גולת כלב/שבת/קב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(המשך)
(התאמה לעיצוב המחבר)
 
(5 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{חלקי}}
{{ניווט כללי עליון}}
{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|<big>'''מסכת שבת'''</big>}}
{{מרכז|<big>'''מסכת שבת'''</big>}}
שורה 9: שורה 8:
אך אפשר לתרץ דר' יוחנן מוקי מתניתין כרב אשי דמשני על הא דפריך הא נח חייב? הלא נזכר ותנן כל חייבי חטאות אינן חייבים עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, ומשני חסורי מחסרי והכי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, או קלטה כלב, או נשרפה פטור משום דנזכר והוי תחילתו שגגה וסופו זדון הא נחה חייב בד"א שחזר ושכח, אבל היכא דלא נזכר סברה מתניתין נמי דחייב אפילו לא מתכוין:
אך אפשר לתרץ דר' יוחנן מוקי מתניתין כרב אשי דמשני על הא דפריך הא נח חייב? הלא נזכר ותנן כל חייבי חטאות אינן חייבים עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, ומשני חסורי מחסרי והכי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, או קלטה כלב, או נשרפה פטור משום דנזכר והוי תחילתו שגגה וסופו זדון הא נחה חייב בד"א שחזר ושכח, אבל היכא דלא נזכר סברה מתניתין נמי דחייב אפילו לא מתכוין:


'''אבל''' על הרמב"ם קשה דבפי"ג מהלכות שבת [[רמב"ם/שבת/יג#טו|הלכה ט"ו]] פסק כר' יוחנן דאע"ג דלא מכוין חייב, וב[[רמב"ם/שבת/יג#יג|הלכה י"ג]] פסק כרבא דהיכא דלא מכוין פטור? ועל זה משני הלחם משנה דהא דפסק כי לא מכוין פטור מיירי דנעקר ממקומו וקיבל דהוי להו שנים שעשאהו דפטור ובזה אף ר' יוחנן מודה דפטור כדאיתא לעיל {{ממ|[[בבלי/שבת/ה/א|ה' ע"א]]}} א"ר אבין א"ר אליעזר א"ר אילעאי א"ר יוחנן עמד במקומו וקבל חייב, עקר ממקומו וקבל פטור. אבל קשה לפי שיטת "הלחם משנה" דמיירי שנעקר ממקומו א"כ אמאי פסק הרמב"ם ז"ל אי מוין דחייב הלא הוה להו שנים שעשאוהו, וע"כ צריך אתה לדחוק ולומר דהא דתנן לעיל {{ממ|[[בבלי/שבת/צב/ב|צ"ב ע"ב]]}} שנים שעשאוהו פטור על שני דרכים היינו מתחילתן עד סופן, או היכא דעשאה עקירה ומתחילה לא התכוין שחבירו יסייעו, אבל היכא דהתכוין מתחילה שחבירו יסייעו חייב והרמב"ם מיירי דמתחלה התכוין שחבירו יסייעו בהנחה ע"כ פסק שחייב אבל זה דוחק גדול:
'''אבל''' על הרמב"ם קשה דבפי"ג מהלכות שבת [[רמב"ם/שבת/יג#טו|הלכה ט"ו]] פסק כר' יוחנן דאע"ג דלא מכוין חייב, וב[[רמב"ם/שבת/יג#יג|הלכה י"ג]] פסק כרבא דהיכא דלא מכוין פטור? ועל זה משני הלחם משנה דהא דפסק כי לא מכוין פטור מיירי דנעקר ממקומו וקיבל דהוי להו שנים שעשאהו דפטור ובזה אף ר' יוחנן מודה דפטור כדאיתא לעיל {{ממ|[[בבלי/שבת/ה/א|ה' ע"א]]}} א"ר אבין א"ר אליעזר א"ר אילעאי א"ר יוחנן עמד במקומו וקבל חייב, עקר ממקומו וקבל פטור. אבל קשה לפי שיטת „הלחם משנה“ דמיירי שנעקר ממקומו א"כ אמאי פסק הרמב"ם ז"ל אי מוין דחייב הלא הוה להו שנים שעשאוהו, וע"כ צריך אתה לדחוק ולומר דהא דתנן לעיל {{ממ|[[בבלי/שבת/צב/ב|צ"ב ע"ב]]}} שנים שעשאוהו פטור על שני דרכים היינו מתחילתן עד סופן, או היכא דעשאה עקירה ומתחילה לא התכוין שחבירו יסייעו, אבל היכא דהתכוין מתחילה שחבירו יסייעו חייב והרמב"ם מיירי דמתחלה התכוין שחבירו יסייעו בהנחה ע"כ פסק שחייב אבל זה דוחק גדול:


'''אבל''' אני אענה חלקי דאף לשיטת הלחם משנה שפירש דמיירי הך משנה שעקר ממקומו וקלטה, וקשה א"כ מאי פריך הגמרא לרבא מעיקרא הלא נוכל לתרץ ולומר דהא דאמר רבא זרק בפי כלב חייב מיירי דעמד במקומו וקיבל, אבל המשנה מיירי דעקר ממקומו וקבל ע"כ פטור, וע"כ צריך אתה לומר דמתניתין מיירי לצדדין דהך דקלטה אחר מיירי דעקר ממקומו וקיבל, אבל הך דקלטה כלב מיירי דעמד במקומו וקיבל דגבי כלב לא שייך שנים שעשאוהו, והפירכא היה מהך דקלטה כלב, ע"כ אפשר לתרץ הכי דכולה מתניתין מיירי דעמד במקומו, ועיקר התירוץ דלא מכוין מיירי לצדדין ולא יקשה להרמב"ם ז"ל מהלכה ט"ו על הלכה י"ג דלעיל בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/צא/א|צ"א ע"א]]}} אשכחן דבעא רבא הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו, הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מחייב או דלמא בתר השתא אזלינן, משמע מדבריו דאם לא התכוין לזריעה לאחר שצמקה פטור ע"כ הכא נמי נעמיד הך דקלטה אחר פטור מיירי בעת שזרק היתה כגרוגרות וכוונתו היתה לאכילה וקודם שקלטה אחר צמקה ולא התכוין לזריעה הלכך אעפ"י שקלטה אחר והאחר התכוין לזריעה אפילו הכי פטור הראשון, ע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דפטור היכא דלא התכוין הזורק, אבל הך דר' יוחנן דלעיל מיירי שלא נחסר מכגרוגרות ע"כ אעפ"י דלא אחשבה לידיה אפילו הכי חייב אבל הך דקלטה כלב מיירי דלא נחסר מכגרוגרות אלא דלא התכוין שיקלוט הכלב ע"כ פטור דלא הוה חשיב מקום חשוב פי הכלב, ע"כ בזה יתורץ קושיתינו על הרמב"ם ז"ל, אבל היכא דהתכוין שיקלוט הכלב אז מחשבתו משוי ליה מקום חשוב:
'''אך''' יש להקשות אי אמרינן כיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום חשוב, אם כן יקשה מתניתין אהדדי דהכא אם היתה שבת והוציא בפיו חייב משום דמחשבתו משויא ליה מקום חשוב, ולעיל {{ממ|[[בבלי/שבת/צב/א|צ"ב ע"א]]}} תנן כלאחר ידו, ברגלו, ובפיו ובמרפיקו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, ואמאי פטור הלא מחשבתו היתה להוציא, הואיל ואזלינן בתר מחשבתו, הגם שתירצו התוספות שם דה"מ אוכלים שדרכם להוציאן בפיו מבשעת אכילה, אבל המשנה מיירי שלא הוציא אוכלים:
'''אבל''' אין התירוץ מספיק שהרי זה באמת היא קושית הרמב"ן ז"ל על התוספות לעיל {{ממ|[[בבלי/שבת/ה/א|ה' ע"א]]}} דפריך התם הגמרא על פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב חייב העני הלא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום חשוב ארבע על ארבע וליכא, ועל זה תירץ רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד', והקשה הרמב"ן ז"ל למה ליה לרבא למימר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' הלא מחשבתו משויא ליה מקום כדאיתא לקמן {{ממ|[[בבלי/שבת/קב/א|ק"ב ע"א]]}} ועל זה הביא תירוץ ר"ת ז"ל {{ממ|[[תוספות/שבת/ד/א#אלא|ד' ע"א]]}} ד"ה אלא אמר רב יוסף שתירץ דהא דאמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא אחשבה באופן אחר אלא בענין זה כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בע"א, וכן בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב, או שישרף העץ בכבשן, אבל הכא אינו חושש אם מקבלו בידו, או בכנפו, ועל זה הקשה הרמב"ן דהא אמרינן התם בשילהי „הזורק“ גבי הא דתנן „בכריתות“ אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והא אין דרך הוצאה בכך אלא מחשבתו משויא ליה מקום אם כן היכי תנן בפיו ובמרפיקו פטור הא מכוין להוציאו בפיו, וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו לכ"מ אמאי פטור לימא מחשבתו משויא הוצאה אעפ"י שאין דרך הוצאה בכך, ע"כ פירש הרמב"ן ז"ל שאין אומרים במלאכת המלאכה עצמה שתהא מחשבה עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח, אבל עיקר הדבר כך היא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון מתכוין לאכילה ואוכל, דמיגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשויא מלאכה זו בכך מה שאין כן במחשבה למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינה מלאכה הרי לא חשב לכלום, ע"כ לא יקשה מהך דהוציאו בפיו דפטור דהתם לא היתה כונתו לאכילה אלא למלאכת הוצאה בלבד מחשבה כזו הואיל ולא היה דרך הוצאה בכך לא מחשב מלאכה:
'''אך''' יש להקשות לשיטת הרמב"ן ז"ל דסבר דהא דמחשבתו משויא ליה מקום דמיגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת א"כ בפרק „המצניע“ {{ממ|[[בבלי/שבת/צא/א|צ"א ע"א]]}} דבעי רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, ומסיק דבעי לענין שבת, וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי, מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת, או דלמא כל לענין שבת כגרוגרות בעינן, ולא איפשטה ואמאי לא פשיט ליה מהך משנה דכריתות דהואיל ומהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לענין שבת?
ואפשר לתרץ משום דקשיא ליה להרשב"א ז"ל על הבעי' דרבא דבעאי הואיל ומצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת וז"ל וא"ת אע"ג דמצטרף לענין טומאה האיך יתחייב לענין שבת הלא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר כשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב:
'''ותירץ''' דיש לומר עקירה צורה הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב דהא לצורך אותו הנחה עקירה ודאי חייב, אם כן משמע מדבריו דבעאי הכי הואיל ומצטרף לטומאה יצטרף נמי לשבת להנחה והואיל ומצטרף להנחה יצטרף לעקירה הואיל ואמרינן עקירה צורך הנחה ע"כ בזה יתורץ קושיתינו דהך „דהמצניע“ לא דמי להך דהוציאו בפיו דהתם לא אמרינן רק חד הואיל ומהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשויא מלאכה, אבל הך דבעאי רבא אינו כן אלא אי אמרינן תרי הואיל, הואיל ומצטרף לענין טומאה, מצטרף לענין הנחה, והואיל ומצטרף לענין הנחה, יצטרף לענין עקירה ע"כ אין ללמוד זה מזה דאפשר דחד הואיל אמרינן, אבל תרי הואיל לא אמרינן לענין שבת, ע"כ לא היה יכול רבא לפשוט בעאי שלו מהך דכריתות, וזה נלפיענ"ד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}

גרסה אחרונה מ־17:38, 2 באוקטובר 2019

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

גולת כלב TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png קב TriangleArrow-Left.png א

מסכת שבת

דף ק"ב ע"א

אמר רבא זרק בפי כלב או בפי הכבשן חייב, ופריך והאנן תנן קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה פטור, ומשני התם דלא מכוין הכא דקא מכוין. ולכאורה יש להקשות מהך משנה לר' יוחנן דאמר לעיל (ה' ע"א) זרק חפץ ונח ביד חבירו חייב, ומסיק הגמרא דקמ"ל דאע"ג דלא אחשביה לידיה נמי חייב היינו דלא מכוין, ומהך משנה דקתני קלטה אחר פטור משמע דהיכא דלא מכוין פטור?

אך אפשר לתרץ דר' יוחנן מוקי מתניתין כרב אשי דמשני על הא דפריך הא נח חייב? הלא נזכר ותנן כל חייבי חטאות אינן חייבים עד שתהא תחילתן וסופן שגגה, ומשני חסורי מחסרי והכי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, או קלטה כלב, או נשרפה פטור משום דנזכר והוי תחילתו שגגה וסופו זדון הא נחה חייב בד"א שחזר ושכח, אבל היכא דלא נזכר סברה מתניתין נמי דחייב אפילו לא מתכוין:

אבל על הרמב"ם קשה דבפי"ג מהלכות שבת הלכה ט"ו פסק כר' יוחנן דאע"ג דלא מכוין חייב, ובהלכה י"ג פסק כרבא דהיכא דלא מכוין פטור? ועל זה משני הלחם משנה דהא דפסק כי לא מכוין פטור מיירי דנעקר ממקומו וקיבל דהוי להו שנים שעשאהו דפטור ובזה אף ר' יוחנן מודה דפטור כדאיתא לעיל (ה' ע"א) א"ר אבין א"ר אליעזר א"ר אילעאי א"ר יוחנן עמד במקומו וקבל חייב, עקר ממקומו וקבל פטור. אבל קשה לפי שיטת „הלחם משנה“ דמיירי שנעקר ממקומו א"כ אמאי פסק הרמב"ם ז"ל אי מוין דחייב הלא הוה להו שנים שעשאוהו, וע"כ צריך אתה לדחוק ולומר דהא דתנן לעיל (צ"ב ע"ב) שנים שעשאוהו פטור על שני דרכים היינו מתחילתן עד סופן, או היכא דעשאה עקירה ומתחילה לא התכוין שחבירו יסייעו, אבל היכא דהתכוין מתחילה שחבירו יסייעו חייב והרמב"ם מיירי דמתחלה התכוין שחבירו יסייעו בהנחה ע"כ פסק שחייב אבל זה דוחק גדול:

אבל אני אענה חלקי דאף לשיטת הלחם משנה שפירש דמיירי הך משנה שעקר ממקומו וקלטה, וקשה א"כ מאי פריך הגמרא לרבא מעיקרא הלא נוכל לתרץ ולומר דהא דאמר רבא זרק בפי כלב חייב מיירי דעמד במקומו וקיבל, אבל המשנה מיירי דעקר ממקומו וקבל ע"כ פטור, וע"כ צריך אתה לומר דמתניתין מיירי לצדדין דהך דקלטה אחר מיירי דעקר ממקומו וקיבל, אבל הך דקלטה כלב מיירי דעמד במקומו וקיבל דגבי כלב לא שייך שנים שעשאוהו, והפירכא היה מהך דקלטה כלב, ע"כ אפשר לתרץ הכי דכולה מתניתין מיירי דעמד במקומו, ועיקר התירוץ דלא מכוין מיירי לצדדין ולא יקשה להרמב"ם ז"ל מהלכה ט"ו על הלכה י"ג דלעיל בשבת (צ"א ע"א) אשכחן דבעא רבא הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו, הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מחייב או דלמא בתר השתא אזלינן, משמע מדבריו דאם לא התכוין לזריעה לאחר שצמקה פטור ע"כ הכא נמי נעמיד הך דקלטה אחר פטור מיירי בעת שזרק היתה כגרוגרות וכוונתו היתה לאכילה וקודם שקלטה אחר צמקה ולא התכוין לזריעה הלכך אעפ"י שקלטה אחר והאחר התכוין לזריעה אפילו הכי פטור הראשון, ע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דפטור היכא דלא התכוין הזורק, אבל הך דר' יוחנן דלעיל מיירי שלא נחסר מכגרוגרות ע"כ אעפ"י דלא אחשבה לידיה אפילו הכי חייב אבל הך דקלטה כלב מיירי דלא נחסר מכגרוגרות אלא דלא התכוין שיקלוט הכלב ע"כ פטור דלא הוה חשיב מקום חשוב פי הכלב, ע"כ בזה יתורץ קושיתינו על הרמב"ם ז"ל, אבל היכא דהתכוין שיקלוט הכלב אז מחשבתו משוי ליה מקום חשוב:

אך יש להקשות אי אמרינן כיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום חשוב, אם כן יקשה מתניתין אהדדי דהכא אם היתה שבת והוציא בפיו חייב משום דמחשבתו משויא ליה מקום חשוב, ולעיל (צ"ב ע"א) תנן כלאחר ידו, ברגלו, ובפיו ובמרפיקו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, ואמאי פטור הלא מחשבתו היתה להוציא, הואיל ואזלינן בתר מחשבתו, הגם שתירצו התוספות שם דה"מ אוכלים שדרכם להוציאן בפיו מבשעת אכילה, אבל המשנה מיירי שלא הוציא אוכלים:

אבל אין התירוץ מספיק שהרי זה באמת היא קושית הרמב"ן ז"ל על התוספות לעיל (ה' ע"א) דפריך התם הגמרא על פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב חייב העני הלא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום חשוב ארבע על ארבע וליכא, ועל זה תירץ רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד', והקשה הרמב"ן ז"ל למה ליה לרבא למימר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' הלא מחשבתו משויא ליה מקום כדאיתא לקמן (ק"ב ע"א) ועל זה הביא תירוץ ר"ת ז"ל (ד' ע"א) ד"ה אלא אמר רב יוסף שתירץ דהא דאמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא אחשבה באופן אחר אלא בענין זה כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בע"א, וכן בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב, או שישרף העץ בכבשן, אבל הכא אינו חושש אם מקבלו בידו, או בכנפו, ועל זה הקשה הרמב"ן דהא אמרינן התם בשילהי „הזורק“ גבי הא דתנן „בכריתות“ אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והא אין דרך הוצאה בכך אלא מחשבתו משויא ליה מקום אם כן היכי תנן בפיו ובמרפיקו פטור הא מכוין להוציאו בפיו, וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו לכ"מ אמאי פטור לימא מחשבתו משויא הוצאה אעפ"י שאין דרך הוצאה בכך, ע"כ פירש הרמב"ן ז"ל שאין אומרים במלאכת המלאכה עצמה שתהא מחשבה עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח, אבל עיקר הדבר כך היא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון מתכוין לאכילה ואוכל, דמיגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשויא מלאכה זו בכך מה שאין כן במחשבה למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינה מלאכה הרי לא חשב לכלום, ע"כ לא יקשה מהך דהוציאו בפיו דפטור דהתם לא היתה כונתו לאכילה אלא למלאכת הוצאה בלבד מחשבה כזו הואיל ולא היה דרך הוצאה בכך לא מחשב מלאכה:

אך יש להקשות לשיטת הרמב"ן ז"ל דסבר דהא דמחשבתו משויא ליה מקום דמיגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת א"כ בפרק „המצניע“ (צ"א ע"א) דבעי רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, ומסיק דבעי לענין שבת, וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי, מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת, או דלמא כל לענין שבת כגרוגרות בעינן, ולא איפשטה ואמאי לא פשיט ליה מהך משנה דכריתות דהואיל ומהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לענין שבת?

ואפשר לתרץ משום דקשיא ליה להרשב"א ז"ל על הבעי' דרבא דבעאי הואיל ומצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת וז"ל וא"ת אע"ג דמצטרף לענין טומאה האיך יתחייב לענין שבת הלא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר כשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב:

ותירץ דיש לומר עקירה צורה הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב דהא לצורך אותו הנחה עקירה ודאי חייב, אם כן משמע מדבריו דבעאי הכי הואיל ומצטרף לטומאה יצטרף נמי לשבת להנחה והואיל ומצטרף להנחה יצטרף לעקירה הואיל ואמרינן עקירה צורך הנחה ע"כ בזה יתורץ קושיתינו דהך „דהמצניע“ לא דמי להך דהוציאו בפיו דהתם לא אמרינן רק חד הואיל ומהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשויא מלאכה, אבל הך דבעאי רבא אינו כן אלא אי אמרינן תרי הואיל, הואיל ומצטרף לענין טומאה, מצטרף לענין הנחה, והואיל ומצטרף לענין הנחה, יצטרף לענין עקירה ע"כ אין ללמוד זה מזה דאפשר דחד הואיל אמרינן, אבל תרי הואיל לא אמרינן לענין שבת, ע"כ לא היה יכול רבא לפשוט בעאי שלו מהך דכריתות, וזה נלפיענ"ד:

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף