בכור שור/ויקרא/כה

בכור שור ויקרא כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בהר סיני. כל הפרשיות כולן של מעלה מראש הספר עד כאן נאמרו מאהל מועד, וכולהו שייכו באהל מועד הקרבנות הטהורות והט[ו]מאות שצריכין ליזהר מליכנס ומלאכל בקודש בטומאה, כגון זבים ומצורעים ובעלי קריים ויולדות ומלואין וכל הענין, אבל אלו שתי הפרשיות בהר סיני, ומיהו משום דשייכי קצת שמדברות בשביעית ויובל וערכין דשייכי בכהנים, שהכהנים מקדשים השנים וביובל כתיב: והעברת שופר תרועה וכתיב: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, וגם מדברות בחרמים שהם לכהנים, ובערכין שהכהנים מעריכין, נצטרפו הכא בת"כ, ומשום דלא תיסיק אדעתין דנאמרו באל מועד, כתב דבהר סיני נאמרו:

ב

שבת לה'. שתהא ניכר שהוא של הק[ב"ה] כמו שפירשו רבותינו, מאי טעמא דשביעית זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא, וכן הוא אומר: כי לי הארץ:

ה

ואת ענבי נזירך. כשם שהתבואה הבאה מן הגרגרים הנושרים בלא חרישה וזריעה קרויין [ספיח], כן הענבים הבאים בכרמים בלא זמור ובלא תקון קרויים נזירים, ועל שם שהבעלים נפרשים מהם ומניחים אותם קורא אותם נזירים, כמו: וינזרו מקדשי, וכן תרגום אונקלוס:

ו

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לא לסחורה ולא להספד ולא לזלוף ולא למלוגמא ולא למשרא ולא לכביסה, ימיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו ובעורו שוה שהם דומיא לאכילה:

לך ולעבדך ולאמתך. כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן הגבוה:

ז

ולבהמתך וללחיה אשר בארצך. שאפילו החיה אין לך רשות לגרש מתוך השדה, פי שאינה שלך, והקיש בהמתך לחיה, וכיון שכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, וכשם שחיה אוכלת ופטורה מן המעשר, (כך בהמתך אוכלת ופטורה מן המעשר) שהרי אין לה אדון שיעשר לה, כך בהמתך אוכלת ופטורה דהא הפקר הוא, וכל שהוא אכל ונשמר וגדולו מן הארץ חיב במעשר, אבל הפקר לא, והוא הדין לתרומה, שפירותיה של שבועות פטורות מהכל:

ח

וספרת לך נראה לי, מצוה על בית דין לספר שני היובל ולמימני שני ושבתות כדרך שאנו מונין יומי ושבועי לעומר, דמנינא לא אתא לאשמועינן:

ט

והעברת שופר. העברת קול שופר:

י

וקראתם דרור. שיוצאים עבדי חפשים:

לכל ישביה. בזמן שכל יושביה עליה, ולפי הפשט, שהמוכר עצמו [ל]חוצה לארץ לגוים, אין לו דרור, שאין ידנו תקופה עליהם, ואורחיה דקרא הוי דא, ולכך כתיב: ישביה, לאותם שיושבים בארץ ישראל:

ואיש אל משפחתו. שבמשפחתו, ולפי הפשט, האיש חוזר ואין בניו שיש לו מן השפחה חוזרין עמו אפילו ביובל, שאין להם משפחה:

יא

לא תזרעו ולא תקצרו. הרי לך שתי שנים מקודשות זו אחר זו, שביעית ויובל:

יב

קדש תהיה. שתופסת דמיה. תהיה. שבהויתה תהיה, שאינה יוצאה מדין שביעית אלא, אחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור:

מן השדה תאכלו את תבואתה. שאין מכניסין אותם לאוצר, אלא הולך ולוקט מן הנמצא בשדה כדי לאכל ואוכל, ואחר כך חוזר עד שתכלה לחיה, דאין דרך לאסף פירות שביעית, כדאמרינן: בתחלה היו [קורין] אותם אוספי שביעית, וביובל אם נמנה לשמיטה הבאה או עומדת לעצמה, פלוגתא דר' יודא ורבנן, דלר' יודא שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ולרבנן עומדת לעצמה:

יג

בשנת היובל הזאת תשבו. קרא יתירא ולרבות שאפילו התנה לעשרים הכל כמו שפיר' רבינו. והשמטת כספים הנה היא במשנה תורה:

יז

ולא תונו איש את עמיתו. למכר כפי שהקרקע שוה, שהרי תחזר, ואעפ"י שאין אונאה לקרקעות, הכא יש אונאה, שאין הקונה קרקע בא"י קונה רק התבואות, כדמפר' קרא: [כי] מספר תבואת הוא מכר לך, כי מספר תבואות, שאם היו שנים כשני אליהו או שנת שדפון וירקון, אינו ממעט בחשבון הכסף אם בא לגאל, וכן שתי שנים שאמרו חכמים שצריך להניחה בידו, צריך שיהיו שנים של תבואה:

יח

וישבתם על הארץ לבטח. אל ירע בעיניכם, כי בזאת תשבו בטח:

יט

ונתנה הארץ פריה. שאשלח בה ברכתי. ואף לפי נוהג כשהארץ שובתת היא מתחזקת להרבות פירות, ודרך בני אדם להובירה:

כ

ולא נאסף. מאחר שלא נזרע מהיכן נאסף? מכאן אמר ר' עקיבא ספחים אסורים, אבל רבנן דלא דרשו הכי אמרו דאין ספחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן, כגון גדולי תרומה תרומה, וספחים דפליגי בהו הם ספחים הגדלים מן הגרגרים של שביעית לאחר זמן הבעור שהם אסורין, (והם ספחים) וספיחין של שביעית דבר פשוט הוא דלפני הבעור אסורין, כיון שכלו לחיה שבשדה, כדדרשינן מלבהמתך ולחיה, וכן פירשתי בהלכת ספחים בפסחים:

כא

לשלש השנים. לפי הסברא נראה לי, דאשנת היובל קאי, שיש שתי שנים מקודשות זו אחר זו, וצריכה התבואה הנלקטת בששית מפסח ועד תשרי, שמיטין ויובלות מתשרי מנינן, שתספיק לשביעית, לשמינית שהיא יובל ולתשיעית עד שילקטו מה שילקטו בעשירית בפסח, והן שלש שנים:

כב

וזרעתם את השנה השמינית. האי קרא קאי אשביעית, (דכל שמינוה ושמיטה):

כד

גאלה תתנו לארץ. שמכירת א"י אינו אלא כל זמן שירצה המוכר לגאל או קרוביו לפי שני היובל יגאל, כך מפרש ואזיל:

כה

כי ימוך אחיך. שאינו יכול לגאל:

ובא גאלו הקרב אליו וגאל. ואין הקונה יכול לעכב, וכל שכן אם השיגה ידו של מוכר:

כו

והשיגה ידו. אבל אינו לוה וגואל:

כדי גאלתו. אבל אינו גואל לחצאין, שיתן מעותיו בעין רע זוזא זוזא דאפסדינהו מיניה, ואעפ"י שאין עליו אלא תרעומות, הכא כיון דהקרקע בידו לא יקח מעותיו אלא ביחד, ולכך כתיב: כדי גאלתו:

כז

וחשב את שני ממכרו. שיחשב כמה יש משמכרו לו עד היובל, וכמה עולים דמי המקח לכל שנה, וכמה עמדה בידו, והיותר יחזיר לו:

כט

בית מושב עיר חומה. דאותו ודאי, כיון שהעיר מוקפת חומה, קרקע הבית לעולם אינו עומד לזריעה, והק[ב"ה] לא הקפיד אלא בקרקע שחיות האדם תלויה בו כגון שדה וכרם וכל קרקע שעושה פירות, שאין הק[ב"ה] רוצה דלפסקוה לחיותיה, ולכך אמר שלא תמכר לצמיתות אבל לבית דירה אין בה בית מיחוש כל כך, אלא שנתן לו הק"[בה] זמן שנה תמימה שאם יוכל לגאל יגאל; אבל בתי החצרים פעמים שאדם עושה אותה שדה פרי, הרי היא כשדה ולא תמכר לצמיתות:

לב

בתי ערי אחזתכם. אעפ"י שהיא מוקפת ולא תמכר לצמיתת:

גאלת עולם. אעפ"י לאחר מלאות שנה תמימה:

לג

ואשר יגאל מן הלוים. שאם ישראל מכר בית עיר חומה ללוי:

ויצא ממכר [בית] ועיר אחזתו ביובל. כלומר, אין לה דין בתי עיר חומה, שכשם שאין ישראל יכול לקנות לצמיתות מלוי, כך אין הלוי יכול לקנות מישראל לצמיתות, אלא יגאל או יצא ביובל. כי בתי ערי הלוים. מ"ח עיר שהיו להם בא"י ו' ערי מקלט ומ"ב שניתוספו עליהן כדכתיב: ועליהם [תתנו] ארבעים ושתים עיר, ואין להם מחוזה אחרת ולא שדות וכרמים אלא הערים ומגרשיהן, ולפיכך אין הק"[בה] רוצה שימכרו לצמיתות, וכשם שאין מוכרין לישראל לצמיתות, כך אינם קונים מישראל לצמיתות, כדכתי: ואשר יגאל מן הלוים. ורבותינו דרשו: לוי שמכר ללוי ורצה לגאל שדינו כישראל שקנה מלוי:

לד

השדה מגרש עריהם לא ימכר. לצמיתות, אי נמי, כשם שלישראל הבית נמכר לצמיתות והשדה אינו נמכר לצמיתות, כך ללוים כיון שהבית אינו נמכר לצמיתות שדה מגרשיהם אינו נמכר כלל וכלל:

לה

ומטה ידו. שאינו יכול להשיג מה שהוא צריך, ומדרש לפי שיד מקבל מתנה מלמטה ויד הנותן מלמעלה, שיך לומר בעני: ומטה:

והחזקת בו. על ידי מתנה או על ידי הלואה אבל לא בריבית, כדמפרש ואזיל:

וחי (אחיך) עמך. עשאו הכתוב טפל לך, שחייך קודמין לחיי חברך:

לט

עבדת עבד. עבודה מבוזה כגון לנקות הרפת וכיוצא בה, ורבותינו דרשו: בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל בבן חורין כגון אינשי דלא מעלו, אתה עובד, וכדרשינן: לעולם בהם תעבדו, ובאחיכם [וכו'] וכדרב שעורים אחוה דרב סלא דנקיט אינשי דלא מעלו ואייעל להו בגוהרקי דרבא, דאינו קשה כל כך לבן חורין כמו לעבד, משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד:

מ

כשכיר כתושב. שניהם שכורים, אלא שזה שכר יום וזה שכר שנה, וכשם שלשכיר אין אתה יכול לצוות לו עבודה קשה בעיניה שהרי יחזר בו מיד, דפועל חוזר בו אפילו בחצי היום, כך לא תצוה לו עבודת פרך, ולא יהיה חלוק בינו ובין השכיר אלא עד שנת היובל יעבד עמך:

מא

הוא ובניו עמו. כל עבד שאינו יוצא ביובל, כגון עבד כנעני, הרי הוא ובניו ובני בניו משועבדים אבל זה כיון שיוצא אין לך שום טענה על בניו ועל דורותיו, שהרי הוא עצמו נעשה בן חורין; ורבותינו דרשו שהאדון חיב במזונות בניו:

מג

לא תרדה בו בפרך. שנה הכתוב להזהיר טפי על דבר זה:

מד

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. ש[י]היו לך אותן מלאכות מכוערות מן הגוי' וגו':

מח

אחרי נמכר גאלה תהיה לו. שלא תדחה אבן אחר הנופל, ולפי שפוטו, אחרי נמכר, כאדם שקובל ואומר אחרי שעשיתם שלא כהוגן, שלא החזקתם אותו כמו שאמרתי לכם: וחי אחיך עמך, ולא יצטרך לעם אחר ונמכר לגוים, גאלה תהיה לו, מהרו לגאל אותו שלא יטמא ביניהם:

מט

או דדו או בן דדו. הקרוב קרוב קודם:

או השיגה ידו ונגאל. שאין גופו קנוי, ולא אמרינן ביה: מה שקנה עבד קנה רבו:

נ

וחשב עם קנהו. מדקדק עם קונהו, שאין באין עליו בעקיפין, דגזל גוי אסור:

נא

אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב. דרש רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני, נתרבה כספו, שלמד אומנות ושוה יותר ממה שהיה שוה בשעת קנין, לא יוכל הקונה לומר: אולי היה עומד עמי עד היובל, כך וכך היה מרויח, אלא לפי כסף מקנתו, לפי הדמים שקנה אותו בהם ישיב לו משנים הנותרות:

נב

ואם מעט נשאר בשנים. שנתמעט כספו שחלה ותש כחו, אינו שוה כמו שהיה שוה בעת קנין:

כפי שניו. מונין עמו כמו שאומדין אותו שיוכל להרויח עד היובל ולא לפי הקנין, ולפי הפשט, שנים הנותרות ישלם אם רב, אם מעט:

נד

ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היבל. אבל בשש אינו יוצא, באלה נגאל ואינו נגאל בשש:

הוא ובניו. כמו שפירשתי שיציאתו גורמת לבניו חירות, דאין דרך לומר שהגוי חיב במזונות בניו, דגוי לאו בר מעבד מצוה הוא:

נה

כי לי בני ישראל עבדים. ולפיכך אין אדם יכול לקנותם לצמיתות, אפילו אותם היורשים אותם אינם אלא כמו אריסי בתוכה:

אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ומאותה שעה נעשו עבדי, וקודם שטר שעבודו לכל אדם:

אני ה' אלהיכם. המחזיק אתכם בני חורין ואת ארצכם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.