בינת נבונים/כללים
קצת כללים המזכרים בספר הזה
מהם שהבאתי מספרן של צדיקים ראשונים ואחרונים ז"ל ומהם שחידשתי בעז"ה מד"ע בראיות ברורות:
כלל א.
התוס' שבת ע' ע"ב כתבו דהא דקיימ"ל כר"י לגבי ריש לקיש לבר מתלת לא מיירי אלא בדברים הנוהגים בזמן הזה, ועיין בתיו"ט פ"ג דכלים משנה ב' ובלחם חמודות בברכות פרק הרואה סק"י הביא בשם תשובות מהרי"ק שכתב דהנהו כללות דהרלכה כמר לגבי מר לא אמרו על הדינים הבלתי נוהגים בזמן הזה, והתוס' זבחים ו' ע"א ס"ל שהכללים הללו נאמרו אף בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה וכ"כ בתוספת חדשים כלים פ"ג משנה ב' וז"ל אבל הרמב"ם לא ס"ל כן (כמהרי"ק) שתמיד הולך בכל ספרו אפילו באינם נוהגים בזה"ז בכללות אלו, עצמו לספר, גם לא היה אפשר לחבר חיבורו ולפסוק הלכה אם לא על דרך זה, וכן מוכח מגמ' דמנחות נ"א ע"א דפליגי ר' יהודה ור"ש ובברייתא אמרת נשנה דבריהם להיפך וקאמר הי מנייהו אחרנייתא ופירש רש"י דקיימ"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י ולסמוך עליה כו' עיי"ש וכן שם ע"ב פסק ר"י הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי, ופריך והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כו' עיי"ש וכל אלו אינם נוהגים בזמנינו עכ"ל התו"ח אלמא שרש"י ס"ל דהנך כללי נאמרים אף בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה ולדעת המהרי"ק צ"ל דהא דפריך הש"ס הי מנייהו אחרנייתא לא פריך מכח האי כללא דקיי"ל כר"י לגבי ר"ש אלא דבלא זה רצה הגמרא לברורי דעתו של ר' שמעון בזה כיון דאפשר לברורי מבררינן ודרוש וקבל שכר; ואולי אפשר דאדרבה דקים להו לחכמי הגמרא דהלכה בזה כר"ש לגבי ר' יהודה לכך קא בעי הש"ס הי מנייהו אחרנייתא והאיך דעתו של ר"ש למסקנא, דהלכתא כותיה בזה; ומשם ע"ב דפריך הש"ס והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה לא קשה למהרי"ק דדוקא גבי כללי דהלכה כמר לגבי מר קאמר המהרי"ק דזה לא נאמר על הדברים שאינם נוהגים בזמן הזה אבל בהא דהלכה כסתם משנה זה נאמר אפילו בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה דלכך רבי ובית דינו סתמו המשנה ותנו אותה סתם לומר דהלכתא כוותיה (שער הקודש פ"ו) ועיין בתשובות נו"ב מ"ת אבהע"ז סי' קכ"ט ובשיבת ציון סימן כ"א:
הרא"ש כתב בפ"ד דב"ק סי"ד וז"ל דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק ידינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומק ומשכיל על כל דבר אמת, וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראות איסור והתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והתר עכ"ל, ולפי דברי הרא"ש הנ"ל אם כן דוקא בדיני איסור והתר הנוהגים בזמן הזה דרב היה רגיל לפוסקן קי"ל דהלכה כרב באיסורי אבל בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה לא איפסוק הלכתא כרב לגבי שמואל. אבל אפ"ל דטעם דהלכה כרב באיסורי משום דהיה גדול הרבה משמואל, דאפילו רב אסי תלמידו דרב היה גדול משמואל עיין ב"ק דף פ' בהא דרב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן שמואל לא עיל קמי דרב אסי משום דרב אסי היה גדול ממנו, ושם ברש"י שמואל קטן שבכולן היה עכ"ל ולכך הלכה כרב שהיה גדול הרבה משמואל אלא שבדיני ממונות הלכה כשמואל לגבי דרב אע"פ שרב היה גדול ממנו משום ששמואל עסק במקצוע זו הרבה והיה בקי בהן ולכך הלכה כמותו במקצוע זו, אבל בשאר מילי הלכה כרב משום שהיה גדול משמואל ולכך אפילו בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה הלכה כרב (שם):
כלל ב.
המראה פנים בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ה כתב וז"ל ילמדנו מכאן כלל א' דאף דנמצא בכמה מקומות בש"ס דמוחלפין הם דברי תנאים ואמוראים מגמרא דבבלי לגמרא דירושלמי ודברי הבבלי עיקר דמהדורא בתרא דילהון הוי ולפי הכלל הלכה כפלוני לגבי פלוני וזכרתי מזה כמה פעמים וכדאשכחן בכמה מקומות בש"ס קם אביי בשיטתיה דרבא ורבא בשיטתיה דאביי, מכל מקום היכא דנמצא בש"ס כי אתא פלוני מארץ ישראל וקאמר וכו' בהא על רוב מקומות תפסו לנוסחת גמרא דבני מערבא לעיקר, הלא תראה דכאן פסק הרמב"ם כרבי יוחנן דהלכתא כותיה לגבי ר' אלעזר תלמידו ובנוסחא דירושלמי דר"י הוא דאמר אין לוקין על החרישה עכ"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' קמ"ה סוף סק"א שכתב נמי הכי עיי"ש היטב (שער ענינים השונים פ"ד):
כלל ג.
הלכה כלישנא קמא דסתים לן הש"ס ולא כתירוץ אחרון דנאמר בשם יחיד וכ"כ הכנה"ג בכללי הגמרא סי' צ"ח אע"ג דלישנא בתרא עיקר, לישנא בתרא שנשנה בלשון יחיד לישנא קמא עיקר ע"כ, ועיין בתוס' שבת ט' ע"ב שכתבו דהלכה כתירוץ הראשון דסתים לן הש"ס ולא כרב אחא בר יעקב שהביא הש"ס לבסוף (ואף דהרמב"ם פסק בזה כראב"י דלא כתוספת, היינו משום דהתם שינויא קמא שינויא דחוקה הוא עיין ברא"ש שם ועיין בספרי הכללים) ואע"ג דלא דמי להתם דשם התירוץ השני בש"ס קאמר רב אחא בר יעקב לכך הלכה כלישנא קמא דסתים לן הש"ס, דרב אשי סידר הש"ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב אבל הכא התירוץ האחרון דבגדי כהונה קשין הן קאמר רב אשי, אפ"ה קי"ל נמי כלישנא קמא דהוא סתמא דש"ס גם נגד רב אשי ועיין בס' תחילת חכמה להגאון ר"י חאגיז בכללים שהביא מס' הלכות קטנות סי' ו' שכתב וז"ל וכן בחתימת התלמוד היה בבית דין הגדול של רב אשי ורבינא ועל פיהם היו סותמין ופוסקין הלכות, ואפילו רב אשי שהיה ראש ישיבה אם אמר דבר אשר לא ייטב בעיני הועד היו אומרים עליו הא דרב אשי בדותא היא כלומר חוץ מן ההלכות אלא שנקא על שמיה כמ"ש במשנה עם רבינו הקדוש, ואחר חתימת הש"ס היו רבנן סובראי ליתן סברא ולהטעים הדברים עכ"ל ולעיל שם סימן א' לענין רבי שסידר המשנה כתב וז"ל נמצא שבית דינו הצד של רבינו הקדוש הם שסתמו וחתמו הדברים ואע"פ שהוא לא היה מסכים לפעמים וכן תמצא מתניתן דלא כרבי עכ"ל. יצא לנו מזה שלא רבי לבד סידר המשנה אלא רבי ובית דינו ולפעמים בית דינו חלקו עליו וסתמו מתניתין דלא כרבי וא"כ אין הלכה כרבי בזה דהלכה כרבי מחברו ולא מחביריו ובחיבור התלמוד ג"כ לא רב אשי בלחוד היה רק רב אשי ובית דינו חיברו התלמוד ואם סתמא דש"ס לא ס"ל כרב אשי זאת אומרת שבית דינו חלקו עליו בזה, ובפרט שחתימת התלמוד היה בדור אחר, אחרי מות רב אשי בימי מר בריה והלכה כבתראי לגבי רב אשי וא"כ הדרינן לכללא דקי"ל כלישנא קמא דסתמא דש"ס אף לגבי לישנא בתרא הנאמר שם רב אשי (שער השעטנז פ"ג):
כלל ד.
בהא דאין היקש למחצה פליגי רש"י והרמב"ן ז"ל רש"י ס"ל דהיכא דנילף א' מן ב' אז אמרינן למדין כל דבר שיש בבי"ת שיהא ג"כ באל"ף דאין היקש למחצה אבל שנאמר דנילף ג"כ בי"ת מן אל"ף זהו לאו היקש למחצה הוא, והרמב"ן ז"ל ס"ל להיפך דאם למדין אלף מן בי"ת נילף ג"כ בי"ת מן אל"ף דאין היקש למחצה, אבל דנילף א' מן ב' חדא, ולמישבק חדא דלא נילף א' מב' זהו לאו היקש למחצה הוא, אבל זהו דוקא היכא דאיכא קצת טעם דיהא נימא דנילף חדא ולמישבק חדא אבל היכא דליכא טעם כלל גם בזה אמרינן אין היקש למחצה וראיה מנדרים ד' ז'. (שער הרוב והספק פ"ה):
כלל ה.
אין סמוכין למחצה, כמו דאמרינן אין היקש למחצה, כן ס"ל להרמב"ן להדיא (שם):
כלל ו.
לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן היכא דאיכא טעם וסברא דנילף מההיא דלקולא, לקולא מקשינן כיון דדמי טפי, תוס' קדושין ל"ד ע"ב. (שער איסורי ההנאה פ"ט):
כלל ז.
הב"ח בקו"א לאבן העזר סי' קל"ז כתב דהפוסקים דס"ל דאם תמצא לומר דקאמר הש"ס פשיטותיא היא לבעיא קמייתא, היינו דוקא במקום דאיכא למימר אם תמצא לומר איפכא ודאי הלכתא כהאי אתמ"ל דקאמר הגמרא מדלא קאמר אתמ"ל איפכא, אבל היכא דליכא למימר אתמ"ל איפכא אין האם תמצא לומר פשיטותא לבעיא קמייתא עכ"ל והובא זאת ביד מלאכי. ולכאורה נתקשיתי ע"ז מהא דנדרים ז' ע"א יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר, היינו צדקה אם תמצא לומר קאמר את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה, הפקר מי אמרינן היינו צדקה או דלמא כו' וכתב הר"ן שם על הא דקאמר הרמב"ן שם דסוגין דיש יד לצדקה, היינו משום דקאמרינן אם תמצא לומר יש יד לצדקה וזה אפשר על דרך הרמב"ם ז"ל שפוסק בכל מקום כאם תמצא לומר עכ"ל הר"ן, והכא לכאורה נראה דלא מצי הש"ס לומר איפכא דכל עיקר הבעיא בהפקר אי יש יד משום דהפקר היינו צדקה ובצדקה אמרינן דאין היקש למחצה ואיתקש לקרבנות דיש יד לצדקה וה"ה הפקר דהיינו צדקה, או דלמא שאני צדקה, והפקר לא הוי בכלל צדקה ואין יד להפקר, אבל אם נימא דאין יד לצדקה א"כ מהיכא תיתי אמרינן בהפקר דיש יד ואם כן פשיטא דאין יד להפקר ולא תבעיא מידי, וכן כתב הג"מ ר' יוסף הכהן ז"ל בהגהותיו פורת יוסף וז"ל משום דהפקר ליכא למבעיא אלא אם נקרא צדקה, דהא לא איתקוש כלל עכ"ל עיי"ש א"כ ליכא להגמרא לומר איכא דאם תמצא לומר דאין יד לצדקה, ואפ"ה קאמר הר"ן הכא על דרך המרב"ם ז"ל שפוסק כאם תמצא לומר, ועיין בשדי חמד בכללי הפוסקים שכתב שהבית חדש כתב דוקא אלא לדעת הרא"ש והריב"ה, אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי וא"כ אפשר דהרמב"ן והר"ן ס"ל כהרמב"ם דאפילו היכא דלא מצי למימר איפכא קי"ל כאם תמצא לומר: אמנם שבתי וראיתי דלא קשה כלל מגמרא הנ"ל דאפשר נמי להש"ס שם למימר איפכא אתמ"ל אין יד לצדקה הפקר מאי דבצדקה אין יד אבל בהפקר יש יד מדרבנן כמו דבעיא הש"ס לקמן שם גבי בית הכסא דלא איתקיש כלל מכל מקום קא מבעיא אם יש יד מדרבנן, וה"נ כן מצי הש"ס למבעיא את"ל דבצדקה אין יד אפילו מדרבנן אבל גבי הפקר מאי מי גזרו ביה רבנן יד דשאני הפקר מצדקה לכך אפשר דבהפקר יש יד מדרבנן אע"פ דבצדקה לא גזרו רבנן יד:
כלל ח.
כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון לא אמרינן אלא דוקא היכא דאיתמר בגמרא, ואע"ג שאימתי אמרינן בגמרא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא דוקא היכא שיש בו שני תנאים א) דוקא בדבר שיש לו עיקר מה"ת כדאיתא בגיטין ס"ה ע"א, ב) דוקא שבעיקרו שהוא מן התורה ובפרט הזה אסור מדאורייתא ממש, אבל לא בדין שאפילו בעיקרו שהוא מה"ת אבל בפרט הזה אינו אלא מדרבנן כמ"ש השאגת אריה בסימן צ"ט ובספר שבעת הנרות על התשב"ץ הביא ראיה לזה מגמרא דבבא מציעא פ"ט ע"ב, בכל זה אפילו היכא דאיכא שני התנאים הנ"ל מכל מקום אין לנו לומר מדעת עצמו כל דתיקון רבנן כו' אלא דוקא היכא דאיתמר בגמרא, (דעת עצמו מכמה ראיות שער ענינים השונים פ"ז):