ברכת שמואל/ראה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Revision as of 22:54, 17 October 2020 by Do2or (talk | contribs) (יצירת דף עם התוכן "{{ניווט כללי עליון}} ==פרשת ראה== <big>'''ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמ...")
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.svg ראה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרשת ראה

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו. ופירש רש"י: על מנת אשר תשמעו עכ"ל.

והנה צריכין אנו ליתן טעם לשבח מה היה כוונת רש"י בזה שפירש כן על מנת. והנה לפי פשוטו נ"ל דכיוון למ"ש הר"ן והפוסקים, דבעל מנת מהני אפילו המעשה קודם לתנאי, וזהו כוונת רש"י על מנת אשר תשמעו, וכמו שנרחיב לקמן. ועפ"ז נ"ל לבאר המדרש ילקוט פרשה זו: ברכה וקללה למה נאמר, לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכות והקללות, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב"ה שני דרכים הללו, נברר באיזה מהם שירצה, תלמוד לומר ובחרת בחיים עכ"ל. והנה יש לדקדק מהיכי תיתי שיברר האדם את הדרך הרע עד שהוצרך להזהיר שילך ויבחור בדרך החיים. והנה לביאור זה המדרש צריכין אנו לתרץ פסוקי הפרשה מפרשת וילך וז"ל: וילך משה וידבר את הדברים אל כל ישראל ויאמר אליהם משה בן מאה ועשרים שנה וגו'. ופירש התרגום יונתן: ואזל משה לבית אולפנא וכו'. והנה צריך ג"כ לדקדק מה כוונת התרגום יונתן בזה, וגם יש להבין על הכפל לשון דכתוב בפסוק הקודם פ' וילך ראה נתתי לפניך היום החיים ואת הטוב. המות ואת הרע וגו'. והנלע"ד לבאר הכל ע"פ גמרא דגיטין, דכל תנאי שהמעשה לא יוכל להתקיים ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים אעפ"י שנתבטל התנאי כמו בתנאי חליצה דאי אפשר מלקיים ע"י שליח המעשה. ועפ"ז נ"ל דלכן כשרצה הקב"ה להעציר המטר בימי אחאב ע"כ היה מוכרח למסור המפתח של גשמים ביד שליח שהוא אליהו, לפי שהתנאי הי' בין ישראל להקב"ה שאם שמוע תשמעו אזי ונתתי מטר ארצכם וגו' ואם לאו ועצר וגו'. ואיתא בגמרא דתענית דג' מפתחות הן ביד ה' ולא ביד שום שליח ואלו [הן:] מטר ועקרות ותחיית המתים. וא"כ אלו לא הי' מוסר הקב"ה המפתח של מטר ביד אליהו אז הוי התנאי בטל. והנה עפ"ז נראה ג"כ לפרש הפסוקים בשמואל א' סימן ב' וז"ל: כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (והכתיב הוא ולא נתכנו עלילות לא באל"ף), קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל שביעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ולכאורה אין לפסוקי' האלו חיבור ושייכות זה לזה. והנה הרב הגאון רבי יעקב בי רב פי' על פי מ"ש כי הקב"ה יש לו הידיעה ואינה מוכרחת, כי ידוע שהאדם הוא בחיריי האנושי. וז"ש הכתוב כי אל דעות ה'. ואעפ"כ (ולא) נתכנו עלילות, שהעלילות אינם מוכרחי' אלא (ולו) נתכנו ר"ל שיש לו הידיעה, והם דברים ראויים לאומרם. אכן בהמשך ביאורי הפסוקי' הנ"ל נראה לפרש מה שהקשו התוס' פ"ק דתענית: הכא אמרי דיש שלשה מפתחות, והלא בקרא מוכח דיש עוד מפתח ביד הקב"ה, כד"א פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו. ותירצו דהיינו דווקא כשרוצה הקב"ה לעקור אומה שלימה, אזי מוציא הוא כלי זעמו משא"כ כשהוא מכלה לאיזה יחיד אזי מכלה הוא אף ע"י השליח. וא"כ לפ"ז מבואר דד' מפתחות הן בידי הקב"ה ולא ביד השליח. ואלו הן פרנסה ומטר דקחשיב ליה בחד בגמרא דתענית. ומפתח של עקרות. ומפתח של תחיית המתים. ומפתח של כלי זעם כשרוצה לעקור אומה שלימה. ולז"א כי אל דעות ה'. שהוא יודע מכל הטובות ופורענות שבעולם, אכן ולו וקרינן ולא נתכנו עלילות, רצה לומר דיש עלילות שהן בידו, ולכן ולו בוי"ו נתכנו עלילות. ויש עלילות שהן ביד שליח ומלאך ואזי ולא באל"ף נתכנו עלילות, והנה פורט והולך הכתוב הד' מפתחות שהן ביד הקדוש ברוך הוא, האחד הוא קשת גבורים חתים שהוא מוציא כלי זעמו ואז ונכשלי' אזרו חיל שהוא כליון אומה שלימה. שנית שביעים בלחם נשכרו והוא מפתח פרנסה ומטר ורעבי' חדלו. שלישי עד עקרה ילדה שבעה וגו', והוא מפתח של חיה. הרביעית ה' ממית ומחיה, והוא מפתח של תחיית המתים ודו"ק. ומעתה נבוא אל ביאור הכתובים הנ"ל, והוא כי משה כלל יחד התנאי של תחיית המתים שהוא בידו של הקדוש ברוך הוא, וגם שארי ברכות וקללות שהן ביד השליח, והנה משה רמז לישראל שהתחייה היא מוכרחת אף שיעברו התנאי, מאחר שהמעשה הוא בידו של הקדוש ברוך הוא יוכל לקיים מכל מקום. מה שאין כן שאר ברכות וקללות הן תלויין דווקא בקיום התנאי. וזש"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים כשתעשה הטוב והמות כשתעשה הרע, ואם תקיים את אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' ללכת בדרכיו וגו' וחיית ורבית וברכך בארץ אשר אתה וגו'. וזהו הכל ברכת העוה"ז שהוא תלוי בתנאי, וחזר וכפל ואם לא תשמע אזי אבד תאבדון, והטעם דהי' כופל משום שתהיה תנאי קודם המעשה, וא"כ תלוי הטוב והרע בקיום ובביטול התנאי, ואם כן הטובות העוה"ז אינם מוכרחי', מה שאין כן תחיית המתים הוא מוכרח אף בלי קיום התנאי, ולז"א העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. שסדרתי לפניכם החיים והמות, ולכן ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעיך על האדמה אשר נשבע ה' לתת להם לאברהם וליצחק וליעקב וגו'. ודרשו רז"ל לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים. ואם כן ע"כ תחיית המתים היא מוכרחת ולכן ובחרת בחיים זו חיים ניצחית בזמן תחיית המתים. משא"כ שאר ברכות וקללות הוא תלוי בקיום התנאי. ובזה תבין המדרש ילקוט הנ"ל, ברכה וקללה למה נאמר שלפי שנאמר החיים והמות הברכות והקללות וגו', שמא יאמרו באיזה דרך שאנו רוצים נברור, ת"ל ובחרת בחיים. והוא דבעל המדרש בא לרמז דהברכות וקללות הן תלויים בקיום התנאי לפי שהן נמסרי' ביד השליח ואינם מוכרחין ואם כן יש לך לטעות ולומר שמא באיזה דרך יבחור לך, אבל משה הזהיר ובחרת בחיים. ר"ל כי התחייה לעתיד היא מוכרחת. ואם כן לפי זה יובן כוונת התרגום יונתן דפירש ואזל משה לבית אולפנא. והוא כאן בפרשה זו, אמר משה המעשה לפני התנאי, כי רוצה לרמז דבעל מנת מהני המעשה קודם התנאי, אכן קצת פוסקי' חולקי' על זה דלא מהני כשהמעשה הוא קודם לתנאי, ולכן היפך הסדר שם ואמר תחילה התנאי ראה נתתי וגו' לאהבה וגו'. ואמר תנאי כפול ואח"כ אמר וחיית ורבית ובחרת בחיים וגו'. בחיים נצחיי' כמאמר הכתוב ה' מנת חלקי, רצה לומר שהוא ביד הקדוש ברוך הוא ולא ביד השליח, ולכן תומך גורלי לעולם ובחרת בחיים, כיון שתחיים המתים אינו תלוי בתנאי כלל ולכן הזהיר משה ובחרת בחיים ודו"ק:

ובמדרש בשמואל דף נ"א ע"ג וז"ל: ולא תהיה זאת לפוקה. בא דוד המלך להזדווג לאביגיל אשת נבל, אמרה ליה הלא סופך להכשל באשה אחרת (פי' בבת שבע) ולא מוטב לך באחת ולא בשתים, כיון שלא שמע לה הוציאה כתמיה והראה לו לדוד בלילה. אמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה. אמר לה כבר נגמר דינו ביום שמורד במלכות הוא. א"ל וכי מלך אתה. אמר לה ולא משחני שמואל הנביא, אמרה אעפ"כ שמשחך שמואל עדיין טבעו של שאול קיים, מיד אמר דוד ברוך טעמך וברוכה את לה' אשר כליתני מבוא בדמים. משני דמים מדם נידה, ומשפיכות דמים של נבל עד כאן לשון המדרש. והנה המדרש זה צריך ביאור ואין להאריך בקושיות, שאין דרכינו להאריך בקושיות רק נעורר מה שהוא מההכרח, חדא י"ל מה היה כוונת דוד לשכב ח"ו עם אשה בעוד שבעלה הוא חי ומה היתה התשובה מוטב לך לחטוא באשה אחת ולא בשתי' והוא כמו זר נחשב, דהיכא ידעה אביגיל שעתיד לחטוא דוד בבת שבע. עוד קשה למה הוציאה כתמי' והראת לדוד למה לא הראת לו דם נידה. גם בשארי פלפולי' דהוי ביניהם, ולכאורה לא היה דבר זה ביניהם אלא דרך צחות ושחוק. ועוד קשה למה אמר דוד אח"כ ברוך טעמך וברוכה את. מהו ענין הברכה ההיא ויתר דקדוקי' יתבארו הכל על נכון בתוך דברינו בע"ה:

והנה מקודם ביאור המדרש הלז נבאר מתחילה מאמר קטן והובא בס' חסידים וזה לשונו בסי' קצ"ה. כשחטא דוד בב"ש ואורי' אמר אוי לי שמא יצא אבשלום בני מהעוה"ז ומעוה"ב, עיין שם. והוא תמוה מאוד. ואגב יבואר הגמרא בסנהדרין וזה לשונו: ובצלעי שמחו ונאספו קראו ולא דמו. בשעה שאומרים לי דוד הבא על אשת איש כלום תקנה יש לו. ולא עוד אלא בשעה שעוסקי' בארבעה מיתות בית דין אומרים דוד הבא על אשת איש וכו' (ובגמרא בבבא מציעא יש גירסא אחרת, ולא עוד אפילו בשעה שהן עוסקי' בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על א"א מיתתו במה) והנה צריכין אנו ליישב שני הגירסאות הנ"ל (ועיין לקמן פ' כי תצא מה שכתבתי שם). והנה כדי ליישב המאמרים הנ"ל נקדים מ"ר פ' וזה לשונו: כתיב תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'. ר' פנחס אמר בדואג ואחיתופל הכתוב מדבר איש דמים זה התיר דמים ג"ע ושפיכות דמים וזה התיר גלוי עריות וש"ד. באחיתופל כתיב שאמר אל אבשלום בא אל פלגשי אביך. ובדואג כתיב שאמר דואג לשאול והלא מורד במלכות הוא ודמו הוא מותר ואשתו גם כן מוחרת, מיד הלך שאול ונתן על פי דואג מיבל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש. זה התיר שפיכות דמים באחיתופל כתיב וכו'. אמר דוד ואני באשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם, אלא שגמלתי עלי חסד ואמרתי לו ע"י נתן הנביא, גם ה' העביר חטאתך עכל"ה. והנה המדרש הזה צריך גם כן ביאור, והנה הרב בעל יפה תואר הקשה מה היה חטא אבשלום שבא על פלגשי אביו, הא איכא חד מ"ד בגמרא דסבירא ליה דפלגשים הן בלא כתובה וקידושין. ושמא סבירא ליה לבעל המדרש כר"י דסבירא ליה דאסור לאדם לישא אנוסת אביו או מפותת אביו, עד כאן לשון היפה תואר. וא"כ לפענ"ד יש לתמוה השתא על דוד. היאך קרא לדואג ואחיתופל אנשי דמים רצה לומר דהתיר אחיתופל שישכב אבשלום עם פלגשי אביו דילמא סבירא ליה כרבנן דנושא אדם אנוסת ומפותת אביו. ועוד קשה על אחיתופל דהיה חכם גדול בתורה איך נתעלמה ממנו הלכה ברורה איסור הבחנה. ועוד קשה מה שאמר דוד ואני כאשר עשו עשיתי גם כן וכו'. מה היה דוד מתפאר שהיה עובר על ש"ד וג"ע אעפ"י דהקדוש ברוך הוא היה מוחל לו על אותן עבירות. והנה להבין זאת נקדים גמרא דיבמות וזה לשונו הבחנה מנ"ל דאסור דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעיך אחריך. זרעך המיוחס אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון. והנה תוס' ביבמות שם וזה לשונם לקמן בפרק נושאין: דריש מהאי קרא דאזהיר ליה רחמנא לאברהם ולא לינסיב נכרית ושפחה דלא תתייחס זרעה בתרה. והנה בזה אפשר היו מחולקים דוד ואחיתופל, דאחיתופל ודואג סבירא להו דהכתוב דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בא להורות ולא תנסיב שפחה ונכרית, ואם כן לפ"ז אינו צריך להבחנה ומותר דמנ"ל להבחנה. ודוד היה סבירא ליה איסור הבחנה וכדאיתא בזוהר פרשה ויחי. דהביא דחטא דוד בבת שבע היה באיסור הבחנה עיין שם. ויליף לה מדכתיב להיות לך לאלקי' ולזרעך אחרך. ואם כן אמר שם במאמר דוד דקאמר אנשי דמים ומרמה, זה התיר ג"ע וזה התיר ג"ע דאסור משום הבחנה. אך קשה לדוד מנ"ל לאיסור הבחנה, דילמא הבחנה הוא מותר והא דכתיב להיות לך לאלהי' ולזרעך אחריך. קאי כפי' התוס' דלא תנסיב שפחה ונכרית, ולכן אמר דוד ואני כאשר עשו כן עשיתי וכו'. אך שהקב"ה גומל עלי שא"ל ע"י הנביא גם ה' העביר חטאתך. וקשה הלא לא חטא דוד כלל, דקי"ל כל היוצא למלחמת בית דוד הי' כותב גט כריתות, אלא ע"כ צ"ל כדעת הזוהר הנ"ל, דחטאו הי' שלא המתין ג' חדשים, וקשה מנ"ל דאסור בלא הבחנה, אלא ע"כ דהאיסור הוא מדכתיב ולזרעיך אחריך, ואם כן שפיר קאמר אנשי דמים ומרמה יתעב ה', ולכן אמר כאשר עשו, שהתירו איסור הבחנה, כמו כן עשיתי שחטאתי באיסור הבחנה, אלא שהקב"ה העביר חטאתי. ולפי זה יובן המדרש שהובא בספר חסידים הנ"ל, כשחטא דוד בבת שבע ואוריה אמר אוי לי שיצא אבשלום מעוה"ז ומעה"ב. והוא הדבר אשר דברנו כי דוד הי' חוטא לדעת הזוהר רק באיסור הבחנה, משום דכתיב להיות לך לאלקי' ולזרעך אחריך, ואם כן היה אבשלום חוטא ג"כ באיסור הבחנה. בשלמא אלמלא לא חטאתי הוי לאבשלום תירוץ על זה, די"ל דקרא לזרעך אחריך קאי דאזהר הקדוש ברוך הוא לאברהם דלא תנסיב שפחה ונכרית, והא דבא על פלגשי אביו י"ל דס"ל דנושא אדם אנוסת אביו וכו' ופלגשי' הן בלא כתובה וקידושין, אבל עכשיו מחטא בת שבע על כרחך מוכח שחטאתי שהייתי צריך כפרה על איסור הבחנה כמש"ל, א"כ אין לו לאבשלום תירוץ ע"ז ויצא מעוה"ז ומעוה"ב וק"ל:

ועל פי זה יובן המאמר בגמרא דיומא וזה לשונו שאלו לר' אליעזר פלוני מהו לעוה"ב (פי' שלמה) אמר לתלמידיו לא שאלתם על פלוני (פי' על אבשלום) מהו להציל כשבה מן הארי (פי' בת שבע מדוד) אמר להם מהו להציל הרועה מן הארי (פי' להציל הרועה אוריה מן דוד) וכו'. והנה כבר צווחו קמאי דקמאי בזה המאמר, ואף אני לא אמנע מלפרש המאמר (ועיין לקמן פ' כי תצא מ"ש דרך אחר ודרך נכון ג"כ בזה המאמר) וקודם הביאור צריכין אנו לדעת במאי קמלפגי ר"א ותלמידיו ששאלו אלו השאלות יחד. ולבי אומר לי דהני תנאי כהני תנאי, דכבר כתבתי לעיל דיש שני פירושים בפסוק דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. האחד הוא דקאי דאזהר רחמנא דלא תנסיב שפחה ונכרית, ופירוש השני הוא ללמוד איסור הבחנה. והנה מצינו בגמרא דבפסוק דלא תתחתן בם דקאי בגיותן נמי שייך חתנות. ואם כן לפי זה הא דכתיב ויתחתן שלמה וגו' הוא כמשמעו, ואם כן לפי זה היה חטא בידו שנסב את בת פרעה. אבל לפי דמסקינן בגמרא קאי לאו דלא תתחתן בגירותן ר"ל מן ז' עממים אף שיהיו גרים גמורים אעפ"כ אסור הוא להתחתן בם, והא דכתיב ויתחתן שלמה. מתוך אהבה יתירה וכו' מעלה עליו הכתוב כאלו התחתן אבל באמת בגיותן אינו שייך חתנות לא בשאר אומות ומכ"ש בז' עממי' דלא, ואם כן נ"ל דהני תנאי כהני תנאי, דלמ"ד דסבירא ליה דקרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך קאי אאיסור הבחנה, סבר דלאו דלא תתחתן בם קאי דלא שייך בגיותן חתנות, ואם כן חטא שלמה דלא הי' מגייר תחילה להנשים נכריות, כי שפיר שייך חתנות לאחר שנתגיירו. ומ"ד דס"ל דלהיות לך לאלקי' וגו'. קאי דלא תנסיב שפחה ונכרית, ס"ל דלא תתחתן קאי בגירותן, ואם כן לא חטא שלמה כלל כי לאו דלא תתחתן קאי אשבעה אומות, וא"כ מנ"ל דלא תנסיב נכרית אפילו משאר אומות, אלא ע"כ דילפינן לה מלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך דלא תנסיב נכרית, ואם כן למ"ד זה הבחנה הוא מותר, ומכל זה מוכח כשחטא שלמה ע"כ לאו דלא תתחתן קאי דלא תנסיב אפילו משאר אומות, וא"כ לסברא זו קרא דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך קאי אאיסור הבחנה, וא"כ לסברא זו הי' אבשלום ג"כ חוטא במה ששכב עם פלגשי אביו ולא המתין ג' חדשים וכמ"ש לעיל. אכן למ"ד דס"ל דלא תתחתן קאי בגיותן וקאי רק אז' אומות אפילו אחר שנתגיירו, אינו מוכח דקרא להיות לך לאלהי' וגו' קאי אאיסור הבחנה, די"ל דלא תנסיב שפחה ונכרית כשהן בגיותן. ואם כן לפי זה יובן הגמרא הנ"ל דקאמר התלמידים שאלו לר' אליעזר שלמה מהו לעולם הבא. והי' ר' אליעזר משיב להם הלא כבר שאלתם אותי קודם שאלה זו על אבשלום והשבתי לכם תירוץ, והוא דאתם שאלתם אותי הפי' של הפסוק דלא תתחתן די"ל דקאי דלא תנסיב אף בגירותן, א"כ הוי חטא ביד שלמה ואין לו חלק לעוה"ב. א"ו י"ל דלא תתחתן קאי רק אז' אומות משא"כ בשארי אומות מותר להתחתן לאחר שנתגיירו, ואם כן אין חטא ביד שלמה ויש לו חלק לעוה"ב, והשיב להם ר' אליעזר הלא כבר שאלתם אותי על אבשלום בזמן העבר, ושם השבתי לכם דלא חטא אבשלום כלל דהיתה השאלה שלכם בפירוש הכתוב דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, אי קאי אאיסור הבחנה או אאיסור דלא תנסיב שפחה ונכרית וכמש"ל. וקשה למה שאלתם על אבשלום לחוד ולא שאלתם באותו הפעם גם אשלמה, דהני תנאי כהני תנאי, דלמ"ד דס"ל דאיסור הבחנה ילפינן מקרא דלהיות לך וגו', ואם כן ע"כ הקרא דלא תתחתן בם קאי דלא תנסיב שפחה ונכרית, ואם כן היה חטא ביד שלמה וגם חטא ביד אבשלום. אלא על כרחך סבירא לנו דשלמה לא חטא כלל במה שהי' מתחתן בשארי האומות, דיש לומר דקרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך קאי דלא תנסיב שפחה ונכרית בגיותן, משא"כ לאחר שנתגיירו מותר להתחתן בהם, והא דכתיב לא תתחתן קאי אשבעה אומות דאף לאחר שנתגיירו אסור להתחתן בהם, וא"כ לא חטא שלמה כלל. וא"כ לפ"ז אין לנו רמז כלל לאיסור הבחנה, ואם כן שפיר השיב ר"א להתלמידים ששאלו פלוני מה לעוה"ב (ר"ל שלמה) השיב להם כמו ששאלתם אותי כבר על פלוני ר"ל (על אבשלום וכמו דס"ל גבי אבשלום כמו כן התשובה לנגדיכם גבי שלמה, וא"כ כיון דאמרינן דאבשלום לא הי' חוטא כלל באיסור הבחנה כמו כן נמי אמרינן דשלמה לא חטא כלל באיסור שהי' מתחתן בשארי האומות. ולמ"ד דסבירא ליה דאבשלום הי' חטא בידו מחמת איסור הבחנה, כמו כן אין לשלמה חלק לעוה"ב באשר שעבר על לא תתחתן אפילו בשארי האומות, ולכן אמר לא שאלתם בזמן העבר על אבשלום, ומתוך אותו השאלה נפשוט גם שאלה זו אי יש לשלמה חלק עוה"ב או לא. אך הי' קשה להם מאחר די"ל הסברא לכאן ולכאן איזה מהפי' הוא עיקר, ולכן הי' שואלים התלמידי' קושיא אחרת, א"כ מהו להציל את הכשבה מיד הארי (ר"ל בת שבע מדוד) כיון דס"ל דהשיב להם דיש לשלמה חלק לעולם הבא וגם אבשלום לא חטא כלל באיסור הבחנה, ומה ששכב עם פלגשי אביו י"ל דס"ל דנושא אדם אנוסת אביו, ופלגשי' הן בלא כתובה וקידושין, א"כ י"ל דלא חטא דוד כלל בב"ש. דבשלמא מקודם היה בדעתינו לומר דשלמה חטא בוודאי, ומדשלמה אין לו חלק לעוה"ב מכח דעבר על לאו דלא תתחתן בם, ואם כן מזה מוכח דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך קאי אאיסור הבחנה, וא"כ ע"כ לפי זה אין מקום לומר דלא חטא דוד, דוודאי אנו אומרים דחטא דוד באיסור הבחנה כמ"ש בזוהר ויחי, וא"כ וודאי יש להציל הכשבה זו בת שבע מיד דוד כי היה חטא בידו, אבל השתא יש לומר דשלמה יש לו חלק לעוה"ב דלא תתחתן בם קאי רק אשבעה אומות אפילו לאחר שנתגיירו אסור להתחתן בהם, וקרא דלהיות לך וגו' ילפינן דלא תנסיב שפחה ונכרית, משא"כ לאחר שנתגיירו מותר להתחתן, ואם כן לפי סברא זו אין לנו ראייה לאיסור הבחנה, א"כ י"ל דדוד נמי לא חטא כלל, ואם כן אין לנו להציל בת שבע ממנו. ואין לומר הלא הן הדברים ששאלו כבר. דיש לומר דהכי קא מבעיא להו והוא דאיתא במדרש והובא בספר כלי יקר ובאלשיך דאוריה החיתי היה גוי והי' נושא כליו של גלית הפלשתי, ובשעה שהרג דוד לגלית הפלשתי לא היה דוד יודע פתיחת הצוואר של השריון, א"ל אורי' אם תתן בת ישראל לאשה אזי אראה אני לך פתיחת הצוואר, ונשבע לו דוד שיתן לו בת ישראל ואח"כ הראה לו אורי', אמר הקדוש ברוך הוא לדוד בנות ישראל עשית כהפקר, חייך אשתך אתה נותן לו, ואח"כ נתגייר אוריה ונתן לו את בת שבע עד כאן לשונו. והנה בגמרא דיבמות אמרו דאין היו מקבלין גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, ואעפ"י דהיו מתגיירי' כמה רבבות לא היו מקרי' גרים גמורים, וקי"ל ג"כ דמי שנתגייר לשם אשה אינו נקרא גר כלל. ואם כן לפי זה לא היה מקרי אורי' גר כלל, דהי' מתגייר לשם אשה, ומכ"ש שהיה בימי דוד, ואם כן לא הי' הקידושין תופסין בבת שבע. או יש לומר דאורי' היה משארי האומות, דבשארי האומות שייך חיתון לאחר שנתגיירו, ולאו דלא תתחתן בם קאי אז' אומות אפילו לאחר שנתגיירו, ושפיר הוי הקידושין של אורי' תופשין בבת שבע, ואם כן חטא דוד בבת שבע מאחר דקידושין דאורי' היו תופשין והוי' ב"ש כאשת איש לכל דבריה. או יש לומר דלפי דקי"ל דגיורת ושבוייה אינה צריכה להמתין ג' חדשים, דכיון דגיורת דכי דעתה להתגייר מינטרה נפשה והיא משמשת במוך או מתהפכת כדי שתצא הזרע כדאמרינן בגמרא דיבמות ע"ש. ואם כן בת שבע ס"ל כיון דלא תפסין בה הקידושין של אוריה הוי' משמשת במוך והוית מינטרה נפשה, ולא הי' צריך להמתין ג' חדשי' משום איסור הבחנה, ואם כן לפי זה שפיר קמבעיא איזה פשט הוא עיקר אם אוריה הוי דינו כגוי ואין כאן איסור הבחנה, די"ל דב"ש משמשת במוך הוי'. או י"ל דאורי' הוי דינו ממש כישראל גמור וא"כ לא הי' צריכה לשמש במוך, ואם כן הי' חטא דוד שלא המתין ג' חדשים משום איסור הבחנה. והשיב ר' אליעזר לתלמידיו הלא שאלתוני מהו להציל הרועה מן הארי (ר"ל אוריה מדוד) אם הוי דינו כדין גוי, דמאחר דהי' מתגייר לשם אשה ואינו נקרא גר כלל והיה דוד פטור, והשיב ר"א שפיר דדין אחד להם, דאם אמרינן דדוד היה חוטא בבת שבע משום דהוי' כא"א לכל דבריה, ואם כן הי' דוד חוטא גם כן בהריגת אוריה. ומשא"כ אי אמרינן דלא הי' חטא בבת שבע דלא הוי' קדושין של אורי' תופסין בה, דאינו מקרי גר ואם כן אמרינן דבת שבע משמשת במוך הי' ואם כן לא הי' צריך להמתין גם כן ג' חדשי' משום איסור הבחנה ואם כן לא חטא דוד גם כן בבת שבע, ולפי דמסיק לא הי' חוטא דוד כלל וכמו שהארכתי לעיל פ' בראשית ולקמן פ' כי תצא ע"ש ותמצא נחת:

ועל פי זה יובן הגמרא דסנהדרין ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו. בשעה שאומרים דוד אין לו חלק בעוה"ב, ולא עוד אלא אפילו בשעה שהם עוסקין בנגעים ואהלות אומרים דוד הבא על אשת איש מיתתו במה וכו'. והוא לכאורה תמוה, למה אמרו דווקא בשעה שעוסקי' בנגעי' ואהלות דוד וכו'. ונ"ל דאמרינן במסכת אהלות דגוי אינו מטמא באהל, שנאמר אדם כי ימות באוהל. אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם, ופירש הרב מהרש"א בחידושי' שלו הטעם דאין א"ה קרויים אדם, משום דארז"ל כל אדם שאין לו אשה אינו קרוי אדם, וקי"ל דאין אישות לגוי עכ"ל. ובנגעים ק"ל דאין א"ה מטמאין בנגעים, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו נגע וגו'. וא"כ א"ש ולא עוד אפילו בשעה שהן עוסקין בנגעים ואהלות פוסקין מלימודם ואומרים דוד הבא על א"א כלום תקנה יש לו ומיתתו במה, ואעפ"י ששם מוכח דאין הגוים מטמאי' בנגעים ובאהלות משום דאינו קרוי' אדם, וא"כ אף אני לא חטאתי משום דאורי' גוי הוי והוי מז' אומות, ובימי דוד לא היו מקבלין ג"כ גרים. ובפרט דהי' מתגייר לשם אשה ואינו קרוי גר, וא"כ לא הוי קידושין של אורי' קידושין, ואי משום הבחנה לא היה צריך להמתין, משום די"ל דהוי דינה כשבויה ומשמשת במוך הי', וא"כ כיון דאין לו אישות אעפ"כ היו אומרים דוד הבא על אשת איש וכו'. ולכן התפלל דוד רבש"ע אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם וק"ל:

והנה לגירסא דגמרא בבבא מציעא ולא עוד אלא בשעה שעוסקין בארבע מיתות בית דין פוסקין ואומרים דוד הבא על אשת איש וכו'. והוא תמוה. ונ"ל והוא דאיתא בפרק ד' מיתות ב"ד: כי ינאף איש את אשת רעהו חייב מיתה פרט לאשת גוי הוא פטור, ואם כן הוא פשוטו כיון די"ל דאורי' הוי דינו כגוי, מוכח דלא חטאתי ואעפ"כ הם אומרים שאני חטאתי וכמש"ל, ולכן אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם וק"ל:

ומעתה נבוא אל ביאור המאמר שהתחלנו בענין זה בא דוד להזדווג לאביגיל וכו'. כוונתו היה מאחר שהיה נבל מורד במלכות, ואם כן הוי כאלו הוא כבר מת ודמו כבר נשפך ואשתו היא מותרת. והשיבה לו אביגיל דעכ"פ היא עדיין אסורה לו משום איסור הבחנה. אך קשה מאן יימר דהבחנה אסור ואם מדכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. מיוחס אחריך די"ל דפסוק זה קאי דאזהרי' רחמנא לאברהם דלא תנסיב שפחה ונכרית וכנ"ל ומנ"ל לאיסור הבחנה. ולכן אמרה ליה לדוד הלא סופך להכשל באשה אחרת (ר"ל בבת שבע) אך קשה מה היה החטא בב"ש הלא קי"ל כל היוצא למלחמה הי' גט כריתות כותב לאשתו, אלא ע"כ אמרינן כדעת הזוהר דחטא דוד על שלא המתין ג' חדשי' משום איסור הבחנה, ואם כן אתה אסור לי ומוטב לך באחת ולא בשתים, ר"ל ששם בבת שבע יש לך ג"כ תירוץ אאיסור הבחנה משום דאורי' הוי דינו כגוי וכמש"ל, וכמ"ש בספר עשרה מאמרות דהקשה הרב ז"ל איך ענש הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בחטא ראשון, והכתיב כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ותירץ הרב זצ"ל דאדה"ר עשה עבירה ושנה בה ובעל שני פעמים את חוה ביום עש"ק אחר שבא עליה הנחש בלי הבחנה, וקי"ל כל העובר עבירה ושנה אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולכן היה נענש אדה"ר אף בחטא ראשון, עד כאן לשונו. וא"כ י"ל דזה כיוונה אביגיל ג"כ בדבריה, מוטב לך באחת ולא בשתים, בשלמא כשאין אתה מזדווג לי עכשיו אעפ"י שסופך לחטוא בב"ש, אפילו הכי יש לך תרופה שעשית כדי להורות תשובה. משא"כ כשאתה מזדווג לי עכשיו ג"כ, וסופך להכשל באשה אחרת באיסור הבחנה, ואם כן יהי' לך דין כמי שעובר עבירה ושנה בה, ואם כן אפילו התירוץ שלך כדי להורות תשובה אינו בידך, דכיון דקי"ל כל העובר עבירה ושנה בה אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם כן הרי מוטב לך באחת ולא בשתים. אך הי' קשה לדוד דילמא י"ל מאן דהוא מורד במלכות אשתו היא מותרת. וגם איסור הבחנה י"ל דאין לנו ראייה לאיסור זה, כי אפשר לומר דקרא להיות לך וגו'. קאי דלא תנסיב שפחה ונכרית, ודקשיא לך מה היה חוטא בבת שבע, י"ל החטא שלו היה כמ"ש רז"ל בגמ' דסנהדרין, והיה לעת ערב ויקם דוד מעל משכבו. א"ר מלמד שהפך משכבו של לילה ליום ושימש מטתו ביום וכו'. ואיתא בגמרא דנידה כל המשמש מטתו ביום חייב מיתה, משום שנאמר בוזה דרכיו יומת. ואין הטעם הוא משום איסור הבחנה, מאחר דקי"ל בגמרא כר' יוסי דקטנה אינה צריכה להמתין ג' חדשי', דאמרינן משמשת במוך הי', וקי"ל דבת שבע עדיין קטנה היתה ולא היתה צריכה להמתין ג' חדשים. או י"ל דכיון דאורי' הוי דינו כגוי, דאין היה דוד צריך להמתין ג' חדשים משום דהוי מינטרא נפשה ומשמשת במוך הוי' רק החטא הי' בידו על ששימש מיטתו ביום, והי' חייב מיתה משום בוזה דרכיו יומת. ולזה נ"ל סמך בקרא דא"ל נתן הנביא מדוע בזית דבר ה' וגו'. בזי"ת דייקא. ואם כן אמר דוד לאביגיל דהיא תשמע לו להזדווג כיון דאין איסור להבחנה (ואף דיש איסור הבחנה מ"מ לא הי' חוטא באיסור הבחנה בבת שבע כמש"ל), ולכן הוצרך להוציא כתמיה והראה לו בלילה דווקא בל"ז לא היתה צריכה להוציא כתמיה, דאיתא בגמרא דנידה דרב הונא סבירא ליה דהמשמש מטתו ביום אינו חייב מיתה אלא דישראל קדושים הם ואין משמשין וכו' ומאפיל בכסותו, והא דכתיב בוזה דרכיו קאי למי שאוחז באמה ומשתין וכו'. או הנכנס לבית חבירו פתאום וכדומה לו ע"ש בגמרא. והנה באמת קשה במאי קמלפגי, ונראה לפרש דהני תנאי ס"ל כהני תנאי אם הבחנה הוא אסור או לאו, דמ"ד דסבירא ליה דקרא להיות לך וגו' אתי לאיסור הבחנה סבירא ליה כמ"ד דמותר לשמש ביום, אלא שישראל קדושים הם, ואם כן לפי זה אין לומר דהיה חטא ביד דוד משום בוזה דרכיו והי' משמש ביום וחייב מיתה, דהא לסברא זו אינו איסור כלל אלא משום קדושה, ומאן דמאפיל בכסותו הוא מותר אלא ע"כ היה חוטא באיסור הבחנה וכאמור. ומ"ד דסבירא ליה דלהיות לך וגו'. דאזהר רחמנא דלא תנסיב שפחה ונכרית אבל הבחנה הוא מותר ס"ל כמ"ד בוזה דרכיו יומת, דכל המשמש מטתו ביום חייב מיתה. והנה בגמרא בנידה איתא במתניתין, או תשמש לאור הנר, ופריך וכו' ומשני תנו או תבדוק לאור הנר. והנה לכאורה אפשר לומר דהא בהא תליא, והוא די"ל ק"ו הוא דאם האשה רשאית לבדוק דם בלילה לאור הנר מכ"ש דהתלמיד חכם מותר לראות דם בלילה ומכ"ש כתמים דקיל טפי ממראה דם. אבל לפי האמת קי"ל כמ"ש הרא"ש דפי' הוא כך, היא תבדוק עצמה שאם אינה יודעת שהוא וודאי דם או לאו, מ"מ תפרוש מבעלה ולחומרא. אבל שיהיה ת"ח או היא תראה להקל ולומר שהוא דם טהור זהו אינו. וא"כ לפי זה יובן היטב כיון שלא שמע לה מחמת טענותה משום הבחנה, כיון דס"ל לדוד דהבחנה אין בו איסור כלל וחטא דוד בב"ש הי' משום דהי' בוזה דרכיו ושימש מטתו ביום, וא"כ לפי זה מוכח דפי' או תשמש לאור הנר הוא תבדוק לאור הנר, והיא סבירא ליה דאם היא תבדוק מכ"ש דמותר לחכם לראות הכתם, וא"כ שפיר קאמרה השתא דיוכל דוד לראות כתמים בלילה, כי כן הוכרחה דמאחר דהי' דוד אומר דלא חטא כלל בב"ש באיסור הבחנה וכמש"ל. ודוד השיב לה וכי רואין כתמי"ם ודמי"ם בליל"ה דייקא, דאפילו נאמר דנוכל לפרש דאו תשמש הוא תבדוק אפילו הכי ת"ח אינו רשאי להורות להתיר או היא עצמה כ"א לאיסור ולחומרא וכמ"ש הרא"ש ז"ל. והשיבה אביגיל השתא דאמרת דאין רואין כתמי' ודמי' בלילה, וא"כ היאך אתה רוצה לדון דיני נפשות בלילה, ולסברא דילך הוא אסור ג"כ לדון דיני נפשות בלילה, והוא דאיתא בגמרא דנידה דת"ק ס"ל רואה אדם דם בלילה לאור הנר. ור' ישמעאל ס"ל דאין רואין כ"א ביום דווקא, והנה יש לומר דפליגי בפלוגתא דהני תנאי דאיתא שם בגמרא במתניתין בדף הקודם חמשה מיני דמים טמאים באשה, ופריך מנ"ל דאיכא דם טהור, דילמא כל המראות דמים דאתי' מאשה הן טמיאין, א"ר אושעיא אמר קרא כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דם טמא לדם טהור, ופריך אלא מעתה בין נגע לנגע הכי נמי בין נגע טמא לנגע טהור וכו', וכי תימא הכי נמי האי לאו נגע מקרי אלא בוהק, אלא ע"כ אמרינן בין נגע אדם לנגעי בתים וכולן טמאים, א"כ הכי נמי אמרינן בין דם לדם הוא בין דם נידה לדם זיבה וכולן טמיאין וכו', ואיתא בגמרא דנידה (נ.): דר' מאיר סבירא ליה דמקיש ריבים לנגעים, מה נגעים רואין דווקא ביום אף ריבים דווקא ביום (ר"ל דיני ממונות ומכ"ש דיני נפשות) ואם כן נ"ל דהני תנאי כהני תנאי, דמאן דסבירא ליה דרואין דם בלילה סבירא ליה כרבי אושעיא הנ"ל דיש חילוק בין דם טמא לדם טהור, ולא יליף ההיקש כמו בין נגע לנגע וכנ"ל, וא"כ לפי סברא זו י"ל דאינו מקיש ריבים לנגעים ואינו מקיש דם נידה לנגעים, דאף דאין רואין נגעים בלילה אפילו הכי רואין דמים בלילה. אבל ר' ישמעאל ס"ל דאין רואין דמי' בלילה, ס"ל כר' מאיר וכדעת המקשן דמקיש ריבים לנגעים ודמים, וא"כ מה נגעים אינן רואי' בלילה אף דמים אינם רואין בלילה. ואם כן א"ל וכי דנים דיני נפשות בלילה. ר"ל השתא דס"ל דאין רואין דמים בלילה ע"כ ס"ל כר' ישמעאל דאין רואי' את הדמין כי אם ביום, וס"ל ההיקש דמים וריבים לנגעים, וא"כ ומה דיני ממונות אין דני' בלילה ק"ו דיני נפשות דאין דנין בלילה. והשיב לה דוד כבר נגמר דינו ביום, בשעה שאמרתי חגרו איש חרבו. ואח"כ ויחגור גם דוד חרבו. והוא דאיתא בגמרא דבדיני נפשות מתחילין מן הצד, מנא הני מילי א"ר נחמן בשם ר' אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב (שמות כג ב). לא תענה רב. רבה בר בר חנה אר"י מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו ויחגרו איש חרבו. ואח"כ ויחגור גם דוד את חרבו. והנה לכאורה יש לתמוה במאי קמפלגי והנלע"ד דבהא קמפלגי דאיתא בגמרא דסנהדרין מלך לא דן ולא דנין אותו, אר"י לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו. והקשו בתוס' דף י"ט וא"ת ואיך יוכל לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב. משא"כ רבה בב"ח ס"ל כמשמעות הגמרא דמלך שרי לו לדון אף דיני ממונות ודיני נפשות, ולכן מייתי ראיה מויחגור וכו'. ובזה הוא מבואר הכל כי אביגיל אמרה לדוד וכי מלך אתה, לפי דהשתא מוכח שאין אתה מלך בשלמא בל"ז הוי אמינא דהא דדיני נפשות מתחילין מן הצר נלמד מלא תענה על רב ולא מן ויחגור, וא"כ י"ל דדוד לא הוי דן דיני נפשות לנבל אלא הבית דין שלו הוי דנין אותו, אבל עכשיו אמר דוד דהוא הי' ג"כ באותו העצה בישיבת הבית דין, ולכן אמרה וכי מלך אתה והשיב דוד הלא משחני שמואל הנביא, וא"כ דבר זה יקויים ומעכשיו אני נקרא מלך, ודקשיא לך איך הייתי דן עם הסנהדרין שלי דיני נפשות, דקי"ל כמ"ש התוס' (דף י"ח בסנהדרין) דהא דמלך אינו דן דווקא יחידי אבל עם אחרים שפיר דמי', וא"כ שפיר הייתי דן את נבל, וזהו מותר אעפ"י שנקרא אני מלך. והשיבה אביגיל אעפ"י שמשחך שמואל עדיין טבעו של שאול קיים, ואם כן אין נבל נקרא מורד במלכות, מיד הודה דוד לדברי אביגיל ואמר ברוכה את לה' וברוך טעמך אשר כליתני מבוא בדמים. משני דמים מדם נידה ושפיכות דמים, דמאחר דהדין עמך דנבל לא נקרא עדיין מורד במלכות, וא"כ אשתו ג"כ אסורה והוי כאשת איש לכל דבריה, וזה הי' הגרם שהצלתני מבוא בדמים ע"י דבור שלך, ולכן אמרה אביגיל לדוד והיה כי יעשה ה' הטוב לך וגו' וצוך לנגיד על ישראל ותהיה מלך ואז ולא תהיה לך לפוקה ולמכשול זאת משא"כ עכשיו עדיין טבעך לא יצאה מפני טבעו של שאול ודו"ק:

ובמדרש ילקוט זה הסדר וז"ל: ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם. לפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר והוא תמוה. והנלע"ד ע"פ מ"ש במדרש ילקוט שופטים: וילך יפתח אל ארץ טוב. והלא לא הלך יפתח אלא לחוצה לארץ, וכי ח"ל ארץ טוב מקרי, ומשני אין דנקראת ח"ל ארץ טוב לפי שהיא פטורה ממעשר, וא"כ לפי זה יובן המ"י הנ"ל, ושמחת בכל הטוב. וכל דנקרא טוב הוא פטור ממעשר, וא"כ יש לך לטעות ולומר דירושלים היא ג"כ פטורה ממעשר דכיון דנקראת טוב. לזה אמר כי טוב יש לו פירוש אחר, אין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב וכו'. ולא אמרינן הפי' דטוב הוא פטור ממעשר, לפיכך כיון דהפי' הוא דאין טוב אלא תורה, לפיכך היה משה מזהיר לישראל עשר תעשר אפילו בירושלים ודו"ק:

או יאמר ע"פ דאיתא בפרק האשה רבה: דר' ינאי ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דר' ינאי הוי ליה ההוא אריסיה דהוי מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא יומא חדא נגה ליה ולא אתא לקמיה דרבי חייא, א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד וגו' כל הימים, אלו שבתות וימים טובים, למאי הילכתא אילימא לעישורא ולמיכל וכו', אלא לאו כהאי גוונא. וצריך לימוד שע"י התורה יהי' יודע להתעגג בשבתות וימים טובים כשיודע הדין דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ע"ש מ"ש התוס' ורש"י ז"ל) משא"כ אלו לא היה יודע הדין זה, לא היה יכול לתקן הכנתא דפירי ולאכול בשבת וי"ט, ובזה הוא מובן דהוקשה לבעל המדרש ושמחת בכל הטוב, הא לפעמים אינו יוכל לשמוח בכל הטוב כי האי גוונא, דאינו יכול לעשר וכהאי עובדא דרבי ינאי, לז"א אין טוב אלא תורה, וע"י זה יכול אתה לשמוח, ולכן הי' מזהיר משה לישראל יותר על המעשר משאר המצות שבתורה, שע"י המעשר נזכה ללמוד התורה ודו"ק:

תם.

·
מעבר לתחילת הדף