ברכת שמואל/פרשת בא: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "{{ניווט כללי עליון}} ==פרשת בא== במדרש ילקוט וז"ל: <big>'''שאל ר' ינאי את ר' מת(ת)יה בן חרש מה ראה...")
 
אין תקציר עריכה
שורה 3: שורה 3:
==פרשת בא==
==פרשת בא==


במדרש ילקוט וז"ל: <big>'''שאל ר' ינאי את ר' מת(ת)יה בן חרש מה ראה הקב"ה לצוות לישראל מצות סוכה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שאז היו עושין חג הפסח, שנאמר בארבעה עשר לחדש פסח לה'. אלא לפי ששלח הקב"ה תמול שלשום אסגיניטון עבד נאמן שלו, שנאמר שלח עמי ויעבדוני. ולא רצה פרעה לשלחם, ומשה אמר בנעורינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו. וזהו חג הסוכות, כמה דאת אמר ויעש שלמה חג. מלמד שאמרו ישראל לפרעה רצונינו לראות מלכינו, הה"ד והיו עיניך רואות את מוריך. ומה טעם לא רצה פרעה לשלחם, אמר פרעה עדיין משועבדים אתם בידי, הריני ממשכן את נשיכם וטפכם ולכו אתם, הה"ד כי נפש אתם חובלים. אמר הקב"ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את גופם לך, הה"ד מי מנושי אשר מכרתם. הלא אתם מכורים ליוסף, שנאמר ויקן יוסף וגו' רק אדמת הכהנים לא קנה. ואין כהנים אלא ישראל, שנאמר ואתם תהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש. מה עשה הקב"ה הסתירם בסוכה, הה"ד בסוכות תשבו. וסמיך ליה למען ידעו דורותיכם וגו''''</big> עכל"ה.
במדרש ילקוט וז"ל: <big>'''שאל ר' ינאי את ר' מתתיה בן חרש מה ראה הקב"ה לצוות לישראל מצות סוכה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שאז היו עושין חג הפסח, שנאמר בארבעה עשר לחדש פסח לה'. אלא לפי ששלח הקב"ה תמול שלשום אסגיניטון עבד נאמן שלו, שנאמר שלח עמי ויעבדוני. ולא רצה פרעה לשלחם, ומשה אמר בנעורינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו. וזהו חג הסוכות, כמה דאת אמר ויעש שלמה חג. מלמד שאמרו ישראל לפרעה רצונינו לראות מלכינו, הה"ד והיו עיניך רואות את מוריך. ומה טעם לא רצה פרעה לשלחם, אמר פרעה עדיין משועבדים אתם בידי, הריני ממשכן את נשיכם וטפכם ולכו אתם, הה"ד כי נפש אתם חובלים. אמר הקב"ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את גופם לך, הה"ד מי מנושי אשר מכרתם. הלא אתם מכורים ליוסף, שנאמר ויקן יוסף וגו' רק אדמת הכהנים לא קנה. ואין כהנים אלא ישראל, שנאמר ואתם תהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש. מה עשה הקב"ה הסתירם בסוכה, הה"ד בסוכות תשבו. וסמיך ליה למען ידעו דורותיכם וגו''''</big> עכל"ה.


'''והנה''' יש לדקדק בזה המאמר דמאי נתינת טעם הוא זה שאמר כי חג ה' לנו דהוא חג הסוכות למה שאמר משה לפרעה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו, והוא חג הסוכות, תאמר הוא שאר חג פסח או עצרת. ועוד קשה במה שאמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו מה הי' כוונתם בזה. עוד יש להבין במ"ש דפרעה היה סבור דמכורין גם גופן של ישראל לו, היאך נרמז זה. והאחרון הכביד במה שסיים ואמר הה"ד בסוכות תשבו. דמשמע מזה דיש להם בית מנוס מפרעה במה ששומרין מצות סוכה היאך הוא נרמז זה. ולהבין ולתרץ זה נבאר ג"כ הפסוקים ריש הפרשה, ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת לענות מפני שלח עמי ויעבדוני כי אם מאן אתה לשלח הנני מביא מחר ארבה בגבוליך וגו' ויפן ויצא מעם פרעה ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים ויושב את משה ואת אהרן ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו ויאמר פרעה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם מאת פני פרעה. ע"כ הפסוקים. והנה יש לדקדק דרך כלל מה היו מחולקי' משה ופרעה, שמשה אמר נלך אף בטף ונשים ואנשים ובהמות, ופרעה לא רצה להניח את ישראל כי אם האנשים לחוד. וביותר יש לדקדק דלכאורה דברי פרעה הם סותרים זה את זה, דמתחילה אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ולא היה קפיד רק על טף לחוד ולא על הנשים, ואח"כ אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', דמשמע דהיה קפיד ג"כ אטף ונשים. ועוד קשה דבתחילה אמר משה כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני בלא נתינת טעם כי חג ה' לנו, ואח"כ כשחזר פרעה לקרוא למשה ואהרן, אמר משה הנתינת טעם כי חג ה' לנו. ולהבין כל הנ"ל נקדים גמרא ריש חגיגה: הכל חייבים בראייה (פירש רש"י במצות ראיית פנים בעזרה) חוץ מחרש ושוטה וקטן ונשים ועבדים שאינם משוחררים, והזקן והחולה וכו'. וכתבו התוס' בשם הירושלמי דבראיית פנים בעזרה כולם חייבים אף טף ונשים וקטנים, וחייבים הכל בראייה כמו בהקהל האנשים ונשים וטף ועבדים, ומתניתין דפטרי אותן איירי בקרבן, וכן מוכח מסיפא דמתניתין דאיירי בקרבן מדקאמר בסיפא הראיה ב' כסף שמע מינה דאיירי בקרבן, הוא הדין רישא נמי מיירי בקרבן עכ"ל. וא"כ מכל זה נלמוד דהנשים והטף הם פטורי' מקרבן משא"כ בראייה הן חייבי' ע"ש בתוס', והנה נקוט כלל זה בידך דבכל מקום דכתיב חג סתם הוא חג הסוכות דווקא, כמה דאת אמר גבי שלמה ויעש שלמה את החג וגו'. וזה היה חג הסוכות כדמוכח בקרא, עיין בריש מלכים סי' ח'. וכדאיתא בכל הש"ס דחג סתם הוא חג הסוכות, ובחג נידונין על המים, וכן בהרבה מקומות. והנה הא דקי"ל דפטורים הן עבדים שאינם משוחררים מן הקרבן, משום דגופו הוא קנוי לרבו, משא"כ עבד משוחרר או עבד עברי שאין גופו קנוי לרבו כי אם מעשה ידיו הם שייכים לרבו הוא חייב בכל המצות. והנה כבר הארכנו לעיל פ' שמות דפרעה הבין בדעתו שקנה בישראל קנין הגוף, וא"כ לפי סברתו היו ישראל פטורים מקרבן ראייה כדין עבדים שאינם משוחררי' (ולדעת רש"י היו ג"כ פטורים ממצות ראייה), והנה עבדי פרעה אמרו לפרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שאין אנו יודעין עד עכשיו אם משה הוא שלוחו של הקב"ה או לאו, אמנם בזאת תדע שלח את האנשים לחוד ויעבדו את ה' אלהיהם, וא"כ אמרו עבדי פרעה בזאת נדע אם שלוחו של מקום או לאו, אם יתרצה משה בזה שילכו רק האנשים לחוד הן שלוחו של מקום, משא"כ אם יאמר משה שילכו דווקא כולם אז לאו שלוחו של מקום הוא ומלבו הוא בודה כל זה, כי הטף והנשים הן לכל הדיעות פטורי' מקרבן, ואפילו האנשים עצמן הן פטורים במה שהן עדיין עבדי פרעה וגופם עדיין הוא קנוי לפרעה, וא"כ הן פטורים ג"כ מקרבן. ולכן אמר פרעה אל משה מי ומי ההולכים, דאיתא במדרש ששבט לוי לחוד לא זכו המצרים לשעבד אותם, וא"כ דכיון דשבט לוי לחוד היו יכולין להביא קרבן ראייה, אמר פרעה מי ומי ההולכים, כלומר איזה שבט יהיה מחוייב להקריב הקרבן ראייה, ומשה היה יודע כוונת פרעה שס"ל דהיו ישראל משועבד אצלו בקנין הגוף, ומשה ס"ל דישראל לא היו קנויי' אלא למעשה ידיהם, ולכן אמר בנעורינו ובזקנינו נלך, דסבירא לי דאינם קנויים לך הגופי' של ישראל, ואין להם הדין עבדים שאינם משוחררים, ולא זו בלבד בבנינו ובנותנו בצאננו ובבקרינו נלך, ר"ל אף הטף והנשים, ושמא תאמר הלא עכ"פ הנשים וקטנים וזקנים הם פטורים מקרבן, לזה אמר כי חג ה' לנו, זהו חג הסוכות ואז אנו חייבי' בהקהל וחייבים אנחנו כולם לראות את פני האדון ה', ורימז משה דווקא דחג הזה קאי אסוכות שאז חייבי' במצות הקהל ובמצות הקרבן ראייה, כי באותו פעם בפסח עדיין הזו במצרים, ובשבועות לא הקריבו שום קרבן כי טרודים היו בקבלת התורה, ובעל כרחך הוא חג הסוכות, ואז הכל חייבי' בראייה והאנשים הם חייבי' גם כן בקרבן ראייה ולכן אמר בצאננו ובבקרינו. וגבי מצות הקהל הקשו בגמרא, וטף למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהן. וא"כ פרעה התירוץ של ליתן שכר למביאיהם של הטף לראייה לא נכנס באזניו, וא"כ הוי קשה ליה למה הוצרכו ליקח אתם את הטף, ולכן אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם דייקא, דגבי ראייה הטף הן עכ"פ פטורין, ותירוץ ליתן שכר למביאיהן לא ס"ל, ולכן אמר בזה אני רואה שרעה הוא נגד פניכם, שאתם מבקשים לברוח. אלא לכו נא הגברים לחוד ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשי', ולפי זה המדרש הנ"ל יבוא על נכון מדוקדק היטב מאוד, והקשה מתחילה בעל המדרש מה ראה הקב"ה לצוות את ישראל מצות סוכה דוקא בשעה שיצאו ישראל ממצרים שאז עושין חג הפסח, שנאמר בי"ד לחדש פסח לה'. אלא לפי ששלח הקב"ה עבד נאמן שלו דייקא, היפך סברת עבדי פרעה שאמרו שמשה הוא בודה מלבו את כל זאת בלתי ידיעת הקב"ה כנ"ל, ולכן דייק ואמר עבד נאמן שלו, ואמר על ידו של משה שלח עמי ויעבדוני, ולא רצה פרעה לשלחם באמרו כי עדיין עבדי הם ולא עבדי ה', ולכן שאל הוא למשה מי ומי ההולכים, כי לדעת פרעה לא היו ראויי' לילך ולהקריב כי אם שבטו של לוי לחוד, ומשה אמר בנערינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, וזהו חג הסוכות, כד"א ויעש שלמה חג לה'. וכדי שלא יוקשה לפרעה דנשים והטף לאו בני קרבן נינהו, ולכן אמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו, וזהו מצות ראייה, וקי"ל דהכל חייבים בראייה, וכמ"ש בשם הירושלמי הנ"ל. אך קשה לבעל המדרש מה טעם לא רצה פרעה לשלחם, הלא היה טענת ישראל דהם חייבי' בראייה, לזה אמר שפרעה אמר עדיין דין עבדים משוחררי' נוהג בהן, וא"כ הן פטורים לדעת רש"י ולכן אמר פרעה הריני ממשכן את נשיכם עכ"פ, דגם זה הוא יתרון שאני מניח את הגברים לחוד, ולכן אמר המדרש א"ל הקב"ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את עצמם, ר"ל הגופים שלהם הלא לא מכרתי לך אלא קנין מעשה ידיהם, וא"כ יש להם דין עבדים משוחררי' וא"כ הן חייבים בראייה ובקרבן, ומה שטען פרעה שהנשים הן פטורי' מקרבן, לכן אמר מה עשה הקב"ה הסתירם בסוכה, ר"ל במצות סוכה שאז היו חייבים בהקהל ובהקהל אף הנשים והטף והזקיני' הם חייבים, הה"ד בסוכות תשבו למען ידעו דורותיכם, שהוא כגון יציאות מצרים דהוי ישראל יוצאין בזכות המצוה של סוכה וכאמור וק"ל:
'''והנה''' יש לדקדק בזה המאמר דמאי נתינת טעם הוא זה שאמר כי חג ה' לנו דהוא חג הסוכות למה שאמר משה לפרעה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו, והוא חג הסוכות, תאמר הוא שאר חג פסח או עצרת. ועוד קשה במה שאמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו מה הי' כוונתם בזה. עוד יש להבין במ"ש דפרעה היה סבור דמכורין גם גופן של ישראל לו, היאך נרמז זה. והאחרון הכביד במה שסיים ואמר הה"ד בסוכות תשבו. דמשמע מזה דיש להם בית מנוס מפרעה במה ששומרין מצות סוכה היאך הוא נרמז זה. ולהבין ולתרץ זה נבאר ג"כ הפסוקים ריש הפרשה, ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת לענות מפני שלח עמי ויעבדוני כי אם מאן אתה לשלח הנני מביא מחר ארבה בגבוליך וגו' ויפן ויצא מעם פרעה ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים ויושב את משה ואת אהרן ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו ויאמר פרעה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם מאת פני פרעה. ע"כ הפסוקים. והנה יש לדקדק דרך כלל מה היו מחולקי' משה ופרעה, שמשה אמר נלך אף בטף ונשים ואנשים ובהמות, ופרעה לא רצה להניח את ישראל כי אם האנשים לחוד. וביותר יש לדקדק דלכאורה דברי פרעה הם סותרים זה את זה, דמתחילה אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ולא היה קפיד רק על טף לחוד ולא על הנשים, ואח"כ אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', דמשמע דהיה קפיד ג"כ אטף ונשים. ועוד קשה דבתחילה אמר משה כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני בלא נתינת טעם כי חג ה' לנו, ואח"כ כשחזר פרעה לקרוא למשה ואהרן, אמר משה הנתינת טעם כי חג ה' לנו. ולהבין כל הנ"ל נקדים גמרא ריש חגיגה: הכל חייבים בראייה (פירש רש"י במצות ראיית פנים בעזרה) חוץ מחרש ושוטה וקטן ונשים ועבדים שאינם משוחררים, והזקן והחולה וכו'. וכתבו התוס' בשם הירושלמי דבראיית פנים בעזרה כולם חייבים אף טף ונשים וקטנים, וחייבים הכל בראייה כמו בהקהל האנשים ונשים וטף ועבדים, ומתניתין דפטרי אותן איירי בקרבן, וכן מוכח מסיפא דמתניתין דאיירי בקרבן מדקאמר בסיפא הראיה ב' כסף שמע מינה דאיירי בקרבן, הוא הדין רישא נמי מיירי בקרבן עכ"ל. וא"כ מכל זה נלמוד דהנשים והטף הם פטורי' מקרבן משא"כ בראייה הן חייבי' ע"ש בתוס', והנה נקוט כלל זה בידך דבכל מקום דכתיב חג סתם הוא חג הסוכות דווקא, כמה דאת אמר גבי שלמה ויעש שלמה את החג וגו'. וזה היה חג הסוכות כדמוכח בקרא, עיין בריש מלכים סי' ח'. וכדאיתא בכל הש"ס דחג סתם הוא חג הסוכות, ובחג נידונין על המים, וכן בהרבה מקומות. והנה הא דקי"ל דפטורים הן עבדים שאינם משוחררים מן הקרבן, משום דגופו הוא קנוי לרבו, משא"כ עבד משוחרר או עבד עברי שאין גופו קנוי לרבו כי אם מעשה ידיו הם שייכים לרבו הוא חייב בכל המצות. והנה כבר הארכנו לעיל פ' שמות דפרעה הבין בדעתו שקנה בישראל קנין הגוף, וא"כ לפי סברתו היו ישראל פטורים מקרבן ראייה כדין עבדים שאינם משוחררי' (ולדעת רש"י היו ג"כ פטורים ממצות ראייה), והנה עבדי פרעה אמרו לפרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שאין אנו יודעין עד עכשיו אם משה הוא שלוחו של הקב"ה או לאו, אמנם בזאת תדע שלח את האנשים לחוד ויעבדו את ה' אלהיהם, וא"כ אמרו עבדי פרעה בזאת נדע אם שלוחו של מקום או לאו, אם יתרצה משה בזה שילכו רק האנשים לחוד הן שלוחו של מקום, משא"כ אם יאמר משה שילכו דווקא כולם אז לאו שלוחו של מקום הוא ומלבו הוא בודה כל זה, כי הטף והנשים הן לכל הדיעות פטורי' מקרבן, ואפילו האנשים עצמן הן פטורים במה שהן עדיין עבדי פרעה וגופם עדיין הוא קנוי לפרעה, וא"כ הן פטורים ג"כ מקרבן. ולכן אמר פרעה אל משה מי ומי ההולכים, דאיתא במדרש ששבט לוי לחוד לא זכו המצרים לשעבד אותם, וא"כ דכיון דשבט לוי לחוד היו יכולין להביא קרבן ראייה, אמר פרעה מי ומי ההולכים, כלומר איזה שבט יהיה מחוייב להקריב הקרבן ראייה, ומשה היה יודע כוונת פרעה שס"ל דהיו ישראל משועבד אצלו בקנין הגוף, ומשה ס"ל דישראל לא היו קנויי' אלא למעשה ידיהם, ולכן אמר בנעורינו ובזקנינו נלך, דסבירא לי דאינם קנויים לך הגופי' של ישראל, ואין להם הדין עבדים שאינם משוחררים, ולא זו בלבד בבנינו ובנותנו בצאננו ובבקרינו נלך, ר"ל אף הטף והנשים, ושמא תאמר הלא עכ"פ הנשים וקטנים וזקנים הם פטורים מקרבן, לזה אמר כי חג ה' לנו, זהו חג הסוכות ואז אנו חייבי' בהקהל וחייבים אנחנו כולם לראות את פני האדון ה', ורימז משה דווקא דחג הזה קאי אסוכות שאז חייבי' במצות הקהל ובמצות הקרבן ראייה, כי באותו פעם בפסח עדיין הזו במצרים, ובשבועות לא הקריבו שום קרבן כי טרודים היו בקבלת התורה, ובעל כרחך הוא חג הסוכות, ואז הכל חייבי' בראייה והאנשים הם חייבי' גם כן בקרבן ראייה ולכן אמר בצאננו ובבקרינו. וגבי מצות הקהל הקשו בגמרא, וטף למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהן. וא"כ פרעה התירוץ של ליתן שכר למביאיהם של הטף לראייה לא נכנס באזניו, וא"כ הוי קשה ליה למה הוצרכו ליקח אתם את הטף, ולכן אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם דייקא, דגבי ראייה הטף הן עכ"פ פטורין, ותירוץ ליתן שכר למביאיהן לא ס"ל, ולכן אמר בזה אני רואה שרעה הוא נגד פניכם, שאתם מבקשים לברוח. אלא לכו נא הגברים לחוד ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשי', ולפי זה המדרש הנ"ל יבוא על נכון מדוקדק היטב מאוד, והקשה מתחילה בעל המדרש מה ראה הקב"ה לצוות את ישראל מצות סוכה דוקא בשעה שיצאו ישראל ממצרים שאז עושין חג הפסח, שנאמר בי"ד לחדש פסח לה'. אלא לפי ששלח הקב"ה עבד נאמן שלו דייקא, היפך סברת עבדי פרעה שאמרו שמשה הוא בודה מלבו את כל זאת בלתי ידיעת הקב"ה כנ"ל, ולכן דייק ואמר עבד נאמן שלו, ואמר על ידו של משה שלח עמי ויעבדוני, ולא רצה פרעה לשלחם באמרו כי עדיין עבדי הם ולא עבדי ה', ולכן שאל הוא למשה מי ומי ההולכים, כי לדעת פרעה לא היו ראויי' לילך ולהקריב כי אם שבטו של לוי לחוד, ומשה אמר בנערינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, וזהו חג הסוכות, כד"א ויעש שלמה חג לה'. וכדי שלא יוקשה לפרעה דנשים והטף לאו בני קרבן נינהו, ולכן אמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו, וזהו מצות ראייה, וקי"ל דהכל חייבים בראייה, וכמ"ש בשם הירושלמי הנ"ל. אך קשה לבעל המדרש מה טעם לא רצה פרעה לשלחם, הלא היה טענת ישראל דהם חייבי' בראייה, לזה אמר שפרעה אמר עדיין דין עבדים משוחררי' נוהג בהן, וא"כ הן פטורים לדעת רש"י ולכן אמר פרעה הריני ממשכן את נשיכם עכ"פ, דגם זה הוא יתרון שאני מניח את הגברים לחוד, ולכן אמר המדרש א"ל הקב"ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את עצמם, ר"ל הגופים שלהם הלא לא מכרתי לך אלא קנין מעשה ידיהם, וא"כ יש להם דין עבדים משוחררי' וא"כ הן חייבים בראייה ובקרבן, ומה שטען פרעה שהנשים הן פטורי' מקרבן, לכן אמר מה עשה הקב"ה הסתירם בסוכה, ר"ל במצות סוכה שאז היו חייבים בהקהל ובהקהל אף הנשים והטף והזקיני' הם חייבים, הה"ד בסוכות תשבו למען ידעו דורותיכם, שהוא כגון יציאות מצרים דהוי ישראל יוצאין בזכות המצוה של סוכה וכאמור וק"ל:

גרסה מ־08:45, 29 בספטמבר 2020

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.png פרשת בא

פרשת בא

במדרש ילקוט וז"ל: שאל ר' ינאי את ר' מתתיה בן חרש מה ראה הקב"ה לצוות לישראל מצות סוכה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שאז היו עושין חג הפסח, שנאמר בארבעה עשר לחדש פסח לה'. אלא לפי ששלח הקב"ה תמול שלשום אסגיניטון עבד נאמן שלו, שנאמר שלח עמי ויעבדוני. ולא רצה פרעה לשלחם, ומשה אמר בנעורינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו. וזהו חג הסוכות, כמה דאת אמר ויעש שלמה חג. מלמד שאמרו ישראל לפרעה רצונינו לראות מלכינו, הה"ד והיו עיניך רואות את מוריך. ומה טעם לא רצה פרעה לשלחם, אמר פרעה עדיין משועבדים אתם בידי, הריני ממשכן את נשיכם וטפכם ולכו אתם, הה"ד כי נפש אתם חובלים. אמר הקב"ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את גופם לך, הה"ד מי מנושי אשר מכרתם. הלא אתם מכורים ליוסף, שנאמר ויקן יוסף וגו' רק אדמת הכהנים לא קנה. ואין כהנים אלא ישראל, שנאמר ואתם תהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש. מה עשה הקב"ה הסתירם בסוכה, הה"ד בסוכות תשבו. וסמיך ליה למען ידעו דורותיכם וגו' עכל"ה.

והנה יש לדקדק בזה המאמר דמאי נתינת טעם הוא זה שאמר כי חג ה' לנו דהוא חג הסוכות למה שאמר משה לפרעה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו, והוא חג הסוכות, תאמר הוא שאר חג פסח או עצרת. ועוד קשה במה שאמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו מה הי' כוונתם בזה. עוד יש להבין במ"ש דפרעה היה סבור דמכורין גם גופן של ישראל לו, היאך נרמז זה. והאחרון הכביד במה שסיים ואמר הה"ד בסוכות תשבו. דמשמע מזה דיש להם בית מנוס מפרעה במה ששומרין מצות סוכה היאך הוא נרמז זה. ולהבין ולתרץ זה נבאר ג"כ הפסוקים ריש הפרשה, ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת לענות מפני שלח עמי ויעבדוני כי אם מאן אתה לשלח הנני מביא מחר ארבה בגבוליך וגו' ויפן ויצא מעם פרעה ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים ויושב את משה ואת אהרן ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך כי חג ה' לנו ויאמר פרעה יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם מאת פני פרעה. ע"כ הפסוקים. והנה יש לדקדק דרך כלל מה היו מחולקי' משה ופרעה, שמשה אמר נלך אף בטף ונשים ואנשים ובהמות, ופרעה לא רצה להניח את ישראל כי אם האנשים לחוד. וביותר יש לדקדק דלכאורה דברי פרעה הם סותרים זה את זה, דמתחילה אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ולא היה קפיד רק על טף לחוד ולא על הנשים, ואח"כ אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', דמשמע דהיה קפיד ג"כ אטף ונשים. ועוד קשה דבתחילה אמר משה כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני בלא נתינת טעם כי חג ה' לנו, ואח"כ כשחזר פרעה לקרוא למשה ואהרן, אמר משה הנתינת טעם כי חג ה' לנו. ולהבין כל הנ"ל נקדים גמרא ריש חגיגה: הכל חייבים בראייה (פירש רש"י במצות ראיית פנים בעזרה) חוץ מחרש ושוטה וקטן ונשים ועבדים שאינם משוחררים, והזקן והחולה וכו'. וכתבו התוס' בשם הירושלמי דבראיית פנים בעזרה כולם חייבים אף טף ונשים וקטנים, וחייבים הכל בראייה כמו בהקהל האנשים ונשים וטף ועבדים, ומתניתין דפטרי אותן איירי בקרבן, וכן מוכח מסיפא דמתניתין דאיירי בקרבן מדקאמר בסיפא הראיה ב' כסף שמע מינה דאיירי בקרבן, הוא הדין רישא נמי מיירי בקרבן עכ"ל. וא"כ מכל זה נלמוד דהנשים והטף הם פטורי' מקרבן משא"כ בראייה הן חייבי' ע"ש בתוס', והנה נקוט כלל זה בידך דבכל מקום דכתיב חג סתם הוא חג הסוכות דווקא, כמה דאת אמר גבי שלמה ויעש שלמה את החג וגו'. וזה היה חג הסוכות כדמוכח בקרא, עיין בריש מלכים סי' ח'. וכדאיתא בכל הש"ס דחג סתם הוא חג הסוכות, ובחג נידונין על המים, וכן בהרבה מקומות. והנה הא דקי"ל דפטורים הן עבדים שאינם משוחררים מן הקרבן, משום דגופו הוא קנוי לרבו, משא"כ עבד משוחרר או עבד עברי שאין גופו קנוי לרבו כי אם מעשה ידיו הם שייכים לרבו הוא חייב בכל המצות. והנה כבר הארכנו לעיל פ' שמות דפרעה הבין בדעתו שקנה בישראל קנין הגוף, וא"כ לפי סברתו היו ישראל פטורים מקרבן ראייה כדין עבדים שאינם משוחררי' (ולדעת רש"י היו ג"כ פטורים ממצות ראייה), והנה עבדי פרעה אמרו לפרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שאין אנו יודעין עד עכשיו אם משה הוא שלוחו של הקב"ה או לאו, אמנם בזאת תדע שלח את האנשים לחוד ויעבדו את ה' אלהיהם, וא"כ אמרו עבדי פרעה בזאת נדע אם שלוחו של מקום או לאו, אם יתרצה משה בזה שילכו רק האנשים לחוד הן שלוחו של מקום, משא"כ אם יאמר משה שילכו דווקא כולם אז לאו שלוחו של מקום הוא ומלבו הוא בודה כל זה, כי הטף והנשים הן לכל הדיעות פטורי' מקרבן, ואפילו האנשים עצמן הן פטורים במה שהן עדיין עבדי פרעה וגופם עדיין הוא קנוי לפרעה, וא"כ הן פטורים ג"כ מקרבן. ולכן אמר פרעה אל משה מי ומי ההולכים, דאיתא במדרש ששבט לוי לחוד לא זכו המצרים לשעבד אותם, וא"כ דכיון דשבט לוי לחוד היו יכולין להביא קרבן ראייה, אמר פרעה מי ומי ההולכים, כלומר איזה שבט יהיה מחוייב להקריב הקרבן ראייה, ומשה היה יודע כוונת פרעה שס"ל דהיו ישראל משועבד אצלו בקנין הגוף, ומשה ס"ל דישראל לא היו קנויי' אלא למעשה ידיהם, ולכן אמר בנעורינו ובזקנינו נלך, דסבירא לי דאינם קנויים לך הגופי' של ישראל, ואין להם הדין עבדים שאינם משוחררים, ולא זו בלבד בבנינו ובנותנו בצאננו ובבקרינו נלך, ר"ל אף הטף והנשים, ושמא תאמר הלא עכ"פ הנשים וקטנים וזקנים הם פטורים מקרבן, לזה אמר כי חג ה' לנו, זהו חג הסוכות ואז אנו חייבי' בהקהל וחייבים אנחנו כולם לראות את פני האדון ה', ורימז משה דווקא דחג הזה קאי אסוכות שאז חייבי' במצות הקהל ובמצות הקרבן ראייה, כי באותו פעם בפסח עדיין הזו במצרים, ובשבועות לא הקריבו שום קרבן כי טרודים היו בקבלת התורה, ובעל כרחך הוא חג הסוכות, ואז הכל חייבי' בראייה והאנשים הם חייבי' גם כן בקרבן ראייה ולכן אמר בצאננו ובבקרינו. וגבי מצות הקהל הקשו בגמרא, וטף למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהן. וא"כ פרעה התירוץ של ליתן שכר למביאיהם של הטף לראייה לא נכנס באזניו, וא"כ הוי קשה ליה למה הוצרכו ליקח אתם את הטף, ולכן אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם דייקא, דגבי ראייה הטף הן עכ"פ פטורין, ותירוץ ליתן שכר למביאיהן לא ס"ל, ולכן אמר בזה אני רואה שרעה הוא נגד פניכם, שאתם מבקשים לברוח. אלא לכו נא הגברים לחוד ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשי', ולפי זה המדרש הנ"ל יבוא על נכון מדוקדק היטב מאוד, והקשה מתחילה בעל המדרש מה ראה הקב"ה לצוות את ישראל מצות סוכה דוקא בשעה שיצאו ישראל ממצרים שאז עושין חג הפסח, שנאמר בי"ד לחדש פסח לה'. אלא לפי ששלח הקב"ה עבד נאמן שלו דייקא, היפך סברת עבדי פרעה שאמרו שמשה הוא בודה מלבו את כל זאת בלתי ידיעת הקב"ה כנ"ל, ולכן דייק ואמר עבד נאמן שלו, ואמר על ידו של משה שלח עמי ויעבדוני, ולא רצה פרעה לשלחם באמרו כי עדיין עבדי הם ולא עבדי ה', ולכן שאל הוא למשה מי ומי ההולכים, כי לדעת פרעה לא היו ראויי' לילך ולהקריב כי אם שבטו של לוי לחוד, ומשה אמר בנערינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, וזהו חג הסוכות, כד"א ויעש שלמה חג לה'. וכדי שלא יוקשה לפרעה דנשים והטף לאו בני קרבן נינהו, ולכן אמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו, וזהו מצות ראייה, וקי"ל דהכל חייבים בראייה, וכמ"ש בשם הירושלמי הנ"ל. אך קשה לבעל המדרש מה טעם לא רצה פרעה לשלחם, הלא היה טענת ישראל דהם חייבי' בראייה, לזה אמר שפרעה אמר עדיין דין עבדים משוחררי' נוהג בהן, וא"כ הן פטורים לדעת רש"י ולכן אמר פרעה הריני ממשכן את נשיכם עכ"פ, דגם זה הוא יתרון שאני מניח את הגברים לחוד, ולכן אמר המדרש א"ל הקב"ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את עצמם, ר"ל הגופים שלהם הלא לא מכרתי לך אלא קנין מעשה ידיהם, וא"כ יש להם דין עבדים משוחררי' וא"כ הן חייבים בראייה ובקרבן, ומה שטען פרעה שהנשים הן פטורי' מקרבן, לכן אמר מה עשה הקב"ה הסתירם בסוכה, ר"ל במצות סוכה שאז היו חייבים בהקהל ובהקהל אף הנשים והטף והזקיני' הם חייבים, הה"ד בסוכות תשבו למען ידעו דורותיכם, שהוא כגון יציאות מצרים דהוי ישראל יוצאין בזכות המצוה של סוכה וכאמור וק"ל:

במדרש רבה זה הסדר וז"ל: ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים וימש חשך, הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו. אמר הקב"ה למלאכים ראויין המצריים ללקות בחושך, מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו עכ"ל. והוא תמוה דלמה דווקא נמלך הקב"ה במכת חשך יותר מבכל המכות, וקודם ביאור זה נבאר ג"כ המ"ר פ' זו וז"ל: דבר אחר החדש הזה לכם. הה"ד ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו. הביא הקב"ה המכות על מצרים, שלח חשך ויחשך, משלשל ויורד עד שמגיע למצרים, שמח מצרים בצאתם עכל"ה. וצריך ביאור והנה לביאור מדרשי הנ"ל, וחוץ לדרכינו חל עלינו לפרש הפסוק שלח חשך ויחשך, דפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים ולא מרו את דברו. ואף שאפשר לומר שזה הוקשה לבעל המדרש באמת עד שדרש ולא מרו על המלאכים, אעפ"כ נוכל לפרש הפסוק ג"כ כפשוטו דקאי ולא מרו על המכה של חשך, ואפ"ה ליכא מתירא בדברי הפסוק, והענין הוא ע"פ מ"ש בהגהות מיימוני בשם ריב"א וז"ל שכתב שהיו במצרים ט"ז מכות כזה:

ח ש ך
ש ח נ
כ נ ם

כי חש"ך הוא נוטריקון חש"ך שח"ן כנ"ם ללמדינו שבמכות חשך היה ג"כ מכות שחין וכנים, וה"ה במכות שחן היה חשך וכנם, וה"ה במכות כנם היה חשך שחן, וא"כ לפי זה המה ט"ז מכות, ורמז ובנין אב לכולן נלמד מחשך, וא"כ אפשר שזהו כוונות הכתוב שלח חשך ויחשך, אז ולא מרו קאי אשחין וכנם שהיו משמשין עם חשך, לא מרו את דברו של הקב"ה. ובזה מיושב הסדר בתהלים וז"ל הפסוקים: שמו בו אותותיו ומופתים בארץ חם שלח חשך ויחשך ולא מרו את דברו הפך מימיהם לדם וימת את דגתם שרץ ארצם צפרדעים וכו'. דלכאורה יש לדקדק למה התחיל הכתוב בחשך והלא לפי הסדר המכות היה חשך מכה תשיעית, ולפי מ"ש אתי שפיר דלכן נקט המכה של חשך בראשונה, שלפי שחשך כולל ב' מכות חשך שחן כנם. ואמנם לבא אל הביאור נקדים מה שהקשה הרמב"ן ז"ל, דלמה נענשו בעונשים קשים ומרים כל כך, והא מאת ה' היתה זאת שיהיו זרע אברהם בגלות, וא"כ מה חטאו המצרים, ותירץ הראב"ד ז"ל דקושית השיעבוד היה בחנם. ועוד י"ל דנענשו המצריים דלמה שעבדו עם ישראל יותר מן שארי האומות, כי הקב"ה לא אמר בפירוש שיהיו דווקא בשעבוד מצרים, והנה הרכוש היה מגיע להם מהעבדות כדאיתא בחלק. וז"ש ראויין הן המצריים ללקות בחושך, כדי שיקחו ישראל על ידי זה הרכוש גדול בשביל העינוי של קושי השעבוד שהיו משעבדין עם ישראל, אף דיש לומר דהדין היה נותן דלא ללקות במכת חשך ובשארי המכות כמו שהקשה הרמב"ם דהיו גזירת הקב"ה, לזה אמר ולא מרו את דברו, כתירוץ הראב"ד דלכך היה בא עליהם מכת חשך, בשביל ששעבדו בישראל יותר מן שאר האומות, ולכן בא עליהם המכה של חשך כדי שיקחו ישראל כל הכסף וזהב תחת הקושי שעבוד, כי ממכת חשך העשירו ישראל ודו"ק. (והנה הרב המופלא מהר"ר ישעיהו כהן מוויני) פסק פי' ע"פ דאיתא במדרש דעוזא שר המצרים טען בשעת קריעת ים סוף לפני הקב"ה, רבש"ע הלא גזרת ועבדו ועינו אותם ארבע מאה ושלשים שנה, והרי ישראל יוצאי' קודם זמנם, ולא עוד שהן היו נוטלין כל הכסף והזהב, והקב"ה הבטיח שאחר שיהיו ת"ל שנה בגלות יקויים בהם ואחר כך יצאו ברכוש גדול. והם היו רק רד"ו שנה בגלות, והשיב מיכאל שר ישראל דהיו המצרים מעבידים עם ישראל אף בלילה וכו' כדאיתא במ"ר ע"ש. וא"כ מוכח מזה די"ל כשקיים הקב"ה ועבדום ועינו ת"ל אזי הוכרח לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, משא"כ כשלא קיים ועבדום ועינו ת"ל שנה אזי יש לומר דלא צריך לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וז"ש בגמרא דהקב"ה אמר למשה בבקשה ממך שתאמר לישראל שישאלו ממצרים כדי שיצאו ברכוש גדול, דכיון דלא קיימתי העבדות ת"ל שנה, א"כ סד"א דלא יקויים הרכוש גדול, לכן בבקשה שישאילום, והנה ממכת חשך נתקיים הרכוש גדול, וא"כ לפי זה יבואר המדרש והכי קאמר ולא מרו את דברו, ולא מרו המלאכים את דברו דאף דהיו לעוזא שר של מצרים, היה לו לקטרג כדי [שלא] יבא מכת חושך שבשביל מכת חשך יקחו ישראל הרכוש, כי לא היו בשלימות ת"ל שנה, וא"כ לא שייך להם הרכוש, אעפ"כ ולא מרו את דברו של הקב"ה, כי תשובות מיכאל היה לפי שהמצרי' היו עובדים עם ישראל ביום ובלילה וכנ"ל, ועכ"פ היה לו לשר מצרים לקטרג על מכת חשך, ואעפ"כ ולא מרו את דברו שלא קטרג וק"ל:

ומעתה נבא לביאור המדרש הנ"ל, דבר אחר החודש הזה לכם, הה"ד ויתן להם ארצות גוים וכו'. והוא ע"פ דאיתא בבחיי, שמשה רבינו דהתחיל הקב"ה לדבר עמו ביום ט"ו בניסן בסנה שילך בשליחותו ופיתה אותו, ואחר כך הלך משה למדין ונתכסה מהם אייר סיון תמוז, ובחודש אב התחיל מכת דם ובר"ח אלול צפרדע וכו' ובר"ח ניסן היה מכת חשך, ואחר כך בי"ד בניסן אמר ה' למחר כחצות אני יוצא בתוך מצרים ומתו כל בכור ויצאו ישראל בט"ו בניסן, וזהו שאמרו רז"ל משפט מצרים היה י"ב חודש ע"ש פ' בא. וא"כ לפי זה הוא פשוטו ומפורש החודש הזה לכם, הה"ד ויתן להם ארצות גוים וכו'. והוא כי החדש הזה לכם נאמרה לו בר"ח ניסן כשהתחיל אז מכת חשך, ולזה אמר החדש הזה לכם, ובחדש זה אתם יוצאים ברכוש גדול, והה"ד ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, כי ע"י מכת חשך העשירו ישראל, ולכן פתח דוד בספר תהלים במכת חשך, שלח חשך ויחשך. משלשל ויורד עד שהיה מגיע למכת בכורות במצרים, ואז שמחו מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם כי זכר ה' את דבר קדשו ואת אברהם עבדו שהבטיחו שיתן להם ארצות גוים ועמל לאומים, וזה נעשה בחודש זה שהוא לכם, וע"י מה ע"י החודש הזה לכם, שבו ביום נאמר שיתרה על מכת חשך, שלח חשך ויחשך, מאותו יום שהיה ר"ח ניסן וכאמור. העולה מזה דמכת חשך היה מר"ח ניסן עד ז' בניסן ואח"כ בי"ד בו התרה הקב"ה ואמר כחצות למחר אני יוצא וכו' ומתו כל בכור וגו'. ועל פי זה יובן מדרש מכילתא פ' זו וינצלו את מצרים. מכאן שהיתה עבודה זרה שלהם ניתכת ונתבטל עכ"ל. וצריך להבין היאך רמיזא זה בפסוק זה, ונלע"ד לפרשו ע"פ דאיתא שם במכילתא, ואח"כ יצאו ברכוש גדול, אמר הקב"ה לאברהם עם יציאתם ממצרים אני ממלאם כסף וזהב עכ"ל. גם זה המדרש צריך ביאור אמנם הכל יובן בכוונה אחת, והוא דמאחר דבליל ט"ו בניסן כשהיתה מכת בכורות עשה ה' באלהיהם שפטים, שהיתה הע"ז שלהם נתכת, ובני ישראל עשו כדבר משה ששאלו ממצרים כלי כסף וזהב קודם שהיה מכת בכורות, אבל מ"מ לא רוקנו את מצרים לגמרי, דהא עדיין באותו פעם הע"ז של מצרים קיים, ועדיין לא היה נתבטל הע"ז שהיו של כסף ושל זהב, משא"כ אחר מכת בכורות שנתבטל הע"ז שלהם והיה ניתכת, ואז נתקיים וינצלו את מצרים. ואז היה מקויים עם יציאתם ממצרים אני ממלאם כסף וזהב, וכמו שהבטיח הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ר"ל עם יציאתם ירשו הרכוש גדול, וזה היה למחרתו של ט"ו בניסן אחר מכת בכורות, דאז היה נתבטל כל הע"ז ואז נתקיים וינצלו את מצרים ודו"ק:

ובמדרש רבה דבר אחר החודש הזה לכם. אמר שלמה בי מלכים ימלוכו עכ"ל. והוא תמוה דיש לדקדק מה רימז המדרש בזה הדרוש. והנה לפי פשוטו נ"ל ע"פ דאיתא בגמרא דמלכי ישראל מניסן מנינן, ומלכי א"ה מונין מתשרי. וא"כ הוא פשוטו, ולזה רימז המדרש, החדש הזה לכם, אמר שלמה בי מלכים ימלוכו. ר"ל דבזה החדש מונין למלכי ישראל לחוד ולא לא"ה וק"ל. אמנם לבא אל תוכן הענין נבאר מ"ר פ' זו וז"ל: דבר אחר החדש הזה לכם, הה"ד יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. והמדרש מאריך בלשונו ואני אקצר, ותוכן כוונתו דמלכי ישראל נמשלו ללבנה, וכשם שהלבנה מתחיל להאיר מתחילת החדש ואח"כ הולכת ומוספת ומתמלאה אור בכל יום עד שתעמוד במילואה בט"ו לחדש, ומשם ואילך התחילה לחסור ולפחות מאורה עד ל' יום בחדש שאינה נראית האור של הלבנה, כך ט"ו דורות היו מן אברהם עד שלמה, א'ברהם י'צחק י'עקב י'הודה פ'רץ ח'צרון ר'ם ע'מינדב נ'חשון ש'למון ב'ועז ע'ובד י'שי ד'וד ש'למה, כיון שבא שלמה נתמלא דסקוס של לבנה, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' וכו', ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכים מן שלמה, ר'חבעם א'ביה א'סא י'הושפט י'הורם א'חזיהו י'ואש א'מציה ע'וזיה י'ותם א'חז י'חזקיהו מ'נשה א'מון י'אשיהו י'הויקם צ'דקיהו, כיון שבא צדקיהו כתיב ועיני צדקיה עיור. וחסר אורה של לבנה עכ"ל המדרש. והנה התימא בזה המדרש הוא גלויה לעין כל דאיך היו נמשלי' המלכי ישראל ללבנה דקחשיב י"ז מלכים אחר מלך שלמה, וט"ו ימים של חצי החדש, וכמו שהקשה הרב בעל יפה תאר בשם אות אמת דחסרון הלבנה היא ט"ו יום, והכא מונה י"ז מלכים ע"ש שהניח הרב בצריך עיון. ולי יראה לפרש ע"פ מה שמצאתי בס' בחיי מדרש תמוה וצריך ג"כ ביאור וז"ל: חמשה ימים היו לישראל שהיה כל יום ארוך ג' ימים ואלו הן יום של מתן תורה. ויום שנסעו מרעמסס לסוכת. יום שעברו על הים, יום של מלחמת עמלק. ויום מלחמת ארנון. וא"כ מצינו למידין מזה דיום ט"ו בניסן בו ביום שיצאו ישראל ממצרים אותו היום היו ארוך כמו ג' ימים, דהיינו ג' פעמים י"ב שעות. וגם שביעי של פסח דהוא יום כ"א בניסן היה ארכו ג"כ ג"פ י"ב שעות, וא"כ היה נוסף על החדש ניסן ב' פעמים כ"ד שעות, וא"כ היה חצי חדש של ניסן כמו י"ז ימים שלימים, וא"כ כל החודש היה ל"ב יום דהיינו מתחילת החדש עד חצי חודש ט"ו יום, ומט"ו ואילך י"ז יום, וא"כ לפי זה יובן המ"ר הנ"ל דמט"ו ניסן ואילך היו י"ז יום, ולכן היו כנגדן י"ז מלכים משלמה עד צדקיהו, וכדקחשיב כנ"ל. וא"כ לפי זה אמר המדרש החדש הזה לכם, אמר שלמה בי מלכים ימלוכו ר"ל דהחדש הזה הוא מכוון למלכי ישראל, דכמו דהיו ט"ו יום מר"ח עד פסח שהוא ליל ט"ו והלבנה הוא במלואה, כך היו ט"ו דורות מן אברהם עד שלמה, וכשם שהיה החודש ניסן י"ז ימים מיום ט"ו עד שחסר הלבנה ושקעה אורה כך היו י"ז מלכים מן שלמה עד צדקיהו, וא"כ שפיר קאמר בי מלכים ימלוכו ודו"ק:

ואמנם חל עלינו ליתן טעם לשבח למה באמת היו אלו ה' ימים דווקא משך ג' ימים, ובוודאי דברי רז"ל הן דברי קבלה, ולא לחנם אמרו אלו ה' ימים הנ"ל היו ארוכים ג' ימים. גם צריכין אנו ליתן טעם למה היו ארוכים ג' ימים לא פחות ולא יותר. והנראה לפרש דבהכרח היו מוכרחי' להיות דווקא אלו ה' ימים ארוכים ג' ימים, ונתחיל לפרש יום יציאות מצרים ויום מתן תורה, והוא דידוע מ"ש רז"ל בגמרא דפסחים, דמהלך אדם בינוני הוא עשרה פרסאות, וכל פרסה הוא ארבעה מיל, ובג' ימים יוכל אדם להלך ג' פעמים מ' מיל, דהיינו ק"ך מיל, ואיתא בתרגום יונתן ובבחיי, דמרעמסס לסוכות היו ק"ך מיל, וא"כ קשה דכיון דכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסם לסוכות ביום ט"ו בניסן, והיאך הוא אפשר שיסעו ק"ך מיל ביום אחד, לזה אמרו דבאמת אותו היום היה ארוך כמו ג' ימים, ובשלשה ימים יוכל אדם להלוך ק"ך מיל, וק"ל להבין. (ואף שרש"י ז"ל פירש דהיה נשיאות כנפי נשרים בו ביום כמה דאת אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. ולפי מ"ש לא היו צריכין לכנפי נשרים כי אותו היום היה אורך ג' יום, והיו יכולין להלוך ק"ך מיל, והפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים יש לומר דקאי על ליל ט"ו בניסן דהיו ישראל עושין את פסחיהם בירשלים כמ"ש התרגום יונתן ע"ש) וקרוב לזה מיושב ג"כ דהוכרח היום של מתן תורה להיות ג"כ ארוך ג' ימים, והוא דידוע משארז"ל דעל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, חזרו ישראל לאחוריהם י"ב מיל וברגע אחד חזרו המלאכים וקרבו אותן להר סיני, וא"כ לעשרת הדברות חזרו ישראל לאחוריהם עשרה פעמים י"ב מיל שהוא מכוון ק"ך מיל, וא"כ קשה היאך היה אפשר ליתן את התורה ביום אחד, לכן אמר שבאמת אותו היום היה ארוך כמו ג' ימים, וא"כ בג' ימים יכול אדם להלך ק"ך מיל וק"ל:

וכדי להבין השלשה ימים, דהיינו יום מלחמת עמלק וקריעת ים סוף ומלחמת מלכי ארנון דהיתה אורכן ג"כ כל יום כמו ג' ימים, נקדים ונבאר מתחילה מכילתא זה הסדר וז"ל: והיה כי יאמרו אליכם בניכם. בשורה רעה נתבשרו ישראל באותו שעה, שסוף התורה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו באותו שעה, שהן עתידין לראות בנים ובני ובנים, שנאמר ויקוד העם וישתחוו. למה השתחוו, משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל. יש אומרים אחד מחמשה. ויש אומרים אחד מחמשים. וי"א אחד מחמש מאות, ואימתי מתו בג' ימי אפילה ואז היו ישראל קוברים את מיתיהן, והודו ושבחו שלא ראו האויבים במפלתן, ולכן שמחו עכ"ל. והוא תמוה מאוד דהיאך רמיזא שעתידה תורה להשתכח בפסוק זה, גם יש להבין במאי קמפלגי הני ג' תנאי בפירוש וחמושים, דחד יש אומרים ס"ל א' מחמשה עלו, וחד ס"ל אחד מן נ', וחד ס"ל א' מן ת"ק. והנה טרם שנבוא לתוכן ביאור זה יש ליישב תחילה המאמר ע"פ שמצאתי בירושלמי, ונתתי לכם מורשה. דיהא מורשא לשון פגם (פירוש דהיינו שלא נתן לישראל רק ז' עממים לחוד), איתיבי רבא והכתיב תורה צוה לנו משה מורשה. והתם מאי פגם איכא. ומשני לית דיהא ופגם סגי מיניה דכל מה דאת לעי את משכח עכ"ל. נמצא מוכח מזה שלא נתן הקב"ה בעוה"ז רק ז' אומות לישראל ע"כ. מוכרח השכחה שעתידה התורה להשתכח מישראל, וא"כ הוא מובן דכתיב בפסוק לפני פסוק זה והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וגו'. והוקשה לבעל המדרש דהיאך אמר אשר יתן ה' לכם כאשר דבר, והלא הקב"ה דיבר שיתן לישראל עשרה אומות, והלא לא נתן הקב"ה כי אם ז' אומות, אלא ע"כ דכוונתו של הקב"ה היה מתחילה ליתן בעוה"ז רק ז' אומות, והא ראייה דכתיב ונתתי לכם מורשה שהוא לשון פגם מורשה, וא"כ קשיא השתא והכתיב תורה צוה לנו משה מורשה, והתם מאי פגם איכא, אלא ע"כ צ"ל כתיב הירושלמי דאין לך מורשה גדול מזה, דכל מה דאת לעי את משכח, וא"כ מוכח מזה דמכאן דעתידה תורה להשתכח. ולכן אמר בשורה רעה נתבשרו ישראל באותו שעה, דאמר והיה כי תבואו אל הארץ וגו'. וקחשיב רק ז' עמים מדכתיב מורשה, וא"כ תורה צוה לנו מורשה, הפירוש ג"כ לשון מורשא ופגם, וא"כ נתבשרו שעתידה תורה להשתכח מישראל. והנה למאן דאמר השני דקאמר בשורה טובה נתבשרו, קשיא לי, והא הפסוק מסיים ויקוד העם וישתחוו, וא"כ אם נתבשרו בשורה רעה על מה היתה השתחואה זו, אלא בע"כ בשורה טובה נתבשרו, שיראו בנים ובני בנים מאחר שאמר להם הקב"ה והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו', מזה מוכח שיהיה להם בנים ובני בנים, אך קשה למה אמר כפל לשון ויקדו וישתחוו, אלא בע"כ צ"ל דקידה קאי על הבשורה הנ"ל שיהיה להם בנים ובני בנים, והשתחואה היתה על טובה אחרת, ומה היה הטובה הזו. ומשני משום דכתיב וחמושים עלו בני ישראל, י"א א' מחמשה עלו, וי"א א' מנ', וי"א א' מת"ק. והנה להבין פלוגתא זו נבאר ג"כ מדרש תמוה, ושלישים כל כלו. חד אמר דנטל פרעה ג' נגד כל א' מישראל של ס"ר, וי"א ל' איש נגד כל אחד, וי"א ג' מאות איש נגד כל אחד מישראל (עיין לקמן פרשת צו דף ד' ע"ג מ"ש שם דרך אחר ודרך אמת), והנה יש לדקדק ג"כ במאי קמלפגי, והנלע"ד דפליגי בהא דאיתא בזוהר פ' בשלח וז"ל: וחמושים עלו ב"י חדא מחמשא הוו ישראל וארבעה חולקין הוו הערב רב. ור"י ס"ל איפכא דחמשה חלקי' היו מישראל וחלק חמישית היו הע"ר, וא"כ לדעת ת"ק הוו הערב רב ד' פעמים ס' ריבוא וישראל ס' ריבוא חלק חמישית מן הערב רב, ובזה נ"ל ליתן טעם של שבח, דלמה לקו מצרים באצבע, כד"א אצבע אלקים הוא. ובקריעת ים סוף כתיב וירא ישראל את היד הגדולה. והוא כי במצרים היו משועבדי' רק ס' ריבוא, ולכן לא לקו כי אם באצבע אחד חמשים מכות. משא"כ כשהיו ישראל חונים על הים, היו ה' פעמים ס' רבוא עם הערב רב, ולכן היו לקו המצרים ביד ה' שהוא מאתיים וחמשים מכות וק"ל). והנה על פי זה נ"ל להבין הפלוגתא של ר' אליעזר ור' עקיבא, דר' אליעזר ס"ל דלקו במצרים ארבעים מכות ועל הים מאתיים מכות. ור' עקיבא ס"ל דלקו במצרים חמשים מכות ועל היה חמשים ומאתיים מכות, ונ"ל דפליגי בהא, והוא דאיתא פלוגתא בין התרגום יונתן ומדרש מכילתא בפי' וחמושים עלו בני ישראל אי אמרינן חומש מלבר איה הוי ד' בנים לכל א' מישראל, וא"כ היו ישראל ה' פעמים ס' רבוא עם בניהם, זהו דעת המכילתא. והתרגום יונתן ס"ל דהיו לכל א' מישראל ה' בנים, וא"כ היו ישראל ו'פעמים ס' רבוא שהוא ש"ס רבוא. וא"כ פליגי בהם דר' אליעזר דס"ל דכל מכה היה משמשת רק ד' מכות, ס"ל דכיון דהיו ישראל בשעבוד רק ס' רבוא, ועי"ז לקו המצרים במצרים ארבעים מכות, ס"ל דלכל אחד מישראל היו ד' בנים ופירש וחמושים חומש מלבר הוא, וא"כ היו בים רק ה' פעמים ס' רבוא, וא"כ המצריים שרדפו אחר ישראל והיו מבקשים להשתעבד אף בבנים קטנים, ולכן לקו ה' פעמים ארבעים מכות והוי מאתיים מכות . ור' עקיבא היה ס"ל דכל מכה א' היתה משמשת חמשה ימים, ובמצרים לקו חמשים ס"ל כדעת התרגום יונתן דהיו לכל א' מישראל חמשה בנים, וא"כ הוי ישראל ו' פעמים ס' רבוא, והמצריים היו מבקשי' להחזירם לישראל עם הטף שלהם, וא"כ במצרים לקו כבר בשביל שהיו משעבדים עם ס"ר לקו חמשים מכות, עכשיו שהיו רוצים ג"כ להשתעבד עם הטף דהיו ה' פעמים ס' רבוא לקו נגד כל ס' רבוא חמשים מכות, והיו ה' פעמים ס' רבוא וא"כ לקו על הים חמשים ומאתים מכות וק"ל:

ובזה נבוא אל הביאור המדרש, ושלישים על כולו דלחד מאן דאמר ס"ל הפירוש ושלישים על כלו, דנטל פרעה ג' איש נגד אחד מישראל, וי"א ל'. וי"א ש' נגד כל א' ואחד. והנראה לפע"ד דפליגי בהא. והוא דאיתא במכילתא דחד מ"ד ס"ל דהיו הערב רב ב' פעמים ס' רבוא דהיינו ק"ך ריבוא, מדכתיב וגם ערב רב. גם ערב רב ס' רבוא, וגם לרבות עוד ס' רבוא, ועם הס' רבוא של ישראל היו בין הכל ק"פ רבוא, ולכן ס"ל דנטל פרעה ג' פעמים ס' רבוא דהיינו ס' רבוא נגד ישראל וק"ך רבוא נגד הערב רב, וס"ל הפי' ושלישים מלשון שלשה. והמאן דאמר שס"ל דנטל פרעה שלושים נגד כל א' מישראל ס"ל כפירוש המאן דאמר וחמושים עלו בני ישראל דהיו חמשה בנים לכל אחד מישראל, וא"כ היו ישראל ו' פעמים ס"ר עם הטף, וס"ל כדעת הת"ק שבזוהר הנ"ל שישראל היו רק חלק חמישית מן הערב רב, וא"כ לפי זה היו הע"ר כ"ד פעמים ס"ר, ואם ישראל והטף שלהם דהיו ג"כ ו' פעמים ס"ר והוי בין הכל ל' רבוא ס"ל דנטל ג"כ פרעה ל' רבוא מצריים נגד ישראל, וא"כ נטל ל' איש נגד הס"ר איש מישראל דהיו יותר מבן ך' שנה. ומאן דאמר דס"ל דנטל פרעה ש' איש נגד הס"ר של ישראל ס"ל כדעת המקובלי' דהיו לישראל לכל א' חמשים בנים, וכל א' היה יניקתו מחמשים שערי בינה. וס"ל ג"כ כדעת הזוהר דערב רב היו ה' פעמים יותר מישראל, וא"כ לפי זה היו ישראל עם הערב רב ו' פעמים נ' ס"ר שהוא ש' פעמים ס"ר, וא"כ היה נוטל פרעה ג"כ ש' פעמים ס"ר נגד ישראל, וא"כ היה נוטל פרעה ש' איש לס"ר של ישראל נגד כל א' וא' ש', ולכן ס"ל דפי' ושלישים מלשון שלש מאות. ויש לומר דפרעה היה טועה בחשבונו, דנטל כ"כ הרבה דהיה סבור דמספרם היה כ"כ, ולא ידע דמתו הרבה מישראל בימי אפילה ולא נשארו כי אם א' מן חמשה או א' מן חמשים או א' מן ת"ק, ולכן הודו והשתחוו להקב"ה שלא ראו השונאי' במפלתן של ישראל כי לא יצאו ממצרים כי אם ו' פעמים ס"ר והנשארי' היו מתים וק"ל. וא"כ לפי זה עכשיו הוא מובן למה היום של קריעות הים ג' ימים, וכן גבי מלחמת עמלק ומלחמות ארנון, והוא דכבר אמרנו לדיעה אחת כנ"ל דהיו ישראל ס"ר והערב רב היו ה' פעמים ס"ר, וא"כ בין הכל היו ו' פעמים ס"ר, וכבר אמרו רז"ל דמחנה ישראל כשהיו במדבר ס"ר הוי ג' פרסאות כמ"ש רבה בר בר חנה לדידי חזי האי אתרא והוי ג' פרסאות. וא"כ דכיון דהיו ישראל ו' פעמים ס"ר, דהערב רב היו ה' פעמים ס"ר וישראל היו רק ס"ר, ולכל א' ואחד מישראל היו ארבעה בנים, וא"כ היו בין הכל עשרה פעמים ס"ר והוי מחנה של כולם י' פעמים ג' פרסאות שהוא מחזיק ל' פרסאות עם הטף ועם הערב רב, וא"כ הוי ארכן ק"ך מיל, וכשירדו להים נבקע הים לאורכו י' פעמים ג' פרסאות נגד י' פעמים ס"ר שהיו ישראל, וא"כ היאך יוכלו ישראל לעבור ביום א' את הים, וזהו אי אפשר דכיון דהיו מחנה של ישראל שלשים פרסאות שהוא ק"ך מיל, לזה אמר דבאמת אותו היום היה אורך כמו ג' ימים, וא"כ היו ישראל יכולין לעבור ולילך ל' פרסאות באותו היום, וכן במלחמת עמלק ומלחמת ארנון, שהוכרח יהושע לצאת מאהל משה להלחם בעמלק, וא"כ היאך היה יכול לילך דרך מחנה ישראל ביום א', וכן במלחמות ארנון דהיו ישראל עוברים זה אחר זה, והיו הולכי' ביום א' את מעברות הארנון, וזה היה בלתי אפשרי, ולכן ע"כ דהיו אותן הימים כל יום ארכו ג' ימים וק"ל להבין:

בפסוק והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג, טז). וזהו כתיב בפרשה שניה שבתפילין בפרשה והיה כי יביאך. ובפרשה ראשונה שבתפילין כתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו'. ופי' רש"י על ידך יד כהה שהוא יד שמאל, לפי שבפרשה שניה (ר"ל ב' פעמים והיה כי יבאך) כתיב ידכה כהה. והנה נשאלתי מן גדול א', דלמה כתיב בתורה הרמז דצריך להניח תפילין דווקא בשמאל בפרשה שנייה שהיא פ' והיה כי יביאך ולא כתיב ידכה בה"א בפרשה ראשונה שהיא פרשה קדש לי כל בכור. והשבתי לו ע"פ דאיתא בזוהר דהקשה למה הי' העיקר הנס של בכורות בחצי הלילה ולא ביממא בפרסום לעין כל, וכלל דברי הזוהר הוא לפי שחצי החלק הראשונה מן הליל הוא מדת הדין שולטת ואיקרי ליל מסיטרא וכו', כד"א כי יהיה לאיש נער בתולה. והחצי ליל השני הוא רחמים, בשעתא דאעיל קב"ה לגנתא דעדן לאשתעשע עם צדיקיא ואתקריא לילה דמקבלת עלייהו דכר, כד"א נערה בה"א, והנה הקב"ה הוצרך כאן לנגוף למצרים ולרפוא לישראל בפעם א' להראות שבידו יש יכולת להרע ולהטיב בפעם אחד, ולכן עשה הקב"ה בחצי הלילה שהוא חיור לישראל ואוכם למצרים, והנה טעם שניה איתא במדרש כי אותו הלילה היה נחלק מאברהם בשעה שהכה להמלאכים ע"ש בזוהר. וא"כ לפי זה יתרץ הקושיא הנ"ל והוא דאיתא בזוהר ובתרגום יונתן דביד ימינא הציל הקב"ה את ישראל. וביד שמאל היה נגוף למצרים, כמד"א ימינך ה' נאדרי בכח זה שהציל לישראל, ימינך ה' תרעץ אויב זה יד שמאלא, וזהו היה בפעם אחד נגוף למצרים ורפוא לישראל, והנה בפרשה של קדש לי כל בכור הוא הסיפור שהקב"ה הציל את ישראל מתחת יד מצרים, כמש"ה היום אתם יוצאים ממצרים בחודש האביב וגו'. ולכן שבעת ימים תאכל מצות וגו' והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו', וא"כ כל הפרשה הוא רמז להצלת ישראל, שהקב"ה הציל אות' ביד ימין. וא"כ לא יוכל לרמוז בפרשה זו שהנחת תפילין תהיה ביד כהה שהיא יד שמאל, אלא כל הפ' הוא סיפור ושבח ליד ימינא, משא"כ בפרשת והיה כי יביאך כתיב דהקב"ה היה נגוף למצרים ביד שמאל, כמש"ה והיה כי הקשה פרעה לשלחינו ויהרוג ה' כל בכור וגו'. ע"כ אני זובח כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך, דכאן דהיה נגוף למצרים במכת בכורות ביד שמאלא יכול לרמוז שהנחת תפילין תהיה דווקא בצד שמאל ג"כ, דעיקר הנס היה ע"י הנגיפה של מצרים שהיה בצד שמאל ודו"ק:

ועל פי זה נ"ל לפרש כוונת המגיד בסוף ההגדה קרב קץ אשר לא יום ולא לילה. רם הודע כי לך יום אף לך לילה. שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה תאיר כיום חשכת לילה. ויהי בחצי הלילה. והוא הדבר אשר זכרנו לעיל כי לעתיד לבא יהיה הגאולה אחרונה והניסים כגאולה ראשונה, וכן הנביא אומר כיום מועד צאתך ממצרים כן אראנו נפלאות, ואיתא בזוהר דאותו הלילה דהיו יוצאי' ממצרים הוי נהיר כתוקפא דיממא דתקופת תמוז, וחמו כל עמא דינא דקב"ה, הה"ד לילה כיום יאיר וגו'. ודלא מחכמין ישראל לעתיד ג"כ וכו'. ועפ"ז יתבאר הכתוב ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה'. וכתיב ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה. והנה כבר הקשו רז"ל זה וכל א' פנה לדרכו. ואני אומר דלדברי הזוהר לא קשיא מידי והוא דבאותו הלילה היה דכר ונוקבא ליל שמורים הוא הלילה דייקא, כי אותה הלילה היה נהיר לישראל כתוקפא דיממא, וז"ש בעצם היום. ואעפ"י כן היתה בלילה, וקשה למה באמת לא היתה הגאולה ביום ממש, ולמה היתה בלילה אף שהיתה נהיר כתוקפא דיממא, לזה נתן הכתוב ב' טעמים הנ"ל הנזכרים בזוהר, הא' כי שמורים הוא לבני ישראל לי"ל וליל"ה, די"ן ורחמי"ם, וזש"ה ליל שמורים הוא הלילה. ליל למצרים ולילה לישראל, ועוד שנית כי שמורים הוא לכל בני ישראל מאברהם לדורותם, ואפילו לעתיד לבא תהיה הגאולה בחלק שניה מהלילה. ומעתה נבא לביאור דברי המגיד הנ"ל, והוא דאיתא בגמרא דברכות, דמה דאמרינן בשחר בורא חושך ובערבית גולל אור, כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. ופירש רש"י כדי שלא יאמרו המיני' מי שברא אור לא ברא חשך וכו' ע"ש. והנה קי"ל דלעתיד יהיה כולו אור וטוב, ולפ"ז מכ"ש דאין המיני' יכולין לומר דהן ב' רשויות כיון דיהיה כולו אור וטוב, וכדאיתא בגמרא דפסחים: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. אטו עד האידנא לאו אחד, אלא עד השתא היו מברכין על הרעה דיין האמת ועל הטובה הטוב ומטיב, משא"כ לע"ל יהיו מברכין הטוב ומטיב, דהרעה יבוטל מן העולם וגם המיתה יבוטל לע"ל, (וכמו שכתב בפרשת בחקותי ע"ש), וא"כ זהו כוונת המגיד קרב קץ אשר לא יום ולא לילה, וכתיב בתריה והיה לעת ערב יהיה אור וגו' והיה ה' למלך ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, והוא כי יהיה יום אשר יהיה לא יום ולא לילה, והא כיצד יהיה זה, ולכן אמר והיה לעת ערב יהיה אור כאור היום כגאולה ראשונה כן היה גאולה אחרונה, וא"כ דכיון דיהיה לעתיד כולו אור מוכח דהקב"ה הוא אחד ומיוחד ולא יוכלו המינים לטעות מי שברא אור לא ברא חושך, ולכן התפלל המגיד רבש"ע קרב קץ אשר לא יום ולא לילה. ואז רם הודע כי לך יום אף לך לילה, שלא יאמרו המינים מי שברא חושך [לא] ברא אור וב' רשויות הן, ואז שומרים הפקד לעירך, ר"ל שהקב"ה יהיה נהיר כתוקפא דיממא בגאולה אחרונה, וז"ש שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה יהי' האור כאחד, וכיצד תהיה זאת, לזה אמר תאיר כיום חשכת לילה, כמו שהיה ביציאות מצרים, אך קשה למה באמת היה ביציאת מצרים הגאולה בחצי הלילה, לזה אמר מאברהם שנאמר ויהי בחצי הלילה. שהיה כן באברהם, וביציאות מצרים כן יהיה לעתיד במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

תם.
·
מעבר לתחילת הדף