בן יהוידע/ברכות/ה/ב

בן יהוידע ברכות ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה. יש להבין מה בא לשלול בזה הלשון, והוה ליה למימר 'הרי הן מזבח כפרה', ונראה לי בס"ד כי ידוע שיש שני מיני יסורין בעולם, הא' הם המושלחים בהשגחה מן השמים כדי לכפר, והב' באים מכח המזל ומערכות השמים, ואלו לא יועילו לכפר, וכמו שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד נמצא יש יסורין שלא יועילו לכפר, ולכך בנגעים בא לשלול זה, שכך קבלה בידו, דיסורין של נגעים לא יבואו אלא רק לכפר ודו"ק. והרב הצל"ח ז"ל דקדק בזה המאמר חדא למה קראם מזבח, דהוה ליה למימר אינן אלא כפרה, ועוד מאי אריא מראות נגעים משאר יסורין, עיין שם. ונראה לי בס"ד דחדא בחברתה דסבירא ליה הואיל ויש טומאה בנגעים, אינו כדאי ואינו ראוי שיבואו הם עצמם במקום קרבן לכפר, אלא רק יבואו לעורר האדם לעשות כפרה לעצמו על ידי צום קול ממון המסוגלים לכפר, יען כי נגעים הם טומאה חמורה שמטמאים האדם כמת, ואינו ראוי שיהיו הם במקום קרבן לטהר האדם, כי מי יתן טהור מטמא, ולכן קרי להו מזבח כפרה שהם דוגמת המזבח, שאין גופו של מזבח מכפר אלא רק הקרבן שמקריבין עליו מכפר, כן אלו אין מכפרין בעצמן, אלא מעשה התשובה הנעשה על ידן הם המכפרים.

הָא לָן וְהָא לְהוּ. פירוש השגחת ארץ ישראל על ידו יתברך, אֶרֶץ אֲשֶׁר הֳ' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ (דברים יא, יב), לכך היסורין שם נקראים יסורין של אהבה כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ (משלי ג, יב) שבאים שם על ידו יתברך, אבל חוץ לארץ תחת ממשלת השרים, ובאין על ידי מלאך ושר, לכך אין נקראים של אהבה.

חָזָא דַּהֲוָה קָא גָּנִי בְּבַיִת אָפֵל, גַּלְיֵיהּ לְדַרְעֵיהּ וְנָפַל נְהוֹרָא. נראה לי בס"ד אין הדבר כפשוטו, שהאיר הבית מן יופי בשרו של רבי יוחנן, דדבר ידוע הוא אפילו מרגלית ואבן טובה זכה מאד אין אור יוצא ממנה, אלא אם כן תהיה במקום שמש או אור נר זרח עליה, אז יוצא ממנה ניצוצי אור. אך כונת המאמר כאן הוא, דידוע שכל צדיק יש לו מלבוש אור מקיף הסובב אותו על כל איבריו, ואם לא היה חטא אדם הראשון, היה נגלה זה הלבוש לעיני הכל, כי כן היה נגלה אצל אדם הראשון קודם החטא שהיה לו כתונת אור, אך על ידי חטא אדם הראשון נתעלם אור מלבוש זה מלפני בני אדם, ועם כל הצדיקים יכולים לגלות אור המלבוש הזה על ידי כונות ויחודים שיהיה נראה לעיני אחרים, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש אמר רבי שמעון מילא ואחר אישא בביתא, וכן כאן אמר רבי יוחנן מילא ונתגלה אחר המלבוש הרוחני אשר עליו, ולזה המלבוש מכנה אותו בשם 'דרעיה', כי כן קורין לשריון בלשון ערב"י בשם דיר"ע, או יש לומר דרעיה על זרועו, שהוא לא גילה על ידי כונותיו כי אם רק חלק המלבוש אשר על זרועו. ושאל אותו אמאי קא בכית? והשיב על האי שופרא דבלי, פירוש כי רבי חייא היה מחשב ומצייר אותה שעה בדעתו כבודו של הגוף בעולם הזה, שיש לו אור גדול כזה שמקיפו ומלביש אותו בכל ימי חייו, ואיך אחר כך כשימות יהיה הגוף טמון בעפר ותחת פאר אפר, כי בקבר ודאי יסתלק ממנו אור המלבוש הזה, והשיב לו רבי יוחנן אין הכי נמי, על זאת ודאי ראוי שיבכה האדם, ובכה עמו גם הוא.

דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר. כתוב במגילת סתרים למר נסים גאון ז"ל שהביא דבריו בספר יוחסין, שהיה לרבי יוחנן עשרה בנים והתשע מתו על מטתם, והעשירי נפל בתוך יורה גדולה אשר היתה רותחת על האש רתיחה חזקה, ותיכף שנפל שמה הותך בשרו ולא נשאר רק העצמות, ולקח רבי יוחנן עצם אצבע קטנה, והיה מנחם האנשים בו ואמרו שנשאר לו בן אחד ושמו רב מתנה ותיכף ומיד שלחו לבבל ללמוד עם שמואל והיה חבר רב יהודה, עד כאן לשונו. ונראה כי מן השמים יצא הדבר שקראו 'מתנה', להורות שזה יחיה, כי הוא ניתן לו בתורת מתנה מאת ה', וכל הנותן, בעין יפה הוא נותן, גם נרמז בשם הבן ההוא מיתת עשרה אחיו, כי אותיות נ"ה רומזים למספר עשרה במספר הקדמיי אבג"ד הוז"ח ט"י, שעולה מספר העשרה למספר נ"ה [כלומר א+ב+ג+ ...י = 55], וזהו שם 'מתנה', חלקהו לשתים, וקרי ביה מת נ"ה, (כלומר זה חי אחר מת שהוא נ"ה) ונרמז כל זה בשמו ברמז דק, ונרמז עוד בשמו רמז טוב להחיותו, כי עשרה שמות הוי"ה במלוי אלפין שהוא מספר מ"ה, עולה ת"ן וזהו מתנה ת"ן מ"ה.

חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אָמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אָמַר לֵיהּ: הַב לִי יָדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדֵיהּ וְאוּקְמֵיהּ. נראה לי בס"ד דידוע החולי הוא מסיבת הדינין שלא נמתקו, וידוע כי הדינין הם מצד שמאל, ונמתקים בחסדים שהם בימין, כי חמש אצבעות ימין רומזת אל חמשה חסדים, וחמש אצבעות שמאל רומזים אל חמשה גבורות, ולכן בא כנגדו פנים בפנים לעשות כונה של מיתוק הגבורות בחסדים, ואמר ליה הב לי ידך הרי נעשה שמאל רבי יוחנן בימין של רבי חייא, ושמאל של רבי חייא בימין של רבי יוחנן, ואז על ידי הכונה של המיתוק שעשה בשרשים למעלה על ידי פועל דמיוני זה שעשה בידים, נתמתקו הדינין ונסתלק החולי ואוקמיה, ומקשי בגמרא ליקום רבי יוחנן לנפשיה כלומר הוא לבדו מעצמו יעשה הכונה של המיתוק הנזכר, בפועל דמיוני שבידים שלו, כי גם אצלו יש ימין ושמאל, ויתן זה כנגד זה, ויכוין בהם ומשני אין חבוש וכו'. והנה בספרי הקטן ברכת אבות הבאתי מדברי מהרח"ו ז"ל בשער רוח הקודש שכתב על רבינו הארי ז"ל, שהיה יודע מן הדפק של האדם בחולי הנפש ומה הפגם אשר עשה, ובזה פירשתי בס"ד שם מה שאמר התנא כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, יעוין שם, והנה בהקדמה הנזכר יבואר נמי היטב המאמר כאן, דאמר ליה הַב לִי יָדָךְ, שרצה לבדוק בדפק כדרך הרופא לידע בו מן ענייני הנפש.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אמרו הַב לִי יָדָךְ על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, כי ה'יו"ד' שהוא סוד חכמה נהפכה לו לאותיות 'דוי', ועל זה כתיב (שם) כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, עיין שם, וכאן כשאמר לו הב לי ידך כיון בתיבת יָדָךְ להפוך לו דְּוָי לאותיות יו"ד, שהיא נרמזה במשמעות ידך, כי ידך היינו רצונו לומר 'יוד"ך', ובזה סר הדוי ואוקמיה. גם כיון באומרו הַב לִי יָדָךְ כי בשם יד נרמזו ארבעה יודי"ן, דשם ע"ב להמשיך לו חיים מהם לארבעה יסודות שבגופו, שנוצרו בארבעים יום, כמנין עשרה יודי"ן, ונרמז בשם יד שהוא ד' יו"ד, ולכן רצה שיתן לו ידו כדי לעשות כונה הנזכר.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאמר לו הַב לִי יָדָךְ כי בכל יד יש י"ז פרקים מן הכתף עד סוף האצבעות, כמנין טוב, ובזה פירשתי בס"ד רמז נכון שעשה הקב"ה כן להורות לאדם שיעשה בידיו מעשה טוב, כי כל מעשה תתייחס לידים, והנה כאן אחזו שתי ידים בשתי ידים, נעשה כאן אצלם ד' פעמים טו"ב, כיון בזה לעורר עתה זכות עסק התורה שעסק בה בארבע חלקיה שנקראים פרד"ס, וכל חלק נקרא טוב, כדכתיב (משלי ד' ב') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וד' פעמים טוב [17] מספר חיים [68], ובזה פרשתי מאמר (אבות פרק ו' משנה ז') גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ, וגם מאמר (שם פרק ב' משנה ח') מַרְבֶּה תוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים וכמו שכתבתי בס"ד בביאורי השני על מסכת אבות, ועתה בפועל דמיוני זה שעשה בחיבור ארבעה ידים שהם ד' פעמים טו"ב כיון לעורר לו זכות התורה בארבעה חלקיה ולהמשיך לו חיים שהם ד"פ טוב.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בספרי הקטן אדרת אליהו פרשת בראשית על פסוק (בראשית ג, כב) וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, הקדמה בשם בעל עשרה מאמרות ז"ל, שאדם הראשון כשאכל מעץ הדעת טוב ורע הזרועות שלו לא היו באותה עצה, דלא כתיב 'לקיחה' באדם, אלא 'אכילה' בלבד ולא יותר, כי לא רצו הזרועות להתפשט, ולא הידים להתפתח, והאצבעות ליגע באותו פרי, ולזה אמר אין הקב"ה מביא תקלה על 'ידי' צדיקים, ידי דייקא, וזהו הטעם שהכהנים כשמברכין את ישראל נושאין כפיהם, כי הידים הם מסוגלים ומזומנים לברכה שהם לא חטאו ויבא זכאי וכו' עד כאן דבריו. ובזה פרשתי בס"ד שם פסוק (תהלים צ, יז) וִיהִי נֹעַם אֲדֹ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, 'ידינו' דייקא, שלא חטאו ולכן כוננה עלינו, ועוד פרשתי בזה יעוין שם, ולכן כאן שבא לכוין למשוך לו אור החיים ממקום עליון, להצילו מן המות שנעשה ונגזר על ידי חטא אדם הראשון, לכך עשה לו המשכה זו על ידי הידים שהם זכאים בחטא אדם הראשון, וכבר נודע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, שכיון בשם קדוש בזמן שאמר לו הַב לִי יָדָךְ, כדי להקימו.
והנה בהקדמה זו יובן בס"ד טעם נכון למאמר רבותינו ז"ל שאמרו 'כל המרים יד על חבירו ראוי לקבורה', שנאמר (ואיוב כב, ח) אִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ, והיינו טעמא כי מסיבת חטא אדם הראשון בעץ הדעת נמשך מיתה וקבורה, אך הידים לא היה להם חלק בסיבה זו, ולכן זה האיש אשר מרים ידו באיסור ומקלקל אותם, יתעורר עליו דין מיתה וקבורה, אשר הידים לא היה להם חלק בסיבת קלקול זה, ועתה זה מקלקלם בהרימו אותם על חבירו, ובזה ניחא נמי מה שאמר לו הַב לִי יָדָךְ מטעם אחר, והיינו כי רצה לעורר עליו זכות טהרת הידים שלו, דידע ביה שהוא טהור בזה שלא חטא כל ימיו בהרמת יד המחייבת מיתה וקבורה לאדם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר לו הַב לִי יָדָךְ, שרצה עתה לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה איש החסד הנקרא 'ידיך' וכמו שכתב רבינו תם ז"ל בשבת ובמנחות דידי נאמר על אברהם אבינו ע"ה, וכן מפורש במדרש איכה שאמר לו הקב"ה, מה לידידי בביתי, וכן דרשו עוד רבותינו ז"ל בת ידיד, ביתו של אברהם שנקרא ידיד, גם מצינו עוד שנקרא יצחק גם כן ידיד, ועליו אומרים בברכת המילה אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם וכמו שכתב רש"י ז"ל בשבת, וכן איתא בזוהר הקדוש פרשת לך לך דיצחק נקרא 'ידיד' עיין שם. נמצא אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו ע"ה כל אחד נקרא ידיד, לכן אמר לו הב לי ידך שנעשית יד ימין ביד שמאל, הרי צירוף ידיד בשתי ידים, וכן יד שמאל ביד ימין, הרי צירוף ידיד בשתי ידים ונעשה ב' פעמים לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה וזכות יצחק אבינו ע"ה שהם חסד וגבורה, והמשיך לו אור החיים בזכותם.

רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דָּנֵי דְּחַמְרָא. נראה לי בס"ד הטעם שהחמיצו כל ת' דני כולה, כי הקליפה נקראת רַע עָיִן, וכאשר רואה עושר אצל תלמיד חכם רעה עיניה בו, ולכך אם תמצא בו נדנוד חטא בענין ממון, תקטרג עליו מחמת רעות עיניה בממונו, ולכך אתקוף כל ת' דנין כמנין רע עין, ואחר שהוכיחו אותו ונעשה איש משכיל להיות מודה על האמת, אז במספר משכי"ל [400] שהוא ת' דחה ר"ע עי"ן [400] דקליפה שהוא מספר ת' ודו"ק. והא דנעשה הנזק באופן זה שהחמיץ היין ולא באופן אחר, נראה לי בס"ד כי חומץ [144] מספרו חלוק [144], עשו לו רמז מן השמים בזה, שאמרו לו חלוק עם האריס ולא תקח הכל, גם נראה לי בס"ד שעשו לו הנזק באופן זה, ולא עשו באופן שיהיה נשפך מן היין כשיעור הפסד זה, היינו רמזו לו שאם תחזור בך, גם החומץ יחזור להיות יין, מה שאין כן אם היה נשפך, ובתירוץ הראשון שכתבתי בס"ד שנעשה חומץ לומר לו חלוק, הנה בזה יובן בס"ד שפיר מה שאמרו לו חכמים לעיין מר במיליה, כלומר בשם הדבר של ההזק שנעשה לך שהוא אותיות חומץ מה רומזים לך, בהם, ועל זה אמרו שיחת תלמוד חכם צריכה תלמוד.

וְאָמְרוּ לֵיהּ: לִיעַיֵּין מַר בְּמִילֵיהּ. מקשים למה לא אמרו לו בעובדוי, וכמו שאמרו לעיל יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, כי מִילֵיהּ משמע יותר על דברים ואמירה, ונראה לי בס"ד כי מאמר יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו דלעיל אתמר משמיה דרב הונא עצמו, ולכן משום שורת דרך ארץ לא אמרו לו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, אלא אמרו לו לִיעַיֵּין מַר בְּמִילֵיהּ, רצונו לומר בדברים שחידש ודרש מר, וכיון שראה דאמרו לו כן בעת יסורין שלו, הבין כונתם לומר לו שיזכור אותם הדברים אשר דרש הוא בהאי עניינא. והוא מה שאמרו לעיל, אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, והשיב וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְכוּ, שלא שמתי לבי עד עתה לאותם הדברים שאני דרשתי והזהרתי בהם, כי בודאי פשפשתי, אלא שפשפשתי ולא מצאתי, והשיבו לו וּמִי חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?! וכבר הרי"ף ז"ל דקדק דהוה ליה למימר 'דְּעָבִיד בְּלָא דִּינָא', ולמה האריכו לשון לומר דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, יעוין שם, ולפי דרכינו ניישב בס"ד דקדוק זה שפיר, והוא דקשה באמת איך חשדוהו שלא פשפש, ודילמא פשפש ולא מצא, ואלו הן יסורין של אהבה וכנזכר לעיל, אך נראה לי בס"ד דסברי רבנן כל הפסד ממון אינו מיסורין של אהבה, יען כי זה מגיע גם לבניו ובני ביתו שעל ידי כך תתמעט פרנסתם, ועוד נוגע גם לעניי ישראל, שעל ידי הפסדותיו לא יוכל ליתן צדקה בהרווחה כמנהגו, ודבר זה ידמה למה שאמרו לעיל, איזה יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תפלה, וידוע צדקה גדולה מתפלה, ולכן כיון שראו שהיה לו הפסד גדול בממונו הוכיחו דאין אלו יסורין של אהבה, ובאמת אמרו יסורין של אהבה אינם נקראים דינא, אלא הם טובה וחסד, יען כי הקב"ה שלחם לזה הצדיק במידת חסדו להרבות לו שכרו, וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל, ורק אותם יסורין הבאים על עון נקראים דינא. ולזה אמרו לו לֹא חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, פירוש לדעתינו אין אלו יסורין של אהבה, כיון שהם הפסד ממון, ולכך אלו נקראים דינא ולא חשיד קב"ה דעביד דינא, דהיינו יסורין הבאים בשביל עון, דנקראים דינא על מגן בלא דינא, רצונו לומר בלא עון, כי רק יסורין של אהבה שאינם בסוג דינא, אלו באים בלא דינא, כדי להרבות שכרו של המקבלם, ועל כן ודאי לא פשפשת היטב, ואז הודה לדבריהם ואמר להם אין הכי נמי, אי איכא דשמע מילתא נימא, כי אני עתה אינני מרגיש וזוכר באיזה עון.

הָדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא. נראה לי בס"ד נעשה לו נס זה בזכות לימוד התורה אחר שקבל עליו ליתן כמשפט התורה, ולכן נחסר מן מספר חומץ [144] שהוא קמ"ד כמספר למ"ד [74] שהוא ע"ד הרומז על לימוד התורה, ונשאר מספר יין [70] שהוא שבעים, ולכך החומץ נעשה יין בפועל, גם נראה לי בס"ד שהקלקול היה בארבע מאה דני, ששלטו בהם ארבע מאות כוחות הדינים בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, ולכן שלטו ארבע מאות כוחות דינין באותם ארבע מאות דני דייקא לעשותם חומץ, ועתה בתיקון נמתקו הדינין ששלטו באותם דני, ונעשו הדני יין טוב, ודו"ק.

וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אַיְקַר חַלָּא וְאִזְדַבַּן בִּדְמֵי דְּחַמְרָא. מקשים איך נחלקים במציאות? ונראה לי בס"ד ששני כתות אלה שניהם שמעו דרב הונא מכר החבית, כל אחת דרך משל אלף זוזי, ושמועה זו היא אמת, ושניהם יודעים בבירור שזה הערך היה ערך היין, דלא אפשר שיהיה חומץ באלף זוז בשום זמן, ולכן כל אחד משני כיתות אלו עשה מדעתו אופן של הנס איך היה, ופליגי בסברא, והוא כי כת אחת סבירא ליה ודאי הנס נעשה באופן זה שהחומץ נהפך ליין, ולכך מכר החבית באלף זוז, שזה הוא ערך היין, דאם נאמר הנס היה שעושה הקב"ה סיבה שנצרך העולם באותו זמן לחומץ הרבה, ונתייקר ונעשה לפי שעה כערך היין, שנמכרה החבית באלף זוז. אם כן נמצא תועלת הנזכר לא נעשה לרב הונא לבדו, אלא לכל בעלי החומץ, וקשא למסבר כן, דאם רב הונא עשו לו נס להשלים הפסידו, שאר בני אדם למה ירויחו על ידי כך ריוח גדול למכור החומץ שלהם בערך היין, ועוד יש דוחק גדול בזה האופן, דלפי זה אין כאן הוכחה שנעשה הנס לרב הונא על אשר קבל ליתן לאריס חלקו, דיש לתלות דבר זה במקרה הזמן, ולכן מחמת קושיות אלו סבירא להו שהחומץ נהפך ליין. אך כת הב' סבירא דמוכרח אתה לומר שהנס היה באופן זה שהחומץ נתייקר ונמכר בערך יין באלף זוז, ואף על פי שיש דחוקים בזה כאשר אמרנו, עם כל זה מוכרחים לסבול דחוקים אלה, ולא נוכל לסבול קושיות שיש באופן הראשון, חדא כללא אית לן למעוטי בניסא עדיף דקשא לעשות שינוי הטבע, ואם תאמר באופן הא' שנהפך החומץ ליין היה זה שינוי הטבע. ועוד קושיא חזקה יותר, דאין נהנין ממעשה נסים, ובפרט חסידים ואנשי מעשה, דבר זה אצלם כאיסור גמור, וכדאיתא בתענית דף כ"ד, דאמר לו רב מרי לא תיקנו מהאי דמעשה נסים הוא, ואף על גב דהוה רעב בעולם, וכן איתא עוד התם במעשה דרבי אלעזר איש ברתותא, דלא רצה להנות ממעשה נסים, יעויין שם. ולכן מחמת קושיות אלו סבירא להו שהנס היה שנתייקר החומץ, נמצא בסברה הוא דפליגי, והשמועה היתה שנמכר החבית דרך משל באלף זוז וזו היא אמת.
ונראה לי בס"ד לומר דכת הא' מתרצי להני קושיות כך, דאף על גב דשנוי הטבע קשה, עם כל זה הכא שאני שרצה הקב"ה לפרסם מעלת הצדיק רב הונא, וגם לפרסם כוחה של תשובה, ולכך עשה הנס בשינוי הטבע, דאית ביה פרסום יותר, וקושיא הב' מתרצי לה כי שינוי החומץ ליין אין הנס ניכר ונראה למראה עינים, כי מראה היין והחומץ שוים הם, ורק ההפרש בטעם וריח, מה שאין כן הך גמרא דתענית ניכר הנס בשינוי החול להיות סולת, וכן גבי רבי אלעזר איש ברתותא ניכר הנס בעין, שנתמלא האוצר חיטים מה דלא הוה, ועוד יש ליישב דהכא לא הרויח רב הונא מן הנס יותר ממה שהיה לו בידו תחלה, אלא רק נתמלא חסרונו מה שהיה צריך להפסיד בחומץ, כי תחלה היה לו יין בסך ארבע מאות אלף זוז, ועתה גם כן מכר החומץ בסך ארבע מאות אלף זוז, וכל כהאי גוונא יש להבין דאין בזה חשש משום נהנין ממעשה נסים. ואפשר לרמוז בס"ד לפי דברי האיכא דאמרי שהחומץ נהפך ליין, ללמדינו כוחה של תשובה, שהזדונות נהפכים לזכיות, ולפי דברי האיכא דאמרי דסבירא ליה אייקר חלא, נרמז בזה כוחה של תשובה, שהמכה עצמה תהיה רפואה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, באזמל שהוא מכה, בו הוא מרפא.

אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְּבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כָּל יָמַי. יש להקשות מניינא למה לי, והוה ליה למימר כל ימי הייתי מצטער על מטתי וכו' ועל תפלתי וכו'? ונראה לי בס"ד פלגינהו במניינא להודיע שדברים אלו אינם באים אצלו בזמן אחד, כי אומרו על תפלתי שתהיה סמוך למטתי זה היה לו בימי החול, כי כונתו בזה על עסק מלאכה ולא על עסק תורה, כמו שכתבו התוספות, ובשבת ליכא עסק מלאכה, ואומרו על מטתי שתהיה נתונה בין צפון לדרום, כונתו בזה על עת תשמיש המטה, והוא לא היה משמש בחול אלא רק בלילי שבת, ולפי זה שני מיני צער אלה אינם באים לו בזמן אחד, ולכך פלגינהו במניינא.

עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי. הנה לפירוש רש"י ז"ל משמע היה מצטער מצד מניעתו ממלאכה ומצד מניעתו מעסק התורה, וקשא לפי זה איך יתכן דאבא בנימין לא היה עוסק בתורה באשמורת הלילה, ומה טעם יש לו בזה שלא היה עוסק בתורה? ונראה לי בס"ד דטעמו היה שרוצה להתפלל בכונה, ואם יעסוק בתורה קודם תפלה, יהיה טרוד בתפילתו במחשבות של עסק התורה, ולכך היה מוכרח לעשות קביעות עסק התורה בתחילת הלילה, ועיקר שינתו היה בחצות הב' של הלילה, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל שחרית סמוך לקימתו מן המטה, שדעתו פנוי, ועל זה היה מצטער, כי בשביל בריאות הגוף הוא טוב שישן בחצי הראשון של הלילה, ויהיה ניעור בחצי הב', וגם עסק התורה מעולה יותר בחצי הב' של הלילה כמו שאמרו בזוהר הקדוש.
ואפשר לומר עוד באופן אחר דלעולם היה קם בחצות ועוסק בתורה, אך לא היה יכול להיות ניעור עד עמוד השחר, אלא היה מוכרח לישן שעה אחת קודם השחר, ועל זה היה מצטער שהיה מאבד שעה יקרה זו בשינה, וכל זה אני אומר לפי פירוש רש"י ז"ל, אך בלא זה היה נראה לפרש המאמר להפך, שהיה רוצה שתהיה תפלתו סמוכה למטתו כדי שיהיה דעתו צלול בתפלה, והיה מצטער על אשר אינו מקיים דבר זה מפני שהיה מוכרח לקום בחצות לעסוק בתורה עד עמוד השחר, ואז קם מן עסק התורה ומתפלל, ומוכרח שיהיה לבו טרוד בעת תפילה באותו עסק תורה שעסק בלילה.

וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. קשא הלא הבחירה בידו לעשות כרצונו, ונראה לי בס"ד מפני שביתו אינו מכוון בארבע רוחותיו כפי ארבע רוחות העולם, אלא היה בנוי בקרן זוית של ד' רוחות העולם, וכאשר ימצא עתה פה בעירנו חצירות כן מחמת עיקום המבואות של רה"ר, ולכך כשהיה מניח מטתו בין צפון ודרום של חדרו, לא היתה מכוונת בין צפון ודרום של העולם ממש, ולא אפשר שיניח מטתו בחדרו באלכסון, ובפרט אם היה חדרו קטן, ויש לו בנים הרבה שוכבים עמו בחדר שמוכרח לסדר כל המטות ביושר, ולכך היה מצטער, ולפי דברי רש"י ז"ל לעולם היה מניח מטתו בין צפון לדרום, והיה מצטער בכך שהיה מוכרח להניח אותה באלכסון, גם אפשר שהיה חדרו צר ברוחב והיה אורך החדר בין צפון לדרום, ורחבו בין מזרח ומערב, ולכך כשהיה מניח מטתו בין צפון לדרום בכיון היה לו צער בזה. ובשם הגאון רא"ם ז"ל שמעתי שאבא בנימין היה מסתפק אם האמת כמאן דאמר שתהיה ראשה ורגליה בין צפון לדרום, או כמאן דאמר שיהיו צדדין של המטה בין צפון לדרום, ולכך היה מצטער שלא היה יודע אמיתות הדבר כדי לקיימו על אמיתתו, ועיין ברכי יוסף א"ח סי' ג' סק"ב יעויין שם, והרב מדרש תלפיות כתב בשם הרמב"ן ז"ל מה שאמרו בין צפון לדרום הוא לשון מליצה, ורצונו לומר לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופו אלא באמצע כי ידוע שהצפון הוא קר ולח ודרום הוא חם ויבש, ומזג האדם בתחלת הלילה הוא קר ולח ובסופו חם ויבש ובאמצע ממוצע בין הקור והחום וכו' עיין שם.

הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים. שם הויין ליה בנים זכרים שנאמר (תהלים יז יד) וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם. יש להקשות למה תלה הכתוב דבר זה בצפון, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל זכר נוטריקון זה כר, בא זכר לעולם בא ככרו עמו, אבל נקבה, נקי בה, נמצא העושר נתייחס לזכרים, כי הזכר עוסק במשא ומתן או במלאכה, ומרויח ומתעשר, אך הנקבה אין לה עסק משא ומתן ומלאכה, ורק צועקת הב הב. וידוע כי העושר יתייחס לצפון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל הרוצה להעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון, ולכן תלה הכתוב ביאת הזכרים בצפון, ולכן תמצא נמי צפון [226] עם הכולל מספר זכר [227], ולדעת רב נחמן בר יצחק שאמר אין אשתו מפלת, גם כן יש רמז לזה בצפון, כי צפון עם הכולל עולה מספר אי"ן נופ"ל [227], ובזה יובן הכתוב בישעיה (ס',ד') בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, שתביאי זכרים מפני כי בְנֹתַיִךְ הנשים עַל צַד, ראשי תיבות צפון דרום, תֵּאָמַנָה שנותנים מטתם בין צפון לדרום.

טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו. נראה לי בס"ד טעם לזה כי ההמתנה שממתין לחבירו מורה על חיבור ואחדות, והיוצא ומניח חבירו במורא ופחד זה מורה על הפירוד, שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, ולכן טורפין תפלתו בפניו, כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפלות הצדיקים שהם בשלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מדה כנגד מדה תפלתו לא תהיה מצטרפת עם תפלות הצדיקים השלימים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות, ולכך טורפין לו תפלתו בפניו, ולכך גורם גם כן סילוק שכינה מישראל, כי השראת שכינה בישראל יהיה על ידי קיום תרי"ג מצות, ובאמת אי אפשר שיהיה כל אדם מקיים הכל, אך על ידי החיבור ואחדות נחשב כל אחד ואחד מקיים כל תרי"ג מצות, וזה לפי שיטתו שאינו רוצה באחדות וחיבור לכך גורם כך. ובזה יובן הילפותא מקרא לוא הקשבת למצותי, ופירוש רש"י שציותי לגמול חסד, וקשא למה נקיט לשון רבים, ובזה ניחא שאם המתנת שאתה מודה וחפץ בחיבור ואחדות, אז תזכה למצות רבים משל אחרים. והא דנקיט לישנא דטורפין ולא אמר משליכין או דוחין? נראה לי בס"ד בהקדים מעשה במלך שהיה לו שני שרים יועצים ואהבם הרבה, אחד ישראל ואחד ערל, והשר ישראל היה יפה מאד והיתה אשתו של שר הערל חומדתו ומתאוה אליו הרבה, ואינה יכולה לו שהיה צדיק וישר, לימים נתעברו נשותיהם וילדו זכרים ביום אחד, ולהיות אשתו של שר הערל חושקת הרבה בשר ישראל, ולא היתה מסירה אותו ממחשבתה, לכך אותה הולד שנתעברה בו מבעלה נולד צורתו כצורת שר הישראל, וגם אשתו של שר ישראל ילדה הולד שלה כצורת אביו ממש, נמצא אלו הילדים שנולדו ביום אחד היתה צורתם שוה שדומים זה לזה ממש, והוגד למלך כי ילדו נשותיהם של השרים ביום אחד, והילדים דומין זה לזה ממש, ושניהם דומין לצורת שר הישראל. והבין המלך כי מרוב חשקה של אשת הערל בשר הישראל הולידה בנה בצורתו, וכעס בלבו עליה וגזר ואמר שביום שימולו בנו של ישראל ימולו גם בנה של אותה אשה, ואף על פי שזה הפך דתם, גזר כן לפרסם עון החשק שלה שחשקה באיש זר מאד, וכן עשו, אחר כך גזר שיגמלו הילדים ביום אחד, ויביאו את שניהם לבית המלך ושם יגדלו אותם, ואת פני אביהם ואימותם לא יראו עד משך ששה שנים, שאז ימסור אותם להם, וכן עשו ואלו אחר שגדלו היו דומין זה לזה, אך המלך ובני ביתו יודעים מי זה בן שר הישראל, ומי זה בן שר הערל, כי אי אפשר להיות דומין ממש, שיש בודאי איזה סימן דק בניהם, אבל אבותיהם ואמותם מאחר שלא גדלו אצלם אין יכולים להכירם, ולא ידע כל אחד מי הוא בנו, והנה בכל אותם שנים שנגדלו בבית המלך כאשר מביאים תבשיל אסור לבן הישראל לא היה אוכל, ואם היו מאכילים אותו בעל כרחו היה מקיאו, ולא היתה נפשו מקבלת אלא רק אוכל של היתר, וכשהגיע זמן שקצב המלך שהיו הילדים כל אחד בן שש שנים, קרא המלך את שני השרים אבותיהם של הילדים לביתו והציג את שני הילדים לפניהם, ויאמר להם כל אחד יקח את בנו וילך לו, והערל ניגש למשוך ילד אחד מהם, כי הוא אינו מכיר את בנו מאחר ששניהם דומין זה לזה, אבל שר הישראל לא רצה ליקח, והתחיל לבכות ויאמר למלך מאחר שאין אני יודע מי הוא בני לא ארצה ליקח מן התערבות מן הבא בידי. ויאמר לו המלך אם תוכל לעשות איזה מבחן שבו תכיר מי הוא בן שלך עשה וקח לך, ויאמר שר הישראל אני ארצה לעשות מבחן הזה שיביאו קערה אחת מלאה פרטי ענבים, דהיינו שתלשום מן האשכול ויעשו כולם פרט, ויביאו קערה אחת שיש בה אשכול ענבים אחד שעודם מחוברים באשכול ולא נפרטו, וישימום לפני אחד מן הילדים לבדו, ויחזרו ויניחום לפני השני לבדו, ומי שיקח את האשכול ברור לי שהוא בני, וכן עשו ויתנום לפני בן שר הערל ויבחר ויקח לו קערה שיש בה ענבים נפרטים, וחזרו והניחום לפני בן שר הישראל ויבחר לו לקחת את האשכול ולא בחר בקערה של פרטי ענבים, ויאמר השר הישראל זה הוא בני בודאי! ויאמר המלך כן דברת, זה הוא בנך כי אני מכיר אותם באמת, אך הגד לי מהיכן נודע לך הדבר על ידי מבחן זה? ויאמר לו אדוני המלך אנחנו ישראל, אף על פי שיש לנו גופים מוחלקים עם כל זה אנחנו אחוזים וקשורים זה עם זה מצד נשמותינו, ולכך כולנו נחשבים נפש אחת דכתיב (דברים י, כב) בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, ולא אמר 'נפשות', וכן כתיב (ירמיהו ג, יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, ולא אמר 'שיות פזורות', ועל כן אנחנו דומין לאשכול ענבים, דאף על פי שכל ענבה וענבה לחודה קיימא עם כל זה כל הפרטים אחוזים וקשורים זה בזה על ידי האשכול שתלוים בו, ולכן ישראל נמשלו לאשכול, דכתיב (שיר השירים ז' ח') זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת, כלומר מצד הגופים דמתה לתמר, ומצד הנפשות שהם מניקים בשדים דומין לאשכלות על דרך שאמרנו. אך אומות העולם אין מחוברים ואחוזים זה בזה, לכן ידמו לפרט שהם ענבים שנתלשו ונפרטו מן האשכול שאינם מחוברים ואחוזים זה עם זה, ואני ידעתי כי אלו הבנים להיותם קטנים עתה כל אחד נמשך אחר שרשו, וכבר נתנסה בני בענין המאכל שהיתה נפשו קצה במאכל האסור לו, על כן תראה זה בני, עתה נמשך לבו אחר האשכול שבחר בו אף על פי שאין בו ענבים חצי ממה שיש בקערה האחרת, אך בן האחר נמשך לבו אחר הפרט שהוא דמיון לאומתן, ויטב הדבר בעיני המלך כי ראה דבריו נכונים בחוש הריאות ויתן לו את בנו.
נמצא אומות העולם דומין לפרט וישראל דומין לעוללות, והנה זה שראה חבירו עודנו מתפלל והוא עומד במקום סכנה, אם היה חושב באמת שישראל דומין לאשכולות שכולם קשורים זה בזה, לא היה מניחו ויוצא מאחר כי סכנתו של זה נוגעת אל עצמו ואל בשרו, אך כשהניחו לבדו במקום סכנה ויצא, נמצא חושב שהוא דומה לפרט שאין הענבה מחוברת וקשורה עם חברותיה, ולכן כיון שדימה עצמו לפרט, יתהפכו לו אותיות פרט לאותיות טרף, וְטוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, לכך נקיט לישנא דטורפין ולא אמר דוחין או משליכין.
ובזה יובן רמז הכתוב ביחזקאל (יז,כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, ויש להקשות דסגי לומר וְעָשָׂה פֶרִי, ולמאי אצטריך למדכר עָנָף גם כן? ובזה ניחא שישראל דומין לענף שיש בו פירות רבים מחוברים יחד בו, ולא ידמו לפירות נפרדים ונפרטים שעומדים כל פרט ופרט לבדו, ולכן תמצא דאמרו רבותינו ז"ל אשכול, איש שהכל בו, וכתב בס"ה אין אומרים כל על פחות משלשה, וכן בישראל יש שלשה מינים שהם כהנים לוים ישראלים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם דנקיט לישנא דטורפין והוא כי הכתוב אמר (תהלים קי"א ה') טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, וידוע כונת הכתוב הוא שישראל בעסק התורה ותפלה עושין טֶרֶף בסטרא אחרא מפני כי בהם יהיה בירור, ומאחר שיהיה בירור מוכרח שיהיה טרף באותו חלק של סטרא אחרא שנעשה בו הבירור, כי כיון שיצא ממנו הניצוץ הקדוש נטרף אותו חלק של סטרא אחרא ונעשה חלל, וזה שאמר טֶרֶף, רצונו לומר מלאכת הטרף, נָתַן אותה לִירֵאָיו שנתן להם כח לעשות כן כדי ש'יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ', כי כל העולם עומד וקיים על ידי זכות מלאכות של הבורר, וכנזכר במקום אחר במדרש אגדה, ובזה מובן הטעם דטורפין, כי זה חבירו עומד ומתפלל ועושה מלאכה זו של טרף בסטרא אחרא, וזה הניחו ויצא, ועל ידי כן נתבלבל דעתו וממילא נתבלבלה מלאכה זו של טרף, לכך טורפין תפלתו בפניו.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הדבר הזה יפלא, היתכן בשביל שלא המתין לזה יגרום רע כל כך לישראל כולם בסילוק שכינה, שהוא דבר קשה מכל רעות שבעולם? ונראה לי בס"ד כי ידוע דהשראת שכינה על ישראל יש בזה מדרגות רבות, ומדרגה הגדולה היא בהיותם ששים רבוא באחדות אחד אז תשרה שכינה עליהם במדרגה גדולה מאד, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות פ"ט) הרואה ששים רבוא ישראל מברך ברוך חכם הרזים, וכמו שכתב בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, והנה צא וחשוב בדעתך אם היו ישראל באותו זמן ששים רבוא באחדות אחד עם הצטרפות של זה האיש שקדם להתפלל, ואז היתה השראת שכינה עליהם במדרגה הגדולה, ועל ידי שהניח חבירו במקום סכנה ויצא נמצא הפריד עצמו מכללות ישראל וכאמור לעיל, ואם כן נחסרו ששים רבוא אדם אחד, וממילא אותה המדרגה העליונה של השראת שכינה נסתלקה, הרי אפשר שבזה הדבר יגרום סילוק שכינה מישראל.

זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו מ״ח:י״ח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְגוֹ', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְגוֹ'. עיין פירוש רש"י ז"ל ומהרש"א, ולי אני הדיוט נראה בס"ד כי ידוע שעשרת הדברות הם עשר מצות בפרטות, אך בכללות נכללו בהם כל תרי"ג מצות, וכמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל, וידוע הטעם שסיים בעשרת דברות בתיבת לרעך, לומר לך כל המצות הרמוזים ביו"ד הדברות אינם שלמים בקיום שלהם כי אם על ידי ריעות וחברה, שאז מה שיעשה זה יועיל לזה, והנה אם האדם מקשיב אזנו לאלו העשר מצות שהם עשרת הדברות שסיים אותם בתיבת לרעיך, אז ודאי יהיה שם לבו על חבירו שלא יניחו לבדו ויצא, וזה שאמרו לו הקשבת למצותי, חלק התיבה לשתים וקרי בה למצות יו"ד הם יו"ד דברות המסיימים בתיבות לרעיך, אז זה שכרך וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ. וצריך להבין ברכה זו מה שייכה לענין זה של ההמתנה שממתין זה לזה, ומה מדה כנגד מדה יש בה? ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שישראל ערבים זה לזה, וגם שצריך כל אחד לטפל בצרכי חבירו ועוזרו ומתחבר עמו, כל זה מתחייב להיות מצד הנפשות שכולם עיקרן היו נפש אחת אצל אדם הראשון, ואחר כך נחלקו לשלשה אבות, ואחר כך לי"ב שבטים, ואחר כך לשבעים נפש, ואחר כך לששים רבוא, וטבע הנברא אם היה תחלה עצם אחד ואחר כך נחלק לחלקים רבים, אז אותם החלקים תאותם תמיד להתחבר עם מקורם ושרשם, ושיהיו הם מחוברים יחד זה עם זה כאשר היו בראשונה, ולכן תמצא שהנהרות כולם רצים ללכת אל הים, כמו שנאמר (קהלת א, ז) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, יען כי הם עיקרם באו ונמשכו מן הים, והיו מחוברים עם מי הים, ולכן חפצים ורצים לילך אל הים ולהתערב שם, ואף על פי שחוזרים ויוצאים מן הים דרך מחילות שבקרקע ומתמלאים הנהרות הנה הם חוזרים ובאים אל הים, וכמו שנאמר (שם) אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, וידוע שטובתם וברכתם של ישראל הוא שיהיו מוצלחים לברר ניצוצי קדושה על ידי תורה ותפלה דבר יום ביומו, כל יום לפי בחינתו, ואלו הניצוצות שמבררין ומעלין אותם ישראל למעלה נקראים מ"ן, וחוזרין אלו המ"ן ונמשכים להם יום השני הבא אחריו בסוד מ"ד, נמצא ענין ברכתם וטובתם הוא כמו מה שנאמר בנחלים, שהם הנהרות, דכתיב בהם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, ודו"ק היטב בזה כי דבר זה לא נאמר אלא למשכילים. והשתא בזה מובן הטעם מדה כנגד מדה, שהמתין לחבירו, שרצה בהתחברות שלו, הנה בזה קיים בעצמו כמשפט הנהר שמימיו חפצים ורצים ללכת אל הים להתחבר עם חלקים שלהם כאשר היו בראשונה, כן זה חפץ הוא בחיבורו עם חבירו כאשר היו בראשונה אצל אדם הראשון, ומאחר שקיים בעצמו כמשפט וטבע הנהר, לכך יתקיים בו משפט אחד של הנהר, שהוא מה שאמר הכתוב אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, כן זה יצליח בתיקון תורה ותפלה שעושה, שאז המ"ן שמעלה היום יחזרו וימשכו אליו ביום השני בסוד מ"ד, ולזה אמר ויהי כנהר שלומיך, פירוש פועל רוחני שהוא העיקר שנקרא שלומיך, יהיה דוגמת הנהר ברצוא ושוב שיתקיים מה שנאמר בנהר, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, ושאר דברים הנזכרים בפסוק זה המה סניפים לברכה זו. ומה שזכר בפסוק הב' ברכה וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ, נראה לי בס"ד שיש שייכות לדבר זה כאן, והוא כי השם יתברך ברך את אברהם אבינו ע"ה בהר המוריה (בראשית כב, יז) וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וקשא דהוה ליה למימר 'כחול' סתם, אך פירשתי בס"ד במקום אחר דידוע פני הים הם גבוהים יותר מן שטח היבשה, והיה מן הראוי שישטוף הים את היבשה, אך הקב"ה שם חול גבול לים, להיות שומר את היבשה שלא יעבור הים וישטוף, כמו שנאמר (ירמיהו ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וכו', נמצא החול שעל שפת הים הוא נעשה שומר לעולם מן שטיפת הים, וידוע כי ישראל גם כן הם שומרים את העולם, כי בלתי ישראל לא יתקיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (זכריה ב, י) כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, ולכן אמר לו 'כַחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם' דייקא, שיהיו צדיקים ושומרים את העולם כמו החול, כי השמירה תלויה בצדקות של ישראל. נמצא דמיון ישראל לחול הוא רומז על הצדקות, שבהיותם צדיקים אז ראוים להיות שומרי העולם כמו החול, וזה שאמר לו הקשבת למצותי ונעשית שומר לזה האיש אשר עודנו מתפלל, אז מדה כנגד מדה יהיה כחול זרעך, רצונו לומר צדיקים, שיהיו ראוים להיות שומרים.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף