ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רלד

ובל ינחלו זולתי חוקותם. כתיב (בפרשת קרח) ויאמר השם אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם וגו'. וכן בלוים כתיב שם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה וגו' ובפרשת שופטים כתיב לא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל וגו' ונחלה לא יהי' לו בקרב אחיו וגו'. והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו בזה שני לאוין. משום שדרשו בספרי חלק בביזה ונחלה בארץ. והוא בספרי (פרשת קרח פיסקא קי"ט) דאמרינן התם בארצם לא תנחל בשעת חילוק הארץ. וחלק לא יהי' לך בתוכם בביזה וכו' עיי"ש. וכן הוא בספרי (פרשת שופטים פיסקא קס"ג) חלק זו ביזה. ונחלה זו נחלת הארץ וכו' עיי"ש. ולזה מנה לאו דביזה ולאו דנחלת הארץ בשני לאוין בפ"ע. כמבואר בסה"מ (לאוין קס"ט ק"ע) עיי"ש. ושם הרגיש הרמב"ם ז"ל במאי דקשה לכאורה אמאי לא נמנה לאו האמור בכהנים בפ"ע והאמור בלוים בפ"ע. ולזה כתב לתרץ וז"ל דע כשבאה האזהרה על כל שבט הלוי הנה כבר נכנסו הכהנים בכלל. ואמנם נכפלה בכהנים לחזוק וכל מה שדומה לזה מן הכללים והפרטים וכו'. ואילו מנינו אמרו לאהרן בארצם לא תנחל תוספת על שאמר לא יהי' לכהנים הנה מתחייב ג"כ לפי זה ההיקש בעצמו שנמנה הגרושה והחללה והזונה על כהן גדול בשלשה לאוין חוץ מהשלשה לאוין שבאו בכל כהן בין גדול בין הדיוט וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם דברי הרמב"ם ז"ל בזה אינם מובנים ואינם מספיקים. שהרי כבר מצינו כיוצא בו בכמה מצות שהוא גופי' מונה הכלל והפרט כל אחד מצוה בפ"ע בין בעשין בין בלאוין כל שהם משני שמות. ובודאי כהן ולוי שני שמות הם וגם דיניהם חלוקים לגמרי. אע"פ שנקראו לפעמים ג"כ לוים ע"פ מקורם. כמו שמנה עשה דאהבת ישראל ואהבת הגר בשתים אע"ג דגר נמי בכלל ישראל. אלא שנאמרה בו עשה פרטית בפ"ע. וכן מנה לאו דאונאת ממון ולאו דאונאת דברים בכל ישראל בפ"ע ובגר בפ"ע. אע"ג דגר נמי בכלל אזהרות דכל ישראל הוא וגם דינו שוה לישראל בכל החקים והמשפטים שבתורה. אלא שנאמרו בו שני לאוין אלו בפרט בפ"ע. וכן מנה לאו דקללת כל ישראל בפ"ע ולאו דקללת דיין ולאו דקללת מלך בפ"ע. אע"ג דמלך ודיין כבר בכלל אזהרת קללה דכל ישראל נמי הם. וכן הרבה כיו"ב שמנה הלאו הכללי בפ"ע והפרטי בפ"ע. ומ"ש אלו מאלו. אמנם לשיטת רבינו הגאון ז"ל הדבר נכון. שכן בכל כיו"ב לשיטתו אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. כמו שכבר ביארנו בהרבה מקומות כיו"ב. והכא נמי כיון דכתיב לאו כללי בכל שבט לוי. אע"פ שנאמרו ג"כ לאוין בזה בכהנים בפ"ע ובלוים בפ"ע. מ"מ לשיטתו אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. שכולל כל השבט כולו כהנים ולוים כאחד:

אלא דאכתי צ"ע מה שלא מנה ביזה ונחלת הארץ בשתים. כמו שמנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אע"ג דבעלמא בשני פרטים שנאמרו בלאו אחד. לשיטתם אין נמנין אלא בלאו אחד. כאן נמנה כל פרט בפ"ע. מטעם שביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם עיי"ש. וכ"ש לשיטת רבינו הגאון ז"ל דגם בעלמא בכל כיו"ב נמנה כל פרט ופרט בפ"ע שיש למנותן שתים. דהרי בזה לא מצינו לאו כללי שיכלול ביזה ונחלה כאחד. מיהו נראה דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שהוא מונה גם לאוין הבאים מכלל עשין במנין הלאוין כמשכ"ל. וא"כ כאן דבסיפא דקרא דבארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם. מסיים קרא וכתב אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. דמשמע אני חלקך ונחלתך אני ולא שום דבר אחר. לא ביזה ולא נחלת חלוקת הארץ. ולאו הבא מכלל עשה הוא. וא"כ הו"ל לאו שכולל ביזה ונחלה כאחד. אלא דבזה יש לפקפק דכיון דפרט הכתוב וכתב חלקך ונחלתך. ולשיטת רבינו הגאון ז"ל דכל פרט ופרט שבלאו אחד הו"ל כלאו מיוחד בפ"ע. הכא נמי הו"ל כאילו כתיב אני חלקך ואני נחלתך. וא"כ גם בלאו הבא מכ"ע הו"ל כאילו כתיב בכל פרט לאו בפ"ע. אני חלקך ולא ביזה אחרת. ואני נחלתך ולא נחלה אחרת. אלא שיש להביא לאו כללי הבא מכ"ע מדסיים בסיפא דקרא דלא יהי' לכהנים הלוים חלק ונחלה עם ישראל אשי השם ונחלתו יאכלון. דמשמע אשי השם ונחלתו יאכלון ולא דבר אחר לא ביזה ולא נחלת הארץ. שהרי ארישא דקרא קאי שנזכרו חלק ונחלה. וא"כ לאו זה כולל ביזה ונחלה כאחד. דכאן לא נזכרו בקרא לא ביזה ולא נחלה. וכיון דאיכא לאו הכולל ביזה ונחלה כאחד מנאן מצוה אחת. וזהו שכתב ובל ינחלו זולתי חוקותם. וזהו ממש כלשון הכתוב אשי ה' ונחלתו יאכלון. שמיעט ביזה ונחלה כאחד:

איברא דגם זה אינו נכון. דכיון דעכ"פ כתיב נחלתו בפ"ע דממעט נחלת הארץ. אית לן למימר דאשי ה' ביזה לחוד הוא דמיעט. וא"כ הדר הו"ל שני הפרטים מפורשים בקרא כל אחד בפ"ע. ואין כאן לאו הכולל שניהם יחד. ולכן יותר נראה דטעמו של רבינו הגאון ז"ל בזה היינו משום דס"ל דשני לאוין הללו מענין אחד הם. שמזהירם הכתוב שלא יטלו שום חלק בחלוקת העם ואין להם אלא מתנותיהם שזכתה להם תורה בהם. ואזיל לטעמו דכל כיו"ב אין נמנין לדעתו אלא בלאו אחד. אע"פ שחילקם הכתוב בשני לאוין. כמו שביארנו בכמה דוכתי כיו"ב. וזהו שכתב כאן זולתי חוקותם. ולפ"ז נראה דלרבינו הגאון ז"ל לא ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהלכות שמיטה ויובל הי"א) שכתב וז"ל יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי' ברית לאברהם ליצחק וייעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם. אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל עכ"ל עיי"ש. דלפ"ז נמצא דאין שני לאוין אלו מענין אחד. כיון דאין בכלל זה כל החלקות שחלקו העם ביניהם. מיהו בלא"ה מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב בל ינחלו זולתי חוקותם. מתבאר דלא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם שם. אלא דמ"מ גם לפי דעת הרמב"ם ז"ל שם אפשר לומר דשני לאוין אלו מענין אחד הם. לומר דעכ"פ בארץ שנכרתה עלי' הברית לא יהיה להם חלק בכל חלוקות העם זולת המתנות שזיכה להם הכתוב. ועכ"פ מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב אין למנות שני לאוין אלו אלא במצוה אחת. ולשיטתו אזיל ובאו דבריו מדוקדקים:

ואמנם באזהרותיו שע"פ עשה"ד לא מנה רבינו הגאון ז"ל אף אחד משני לאוין אלו כלל. ולפי הנראה נמשך שם בזה אחר הבה"ג ז"ל. שגם הוא לא מנה שני לאוין אלו כלל. וכבר ראיתי להר"ב נתיב מצותיך (דף קס"א ריש ע"ב) שתמה בזה על הבה"ג מה ראה על ככה עיי"ש. אבל לכאורה היה נראה לומר דטעמו עפמש"כ הרשב"ם ז"ל והתוס' (בב"ב פרק יש נוחלין קכ"ב ע"א) והסמ"ג (לאוין ע"ז) דלימות המשיח יטלו הלוים חלק בארץ כשאר השבטים עיי"ש בדבריהם. ולפ"ז לאוין הללו לא עדיפי מלאוין דלא תצור את מואב ואל תסגר בם מלחמה. ובעמון אל תצורם ואל תתגר בם. שלא מנאום כל מוני המצות במנין הלאוין. מטעם דהו"ל מצות שאין נוהגות לדורות עולם משום שלא יהיו נוהגין לימות המשיח. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בשורש שלישי) עיי"ש. ואפי' להרמב"ן ז"ל (בסוף מנין הלאוין) שכתב שראוי למנותם. היינו משום שהעלה שם שאינם בטלין לימות המשיח. והו"ל מצות הנוהגות לדורות עולם. אלא דלאחר בלבול סנחרב הותרו לישראל לכבשם משום שטהרו ע"י כיבושן של אחרים. כדאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון. ומשום זה אין לחשבן מצות שאין נוהגות לדורות. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קפ"ז) עיי"ש. וא"כ בשני לאוין הללו. דלפי דעת הרשב"ם והתוס' והסמ"ג שם אין נוהגין לימות המשיח. דאז יטלו גם הלוים חלק בארץ ככל שאר השבטים. אליבא דכ"ע אין ראוי למנותם במנין הלאוין. וא"כ דברי הבה"ג בזה נראין מוכרחין וברורים. דודאי כיון דמצוה דלא ינחלו וחלק לא יהי' להם. לפי דעת הרשב"ם והתוס' והסמ"ג אינה נוהגת לימות המשיח. אית לן למימר דאינה נמנית במנין הלאוין. וא"כ צ"ע להרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכן לרבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנו לאוין האמורים בעמון ומואב ואדום מטעם שאין נוהגין לימות המשיח. אמאי מנו לאו זה. ומיהו לפמש"כ לקמן (לאוין רס"ג) לק"מ לרבינו הגאון ז"ל עיי"ש. אבל להרמב"ם קשה ואפי' להרמב"ן ז"ל שמנה לאוין שבעמון ומואב ואדום. הרי ביאר טעמו משום דס"ל שנוהגים גם לימות המשיח. וא"כ אמאי מנה לאוין אלו דלא ינחלו וחלק לא יהי' להם שאינם נוהגים לימות המשיח:

איברא דעיקר דברי הרשב"ם ז"ל והתוס' והסמ"ג דפשיטא להו דבימות המשיח יטול שבט לוי חלק ונחלה בארץ. אין זה מוסכם לכל הראשונים ז"ל. שכבר תמה הרבה על דעתם זו הר"ן ז"ל והובא בש"מ (בב"ב שם). ומסיק שלא כדעתם עיי"ש בדבריו וכן תמה על זה הרש"א ז"ל שם עיי"ש. וא"כ נראה דרבינו הגאון ז"ל כאן דעתו כדעת הר"ן ז"ל. וא"כ הו"ל מצוה הנוהגת לדורות ובאה במנין. וחזר בו מדעתו באזהרותיו שם שנמשך אחר הבה"ג והוה ס"ל כדעת הרשב"ם ז"ל וסייעתו. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ולכן מנו לאוין אלו. וכן מבואר בספרי (קרח פיסקא קי"ט) דאפי' בארצות הקני קנזי וקדמוני לא יטול שבט לוי חלק ונחלה עיי"ש. והרי ידוע דקני קנזי וקדמוני לא יפלו לנחלה לישראל אלא לימות המשיח. וא"כ מבואר מזה דלאו זה נוהג גם לימות המשיח. וכן מבואר בספרי זוטא (הובא בילקוט קרח רמז תשנ"ח) עיי"ש. ואמנם דברי הסמ"ג תמוהים בזה דמאחר דדעתו כדעת הרשב"ם ז"ל דאין מצוה זו נוהגת לימות המשיח. לא הי' לו למנות לאוין אלו. כמו שלא מנה לאוין האמורים בעמון ומואב ואדום. וע"כ היינו מטעם שאין נוהגין לימות המשיח והו"ל מצות שאין נוהגין לדורות. ונמצאו דבריו סותרין זה את זה. ולכן דברי הסמ"ג צ"ע אצלי כעת:

ולכאורה תי' נראה לומר בדעת הבה"ג דאפי' אם נימא דס"ל כדעת הר"ן ז"ל דמצוה זו נוהגת גם לימות המשיח. מ"מ לא מנה מצוה זו משום דס"ל דאין בזה מצוה כלל. וכנראה לכאורה ממה שאמרו בספרי (קרח פיסקא קי"ט) ויאמר ה' לאהרן בארצם לא תנחל וגו' למה נאמר. לפי שהוא אומר לאלה תחלק הארץ. הכל במשמע כהנים לוים וישראלים וגרים ונשים ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס במשמע. ת"ל בארצם לא תנחל יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה יצאו לוים. לשמות מטות אבותם ינחלו יצאו גרים ועבדים. ואיש לפי פקודיו יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס עיי"ש. משמע מזה דקרא דבארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם לא בא אלא להפקיע זכותם בירושת הארץ ובביזה. לומר שאין לכהנים וללוים חלק ונחלה בארץ דומיא דגרים ונשים ועבדים. דמיעטינהו קרא. אבל אין כאן אזהרת לאו עליהם שלא ינחלו. כמו דליכא שום אזהרה על הגרים ונשים ועבדים. ולא מיעטינהו קרא אלא שאין להם זכות חלק ונחלה בארץ. ואם ניתן להם רשאים לקבל. וליכא שום איסור בזה לא להנותנים ולא להמקבלים. וכן מתבאר עוד שם לקמן שאמרו ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה למה נאמר. לפי שהוא אומר לאלה תחלק הארץ. שומע אני אף הלוים במשמע. ת"ל ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה עיי"ש. הרי שלא בא הכתוב אלא להוציאם מכלל משמעות קרא דלאלה תחלק הארץ דלא נימא דכל ישראל בכלל. ואשמעינן דאין הלוים בכלל חלוקה. אבל אזהרת לאו לא שמענו. וכן משמע ודאי מלישנא דקרא (בפרשת עקב) דכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגו' על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו השם הוא נחלתו כאשר דבר השם אלקיך לו. שנראה מזה שלא דבר השם אלא שאין לו חלק ונחלה עם אחיו. אבל אזהרת איסור ליכא. מדלא כתיב ע"כ צוה השם לא יהי' ללוי חלק ונחלה וגו'. וגם מדכתיב בסיפא דקרא כאשר דבר השם אלקיך ולא כתיב כאשר צוה. וכן בקרא דלא יהי' לכהנים הלוים וגו' מסיים קרא כאשר דבר לו. ופירש"י שם ומה דבר לו בארצם לא תנחל אני חלקך עיי"ש. ומדלא כתיב כאשר צוה משמע דאין זו אזהרת איסור וציווי. אלא הוא הודעה ודין מדיני חלוקת הארץ לשבטים. ואם רצו ליתן להם מדעתם אין בזה איסור. ואף דבקרא דיהושע בחלוקת הארץ כתיב (שם י"ד ד') ולא נתנו חלק ללוים בארץ כי אם ערים לשבת ומגרשיהם למקניהם ולקנינם כאשר צוה השם את משה כן עשו ב"י ויחלקו את הארץ. התם לא קאי כאשר צוה אלא על נתינת הערים ומגרשיהם. דזה ודאי מצוה וחובה ליתן ללוים. כדכתיב (בפרשת מסעי) צו את בני ישראל ונחנו ללוים מנחלח אחוזתם ערים לשבת וגו'. והיא מצות עשה גמורה. ושפיר כתיב כאשר צוה. וגם קאי על עיקר חלוקת הארץ שהיתה ע"פ מצות השם. אבל על מניעת נתינת נחלה לשבט לוי לא כתיב כאשר צוה אלא כאשר דבר. כמש"כ לעיל גם בקראי דיהושע:

וכן נראה מוכרח לכאורה דאם איתא דאיכא בזה אזהרת לאו. ולוי שנטל נחלה בארץ עובר בלאו. א"כ בת יורשת נחלה משאר שבטי ישראל שנשאת לאחד משבט לוי לא יהי' הבעל או הבנים רשאים ליורשה כדי שלא לעבור בלאו דבארצכם לא תנחל ושאר לאוין שנאמרו בזה. וזה פשיטא דליתא. ומשנה ערוכה היא (סוף ערכין ל"ג ע"ב) דבן לוי יורש קרקע בא"י מאבי אמו ישראל עיי"ש. ואין לומר דלא הזהיר הכתוב אלא בחלוקת הארץ לכל ישראל. אבל אח"כ בדרך ירושה ומתנה רשאי. דהרי בהדיא תניא בספרי (קרח) מה ת"ל ע"כ אמרתי להם וגו' שיכול אין לי אלא בשעת חילוק הארץ אבל משיחלקו שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפ"ע. ת"ל ע"כ אמרתי עיי"ש. הרי דאין חילוק בזה בין בשעת חלוקה לאח"כ. ועכצ"ל דאין בזה אזהרת לאו. אלא שאין צריכין ליתן להם חלק ונחלה. ומאי דאיצטריך קרא לומר שלא יקצה לו כל שבט ושבט בפ"ע לאחר חלוקה. היינו לאפוקי דלא נימא שיתחייבו בכך. קמ"ל דלא מיחייבי. אבל ודאי ליכא איסורא בהכי אי בעו ליתן מדעתן. וכן מבואר מספרי זוטא (הובא בילקוט שם) דאמרינן שם נתתי ללוים לנחלה וגו' לפי שנתתי להם את המעשר אמרתי להם אין להם חלק בארץ אין לי אלא בארץ כנען וכו'. או אף עכשיו לא יהא להם נחלה בארץ תלמוד לומר בתוך בני ישראל בשעה שבני ישראל בארץ ולא בשעה שהן בחוץ לארץ עיי"ש. הרי דאיצטריך למעוטי דלא נימא דגם עכשיו לא יהי' להם נחלה. אע"ג דעכשיו לא שייכא כלל שעת חלוקת הארץ. ומתבאר דמיהת בשעה שבני ישראל בארץ אפי' אחר שכבר נתחלקה הארץ אמר קרא דלא יהא להם חלק ונחלה בארץ. וא"כ אם איתא דאיכא בזה אזהרת לאו היכי שרינן ללוים לירש נכסי אבי אמם הישראל. אלא ודאי ליכא בזה אזהרת לאו. ולא קאמר קרא אלא דאין להם חלק וזכות נחלה בארץ. אבל איסורא ליכא:

איברא דאדרבה לכאורה איפכא מוכרח מההיא ברייתא דספרי זוטא. דאם איתא דליכא איסורא בהכי. לענין מאי איצטריך קרא למעוטי דלא נימא דעכשיו נמי לא יהא להם נחלה בארץ. אטו עכשיו שייכא חלוקת נחלת הארץ דאיצטריך קרא לומר שיש להם זכות נחלה בארץ. אלא ודאי לענין איסורא הוא דקאמר. דעכשיו ליכא איסורא להיות להם נחלה בארץ. אבל בשעה שבני ישראל בארץ איכא איסורא בהכי. ולכאורה מתבאר מזה דאיכא בהכי אזהרת לאו. אלא דא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דבזמן שבני ישראל יושבין על אדמתם יהיו הלוים והכהנים מוזהרים באזהרת לאו שלא לירש ולא לקבל במתנה בארץ וזה תימא. וראיתי להר"ב זית רענן שכתב על דברי הספרי זוטא שם וז"ל אף עכשיו. ויהיה אסור לקנות בית בארץ ישראל להנחילו לזרעו אחריו עכ"ל עיי"ש. והדבר תמוה דא"כ בשעה שישראל יושבין על אדמתן אסורים הכהנים והלוים לקנות בית בא"י להנחילו לזרעם אחריהם. וא"כ גם לירושה לא הותרו. ועוברים בלאו. וזה איפוך מתניתין דערכין שם. וגם תמוה דלפ"ז הו"ל לומר דבת יורשת נחלה משאר השבטים אסורה לינשא לאחד משבט לוי כדי שלא יעברו הבעל או הבנים על ירושתה בלאו דלא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל. כמו שהי' אסור בזמן שהי' נוהג איסור הסבת נחלה שתנשא בת יורשת נחלה לאיש משבט אחר כדי שלא חסוב הנחלה משבט לשבט. ומיהו מלקנות בית לא קשה. דכיון דבזמן ששרויין על אדמתן חוזר לבעלים ביובל אין זה בכלל נחלה. אבל ממתנה למ"ד דאין מתנה חוזרת ביובל ומירושה אליבא דכ"ע ודאי קשה. ועכצ"ל דלהך תנא דספרי זוטא אין ה"נ דס"ל דאסור. ופליג אמתניתין דסוף ערכין שם. אע"פ שהדבר קשה לומר כן. וא"כ לעולם אימא דליכא איסורא כלל בהכי. אלא דקאמר דעכשיו כשישראל בחו"ל יש להם ללוים זכות נחלה בארץ לענין שאם נפלה להם ירושה בארץ יש להם זכות בנחלה זו. משא"כ בשעה שבני ישראל בארץ אין להם זכות לנחול נחלה בארץ. כדכתיב בארצם לא חנחל. אבל איסורא ליכא. ולא עבד איסורא כשהחזיק בנחלה. מצד לאו דלא תנחל. וא"כ מהך ברייתא דספרי זוטא ליכא למשמע מינה מידי. ועיקר הברייתא צ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה:

ומיהו לכאורה מבואר בספרי שם דיש בזה אזהרת לאו מדאמרינן התם ד"א על כן אמרתי להם וגו' להזהיר ב"ד על כך עיי"ש. דמשמע לכאורה שיש בזה אזהרת לאו וגם הב"ד בכלל האזהרה. אבל גם מההיא אין הכרע. דאפשר לומר דודאי אין בזה אזהרת לאו. ולא קאמר קרא אלא שאין להם זכות נחלה בתוך בני ישראל. ומאי דדריש בספרי להזהיר ב"ד על כך. היינו להזהירנו להוציא מידם אם החזיקו בנחלה בע"כ. דבכמה דוכתי אשכחן בספרא וספרי הך לישנא דלהזהיר ב"ד על כך אפי' היכא דליכא לאו כלל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש חמישי) עיי"ש. וא"כ הכא נמי מתפרש שפיר להזהיר ב"ד על כן להוציא מידם בע"כ כשנטלו להם נחלה. משום דאין להם זכות בנחלה. וכמש"כ הרמב"ם (בפי"ג מהלכות שמיטה ה"י) שאם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו עיי"ש:

ומעתה נראה דזו היא דעת הבה"ג ורבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות. ומהאי טעמא לא מנו לאו זה. אבל כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל. ונטה מדעת הבה"ג ומנה לאו זה במנין הלאוין. וכן ראיתי באזהרות הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל דאע"פ שהם מהנמשכים אחר הבה"ג. מ"מ מנו אזהרה זו עיי"ש. אבל באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנה לאו זה. כהבה"ג עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.