דברי חמודות/נדה/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:12, 7 בספטמבר 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דברי חמודות TriangleArrow-Left.png נדה TriangleArrow-Left.png ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) והלכה כר"י. וכבר כתבתי במ"י דאף לר"י אינה טמאה אלא כשהחתיכה גדולה ולא כשהיא קטנה וכתב הב"י בסוף סי' קפ"ח וז"ל ושיעור דחתיכה גדולה לא אתפרש לן דאין לומר שכל שהיא גדולה יותר מקליפת שערה (דסוף פירקין) הויא גדולה שהרי כ' הטור ודוקא חתיכות קטטת דומיא דשפופרת אלמא דשיעורא דשפופרת הויא קטנה לענין זה ומיהו שיעורא דשפופרת גופיה לא אתפרש לן אם עב אם דק הילכך אזלינן לחומרא ולא מטהרינן אלא בשיעור שפופרת דק שבדקים ע"כ:

(ב) וכמין חתיכות בשר היה נופל בבית החיצון. וסיים בה הטור סי' קפ"ח ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון וכתב ב"י שכ"כ ג"כ רבינו ירוחם וכתב עוד הב"י וז"ל נראה מלשונם שמפרשים שהיתה רואה דם ממש ואפ"ה היה מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבית החיצון נמשך הדם וכיון שבשעה שנעקר לא היה דם אלא בחתיכה טהורה אבל מלשון ) הר"ש לא משמע הכי אלא כמין חתיכות בשר היו יוצאות בעצמם ואע"פ שהיה דם בתוך החתיכות ופלי פלויי היה מטהר משום דאין דרך אשה להיות רואה בענין זה אבל אם היתה רואה דם להדיא בלא חתיכה בהא לא איירי ואפשר דכל כה"ג טמויי נמי מטמא לה דאע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר (בפרק בתרא סי' ג') ה"מ במכה שבצדדין אבל היכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה ולפי זה צ"ל דלא היתה פוסקת מלראות שכתבו רבינו הטור ורבינו ירוחם אחתיכות בשר דבסמוך קאי כלומר לא היתה פוסקת מלראות חתיכות בשר ול' רבינו ירוחם שכתב כל זמן שאותה חתיכה היה בבית החיצון נוח יותר לפי' זה מל' רבינו הטור שכתב כל זמן שאותם החתיכות בבית החיצון עכ"ל הב"י ורמ"א מפרש לדברי הטור ורבינו ירוחם כמשמען דמיירי שראתה דם ממש ואפ"ה מטהרו כל זמן שהחתיכות בבית החיצון מטעם דשפיר מצינן למתלי במכה דהואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה תלינן הדם בחתיכה זו ומחמת מכה הוא ע"כ וכל זה איננו שוה לי לפי דאכתי קשיא מי הכריחום להטור ולרבינו ירוחם להוסיף בלשון המעשה ואילו רצו להוסיף בדין ודאי דהרשות בידם להוסיף ולפסוק כפי סברתם אבל במעשה שעשה רבינו שמשון אין בידם כח להוסיף ולא לגרוע אלא היה להם לכתוב המעשה כמו שהיה ואח"כ אם ירצו להורות דין מדעתם יכתבו ויורו כרצונם ע"פ סברתם לכך נ"ל מה שכתבתי כבר בספר מעדני יום טוב שהם הוכרחו לפרש למעשה שהיה שכך היה שראתה דם ממש משום דאלת"ה הרי אף לפרש"י טהורה היא כמו שהוכחתי שם ומאי רבותיה דרבינו שמשון ומדברי רבינו הרא"ש משמע ודאי דדוקא אליבא דפירושא דנפשיה הוא שטיהר רבינו שמשון במעשה זה אבל לפירש"י היתה טמאה וזה א"א לומר אלא בכגון שפירשו הטור ורבינו ירוחם דמיירי שראתה דם ממש כל זמן שאותן חתיכות היו בבית החיצון ומהשתא טעמא דשריותא לאו מטעמא שכתב רמ"א ז"ל דתלינן במכתה דהשתא נמי אף לפירש"י היתה טהורה דודאי דלרש"י נמי כי איכא מכה דמצי למתלי בהא דתליא ביה דבהא לא איירי רש"י וזה פשוט מבואר מעצמו אלא טעמא דשריותא היא לפי שאין דרך נשים לראות בדרך כך ומדברי הטור עצמו מוכרח שכן הוא דהא מסיים ביה הך טעמא כיון שאין דרך כו' ואילו לדברי רמ"א ז"ל לא ה"ל לסיים בהך טעמא אא"כ שנאמר דטעמא דכיון שאין דרך כו' שכ' הטור קאי אעיקרא דדינא שלא תהא טמאה מחמת החתיכה עצמה אבל על מה שלא היתה פוסקת מלראות דם לא הוצרך לתת טעם דממילא משמע דמשום דתלינן במכה הוא דמטהרינן להך דם והיינו ודאי נמי טעמיה דהב"י דלא דחה להא דתלינן במכה אלא משום דלא תלינן אלא במכה שבצדדין כו' ולא דחהו שאין הטור נותן הטעם דהתירא משום דתלינן בדם מכה לפי שי"ל שהטעם שנתן הטור קאי אעיקרא דדינא כדפרישית אבל מ"מ נ"ל מה שכתבתי שכל זה הוא דוחק שכיון שלפי דברי רמ"א צריכין לומר שהטור הוסיף מדנפשיה להורות לנו דאע"פ שראתה דם טהורה ואין זה ממעשה עצמו של רבינו שמשון א"כ ה"ל להטור יותר לפרש טעם על מה שהוסיף מדיליה ממה שפי' טעם בדינו של רבינו שמשון שודאי שמה שאדם מחדש מדעתו ראוי לו יותר לפרש טעמו ממה שצריך לפרש טעמא דחכם אחר שקדמו משא"כ לפי מה שפירשתי אני הכל הוא מהמעשה עצמו והטעם שכתב הטור עליה קאי שפיר כך נ"ל ושוב מצאתי לרמ"י ז"ל שלא כתב לטעמא דרבו רמ"א אלא כתב לטעמא דאין דרך אשה כו' ואמרתי כי יפה כוון בזה וכמו שהוכחתי בס"ד ועיין לקמן סעיף ד' בשם הרשב"א דמטמא בלחלוח דם שע"ג חתיכה וכתב עוד הב"י וז"ל ונראה דמעשה זה דרבינו שמשון בשהטיל החתיכות מים פושרין ולא נמוחו הוא דאל"כ הא איכא למיחש שמא כולן היה דם קפוי כבסי' דלקמן ביוצא ממנה בצורת בריה כמין קליפות או שערות כו' ומיהו אפשר דשאני הכא שהיה ניכר בהן שהן חתיכות בשר אלא שהיה בתוכן דם ופלי פלויי עכ"ל ובספרי הש"ע סתם וכתב דמיירי שהטיל החתיכות במים פושרין ולא נימוחו ע"כ וכבר כתבתי ג"כ במ"י בשם הטור דמיירי הכא דוקא בחתיכות קטנות דומיא דשפופרת ועי' בספר זה בסעיף דלעיל:

(ג) המפלת כמין קליפה כו'. וכתב הרשב"א בת"ה דלא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאין שותתין ויורדין אלא נופלין כעין בריה מש"ה קתני המפלת וכ"כ המגיד בפ"ה בשמו:

(ד) אמר רבא כי לא נימוחו בריה בפני עצמה היא. וכתב הרשב"א דבד"א בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום לחלוח דם טמאה נדה דדם הנדה אין לו שיעור ואפי' כחרדל ואפי' פחות מכאן וכתבו המגיד בפ"ה בשמו וכתב ב"י סוף סי' קפ"ח דפשוט הוא ואני אומר דאינו פשוט כל כך דהא רבנן מטהרי לעיל בחתיכה ואפי' פלי פלויי אלא שיש לחלק בין כשהדם בתוך החתיכה אלא שהוא בבקעים בכדי שמגיע ונוגע בכותלי הרחם דאפ"ה טהורה דלא קרינן בה בבשרה לבין שהלחלוחית דהדם הוא על גבי החתיכה דבהכי דוקא איירי הרשב"א ובפסקי מהרא"י סי' מ"ז כתב לענין מיעוך דלקמן וה"ה ודאי לענין נימוחו דהכא דכל שקצתן נימוחו וקצתן לא נימוחו דטמאה וכתב רמ"א דנראה לו דאם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נימוחו כלל שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ בדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינן דם רק באים ממכה שבגופה ודוקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו שיתבאר גבי מכה (בפ' בתרא סי' ג') עכ"ל:

(ה) והלכה כרבנן. פירש"י לרבנן אי נימוח מאליו הוא דהוי דם אבל נימוח על ידי מיעוך לאו דם הוא אבל הרשב"א כתב בת"ה בית שביעי שער א' מיעכתו על צפורן ולא נמחה בידוע שאינוו דם מיעוך דזה מיעוך דחוק הוא יתר משריית המים פושרין וכל שלא נמחה על ידי מיעוך זה בידוע שלא ימחה על המים ואפי' שרויין מעת לעת בפושרין וטהורה ע"כ וכתב המגיד בפ"ה דיש לפרש דה"ק מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו דלת"ק לא חשיבא בדיקה כלל בין נימוחו בין לא נימוחו אבל פירש"י עיקר ע"כ ולרמ"א ז"ל שכתב לדברי הרשב"א בהגהותיו משמע ודאי דלא ס"ל לפסוק כפרש"י אלא אע"פ שנימוח במיעוך דצפורן אכתי אפשר דדם הוא דהא איכא למימר אילו היה מניחו בפושרין מעת לעת היה ג"כ נימוח והוי דם וכ"כ תלמידו רמ"י ז"ל בהדיא ואע"פ שנוכל לדחות ולומר דרמ"א נקט לישנא דהרשב"א בדלא נימוח טהורה אבל אה"נ כי נימוח נמי טהורה ואע"פ שלא הונח בפושרין מעת לעת וכפירש"י מ"מ שומעין אנו להחמיר וגם הוא דחוק קצת פי' זה בדברי רמ"א ז"ל:

(ו) ופושרין הוא כמו שבני אדם כו'. והרשב"א כתב אהא דאמרינן ממעכתו ברוק מהא שמעי' דפושרין דיו שיהו כעין חמימות שברוק זה כלל גדול ע"כ:

(ז) שבדבר קטן כזה כו'. עיין מה שכתבתי בשם הב"י בסעיף א':

(ח) ואין נ"ל ראיה כו'. ובש"ע לא הכריע בין הראב"ד להרז"ה בזה:

(ט) המפלת ואין ידוע אם ולד היה כו'. ואתמר עלה בגמ' אריב"ל עברה נהר והפילה (ואינה יודעת מה אם נפל אם רוח שהרי נפל למים) מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ורמינן עלה ממתני' אין ידוע אם ולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה אמאי תשב לנדה (ניתבוה מיהת ימי טוהר דזכר) לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ומשני מתני' בשלא הוחזקה עוברה וכי קאמר ריב"ל כשהוחזקה עוברה והב"י נשתבש בהעתק דברים הללו וצריך להגיה בספרו על הדרך הזה:

(י) שאין אנו בקיאין בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שליא. הלכך חוששין בהן מספק ורבינו נקט תרי מתלת ומארבע ויותר דלא בלבד על שפיר ושליא (מאחר) דאין אנו בקיאין אלא על כל הצורות והרי התחיל ואמר ואין להאריך בדברים הללו וקאי אכולהו גווני דמתניין בהני משניות שבכללן צורת דגים כו' בהמה וכו' וגם כלל עמהם בכלל הזה שאר הצורות שנזכרו בגמ' כמו נברא בעין א' בירך א' ויש לו ב' גבין וב' שדראות ופניו ממוסמסים ופניו טוחות והרבה דברים אחרים וגם חתיכה לבנה שיש בה עצם שבכולן אין אנו בקיאים וכן במראה ג"כ שאע"פ שהתנו בגמ' בחתיכה שיש בה עצם שתהא לבנה כבר כתב הרשב"א בת"ה הקצר שיש מי שמורה להחמיר אפי' כשאינה לבנה לפי שאין אנו בקיאין במראות וגם הראב"ד בספר בעלי הנפש כתב אכל הנך דבמשנתינו וז"ל ואנן השתא לא בקיאין בצורת הולד ויש הרבה חיות הים שהן דומות לחיות היבשה ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת האדם גם יש במיני השרצים שהם דומים לחיות הקטנות שבארץ כגון החולד והעכבר והתנשמת ושאר שרצים לא נודעו לא הם ולא צורתם ואם נטהר בהם אחד או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש הלכך בכולן טמאה לידה לפי שאין יודעין לבדוק בין זכר לנקבה אא"כ הולד גדול ע"כ וכתב עוד וכן הנך דאמרינן בגמרא נברא בעין אחת ובירך אחד באמצע אמו טהורה אטום אמו טהורה ופניו ממוסמסין ופניו טוחות וגולגלתו אטומה וכמין אפקותא דדיקלא ושיש לו ב' גבין וב' שדראות בכולן טמאה י"ד יום לפי שאין אנו בקיאין בצורות הללו ובעיא נמי ז' נקיים לפי שא"א לפתיחת הקבר בלא דם מיהו בגוף אטום אדם יכול לעמוד עליו שאם אין לו צורת אברים והוא שלא נחתכו ממנו אבריו אלא שכך היה שלם אין אמו טמאה לידה ואפי' הוא בן ט' אבל טומאת נדה מיהא אית לה כדאמרן עכ"ל וכל היכא דטמאה לידה היא בטומאת לידה נקבה מספק ואע"פ שלא ראתה כלל ואפי' ראתה ושלמו ז' נקיים תוך. י"ד יום ללידתה אין עולה לה טבילה עד ליל ט"ו מפני ספק נקבה אבל מיהת ז' נקיים שצריכה עולים לה בימי לידתה כמו שיתבאר בפ' דלקמן וכשאין בועלין בימי טוהר לא נ"מ בזה ועיין בסוף פ' בתרא:

(יא) הלכך כולן ספק יולדות בזוב וכו'. יתבאר בארוכה בפ' דלקמן בס"ד:

(יב) במקום שנוהגים האידנא לבעול על דם טוהר כו'. עיין בזה בסוף פ' בתרא בס"ד:

(יג) ואם ילדה ולד של קיימא. פי' רש"י שכיוצא בו מתקיים וכו' אבל הרשב"א בת"ה פי' בן קיימא ולד תי דאמרי' מבזע בזע ונפק אבל בנפל לא תלינן דהא א"א ליה למבזע ע"כ וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"י שהטעם שתולין השליא בולד קיימא מפני שאנו אומרים קרע הולד השליא ויצא ע"כ משמע ודאי דבחי קאמר דבמת א"א לומר כן וכ"כ ב"י והאריך ג"כ לפרש מה הכריחו לר"י שלא לפרש כן וגם מה ראה הרשב"א שלא השגיח במה שהוכיחו לרש"י והכל תלוי בענין הסוגיא ואינו נוח לי לכך לא העתקתיו אבל מה שנ"ל בזה הוא דלרש"י דחקתו הלשון דמדקאמר בדבר של קיימא ולא קאמר בבר קיימא א"נ בולד חי לפיכך פי' דמיירי בשכיוצא בו מתקיים אע"פ שהוא אינו קיים וסובר רש"י דכיון שהוא דבר שכיוצא בו היה מתקיים יש כח בטבע הדבר ההוא למבזע השליא ולצאת כמו שבטבעו שיוצא מהרחם בזמנו ולא קודם לכן והרשב"א לחצתו הטעם וס"ל שא"א לומר שהוא בוקע השליא אא"כ שהוא חי ממש ולכך פירש דמיירי בולד חי דוקא כך נ"ל:

(יד) גרסינן בפ"ק דב"ק (דף י"א) אמר עולא אר"א שליא שיצתה מקצתה ביום הא' ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון ומסקינן לחוש חוששת מימני לא מניא אלא לשני ופירש רש"י מונין לה מן הראשון דמיום ראשון טמאה ואפילו הואי לידה יבשתא מימנא לא מניא שבועיים דנקבה אלא משני ומפרש התם טעמא משום דאין מקצת שליא בלא ולד כלומר ומשום הכי חוששת שמא רוב מיחוי ולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב ה"ל כילוד ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא נפק רובא עד שני:

(טו) תנן דף כ"ח המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו ופירש"י מסורס דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו ע"כ ובגמרא אמר רבי יוחנן הראש כרוב ואוקימנא לדידיה דמתניתין הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד וז"ל הרמב"ם בפ"י מהא"ב נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר האברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך בין שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחת הרי זה כרובו והא דלא סגי ליה הכא ברוב ראשו דהיינו פדחתו כדקתני מתני' ביצא כדרכו פי' הב"י דטעמו משום דר"א פליג אדרבי יוחנן בגמרא ולא סגי ליה אפילו ביצא ראשו הלכך ממעט המחלוקת ביניהם ומפרש דרבי יוחנן כי סגי ליה דוקא בראש כולו סגי ליה ע"כ וקצת קשה לי על הרמב"ם שהשמיט יצא שלם ומסורס והטור נשמר מזה וכתב עוד הרמב"ם ואם לא נתחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אע"פ שנחתך אח"כ ונתלבט הב"י במ"ש רוב פדחתו דהא פדחתו תנן ובכסף משנה שלו כתב דמצא כתוב ספר הרמב"ם מוגה ונמחק בו תיבת רוב וכתב הטור דבכל זה אין חילוק בין יצאחי או מת וכתב הרשב"א לא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפי' משיצא חוץ לפרוזדור ולמד כן מדגרסינן בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ב) ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו לממהל בשבתא כו' דשמעיה לולד דצויץ (פירוש צועק) אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה ההוא ראשו חוץ לפרוזדור הוי והוי מילה שלא בזמנה כו' ומכאן למד הטור דכששמעה קולו חשוב כילוד וכתב היתה מקשה לילד ושמעה קולו כו' ומקשה לאו דוקא אלא ה"ה כורעת לילד בלא קישוי אלא כך דרכן של נשים שמקשות לילד ומיהת נראה דכששומעת קולו ואינה כורעת לילד כלל הרי היא כמו בשאר ימי עבורה שאין כאן טומאת לידה וצ"ע וגרסינן בגמרא בפירקין לעיל מהך מתני' אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד פירש"י אלמא לידת יד קרויה לידה ע"כ ומסקינן דלחוש חוששת מדרבנן ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה וכתב הרשב"א וא"ת אם לחוש מדרבנן מאי נ"מ תיפוק לי משום נדה דאין פתיחת הקבר בלא דם אפילו לאברים וכדרבי יהודה דריש פירקין י"ל דנ"מ היכא דהוציא ידו והחזירה ולא ילדה עד אחר שבועיים דאי משום נדה דיה שבעה והשתא מטמאין לה שבועיים משום לידה ומשום ספק נקבה ע"כ וכתב עוד מסתברא דוקא הוציא ידו אבל לא רגלו ויש מרבוותא שאמרו אפילו במפלת לאברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם ומצטרפים האברים לרוב לדברי תורה וראוי להחמיר כדבריהם עכ"ל וכתב הב"י שכן נראה מדברי הירושלמי דגרס בפרק כל היד דא"ר יוחנן ג' הן שהן כספק ועשו אותן כודאי ואלו הן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה ושליא ודם הנמצא בפרוזדור ע"כ וכתב הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל היולדת תאומים מונין לה מן האחרון בין לימי טומאה בין לימי טהרה כיצד ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונקבה אחרת לאחר שקיעת החמה מונין לה שבועיים מולד השני וכן הדין לימי טוהר וה"ה ליולדת שני זכרים ילדה נקבה לפני שקיעת החמה וזכר לאחר שקיעת החמה מונין לה מן הנקבה לפי שימי טומאה וימי טהרה של זכר נכללים בתוך ימי הנקבה ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה ואין ניכר אם זכר אם נקבה הולכים באלו לחומרא ומונין לה שבועיים מן הנפל שמא נקבה היא וימי טהרה מן הראשון שמא נפל זכר היה וכן הדין כשילדה זכר לפני שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה מונה שבועיים מן האחרון שמא נקבה היא וימי טהרה מן הזכר עכ"ל ובת"ה הארוך הביא ראיה מפ"ד מחוסרי כפרה בסוגיא דהמפלת תאומים בדף י':

(טז) תנן דף ל' המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א וחכ"א אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה למ"א ופירש"י המפלת שליא יום ארבעים לטבילתה אינה חוששת לולד שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום ולנדה דילמא ליכא ולד ובגמרא מפרש למה הוזכר זכר. תשב לזכר שבעה ימי טומאה ואפילו בלידה יבישתא אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי כדקתני טעמא שיצירת נקבה לפ"א ע"כ והא דמפרש בגמרא למה הוזכר זכר כתבתיו במ"י אמתני' דהמפלת ואין ידוע מה כו' ע"ש ואמרינן עלה בגמרא חכמים היינו ת"ק וכי תימא למסתמא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי (דטימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה ואע"ג דא"ל אין למדין יצירה מטומאה השיב להם אמר קרא תלד מוסיף לך הכתוב לידה אחרת בנקבה) קמ"ל וכתב הרשב"א בת"ה דכל שמפלת פחות ממ"א אינה חוששת משום נדה אם לא ראתה ואפילו למאן דאמר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דכל שהוא פחות מארבעים ואחד יום מיא בעלמא הוא ולית ליה פתיחות קברות וראיה מדאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה ולד דגמר צורתיה מיפתח טפי פחות ממ' לא מיפתח טפי כלומר ואפשר לו בלא דם וכן דעת הרב אבל הר"א חולק ואומר דלא גרע מחתיכה דמטמא ר' יהודה משום פתיחות קבר ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ה"ז ספק זיבה ספק לידה כו' אלמא המפלת רוח אי אפשר לה בלא פתיחת קבר ואי משום ההוא דפרק ד' מחוסרי כפרה שינויא הוא ואשינוייא לא סמכינן וראוי להחמיר כדבריו והלכך אם קים לה דקודם מ"א הוא אינה חוששת לולד אבל מ"מ חוששת משום נדה עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ן בהלכותיו פרק ז' וכתב רמ"א דנ"מ דמיד לאחר שספרה שבעה נקיים מותרת ואינה חוששת לולד ע"כ ופשוט הוא:
הדרן עלך המפלת
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.