ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רסט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:06, 20 במאי 2019 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png רסט

לא יעבד בנחל. כתיב (סו"פ שופטים) והורידו את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וגו'. ומבואר במתניתין דפרק בתרא דסוטה (מ"ה ע"ב) דמקומה אסור מלזרוע ומלעבוד. והיינו מהך קרא. וכמבואר בספרי ובברייתא דמייתי בגמרא שם (מ"ו ע"ב) דתניא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. אין לי אלא זריעה שאר עבודות מנין ת"ל אשר לא יעבד בו מ"מ. א"כ מה תלמוד לומר ולא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע עיי"ש. והבה"ג והר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל מנו לא יעבד בו ולא יזרע בשני לאוין. אבל הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו לא מנאום אלא באזהרה אחת. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' פ"ה) שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא מנאן אלא בלאו אחד. דלמה לא ימנה אותן שתים. שהרי הם ענינים חלוקים זה מזה וראוי למנותן שתים. ומסיק שם ע"פ הספרי שם דתניא יכול לא יסרוק שם פשתן וכו' ת"ל ולא יזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצאתה. להקיש אליה מה זריעה מיוחדת שהיא חובת קרקע וכו' עכ"ל עיי"ש. וכיון דלא אתי קרא דלא יזרע אלא ללמד על לאו דלא יעבד בו דלא אתי להזהיר אלא בהנך עבודות שהן בגופה של קרקע. א"כ לא בא אלא לתשלום דיני המצוה. ולזה אינו נמנה מצוה בפ"ע עיי"ש ובמש"כ בזה ג"כ בדינא דחיי (סוף לאו קס"ו). ואמנם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין אנו צריכין לזה. דבלא"ה אפי' אם תמצא לומר דלא יזרע הוא לאו בפ"ע. ואם חרש וזרע לוקה שתים. מ"מ לשיטתו אין למנותן אלא באזהרה אחת. משום דכיון דלאו דלא יעבד בו כולל נמי זריעה. וכדקתני בהדיא בספרי זריעה בכלל היתה ולמה יצאתה וכו'. וא"כ אפי' אם זריעה חשיב לאו בפ"ע. ואם עבר וזרע לוקה שתים משום לא יעבד בו ומשום לא יזרע. מ"מ אין למנות אלא לאו דלא יעבד בו בלבד שהוא הלאו הכללי. ולאו דלא יזרע שלא בא אלא ללאו פרטי בזריעה בפ"ע דליכא נפק"מ בי' אלא לענין לעבור על הזריעה בשני לאוין וללקות שתים. אינו נמנה בפ"ע. משום דאינו אלא כשאר לאוין הכפולים שאינם נמנין כמו שביארנו בכמה דוכתי לשיטתו:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ש"ט) שהביא ראי' דהנך תרי לאוי אזהרה אחת נינהו. מסוגיא דפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"ב) וז"ל שם ובמכות כשזכרו מחוייבי מלקות אמרו והאיכא זורע נחל איתן ואזהרתו מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. הנה כבר התבאר שהוא לאו אחד ושהוא במלקות עכ"ל עיי"ש. ונמשך אחריו גם בחינוך (מצוה תקל"א) וכתב ביותר ביאור וז"ל וכן אמרו ז"ל בגמרא מכות כשזכרו שם מחוייבי מלקות אמרו והא איכא זורע בנחל איתן מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. הנה התבאר לנו מזה שזה שאמר הכתוב לא יעבד ולא יזרע שהכל אזהרה אחת. כלומר שהעובד והזורע שם לא עבר אלא על לאו אחד ולא נחייבהו בשני לאוין בעבודה ובזריעה וכו' עכ"ל עיי"ש. ובענ"ד לא זכיתי להבין ראייתם זו כלל. שהרי ודאי אם נימא דתרי לאוין חלוקין נינהו. והעובד והזורע כאחד עובר משום שני לאוין ומחייב תרתי. ממילא נמי על זריעה לבד מיחייב תרתי. משום לא יעבד בו וגם משום לא יזרע. דהא זריעה נמי עבודת קרקע היא ובכלל לאו דלא יעבד בו נמי היא. מלבד לאו דלא יזרע האמור בה כמשכ"ל. וא"כ לא בלבד דליכא ראי' משם דאזהרה אחת הן. אלא אדרבה יש מקום להכריח משם דתרתי נינהו. דמדלא פריך אלא דליחשוב זורע בנחל איתן. ולא פריך טפי דליחשוב חורש בנחל איתן. דהא מתניתין בחורש הוא דתנן. אלא דלרבי ינאי ורבי יוחנן שם בריש הסוגיא מיירי מתניתין נמי בחיובא דזורע במחפה את הזרעים ע"י חרישה עיי"ש. אבל לריש לקיש אתיא מתניתין כפשטה בחיובא דחרישה לחוד כמבואר שם. וא"כ ודאי טפי הו"ל למיפרך מחורש אליבא דכ"ע. ואזהרתו מדכתיב לא יעבד בו. אלא ודאי מוכרח מזה דתרי לאוי נינהו. ומשום דהזורע מיחייב תרתי וכדכתיבנא להכי ניחא לי' טפי למיפרך מזורע. דאיכא תרתי לאוי ומיחייב תרתי. והיינו דפריך דליחשוב נמי הזורע בנחל איתן כלומר דבזה איכא עוד תרתי מלקות. משום לא יעבד בו ומשום לא יזרע. וכדמסיים וקאמר ואזהרתי' מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. דמשום שני לאוין אלו לוקה הזורע בנחל איתן. ומהאי טעמא לא פריך נמי דליחשוב החורש בנחל איתן. משום דבחרישה לא נתוסף מלקות יותר. דהא כבר לקי משום לא יעבד בו על הזריעה. וחלוק מלאכות בנחל איתן לא אשכחן. וכמש"כ הריטב"א ז"ל שם לעיל מיני' דבשביעית פשיטא לי' דאין חילוק מלאכות משום דלאו גרידא הוא. ולא בעי למימר ביו"ט דיש חילוק מלאכות אלא משום דאיתקיש לשבת עיי"ש בדבריו. וא"כ הכי נמי נחל איתן דלאו גרידא הוא פשיטא דליכא חילוק מלאכות ולא מיחייב משום לאו דלא יעבד בו על שתי מלאכות אלא חדא. וכיון דבזריעה לחוד מחייב נמי משום לאו דלא יעבד בו שוב לא מיחייב על החרישה. וליכא תוספת מלקות משום חורש. וא"כ אדרבה מוכח מהתם דתרתי לאוי נינהו. וביותר מוכרח כן דהא מתניתין לא מיירי אלא בחרישה כדקתני יש חורש תלם אחד וכו'. ומאי פריך מזורע. ועכצ"ל דלא פריך אלא לרבי ינאי ור"י דקאמרי התם לעיל דהמחפה חייב נמי משום זורע כמשכ"ל ומיירי מתניתין נמי בזורע ע"י חרישתו. דהיינו מחפה. והילכך שפיר פריך דליחשוב נמי זורע בנחל איתן. דהיינו כשמחפה זרעים ע"י חרישתו בנחל איתן. והשתא א"כ ודאי קשה טובא. דכיון דזורע דקאמר היינו במחפה ע"י חרישה. א"כ למה לו להזכיר זורע כלל. ותיפוק לי' משום חרישה עצמה. אלא ודאי עכצ"ל דנקט זורע משום דבעי למיפרך דליחשוב עוד תרתי מלקות. משום לא יעבד בו ומשום לא יזרע. וא"כ מוכרח מזה דתרתי לאוין נינהו. וזו סייעתא לדעת הבה"ג וסייעתו שמנאום בשני לאוין. ודברי הרמב"ם והחינוך שהביאו משם ראי' לאפוקי מדעת הבה"ג הם תמוהים טובא:

איברא דבירושלמי (פרק בתרא דסוטה הלכה ה') אמרינן תמן תנינן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. רבי הושעיא בעי ניתני החורש מקום עריפתה של עגלה ערופה הרי תשעה וכו' עיי"ש דסליק בקושיא. ומדלא פריך התם אלא מחורש דאיכא עוד מלקות אחת והו"ל תשעה. ולא פריך דעדיפא מינה מזורע. דאיכא תרתי והו"ל עשרה. משמע לכאורה מזה כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאין כאן אלא לאו אחד. והיינו לאו דלא יעבד בו בלבד. משום דקרא דלא יזרע לא אתי אלא לפרושי לאו דלא יעבד בו דלא בא להזהיר אלא על עבודות שהן בגופה של קרקע כמשכ"ל. וא"כ גם בזורע לא מיחייב אלא משום לאו דלא יעבד בו בלבד. ולכך לא פריך אלא מחורש דמיירי בי' בהדיא במתניתין אליבא דכ"ע. ואין לומר דודאי גם להירושלמי תרתי לאוי נינהו. ועל חורש וזורע בהתראה אחת מיחייב תרתי משום שני הלאוין. אלא דס"ל דמחפה לא מיחייב משום זורע. וכיון דמתניתין בחורש הוא דבעי לאשכוחי שמונה לאוין בחרישת תלם אחד. לכך לא מצי פריך אלא מחורש בנחל איתן לחוד. משום דאפי' מחפה זרעים ע"י חרישתו לא מיחייב לדידי' אלא משום חורש בלבד ולא משום זורע. ומזורע ממש בפ"ע לא מצי פריך דליחשבי' משום דלא מיירי מתניתין אלא בחורש ולא בזורע. דזה ליתא. דהרי בירושלמי גופי' (פ"ח דכלאים ה"א) מייתי נמי לההיא דרבי ינאי ורבי יוחנן דהמחפה בכלאים לוקה משום זורע. ודחי לההיא דריש לקיש דבעי למידחי סייעתא דרבי יוחנן ממתני' עיי"ש. וגם ר"ל לא פליג התם אעיקר מילתא דרבי ינאי דקאמר דהמחפה לוקה משום זורע. ולא אתי לפלוגי אלא למידחי מאי דמייתי רבי יוחנן סייעתא ממתניתין דמכות עיי"ש. וליכא מאן דפליג התם אדרבי ינאי בהך דינא. וא"כ ודאי רבי הושעיא נמי הכי ס"ל. והשתא א"כ ודאי מדלא פריך טפי מזורע דאיכא תרתי. משמע לכאורה דהנך תרי לאוי להירושלמי חדא אזהרה נינהו כדכתיבנא מיהו נראה דאין מזה הכרע כ"כ. דאפשר לומר דגם להירושלמי תרתי אזהרות נינהו. אלא דנקט הקושיא מחורש לחוד דקשיא אפי' לריש לקיש דהוה בעי למימר דמתניתין לא מיירי מחיובא דזורע. ואין הכי נמי דלר"י ורבי יוחנן דס"ל דמתניתין בחיובא דזורע שע"י חרישה נמי מיירי. גם להירושלמי תקשה דליחשוב זורע דאיכא תרתי והו"ל עשרה. אבל ניחא לי' להקשות טפי מחורש דאליבא דכ"ע קשה. ועכ"פ מתבאר דלתלמודא דידן ודאי שתי אזהרות חלוקות נינהו. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל והחינוך שנמשך אחריו צע"ג אצלי כעת. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים היטב ע"פ שיטתו וכמו שנתבאר. ולכן אין להאריך בזה:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תרצח) שלא מנה אלא עיקר מצות עגלה ערופה. אבל לא מנה לא שם. ולא בשאר הדברות. אף אחד משני לאוין אלו כלל. והוא דבר מתמיה לכאורה. ואמנם גם באזהרות הר"ש אבן גבירול ז"ל לא מנה אזהרה זו כלל. וכבר השיג עליו הרשב"ץ ז"ל. (בזה"ר לאוין סי' פ"ה) וכתב עליו ששכח אזהרה זו עיי"ש. אבל מאחר שראינו דגם רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו לא מנאה. ע"כ אין לתלות הדבר בשכחה. ועל כן אומר אני כי אין שכחה לפני כסא כבודם. ושכוונה השמיטוה. דלפי המבואר בסוגיא דפרק בתרא דסוטה שם דגרסינן התם. ת"ר אשר לא יעבד בו ולא יזרע לשעבר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר להבא. רבא אמר להבא דכ"ע לא פליגי דכתיב ולא יזרע. כי פליגי לשעבר וכו' עיי"ש. ומתבאר דלסתמא דתלמודא ס"ל דפלוגתא דרבי יאשיה ור"י בלהבא נמי היא. דלרבי יאשיה אין כאן אזהרה כלל. אלא דהמצוה היא לערוף במקום אשר עדיין לא נעבד ולא נזרע בו מעולם. אלא דרבא אתי לאיפלוגי ולפרש פליגתייהו דר"י ור"י בלשעבר. אבל להבא לכ"ע אית להו דקרא לאזהרה הוא דאתי. אבל סתמא דגמרא לא ס"ל הכי. ואע"ג דלגירסת הילקוט שם דגריס אמר רבא משמע דרבא לפרושי הוא דאתי וליכא מאן דפליג עלי'. מ"מ נראה דהעיקר כגירסא שלפנינו דגרסינן רבא אמר. וסתמא דתלמידא לא ס"ל כוותי' אלא דבלהבא נמי פליגי. וזו היא דעת רש"י ז"ל (סוף פרשת שופטים) ונקט שם כדברי רבי יאשיה לפום סתמא דתלמודא דקרא לא לאזהרה להבא אתי. אלא להטיל תנאי במצוה לשעבר הוא דאתי. ומשום דפשטי' דקרא הכי משמע. להכי נקט רש"י הכי עיקר. ובהכי מתורץ קושית הרמב"ן ז"ל שם על דבריו עיי"ש וכ"כ בתוס' יו"ט שם עיי"ש ובמש"כ בתשו' חכם צבי (סוף סי' ל"ב). וכן מבואר בירושלמי (פרק בתרא דסוטה הלכה ה'). דאע"ג דהתם לא מייתי כלל עיקר ההיא ברייתא דאיפליגו בה רבי יאשיה ורבי יונתן ולא שמיעא להו. מ"מ איפליגו התם אמוראי בהך מילתא. דאמרינן התם. אמרין חבריא קומי רבי יוסי תיפתר לשעבר. אמר לון מה דאית לה לשעבר כ"ש לבא עיי"ש. הרי דלחבריא ס"ל דקרא דאשר לא יעבד בו ולא יזרע לא מתפרש אלא לשעבר. ואין כאן שום אזהרה להבא. ורבי יוסי ס"ל כרבא דיותר מסתברא לפרש קרא להבא מלשעבר. ואם מתפרש קרא לשעבר כ"ש להבא. דמה"ט קאמר רבא דבלהבא לכ"ע לא פליגי ולרבי יאשיה דמפרש קרא לשעבר כ"ש להבא. ולא פליג רבי יונתן עלי' אלא בלשעבר. אבל בלהבא מודה לו. ומ"מ חזינן דלחבריא ס"ל דלא מתפרש קרא אלא דוקא בלשעבר ולא בלהבא. וכדס"ל לסתמא דתלמודא דידן אליבא דרבי יאשיה. וכדפירש"י הך קרא (סו"פ שופטים). והכי נמי משמע מפשטא דמתניתין דתנן ומקומה אסור מלזרוע מלעבוד וכו'. ומדלא קתני אלא אסור. דמשמע איסורא בעלמא ולא קתני דעובר עלה בל"ת ולוקה. משמע דלית בה ל"ת. ומשום דאתיא מתניתין כרבי יאשיה דלא מתפרש קרא אלא בלשעבר וליכא אזהרה על להבא. אלא דמדרבנן אסרוה גם להבא בכל מאי דהקפיד קרא לשעבר. משום דמיחזי כאילו כבר נעבד בו ונזרע קודם שערפו שם. אבל מדאורייתא לא מתסר להבא. והכי ע"כ צריך לפרש מתניתין אליבא דחבריא דבירושלמי שם. ומיהו לרבא ע"כ צריך לפרש דאסור דקתני במתניתין לאו דוקא. אלא עובר בל"ת ומלקא נמי לקי לכ"ע. אבל פשטא דמתניתין ודאי משמע כחבריא. וכסתמא דתלמודין ואליבא דרבי יאשיה:

ומעתה נראה דזו היתה דעת רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו והר"ש אבן גבירול ז"ל. ולכך לא מנו אזכרה זו כלל. משום דס"ל דנקטינן כסתמא דתלמודין לגבי רבא וכרבי יאשיה נגד רבי יונתן. משום דפשטי' דקרא משמע כוותי'. והכי נמי פשטא דמתניתין אזלא כוותי' כדכתיבנא. והכי נמי אית לן למיפסק כחבריא לגבי רבי יוסי משום דהו"ל רבים לגבי יחיד. ומאי דפריך רב הושעיא בסוגיא דפרק בתרא דמכות שם דליחשוב נמי זורע בנחל איתן. אפשר דרב הושעיא כרבא ס"ל דבלהבא דכ"ע לא פליגי. אבל לסתמא דתלמודא ודאי לאו קושיא היא. דאיכא למימר דמתניתין כרבי יאשיה אתיא דס"ל דליכא מלקות בזורע בנחל איתן משום דקרא כפשטי' בלשעבר הוא דכתיב. דאשר לשעבר משמע. ואשר דכתב גבי לא יעבד קאי נמי על ולא יזרע. כאילו כתיב אשר לא יעבד בו ואשר לא יזרע. ואין כאן אזהרה להבא. וכדמשני בירושלמי שם על קושיא דרבי הושעיא. ואנן כרבי יאשיה קיי"ל כדכתיבנא. ובהכי מתפרש על נכון מש"כ רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו וז"ל חלל בהמצא שם עגלה לערוף בהברך עכ"ל. ולשון בהברך אינו מובן לכאורה. אבל נראה לפמש"כ דפסק כרבי יאשיה דקרא לשעבר משמע. ולפ"ז נראה ע"פ מה שתרגם אונקלוס נחל איתן נחל בייר. וביאר בתשובות מהרי"ק (שורש קנ"ח) דאונקלוס תפס לו עיקר דברי רבי יאשיה דס"ל דקרא לשעבר משמע. ונחל בייר היינו שלא נזרע מעולם. וכמו שתרגם והאדמה לא תשם וארעא לא תבור. דהיינו שלא תשאר שממה מבלי זרע. וכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד דקרו שדה שאינו נזרע שדה בור. כההיא דפרק המקבל אם אוביר ולא אעביד וכו'. האי מאן דבעי דתבור ארעא ובפרק חזקת באתרא דמוברי באגי. וכהנה רבות בתלמוד עיי"ש בדבריו. ועי' בערוך (ערך בר השלישי) עיי"ש. וזש"כ רבינו הגאון שם לערוף בהברך. כלומר בנחל בורה ושממה שלא נעבדה ונזרעה מעולם. וכרבי יאשיה דקרא לשעבר משמע. וכן תרגם יונתן תקלא בייר וכתב בהברך. כלומר שלך. משום דעגלה ערופה אינה נוהגת אלא בארץ. זו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. ונמשך אחריו גם הרשב"ג ז"ל. אבל כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל. ונקט עיקר להלכה כרבי יונתן. משום דלרבא כ"ע הכי ס"ל. וגם סוגיא דמכות שם משמע דהכי קיי"ל. ולכך מנה כאן לאו דלא יעבד בו וכמו שביארנו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.