ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רעא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רעא

בי השבעתיך לא תסוג. כתיב (בפרשת שופטים) לא תסיג גבול רעך וגו'. ומנאוהו כל הראשונים ז"ל מוני המצות. אבל יש לתמוה טובא לכאורה לרבינו הגאון ז"ל דלפי שיטתו אין לאו זה ראוי לבא במנין בפ"ע. לפי מאי דתניא בספרי (שופטי' פיסקא קפ"ח) לא תסיג גבול רעך וגו' והלא כבר נאמר לא תגזול. ומה ת"ל לא תסיג מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין. יכול אף בחו"ל ת"ל בנחלתך אשר תנחל. בארץ ישראל עובר בשני לאוין בחו"ל אינו עובר אלא בלאו אחד בלבד עיי"ש. וכיון דליכא נפק"מ בלאו זה דלא תסיג אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין בארץ ישראל. א"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שכבר מנה לעיל (לאוין נ"א) לאו דלא תגזול שכולל כל גזלה בין מטלטלין בין קרקעות בין בא"י בין בחו"ל. שוב לא הי' לו למנות לאו דלא תסיג שאינו אלא לאו פרטי לקרקעות שבא"י בלבד. לעבור עלה בשני לאוין. שכבר ביארנו בכמה דוכתי דבכל כיו"ב אינו נמנה לשיטתו אלא הלאו הכללי בלבד. והלאו הפרטי אינו אלא כלאו כפל שאינו בא במנין. ואמנם לזה הי' אפשר לומר דאע"ג דרש"י ופסיקתא זוטרתא (פרשת שופטים) והרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רמ"ו. ובפ"ז מהלכות גניבה הלכה י"א) ובסמ"ג (לאוין קנ"ג) ובחנוך (מצוה תקכ"ב) וביראים (סי' רנ"ח) והרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' צ') הביאו ברייתא זו דספרי להלכה. מ"מ נראה דאין הדבר מוסכם לכל הראשונים ז"ל. דמדברי הטור (בחו"מ סי' שע"ו) מתבאר דס"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד קרקע נגזלת. אבל לדידן דקיי"ל אין קרקע נגזלת אין גזלת קרקע בכלל אזהרת לא תגזול. אלא דבא"י יש בה לאו דלא תסיג. אבל בחו"ל אין בה אלא איסורא בעלמא מדבריהם. וכמו שביאר שם בפרישה ובסמ"ע עיי"ש. ודבריו מוכרחים בכוונת הטור. ודלא כהב"ח שם שרצה לדחוק ולהשוות דברי הטור עם דברי הרמב"ם עיי"ש. שהרי כן מבואר בהדיא בדברי הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל צ"ה סי' א') והובא בטור (חו"מ סוף סי' שע"א) דבגזלת קרקע אינו עובר בלא תגזול. דאימעיטא מכלל ופרט גבי אשם גזילות. אלא א"כ אכל פירות השדה או שנשתמש בבית הנגזל ולא העלה שכר לבעליו. דאז הוא שעובר בלא תגזול עיי"ש. וכן מבואר להדיא בתוס' (ר"פ איזהו נשך ס"א ע"א) בד"ה אלא לאו דגזל וכו' עיי"ש:

ונראה ראי' לשיטה זו מדאמרינן בסוכה (פרק לולב הגזול ל"א ע"א) ת"ר סוכה גזולה והמסכך ברה"ר ר"א פוסל וחכמים מכשירין. אמר ר"נ מחלוקת בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר"א לטעמי' דאמר אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא. ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא וכו' עיי"ש. וכבר תמה הריטב"א ז"ל שם דמה בכך דקרקע אינה נגזלת. הא מ"מ הו"ל מצוה הבאה בעבירה כיון שתקפה מחבירו שלא מדעתו. ומסיק שם לתרץ. וז"ל אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותי' דמרי' איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה. לא חשיבא מצוה הבב"ע. והרי היא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו מובנים אצלי. דמ"מ אכתי אמאי לא תהא חשיבא מצוה הבאה בעבירה. הרי ודאי ע"י העבירה באה המצוה לידו. דאי לא שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו לא היתה לו סוכה זו כדי לקיים מצותו בה. ובודאי הו"ל מצוה הבב"ע. ואי משום דאין המצוה מוציאתה מרשות בעליה. דאין קרקע נגזלת. אדרבה בכך מיגרע גרע טפי. שהרי לר"א אפי' סוכה שאולה מדעת בעלים פסולה אלא דלרבנן גלי קרי להכשיר השאולה גבי סוכה. אבל אי לאו דגלי קרא הי' ראוי לומר דצריך שיהא לו קנין בגוף הסוכה שתהא שלו. כדבעינן בלולב. וא"כ בקרקע במאי דאינה שלו ואין לו בה שום קנין וכשאולה היא אצלו ודאי לא עדיפא מאילו הוה קני לה. ותרתי לריעותא אית בה דהו"ל שאולה וגם גזולה. ואילו הוה קני לה לא הוה בה אלא חדא לריעותא במאי דהו"ל גזולה ומצוה הבב"ע. וכיון דגלי קרא דגזולה לחודה פסולה כ"ש כשהיא שאולה וגזולה. ומש"כ הריטב"א ז"ל דהו"ל כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו. לא ידענא מאי ענין זה לכאן. דהתם העבירה לחודה קיימא והמצוה לחודה. וכי משום שעבר עבירה שגנב או גזל נפטר מן המצות הנעשות בהכשר גמור. משא"כ כאן שע"י העבירה עצמה באה לו המצוה. וסניגורו נעשה לו קטיגורו:

וכבר ראיתי למהר"ם ב"ח ז"ל (בכ"ת שם) שנתקשה הרבה בסוגיא דהתם. חדא דהא קיי"ל שואל שלא מדעת הו"ל גזלן. וא"כ מה בכך דקרקע אינה נגזלת. הרי מ"מ בעל הסוכה אינו רוצה להשאילו והיכי הו"ל שאולה. ועוד הרי באמת גם לרבנן הוה ממעטינן סוכה שאולה כגזולה מדכתיב תעשה לך משלך. אלא מדכתיב כל האזרח דרשו להכשיר שאולה. וא"כ די לנו לאוקמי ריבויא דכל האזרח לשואל מדעת. אבל שואל שלא מדעת מהיכא תיתי לן להכשיר עיי"ש שהניח בתימא וצ"ע. וקושייתו הראשונה אינה מובנת. ודבריו תמוהים דמאי ענין שואל שלא מדעת נקרא גזלן לכאן. דהתם לא אמרינן אלא דאע"פ שאין דעתו לגזול אלא לשאול כיון דשלא מדעת בעלים הוא הו"ל כגוזל. וא"כ היינו דוקא במטלטלין הנגזלין. אבל הכא בקרקע כיון דאמרינן דמשום דאין קרקע נגזלת אין זו גזילה אפי' כשדעתו לגזול. א"כ מה בכך דשואל שלא מדעת גזלן הוי. הרי הכא אפי' גזל ממש לא חשיבא גזילה. ושאלה שלא מדעת לא גריעא מגזילה ממש. אבל נראה דכוונתו להקשות דהרי באמת ראוי לומר דאע"פ שאין קרקע נגזלת. מ"מ אכתי מצוה הבב"ע היא. דהא קעבר בלא תגזול אלא דמשום דכיון דקרקע אינה נגזלת עבירה דעבד עבד. ומילתא אחריתא היא. ועכשיו שאולה הוא דהויא. וכמש"כ הריטב"א ז"ל. ולזה הקשה דאכתי כיון דשואל שלא מדעת הו"ל גזלן. א"כ גם השתא בשטת קיום המצוה קעביד עבירה בכל שעתא ושעתא שמשתמש בה שלא מדעת בעלים. כיון דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמרא קיימא. ובכל תשמיש דעביד בה. השתא הוא דקגזל ועבר בלא תגזול. והו"ל מצוה הבב"ע. ובאמת דקושיא עצומה היא לפי דברי הריטב"א ז"ל. איברא דראיתי בתשו' מהרי"ל (סי' רכ"ה) שכתב דהא דשואל שלא מדעת נקרא גזלן אינו אלא לענין דינא שיש עליו דין גזלן. אבל איסור גזל ליכא ולא קעבר בלא תגזול ולא תגנוב. אע"פ שאין דעתו לשלמו בשעת שאלה עיי"ש. אבל ראיתי בליקוטים שבסוף מנהגי מהרי"ל. בשם מהרי"ל ז"ל גופי' איפכא עיי"ש. וגם מדברי הפוסקים בטוש"ע (או"ח סי' י"ד) לא משמע הכי עייש"ה. ועי' במש"כ הש"ך (ביו"ד סי' ש"מ סק"נ) עיי"ש ואכמ"ל בזה. מיהו בלא"ה נראה דאפי' להמהרי"ל ז"ל שם בתשו' הכא איכא עבירת לא תגזול ולא תגנוב. שהרי כתב שם וז"ל ולא דמי לכדדרשינן לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כופל דמכוין לגניבה ובאיסורא אתי לידי' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא דמתכוון לגזילה ובאיסורא אתי לידי'. אלא דאנן אמרינן דמשום דקרקע אינה נגזלת לא חשיבא גזילה. ודאי קשה דאכתי הו"ל מצוה הבב"ע דקעבר בלא תגזול משום דהו"ל שואל שלא מדעת דנקרא גזלן דבאיסורא אתי לידי'. ולא עדיף מגונב ע"מ לשלם כופל דעבר בלא תגנוב. וראיתי בתשו' חת"ס (ח"ו בחי' שם) שכתב בזה דיש לדחוק דבכל גזילה מכיון שגזל איסורא דעבד עבד ושוב אין כאן איסור. אלא דבמטלטלין כיון דבעמוד והחזר קאי עובר בכל רגע. משא"כ בקרקע דליכא השבה. דבלא"ה ברשות בעלים קיימא מכיון שכבר הוציאו לזה מסוכתו איסורא דעבד עבד עכת"ד. ומ"מ הניח בצ"ע עיי"ש בדבריו. ואם כי דבריו קרובים לדברי הריטב"א ז"ל. מ"מ אינם אלא דברי תימא. דהרי אדרבה היא הנותנת. דכיון דברשות בעלים קיימא א"כ כל רגע ורגע שמשתמש בה השתא הוא דקא גזלה מרשות הבעלים. וקא עבר בלא תגזול. והו"ל מצוה הבב"ע וכמשכ"ל. וכמבואר שם בסוגיא דסוכה לעיל (ל' ע"ב) גבי אוונכרי. ובפרק איזהו נשך (ע"ג ע"ב) ובפירש"י שם (ד"ה והא ארעא) עיי"ש:

אלא דכל זה רק לדעת הסוברין דאפי' על גזלת קרקע עובר בלאו דלא תגזול אפי' לדידן דקיי"ל דאין קרקע נגזלת. אבל לדעת הרא"ש והתוס' והטור דלדידן דאין קרקע נגזלת אין שם גזל עלה כלל ואינה בכלל אזהרת לא תגזול ניחא שפיר. דכיון דאין שם גזל עלה למ"ד אין קרקע נגזלת ולא קעבר בלא תגזול. א"כ ע"כ אין טעם לפסלה אלא משום דלאו דידי' היא. והרי לרבנן שאולה כשרה. וכאן אין מקום כלל לחלק בין שואל מדעת לשלא מדעת. דכיון דאיסור גזל לא שייך הכא. שלא מדעת כמדעת דמי. וכ"כ בתוס' הרא"ש ז"ל לסוכה שם וז"ל קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה הוא. ואע"פ שהוא מתכוין לגוזלה אין כאן מצוה הבב"ע. דכיון דקרקע אינה נגזלת ברשות הבעלים קיימא והו"ל כשאולה עכ"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת רש"י ז"ל שם שכתב וז"ל ואי אינה נגזלת וכל הימים ברשות בעלים היא הו"ל שאולה עכ"ל עיי"ש. כלומר דלאו כלום קעבד דאכתי היא ברשות בעלים כמעיקרא וליכא גזילה כלל. ואע"ג דבתשו' הרא"ש שם מבואר דנהי דעל גזלת הקרקע לא קעבר בלא תגזול. מ"מ כשגזל בית ודר בו ולא העלה שכר לבעלים עובר משום לא תגזול עיי"ש. היינו רק משום דדמי השכירות שנתחייב בהן הו"ל כשאר גזילת מטלטלין. משא"כ בתוקף את חבירו ומוציאו מסוכתו דסוכה לא קיימא לאגרא ולא מתחייב בתשלומי שכירותה. ועוד דגם אי הוה מתחייב בשכירות הרי בידו לשלם אחר החג דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף. ועכ"פ בגוף הקרקע ליכא שום תורת גזל ואינה בכלל אזהרת לא תגזול למ"ד אין קרקע נגזלת ולא הוי מצוה הבב"ע:

אמנם לכאורה אכתי לא מיתרצא בהכי סוגיא דהתם. דהרי נהי דאזהרת לא תגזול ליכא בקרקע למ"ד אין קרקע נגזלת. מ"מ כיון דודאי תנא בארץ ישראל קאי. א"כ אכתי הו"ל בכלל אזהרת לא תסיג גבול רעך. דלכאורה נראה דלאו זה איתי' בכל גזלת קרקע בא"י אע"פ שאין לו לגזלן קרקע סמוכה לזו. ואין בזה הסגת גבול ממש אלא גזלה בעלמא. שהרי אין לך מסיג גבול יותר מזה שגוזל ממנו כל שדהו ונחלתו עם גבולו. וכן משמע מלשון הספרי שם דקתני מה ת"ל לא תסיג מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין. דמשמע דלאו דוקא במסיג את הגבול לאחוריו. אלא כל העוקר התחום של חבירו בכלל אזהרה זו. והרי גזלן בעלמא נמי הוא עוקר תחומו של חבירו. הן אמת דכל הראשונים ז"ל לא נקטו אזהרה זו אלא במחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לחוך נחלת חבירו. כדי להרחיב את שלו. כמבואר בפירש"י והרמב"ן ז"ל (בפרשת שופטים). וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ ובחבורו הגדול שם). וגם הסמ"ג אע"פ שבפנים בחבורו הארוך סתם דבריו כלשון הספרי. מ"מ בקצור סמ"ג פירש דבריו בהדיא כפירש"י והרמב"ם עיי"ש. וכ"כ החינוך והרשב"ץ ז"ל בזה"ר שהבאתי לעיל. וכ"כ בטור (חו"מ סי' שע"ו) עיי"ש. ולפי הנראה ס"ל דאין לאו זה אלא בענין זה בלבד שלא להחזיר לאחור סימן הגבול שבינו לבין נחלת חבירו. כדפירש"י שהוא מלשון נסוגו אחור. והחמירה תורה בזה יותר לעבור עליו בשני לאוין בא"י. משום שהוא דבר ההווה ומצוי ביותר לפי שאין חבירו מכיר בו כ"כ וכ"ש אחרים. ולרוב הקלקול הוסיף בו הכתוב אזהרה יתירה להחמיר בענשו ולזרז על מניעתו ושמירתו. אבל בגזלת קרקע בעלמא דאוושא מילתא טובא ולא שכיחא כולי האי ליכא לאו זה אפי' בא"י כמו בחו"ל. וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רנ"ח) שכתב וז"ל צוה הקב"ה וכו' לא תסיג גבול רעך וגו' ותניא בספרי וכו' מלמד שכל המשנה תחומו של חבירו עובר בשני לאוין לא תגזול ולא תסיג. פי' לא תסיג כמו סיג. כספך הי' לסיגים וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דהעוקר דקתני בספרי אינו עקירה לגמרי. אלא שעושה בו חילוף ושינוי ממה שהוא באמת. שעוקרו ממקומו הראוי להיות ומעמידו במקום אחר לפנים בחלקו של חבירו. וזהו שכתב שהוא מלשון כספך היו לסיגים שהוא מענין זיוף ושינוי ממה שראוי להיות. אף כאן הרי הוא מזייף ומשנה את הגבול. וכפי הנראה מקורו ממה שתרגם אונקלוס לא תשני וכו'. וכן תרגם יונתן לא תשנון. וגם הראב"ע ז"ל פירש שהוא מלשון השחתה עיי"ש. וזהו כפי' הרא"ם ז"ל. ואפשר ג"כ שכן היתה גירסת הרא"ם ז"ל בברייתא דספרי כדמשמע מלשונו וא"כ משמע דכשבא אדם מעלמא ותקף את חבירו והוציאו משדהו או כרמו או מביתו והחזיק בהם בגזלה. דנמצא דהגבול נשאר על מקומו כדמעיקרא. אלא שבא הוא על מקומו של הנגזל ותחומו. אין זה בכלל אזהרת לא תסיג גבול רעך:

אלא שראיתי בש"מ (ריש פרק איזהו נשך) שם על דברי התוס' שהקשו ולוקמה בגזל גופי' ובגזל עבדים וכו'. דהא דקרקע אינה נגזלת וכו' משום דא"א לזוז ממקומה. אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול עכ"ל עיי"ש. ועל זה הביא בש"מ שם בשם גליון תוס' וז"ל ואם נאמר שיש לאו בגזל קרקע. לאו דמסיג גבול. אתי שפיר דלית לן לאוקמי לגזל קרקע ועבדים ולשני לאוין וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריהם שנסתפקו בזה לומר דגם בגזל קרקע בעלמא ואפי' בעבדים שייכא אזהרת לא תסיג גבול רעך. ובהכי מתרצים קושית התוס' דהיינו טעמא דלא בעי לאוקמי לאו דלא תגזול בגזילת עבדים. משום דבלא"ה אית בהו לאו דלא תסיג. איברא דעיקר דבריהם תמוהים טובא לכאורה. דמאי הועילו בזה דאפי' לסברתם אכתי איכא לאוקאי לאו דלא תגזול לגזילת קרקע ועבדים שבחוץ לארץ דליכא לאו דלא תסיג. כמפורש בקרא בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה"א נותן לך לרשתה. וכדתניא בספרי בהדיא מיהו נראה דס"ל לגליון תוס' כדעת הגאונים ז"ל שהביא בעל התרומות (שער שביעי חלק ב' סי' י"ג) ובטור (חו"מ סי' צ"ה סעי' ד') דהא דאין נשבעין על הקרקעות היינו דוקא בקרקעות של ארץ ישראל אבל קרקעות של חוץ לארץ כמטלטלי חשיבי. משום שעומדין להמכר. וה"ה לענין אונאה. דאע"ג דאימעיטו קרקעות מאונאה היינו דוקא בקרקעות של א"י. אבל בקרקעות שבחו"ל איכא אונאה לדעת הגאונים כמו במטלטלין. כמבואר בס' התרומות שם עיי"ש. וא"כ כ"ש לענין רבית. דהא בלא"ה לדעת הרבה מהראשונים ז"ל יש רבית בקרקעות. וא"כ מקרקעות ועבדים דחוץ לארץ בלא"ה לק"מ. דהא ליכא לאוקמי בהו לאו דלא תגזול כבמטלטלין. דתיפוק לי' מרבית ואונאה. וליכא מקום קושיא אלא דלוקמי' בקרקעות ועבדים דא"י. ועל זה שפיר תירצו בגליון תו' דבקרקעות א"י לא מיתוקים. משום דבלא"ה כבר אית בהו לאו דלא תסיג גבול רעך:

וראיתי להר"ב התרומות שם שהביא בשם הראב"ד ז"ל בתשובה שדחה דעת הגאונים ז"ל בזה בשתי ידים. אבל לענ"ד דבריו צ"ע אצלי טובא. ואינני רואה שום ראי' מוכרחת לדחות דעתם. והנה כבר הביא הראב"ד ז"ל גופי' מקור דברי הגאונים בזה מסוגיא דסופ"ח דערכין (כ"ט ע"א) דאמרינן התם ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' בפומדיתא אתא לקמי' דר"י א"ל שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו וכו'. אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים. קסבר עולא סתם חרמים לכהנים. ופרכינן עלה מדתניא אין שדה החרם נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכו'. ומשני לא קשיא הא במקרקעי והא במטלטלי. ופריך והא מעשה דפומבדיתא נמי במקרקע הוה. ומשני מקרקעי דחו"ל כמטלטלי דא"י דמי עיי"ש. ומזה הוא שלמדו הגאונים ז"ל דה"ה לכל דבר שיש חילוק בין מקרקעי למטלטלי דמקרקעי דחו"ל יש להן דין מטלטלי. והראב"ד ז"ל שם כתב וז"ל ולא דמי ענין דחרמין להא מילתא. דשדה חרמין שאני שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג דיליף משדה אחוזה מה התם אין חייב בו אלא בארץ ישראל. אף שדה חרמין אין דינן אלא בא"י. הילכך כמטלטלי דא"י דמי להא מילתא. אבל לענין שבועה ואונאה מקרקעי נינהו. דהא ליתנהו מטלטלי וכו' עכ"ל הראב"ד ז"ל עיי"ש. ולכאורה אין דבריו ז"ל מובנים. אבל נראה דכוונתו לומר דשאני שדה החרם. דהא דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג נפק"ל בהיקישא דשדה אחוזה. ולהכי אין לנו אלא בקרקעות א"י דומיא דשדה אחוזה דליתא אלא בקרקעות א"י. אבל מקרקעי דחו"ל לא שמענו. וממילא קיימי בדינייהו אפי' בזה"ז. דהרי אי לאו דמיעט קרא בהיקישא דשדה אחוזה הי' ראוי לומר דבכל דבר נוהג דין חרמים בזמן שאין היובל נוהג כבזמן שהיובל נוהג. אלא דבקרקעות א"י גלי לן קרא דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. וא"כ אין לך בו אלא חידושו. דוקא בקרקעות שבא"י דגלי בהו קרא. אבל במקרקעי דחו"ל דלא גלי לא גלי. וקיימי בדינייהו דמעיקרא בזמן שהיובל נוהג כמטלטלי. אבל בעלמא כל היכא דמיעט קרא מקרקעי. כמו לענין שבועה ואונאה וכיו"ב אין מקום לחלק בין מקרקעי דא"י לשל חו"ל. כן נראה בכוונת הראב"ד ז"ל. אבל תמיהני דאם איתא דבעלמא לענין כל הדינין הנוהגין בין בארץ ובין בחו"ל אין שום חילוק בין מקרקעי דא"י לשל חו"ל. מהיכא תיתי לן הכא גבי חרמים לחלק בינייהו ולחדש כאן מאי דלא אשכחן בכל התורה. וטפי הו"ל לומר דהכי גמרינן הך היקישא. מה דין שדה אחוזה אינו נוהג כלל בשום קרקעות שבעולם אלא בזמן שהיובל נוהג בלבד. אף שדה החרם אינו נוהג כלל בשום קרקעות שבעולם אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג אין דין חרמים נוהג בקרקעות כלל בכל העולם. וגם לשון התלמוד קשה להראב"ד ז"ל דמאי קאמר מקרקעי דחו"ל כמטלטלי דא"י דמי. והרי להראב"ד ז"ל אין שום דמיון ביניהם מצד עצמן. אלא דמהיקישא דשדה אחוזה לא שמענו אלא מקרקעי דא"י ולא מקרקעי דחו"ל. וממילא אית לן למימר דלא נשתנה דינן מחרמי מטלטלין. ויותר קשה להראב"ד ז"ל מאי קמשני מעיקרא הא במקרקעי והא במטלטלי. ולהראב"ד היכי קרי להו מטלטלי כיון דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה. וכדפריך בפשיטות בתר הכי והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי הוה. וגם ממאי דמשני לי' מקרקעי דתו"ל כמטלטלי דא"י דמי. משמע ודאי שבא לומר דשפיר קמשני מעיקרא דהתם במטלטלי. משום דמקרקעי דחו"ל בכלל מטלטלי נינהו. וזה ודאי לא יתכן אלא ע"פ דעת הגאונים ז"ל דס"ל דמטלטלים דאמרינן בכל דוכתי לענין דינא. היינו לא כל מה שמתטלטל ממקום למקום. אלא כל מה שעומד להמכר ולצאת מרשות זה לרשות אחר ומטלטל מבעלים לבעלים אחרים. ובענין זה גם מקרקעי דחו"ל יש להם דמיון בעצם למטלטלים שעומדים להמכר ולהשתנות תמיד מרשות בעליהם לבעלים אחרים. ולהכי בכלל מטלטלים נינהו. אבל להראב"ד ז"ל הרי אין להם שום ענין למטלטלים. אלא ודאי מוכת מזה כדעת הגאונים ז"ל דלאו בהא מילתא לחוד אלא לכל התורה בכלל מטלטלי נינהו מהאי טעמא שכתבו הגאונים ז"ל שמטלטלים ומשתנים מרשות לרשות תדיר. משא"כ במקרקעי דא"י שאינם עומדים להמכר. שהרי אסור למכרן אא"כ העני. כדדרשינן בספרא (בהר פ"ה) מדכתיב כי ימוך אחיך עמך ומכר מאחוזתו עיי"ש. והכי איתא בתוספתא (דערכין פ"ה) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות שמיטה ויובל) עיי"ש. והיינו דוקא בקרקעות א"י דהא מאחוזתו הוא דכתיב ואין אחוזה אלא בא"י. ובתוספתא שם קתני בהדיא שדה אחוזתו עיי"ש. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל בסה"מ (בעשין הנוספין לדעתו מצוה ד') ובפי' התורה (פרשת אחרי ופרשת מסעי) עייש"ה. וגם חוזרין לבעלים ביובל ואינם משתנים מרשות לרשות. ומה"ט הוא דמוקמינן היקישא דשדה אחוזה דוקא במקרקעי דא"י ולא במקרקעי דחו"ל. משום דהו"ל כמטלטלי. וכי היכי דמטלטלי לא ממעטינן מדין חרמים גם בזה"ז. הכי נמי לית לן למעוטי מקרקעי דחו"ל. וא"ב שפיר למדו הגאונים ז"ל מהתם גם לענין שבועה ואונאה. ואע"ג דבפרק הזהב (נ"ו ע"ב) ובשאר דוכתי ממעטינן קרקעות מכעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וכו'. יצאו קרקעות שאין מטלטלין עיי"ש. והרי גם קרקעות דחו"ל אין מטלטלין. וכמו שרמז לזה הראב"ד ז"ל שם. מ"מ הרי כבר ביארנו דלדעת הגאונים ז"ל אין פירושו שמטלטל מיד ליד. אלא שמטלטלין ומשתנין מרשות לרשות. משום שעומדין להמכר תמיד ויוצאין מבעלים לבעלים אחרים. וכמו שרמזו הגאונים ז"ל בלשונם שהובא בשאלה להראב"ד ז"ל שם עיי"ש. דהא לא בעינן אלא כעין הפרט ולא כהפרט ממש. ובפרט לפמש"כ הריטב"א ז"ל (בפ"ג דעירובין כ"ח ע"א) דקיי"ל כללא בתרא עיקר עייש"ה. וכ"כ הר"ב פר"ח (ביו"ד סי' פ"ד סק"ז) עיי"ש. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ מתתבאר דדברי גליון תוס' נכונים. דס"ל כדעת הגאונים ז"ל. וא"כ ליכא להקשות אלא מקרקעות א"י. ועל זה שפיר תירצו דבלא"ה איכא בהו לאו דלא תסיג ובתרי לאוי לא בעינן לאוקמי:

ומעתה עכ"פ מבואר דלדעת גליון תוס' גם בגזל קרקע בעלמא נמי שייך לאו דלא תסיג גבול רעך. ולפ"ז קושית הריטב"א ז"ל בסוגיא דסוכה במקומה עומדת. ואמנם נראה דכיון דמרא דשמעתא בסוגיא דסוכה שם היינו רב נחמן דאמר התם מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו וכו' עיי"ש. איכא למימר דרב נחמן לטעמי' אזיל. דבסוגיא דפ"ב דשבועות (ט"ז ע"א) מבואר דס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. ומשמע התם דגם בקדושה שנייה דעזרא נמי הכי ס"ל. מדאמרינן התם עלה תנאי היא דתניא א"ר אליעזר שמעתי וכו'. אר"י שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית אוכלין קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים קדשים קלים ומע"ש אע"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מכלל דר"א סבר לא קידשה עיי"ש. ובודאי דר"י בבית שני מיירי דהו"ל קדושה שניי'. וכדמשמע דעל בית שבימיו קאמר. דסתם ר"י היינו ר"י בן חנניה שהי' משורר בבהמ"ק כדאמרינן בפ"ק דערכין (י"א ע"ב) עיי"ש. וא"כ אמאי מוקמינן התם לרב נחמן דלא כר"י אם איתא דר"נ לא מיירי אלא בקדושת יהושע בלבד. ור"י בקדושת עזרא היא דמיירי. אלא ודאי פסיקא לי' לתלמודא דרב נחמן גם בקדושה שניי' דעזרא קאמר דלא קידשה לעתיד לבוא. ודבר תמוה ראיתי בספר התרומה (בהלכות ארץ ישראל) שכתב וז"ל הילכך נראה דקדושת מחיצות העיר קיימת לעולם וכו'. וכן קדושת הבית עדיין היא קיימת והנכנס במקום הבית חייב כרת שעתה כולנו טמאים וכו' ומקריבין אע"פ שאין בית כרבי יהושע. וכן אמר רב נחמן (בפרק ידיעות הטומאה) באחת מכל אלו תנן דקידשה לעתיד לבוא קדושת הבית וקדושת מחיצות וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים נפלאים דהרי אדרבה בפרק ידיעות הטומאה שם מפירש איפכא דרב נחמן דאמר באחת מכל אלו תנן ס"ל דלא קידשה לעתיד לבוא ולא ס"ל כר"י וכדכתיבנא. וכפי הנראה השמטת המעתיק יש בדבריו וחסרון הניכר. וכצ"ל וכן אמר רב הונא. ולית הילכתא כרב נחמן דאמר פרק ידה"ט וכו'. ומש"כ בספר התרומה דקידשה לעתיד לבוא וכו'. לא קאי ארב נחמן דסמיך לי'. אלא אדרב הונא דלעיל מיני' קאי. ולפ"ז גם מדברי ספר התרומה מבואר דס"ל דלרב נחמן גם בזה"ז בתר קדושה שניי'. ס"ל דלא קידשה לעתיד לבוא:

איברא דלכאורה ודאי קשה בעיקר הסוגיא דהתם. מנ"ל הא מילתא לומר דרב נחמן בקדושה שניי' נמי ס"ל הכי. ודלא כרבי יהושע. ודילמא בקדושה ראשונה דוקא הוא דקאמר הכי אבל בקדושה שניי' דעזרא כרבי יהושע ס"ל. כדאשכחן לרבי יוסי ביבמות (פרק הערל פ"ב ע"ב) דאמר ירושה ראשונה ושניי' יש להם שלישית אין להם עיי"ש. וגם ר"י לא פליג עלי' דר"א אלא מר מאי דשמיעא לי' קאמר. ומר מאי דשמיעא לי' קאמר. וכדאמר התם בסוגיא בתר הכי עיי"ש. וקצת הי' אפשר לומר דאע"ג דודאי יש לחלק בין קדושת יהושע לקדושת עזרא. מ"מ מלישנא דרבי יהושע דקאמר מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. משמע דס"ל דקדושה הראשונה שהיא קדושת יהושע נמי קאמר שקידשה לעתיד לבוא. וא"כ היינו דלא כר"נ. ובאמת שכן נראה מדברי התוס' ביבמות שם (בד"ה ירושה ראשונה וכו') עיי"ש. דאל"כ אין מקום לקושייתם שם מההיא דפרק השוחט והמעלה עיי"ש. אלא דאין זה מוכרח. דקדושה ראשונה דקאמר ר"י ודאי יש לפרש על קדושת עזרא דוקא והך ראשונה תחילת קדושה קאמר. לומר דקדושה שהוקדשה תחילה ע"י עזרא קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ולא תהא צריכה להתקדש עוד לעתיד. ודברי התוס' שם באמת צ"ע. וכבר עמדו עליהם בזה קצת אחרונים ז"ל. ומה שרצו לתרץ דע"כ מוכח דרבי יוחנן דאמר (בפרק השוחט והמעלה) דהמעלה בזה"ז חייב משום דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא. גם בקדושת יהושע ס"ל הכי מדמוקי התם לרבי יוחנן כרבי יהושע. ורבי יהושע בקדושת יהושע מיירי. דהא לפום ס"ד התם אתי לאיפלוגי עלי' דר"א דמיירי בקדושת יהושע. אין מזה הכרח כלל. דודאי מלישנא דרבי יהושע דקאמר מקריבין אע"פ שאין בית משמע דעל בית שבזמנו הוא דקאמר הכי וכמשכ"ל. ואע"ג דכפי לישנא דמתניתין דמייתי בסוגיא דזבחים שם דקתני בדרבי יהושע שמעתי שהיו מקריבין וכו' עיי"ש. משמע לכאורה דקאי על קדושת יהושע קודם שנתקדש הבית בקדושה שניי' ע"י עזרא. מ"מ הרי בסוגיא דשבועות שם ובפ"ק דמגילה (י' ע"א) וגם בעיקר הך מתניתין בדוכתה (בפרק בתרא דעדיות) ליתא הכי עיי"ש. וגם בסוגיא דזבחים שם כבר כתב בדק"ס שם דליתא הך לישנא בגירסת הש"ס כת"י עיי"ש. וא"כ רבי יהושע ודאי מקדושת עזרא הוא דמיירי. ושפיר מוכחינן התם דרבי יוחנן כרבי יהושע ס"ל. אלא דר"א. לפום מאי דס"ד דפליג עם רבי יהושע. מייתי ראי' מקדושת יהושע לקדושת עזרא. משום דס"ל דאין לחלק ביניהן. אבל רבי יהושע ורבי יוחנן דקאי כוותי' שפיר אפשר לומר דס"ל דאף דקדושת עזרא לעתיד לבוא נמי קידשה. לא כן הוא בקדושת יהושע. וא"כ קושית התוס' ביבמות לק"מ. הן אמת דבתוס' הרא"ש ביבמות שם מבואר דעיקר הקושיא היינו למאי דמוקי התם לרבי יוחנן כרבי יהושע וגריס התם בדברי רבי יהושע שמעתי שהיו מקריבין וכו' עיי"ש. מ"מ לפום גירסתנו ודאי לק"מ. ומעתה לפ"ז הקושיא בסוגיין דפ"ב דשבועות שם במקומה עומדת. וכיו"ב קשה ג"כ בסוגיא דזבחים שם ובפ"ק דמגילה שם היכי מייתי ראי' מדברי ר"א דס"ל גם בקדושת עזרא דלא קידשה לעתיד לבוא. ודילמא אע"ג דפליגי ר"א ור"י. מ"מ עד כאן לא קאמר ר"א אלא בקדושת יהושע. אבל בקדושת עזרא מודה דקידשה לעתיד לבוא. אלא דרבי יהושע הוא דלא ס"ל לחלק ביניהן. וכי היכי דקדושת עזרא קידשה לעתיד לבוא הכי נמי אית לן למימר בקדושת יהושע ולהכי מוכיח מקדושה שניי' לקדושה הראשונה:

ולכן נראה בזה עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות בית הבחירה הט"ז) וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא. ובקדושת שאר הארץ לענין שביעית ומעשרות וכיו"ב לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר והשימותי את מקדשכם. אמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש. ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית. שהרי אינה מארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניי' הוא מקודש היום. ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו. וחייב בשביעית ובמעשרות עכ"ל עיי"ש. ודבריו צריכין ביאור. דמש"כ דקדושת ירושלים והמקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה לפיכך קדשה לעתיד לבוא תמוה לכאורה שהרי סופ"ק דיומא חשיב שכינה בין הדברים שחסרו בבית שני עיי"ש. וא"כ כ"ש שלא היתה שם שכינה אחר שנחרב הבית קודם שנבנה שנית. והכי נמי אמרינן התם לעיל (ט' ע"ב) דבימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני. מדכתיב יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם. אע"ג דיפת אלקים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם עיי"ש. הרי דאחר חורבן הבית הראשון לא הוה שריא שכינה. וכבר עמדו בזה. ואמנם נראה ע"פ מש"כ בכ"מ שם וז"ל ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש. ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש וכי לא היה שם חזקה. אטו מי עדיפא כח חזקה בלא כבוש מחזקה עם כבוש וצל"ע עכ"ל. ובתוס' יו"ט (בפ"ח דעדיות) כתב לתרץ וז"ל ונ"ל לתרץ דס"ל דכבוש הנכרים אתי ומבטל כבוש ישראל. משא"כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה. לא אתי כבוש ומבטל לחזקה שהיתה מדעת הנותן. ואין להשיב מנתינת הש"י שנתנה לישראל בראשונה. שיש להשיב שכמו שהש"י נתן הארץ לישראל כך נבאו נביאיו שיעלו המחריבים ויטלוה מהם. וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחתה מידינו לא מצינו בה נבואה בפירוש. ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו וקרקע אינה נגזלת עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אין דבריו מספיקים כלל. דמש"כ שכמו שהש"י נתן הארץ לישראל כך נבאו הנביאים שיעלו המחריבים ויטלוה מהם. אין ענין זה לזה. דלישראל ניתנה הארץ בראשונה במתנה גמורה וחלוטה. משא"כ מה שנבאו הנביאים שיעלו המחריבים ויטלוה. הרי לא ניתנה להם הארץ במתנה. אלא שנבאו שיבואו ויחריבוה ויגלו את ישראל ממנה והארץ תעזב מהם בתורת עונש. והמחריבים מעצמן כבשוה והחזיקו בה. וא"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. דמאחר שהש"י נתן את הארץ לישראל במתנה בראשונה הו"ל כחזקה. אבל הנכרים אין להם בה אלא תורת כבוש. ולא אתי כבוש ומבטל חזקה. ואפי' לדעת התוס' יו"ט אכתי קשה דמה זה שכתב הרמב"ם ז"ל דקדושה ראשונה אינה אלא מפני שהיא כבוש רבים וכו'. והרי גם חזקה יש כאן מצד מתנת הש"י לנו. ואפי' נימא כמש"כ בתוס' יו"ט דמשום נבואת הנביאים שיעלו המחריבים ויטלוה הו"ל ג"כ כחזקה שמבטלת חזקה. אכתי חזקה נגד חזקה הוא דהויא. ולא כבוש נגד כבוש כמש"כ הרמב"ם ז"ל:

ואמנם לענ"ד נראה פשוט דממתנת הש"י לק"מ דכיון שלא נתנה לנו הש"י אלא ע"י כבוש שנצטוינו לכבשה בזרוע נטויה ובמלחמה. א"כ לא ניתנה לנו בה יותר ממה. שאפשר לזכות ע"י כבוש. ולפיכך כשנלקחה הארץ מידינו בטל הכבוש. משא"כ כשעלה עזרא שניתנה לנו הארץ ע"י חזקה מדעת הנותן ע"פ הש"י שרצה לזכות את ישראל זכיי' גמורה וחלוטה. לא ע"י כבוש בלבד אלא ע"י חזקה. שוב אחר שגלינו ממנה בע"כ ע"י כבוש. לא אתי כבוש ומבטל חזקה שהיתה מדעת הנותן. ובזה מובן היטב החילוק שחילק הרמב"ם בין קדושת ירושלים והמקדש לקדושת שאר הארץ. דלכאורה מש"כ הרמב"ם בטעם הדבר לפי שקדושת ירושלים והמקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. אינו מובן. דלכאורה משמע מדלא כתב דשכינה לא בטלה אלא כתב דאינה בטלה. שרצה לומר דשכינה אי אפשר שתבטל. ואמאי אי אפשר שתבטל השראת השכינה מאחר שגם בראשונה קודם שנחלוה ישראל לא שרתה שם. ולמה א"א שתחזור הארץ לגמרי להיות כמו שהיתה מתחילתה. אבל עפמש"כ ניחא שפיר דלגבי קדושת שאר ארץ ישראל שנצטוינו לכבשה. וחזקה אחרת לא היתה שם. אין לנו בה אלא זכייה שע"י כבוש בלבד. וע"י כבוש אחר בטל כבוש שלנו. משא"כ קדושת ירושלים והמקדש דמלבד הכבוש שלנו נתקדשו ג"כ ע"י השראת השכינה. ולגבי השכינה אין מקום לחלק כלל בין כבוש בע"כ דנותן בין מתנה מדעת הנותן. דלשם ב"ה הארץ ומלואה. והוא יתברך בחר בציון אוה למושב לו. ובטלה דעת הנוחן לגמרי ושלא מדעת כמדעת דמי. וא"כ לענין קדושת ירושלים והמקדש אין שום מקום כלל לחלק בין קדושת יהושע לקדושת עזרא. והילכך גם אחר חורבן שבטל הכבוש דשאר כל הארץ. מ"מ קדושת ירושלים והמחדש דהו"ל כחזקה. דכבוש דשכינה כחזקה לדידן חשיבא. אי אפשר שתבטל. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל שקדושת ירושלים והמקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. כלומר דכבוש שע"י שכינה אינו בטל אפי' אחר שנסתלקה השראת השכינה לאחר שחרב הבית בראשונה. ואין מקום קושיא כלל מסוגיא דיומא שם. ומיהו בלא"ה מההיא דיומא לא קשה דאפשר לומר עפמש"כ מהר"ש יפה ז"ל ביפ"ת (בראשית רבה פל"ו סי' י"ב) דבפרהביא הוא דלא שרתה שכינה בבית שני. אבל ודאי גם שם שרתה שכינה עיי"ש. וגם איכא ספרים דלא גרסי שכינה בין החמשה דברים שלא היו בבית שני. וכמש"כ בדק"ס ביומא שם עיי"ש בדבריו. ומיהו בכל הראשונים ז"ל הביאו הגירסא כמו שהיא לפנינו כמבואר בבה"ג (הלכות סופרים) ובתשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) ובשאר ראשונים ואין להאריך בזה. ועכ"פ הדברים מצד עצמן נכונים:

ועפ"ז מיתרצא שפיר סוגיא דשבועות וגם סוגיא דפ"ק דמגילה ודזבחים שם. דודאי רב נחמן דס"ל בקדושה ראשונה של יהושע דלא קדשה לעתיד לבוא הכי נמי בקדושת עזרא ע"כ נמי הכי ס"ל. דכיון דמיירי התם בקדושת המקדש וירושלים שהיא מפני השכינה. מ"כ אין מקום לחלק בין קדושה לקדושה. ודוקא בקדושת שאר כל הארץ שהיא מפני הכבוש הוא דיש מקום לחלק בין קדושת יהושע לקדושת עזרא. אבל בקדושת ירושלים והמקדש לא אשכחן למאן דמחלק ביניהן מטעם שנתבאר. וא"כ ע"כ מוכרח דרב נחמן לא ס"ל כרבי יהושע. דכיון דאמר דקדושת מקדש לא בטלה בקדושה שניי' דעזרא. ע"כ גם בקדושת יהושע הכי ס"ל. ורב נחמן דאמר בקדושה ראשונה דמקדש דבטלה ודאי הכי נמי בקדושה שניי' דעזרא הכי ס"ל ודלא כרבי יהושע. וכן ע"כ מוכרח דר"א ור"י פליגי אהדדי. דאע"ג דר"א בקדושה ראשונה מיירי. ור"י בקדושה אחרונה. מ"מ אם איתא דס"ל לר"א דקדושת יהושע לא קדשה לעתיד לבוא. כיון דבקדושה דמקדש מיירי. ע"כ מוכרח דגם בקדושה שניי' דעזרא הכי ס"ל. משום דבקדושה דמקדש אין מקום לחלק בין קדושת יהושע לקדושת עזרא. וכן בסוגיא דמגילה ודזבחים שם שפיר מוכיח מדס"ל לר"א בקדושת יהושע דלא קדשה לעתיד לבוא אפי' בקדושת מקדש. ודאי גם בקדושת עזרא הכי ס"ל. ולפ"ז ממילא מבואר דמאן דס"ל בקדושת מקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ע"כ גם בקדושת שאר כל ארץ ישראל נמי הכי ס"ל. דהא ליכא טעם לחלק בין קדושה ראשונה לשניי' לענין שאר א"י אלא משום דבראשונה לא הי' אלא ע"י כבוש ובשניי' הי' ע"י חזקה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל. וא"כ כיון דקדושת המקדש גם בראשונה ע"י חזקה היתה כמו שנתבאר. ואפי' הכי ס"ל דלא קדשה לעתיד לבוא. ע"כ גם בקדושת שאר כל א"י בקדושת עזרא נמי הכי ס"ל. ולרבי יוסי דס"ל לחלק בשאר כל ארץ ישראל בין קדושה ראשונה לקדושה שנייה. ע"כ מוכרח דבקדושת ירושלים והמקדש אפי' בקדושת יהושע ס"ל דקידשה לעתיד לבוא. וכוותי' פסק הרמב"ם ז"ל שם. אבל למ"ד בקדושת מקדש וירושלים דלא קידשה לעתיד לבוא. ע"כ מוכרח דס"ל דאפי' קדושת עזרא בטלה לגמרי מכל ארץ ישראל:

ומעתה רב נחמן דס"ל מיהת בקדושה ראשונה דאפי' קדושת מקדש לא קידשה לעתיד לבוא. ע"כ גם קדושה שניי' דכל ארץ ישראל לא קדשה לעתיד לבוא. וא"כ ניחא שפיר מאי דקאמר איהו גופי' בסוגיא דסוכה שם בתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דלמ"ד קרקע אינה נגזלת אין דינה אלא כסוכה שאולה. משום דאין בה משום מצוה הבב"ע. דלא עבר משום לא תגזול כיון דאינה נגזלת. וגם משום לא תסיג ליכא אפי' בארץ ישראל משום דבזה"ז מיירי. ואזיל לטעמי' דאפי' קדושת עזרא לא קדשה לעתיד לבוא. וא"כ דין ארץ ישראל כחו"ל דאינה בכלל אזהרת לא תסיג. כן נראה למשכוני נפשין על דעת גליון תוס'. ומ"מ שמעינן מהך סוגיא ראי' לדעת הרא"ש והתוס' והטור דלמ"ד קרקע אינה נגזלת גם בכלל אזהרת לא תגזול ליתא וכ"כ הרב המאירי ז"ל (ר"פ לולב הגזול) דלמ"ד קרקע אינה נגזלת אין כאן גזלה ולא עבירת גזל עיי"ש בדבריו:

אלא דיש מקום עיון בזה מדאמרינן בב"ק (פרק הגוזל עצים צ"ו ע"א) אמר ר"פ האי מאן דגזל דיקלא מחברי' וקטלי' אע"ג דשדיא מארעא לארעא דידי' לא קני. מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי עיי"ש. ובתוס' שם כתבו דאע"ג דגזל בהמה וקטלה קני. התם הוי שינוי דמינכר טפי עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה דהרי אפי' שינוי גמור ודאי פשיטא דלא קני אלא לבתר דגזלי'. אבל כל כמה דלא גזלי' אלא עשה השינוי כשעדיין הגזלה ברשות בעלים. לא שייך בי' קנין לגבי גזלן. וכגון דקטל בהמת חבירו מקמי דגזלה. דאע"ג דמיתת הבהמה חשיבא שינוי גמור. מ"מ אכתי לאו גזלן הוא כלל אלא מזיק בעלמא. וחייב לשלם לבעלים היזיקן. אבל פשיטא דבגוף הבהמה לית לי' שום קנין בגווה. ולאו כל כמיני' לשלם לבעלים דמי הבהמה וליקח הנבלה לעצמו בע"כ דבעלים. אם לא שגזל את הבהמה מעיקרא והכניסה לרשותו מקמי דקטלה. וא"כ בדיקלא דהו"ל מחובר לקרקע דדינו כקרקע דאינה נגזלת. וברשות בעלים קיימא בשעתא דקטלי' אינו אלא כמזיק בעלמא. ולא שייך בי' קנין ע"י שינוי אפי' בשינוי גמור. וא"כ מאי איריא משום דמעיקרא דיקלא מיקרי והשתא דיקלא מיקרי. תיפוק לי' דגזלה אין כאן כלל. ולא שייך בי' קנין שינוי כלל. ועכצ"ל דאע"ג דודאי קודם גזלה אין השינוי קונה משום דמזיק בעלמא הוא. היינו משום דהא דשינוי קונה לא נפק"ל אלא מדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל דדרשינן (בפרק מרובה ס"ז ע"א) אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו לא יחזיר אלא דמים בעי לשלומי עיי"ש. וא"כ אין לנו אלא בגזלן בגזלתו. אבל במזיק בעלמא לא אשכחן קנין שינו. אבל כאן אע"ג דודאי היכא דלא גזלי' לדיקלא מעיקרא ולא נחית בי' אדעתא דגזלה. אלא קטלי' אדעתא דלהזיק לבעלים בלבד. פשיטא דאפי' הוה חשיב שינוי גמור לא הוה קני לי' לדיקלא. מ"מ הכא דאדעתא דגזלה הוא דנחית. וכדקאמר ר"פ האי מאן דגזל דיקלא מחברי' וקטלי' וכו'. דמשמע ודאי דמעיקרא החזיק בו בחורת גזלה והדר קטלי'. אע"ג דקיי"ל דאין קרקע נגזלת וברשות בעלים קיימא. מ"מ הא קעבר עלי' בלאו דלא תגזול. וחשיב גזלן עלי'. ושפיר קרינן בי' והשיב את הגזלה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים הוא דבעי לשלומי. והילכך ודאי אע"ג דלא בא לרשותו מקמי הכי. אם מאי דקטלי' הוה חשיב שינוי הוה קני לי' ודמים הוא דהו"ל לשלומי. אלא משום דלאו שינוי הוא דמעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי. להכי הוא דלא קני לי'. ומהאי טעמא נמי נראה דאם היתה בהמה רבוצה על שדהו של חבירו וגזל את השדה אדעתא לגזול גם את הבהמה שעלי' ואח"כ קטלה. קנה את הבהמה ודמים הוא דבעי לשלומי משום דקטלא דבהמה שינוי גמור חשיב. ואע"ג דכיון דקיי"ל אין קרקע נגזלת גם הבהמה שעלי' לא קיימא ברשותו דגזלן. וכמבואר בפרק הגוזל ומאכל (קי"ח ע"א) עיי"ש. וא"כ נעשה השינוי בבהמה קודם שבאת לרשותו. דאכתי ברשות בעלים קיימא. מ"מ כיון דחשיבא גזלה לעבור עלה בלא תגזול. שפיר קרינן בה והשיב את הגזלה אשר גזל אם כעין שגזל הוא דיחזיר ואם לאו דמים הוא דבעי לשלומי וקניא לי' בשינוי זה:

אלא דכל זה ליתא אלא אם נימא כדעת הסוברין דבגזלת קרקע נמי עובר בלא תגזול והרי הוא גזלן עלי'. אבל לדעת הסוברין דאין זה בכלל אזהרת לא תגזול לדידן דקיי"ל אין קרקע נגזלת וברשות בעלים קיימא. ואין עלי' שם גזלה כלל ואינו אלא כמונע את חבירו מלכנוס לשדהו ומלהשתמש בה. כמש"כ בתשובת הרא"ש ז"ל שם. א"כ הקושיא במקומה עומדת. מאי איריא משום דקציצת הדקל לאו שינוי הוא. תיפוק לי' דהו"ל שינוי דמקמי גזלה. דפשיטא דאפי' שינוי גמור לא קני דמזיק בעלמא חשיב. ולאו גזלן הוא דליקנו בשינוי. ולכאורה הי' נראה לומר שיש לחלק בזה בין היכא דיכולין הבעלים להוציא הגזלה מן הגזלן בב"ד. דאז ברשותא דבעלים קיימא לגמרי להקדישה ולמכרה. ואין כאן גזלה כלל. משא"כ היכא דאינם יכולין להוציאה בדיינין. דאפי' קרקע לאו ברשותי' דבעלים קיימא לא להקדישה ולא למכרה. כמבואר בפ"ק דמציעא (ז' ע"א) עיי"ש. ולא קרינן בה איש כי יקדיש את ביתו קדש וגו'. דמשם גמרינן (בפרק מרובה ס"ט ע"ב) דאין אדם מקדיש ומוכר דבר שאינו ברשותו עיי"ש. אלמא דכל שאינו יכול להוציאה בדיינים לאו ביתו מיקרי. ולהכי חשיבא גזלה ולכ"ע עבר בלא תגזול. אלא דלפ"ז א"כ גם גבי סוכה גזולה צריך לחלק בזה. וכל היכא דאינו יכול להוציאה ממנו בדיינין אינו יוצא בסוכה זו י"ח. ואין זה במשמע כלל. ועיקר מאי דאינו יכול להקדישה ולמכרה כשאינו יכול להוציא בדיינין אינו אלא משום דהו"ל כאבידה ממנו. וכדאמרינן (בפרק הגוזל ומאכיל קט"ו ע"ב) הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות. אם אמר הרי הן תרומה ומעשר לא אמר כלום עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הירושלמי (פ"ה דמע"ש ה"א) גבי צנועין. דאמרינן התם אמר ר"י והיינו וקם לו אילו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא כלום הוא עייש"ה וברמב"ם (פכ"ב מהלכות מכירה ה"ט). ובמק"א ביארתי בזה ואכמ"ל בזה. אבל לגבי גזלן ליכא נפק"מ בהכי כלל. וכיון דאימעיטו קרקעות מדין גזלה מכלל ופרט. ומה"ט כתב הרא"ש ז"ל (בתשובה שם) דגם בכלל אזהרת לא תגזול אינם. אין מקום לחלק בין יכולים הבעלים להוציא בדיינין או לא. דהרי פשיטא דבכל ענין ממעטינן להו לגבי גזלן מתורת גזלה. וממילא ליתנהו גם בכלל אזהרת לא תגזול. וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה מסוגיא דהגוזל עצים שם. וקצת הי' אפשר לומר עפמש"כ הרפ"י (סו"פ הכונס) לדון דמזיק נמי הו"ל גזלן גמור ופסול לעדות ואפי' משלם לא גרע מחמסן עיי"ש בדבריו. וכן נראה מדברי הרש"ל ז"ל (ביש"ש פרק בתרא דבב"ק ס"נ) שכתב שם דמאי דאמרינן ממון מסור מותר לאבדו. היינו לרבותא. לומר דאפי' לאבדו מותר. אבל כ"ש דלגזלו שרי עיי"ש בדבריו. ולפ"ז עכצ"ל דגם במזיק ומאבד איכא עבירת לאו דלא תגזול כמו בגזלה. דאל"כ ק"ו פריכא הוא. ואדרבה איכא למימר דמדנקט לאבדו. משמע דוקא להזיקו ולאבדו. דלא הו"ל בכלל לא תגזול משא"כ לגזלו וליקח לעצמו. דעבר בלא תגזול לא שרו רבנן. ואע"ג דלפי מאי דקיהיב התם טעמא משום שלא יהא ממונו חמור מגופו. ליכא לחלק בהכי. מ"מ עכ"פ ליכא רבותא בהכי. אלא ודאי ס"ל דגם מזיק בכלל אזהרת לא תגזול. ועי' ג"כ בלבוש (חו"מ סי' שע"ח) עיי"ש היטב. וא"כ בקציצה הדקל גיפא איכא לאו דלא תגזול. ובזה לא שייך לומר קרקע אינה נגזלת דהרי בקציצה נעשה מטלטל והו"ל בכלל לא תגזול. ושוב שפיר קרינן בי' אשר גזל כעין שגזל וקני בשינוי. אבל אין זה נכון. דודאי מזיק בעלמא. כגון דקטלה לבהמת חבירו ברשות בעלים. פשיטא דלא קני בשינוי אפי' אם תמצא לומר דהו"ל גזלן בהכי. דלא שייך קנין בשינוי אלא כשרוצה לקנות ולא במזיק בעלמא שאינו רוצה לקנות. וגם בעיקר הדבר לכאורה מדברי הירושלמי (פ"ק דב"ק סוף ה"א). והובא בתוס' (פ"ק דב"ק י"א ע"א) בד"ה אין שמין וכו'. דאמרינן התם אין שמין לגזלן מדכתיב אשר גזל כעין שגזל עיי"ש. ואילו לנזקין קיי"ל דשמין. מתבאר לכאורה מזה דמזיק אין עליו תורת גזלן. מיהו יש לדחות. ואין להאריך בזה כאן:

מיהו נראה דבלא"ה התם גבי דיקלא דקטלי'. כיון דאדעתא דגזלה הוא דקטלי' ורוצה לקנותו. שפיר שייך בי' קנין ע"י שינוי. ואי הוה חשיב שינוי גמור שפיר הוה קני לי'. דאע"ג דאין קרקע נגזלת. מ"מ הכא הקנין והגזלה באים כאחד. דבמאי דקטלי' גזיל לי' וקני לי'. ושפיר קרינן בי' והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל. דהשתא שוב לאו מחובר לקרקע הוא ושייכא בי' גזלה לכ"ע ע"י השינוי שקונה לו. ובלא"ה בכל שינוי דגזלה אפי' גזלו כבר מקמי הכי. קעבר בלא תגזול. כמבואר בסוגיא דפ"ק דתמורה (ו' ע"א) ושם בסוף הסוגיא עיי"ש. וכ"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל (בפ"ג דכתובות ל"ד ע"ב) והרש"ל ז"ל (ביש"ש פ"ז דב"ק ס"ג) לדעת הרמב"ם והטור עיי"ש בדבריו. וא"כ כ"ש הכא דהשתא בשינוי זה דקא גזלי'. והגזלה והקנין באים כאחת. דע"י הקנין חשיב גזל וע"י הגזל חשיב קנין. אבל ודאי גזל קרקע אינו בתורת גזלה להיות בכלל אזהרת לא תגזול כדמוכחא סוגיא דסוכה שם. וא"כ ניחא שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו דלא תסיג. משום דלדידן דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת אין קרקעות בכלל אזהרת לא תגזול. וליכא בהן אלא לאו דלא תסיג בקרקעות שבא"י:

וראיתי להר"ב מגלת ספר (לאוין קנ"ג) שיצא לדון בדבר החדש דאפי' להסוברים דגם קרקעות בכלל אזהרת לא תגזול. מ"מ אינו עובר עליהם בלא תגזול אלא בשעה שנהנה מהן באכילת פירות וכיו"ב. משא"כ בלאו דלא תסיג שעובר מיד בשעת הסגת הגבול והיינו משום דבגזל הדבר עומד להתברר שגזולה היא בידו ותחזור לבעלים. והילכך כל כמה דלא נהנה ממנה לאו כלום קעביד. משא"כ באזהרת לא תסיג גבול דא"א לברר הדבר. דעכ"פ כמלא אצבע יכול להעלים מהבעלים. משום דאין המשוחות יכולין לצמצם המדה. כדאי' בפרק המקבל ובפרק כיצד מעברין. לכן עובר מיד. ועפ"ז רצה לפרש שם גם דברי הרא"ש והטור. והשיג על הפרישה שלא הבין כוונתם כך עיי"ש בדבריו שהאריך הרבה בזה. ועפ"ז לכאורה בלא"ה נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דאע"ג דכבר מנה אזהרה דלא תגזול. מ"מ מנה גם לאו דלא תסיג משום דנפק"מ לעבור מיד משעת הסגת גבול דאכתי לא קעבר בלא תגזול. אבל זה ליתא. דהרי לפ"ז מאי קאמר בברייתא דספרי מה ת"ל לא תסיג והלא כבר נאמר לא תגזול וכו'. והרי ודאי איצטריך לא תסיג כדי לעבור עליו מיד משעת הסגת גבול. דמשום לא תגזול אכתי ליכא. ועכצ"ל לפ"ז דבהסגת גבול כי היכי דקעבר מיד בלאו דלא תסיג הכי קעבר נמי בלא תגזול מיד. משום האי טעמא גופא. דכיון דאי אפשר לברר. ואהני מעשיו הו"ל כנהנה כבר וקעבר מיד בלא תגזול. והיינו דקאמר בספרי מה ת"ל לא תסיג והלא כבר נאמר לא תגזול. ואיצטריך לאוקמי' לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ בכך דברי רבינו הגאון ז"ל אינם מתיישבים כמבואר. וגם עיקר דבריו לדעתי לא יתכנו כלל. דודאי מדברי הרא"ש והטור שם מבואר דס"ל דבכל ענין גזלת קרקעות אינה בכלל אזהרת לא תגזול. וכמו שהבין הפרישה. ולא חילקו אלא בין קרקע למטלטלין. ומש"כ שם הרא"ש ז"ל דבאכילת פירות הקרקע וכשאינו מעלה שכירות הבית עובר בלא תגזול. היינו משום דהו"ל גזלת מטלטלים. דכיון דקרקע ברשות בעלים קיימא. השתא מיגזל גזלי' באכילת הפירות ובתשמיש ביתו. וכמבואר בסוגיא דפרק לולב הגזול גבי אוונכרי. כדפירש"י שם ובפרק איזהו נשך (ע"ג ע"ב) עיי"ש. אבל משום גזילת הקרקע עצמה. כיון דביאר הרא"ש שם דאינה בכלל אזהרת לא תגזול משום דקרקעות אימעיטו מדין גזל מכלל ופרט. א"כ גם בשעת הנאה הו"ל לומר דלא קעבר בלא תגזול. אלא ודאי ע"כ כמש"כ דהו"ל גזלת מטלטלין. ואע"ג דלענין אונאה קיי"ל דשכירות קרקע כקרקע. כמבואר בפרק הזהב (נ"ו ע"ב) וברא"ש ושאר ראשונים שם ובטח"מ (סי' רכ"ז) עיי"ש. אין זה ענין לכאן. דהתם כשבאנו לדון בכמה נתאנה ואם נתאנה כלל. ע"כ צריך לדון על הקרקע עצמה כמה עולה שכירותה לזמן שהשכירה לזה. ומאחר דאין אונאה לקרקעות הרי היא שוה כל כסף. כדאמרינן בפ"ק דב"ק (י"ד ע"ב) דבר השוה כל כסף מאי ניהו דבר שאין לו אונאה עיי"ש. אבל כאן לענין אזהרת לא תגזול אין לנו לדון על הקרקע. אלא עכ"פ מאחר שדר בביתו של זה ונתחייב בדמי שכירותה. הרי דמים נתחייב לו. וכשאינו משלם הרי דמים קגזל מיני' ועובר בלא תגזול לכ"ע. זה פשוט בכוונת הרא"ש ז"ל שם. אבל לדעת הסוברין דגם גזלת קרקעות בכלל אזהרת לא תגזול. ודאי מיד בשעת גזלה קעבר בלאו דלא תגזול כמו בגזלת מטלטלין. ולא אימעיטו מכלל ופרט אלא מדין גזלן להתחייב באחריותן משעת גזלה ולשאר דיני גזלה. והרא"ש והטור ע"כ ס"ל כדעת התוס' (ר"פ איזהו נשך שם) דלגמרי ממעטינן להו אפי' מאזהרת לאו דלא תגזול. וברייתא דספרי לא אתיא אלא כמ"ד קרקע נגזלת וכמש"כ בפרישה. ומה שהביא שם מדברי התוס' ריש מרובה (בד"ה יצאו קרקעות וכו') דס"ל דקרקעות נמי הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול עיי"ש. נמשך בזה אחר דברי המל"מ (ריש פ"ד מהלכות מלוה) עיי"ש. ומלבד דאין מזה שום הכרע. דהרי בלא"ה הרמב"ם ז"ל וסייעתו בהדיא כתבו כן. ומה בכך אם גם התוס' בב"ק שם קיימי בשיטתם. מ"מ הרא"ש והטור לא ס"ל הכי. וגם התוס' גופייהו בב"מ שם לא ס"ל הכי. בלא"ה אין אני רואה שום משמעות לזה בדברי התוס' שם. דלא כתבו שם אלא דמשכחת לה גנבה בקרקע ע"י הסגת גבול ולהכי איצטריך למעטינהו מתשלומי כופל עיי"ש. אבל לעולם ודאי איכא למימר דס"ל דכי היכי דאימעיטו מדין גנבה לענין כופל הכי נמי אימעיטו מאזהרת לאו דלא תגנבו. וכן נמי מלאו דלא תגזול. כמש"כ התוס' (בר"פ איזהו נשך שם). וגם עיקר סברתו לחלק בין לאוין אלו דלא תגזול ולא תשיג. אף שהאריך בזה אין שורש לדבריו כלל. ודברי הפרישה ברורים ומוכרחים ואין להאריך בזה:

והנה בסוטה (פרק משוח מלחמה מ"ג ע"א) אמרינן אהא דתניא לא חינך ולא חנכו פרט לגזלן. לימא דלא כריה"ג. דאי ריה"ג הא אמר ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו. אפי' תימא ריה"ג כגון דעבד תשובה ויהב דמי וכו' עיי"ש. ולכאורה מזה ראי' מוכרחת לדעת הסוברין דגם קרקעות בכלל אזהרת לא תגזול אפי' למ"ד אין קרקע נגזלת. דאל"כ מאי פריך אי ריה"ג האמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו. והרי כאן בבית קיימינן דהו"ל קרקע דלא עבר עליו בלא תגזול ואין עבירה בידו. ואף דקצת סוברים דבית דינו כתלוש. מ"מ הרי התוס' (בר"פ איזהו נשך) דס"ל דקרקעות אינן בכלל אזהרת לא תגזול ס"ל בההיא סוגיא גופא (סוף ד"ה אא"ע וכו'). דבית דינו כקרקע עיי"ש. וכן הרא"ש ז"ל בההיא תשובה עצמה שכתב דאין קרקעות בכלל אזהרת לא תגזול. כתב כן גם בבית עיי"ש. וכן הטור דקאי בשיטה זו הכי ס"ל. כמו שהכריח הש"ך (בחו"מ סי' צ"ה סק"ח) עיי"ש. ובלא"ה כבר דחה בש"ך שם עיקר סברא זו. וכתב דליכא מאן דס"ל הכי עיי"ש. איברא דבעיקר הדבר יש לתמוה למה לי קרא למעוטי גזלן. הרי כיון דקרקע אינה נגזלת. ולא קיימא בשום ענין כלל ברשותי' דגזלן. מהיכא תיתי לומר כלל שיחזור מעורכי המלחמה משום ביתו של נגזל. דבשלמא בלוקח ויורש ושניתן לו במתנה דאיתרבי התם מקרא. היינו משום דעכ"פ דידי' הוא. אלא שהוא לא בנה אותו. וגם בזה איצטריך קרא לרבויי. אבל כל כמה דלא גלי קרא. גם בהנך לא הו"ל למימר שחוזר מעורכי המלחמה. וא"כ בגוזל בית היכי תיסק אדעתין שיחזור כיון דלית לי' שום קנין כלל בגווי'. והרי הוא כאחר לגמרי. ולזה הי' נראה דעכצ"ל חדא מתרתי. או דהך ברייתא אזלא אליבא דמ"ד קרקע נגזלת. וקיימא ברשותי' דגזלן מיהת לענין להתחייב באחריותו כמטלטלין. וכיון דאית לי' קצת קנין בגווי' הוה סד"א דהו"ל כלוקח ושניתן לו במתנה. ואיצטריך קרא למעוטי. או דהא דקתני למעוטי גזלן היינו גזלן שבנה בית על קרקע גזולה בעצים ואבנים גזולים. דסד"א כיון שהוא עצמו בנה הבית הרי זה חוזר. ולפ"ז שפיר אית בי' לאו דלא תגזול לכ"ע. דלמ"ד קרקע נגזלת פשיטא דהו"ל נמי בכלל אזהרת לא תגזול. וכ"ש בשגזל עצים ואבנים דהו"ל גזילת מטלטלין. ולכ"ע עבר בלא תגזול. אלא דרש"י שם. וכן הרמב"ם (בפ"ז מהלכות מלכים הלכה ה') פירשו בגוזל בית עיי"ש. וא"כ ודאי קשה לכאורה. מיהו אפשר דרש"י והרמב"ם ז"ל לטעמייהו אזלי דס"ל דקרקעות נמי בכלל אזהרת לא תגזול לכ"ע וכמשכ"ל. ולהכי פירשוה אפי' בגוזל בית בנוי. אבל להסוברין דלדידן דקיי"ל אין קרקע נגזלת אינה בכלל אזהרת לא תגזול. שפיר אפשר לומר דס"ל כדכתיבנא:

אלא דאכתי קשה דא"כ מאי קאמר לימא דלא כריה"ג. והא אפשר לאוקמי דלא גזל אלא הקרקע בלבד והאבנים והעצים שלו. דליכא עבירת לא תגזול. שוב ראיתי דבעיקר הקושיא כבר עמד הרד"פ ז"ל בספרי דבי רב (פרשת שופטים). אלא דמה שתי' שם דמ"מ איכא עבירה דרבנן. ולריה"ג אפי' בעבירה דרבנן אינו חוזר עיי"ש. דבריו תמוהים דהא אקרא קאי. ובדאורייתא ליכא בהכי שום עבירה כלל. מיהו אפשר לומר דכיון דקרא דחנכו דממעטינן מיני' גזלן בבית הוא דכתיב. משמע דהבית גופי' בגזלה אתי לידי'. ולא הקרקע לחוד שהבית בנוי עלי'. וע"כ לא מיתוקם קרא אלא בשהאבנים והעצים בתורת גזלה אתו לידי'. וא"כ שפיר קאמר לימא דלא כריה"ג. דהא גזלת מטלטלין היא דקעבר בלא תגזול. ובאמת דפירש"י והרמב"ם ז"ל דמיירי בגוזל בית בנוי צ"ע אצלי. דודאי כיון דקרקע אינה נגזלת וברשות בעלים קיימא. היכי תיסק אדעתין דחוזר מעורכי המלחמה משום בית של אחרים שלא בנה הוא ולית לי' שום זכות כלל בגווי'. ומיהו לפירש"י הי' אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כמ"ד קרקע נגזלת. או דאין ה"נ דהו"מ למימר ולטעמיך. ולמסקנא דמוקי לה בדיהב דמי ניחא. אבל להרמב"ם לא יתכן לומר כן דהרי (בפ"ז מהלכות מלכים שם) הביא דין זה להלכה. וגם לא הביא אוקימתא דמוקמינן לה בדיהב דמי. וכתב בלח"מ שם דהיינו משום דס"ל דלא אמרינן הכי אלא אליבא דריה"ג. אבל למאי דקיי"ל כר"ע שפיר איצטריך קרא למעוטי גזלן אפי' בלא יהיב דמי. וא"כ בדיהב דמי אית לן למימר דחוזר מעורכי המלחמה דהו"ל כלוקח עיי"ש. ואם איתא הרי גם לר"ע ע"כ לא מיתוקמא אלא בדיהב דמי. דאל"כ פשיטא דלא עדיף מאדם אחר לגמרי ולא איצטריך קרא לדידן דקיי"ל אין קרקע נגזלת ואכמ"ל בזה. ועכ"פ אין מזה קושיא להסוברין דקרקעות אינן בכלל אזהרת לא תגזול. וכמו שנתבאר ובלא"ה לפי דעת הסוברין דבכל גזלת קרקעות בא"י איכא לאו דלא תסיג גבול רעך כמשכ"ל אין כאן מקום קושיא. דהרי נהי דלאו דלא תגזול ליכא בקרקע. מ"מ אית בה עבירה משום לאו דלא תסיג. דהא ע"כ בא"י מיירי קרא. דהא בחו"ל אפי' בונה בית ונוטע כרם שלו אינו חוזר. כמבואר בירושלמי שם. וכ"כ הרמב"ם (שם הי"ד) עיי"ש. ושפיר קאמר לימא דלא כריה"ג. ועוד יתבאר בזה לפנינו:

ואכתי יש לעיין בדברי רבינו הגאון ז"ל דנהי דלדעתו לאו דלא תגזול ליכא בקרקעות. מ"מ הא אית בהו אזהרת לא תחמוד שכוללת כל דבר. וא"כ אחר שכבר מנה לעיל (לאוין צ') לאו דלא תחמוד שוב לא הי' לו למנות לאו דלא תסיג. דהרי לכאורה בכל גזלה איכא נמי עבירת לאו דלא תחמוד. כמתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות גזלה הי"ב) ובסמ"ג (לאוין קנ"ח) ובתשו' הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל. ובטור (חו"מ סי' שנ"ט שע"א) עיי"ש. וא"כ גם בלאו דלא תסיג ליכא נפק"מ אלא כדי לעבור בשני לאוין. ואינו ראוי לבוא במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. וכזה יש להקשות גם מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לעיל לאו דלא תגזול. והא כיון דאי אפשר לגזלה בלא עבירת לאו דלא תחמוד. א"כ ליכא נפק"מ בלאו דלא תגזול אלא כדי לעבור בשני לאוין. וא"כ אחר שמנה לאו דלא תחמוד לא הי' לו למנות לאו דלא תגזול. ואמנם נראה דדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה צריכין ביאור. דלכאורה יש לתמוה טובא לדעתם. דא"כ אמאי קתני בספרי שם דעל הסגת גבול בא"י עובר בשני לאוין ובחו"ל אינו עובר אלא בלאו אחד. ואם איתא הרי בארץ ישראל עובר בארבעה לאוין. דהא לדעת הרמב"ם שם וסייעתו לא תחמוד ולא תתאוה שני לאוין חלוקין הם עיי"ש. וכל החומד מתאוה תחילה. כמש"כ הרמב"ם שם. וא"כ הו"ל עם לא תגזול ולא תסיג ארבעה לאוין ובח"ל הו"ל שלשה לאוין. והרמב"ם גופי' (סופ"ז מהלכות גנבה) כתב דבא"י עובר בשני לאוין עיי"ש. והשתא הרי ארבעה נינהו. וגם קשה מדאמרינן (בר"פ איזהו נשך) לא לכתוב רחמנא לאו בגזל ותיתי מרבית ואונאה. מה לרבית שכן חידוש. אונאה תוכיח. מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל רבית תוכיח וחזר הדין וכו'. הצד השוה שבהן שכן גוזלו. אף אני אביא גזל. לאו בגזל למה לי וכו' עיי"ש. ולדעת הרמב"ם וסייעתו הא בלא"ה לאו דגזל לא איצטריך. דתיפוק לי' משום לאוי דלא תתאוה ולא תחמוד. ועכצ"ל דלא כתיב אלא כדי לעבור עליו בתרי ותלתא לאוי. וא"כ גם משום מה הצד דרבית ואונאה לא קשה מידי. ועוד קשה מדאמרינן (בפ"ב דמציעא כ"ו ע"ב) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם עיי"ש. והשתא מאחר דנחית למניינא למנות כל הלאוין והעשין שהוא עובר בכך. הו"ל נמי למיחשב לאוי דלא תתאוה ולא תחמוד:

ועוד יש לתמוה מדאמרינן (בפרק ארבע מיתות פ"ו ע"א) אזהרה לגונב נפש מנ"ל רי"א מלא תגנוב וכו' בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דבכל גזלה וגנבה איכא נמי אזהרת לא תתאוה ולא תחמוד. א"כ למה לו למילף מדרשא דשלש עשרה מדות. תיפוק לי' דאיכא אזהרה מפורשת מקראי דלא תתאוה ולא תחמוד. דמיירי גם בנפשות. כדכתיב בי' אשת רעך עבדו ואמתו וכל אשר לרעך. ובפרט לדעת הראב"ד ז"ל דקאי ג"כ בשיטת הרמב"ם בזה. וגם ס"ל דאינו עובר בלא תחמוד אלא כשלא אמר המוכר רוצה אני. וא"כ ע"כ אינו עובר בלא תחמוד על אשת איש אלא בעודה אשת איש. דאילו גירשה בעלה כיון דאין האיש מוציא אלא לרצונו אין לך רוצה אני יותר מזה. וא"כ ודאי הא דכתיב לא תחמוד אשת רעך בעודה אשת רעהו מזהיר קרא ולתוספת אזהרה הוא דכתבי' קרא. דמלבד לאו דלא תנאף עובר נמי בלא תחמוד. וא"כ הו"ל דיני נפשות ממש. מיהו משום הא איכא למידחי דמשהביאה לתוך ביתו קעבר בלא תחמוד אע"פ שעדיין לא עבר בלא תנאף. ואע"ג דבמכילתא (משפטים) מבואר דאינו עובר בלא תחמוד עד שעושה מעשה עיי"ש. מ"מ מה שמביאה לתוך ביתו בלבד נמי אפשר דחשיב מעשה. וכ"ש כשהביאה בע"כ דהו"ל מעשה גמור. אלא דעכ"פ ודאי אם איתא דבכל ענין גזלה וגנבה עובר נמי בלא תחמוד. גם גניבת נפש אי אפשר בלא עבירת לאו דלא תחמוד. וא"כ הרי יש לנו בקרא אזהרה מפורשת לגונב נפש. כיון דמבואר בהדיא בקרא דבחימוד נפש אדם נמי מיירי. ועוד קשה מדאמרי' התם לא תגנבו בגונב ממון הכתוב מדבר. או אינו אלא בגונב נפשות. אמרת צא ולמד וכו' עיי"ש. והשתא תיפוק לי' אזהרה לגונב ממון מקראי דלא תתאוה ולא תחמוד. ובודאי משמע דעיקר אזהרת ממון הוא דאתי למילף מלא תגנבו. ולא לאפושי לאוי בעלמא. לומר דעובר נמי בלא תגנבו:

ועוד קשה מדתניא בספרא (קדושים) ומייתי לה בפרק הגוזל עצים (ק"ה ע"ב) וכחש בה אין לי אלא עונש אזהרה מנין ת"ל לא תכחשו עיי"ש. והוא אזהרה לכופר בפקדון אפי' בלא שבועה. כדמסקינן התם. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גזלה הי"ד) עייש"ה. והשתא תיפוק לי' אזהרה מלא תתאוה ולא תחמוד. וכן קשה מדאמרינן (בפרק בתרא דמכות ט"ז ע"א) תנן התם הנוטל האם על הבנים וכו' אינו לוקה. זה הכלל כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין חייבין עליו. אמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וכו'. ופרכינן ותו ליכא והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה וכו'. ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו. ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם עיי"ש. ובתוס' כתבו שם דהיינו טעמא דלא משכחת לה בגזל בטלו משום דאפי' כששרף את הגזלה בידים אכתי איתי' בתשלומין. ואין זה ביטול העשה עיי"ש. והשתא לפי מאי דס"ד התם דמשום טעמא דאיתי' בתשלומין לחוד ליכא למיפטרי' ממלקות אפי' בלאו שעיקרו ניתק לעשה אלא שביטל את העשה. וא"כ ודאי דכ"ש בלאו דלא ניתק לעשה כלל דלוקה אע"פ שישנו בתשלומין. וא"כ בלא תחמוד דלא ניתק לעשה כלל וליכא שום טעמא למיפטרי' ממלקות אלא משום דאיתי' בתשלומין. וכמש"כ הראב"ד ז"ל (בפ"א מהלכות גזלה שם). ואפי' לפמש"כ הרמב"ם ז"ל שם טעמא דאינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. כבר ביאר הה"מ ז"ל שם דהיינו דוקא כשאמר המוכר רוצה אני. דנטילת החפץ הוא מרצון הבעלים. ואין האיסור אלא בהשתדלותו שהשתדל לרצותו. ובהשתדלות ליכא מעשה. וחיוב להחזיר החפץ ליכא דכיון שברצון המוכר נעשה ליכא חיוב השבה. ולפיכך לא נתן הרמב"ם הטעם משום שחייב בחזרת החפץ עיי"ש. ומתבאר מזה דכשלא אמר המוכר רוצה אני אפי' להרמב"ם ליכא טעמא אחרינא לפטרו ממלקות אלא משום שחייב בחזרת החפץ והו"ל לאו שניתן לתשלומין. והיינו דוקא למסקנא דסוגיא דמכות שם דכל כמה דאיתי' בתשלומין אינו לוקה אפי' בביטול העשה. אבל לס"ד דס"ל דאפי' בלאו דגזלה אע"פ שניתק לעשה. כל שביטל את העשה אע"ג דאכתי איתי' בתשלומין לוקה. א"כ כ"ש בלאו דלא ניתק לעשה כלל דלוקה אע"ג דאיתי' בתשלומין. דגם למסקנא דמסקינן דבלאו דלא תגזול אפי' בביטול העשה אינו לוקה משום דאיתי' בתשלומין. מ"מ ס"ל להתוס' (ר"פ איזהו נשך ס"א ע"א) בד"ה לעבור עליו וכו' דלוקין על כבוש שכר שכיר ורבית ואונאה. אע"ג שניתנו לתשלומין. משום דס"ל דלא ניתקו לעשה. ולא דמו ללאו דלא תגזול דעיקרו הו"ל ניתק לעשה. והילכך אע"פ שביטל העשה שוב אינו לוקה. משום דכל שאפשר בתשלומין לא חשיב ביטול העשה. וכמש"כ שם הרש"א ז"ל ושאר אחרונים ז"ל. ואפי' לדעת התולקין בזה על התוס'. היינו רק משום דס"ל דלמאי דמסקינן דבלאו דלא תגזול אפי' ביטל העשה לא לקי משום דאיתי' בתשלומין. שוב כל לאו שישנו בתשלומין אפי' לא ניתק לעשה כלל נמי משלם ואינו לוקה. אבל למאי דס"ד דבגזל אע"ג דניתק לעשה לוקה בביטול העשה. פשיטא דכ"ש לאו שניתן לתשלומין ולא ניתק מעולם לעשה כלל דלקי:

והשתא א"כ אם איתא דבכל ענין גזל מלבד אזהרת לאו דלא תגזול אית בי' נמי לאו דלא תחמוד. קשה טובא מאי פריך ותו ליכא והאיכא גזל וכו'. והרי בגזל אפי' כשלא ביטל העשה. מ"מ לפי מאי דקיימינן השתא בס"ד דלוקין על לאו שניתן לתשלומין אם לא ניתק לעשה. וא"כ לוקין נמי על לאו דלא תחמוד כיון שלא ניתק לעשה אע"ג דאיתי' בתשלומין. וממילא לוקין נמי על הגזל מיהת משום לאו דלא תחמוד. אע"ג דמשום לא תגזול אין לוקין. וא"כ שפיר קאמר ר"י אנו אין לנו בלאו הניתק לעשה שילקה בשביטל העשה ולא ילקה כשלא ביטלה. אלא זאת ועוד אחרת. אבל כל שאר לאו הניתק לעשה או דלעולם אין בהן מלקות. משום דלא משכחת בהן ביטול העשה. או דלוקין עליהן אפי' בלא ביטול העשה כגזל. דכיון דאי אפשר ללאו דגזל בלא לאו דלא תחמוד: א"כ לעולם הוא לוקה. ואין העשה פוטרתו ממלקות. משום לאו דלא תחמוד שבו. ורבי יוחנן לא נקט אלא הנך דמשכחת בהו שיפטר ממלקות בשלא ביטל העשה ושלא ילקה אלא בביטל. וכן יש להקשות בסוגיא דסוף חולין (קמ"א ע"א) דאמרינן התם בעי ראב"מ טעמא דרבי יהודה משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. או דילמא בעלמא סבר לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והכא היינו טעמא וכו'. ת"ש גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי רבי יהודה. והא הכא דלאו שניתק לעשה הוא. דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה. ש"מ טעמא דר"י דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו עיי"ש. והשתא קשה מאי ראי' היא. ודילמא לעולם בלאו שניתק לעשה לא פליג רבי יהודה אדרבנן. ולכ"ע אין לוקין עליו. והתם בגנב וגזלן היינו טעמא דקאמר דישנן בכלל מלקות ארבעים. משום לאו דלא תחמוד שבהן שלא ניתק לעשה. דס"ל לר"י דכל לאו שלא ניתק לעשה אע"פ שישנו בתשלומין לוקין עליו. וכ"ש דקשה לפי דעת התוס' דס"ל דלקושטא דמילתא קיי"ל הכי דלאו שניתן לתשלומין כל שלא ניתק לעשה לוקין עליו כמשכ"ל. וא"כ אפשר לומר דגם רבנן מודו לו לר"י בהא. ואע"ג דמסיים בה בהך ברייתא דברי רבי יהודה. אין הכרח כ"כ לומר דרבנן פליגי עלי' בהא. כמו דאשכחן כיו"ב בפ"ק דמגילה (ז' ע"ב) ובפרק בתרא דמכות (כ"ג ע"ב) וכן מתבאר מסוגיא דפ"ג דגיטין (ל"א ע"ב) דמהך לישנא אין הכרח לומר דאיכא מאן דפליג עיי"ש. וכן פסקו כל הראשונים ז"ל בההיא דנדרים (פרק הנודר מן המבושל נ"א ע"ב) הלכה כר"י אע"ג דקתני במתניתין דהתם דברי רבי יהודה עיי"ש. וכ"כ בלח"מ (פ"ט מהלכות נדרים ה"ג) עיי"ש. ודברי הרדב"ז ז"ל ביקר תפארת שם תמוהים עיי"ש. וכן דעת הכ"מ והלח"מ ומל"מ (בפ"ה מהלכות ערכין ה"ו) עיי"ש. וא"כ שפיר איכא לפרושי טעמא דר"י משום לאו דלא תחמוד דלא ניתק לעשה אע"ג דאיתי' בתשלומין. וגם רבנן לא פליגי עלי'. ועי' במש"כ הר"ב מגלת ספר (לאוין קנ"ח) בזה. ואין דבריו נכונים ואין להאריך. ועוד יש להקשות לפ"ז מסוגיא דסוכה שם דהרי לפ"ז אפי' לדעת הסוברין דלמ"ד קרקע אינה נגזלת אינה בכלל אזהרת לא תגזול. אכתי קשה קושית הריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל מצד עבירת לאו דלא תחמוד דאיתי' גם בקרקעות אם איתא דבכל גזלה איכא נמי עבירת לאו דלא תחמוד. ולענין לאו דלא תחמוד אין שום חילוק בין א"י לחו"ל. וכ"ש בין זמן הבית לזה"ז:

ולכן נראה ברור דודאי לאו דלא תחמוד ולאו דלא תגזול שתי אזהרות חלוקות לגמרי נינהו. ואפשר לזו בלא זו. דכל היכא דאין כוונתו אלא לגוף החפץ עצמו ולא לדמיו. כגון שרואה אצל חבירו דבר נחמד בעיניו או שהוא צריך לחפץ זה ולכך הוא מתאוה וחומד ליטלו לעצמו. אבל הוא רוצה לשלם דמי החפץ ככל אשר יושת עליו מהבעלים במחירו. ודאי לא שייכא בזה כלל אזהרת לא תגזול אלא לא תחמוד בלבד. וכן שייכא בזה אזהרת לא תתאוה אבל גזלה אין כאן. דגזלה אינה אלא כשבא להרבות הונו בממון חבירו. אבל היכא שאין כוונתו לגוף החפץ עצמו אלא לדמיו. דגם אם היה רואה חפץ אחר אצל חבירו ג"כ היה גוזלו. וגם הרבה אפשר לו למצא כאלה אם הי' רוצה לקנות. אלא שהוא לא בא אלא אדעתא דגזלת ממון בעלמא. בזה ודאי לא שייכא אזהרת לא תתאוה ולא אזהרת לא תחמוד. אלא אזהרת לא תגזול בלבד. ומיהו היכא שמתאוה וחומד גוף החפץ עצמו וגם אינו רוצה בתשלומין דמי החפץ. בודאי דבזה שייכי אזהרת לא תתאוה ולא תחמוד וגם אזהרת לא תגזול כאחת. דמשום תאוה וחימוד גוף החפץ הו"ל בכלל אזהרת לא תתאוה ואזהרת לא תחמוד. ומשום דמי החפץ עובר בלאו דלא תגזול. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות גזלה הי"א) והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם דמים והפציר ברעים. יבוא לידי גזל שנאמר וחמדו בתים וגזלו וכו' עיי"ש. אין כוונתו לומר דאע"פ שנותן הדמים עובר בלא תגזול דודאי זה ליתא כדכתיבנא. אלא כוונתו לומר דלפעמים כשלא ירצו הבעלים למכור ולקבל דמי החפץ. יבוא לגזול החפץ בלא תשלומי דמים. ונמצא עובר גם בלא תגזול. וגם אפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם כשנתן דמי החפץ לבעלים בע"כ. והם לא נתרצו כלל לזכות בכסף ולקבלו. הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול כאילו לא נתן דמים כלל. והדמים ברשות גזלן קיימי. ועי' בשו"ע (חו"מ סי' שנ"ט) עייש"ה. וכן משמע מלשון הרמב"ם שם ובסה"מ (לאוין רס"ו) עיי"ש:

והנה מקור דברי הרמב"ם אלו הוא ממה שאמרו במכילתא שם שאם חמד סופו לגזול וכו' עיי"ש. אבל דברי המכילתא אפשר לפרש כפשוטו. דעבירת לא תחמוד גוררת ג"כ עבירת לא תגזול. שהיום יטול בע"כ של הבעלים בדמים. דליכא אלא עבירת לא תחמוד. וסופו לחטוף גם בלא דמים כלל. ויעבור גם על לא תגזול. אבל כשנתן דמים אפי' באונס ובע"כ של הבעלים. איכא למימר דאינו בכלל אזהרת לא תגזול. וע"כ אנו מוכרחין לפרש כן לדעת הראב"ד ז"ל וסייעתו דס"ל דלא עבר בלא תחמוד אלא דוקא כשלא אמר המוכר רוצה אני. אבל כל שהכריחו ואמר רוצה אני לא עבר בלא תחמוד. וא"כ ע"כ מאי דאמרו במכילתא שאם חמד סופו לגזול. דמשמע להדיא דבעבירת לאו דלא תחמוד אכתי לא עבר בלא תגזול. ע"כ דאפי' בכפייה ובע"כ של הבעלים שלא נתרצה כלל מתחילתו עד סופו. כיון דעכ"פ נתן דמים אין כאן לאו דלא תגזול. וא"כ ע"כ צריך לפרש המכילתא כדכתיבנא. ומיהו גם לדעת הרמב"ם איתא לאזהרת לא תחמוד בלא אזהרת לא תגזול היכא דאמר המוכר רוצה אני. דמשום לא תתמוד איכא לדעת הרמב"ם. אבל משום לא תגזול ליכא. כיון דמ"מ נתרצה וקיי"ל תלוהו וזבין זביני' זבינא. וא"כ אין כאן גזילה. אלא דכשלא אמר רוצה אני משמע מדברי הרמב"ם דאע"פ שנתן דמים עובר נמי משום לא תגזול מעעם שביארנו. ונראה דזו היא ג"כ כוונת הסמ"ג (לאוין קנ"ח) שכתב וז"ל דעיקר לא תחמוד הוא בדמים עיי"ש. וכבר תמה עליו הר"ב מגלת ספר שם דודאי נוהג לאו דלא תחמוד גם כשלא נתן דמים. וכדמוכח מהמכילתא שם ומכל שאר ראשונים ז"ל עיי"ש שנדחק בזה הרבה. ואין דבריו נכונים כלל בכוונת הסמ"ג. אבל ע"פ מה שביארנו דבריו פשוטים. דודאי כל סתם אזהרות שבתורה אזהרות חלוקות הן ומיוחדות בפ"ע. ואין לנו לומר שלא בא הכתוב אלא כדי לעבור בשני לאוין אלא היכא דא"א לפרש בענין אחר. כדאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. וא"כ זהו שכתב הסמ"ג דעיקר לא תחמוד אינו אלא בדמים. דבזה ליכא אלא אזהרת לא תחמוד בלבד וכמו שביארנו. משא"כ כשאינו נותן דמים אז שפיר משכחת לה גם לאו דלא תגזול עם לאו דלא תחמוד. כשחומד גוף החפץ וגם הדמים אינו משלם. וזה פשוט מאוד בכוונת הסמ"ג. ומבואר מזה דגם הסמ"ג לא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם במאי דס"ל דאפי' בנתינת דמים כשלא אמר רוצה אני איכא עבירת לא תגזול בהדי לאו דלא תחמוד. ואע"ג דהסמ"ג גופי' הביא שם לקמן דברי הרמב"ם בזה עיי"ש. צ"ל שלא הביא דבריו אלא משום שבא לחלוק עליו במש"כ דלא תתאוה היא אזהרת מיוחדת בפ"ע עיי"ש. אבל בעיקר הדבר לא ס"ל כוותי'. או שהבין גם בכוונת הרמב"ם דס"ל הכי כמשכ"ל:

ועכ"פ מתבאר דבכל סתם גזל שלא בא אלא על עסקי ממון בעלמא ליתא אלא בכלל אזהרות לא תגזול בלבד. ואינו בכלל אזהרת לא תחמוד אלא כשבא בשביל גוף החפץ עצמו. ועי' בדרישה (חו"מ סוף סי' שע"א) שאין דבריו מובנים כלל אם לא ע"פ מה שביארנו עיי"ש היטב. ועפ"ז ניחא שפיר כל מאי דאקשינן. וגם ניחא שפיר סוגיא דסוכה שם. דהתם דאין כוונתו אלא לקיים מצות סוכה שנתחייב בה. ואין לו שום נפק"מ בסוכה זו דוקא. ואם הי' אפשר לו למצא אחרת איזו שתהיה. ג"כ הוה ניחא לי'. ובלבד שיוכל לקיים בה מצותו. והילכך לא שייכא בה אזהרת לא תחמוד אלא לא תגזול למ"ד קרקע נגזלת. ולמ"ד אין קרקע נגזלת גם לאו דלא תגזול לית בה כמו שנתבאר. וממילא ניחא נמי שפיר מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תחמוד וגם לאו דלא תגזול. משום דלאוין חלוקין הן בפ"ע ואפשר לזה בלא זה. וגם דבריו דהכא ניחא שפיר. משום דודאי יש מקום ללאו דלא תסיג בלא אזהרת לא תחמוד על דרך שביארנו:

ועפ"ז ניחא נמי מאי דאקשינן לעיל בסוגיא דסוטה (פרק משוח מלחמה) שם דקאמר על הא דתניא ולא חנכו למעט גזלן. לימא דלא כריה"ג דאמר ירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו. ואיצטריך לאוקמה כגון דעבד תשובה ויהב דמי. ותיפוק לי' דבקרקע לא שייכא עבירת לא תגזול למאי דקיי"ל אין קרקע נגזלת אבל לפי מה שביארנו כאן ניחא שפיר. דהרי בלא"ה קשה לכאורה במאי דמשני דיהב דמי. הרי אכתי אית בי' מיהת משום אזהרת לא תחמוד. דאפי' יהב דמי עובר בלא תחמוד. כמשכ"ל. ובהדיא אמרינן (בסו"פ הכונס) מאי איכא בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי עיי"ש. וא"כ אכתי הו"ל מתיירא מעבירה שבידו. ולכאורה נראה דמזה ראי' לדעת התוס' (בפרק זה בורר כ"ה ע"ב) שכתבו דהא דאמרינן (ברפ"ק דמציעא) לא תתמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. כן הוא האמת עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (לאוין קנ"ח) עיי"ש. אלא שאין כן דעת רוב הפוסקים. וגם התוס' גופייהו בשאר דוכתי לא כתבו כן. כמש"כ הרש"א שם עיי"ש ובשאר אחרונים. ומיהו נראה דבלא"ה אפשר לומר דהתם מיירי בשנתפייס לו הנגזל לקבל הדמים ברצון גמור. דכיון דמיירי בשעשה תשובה ודאי רצה להחזיר לו הבית לנגזל אלא שנתרצה לו מרצונו לקבל דמים. ולא מיבעיא לדעת רוב הפוסקים דכשאמר המוכר רוצה אני ליכא משום לא תחמוד. אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' כשאמר רוצה אני עובר בלא תחמוד. מ"מ הדבר ברור דהיינו דוקא היכא דלא רצה החמסן גם עכשיו להחזיר לו החפץ אבל כשהוא רוצה להשיב לו. אלא דמ"מ נתרצו לו הבעלים לקבל הדמים. ודאי לכ"ע לית בה משום לא תחמוד. אלא דהיינו דוקא בתר דמוקי לה בדעבד תשובה ויהב דמי. אבל למאי דס"ד מעיקרא בדלא עבד תשובה ולא יהב דמי. ודאי נהי דמיירי בקרקע דאינה בכלל אזהרת לא תגזול. מ"מ הו"ל מיהת בכלל אזהרת לא תחמוד. דקרקעות נמי בכלל אזהרה זו. דודאי מיירי ברוצה בגוף הבית כדמשמע מפשטי' דקרא דכתיב אשר בנה בית ולא חנכו. דמיירי בשרוצה לחנכו ולדור בו. או אפי' כשרוצה להשכירו לאחרים. כדאי' בירושלמי שם. וברמב"ם (בהלכות מלכים שם). אבל כשאינו רוצה כלל לחנכו אלא למכרו לאחרים ולא גזלו אלא לדמים. ודאי אפי' בונה בית שלו נראה דאינו חוזר. דלא קרינן בי' ולא חנכו. שהרי אינו רוצה לחנכו כלל. וכ"ש גזלן ולא צריך קרא למעוטי. וכיון דגזלו על דעת גוף הבית עצמו ודאי הו"ל בכלל אזהרת לא תחמוד. ושפיר קאמר לימא דלא כריה"ג דאמר ירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו. וזה הרי עבירת לא תחמוד בידו. ולזה שפיר איצטריך לאוקמי בדעבד תשובה ויהב דמי כמו שביארנו:

והנה ראיתי להר"ב הפלאה בק"א (להלכות קידושין סי' כ"ח) שיצא לדון בדבר החדש דלדעת הרמב"ם ז"ל אינו עובר בלא תחמוד אלא כשקנה אותו בקנין גמור להיות שלו. כמבואר בטחו"מ (סי' שנ"ט) בשם הרמב"ם שאינו עובר בלא תחמוד עד שיחנה החפץ שחומד. רצה לומר שיעשה בו קנין. כגון שנתן דמים ואמר הנגזל רוצה אני דקיי"ל תלוהו וזבין זביני' זבינא. או אפי' לא אמר רוצה אני וקנה בשינוי מעשה. ומביא שם ראי' לזה מסוגיא דרפ"ק דתמורה דמקשינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני מדתנן הגוזל עצים ועשאן כלים וכו'. ומסקינן נמי התם שינוי קונה איכא בינייהו. ולכאורה מאי קושיא. והרי על לאו דלא תגזול כבר עבר בשעת גזלה. ותו לא עבר מידי בשעת קנין ע"י שינוי. אלא ודאי בשעת קנין איכא לאו דלא תחמוד. ושפיר הו"ל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. וכן מוכח מדאמרינן (ברפ"ק דמציעא) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והקשו בתוס' דתיפוק לי' מלא תגזול. ותירצו לעבור עליו בשני לאוין. והוא תמוה ממש"כ התוס' (ר"פ איזהו נשך) דהא דלא מוקמינן לא תגזול בגזל גופי' ולעבור בשני לאוין. משום דלא לקי אגזל דניתק לעשה. אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש לקי עיי"ש. וא"כ היכי מוקי לא תחמוד אגזל ולעבור בשני לאוין. אבל לפ"ז ניחא שפיר דלא תגזול קאי אשעת גזלה אפי' אינו קונה החפץ. אבל לא תחמוד אינו עובר אלא בשעתא דקני לי'. ומשמע להו לאינשי בלא דמי. ואז שוב ליכא לאו דלא תגזול. ועוד הוכיח כן שם מדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות עדות ה"ד) שכתב דהחמסנים פסולים מדבריהם. אע"פ שכבר מנאן שם בין פסולין דאורייתא. והיינו משום דמסיים עלה כיצד החמסנים הם הלוקחים קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותנין דמים פסולין מדבריהם עיי"ש. וכיון דקרקע אינה נגזלת ואינו קונה אותה כלל. וכן מטלטלין בשעת גזילה. משום הכי אינו פסול אלא מדבריהם עכת"ד עיי"ש. ולפי דבריו אלו בלא"ה אתי שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שמנה לאו דלא תסיג אע"פ שכבר מנה לאו דלא תחמוד. משום דכיון דלא תסיג אינו מזהיר אלא בקרקע. וכיון דקיי"ל קרקע אינה נגזלת ולא קניא לי' כלל. א"כ אינה בכלל אזהרת לא תחמוד. וממילא ניחא בזה ג"כ מה שמנה לאו דלא תגזול וגם לאו דלא תחמוד. משום דשני ענינים חלוקין הן. דלא תגזול לא קא עבר אלא בשעת גזילה בלבד. ואזהרת לא תחמוד אינה אלא דוקא בשעת קנין. וגם אם גזל ולא שינה את הגזילה. ונתן לאחר ועשה בה שינוי. נמצא דהראשון עבר בלא תגזול ולא עבר בלא תחמוד. והשני עבר בלא תחמוד ולא עבר בלא תגזול. ועפ"ז מתורצים גם כמה קושיות שהקשינו לעיל:

אבל כל דבריו לא יתכנו כלל ואין להם על מה שיסמכו דאין שום רמז בדברי הרמב"ם ז"ל כלל דאזהרת לא תחמוד אינה אלא על הקנין. דמש"כ הטור בשם הרמב"ם דאינו עובר עד שיקנה החפץ שחומד. ע"כ אין כוונתו לקנין כמו שינוי וכיו"ב. שהרי בלשון הרמב"ם גופי' לא נזכר לשון זה. אלא כתב שם (בפ"א מהלכות גזלה ה"ט) וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד וכו'. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. חימוד שיש בו מעשה עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתב עד שיקנה החפץ שחמד. אלא עד שיקח. ואין זה אלא לשון נטילה ולקיחה מחבירו אע"פ שלא עשה בו קנין בענין שיהא קנוי לו לגמרי כגון ע"י שינוי וכיו"ב. וכן מוכרח מהראי' שהביא מקרא דלא תחמוד כסף וגו' ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה. והך קרא לא מיירי כלל בקנין שקינין בו. אלא בלקיחה בעלמא דהו"ל מעשה. ולאפוקי חומד בדבור בעלמא וכמבואר במכילתא דמשם מקור דברי הרמב"ם אלו עיי"ש. וגם הטור שכתב עד שיקנה החפץ. ע"כ אין כוונתו אלא ללקיחה דהיינו שיתן מעות ויקח החפץ לרשותו אע"פ שלא עשה בו קנין ולא קנה אותו כלל. כגון שהמוכר צווח ואומר שאינו רוצה למכור. אפי' הכי כיון שעשה מעשה עובר בלא תחמוד. דלא בעינן אלא מעשה. וכן מתבאר מכל דברי הרמב"ם שם וממש"כ בסה"מ (לאוין רס"ה רס"ו) עייש"ה. ובפרט לדעת כל שאר ראשונים ז"ל דס"ל דאינו עובר אלא כשלא אמר המוכר רוצה אני. וא"כ מבואר בהדיא בקרא דבלא שום קנין עובר בלא תחמוד. דהא בית כתיב בקרא דהו"ל קרקע דאינה נגזלת. ולא מהני שום קנין כלל אם לא נתרצה המוכר ואמר רוצה אני. ואפי' הכי עובר בלא תחמוד. ומה שהוכיח מסוגיא דרפ"ק דתמורה וכתב שאינו מובן דמאי קושיא. דהא השתא תו לא קעבר בלא תגזול שכבר עבר בשעת גזלה. וע"כ לא פריך אלא משום לאו דלא תחמוד. הנה מלבד דאין שום ראי' כלל משם. ואשתמיטתי' דברי הרא"ה והריטב"א בכתובות והרש"ל ביש"ש שהבאתי לעיל. שכתבו דמלבד שעובר בלא תגזול בשעת גזלה עובר נמי בשעת שינוי. כיון שבכך הוא מוציא החפץ לגמרי מרשות בעלים וקונה את הגזלה שתהי' שלו ואין לבעלים עליו אלא דמים. אלא אדרבה איפכא מוכת מהתם דהרי בהדיא מבואר בגמרא שם דלא פריך אלא משום לאו דלא תגזול. דבהדיא קאמרינן התם והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזלה תיובתא דרבא וכו' עיי"ש. הרי דרק משום לאו דלא תגזול הוא דפריך. והשתא מדפריך מלאו דלא תגזול שאינו מפורש כ"כ בקרא דגם בשעת שינוי קעבר בלאו זה. וגם הוא מאוחר בקרא ללאו דלא תחמוד. וטפי הו"ל למיפרך משום לאו דלא תחמוד דעיקר אזהרתו אינו אלא על הקנין. וגם הוא מוקדם בקרא טובא. אלא ודאי מוכרח דזה ליתא. ולאו דלא תחמוד ליכא כלל בסתם גזלה. כמו שביארנו לעיל. ולא מצי פריך אלא משום לאו דלא תגזול. וגם מה שהוכיח מסוגיא דפ"ק דמציעא מלבד דעיקר קושייתו על התוס' שם כבר תירצו האחרונים ז"ל. ועי' מש"כ בזה בתשו' בית יעקב (סי' קי"ג) ובשאר אחרונים. ולדידי בפשיטות נראה דאין כאן מקום קושיא כלל. דמה שהקשו שדבריהם סותרים למש"כ בריש פרק איזהו נשך. לדידי אדרבה התוס' שם לטעמייהו אזלי למש"כ בר"פ איזהו נשך שם דלוקין על כובש שכר שכיר וכן לאוי דרבית ואונאה. והיינו משום דס"ל דלאו שניתן לתשלומין לוקין עליו כל שלא ניתק לעשה כגזל וכמשכ"ל. וא"כ ודאי דלוקין על לא תחמוד אע"פ שישנו בחזרת החפץ. וא"כ שפיר כתבו דצריך למיכתב לא תחמוד כדי לעבור בשני לאוין. ונפק"מ למלקות. דמשום לא תגזול לא לקי דניתק לעשה. אבל משום לא תחמוד לקי. משא"כ שם בההיא דר"פ איזהו נשך דעל לא תגזול ליכא מלקות. וגם משום מה הצד דרבית ואונאה ליכא מלקות. דאין עונשין ממה הצד שפיר כתבו דלא מוקמינן לי' בגזל גופי' ונפק"מ לעבור בשני לאוין. משום דלא לקי אלאו דגזל. ולק"מ וזה פשוט. ואדרבה נראה דגם מהתם איפכא מוכח. דאל"כ מאי פריך התם והא קא עבר על לאו דלא תחמוד. והרי התם לא קנה החפץ בקנין. וגם הבעלים לא נתרצו כלל למכרו להם. דהרי משביעין אותו שאינו ברשותו. ואי הוה ידעי שישנו ברשותו היו מוציאין אותו מידו. וגם לא ידעינן כלל שעשה שינוי בגוף החפץ דנימא שעשה קנין בו והו"ל בכלל לאו דלא תחמוד. וגם הדמים שנותן אינם אלא בתורת תשלומי היזק משום שנתחייב באחריותו ולא בתורת לוקח בדמי המקח. וא"כ מאי פריך. אם איתא דאינו עובר על לא תחמוד אלא בשעת קנין. אלא ודאי הא ליתא. וגם מש"כ בדברי הרמב"ם הלכות עדות. אפי' לפי דבריו לא יתכן כלל. דהרי נהי דבלאו דלא תחמוד אינו עובר אלא בשעת קנין. הא מ"מ אכתי הא קא עבר בלאו דלאו תתאוה שהוא לאו מיוחד בפ"ע לדעת הרמב"ם. ועובר עליו מיד משחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר. וכמבואר בדברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות גזלה) שם. והוא לאו שיש בו חימוד ממון דמיפסל בו מדאורייתא אע"פ שאין בו מלקות. ואין להאריך בזה יותר:

וא"כ מצד זה לא יתיישבו דברי רבינו הגאון ז"ל. והעיקר כדכדכתיבנא דגזלה וחמוד שני ענינים חלוקים הם. וכל אחד שמו עליו. דיש חמדה בלא גזלה וגזלה בלא חמדה כמו שנתבאר. וגם משכחת לה עבירת לא תגזול בלא עבירת לא תחמוד בגוזל ע"מ למיקט. לפי המבואר בריטב"א (פרק איזהו נשך ס"א ע"ב) דכי היכי דגונב ע"מ למיקט הוא בכלל אזהרת לא תגנוב. הכי נמי גוזל כיו"ב הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול עיי"ש. וכ"כ בלבוש ובב"י ובפרישה ובש"ך (חו"מ סי' שנ"ט סק"ג) דאפי' מתכוין לטובת הנגזל עובר בלא תגזול דומיא דגונב ע"מ לשלם תשלומי כופל עיי"ש היטב. ובודאי בהנך גוונא לא שייך לאו דלא תחמוד כלל. וכן נפק"מ לענין שואל שלא מדעת. לדעת הסוברין שהוא בכלל אזהרת לא תגזול כמשכ"ל. דמשום אזהרת לא תחמוד ליכא כמבואר. וגם נפק"מ לענין מזיק אם נימא שהוא בכלל אזהרת לא תגזול כמשכ"ל. דאזהרת לא תחמוד פשיטא דלא שייכא בי'. ודברי הפ"י (סו"פ הכונס) שכתב דאפי' יהיב דמי לא עדיף מחמסן עיי"ש בדבריו. תמוהים אצלי דמאי ענין מזיק לחמסן. התם שייכא אזהרת לא תחמוד. משא"כ מזיק דאין לו ענין כלל לאזהרת לא תחמוד. וגם נראה דגוזל ליתן לאחרים אף שישנו בכלל אזהרת לא תגזול. מ"מ לא שייכא בי' אזהרת לא תחמוד. וא"כ ודאי נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לא תגזול ולא תחמוד ולא תסיג בפ"ע גם לפי שיטתו:

ומלבד זה אפשר לומר בכוונת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בשבת (פרק ר"ע פ"ה ע"א) א"ר חייא ב"א אר"י מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך וגו'. גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים אמר רשב"נ אר"י דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ. אטו כ"ע יושבי רקיע נינהו. אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית. מלא קנה זה לגפנים. מלא קנה זה לתאנים. וחורי שמריחין את הארץ וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל גבול רעך ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו של חבירו כשיעור אשר גבלו ראשונים. ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאים בכך. כדאשכחן בבני שעיר עכ"ל עיי"ש. ומבואר מפירש"י דס"ל דלרבי יוחנן מידריש לאו דלא תסיג לאזהרה שלא ליטע נטיעות סמוך למיצר חבירו. אלא צריך להתרחק שיעור הראוי מגבול חבירו לכל מין ומין. כדי שלא להכחיש קרקע של חבירו. וזה דלא כדעת התוס' שם (בד"ה לא תסיג וכו') דס"ל דלענין זריעת כלאים הוא דדריש לי' רבי יוחנן להך קרא. וכדי לעבור עלה בשני לאוין עיי"ש. אבל רש"י לא ס"ל הכי. וכ"כ שם הרש"א ומהרמ"ל על דברי התוס' שם עיי"ש. והשתא הרי בנוטע סמוך למיצר חבירו ודאי ליכא לא משום לא תחמוד ולא משום לא תגזול. דהרי בשלו הוא נוטע ומאי דגורם כחש בקרקע של חבירו. גרמא בעלמא הוא ואין לו להמנע משום זה מליטע בתוך שדהו. והרשות ביד חבירו להפסיק היניקה בשלו במחיצה של ברזל. אבל לא הוה ידענא שום חיובא על הנוטע בשלו להתרחק משום חשש גזל. אי לאו דגלי קרא אזהרה זו דלא תסיג:

אלא דלכאורה יש לתמוה לפירש"י ממשנה ערוכה (בפרק לא יתפור כ"ו ע"א) דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן. היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן עיי"ש. ואמרינן עלה התם תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. ופירש"י שם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך שדה חבירו עיי"ש. הרי מבואר דלא חיישינן להכנסת שרשי אילנותיו לתוך קרקעו של חבירו משום הכחשת קרקע של חבירו. ואפי' לכתחילה מותר ליטע סמוך למיצר חבירו כשיש גדר בינתים. ודוקא כשאין גדר הוא שצריך להתרחק כדי שלא יכניס מחרשתו לתוך שדהו של חבירו. וזה תמוה טובא לכאורה. ונראה בזה ע"פ מאי דאמרינן התם (כ"ו ע"ב) אמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשר אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים. וכתבו בתוס' שם (בד"ה גזלן הוא וכו') וז"ל פירש ר"ח משום שאין מביאין גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה וכתיב והבאתם גזול וגו'. ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וכו'. וא"ת לפירושו עולא כמאן סבר. דכרבנן נמי לא אתי. דרבנן לא בעו הרחקה אלא ארבע אמות ולעולא שש עשרה אמות. וי"ל דעולא מוקי מתניתין בצונמא כדמוקי לה בריש פירקין. ולהכי לא בעי אלא ארבע אמות. ומיהו קשה לרבי יצחק דפריך לקמן לעולא מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא. ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוי גזלן. ונראה כפי' הקונטרס דאע"ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו ביכורים משום דבעינן אשר תביא מארצך. ולקמן דקאמר אילן הסמוך מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ. לא קאמר שע"מ כן הנחיל שיהא מותר לסמוך. דבלא"ה שרי. אלא ע"מ כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך. ויכול לומר אשר נתת לי עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהקשו לדעת ר"ח ז"ל מן הסוגיא דלקמן. כבר תירץ לנכון בתורת חיים שם. והכריח דהעיקר כדעת ר"ח ז"ל עיי"ש בדבריו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל שם. וכן הביא בש"מ שם בשם הרשב"א ז"ל עיי"ש:

אמנם מה שהקשו התוס' דלפירושו עולא כמאן סבר. דכרבנן נמי לא הוי. דרבנן לא בעו. הרחקה אלא ארבע אמות וכו'. דבריהם ז"ל תמוהים אצלי טובא לכאורה דמבואר דכוונתם בזה להקשות ממתניתין דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות וכו'. והרי לפי לשון הר"ח ז"ל שכתב ולית לן דעולא. דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וכו'. מבואר בהדיא דס"ל דהך דינא דעולא תלוי בפלוגתא דרבנן ורבי יוסי. דלרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה. ואם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. הכי נמי בההיא דעולא ס"ל לרבנן כעולא דאסור ליטע אילן סמוך לשדהו של חבירו אא"כ הרחיק כשיעור הראוי. שלא יכחיש שדה חבירו ע"י יניקת שרשי אילן שלו. דהיינו שש עשר אמה. אבל לרבי יוסי דאמר התם גבי בור אע"פ שהבור קדם לאילן לא יקוץ. שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. לא ס"ל ההיא דעולא. אלא גם באילן סמוך לשדה חבירו ס"ל לרבי יוסי דאינו חייב להתרחק כלל. דבשלו הוא נוטע. ולפ"ז ממילא מבואר דע"כ מתניתין דלא יטע אדם וכו'. לא אתיא אלא כרבי יוסי. דהרי בהדיא קתני בסיפא דההיא שאם הי' גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן עיי"ש. דמבואר להדיא דלא חיישינן להכחשת שדה חבירו ע"י יניקת שרשי אילנו משום דכל אחד בשלו הוא נוטע. והיינו ע"כ כרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. וברישא דבעינן הרחקת ארבע אמות כשאין גדר בינתים. היינו מטעמא דמפרש בברייתא משום עבודת הכרם שלא יהא מכניס מחרשתו לתוך שדה חבירו. דבזה לא שייכא סברת רבי יוסי דקאמר זה חופר בתוך שלו וכו'. דהרי אין זה בתוך שלו. אלא מכניס מחרשתו בתוך שדהו של חבירו ומזיקו. וכ"כ שם בנמוק"י עיי"ש. וכ"כ בראב"ן (סי' א') מטעמא אחרינא עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ הדבר מבואר דאין מקום לקושית התוס' לפירוש ר"ח ז"ל כלל. דודאי לרבנן שש עשר אמות צריך להתרחק משום יניקת שרשי האילן שלא יכחישו שדה חבירו. אלא דמתניתין כרבי יוסי דלא חייש להכי משום דבשלו הוא נוטע. ורק כשאין גדר בינתים בעי הרחקת ארבע אמות משום עבודת הכרם. וגם לשון התוס' שם בקושייתם תמוה במש"כ דלפירוש הר"ח עולא כמאן סבר. דכרבנן נמי לא אתי דרבנן לא בעו הרחקה אלא ארבע אמות וכו'. והוא תמוה דהא לפי דבריהם לא בעו רבנן הרחקה כלל. דהא לפי דבריהם דמתניתין דלא יטע אדם אינן וכו' לא אתיא אלא כרבנן. ע"כ מוכרח מההיא מתניתין גופא דלהכחשת השדה מחמת יניקת שרשי האילן לא חיישינן כלל. ולא בעי שום הרחקה כלל. כדקתני בהדיא בסיפא דההיא שאם היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וכו'. והרחקת ארבע אמות כשאין גדר בינתים מטעמא אחרינא הוא כמשכ"ל. ואילו עולא שש עשר אמה בעי להרחקה משום הכחשת שדה חבירו ע"י יניקת שרשי האילן. ואפי' יש גדר בינתים. דהא גזלן קרי לי'. ומשום שונא גזל בעולה אסר להביא ממנו ביכורים. וזה לא שייך אלא משום יניקת השרשים. וא"כ דעדיפא טפי טובא הו"ל להקשות. דגם לרבנן שום הרחקה לא בעינן כלל משום יניקת שרשי האילן. ואילו לעולא ט"ז אמות בעי. מיהו לזה היה אפשר קצת לומר דהכי כוונתם להקשות. דרבנן לא בעו הרחקה אלא ארבע אמות משום עבודת הכרם בלבד כשאין גדר בינתים. ואילו עולא שש עשר אמות בעי להרחקה משום יניקת שרשי האילן. ורק משום דשיעור ארבע אמות לא שייך אלא לעבודת הכרם. ושיעור שש עשר אמה לא שייך אלא משום יניקה. קצרו התוס' בדבריהם בקושייתם. אבל כוונתם כדכתיבנא. ואמנם עיקר קושייתם אינה מובנת כלל כמשכ"ל:

ונראה קצת לומר בזה דלפי מאי דפסיקא להו להתוס' דלרבי יוסי לא בעינן שום הרחקה כלל אפי' לעבודת הכרם כשאין גדר בינתים. משמע להו דע"כ מתניתין דבעי הרחקת ארבע אמות כשאין גדר בינתים לא אתיא אלא כרבנן דפליגי עלי' דרבי יוסי. והיינו שהקשו דאפי' לרבנן לא בעו הרחקה אלא ארבע אמות. דהיינו כדי עבודת הכרם כשאין גדר בינתים. ומשום יניקה לא מצרכי הרחקה כלל כמבואר בסיפא. ואילו עולא שש עשר אמות בעי משום יניקת שרשי האילן. ולזה הוצרכו לתרץ דעולא מוקי מתניתין בצונמא מפסיק ביניהם דליכא חששא דיניקה. והילכך לא צריך הפסקה אלא משום עבודת הכרם כשאין גדר ביניהם. אבל לפמש"כ הרב הנמוק"י והראב"ן ז"ל ודאי אין כאן מקום קושיא כלל. ודברי רבינו חננאל ז"ל פשוטים וברורים כדכתיבנא. ובהכי אפשר לתרץ דברי רש"י ז"ל בשבת שם. דאפשר לומר דס"ל כדעת רבינו חננאל ז"ל. וכמו שביארנו דבריו ע"פ דברי הראב"ן והנמוק"י. ולפ"ז לא אתיא מילתא דעולא אלא אליבא דרבנן ולא לרבי יוסי. דלדידי' גם עולא מודה דלא בעינן שום הרחקה כלל כמבואר במתניתין. וא"כ לק"מ לפירש"י ממתניתין דהתם. משום דמתניתין רבי יוסי היא כמו שנתבאר. אבל בסוגיא דשבת מרא דשמעתא היינו רבי יוחנן דדריש התם קרא דלא תסיג להכי. ורבי יוחנן לטעמי' אזיל דבפ"ב דבב"ב (כ"ז ע"ב) מבואר דכעולא ס"ל. דאמרינן התם בעי מיני' ריש לקיש מרבי יוחנן אילן הסמוך למיצר חבירו בתוך ט"ז אמה מהו. א"ל גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים עיי"ש. והיינו כעולא. וא"כ ס"ל כרבנן דבעינן הרחקה ליניקת שרשי האילן. ולדידי' שפיר פירש"י מה שפירש. ואפי' לרבין דקאמר התם משמי' דרבי יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל עיי"ש. מ"מ הרי גם לדידי' אין זה אלא מתקנת יהושע בלבד. אבל מעיקר דינא דאורייתא מיקרי גזלן. וא"כ גם לדידי' שפיר דרש רבי יוחנן לענין זה קרא דלא תסיג כדפירש"י. וגם לפמש"כ התוס' דמתניתין בשצונמא מפסיק ביניהם לעולא. וא"כ צ"ל כן גם אליבא דרבי יוחנן דקאי כוותי'. וא"כ היכא דלא מפסיק צונמא אסור משום יניקת שרשי האילן משדה חבירו. ודאי אסור מדאורייתא לדידהו משום אזהרת לאו דלא תסיג. וא"כ לק"מ לפירש"י וכמש"כ. איברא דלפ"ז דברי רש"י ז"ל סתרי אהדדי. דהרי שם מבואר בפירש"י דאפי' לעולא ורבי יוחנן ליכא שום איסורא בהכי. ועי' בתוס' שם ובש"מ בשם הרשב"א ז"ל שם עיי"ש היטב. וא"כ דברי רש"י צ"ע בזה. ועכ"פ עיקר דברי רש"י בשבת שם נתיישבו על נכון. וכבר אשכחן בכמה דוכתי סתירה בדברי רש"י ממקום למקום כידוע. ואין בזה קושיא כ"כ ואין להאריך:

ומיהו מה שתלה רבינו חננאל ז"ל הך מילתא בפלוגתא דרבנן ורבי יוסי. וכן ס"ל נמי להרשב"א ז"ל שהביא בש"מ שם (כ"ה ע"ב). צ"ע טובא דמאי ענין זה לזה. דעד כאן לא מיקל רבי יוסי אלא גבי אילן ובור דליכא חששא אלא משום דמזיק לבורו של חבירו. ובזה שפיר קאמר דזה חופר בשלו וזה נוטע בתוך שלו. דכיון דבשלו הוא נוטע לית לי' לחוש למאי שיבוא מזה הפסד לבורו של חבירו. אבל ביניקת שרשי האילן שלו שמתפשטין לתוך שדהו של חבירו ויונקין ממנו ודאי איכא למימר דאפי' לרבי יוסי נמי גזלן הוא. דהא הפירות הללו גדלים מיניקה של שדה חבירו ויש לחבירו חלק בהן. וכ"כ בהדיא רבינו הרמב"ן ז"ל שם על מתניתין דלא יטע אדם וכו'. וז"ל קשיא לעולא דאמר כל תוך שש עשרה אמה גזלן הוא וכיון שהוא גזל ודאי מרחיק. והא לא שייכא בדרבי יוסי שהוא גזל ונהנה הוא. ואין זה בכלל נזקין אלא בכלל הגזלנין. אלא די"ל דאיהו מוקי לה במפסיק צונמא. ולרבי יוחנן דאמר אחד אילן הסמוך וכו' שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. אע"ג דלא מפסיק צונמא סומך משום תנאי שהתנה יהושע עיי"ש בדבריו ונמצא דלפ"ז דברי רש"י בשבת שם נכונים אליבא דכ"ע. בין לרבנן ובין לרבי יוסי. וממתניתין דפרק לא יחפור לא תקשה. משום דמתוקמא במפסיק צונמא ביניהן לעולא. ולרבי יוחנן מתוקמא אפי' בלא הפסק צונמא ומשום תקנת יהושע. אבל מדינא ודאי אסור. ובזה מיתוקים קרא דלא תסיג לרבי יוחנן (שם בפרק ר"ע.) והא דאיצטריך לאוקמי קרא בהכי ולא מוקי לי' כפשטי'. היינו משום דלא ניחא לי' לאוקמי קרא כדי לעבור עלה בשני לאוין. דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ולדעת הסוברין דלדידן דקיי"ל אין קרקע נגזלת אין קרקעות בכלל אזהרת לא תגזול. איכא למימר דודאי פשטי' דקרא גם לרבי יוחנן בהסגת גבול ממש מתוקים. אלא דדריש נמי הא משום ייתורא דקרא דאשר גבלו ראשונים. ומעתה לפ"ז ניחא שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו זה אע"פ שכבר מנה לאו דלא תגזול. משום שכולל נמי אזהרה לנוטע אילן סמוך למיצר של חבירו שאינו בכלל אזהרת לא תגזול. וגם לא שייכא בי' אזהרת לא תחמוד כמבואר. ומאי דקאמר התם בב"ב גזלן הוא. ודאי גזלן לאו דוקא. אלא משום אזהרת לא תסיג אתי עלה. ובלא"ה פירש"י ותוס' שם ע"פ דרכם דלא גזלן ממש קאמר עיי"ש:

ואפשר דהיינו טעמא ששינה רבינו הגאון ז"ל מלישנא דקרא דכתיב לא תסיג . והוא כתב לא תסוג. והך מילתא טעמא בעי. אבל עפ"ז ניחא שפיר. שבזה כוונתו לרמז ענין האזהרה שבשבילה נמנה לאו זה בפ"ע במנין הלאוין אע"פ שכבר נמנה לאו דלא תגזול. והוא ע"פ מאי דאמרינן (בפרק איזהו נשך ע' ע"ב) איתיבי' רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך עיי"ש. מבואר מזה דלשון תשיך היינו לשון מפעיל את אחרים. דהלוה מפעיל את המלוה לנשכו. ועל הלוה קאי. אבל תשוך קאי על המלוה שהוא עצמו הנושך. וכן אמרינן התם (לקמן ע"ה ע"ב) דהלוה עובר משום לא תשיך. והשתא א"כ הכא נמי לא תסיג מתפרש בלשון מפעיל שמפעיל את הגבול להגביל שלא במקום הראוי באמת. כשמכניס סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך חלקו של חבירו. אבל למאי דמוקמינן קרא לאזהרה לנוטע אילנות על גבול חבירו. ובזה הרי ע"כ אין האיסור בשעת נטיעה. דהא בשלו הוא נוטע. ואכתי שרשים ליתנהו. אלא דאחר זמן ממילא אתו ונכנסין לתוך שדהו של חבירו וקא ינקי. והוא לאו מידי עבד. ועיקר האיסור אינו אלא משום דקא גדלי פירות מיניקת שדהו של חבירו. ויש לחבירו חלק בפירות אלו. וכשאוכלן הוא או מוכרן קגזיל חלקו של חבירו. ונמצא לפ"ז דאיהו גופי' הוא דעביד עיקר איסורא. ועל זה שייך שפיר לשון לא תסוג. ומיהו לישנא דקרא דכתיב לא תסיג נמי אתי שפיר. משום דהך לישנא תרתי משמע. שמתפרש בלשון פועל ובלשון מפעיל. כמבואר שם (בפרק איזהו נשך) דאמרינן מאי תשיך לאו תשוך. ומשני לא תשיך עיי"ש. וכן אמרינן התם (בשלהי פירקא) דאחד המלוה ואחד הלוה עוברין בלאו דלא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך עיי"ש. והכא נמי שני הענינים בכלל לשון לא תסיג. אלא דרבינו הגאון ז"ל שרצה לרמז ענין האזהרה שהוא העיקר שמחמתו נמנה לאו זה בפ"ע. לכן שינה לשון הכתוב וכתב לא תסוג שאינו מתפרש אלא בלשון מפעיל. והיינו נוטע אילן סמוך למיצר של חבירו וכמו שנתבאר:

ועכ"פ מבואר דשפיר יש מקום לאזהרת לא תסיג מלבד לאו דלא תחמוד ולא תגזול אליבא דכ"ע. וגם אפשר לומר בפשיטות עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת שופטים) וז"ל לא תסיג גבול רעך אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם. ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע ב"נ ונשיאי המטות. ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו'. וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי. כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות. ולא יהי' זה בעיניו גזל כלל. על כן צוה כאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא. ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת וכו'. וגם רבותינו עצמם הזכירו מנין לעוקר תחומן של שבטים שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול רעך. והוא באמת פשוטו של מקרא עכ"ל עיי"ש. וכוונתו ז"ל בזה לדברי הספרי (פרשת שופטים) שם. אלא דלפי הגירסא שלפנינו בספרי שם דריש לה מקרא דדברי קבלה מדכתיב אל תסג גבול עולם עיי"ש. והוא קרא במשלי (כ"ב). אבל בילקוט שם הגירסא כמש"כ הרמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. ועכ"פ מבואר דס"ל להרמב"ן ז"ל דעיקר פשטי' דקרא לא מיירי אלא באזהרה שלא לשנות תחום חלוקת הארץ. ואין זה בכלל אזהרת לא תגזול כמש"כ הרמב"ן ז"ל. ולא הוצרך בספרי מעיקרא לאוקמי קרא לעבור עליו בשני לאוין בארץ ישראל אלא מקמי דקים לי' ההיא דרשא. אבל השתא דדריש לי' כפשוטו לאזהרה שלא לשנות התחומין. ודאי שוב לא איצטריך להכי. אלא אזהרה מיוחדת בפ"ע היא. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי בספרא ובספרי ומכילתא כידוע. ואף דשאר דרשות דדריש התם בספרי מהך קרא אינם אלא דרך אסמכתא עיי"ש. מ"מ הך דרשא לעוקר תחומן של שבטים ודאי דרשא גמורה היא. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דזהו פשוטו של מקרא. וא"כ אתו שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל בפשיטות. ומש"כ רבינו בי השבעתיך לא תסוג. ואינו מובן לכאורה היכן מצינו לשון שבועה אצל אזהרת הסגת גבול. אבל נראה פשוט דכוונתו למש"כ (בפרשת תבא) ארור מסיג גבול רעהו וגו'. ואמרינן (סו"פ שבועת העדות ל"ו ע"א) ארור בו שבועה עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.