי התוס' בס' מ"י לעיל גבי אבל להרחיקה כולי האי מערב שבת למוצאי שבת כו':

(קמח) ונזהרות בשבת מליתן תבשיל לבניהם. כבר כתבתי במ"י שהוקשה לו להב"י בזה וראיתי לרמ"א שאעפ"כ העתיק לדברים אלו בהגהותיו והוסיף לבאר לבניה הקטנים אולי רצה לתקן בזה קושייתו של הב"י במקצת דהא דקשיא ליה וכי אפשר לה ליזהר מנגיעת תבשיל מיושב בכך וגם מיושב דלכך לא נאסר לה אלא הנתינה לבניה הקטנים שע"י נתינתה לקטנים איכא חששא טפי שלא תתלכלך שכן דרכן של נשים שמתלכלכין ע"י כן וגם הוסיף לפרש אם הם דברים הנדבקים וכבר כתבתי כן בשם הטור לעיל סעיף קל"ד וז"ל סמ"ג וסה"ת אם הוא י"ט במ"ש או חל טבילתה ליל ב' בשבת והרי ב' ימים טובים אירעו בא' ובב' בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע"ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה בימים שבינתים בכל היכולת מכל טינוף ע"כ ואע"פ שהב"י דקדק מדכתבו בכל היכולת שמעינן דגם אינהו ס"ל דא"א ליזהר מליגע בתבשיל ומינה דאין להזהירה על נגיעת תבשיל מ"מ לפי מה שבאר רמ"א דההזהרה היא מליתן לבניה הקטנים ובתבשיל המתדבק אין לדקדק עוד כדקדוקו של הב"י בזה וכתב עוד רמ"א שכל זה אם אפשר לה ליזהר אבל אם א"א לה ליזהר כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה ליגע בהן בשעת אכילה אין לחוש ומ"מ תרחץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה ע"כ:

(קמט) להדיח בית הסתרים ובית הקמטים ולשון סמ"ג וסה"ת ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבינתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם ע"כ וכבר כתבתי ג"כ במ"י בשם הב"י דתעיין ותבדוק כל גופה ושערותיה בשעת טבילה אע"פ שהוא כתב כן לפי שטתו דשלא להזהירה מליתן תבשיל לבנה עדיף טפי כדי שלא תשכח מלעיין ולבדוק בשעת טבילה מ"מ הדין דין אמת שצריכה עיון ובדיקה בשעת טבילה וכ"כ הר"ן שצריכה עיון בשעת טבילה וז"ל הרשב"א שלא דחו זמנה של טבילה מפני חפיפה שתהא סמוך לטבילה כיון שא"א ובלבד שתהא מעיינת ובודקת היטב בשעת טבילה כל גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ והא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כ"ש זו שיש כמה עונות בין חפיפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה מיני תבשיל ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אא"כ עיינה בשעת טבילה ממש ע"כ ועיין עוד מדיני היתר לטבול במוצאי שבת או בליל שבת לעיל סעיף קמד:

(קנ) כב"ה דמתירין להחם חמין ביו"ט כו'. ואפילו אם יש לה חמין שהוחמו בערב י"ט לא תוכל לרחוץ בה כל גופה כדמסיק רבינו בפרק כירה סי' ז' וכתב הב"י וז"ל נראה דה"ה לחל טבילתה בליל שבת שמותר להדיח קמטיה ובית סתריה בחמין שהוחמו בי"ט דהא בפרק כירה אמרי' דלרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין מותר שהוחמו מע"ש משמע דלאו דוקא אברים אלו דה"ה לאברים אחרים ולא נקט הרא"ש הכא י"ט לאפוקי שלא ירחץ בשבת בית הסתרים אלא לאשמועינן דבי"ט עצמו מותר להחם מים לכך ומיהו בטא"ח סי' (שכ"ו) כתב דמדברי רש"י משמע קצת דדוקא פניו ידיו ורגליו התירו אבל לא שאר אברים ע"כ ומיהו שם מסיק בעצמו דמדברי רבינו דהכא מוכח דאין בין פניו ידיו ורגליו לשאר אברים כלום מדשרי הדחת קמטים ובית הסתרים בחמין שהוחמו ביו"ט אע"פ שלא שמענו לב"ה דשרו אלא לרגליו וכי היכי דסבירא ליה דאין חילוק לענין חמין שהוחמו בי"ט הה"נ דאין חלוק לענין חמין שהוחמו בע"ש דאין זה מדברים שבין י"ט לשבת וגם מיישב שם ללשון רש"י שאפשר לפרשו ג"כ בענין זה דס"ל שאין חילוק בין פניו ידיו ורגליו לשאר אברים שאינו רוחץ כל גופו וכך פסק שם רמ"א:

(קנא) מדאורייתא לעיוני כו'. וכתב הר"ן בפ"ב דשבועות גבי הא דאמר רבא אשה לא תחוף בנתר דמדאמרינן הכי משמע דבעי עיונא בכולי גופא דלגבי חציצה מקום שיער ושאר הגוף שוים הם אלא דאתי עזרא ותקון דלא לסגי במקום שיער עיוני משום דשכיחי בה קטרי והצריך חפיפה ע"כ וכן כתב הטור ללשון הרמב"ן דין תורה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילתה ובודקת כל גופה שמא יש בה דבר החוצץ בטבילה ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שיער שבה במים חמין וסורקת אותן או מפספסת אותן וכו' וכ"כ ג"כ הרשב"א דחפיפה הוא דהוה מתקנת עזרא אבל עיוני דגופה וראשה מדאורייתא הוא וכתב ב"י שכן ג"כ דעת התוס' ונ"מ טובא כמו שנתבאר במ"י גבי נזהרות מליתן תבשיל לבניהם דמשום הכי אין להרחיק העיון והבדיקה משעת טבילה וכמ"ש ג"כ בסי' זה סעיף קמ"ט:

(קנב) בפ' המפלת בסוף שמעתא דסוטה דף ל' אמרינן ש"מ טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי ברבי יהודה אומר דיה לטבילה באחרונה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וכתבו התוס' דר"ח פסק דטבילה בזמנה מצוה דאתיא כבית שמאי וב"ה והתוס' דחו זה דהא פשיטא דר' יוסי בר' יהודה יאמר דלא פליגי עליה ב"ש וב"ה כלום דס"ל דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה וא"כ אפשר למימר דהלכה כר"י בר' יהודה שהרי מעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמן טבילת נדה ובזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה ובפרק תינוקת נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו לטבלינהו ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם (כלומר והרי זבה טבילתה ביום כדלעיל ר"ס ל"ו) וכ"כ עוד בשם ר"ת בפ"ק דיומא דף ח' וכ"כ בשמו המרדכי בסוף הל' נדה וכתב עוד דרבינו אליהו ור"י הסכימו כרבינו חננאל דטבילה בזמנה מצוה וכן בה"ג ובתשובת הגאונים ובסה"ת ע"כ והא דרבינו אליהו נראה שנתכוין למה שכתבו התוס' מהאזהרות שייסד רבינו אליהו הזקן ודחאוהו מפני שנמצא לו באותן אזהרות ג"כ דברים אחרים שייסד דלא אליבא דהלכתא וכתב הב"י וז"ל ואני אומר דסוגיא דעלמא כמאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה שהרי אין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר ומ"מ נראה שאם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחת ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עבירה היא בידה כתוב בספר הזוהר בענין וסודות ההוא סבא שהאשה שעושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדין עכ"ל הב"י ועיין לעיל סעיף קמ"ד:

(קנג) בדין ברכת הטבילה אימתי מברכת נתבאר בפ"ק דפסחי' סוף סי' יו"ד:
הדרן עלך הלכות מקואות וסליקא לה מסכת נדה
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.