ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רסז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:06, 20 במאי 2019 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png רסז

ותתן אל כלי. כתיב (בפרשת תצא) כי תבא בכרם וגו' ואל כליך לא תתן. וענין אזהרה זו כתב הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רס"?) וז"ל שהזהיר השכיר שלא לקחת מהאוכל שהוא עובד בו יותר מאכילתו. והוא אמרו ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (לאוין קפ"ב) ובחנוך (מצוה תקע"ז) והרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' כ"ט) עיי"ש. ומתבאר מדבריהם שאם לא לקח יותר מכדי אכילתו אפי' לא אכל בשדה ובכרם במקום עבודתו. אלא לקח ונתן לתוך כליו והוליכו לביתו אינו עובר בלאו זה. והדבר קשה לכאורה דלפ"ז למה לי אזהרה זו ותיפוק לי' משום לאו דלא תגזול ולא תגנוב. וכבר הרגיש בזה בחנוך שם. וכתב וז"ל ואם תשאל ולמה הי' צריך לאו על זה והלא בכלל גזל הוא. התשובה לפי שידמה הפועל שלא יהי' לו חטא על זה בלקחו מגידולי הקרקע בעת הקציר והבציר. שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך כמו שהם מקפידים במה שיש להם בתוך הבית וכו'. וכענין שאמרו ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז יש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל דלפום שיטתו לא הי' לו למנות לאו זה. מאחר שכבר ענין זה הוא בכלל לאו דלא תגזול ולא תגנוב. ולא בא הכתוב אלא להרבות אזהרות במקום שהטעות מצוי ואפשר שיטעה הפועל בדעתו לומר דאין זה בכלל גזל וגנבה. אבל באמת כבר הוא מוזהר על זה מאזהרת לא תגזול ולא תגנוב. ואף דקצת משמע לכאורה מדברי החנוך דאין השכיר עובר על זה בשני לאוין משום שלא בא הכתוב אלא לפרש לאוי דלא תגזול ולא תגנוב לומר דגם ענין זה בכלל. מ"מ ע"כ זה ליתא. דא"כ לכ"ע קשה דלא הו"ל למנות לאו זה בפ"ע מאחר שלא בא אלא לפרש לאו דלא תגזול או לא תגנוב שכבר נמנו במנין הלאוין. ועכצ"ל דאחר שבא בדבר לאו מיוחד בפ"ע עובר עליו בשני לאוין. דמשום שהכשלון מצוי הכפיל הכתוב באזהרתו. וכן משמע יותר לשון החנוך שם עייש"ה. וכן נראה מדברי הסמ"ק (סי' רע"ב) שכתב דגזלן הוא עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רבינו בחיי ז"ל (פרשת תצא) שכתב דגם מה שהתירה תורה לפועל לאכול לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר. דאל"כ יאכל באיסור עיי"ש. וא"כ מה שלא התירה תורה. ודאי הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. והכי משמע מסוגיא דפרק ארבע מיתות (נ"ז ע"א) דאמרינן התם דשלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא עיי"ש. הרי דכל ענין שלא התיר הכתוב לפועל בכרם גזל מעליא הוא. וא"כ הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. וכ"כ הסמ"ע (סי' של"ז ס"ק ל"ח) עיי"ש. והשתא א"כ התינח לכל שאר מוני המצות דבכל כיו"ב. כשבא בכתוב לאו מיוחד בפ"ע על אחד מהפרטים. אע"פ שכבר הוא בלא"ה בכלל הלאו הכללי שכבר נמנה. מ"מ הם מונים גם הלאו הפרטי בפ"ע. כל שהם משני שמות כההיא דהכא להכי גם כאן שפיר מנו לאו זה דאל כליך לא תתן בפ"ע. אע"פ שהוא בכלל לאו דלא תגזול. אבל לרבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו הכללי בלבד. לא הו"ל למנות גם כאן לאו זה. אחר שכבר מנה לעיל לאו דלא תגזול. ובודאי דלולא דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל דכתבו דלא נאמרה אזהרה זו אלא על יותר מכדי. אכילתו. לא הוה קשה מידי. משום דבכדי אכילתו ודאי נראה דלא שייך בי' לאו דלא תגזול דכיון שמותר לאכול בע"כ של הבעלים. שוב לא שייכא בי' אזהרת לא תגזול אע"פ שלא אכל בשעתו. דהא רחמנא זכי לי' לפועל בשיעור זה. והילכך אין לנו בזה אלא לאו האמור בו. ואל כליך לא תתן. וגזה"כ הוא דלאכול במקומו שרי וכשנותן בכליו עובר בלאו זה. אבל לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל קשה טובא:

ואמנם עיקר סברת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דכשלא אכל מותר ליתן לתוך כליו ואין זה בכלל לאו דאל כליך לא תתן. צ"ע טובא לענ"ד מנא להו הא. ומלשון הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) משמע לכאורה דמפשטי' דקרא משמע לי' הכי. מדכתיב ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. דמשמע דלאחר שאכל כדי שביעה אסר הכתוב לקחת עוד וליתן אל כליו מה שלא יכול עוד לאכול יותר. אבל אין זה מוכרח כלל. דודאי אפשר לפרש דכולי' קרא בכדי שבעו הוא דמיירי. דלאכול מותר וליתן אל כליו אסור לגמרי אפי' בכדי שבעו. וכן נראה יותר. משום דלא מוקמינן קרא בלאוי יתירי כל היכי דמיתוקים קרא לגופי' בלאו הכי. כדאמרינן בפ"ב דפסחים (כ"ד ע"ב) עיי"ש. ואם נימא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל נצטרך לומר דלא אתי קרא אלא לעבור עלה בשניים כמו שנתבאר. ועוד יש לתמוה לשיטתם מדאמרינן (בפרק הפועלים צ"ב ע"א) איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל. למאי נפק"מ דאמר תנו לאשתי ובני. אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא. אלא אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו. וקבעי למיפשט מדתניא נזיר שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. ומשני שאני התם משום לך לך אמרינן לנזירא סחור לכרמא לא תקרב. והדר בעי למיפשט מדתניא מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו ת"ל ואל כליך לא תתן. וכ"ת הכא נמי בנזיר. אי הכי משום ואל כליך לא תתן משום לך לך אמרינן לנזירא הוא. ודחינן לה אין ה"נ ואיידי דנקט לה בלשון פועל קא נסיב קרא דפועל עיי"ש. ופירש"י דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיי"ש. והרי הדבר פשוט דלא קמיבעיא להו אלא בכדי אכילתו. שהוא רוצה להאכילם כדי אכילתו והוא לא יאכל. וכדפירש"י שם עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (סו"פ י"ב מהלכות שכירות) ובשאר ראשונים. והוא מוכרח. דביותר מכדי אכילתו פשיטא דאין שומעין לו. דמהיכא תיתי שישמעו לו במאי דלדידי' גופי' נמי לא זכי לי' רחמנא. ואנן לא קמיבעיא לן אלא אם נימא דמשלו הוא ומה שהוא שלו יש לו הזכות ליתן למי שירצה. והא תינח בכדי אכילתו. אבל יותר מכדי אכילתו דודאי לאו שלו הוא. והוא גופי' אין לו. היכי תיסק אדעתין לומר דשומעין לו כדאמר תנו לאשתי ובני. וגם ברייתא דפשיט מינה דקתני מנין לפועל שאומר תנו לאשתי וכו'. ע"כ דבהך גוונא הוא דמיירי. דביותר מכדי אכילתו פשיטא. וגם לא הוה מצי למיפשט בעיין דמיירי דוקא בכדי אכילתו כמו שנתבאר. והשתא א"כ ע"כ מוכרח דקרא דאל כליך לא תתן בכדי אכילתו הוא דמיירי. דאל"כ היכי יליף מיני' שאין שומעין לו ליתן לאשתו ובנו בכדי אכילתו. והרי למאי דבעינן למימר דמשל שמים הוא אוכל. והכי קיי"ל במסקנא. וכמו שפסקו כל הראשונים ז"ל. אתיא הך ברייתא כפשוטה בכל פועל. ולא בנזיר דוקא כדבעי מעיקרא למידחי. וא"כ קרא דאל כליך לא תתן דוקא קנסיב. ומשום דס"ל דנותן לאשתו ובניו הוא בכלל אזהרה דאל כליך לא תתן. דכל שהוא אינו אוכל כנותן לכליו דמי. ומבואר ע"כ מזה דעל כדי אכילתו הוא דמזהיר קרא. וזה דלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. והוא תימא גדולה:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (שם בהלכה ג') שכתב וז"ל פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת שנאמר ואל כליך לא תתן וכו' עכ"ל עיי"ש. והם דברים מגומגמים ותמוהים. דלכאורה ממש"כ פועל שהוליך בידו ממה שעשה. משמע דמיירי אפי' בכדי אכילתו. דאפי' כדי אכילתו עובר בלאו דאל כליך לא תתן. אבל מדסיים וכתב או שלקח יתר על אכילתו ונתן לאחרים וכו'. מבואר דבכדי אכילתו אינו בכלל לאו דאל כליך לא תתן. והם דברים סותרים זא"ז. ועכצ"ל דגם ברישא לא מיירי אלא ביתר על אכילתו. ויתר על אכילתו שכתב בסיפא קאי נמי ארישא. אע"פ שאין הלשון מתוקן כ"כ. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל שכתב (בסה"מ שם) דאין אזהרה זו אלא ביותר מכדי אכילתו. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם (שם לקמן בהלכה י"ג) וז"ל פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הרינו נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו וכו' עכ"ל עיי"ש. היינו רק לומר שאין שומעין לו והבעה"ב יכול לעכב בידו. אבל אם עשה הפועל כן שלא מדעת בעה"ב אינו עובר בלאו דאל כליך לא תתן. והוא תמוה ונגד סוגיא דגמרא שם כמו שנתבאר. וגם בהדיא מבואר שם דאם אין שומעין לו עובר נמי עלה בלאו דאל כליך לא תתן. אבל ראיתי בטור (חו"מ סי' של"ז סעי' י"ח) שהביא לשון הרמב"ם בשינוי לשון ממש"כ לפנינו. וז"ל כתב הרמב"ם המבטל וכו' וכן אם הוליך בידו ממה שעושה או שנותן לאחרים עובר בל"ת עכ"ל עיי"ש. וכן הובא לשון זה בשו"ע שם עיי"ש. ואם זו היתה נוסחת הטור בדברי הרמב"ם שלפניו הי' נראה דחזר בו הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול ממש"כ בסה"מ שם. כדאשכחן בכמה דוכתי כיו"ב. וס"ל דאזהרה דאל כליך לא תתן היינו אפי' בכדי אכילתו. ותמיהני על הב"י ושאר אחרונים שלא הרגישו בזה. וגם ראיתי להרב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר) שלפניו הי' הנוסחא בדברי הרמב"ם שם כדאי' לפנינו עיי"ש. ולא הרגיש כלום. וביותר תמיהני על הה"מ שם שכתב על דברי הרמב"ם שם שהוא פשוט בכתוב עיי"ש. וזה תימא דלא זו שאינו פשוט בכתוב אלא הוא מתמיה מאוד וצריכא רבה. אם לא דנימא שהיתה לפניו הנוסחא בדברי הרמב"ם כנוסחת הטור. אבל ראיתי שגם בנוסחת הרמב"ם כת"י ישן נושן (שנדפס מקרוב) הנוסחא בזה כדאיתא לפנינו. וכפי הנראה שהטור בכוונה השמיט מלשון הרמב"ם ארבע תיבות אלו. שלקח יתר על אכילתו. משום שהיו הדברים תמוהים אצלו. ולפ"ז דברי הה"מ ז"ל נפלאים בעיני:

ולכאורה הי' אפשר לומר בכוונת הרמב"ם ז"ל ע"פ מאי דפירש"י שם (בד"ה לדידי' זכי וכו') שכתב וז"ל לדידי' זכי לי' רחמנא בצדקה וכל זמן דלא מטא לידי' לא זכי לי' דליתבה לאשתו ובניו עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דעד כאן לא איבעיא לן אלא כשאמר הפועל תנו לאשתי ובני ואכתי לא מטא לידי'. אבל בתר דמטא לידי' וכבר זכה בחלקו רשאי ליתנו לאשתו ובניו אפי' אם תמצא לומר דמשל שמים הוא אוכל. וכן מתבאר מדברי הנמוק"י שם עיי"ש. וכבר הביא בטור שם סברא זו בשם י"א ודחאה עיי"ש. ובפוד"ר שם הרגיש דזו היא סברת רש"י שם עיי"ש. אבל דעת התוס' שם (בד"ה אי אמרת וכו') כדעת הטור. וכמש"כ בדרישה שם עיי"ש. וכן מתבאר מתלמידי הר"ף ז"ל שהביא בש"מ עיי"ש. ומעתה אפשר לומר דזו היא כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל"ת וכו'. ובודאי דברישא מיירי בכדי אכילתו. אלא דבסיפא בשלקח ונתן לאחר. ע"כ הוכרח הרמב"ם ז"ל למינקט ביתר על אכילתו. משום דבכדי אכילתו כיון דכבר מטא לידי' הרי שפיר יכול ליתן למי שירצה כדעת רש"י ונמוק"י. אבל מיהת ביותר מכדי אכילתו דלית לי' לדידי' גופי' נמי זכות בגווי'. אע"ג דמטא לידי' כיון דשלא כדין מטא לידי' עובר בלאו דאל כליך לא תתן. והטור לשיטתו אזיל דפליג על דעת רש"י בזה. לכך כשהביא דברי הרמב"ם אלו השמיט ארבע תיבות אלו מלשון הרמב"ם. אלא דגם לפ"ז אכתי קשה. דכיון דלדעת הרמב"ם ז"ל (בחבורו הגדול) עיקר לאו דאל כליך לא תתן היינו בכדי אכילתו. א"כ מנ"ל דביתר מבכדי אכילתו נמי אית בי' לאו זה. יותר נראה דאין בו אלא לאו דלא תגזול משום דגזלה בעלמא הוא. דלענין זה הפועל הוא כאדם אחר. ועוד מאי איריא נתן לאחרים אפי' לקח לעצמו נמי. ולכן דברי הרמב"ם אלו צ"ע אצלי:

ועכ"פ מתבאר דדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ והסמ"ג והחנוך והרשב"ץ ז"ל תמוה מאוד. והרמב"ם ז"ל גופי' (בחבורו הגדול) חזר בו וס"ל דאזהרה דאל כליך לא תתן היינו בכדי אכילתו. ומעתה נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. ולהכי שפיר מנה גם לפי שיטתו לאו זה. אע"פ שכבר מנה לאו דלא תגזול. משום דבכדי אכילתו ודאי נראה דלא יתכן לומר שיהא בכלל לאו דלא תגזול אם נתן אל כליו וכמשכ"ל. ואין בו אלא לאו דואל כליך לא תתן בלבד. ואע"ג דאוכל שלא בשעת גמר מלאכה מבואר בסוגיא דפרק ארבע מיתות שהבאתי לעיל דגזל מעליא הוא. וא"כ הו"ל בכלל לא תגזול. התם היינו משום דשלא בשעת גמר מלאכה אין לפועל בו זכות כלל. ולא עדיף מאדם אחר. לא מיבעיא לדעת רוב הראשונים ז"ל. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. דלא אסרה תורה כלל לפועל לאכול בשעה שעוסק בעבודתו בבצירה וקצירה וכיו"ב. אע"פ שלא גמר המלאכה עדיין. ולא מתסר אלא כשעסוק בדבר שאינו גמר מלאכה. כגון עודר בגפנים ומנכש בבצלים או מכסה שרשי האילנות או מקשקש וכיו"ב. ואזהרה דחרמש לא תניף וגו' לא בא אלא להזהיר שאפי' היכא דמותר לאכיל לא יקצור ויאכל בדרך קבע כבעה"ב. אלא יקטוף ביד. כמבואר בראשונים (פרק הפועלים צ"א ע"ב) ובטור חו"מ שם עיי"ש. דלפ"ז פועל שלא בשעת גמר מלאכה אין לו שום צד היתר אכילה בפירות כלל. ולית לי' בהן שום זכות כלל. ושפיר קאמרינן התם דגזל מעליא הוא. ובודאי הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. משא"כ בפירות המותרין לו לאכלם ובכדי אכילתו. אלא דליתנם אל כליו אסר רחמנא. ודאי אית לן למימר דלא שייכא הכא אזהרת לא תגזול. כיון דאית לי' זכיי' בגווייהו לאכלן במקום עבודתו מיהת בע"כ של בעלים ואין כאן תורת גזל אלא הלאו האמור בהן בלבד. אלא אפי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דהבוצר וקוצר ומוסק אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה. דהיינו לאחר שיגמר מלאכתו. וס"ל דעל זה באה האזהרה דחרמש לא תניף וגו' שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיו"ב. וכמש"כ בהלכות שכירות שם. ומחלקותם תלוי' בגירסת מתני' דפרק הפועלים שם עיי"ש. וא"כ אף שלא בשעת גמר מלאכה הרי אית לי' זכות בהנך פירות לאכלן לאחר שיגמור המלאכה. מ"מ כיון דעכ"פ השתא מיהת קודם גמר מלאכתו אכתי לא זכי לי' רחמנא מידי בגווייהו. תורת גזל אית בהו. ולהכי קאמר התם דגזל מעליא הוא. משא"כ בכדי אכילה בשעת היתר אכילה דכבר זכה בהו לאכלן. בודאי אין כאן תורת גזל. ואין לך בהן אלא לאו דאל כליך לא תתן בלבד:

והנה בסוגיא דפרק הפועלים שם דרשינן ואכלת ולא מוצץ. ענבים ולא ענבים ודבר אתר. שבעך ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל. ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל. והיינו למעט שלא בשעת גמר מלאכה שאינו אוכל עיי"ש. ובטוש"ע (חו"מ שם סעי' י"ח) כתב. האוכל בשעה שאין לו לאכול. וכן אם הוליך בידו ממה שעושה או שנתן לאחרים עובר בל"ת. וכתב בסמ"ע (ס"ק ל"ח) וז"ל נראה דר"ל דעובר על לאו דלא תגזול או לא תגנוב. שאוכל ממה שלא התירה תורה. וכן בנותן ממנו לאתרים. ואם הוליך ממנו בידו לביתו נתרבה לו לאו דואל כליך לא תתן. ולא כע"ש שכתב דעובר בלאו הבא מכלל עשה. והרמב"ם כתב (בפי"ב משכירות) המבטל ממלאכתו ואוכל. או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף וגו'. מפי השמועה למדו שכל זמן שעוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיו"ב עכ"ל. ולטעמו אזיל דס"ל דמה"ת אסור לו לאכול בשעת המלאכה מדכתיב וחרמש לא תניף וגו'. אבל הטור לא ס"ל הכי. גם הרמב"ם שהתחיל בהאוכל שלא בשעת גמר מלאכה כו' לא נלמד מלאו דוחרמש לא תניף וגו' ואפי' הכי מסיק שם וכתב ז"ל ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם עכ"ל. ומדכתב שאם אכל וכו' משמע דזהו נתינת טעם דמשום הכי אין לוקין על לאוין אלו. כיון שניתנו להישבון בפרעון. ואם אין בהן לאו דגזל וגנבה לא הי' צריך לטעם זה. דמהיכא תיתי לומר דלוקין כיון דאין באוכל שלא בשעת גמר מלאכה לאו אלא לאו הבא מכלל עשה עכ"ל הסמ"ע. ודבריו ז"ל צריכין ביאור דלכאורה דבריו סתומים ותמוהים טובא. דודאי מדברי השו"ע שפיר הכריח מש"כ דהאוכל בשעה שאין לו לאכול או שנתן לאחרים עובר בל"ת. היינו ל"ת דלא תגזול או לא תגנוב. דהרי מדברי השו"ע שם (לעיל סעי' י"א) מבואר דס"ל כהחולקים על הרמב"ם וסייעתו שסוברים דאסור מה"ת לאכול בשעת קצירה ובצירה מדכתיב וחרמש לא תניף וגו'. אלא ס"ל דאדרבה עיקר היתה אכילה אינו אלא בשעת מלאכה. וקרא דוחרמש לא תניף וגו' מיתוקים במילתא אחריתא וכמשכ"ל. וא"כ מש"כ בשו"ע האוכל בשעה שאיך לו לאכול דאסור. ע"כ היינו בדבר שאינו גמר מלאכה כעודר בגפנים ומנכש בבצלים וכיו"ב. והרי בזה לכ"ע ליכא לאו. דהא לא נפק"ל אלא מדכתיב וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף וגו'. דדרשינן בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל. או מדכתיב ואכלת ענבים וגו' ואל כליך לא תתן. בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל. בשעה שאין אתה נותן לכליו של בעה"ב אין אתה אוכל. וכדמסקינן בסוגיא דהתם (פ"ז ע"ב) עיי"ש. וא"כ אין בזה אלא לאו הבא מכלל עשה. ומדכתב בשו"ע שם שעובר בל"ת. ע"כ היינו לאו דלא תגזול או לא תגנוב. שהרי לית בהו לאו אחר:

אבל מה שחזר הסמ"ע ומכריח כן גם מדברי הרמב"ם. הוא תמוה טובא לכאורה. דהרי לדעת הרמב"ם קרא דוחרמש לא תניף וגו' הוא אזהרה שלא לאכול בשעת מלאכה. וכמש"כ הסמ"ע גופי' לעיל בסמוך. וכמבואר להדיא בדברי הרמב"ם שם. ומש"כ הרמב"ם האוכל שלא בשעת גמר מלאכה. היינו שאוכל בשעה שעוסק במלאכתו. וכפי גירסתו שם במתניתין וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה. וכמש"כ הה"מ ז"ל שם וכמשכ"ל. ונלמד מדכתיב וחרמש לא תניף וגו'. וזהו הלאו שכתב הרמב"ם שעובר עליו ואינו לוקה. והיכי כתב בסמ"ע דלא נלמד מלאו דוחרמש לא תניף. ומשום זה הוכיח דאין כוונתו אלא ללאו דלא תגזול. ומיהו נראה דכוונת הסמ"ע בזה ע"פ מה שתמה בב"י שם על דברי הטור (סעי' י"ח) שהעתיק דברי הרמב"ם אלו סתם. דמשמע ודאי דהכי ס"ל. והרי הטור גופי' (לעיל סעי' ד') השיג בזה על הרמב"ם בעיקר דינו. וכתב דמותר לאכול בשעת מלאכה עיי"ש. ולזה ס"ל להסמ"ע בביאור דעת הטור דס"ל דמש"כ הרמב"ם שהזהירה תורה שלא לאכול בשעת מלאכה. היינו משום דכל אכילה שבשעה שעוסק במלאכתו חשיבא ביטול ממלאכה. משום שאי אפשר שלא ביטל ממלאכתו בשעת אכילתו. והתורה אסרה על הפועל לבטל ממלאכת בעה"ב לצרכי אכילתו. וכ"כ בפרישה שם בביאור דעת הרמב"ם לפי דעת הטור עיי"ש. ועפ"ז הוקשה לו בלשון הרמב"ם שכתב המבטל ממלאכתו ואוכל או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בל"ת וכו'. והרי היינו הך. דהא גם אוכל שלא בשעת גמר מלאכה משום ביטול ממלאכתו הוא דאסור. ולכן ס"ל להטור דשלא בשעת גמר מלאכה שכתב הרמב"ם כאן מילתא אחריתא היא לגמרי. וכוונתו לדבר שאינו גמר מלאכה. כגון עודר בגפנים ומנכש בבצלים וכיו"ב. ולהכי שפיר העתיק הטור דברי הרמב"ם אלו סתם. משום דבמבטל ממלאכתו לצורך אכילתו גם להטור עובר בלאו דחרמש לא תניף וגו'. ולא נחלק על הרמב"ם אלא במש"כ דאסור לאכול בשעת מלאכה. כמבואר בדברי הרמב"ם שם (בהלכה ב'). ובזה ס"ל להטור דבאכילה דבשעת מלאכה לית בה משום ביטול מלאכה. אלא דוקא כשמפסיק ממלאכתו ויושב בטל ואוכל. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם שם האוכל שלא בשעת גמר מלאכה. עכצ"ל דלא נלמד מן הלאו דחרמש לא תניף וגו'. דהרי דבר שאינו גמר מלאכה כעודר בגפנים וכיו"ב. אין לו ענין ללאו דחרמש לא תניף. ואין בו אלא לאו הבא מכלל עשה וכמש"כ. וע"כ כוונתו לומר שעובר בלאו דלא תגזול. ומש"כ שנאמר וחרמש לא תניף. לא קאי אלא ארישא. דהיינו מבטל ממלאכתו ואוכל. זהו ביאור דברי הסמ"ע אלו. וגם בפרישה שם העלה כן בכוונת הטור. אלא דשם לא כתב אלא דהטור לעצמו הוא דנקט לשון הרמב"ם לכוונה זו. אבל ודאי דברי הרמב"ם גופי' גם להטור הם כפשוטן עיי"ש היטב. אבל בסמ"ע נראה שחזר בו. וס"ל דדברי הרמב"ם גופי' מתפרשים כן. ולכן הוכיח מדבריו דהאוכל כשעוסק בדב' שאינו גמר מלאכה עובר בלאו דלא תגזול:

אלא דמ"מ אכתי תמוה במאי דמוכיח הסמ"ע ממש"כ הרמב"ם ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל וכו'. ואי אין בזה לאו דגזל וגנבה לא הי' צריך לטעם זה וכו'. ודברי תימא הם דהרי מש"כ הרמב"ם שני לאוין אלו. ע"כ כוונתו להנך שני הלאוין שהזכיר שם לעיל מיני' בפירוש. והיינו לאו דוחרמש לא תניף ולאו דואל כליך לא תתן. וכיון דאוכל שלא בשעת גמר מלאכה לא נלמד מלאו דוחרמש לא תניף במש"כ הסמ"ע. וא"כ לא הזכיר שם הרמב"ם באוכל שלא בשעת גמר מלאכה כלל לא העשה ולא הלאו שבו. אלא הזכיר עיקר איסורו ביחד עם אותן שעוברין עליהן בשני הלאוין האלו וכתב דהרי זה עובר בל"ת. א"כ איזה משמעות ראי' מוכיח הסמ"ע ממש"כ הרמב"ם אח"כ טעם למאי דאין לוקין על שני הלאוין דוחרמש לא תניף ואל כליך לא תתן משום דחייב בתשלומין. לענין אוכל שלא בשעת גמר מלאכה שאינו בכלל הנך לאוין כלל. וגם אם הי' בכלל לאו דוחרמש לא תניף אין שום מקום לראי' זו כלל. דהרי שפיר הוה צריך הרמב"ם לטעם זה כדי שלא ילקה עכ"פ משום לאו זה דוחרמש לא תניף אע"ג דלאו דלא תגזול לית בי'. וגם לא ידענא למה הוצרך הסמ"ע לראי' זו כלל לפי דרכו. דהא בלא"ה הוה מצי להוכיח בפשיטות מדכייל הרמב"ם לאוכל שלא בשעת גמר מלאכה בהדי הנך. וכתב על כולם שעובר בל"ת. מבואר מזה דגם בדידי' איכא ל"ת. וע"כ היינו לאו דלא תגזול. דהא לאו אחר לא שייך בי'. ועכצ"ל דלא הוכיח מזה משום דאיכא למידחי דרק משום אינך כתב כן. ולא קאי על אוכל שלא בשעת גמר מלאכה. וא"כ אין מקום לראייתו כלל. וביותר יש לתמוה על מש"כ הסמ"ע בסוף דבריו. ודוחק לומר דמשום אינך כתב כן עיי"ש. וא"כ בפשיטות הו"ל להוכיח כן כדכתיבנא. וגם אין זה דוחק כלל והוא מוכרח. דהרי לא כתב הרמב"ם טעם זה אלא למאי דאין לוקין על שני לאוין אלו. וא"כ מבואר בהדיא דרק משום אינך הוא דכתב כן. דהא אוכל שלא בשעת גמר מלאכה אינו בכלל לאוין אלו. ולפ"ז אדרבה יש להוכיח איפכא. דמדלא איצטריך הרמב"ם ליתן טעם למאי דאין לוקין אלא בשני לאוין אלו. משמע דאוכל שלא בשעת גמר מלאכה בלא"ה אינו לוקה משום שאין בו לאו כלל. גם מה שנראה מדברי הסמ"ע בריש דבריו שם דס"ל דבנותן לאחרים ליכא לאו דואל כליך לא תתן. ולא כתב הרמב"ם לאו זה אלא על הוליך ממנו בידו לביתו. הוא תמוה מאוד דזהו נגד סוגיא דגמרא שם כמשכ"ל. והוא ז"ל גופי' בפרישה שם כתב איפכא דגם זה הוא בכלל לאו דואל כליך לא תתן עיי"ש. ולכן כל דברי הסמ"ע אלו נפלאים בעיני ואכמ"ל בזה יותר:

ועכ"פ מתבאר דלהסמ"ע שם. וכ"כ בפרישה שם. לא מיבעיא באוכל שלא בשעת גמר מלאכה ובדבר שאינו גמר מלאכה אלא אפי' הוליך בידו ממה שעושה או נתן לאחרים. הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול או לא תגנוב. מלבד מה שעובר ג"כ בלאו דואל כליך לא תתן. ולדעת הלבוש ע"ש בכולן ליכא אלא הלאו האמור בהן בפירוש בלבד. ולא לאו דלא תגזול. ובסמ"ע השיג עליו. אבל לפי מה שביארנו יש להכריע בדבר דלא כל הדברים שוין בזה. דבאוכל בדבר שאינו גמר מלאכה. או כשאוכל קודם גמר מלאכה לדעת הרמב"ם ז"ל הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. וכדאמרינן בסוגיא דסנהדרין שם דשלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא. אבל הוליך בידו ממה שעושה בכדי אכילתו. או נתן חלקו לאחרים. אין בו אלא לאו דואל כליך לא תתן בלבד. אבל משום לאו דלא תגזול אין כאן כמו שנתבאר. ובעיקר הוכחת הסמ"ע מדברי הרמב"ם וטור ושו"ע. בלא"ה אין מזה שום הכרח להשיג הלבוש. משום דע"כ אין כוונת הרמב"ם והטור ושו"ע שם ללאו דלא תגזול. דא"כ אמאי לא כתבו כן אלא גבי אוכל בדבר שאינו גמר מלאכה. ולא כתבו ג"כ בכל שאר האוכלים שלא כדין שעוברים בלא תגזול כגון עושה בתאנים ואוכל בענבים דנפק"ל לאיסורא מדכתיב ואכלת ענבים וגו' ואל כליך לא תתן. ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל ואי אתה אוכל ממה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב. ואין בו אלא לאו הבמכ"ע. כמבואר שם (צ"א ע"ב) עיי"ש ובריטב"א שהביא בש"מ שם ובתוס' יו"ט שם. והרמב"ם ובטוש"ע שם כתבו מדכתיב בכרם ואכלת ענבים לא תאנים עיי"ש. וזה ע"פ הספרי. ואמאי לא כתבו גם שם שעובר בלא תגזול. וכן במאי דדרשינן ואכלת ולא מוצץ. ענבים ולא ענבים ודבר אחר. שבעך ולא אכילה גסה. דכל הני הביאו הרמב"ם וטוש"ע שם לאיסורא בעלמא. ואמאי לא כתבו גם שם דעובר בל"ת דלא תגזול. אם איתא כדעת הסמ"ע דבכל אכילה שלא כדינו עובר נמי בלא תגזול. ועכצ"ל דלא נחתי הרמב"ם וטור לאשמעינן בכמה איסורין הוא עובר. ואפי' אם תמצא לומר דאית בהו נמי לאו דלא תגזול. מ"מ לא נחתו לאשמעינן אלא מן הנך לאוין האמורים בענין. וא"כ ממילא מבואר דע"כ אין כוונת הרמב"ם וטוש"ע שם ללאו דלא תגזול. ואין מדבריהם שום הכרע דלא כהלבוש:

איברא דמסוגיא דסנהדרין שם לכאורה יש להביא ראי' מוכרחת דלא כהלבוש דהרי אפי' לפמש"כ לחלק בזה. מ"מ הרי עכ"פ מבואר שם דמיהת האוכל שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא. וא"כ עובר באזהרת לאו דלא תגזול. ואילו הלבוש כתב וז"ל פועל האוכל בשעה שאין לו לאכול עובר בלאו הבא מכלל עשה דואכלת וגו' שענשו עונש עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה כוונתו בזה לאוכל שלא בשעת גמר מלאכה. וס"ל דאין בזה שום לאו כלל. ולהכי שינה בזה לשון השו"ע דשם כתוב שעובר בל"ת. והוא כתב דאינו עובר אלא בלאו הבא מכלל עשה. וזהו נגד סוגיא דסנהדרין שם דמבואר דעכ"פ אוכל שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא. וא"כ הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. מיהו אפשר לומר דגם להלבוש אוכל שלא בשעת גמר מלאכה הוא בכלל לאו דלא תגזול. ומש"כ הלבוש פועל האוכל בשעה שאין לו לאכול אין כוונתו לאוכל שלא בשעת גמר מלאכה. אלא כוונתו למש"כ שם לקמן (בסעי' י"א) וז"ל כבר אמרנו דפירוש ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל וכו'. דהיינו דוקא בשעת עשיית מלאכתו של בעה"ב הוא אוכל אבל אינו אוכל בשעה שאינו עושה מלאכתו של בעה"ב. לפיכך לא ישב הפועל ויאמר עד עתה מנעתי את עצמי מלאכול ועל כן אשב עתה ואוכל. אלא דוקא בשעת עשייה יאכל וכו' עכ"ל עיי"ש. וזו היא כוונת הלבוש במש"כ כאן דאוכל בשעה שאין לו לאכול אינו עובר אלא בלאו הבמכ"ע. משום דלאו דלא תגזול לא שייך כאן לפי מה שביארנו דלא שייכא אזהרת לא תגזול אלא במידי דאין לו שום זכיי' בגווי' ולאו דידי' הוא כלל. משא"כ כאן דכבר זכה בו מעיקרא בשעת מלאכתו לאכלו וגם עכשיו הרי בידו לעשות מלאכתו ולאכלו עם עסקו במלאכתו. ס"ל להלבוש דלא שייכא בזה אזהרת לא תגזול. ואין בזה אלא הלאו הבא מכלל עשה האמור בו. ומשמע לי' להלבוש דבהכי מיירי גם בשו"ע כאן. ולהכי כתב דאין בו אלא לאו הבמכ"ע. ודלא כסמ"ע שפירשה באוכל שלא בשעת גמר מלאכה. דמפשטא דלישנא לא משמע הכי. ולא ס"ל להלבוש כמש"כ בפרישה ובסמ"ע לדעת הטור דבמבטל ממלאכתו ואוכל יש בו לאו דחרמש לא תניף. וכן העלה הב"ח שם עיי"ש. ובלא"ה כבר כתב בפרישה גופי' שם דשאר ראשונים לא ס"ל הכי עיי"ש. וא"כ עכ"פ אין שום סתירה מסוגיא דסנהדרין שם לדעת הלבוש:

אמנם לכאורה נראה דע"כ מוכרח מסוגיא דסנהדרין שם דבכל ענין פועל האוכל שלא כדינו חשיב גזל מעליא. דאל"כ קשה דהרי התם קיימינן על מאי דתניא על הגזל גנב וגזל וכן כיוצא בהן עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וכו'. ועלה קאמרינן כיוצא בו בגזל מאי היא. אמר ר"א בר יעקב לא נצרכא אלא לפועל בכרם. ופרכינן פועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה התירא הוא. אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא. ומסיק אלא א"ר פפא לא נצרכא וכו' עיי"ש והשתא אם איתא דמשכחת לה בפועל בכרם גוונא דאין דינו לאכול ואינו גזל מעליא. קשה אמאי דחינן אוקימתא דראב"י לגמרי משום הך קושיא. והא אכתי שפיר איכא לאוקמי כאוקימתא דר"א בר יעקב בפועל בכרם ובשעת גמר מלאכה ובענין האסור. ואעפ"כ אין בו משום גזל גמור. כגון להוליך בידו לביתו בכדי שיעור אכילה או ליתן חלקו לאחרים. דאע"ג דאית בי' לאו דאל כליך לא תתן מ"מ לאו גזל מעליא הוא ואינו בכלל אזהרת לא תגזול. ושפיר קרי לי' בברייתא כיוצא בו בגזל. דודאי לא גזל ממש הוא כמו שנתבאר. וגם מיתוקמא שפיר בהנך גווני דאפי' לאו דואל כליך לא תתן ליכא בהו. אלא לאו הבא מכלל עשה. וכגוונא דמיירי בי' הלבוש שם דמשום גזל ליכא ומשום איסור פועל בכרם איכא. ואעפ"כ שפיר קתני בסיפא דהך ברייתא דישראל בעכו"ם מותר. כדאמרינן בפרק הפועלים (פ"ז ע"ב) בכרם רעך ולא בכרם עכו"ם. ופירש"י בכרם רעך אל כליך לא תתן. אבל בכרם עכו"ם תתן. ופרכינן עלה הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל בכרם אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילה מותרת פועל מיבעיא ומשני מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש עיי"ש. הרי דעכ"פ לכ"ע פועל בכרם ישראל בעכו"ם מותר. ועכצ"ל דלא מוקי לה בהכי משום דפועל בכרם בכל ענין שאוכל ולוקח שלא כדינו בכלל אזהרת לא תגזול הוא. והו"ל גזל מעליא מלבד האיסור האמור בו. וזהו דלא כדעת הלבוש. ומיהו בדעת הלבוש יש מקום לצדד ולומר דודאי בעיקר הדבר גם הלבוש ס"ל כדעת הסמ"ע דבכל ענין שהפועל אוכל או נוטל שלא כדינו הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. אלא דס"ל דהתם לא נחתי הרמב"ם והטור ושו"ע ללאו דלא תגזול. ולא מיירי התם אלא מהלאוין והעשין הכתובים בההוא עניינא דפועלים בלבד וכמשכ"ל. אלא דמ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל ודאי קשה טובא לכאורה מסוגיא דסנהדרין שם. דכיון דמוכרח מהתם דבכל ענין שהפועל בכרם אוכל או נוטל שלא כדינו מלבד האיסור האמור בו הו"ל נמי בכלל אזהרת לא תגזול. א"כ לא הו"ל למנות לאו זה דואל כליך לא תתן לפי שיטתו:

אבל נראה דהדבר תלוי בחלופי הגרסאות שבסוגיא דב"מ שם. דודאי לפי הגירסא שלפנינו. שהיא ג"כ גירסת רש"י שם וקצת משאר ראשונים ז"ל. שפיר יש להכריח מסוגיא דסנהדרין דבכל ענין שאוכל הפועל שלא כדינו הו"ל בכלל אזהרת לא תגזול. דלפי גירסא זו כיון דלא מוקמינן מיעוטא דרעך אלא לענין דבעכו"ם מותר הפועל לאכול אפי' בענין שבכרם ישראל אסרה תורה. מבואר מזה דלענין עיקר דינו של פועל לאכול ממה שעושה בכרם אין חילוק בין כרם ישראל לכרמו של עכו"ם. וכן פירש"י בסוגיא דסנהדרין שם וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים ה"ט). אלא דבכרמו של עכו"ם הקיל הכתוב על הפועל יותר. שיהא מותר לאכול אפי' בענין שבכרם ישראל אסור. והיינו למ"ד גזל עכו"ם אסור. אבל למ"ד גזל עכו"ם מותר מה"ת לא איצטריך קרא להכי. דנפק"ל בק"ו מגזילו. וקרא דרעך מוקי לי' למעוטי הקדש. והיינו דוקא ישראל בדעכו"ם. אבל עכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בישראל ודאי לא עדיף מישראל בישראל. וכל היכא דפועל ישראל בכרם ישראל אסור. פשיטא דעכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל דכ"ש דאסור. דמיעוטא דרעך לא כתיב אלא בפועל ישראל בכרם דעכו"ם. וכן ק"ו דפועל מגזילו למ"ד גזל עכו"ם מותר לא שייך אלא בישראל בדעכו"ם. אבל עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל דגזלו אסור. גם בפועל ליכא למישרי כל היכא דישראל בישראל אסור. דמהיכא תיתי להתיר. ומ"מ משום גזל ליכא כל היכא שיש לו צד היתר לאכול ממלאכתו אלא שהוא אוכל בענין האסור. וכגון שמוליך חלקו לביתו. דישראל בישראל מוזהר עלה בלאו דאל כליך לא תתן. וכן כל כיו"ב וכמו שנתבאר. ולפ"ז שפיר מיתוקמא ברייתא דסוגיא דפרק ארבע מיתות שם דקתני בגזל כיוצא בו. בפועל בכרם שנתן מחלקו בכליו וכיו"ב דליתא בכלל גזל. ומ"מ עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור וישראל בעכו"ם מותר. וכאוקימתא דר"א בר יעקב. ומדלא מוקמינן בהכי. ודחינן אוקימתא דר"א ב"י לגמרי משום פירכא דפריך גזל מעליא הוא. ע"כ מוכרח מזה דבכל ענין אכילת הפועל שלא כדינו תורת גזל עלה. ולא שייך למיתני בה כיוצא בו בגזל. משום דגזל מעליא הוא:

אבל לפי גירסת הריטב"א ז"ל שהביא בש"מ שם דגרים שם הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר מאי איכא למימר וכו'. ופירש שם דמאי דאמרינן בכרם רעך ולא בכרם עכו"ם. היינו לחומרא דדוקא בכרם רעך הוא דהתיר הכתוב אכילת הפועל בכרם אבל לא בכרם עכו"ם. ובמאי דאמרינן הניחא למ"ד וכו' כתב שם לפרש וז"ל הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור. פי' איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשבי' רחמנא כגזל. כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא. אלא למ"ד גזלו מותר מאי איכא למימר. מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש. ומ"ד גזל עכו"ם אסור. תרתי שמעת מיני' רעך ולא של עכו"ם ושל הקדש דלאו רעך הוא עכ"ל עיי"ש. ולדעתי יש ראי' לגירסא זו מהספרי (תצא פיסקא רס"ו) דתניא התם רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה עיי"ש. הרי דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו ומשמע ודאי דתרוייהו לחומרא. של עכו"ם כשל הקדש דאין הפועל אוכל כלל ותרתי ש"מ. וגם ודאי לא יתכן כלל לומר דחד אימעיט לקולא יותר מבישראל. ואידך להחמיר יותר מבישראל. מאחר דתרווייהו מחד מיעוטא ממעטינן להו. וכן היא גירסת היראים (סי' קס"ד) והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ע"ב) עייש"ה. ובדק"ס כתב שכן גירסת ש"ס כת"י וכן הוא בילקוט כת"י עיי"ש. ולפי גירסא זו בכרם עכו"ם אין דין אכילת הפועל נוהג כלל. ולמ"ד גזל עכו"ם אסור הו"ל פועל כאחר בכרמו של עכו"ם ואסור כגזל בעלמא. וגם למ"ד גזל עכו"ם מותר תורת גזל עליו. ואין היתר אלא ישראל בעכו"ם כגזל בעלמא אבל עכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל דלכ"ע גזל אסור ונהרג עליו. הכא נמי על אכילה דפועל בכרם נהרג. ולפ"ז ודאי לא הוה מצי לאוקמי ברייתא דכיוצא בו דגזל כאוקימתא דר"א בר יעקב בפועל בכרם. דהא גזל מעליא הוא. ואפי' ישראל בדעכו"ם לא שרי אלא מתורת גזל להך תנא דס"ל גזל עכו"ם מותר. ואין זה כיוצא בו דגזל אלא גזל ממש הוא דכבר קתני לי' תנא בברייתא דהתם בהדיא. והא דקאמר אימת אי בשעת גמר מלאכה היתירא הוא. אי שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא. אע"ג דלהריטב"א ז"ל בעכו"ם אין שום חילוק כלל בזה. שאין דין אכילת הפועל נוהג בהן כל עיקר לכ"ע. צריך לפרש דהכי קאמר. אימת אי בשעת גמר מלאכה. כלומר בענין דישראל בדישראל אוכל והילכך בעית למימר דאפי' גבי עכו"ם נמי שייך למיתני בי' כיוצא בו דגזל. משום דאינו בכלל גזל סתם דקתני רישא. היתירא הוא. ופירש"י דא"כ מה איריא דקתני ישראל בעכו"ם מותר. דמשמע הא ישראל בישראל אסור. והרי בזה אפי' ישראל בישראל נמי אוכל:

מיהו נראה דלהריטב"א ז"ל וסייעתו ע"כ לא יתכן לפרש כן. דהא לשיטתם אין בזה מקום קושיא כלל. דאיכא למימר דלרבותא אשמעינן ישראל בעכו"ם. דלא מיבעיא ישראל בדישראל דמותר כדכתיב בקרא בהדיא. אלא אפי' ישראל בדעכו"ם דסד"א דמיעטי' קרא מדכתיב כרם רעך למעוטי דעכו"ם. קמ"ל דאפי' הכי מותר משום דגזל עכו"ם מותר. וא"כ ע"כ לא אתי הך קרא למעוטי אלא דהקדש. וכדאמרינן בסוגיא דמציעא שם למ"ד גזל עכו"ם מותר. והרי הך ברייתא ס"ל דגזל עכו"ם מותר כמבואר בברייתא שם. אבל נראה דלהריטב"א וסייעתו ז"ל אפשר לפרש ע"פ המבואר בדברי הרמ"ה ז"ל שם דהיתה גירסתו בברייתא שם בהדיא ישראל בישראל אסור ישראל בעכו"ם מותר עיי"ש. ומפרש שם מאי דפרכינן אימת אי בשעת גמר מלאכה וכו'. וז"ל ודייקינן עלה אי בשעת גמר מלאכה שעת הבציר שהוא גמר מלאכתן. היתירא הוא. דכתיב ואכלת ענבים וגו' ואמאי תני ישראל בישראל אסור וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז שפיר פריך גם לפום שיטת הריטב"א וסייעתו כמבואר. אבל לא יתכן לומר דלהריטב"א וסייעתו ס"ל כדפירש"י עוד שם דפריך דבשעת גמר מלאכה כיון דלישראל בישראל מותר. עכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל נמי אית לן למימר דמותר. משום דליכא מידי דלישראל בישראל שרי ולעכו"ם אסור. והיכי קתני בברייתא דעכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור עיי"ש. דהרי כיון דלהריטב"א ז"ל למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת אפי' ישראל בדעכו"ם אין דין אכילת פועל נוהג בו כלל. כ"ש דעכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל דאסור לגמרי ואין דין זה נוהג בהן כלל. וממילא נמי למ"ד גזל עכו"ם מותר נהי דישראל בדעכו"ם ודאי מותר מידי דהוי אגזל בעלמא דמותר לדידי'. מ"מ עכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל דלכ"ע גזל אסור מה"ת ודאי אין דין אכילת הפועל נוהג בהן כלל. וע"כ לא יתכן לפרש סוגיא דהתם להריטב"א וסייעתו אלא ע"פ גירסת הרמ"ה ז"ל ופירושו כדכתיבנא. וכן מוכרח מדברי הרמ"ה ז"ל שם דס"ל דעכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אין דין פועל בכרם נוהג בהם כלל. מדאיצטריך לפרש דלא פריך אלא מדקתני דישראל בישראל אסור כמשכ"ל. ומבואר מזה דעכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל דקתני דאסור. ליכא למיפרך מידי. משום דודאי דינא הכי דאין דין פועל בכרם נוהג בהן כלל אפי' לאכול בשעת גמר מלאכה:

ועכ"פ מבואר דלהריטב"א וסייעתו אין דין פועל בכרם נוהג אצל עכו"ם כלל לכ"ע. והשתא א"כ אפי' אם תמצא לומר דגבי ישראל שנוהג בו דין פועל בכרם לאכול בענין שהתירה תורה. אפי' בענין שאסרה לו תורה לאכול. כל היכא דהזכות בידו לאכול אלא שהוא אוכל בצד האסור. וכגון שרשאי לאכול במקומו בכרם והוא נותנו אל כליו ומוליך לביתו. ועובר על לאו דואל כליך לא תתן. וכל כיו"ב אין בו אלא האיסור האמור בו בלבד. אבל אין בו משום גזל כלל מטעם שנתבאר. מ"מ בעכו"ם שאין דין פועל בכרם לאכילה נוהג אצלם כלל. ודאי תורת גזל ממש עליו אפי' בענין דישראל בדישראל אוכל. והא דקאמר אי בשעת גמר מלאכה היתירא הוא. עדיפא מינה פריך. דבהדיא קתני בברייתא דישראל בישראל אסור. ואי אפשר לאוקמה בשעת גמר מלאכה. דהרי בזה עיקר דינו להיותו אוכל כמפורש בקרא. אבל ודאי דגם בכה"ג אצל עכו"ם גזל ממש הוא. כיון דאין דין פועל בכרם נוהג אצלם כלל. ובכלל סתם גזל הוא. והילכך שפיר פריך אי שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא. דאע"ג דהשתא תו לא תקשה מדקתני דישראל בישראל אסור. דודאי בענין זה גם ישראל בישראל אסור. מ"מ קשה הרי גזל גמור הוא ולא שייך למיתני בי' כיוצא בו. אפי' בענין דגבי ישראל אינו בכלל גזל. דעיקר הך ברייתא בבני נח הוא דמיירי. לפרושי שבע מצות דידהו. ובדידהו בכל ענין פיעל בכרם גזל גמור הוא וכבר תני גזל. ומאי וכן כיוצא בו דקתני. ומעתה א"כ אפשר לומר דגם רבינו הגאון ז"ל ס"ל כגירסת הריטב"א וסייעתו ז"ל ולהכי שפיר ס"ל דבלאו דואל כליך לא תתן אין בו אלא איסור זה בלבד ואינו בכלל אזהרת לא תגזול. ושפיר הוא בא במנין בפ"ע אפי' ע"פ שיטתו:

איברא דלכאורה ע"כ מוכרח לומר דס"ל לרבינו כגירסא שלפנינו ודלא כגירסת הריטב"א וסייעתו ז"ל ופירושם בסוגיא דמציעא שם. ע"פ מאי דלכאורה יש לתמוה לפי גירסתם. דלפ"ז עכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל לכ"ע אין דין פועל בכרם נוהג בהם וכמו שביארנו לעיל. ואמאי והא קיי"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והכא כיון דישראל בדישראל שרי רחמנא. גם עכו"ם בדעכו"ם ועכו"ם בדישראל אית לן למימר דשרי. וכמש"כ רש"י ז"ל בסוגיא דסנהדרין שם. מיהו נראה דאפשר לומר בזה עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין ר"א. ובריש פי"ב מהלכות שכירות) דאיכא מצות עשה על הבעלים שיניח את הפועלים לאכול ממה שהן עושין בו בשדה ובכרם עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג (עשין צ"א) ובחנוך מצוה (תקע"ו) וגם הראב"ד והרמב"ן ז"ל קיימי בשיטה זו. שלא נחלקו על הרמב"ם בזה. ומעתה לפ"ז נראה דלא שייכא כאן סברת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. משום דכל דבישראל איכא מצוה בדבר לא אמרינן הכי. מידי דהוי אשבת ותלמוד תורה דאסורין לבני נח מהאי טעמא דלישראל איכא מצוה בשביתת שבת ובתלמוד תורה. וכמש"כ התוס' (בפרק ארבע מיתות נ"ט ע"א) בד"ה ליכא מידעם עיי"ש. ואע"ג דלא דמי ממש להתם. דהתם בההיא מילתא גופא דלב"נ אסור איכא לישראל מצוה לעשותה. דישראל נצטוה על השביתה בשבת וב"נ אסור בה. וכן בתלמוד תורה דישראל נצטוה ללמוד וב"נ נאסרו ללמוד. משא"כ כאן דלגבי פועל גופי' ליכא מצוה לאכול. והבעלים הם שנצטוו להניחם לאכול כשירצו. ונמצא דלפועל ישראל אינו אלא רשות לאכול. ואעפ"כ לפועל עכו"ם אסור לאכול. מ"מ נראה שאין מקום לחלק בזה. דהכא נמי כיון דמה שהפועל אוכל היינו משום שמצוה על הבעלים שיניחיהו לאכול שפיר הו"ל דבר דאית בי' מצוה לעשותו ולא שייכא בי' סברא דמי איכא מידי וכו'. דהרי עיקר מאי דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור פירש"י בסוגיא דסנהדרין (שם נ"ט ע"א) בד"ה לזה ולזה וכו'. דהיינו משום שכשיצאו ישראל מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם עיי"ש. וא"כ הא תינח לענין להפקיע מהם איסור שנוהג בב"נ ולהתירו לישראל כדי להקל עליהם. והיינו כשהדבר הוא רשות גמור אצל ישראל ואין בו צד חמור אצלם. משא"כ כשיש בדבר מצוה וחובה לישראל לעשותו. ונמצא דכשנתבטל האיסור אצלם לא כדי להקל עליהם הוא אלא משום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בחומר המצוה שבו. לא שייכא כלל סברת מי איכא מידי וכו'. והכא נמי כיון דהפועל מותר לאכול רק ע"י שמצוה וחובה על הבעלים שיניחוהו לאכול. לא שייך כאן לומר ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. דאין זה קולא לגבי ישראל. משום דמאי דאין האיסור נוהג בישראל היינו רק משום מצוה שעל הבעלים ומהאי טעמא בלקט שכחה ופאה ושאר מתנות עניים דעניי ישראל מותרים בהם. ואפי' בע"כ של בעלים. ולעכו"ם אסורין ולא אמרינן ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. בין עכו"ם בדעכו"ם ובין עכו"ם בדישראל. וע"כ היינו ג"כ משום דאיכא התם מצוה על הבעלים. ולא להקל עליהם יצאו לענין זה מכלל בני נח אלא להחמיר עליהם. וא"כ אין מזה קושיא להריטב"א וסייעתו ז"ל:

אלא דהתינח להרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דאיכא בזה מצות עשה על הבעלים כמו במתנות עניים. אבל רבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג והנמשכים אחריו לא מנו עשה זו כלל. וע"כ היינו משום דס"ל דליכא בזה שום מצות עשה על הבעלים. אלא רשות גמור הוא לפועלים לאכול ואין הבעלים יכולים לעכב בידם. וכן מתבאר מדברי הטור (חו"מ ריש סי' של"ז) ומשאר ראשונים. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ע"ב) השיג כבר בזה על הרמב"ם ז"ל. וכתב וז"ל ודבר קשה הוא. שאין הכתוב מדבר אלא בפועל שהוא מותר ואין בזה משום גזל. וכן נראה ממה שאמרו (בפרק הפועלים) רעך ולא עכו"ם הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר מאי איכא למימר. וכיוצא בזה אינו נכנס במנין המצות. שהרי באותן שלש מצות שמנו חובה (בפ"ק דסוטה) לה יטמא וקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו הוצרכו בגמרא לומר שלא באו להתיר דבר איסור. והוצרכו לומר שהם מיותרים לחובה. ומנין לנו בהיתר אכילת פועל יתור לחובה וכו' עכ"ל עיי"ש. וע"כ צ"ל דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג. וא"כ עכצ"ל שהיתה לפניהם הגירסא שלפנינו בגמרא שם. ודלא כגירסת הריטב"א וסייעתו. דהרי לגירסתם ע"כ מוכרח לומר דיש בזה מצות עשה לבעלים וכמו שנתבאר. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דסנהדרין שם:

מיהו נראה דאין זה מוכרח. והנה דברי הרשב"ץ בזה"ר שם צ"ע אצלי טובא. דמה שהכריח ממה שאמרו הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור וכו'. דבריו סתומים. ואין אני רואה שום משמעות לזה כלל. דלפי הגירסא שלפנינו פשיטא דאין ההוא דהתם ענין לכאן כלל. דהרי לפי גירסתנו לא דרשינן מיעוטא דרעך אלא לענין דבעכו"ם אין הפועל מוזהר על לאו דואל כליך לא תתן. ועל זה שפיר קאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר. השתא גזלה מותרת פועל מיבעיא וכו'. אבל מעיקר דינא דאכילת הפועל לא מיירי התם כלל. ומאי ענין זה לכאן. ועכצ"ל דגירסת הרשב"ץ ז"ל היא כגירסת הריטב"א וסייעתו ז"ל. וכמו שנראה בלא"ה מלשונו. ועפ"ז אפשר קצת לומר דס"ל להרשב"ץ דכיון דקאמר דלמ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת איצטריך קרא לומר דבכרמו של עכו"ם אין הפועל אוכל כלל. אע"ג דגזל ישראל חמיר טובא טפי ומ"מ פועל אוכל. ועכצ"ל דהיינו טעמא משום דישראל בני מחילה נינהו. והתורה ירדה לסוף דעתם דרובן לא יקפידו על הפועל שאוכל ממה שעושה בו מלאכתו. והילכך שריא רחמנא. משא"כ בעכו"ם דלאו בני מחילה נינהו וקפדי אפי' על פחות משו"פ. ולזה אשמעינן קרא דאסור משום גזל. ולפ"ז מוכיח הרשב"ץ מזה דליכא מצוה על בעה"ב משום דקרא לגופי' איצטריך להתיר לפועל לאכול בע"כ של בעה"ב ואין בו משום גזל. דהא גבי עכו"ם באמת אסור לאכול משום איסור גזל למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת. אבל באמת גם לגירסא זו לא ידענא שום סרך ראי'. דודאי לא משום מחילה אתינן עלה. דא"כ לא איצטריך קרא למעוטי עכו"ם. דפשיטא גם בלא קרא דלאו בני מחילה נינהו. דהרי הא דקיי"ל דב"נ מוזהרין על פחות משו"פ משום דלאו בני מחילה נינהו. מסברא אמרינן הכי בלא שום ילפותא מקרא. וכמבואר בפרק ארבע מיתות (נ"ט ע"א) עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם (לעיל נ"ז ע"א) כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא עיי"ש. וגם לא נזכר בשום דוכתא ענין מחילה גבי פועל כלל. אבל הטעם בעכו"ם דאסור למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת ע"כ אינו אלא כמש"כ הריטב"א ז"ל. משום דלגבי עכו"ם אחשבה רחמנא גזל משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו עיי"ש. וא"כ אדרבה איפכא משמע מהתם דבבעלים איכא מצוה. וגם בלא"ה מאחר שנתבאר דע"כ לא משום מחילה אתינן עלה. ע"כ מוכרח לפום גירסת הריטב"א וסייעתו דאיכא בזה מצות עשה על הבעלים וכמשכ"ל דאל"כ קשה מי איכא מידי וכו':

וגם מה שהכריח הרשב"ץ ז"ל מסוגיא דרפ"ק דסוטה דבכל כיו"ב בעינן ייתורא בקרא לעשותו חובה. וכאן דליכא ייתורא בקרא אין לנו אלא היתר ולא חובה ומצוה. גם מזה לענ"ד אין הכרע כלל. דשפיר יש לומר דהכא נמי איכא ייתורא בקרא להכי. והרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שכתב (בפיה"מ ריש פרק הפועלים) וז"ל ממה שאמר לא תחסום שור בדישו ולא אמר לא תדוש בשור חסום. רצונו לומר שלא תהא חסימה בשום פנים. לא לשור ולא לאדם עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למאי דאמרינן התם בגמרא (פ"ט ע"א) כתיב לא תחסום שור בדישו. מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת א"כ ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה. שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם וכו' עיי"ש. הרי דלאו דלא תחסום כולל נמי אזהרה לחסימת האדם הפועל. וגם מילקי הוה לקי עלה כחוסם שור. אי לאו דגלי קרא דפטור. כדדרשינן התם לעיל מיני' מדכתיב כנפשך כנפשו של פועל מה נפשו אם חסמתו פטור אף נפשו של פועל אם חסמתו פטור עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמ"ה ז"ל שהביא בטור (ריש סי' של"ז) שכתב וז"ל ודוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסורא איכא אם חסמו בע"כ וכו'. ואם חסים לי' שלא מדעתו שלומי משלם מילקא לא לקי עכ"ל עיי"ש. ובמש"כ ג"כ בלבוש ע"ש שם עייש"ה והשתא א"כ אייתר לי' עיקר היתר אכילת הפועל. כיון דבלא"ה כבר נפק"ל מקרא דלא תחסום שכולל גם אדם. וע"כ קרא לעשה הוא דאיצטריך. הן אמת דלפי הגירסא שלפנינו שם דגרסינן מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת וכו' שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם וכו' עיי"ש. ודאי אין כאן שום יתור בקרא. דהרי איצטריך קרא דכתיב באדם למחובר. דהא שור גופי' לא נפקא לן דאוכל במחובר אלא מהיקישא דנחסם לחוסם. ואי לאו קרא לא הוה ידעינן בשור גופי' דאוכל במחובר והיכי נילף מיני' לאדם. אלא דכיון דאליבא דהרמב"ם ז"ל קיימינן. ואיהו גופי' לפי המבואר בפיה"מ שם גירסא אחרת היתה לו בגמרא שם. דהא בהדיא כתב שם דעיקר ההיא דרשא אינו אלא מדכתיב לא תחסום שור בדישו. ולא כתיב לא תדוש בשור חסום. ומבואר מזה דלא מייתורא דשור הוא דנפק"ל. אלא מדכתיב לא תחסום והדר שור בדישו. ולא כתיב לא תדוש בשור חסום. משמע דלא תחסום אחד שור ואחד אדם דכולם במשמע. וכן מבואר בספרי (תצא פיסקא רפ"ז) דאמרו שם לא תחסום שור בדישו אין לי אלא שור. מנין לעשות חיה ועוף כיו"ב ת"ל לא תחסום מ"מ. א"כ למה נאמר שור. שור אי אתה חוסם אבל אתה חוסם אדם. בדישו. אין לי אלא בדישו מנין לרבות שאר עבודות. ת"ל לא תחסום מ"מ. א"כ למה נאמר בדישו מה דיש וכו' עיי"ש. וזו היא ממש כדרשת הרמב"ם. אלא שהרמב"ם ביאר דהיינו מדלא כתיב לא תדוש בשור חסום. ועי' בפירש"י (פרשת תצא) ובמה שהאריך הרא"ם ז"ל שם בביאור דרשא דספרי עיי"ש. ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם (בפיה"מ שם). ומ"מ מבואר דגירסא אחרת היתה לפני הרמב"ם בסוגיא דבב"מ שם. או דס"ל להרמב"ם דהעיקר כדרשת הספרי. ודרשא דתלמודין אסמכתא בעלמא היא. ומעתה לפ"ז מדרשא דקרא דלא תחסום שפיר שמעינן בין שור וכל בהמה וחי' ובין אדם. ובין תלוש ובין מחובר. דמדכתיב לא תחסום תחילה משמע דמזהיר קרא בכל ענין וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. ומה שאמרו בספרי דשור אתי למעוטי אדם. היינו כמש"כ הרא"ם שם לפטרו ממלקות כשעבר וחסמו. אבל ודאי גם אדם בכלל אזהרה זו מדכתיב לא תחסום מ"מ. ולפ"ז ודאי אייתר לי' קרא דכתיב בהיתר אכילת פועל בכרם וע"כ לא איצטריך אלא למיקם עלה בעשה. והו"ל ממש דומיא דהנך תלתא דריש פ"ק דסוטה שהביא הרשב"ץ ז"ל. ואין מקום להשגת הרשב"ץ על הרמב"ם בזה:

אלא שתמיהני על הרמב"ם ז"ל בזה דדבריו נראין כסותרין זא"ז למש"כ (בפ"ט מהלכות מלכים ה"ט) וז"ל בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם וכו'. אפי' פועל שאכל בכרם שלא בשעת גמר מלאכה. על הכל הוא חייב וכו' עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו דדוקא שלא בשעת גמר מלאכה אבל בשעת גמר מלאכה אפי' עכו"ם נמי הוא מותר לאכול. והיינו ע"כ משום טעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כדפירש"י. וא"כ עכצ"ל דליכא בזה שום מצות עשה באכילת הפועל וכמו שנתבאר וזה סותר למש"כ הרמב"ם (בריש פי"ב מהלכות שכירות) דאיכא בזה מצות עשה על הבעלים. עוד תמיהא לי לדברי הרמב"ם וסייעתו מדאמרינן התם ואכלת ולא מוצץ ענבים ולא ענבים ודבר אחר שבעך ולא אכילה גסה עיי"ש. ולדעת הרמב"ם דאיכא בזה מצות עשה על הבעלים. קשה מנ"ל למידרש כל איסורים אלו. דילמא לא אתי קרא אלא לומר דבכל הנך ליכא חובת עשה על הבעלים להניחו לפועל לעשות כן. אבל הפועל אינו מוזהר על כך. ולא עביד שום איסורא אי עביד הכי. ומיהו מגופא דברייתא ליכא קושיא. משום דאפשר דאין הכי נמי קאמר דבכולהו הנך ליכא מצוה על הבעלים להניחם לפועלים למיעבד הכי. ואע"ג דמברייתא דהתם (לקמן פ"ט ע"א) מבואר דבכל הני דמיעט קרא איכא איסורא לפועל לאכול עיי"ש. מ"מ אכתי אפשר לדחוק ולומר דודאי מדאורייתא ליכא איסורא לפועל. ולא מיעט קרא אלא דבהנך ליכא מצות עשה לבעה"ב. רק מדרבנן הוא שאמרו שאסור לפועל לאכול בכל הנך גווני דמיעט קרא. אבל הרמב"ם ז"ל גופי' כתב שם (בהלכות שכירות ה"י) בהדיא דאיכא בזה איסורא דאורייתא לפועלים עיי"ש. וא"כ דבריו סתרי אהדדי. ולכאורה הי' נראה לומר דמש"כ הרמב"ם דאיכא בזה איסורא דאורייתא לפועל. אין זה משום דהו"ל לאו הבא מכלל עשה דואכלת ולא מוצץ. ענבים ולא ענבים ודבר אחר וכיו"ב. אלא משום דכיון דמוצץ וענבים ודבר אחר ואינך אחריני דמיעט התם מקראי. אינם בכלל קרא דואכלת שוב ממילא אית לן למימר דהדרי לאיסורא קמא דלא תגזול ולא תגנוב. וכההיא דאמרינן (בפ"ב דבכורות) דהגוזז והעובד בפסהמ"ק סופג את הארבעים מדמיעט קרא דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. אע"ג דליכא בזה אלא לאו הבמכ"ע. משום דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא דכתיב בקדשים לא תעבוד ולא תגוז. ומזה כתבו ג"כ בתוס' (בפ"ה דע"ז ס"ז ע"ב) ושאר ראשונים ז"ל דלוקין על טעם כעיקר אע"ג דלא אשכחן בי' אלא עשה משום דאמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא עיי"ש בדבריהם. ואפי' לפמש"כ התוס' בחולין (פרק גיד הנשה צ"ט ע"א) לחלק בזה עיי"ש. מ"מ ההיא דהכא ודאי דמי לההוא דרשא דתזבח ולא גיזה. ואפי' לפמש"כ בתוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) לחלק בזה דדוקא בגיזה ועבודה שלא הותרו מעולם בפסולי המוקדשין. והילכך הואיל ואשכחן מיעוטא בקרא לאיסורא מוקמינן להו באיסורא קמא. משא"כ באוכל נפש ביו"ט דבהדיא שרי רחמנא וה"ה לנדרים ונדבות דמתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך. והילכך אע"ג דגלי קרא דאסירי מדכתיב לכם ולא לגבוה. אין לנו אלא לאו הבמכ"ע מהך קרא דלכם. ולא אמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא ללאו דמלאכת יו"ט ללקות עיי"ש. ולפ"ז לכאורה הכא נמי לההיא דמי. דכיון דאכילת פועל בהדיא שרי רחמנא ואית לן למימר דהכל בכלל היתר זה. אלא דהדר גלי קרא למעוטי הנך. הילכך לית לן למימר דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא. מ"מ נראה דזה ליתא. ולא דמי כלל. דמלבד דאכילה גסה כיון דלא שמה אכילה. ודאי דמיא ממש לגוזז ועובד שלא הותרו מעולם בהדיא בפסהמ"ק. והכא נמי אכילה הוא דכתיבא בקרא. ועי' מש"כ התוס' בסוגיא דב"מ שם (פ"ז ע"ב) בד"ה שבעך עייש"ה. בלא"ה נראה דאין לסברת התוס' ענין לכאן כלל. דהתם שפיר אפשר דכיון שכבר הוציא הכתוב מלאכת אוכל נפש מכלל לאו דמלאכת יו"ט הו"ל למימר דלענין מלאכת אוכל נפש יו"ט כחול שוויי' רחמנא. והילכך נדרים ונדבות דמיעט קרא לאיסורא אין לנו בהן אלא האיסור האמור בהן בלבד בלאו הבא מכלל עשה. משא"כ כאן דאיסור גזל וגניבה מעולם לא התיר הכתוב באכילת פועל כלל דהרי אחר שהתיר לו הכתוב לאכול ברשות קאכיל. דבין אם משל שמים הוא אוכל או משלו הוא אוכל אין כאן שום דררא דגזל כלל. דעכ"פ לא של בעה"ב הוא אוכל כלל. וא"כ ודאי אית לן למימר דהנך דאימעיטו מקרא קיימי בכלל אזהרת לאו דלא תגזול. כמו גוזז ועובד בפסהמ"ק דאמרינן דהדרי לאיסורא קמא. דהכא נמי לא היו מעולם בכלל היתר גזלה. וכיון דמיעטינהו קרא ואינו אוכל לא משלו ולא משל שמים. הרי אוכל משל בעה"ב דהו"ל בכלל גזל ועובר בלא תגזול. וא"כ שפיר אפשר לכאורה לומר דמהאי טעמא הוא דכתב הרמב"ם ז"ל שם דאיכא בזה לפועלים איסורא דאורייתא ולא משום דאיכא בהו לאו הבמכ"ע דודאי לדעת הרמב"ם ליכא למשמע מהנך מיעוטי לאו הבמכ"ע:

ואמנם אין זה נכון דנראה דאפי' אם נימא דשייכא הכא אזהרת לאו דלא תגזול ולא תגנוב לדעת הרמב"ם ז"ל. ודלא כמשכ"ל לדעת רבינו הגאון ז"ל. מ"מ לא שייך לומר כאן אהדרי' לאיסורא קמא אלא אם נימא דליכא שום מצוה לגבי בעלים באכילת הפועל אלא דשרי לי' רחמנא לפועל לאכול. ואין צריך ליטול רשות מבעה"ב. דהשתא דמי שפיר לההוא דתזבח ולא גיזה. דכיון דעכ"פ שמעינן ממיעוטא דקרא איסורא דאורייתא. שוב אית לן למימר דלא לאיסורא בעלמא הוא דמיעטי' קרא. אלא אהדרי' לאיסורא קמא לעבור עלה בלאו. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דקרא הו"ל מצות עשה לבעלים. וא"כ מדיוקי דהנך קראי אפי' איסורא בעלמא ליכא למשמע מינייהו. אלא רשות גמור וכמשכ"ל. היכי שייך בזה לומר דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא מאחר דאין כאן שום משמעות איסור כלל. דאיכא למימר דלא אתי קרא אלא לומר דליכא בהכי מצות עשה על הבעלים. והרשות בידם למחות בפועל שלא יאכל בענין זה. אבל איסורא לפועל לא שמענו כלל. ועוד דבלא"ה ע"כ גם לדעת הרמב"ם ז"ל לא שייך בזה איסור גזל. לפי מה שביאר הכ"מ דברי הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מלכים) כמו שיתבאר לפנינו. וא"כ אכתי דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה וצ"ע כעת ואכמ"ל בזה:

ומעתה עפ"ז אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל בזה כדעת הרמב"ם וסייעתו דאיכא מצות עשה על הבעלים באכילת הפועל ואם לא הניחוהו לאכול מלבד שעוברים בלאו דלא תחסום שכולל ג"כ אזהרה לחסימת אדם. כמשכ"ל להרמב"ם. עוברים ג"כ בעשה. ובזה ניחא מאי דקשה לכאורה לרבינו הגאון ז"ל שהוא מונה לאוין הבאין מכלל עשין במנין הלאוין. אמאי לא מנה ג"כ הנך דכתיבי גבי פועל בכרם. ואכלת ולא מוצץ. ענבים ולא ענבים וד"א ואינך. אבל לפ"ז דכיון דקראי במצות עשה כתיבי ע"כ ליכא למשמע מהנך מיעוטי לאו הבא מכלל עשה. ומאי דמשמע לקמן (פ"ט ע"א) דאיכא איסור לפועל בענבים וד"א עיי"ש. עכצ"ל דלית בה אלא איסורא דרבנן וכמשכ"ל להרמב"ם. ומה שלא מנה במנין העשין עשה זו דבעלים באכילת פועל. היינו משום דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל מצוה כיו"ב שיש בה ל"ת ועשה. אחר שמנה הלאו שוב אינו מונה העשה. ולזה כיון שמנה לקמן (לאוין רע"ב) לאו דלא תחסום. וכתבו סתם שכולל גם אדם כמו בהמה חי' ועוף. ולזה לא מנה שוב העשה. והשתא לפ"ז שפיר איכא למימר דרבינו הגאון ז"ל הוה גריס בסוגיא דב"מ שם כגירסת הריטב"א וסייעתו ז"ל. ולא קשה מידי מסברא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. משום דבמקום מצוה לא שייכא הך סברא כמו שנתבאר. והשתא א"כ שפיר אפשר לומר לדעת רבינו הגאון דלית כאן משום איסור גזל כלל. ומסוגיא דסנהדרין שם אין הכרע לפי גירסת הריטב"א ז"ל בסוגיא דמציעא שם וכמו שביארנו:

ועוד נראה דבלא"ה ליכא שום הכרע מסוגיא דסנהדרין שם לנדון דידן כלל. משום דחילוק גדול יש בין אזהרת גזל דישראל לאזהרת גזל דכתיבא בבני נח. דאזהרת גזל דבישראל דכתיבא בהדיא לא תגזול. שפיר איכא למימר דאין בכלל אזהרה זו אלא כל מאי דהוי כעין ויגזול את החנית מיד המצרי. דהיינו כל מאי דלית לי' לגזלן שום זכות בגווי'. אבל כל מאי דאית לי' זכות בגווי' לאכלו באיזה ענין שיהי'. אע"פ שנטלו בענין שאינו רשאי ליטלו. כגון פועל שמותר לאכול חלקו בכרם. אלא שהוזהר שלא ליתנו אל כליו לאכלו בביתו מדכתיב ואל כליך לא תתן. וכן כל כיו"ב. לא שייכא בו אזהרת לא תגזול כלל. ואין לך בו אלא האזהרה האמורה בו בלבד. אבל אזהרת גזל האמורה בבני נח דנפק"ל מדכתיב מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל. ופירש"י שם (לעיל נ"ו ע"ב) מדאיצטריך למישרי לי' ולהפקיר לו עצי הגן. ש"מ דכל שאינו מופקר לו נאסר לו עיי"ש. וכיון דכל מאי דלא הוי אצלו הפקר כעצי הגן לאדם הראשון הוזהרו עלי' בני נח משום גזל. א"כ כל מאי דאכל או נוטל שלא כדינו הו"ל בכלל אזהרת גזל דידי'. אע"פ שיש לו בו צד היתר. משום דמ"מ לא הו"ל דומיא דעצי הגן דהותרו לו בהיתר גמור בלא שום צד איסור כלל. וכן למאן דנפק"ל התם אזהרת גזל דב"נ מדכתיב כירק עשב נתתי לכם את כל. ואמר ר"ל כירק עשב ולא כירק גינה. ופירש"י שם כירק עשב. עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע עיי"ש. הרי דכל שאינו הפקר גמור כעשב האפר. בכלל איסור גזל הוא אצל בני נח. והילכך לדידהו ודאי כל מה שאוכל שלא כדינו אע"פ שהרשות בידו לאכלו כדינו. בכלל אזהרת גזל הוא לדידהו. וא"כ פועל שנותן חלקו אל כליו גזל מעליא הוא לדידהו. אע"ג דלגבי ישראל אין זה בכלל אזהרת לא תגזול. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים ה"ט) שכתב וז"ל בן נח חייב על הגזל וכו'. ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיו"ב. אפי' פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב. והרי הוא בכלל גזלן. משא"כ בישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב בכ"מ שם וז"ל ומש"כ רבינו משא"כ בישראל. נראה לי שאין חיובם משום גזלן אלא כובש שכר שכיר אית בי' לאו דלא תעשוק שכר שכיר. ופועל שלא בשעת מלאכה מוחרמש לא תניף נפקא. וכמבואר בדברי רבינו (פי"ב מהלכות שכירות) עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דכובש שכר שכיר ליכא בי' אלא לאו דלא תעשוק בלבד ולא לאו דלא תגזול. אע"ג דבר"פ איזהו נשך מבואר איפכא. מ"מ נכונים דברי הכ"מ שכתב כן אליבא דהרמב"ם. משום דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב (בפ"א מהלכות גזלה ה"ג) דעושק לחוד וגזל לחוד עיי"ש. וכבר נתבארו דבריו שם במ"מ ובלח"מ. ובתשו' חכם צבי (סי' כ"ו) ובביאור הגר"א ז"ל (בחו"מ סי' שנ"ט סק"י) ובשאר אחרונים. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין נ' נ"א) ואכמ"ל בזה:

ומ"מ מבואר בהדיא מדברי הרמב"ם אלו דלא דמי אזהרת גזל דישראל לאזהרת גזל דב"נ. דבדידהו כל ענין ממון שלא כדין הו"ל בכלל אזהרת גזל. משא"כ באזהרת לא תגזל דבישראל דאפי' פועל שאכל שלא בשעת מלאכה. דהיינו שמבטל ממלאכתו ואוכל שהוא בכלל אזהרה דוחרמש לא תניף לדעת הרמב"ם (ריש פי"ב מהלכות שכירות ה"ג) אינו בכלל גזל. ואין בו אלא משום לאו האמור בו בלבד. וממילא נמי דהנותן חלקו לתוך כליו ומוליכו לביתו. אין בו אלא משום לאו דואל כליך לא תתן האמור בו בלבד. ואין זה בכלל אזהרת לא תגזול. ודברי הרמב"ם והכ"מ אלו אשתמיטתי' להסמ"ע שהבאתי לעיל. שהחליט בפשיטות איפכא. ודחה דברי הלבוש שהם כדברי הרמב"ם והכ"מ כאן. ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא. דלא דמי אזהרת לא תגזול דבדידן לאזהרת גזל דידהו. והתם בסוגיא דסנהדרין דפריך גזל מעליא הוא. היינו משום עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל דמיירי התם. אבל לדידן לית בה אלא משום לאו דוחרמש לא תניף בלבד. וכן בנותן לתוך כליו אין בו דררא דגזל כלל אלא משום לאו דואל כליך לא תתן בלבד. וא"כ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאוין אלו אע"פ שכבר מנה לאו דלא תגזול גם לפום שיטתו:

ועוד הי' אפשר לדון בזה עפמש"כ הרמ"ה ז"ל בסוגיא דפרק ארבע מיתות (נ"ט ע"א) דלסתמא דתלמודא התם ס"ל דגזל פחות משוה פרוטה מותר מה"ת. ופליגא דר"פ דס"ל שם לעיל (נ"ז ע"א) דאסור מדאורייתא עיי"ש בדבריו. ולפ"ז ודאי קיי"ל כסתמא דתלמודא ודלא כר"פ. וכן נראה דעת רבינו האי גאון ז"ל במשפטי שבועות (שער ראשון דף ג' ע"א) עיי"ש. וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רנ"ז) עייש"ה. ולפ"ז אפשר לומר עפמש"כ הראב"ד ז"ל הובא בש"מ (בב"מ קי"א ע"ב) ובריטב"א שם דלאו דלא תלין פעולת שכיר איתי' אפי' בפחות משו"פ. והיינו דאשמעינן ר"א התם דקאמר אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד של ענבים עובר בבל תלין עיי"ש. הרי דאע"ג דהו"ל אזהרה בדבר שבממון. מ"מ ס"ל דאפי' פחות משו"פ בכלל. אע"ג דבגזל גם להסוברין דאסור פחות משו"פ מ"מ כתבו דלאו לית בי'. וא"כ נראה דגם הכא לא מיבעיא לאו דוחרמש לא תניף דלא כתיב בי' לשון נתינה. אלא אפי' לאו דואל כליך לא תתן איתי' אפי' בפחות משו"פ. דאע"ג דבפ"ב דפסחים (ל"ב ע"ב) אמרינן דאין לשון נתינה בפתות מפרוטה. מ"מ כבר כתב מהר"ם חלאוה ז"ל שם דיש חילוק בין נתינה שהיא מענין מתנה ובין נתינה שאינה אלא מלשון שימה. כמו מתן דמים ומתן בהונות ומתן מים חיים אל כלי וכיו"ב הרבה עיי"ש בדבריו. וגם בתוס' שם ובגיטין (כ' ע"א) העלו דבכל דוכתי לשון נתינה משמע אפי' פחות משו"פ. ודוקא בתרומה דנתינה קיימא אתשלומין. והו"ל כהשבת גזלה שאינה בפחות משו"פ. הוא דאמרו דאין נתינה בפחות משו"פ עיי"ש. וכ"כ בש"מ (פ"ק דכריתות ו' ע"ב) משם הראשונים ז"ל עיי"ש. וא"כ כאן שאינו מענין תשלומין ולא מענין מתנה. אלא מענין שימה אל כליו. ודאי אפי' כל שהוא בכלל אזהרה זו. ולפ"ז שפיר יש מקום ללאוין אלו אפי' בענין דליתא ללאו דלא תגזול. דהא פחות משו"פ מותר משום גזל ומשום לאוין אלו קא עבר נמי בכל שהוא. וא"כ בפשיטות ניחא דברי רבינו הגאון ז"ל:

אלא דלא נראה כן מסוגיא דפרק הפועלים שם. דאמרינן הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור וכו' אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילו מותרת פועל מיבעיא וכו'. הרי דפשיטא לן דאי אפשר להחמיר בפועל. יותר מבגזל דעלמא. וגם לפום גירסת הריטב"א וסייעתו ז"ל מוכרח כן כמבואר. ואין זה ענין ללאו דלא תלין לדעת הראב"ד ז"ל. דבעושק אפשר שהחמירה תורה יותר מבגזל. כמבואר בסוגיא דפרק המקבל שם עיי"ש. וגם לא יתכן לומר כן לפי מש"כ הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל (בגיטין שם) לחלק בין לשון נתינה האמור בדבר שבממון דבכל מקום אינו אלא בשו"פ. ובין לשון נתינה דכתיב בשאר מצות שבתורה דמשמע אפי' בכל דהוא עיי"ש. וא"כ כאן בהנך לאוין דהו"ל דבר שבממון אין נתינה אלא בשוה פרוטה. ואפי' לפי דברי התוס' (בגיטין ובפסחים) שהבאתי נראה דכי היכי דנתינה דתרומה אינה בפחות משו"פ משום דקיימא אתשלומין. דהו"ל כהשבת גזלה דאינה בפחות מפרוטה. הכי נמי בנתינה דפועל לכליו כיון דקיימא אלקיחה דממון חבירו שלא כדין. הו"ל כגזלה שאינה בפחות משו"פ לשיטה זו. ולכן לא יתכן דרך זה. והעיקר כמו שנתבאר לעיל. ועי' בפנים יפות (פרשת תצא) בקרא דכנפשך שבעך שהעלה ג"כ לפי דרכו דלאו דואל כליך לא תתן איתי' אע"ג דליכא משום לא תגזול עיי"ש בדבריו. אבל דבריו תמוהים ואינם נכונים כלל ואין להאריך בזה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.