אשל אברהם (אשכנזי)/פירוש להקדמת ספר הזהר/נח/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:55, 8 בנובמבר 2021 מאת Do2or (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<noinclude> {{ניווט כללי עליון}} {{-}} {{מרכז|{{גופן|5||'''פירוש להקדמת ספר הזהר'''}}}} </noinclude> <small>(זהר דף...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אשל אברהם (אשכנזי) TriangleArrow-Left.png פירוש להקדמת ספר הזהר TriangleArrow-Left.png נח TriangleArrow-Left.png ב

פירוש להקדמת ספר הזהר

(זהר דף ב' ע"ב)

א"ל צדי צדי אנת וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא לית אנת צריך לאתגליא כל כך בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא, מ"ט נ' איהי אתא י' דשמא קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדה: ורזא דא כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו, ובג"כ אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא צ' ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא י' אסתכל לעילא כגוונא דא אסתכלת לתתא כגוונא דא, אמר לה קב"ה, תו דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק, נפקת מקמיה ואזלת: עאלת את פ' אמרה קמיה: רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשים, ודא הוא פדות ובי יאות למברי עלמא, אמר לה יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו כגוונא דחיויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה הכי מאן דחב כפיף רישיה ואפיק ידוי, וכן ‏ ע' פשע עון, אע"ג דאמרה דאית בי ענוה, אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא נפקת מקמיה: עאלת את ס' אמרה קמיה: רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב סומך ה':


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אשל אברהם (אשכנזי) TriangleArrow-Left.png פירוש להקדמת ספר הזהר TriangleArrow-Left.png נח TriangleArrow-Left.png ב


(דף נ"ח ע"ב)

אינון מתחברן כחדא הם בסוד עלמא חדא כנ"ל. ולכן אומר לזמנין רבון עלמא ולזמנין רבון עלמין מטעם הנ"ל. ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא בי חתימין צדיקים ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים, דכתיב כי צדיק יהו"ה צדקות אהב. ובי יאות למברי עלמא מהאי טעמא דאת צ' וכן המלוי שלה הכל מרמז לצדיקו של עולם, אמר לה צדי צדי אנת וצדיק אנת, רמז דלזמנין היא חסרה ולזמנין היא מלאה בגין דצדיקו של עולם אקרי צדיק ולא צדי חסר, דכד איהי לתתא היא בחסרונה, ולכן אמר לה אבל אנת צריך למהוי טמירא לית אנת צריך לאתגליא כל כך בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא, ואומר מאי טעמא נ' איהי ‏ ר"ל השורש של את צ' היא נו"ן, רק דאתיא י' דשמא קדישא שהיא רזא דמלכות ורכיב עלה ואתאחד בהדה וכבר אמרנו דאית אתוון עלאין שכולם מרמזים לקדושה עלאה ואית אתוון רשימן זעירן דאינון תקוני ‏ עולימתן דאתיין עם מטרוניתא כמו שנרמז בזהר פ' תרומה דף קל"ב ב' דאומר כנ"ל. ובאלין אתוון רשימין זעירין אית מנהון שמרמזים לסטרא אחרא, כגון ק'ר' כנ"ל. וכן נ' של את צ' דא היא רזא דאת נ' של לא תונו איש את עמיתו דאתמר על סטרא אחרא דעבדא אונאה לבני נשא כמו שנרמז בזהר פ' חקת דף ק"פ ב' דאומר על את ת' שהיא רזא ד' נ', אמאי אקרי הכי אלא כמה דאתמר ולא תונו איש את עמיתו, דהשתא היא באנפהא נהירין ר"ל על סטרא אחרא כמו שאומר ועבדא אונאה לבני נשא לבתר מחיא כחויא ושצי וקטיל ואמרה לא פעלתי און, ור"ל דכד איהי באנפהא נהירין דאז רכיבת עלה את י' או את ד' של קדושה אז איהי באנפהא נהירין ואז עבדא אונאה לבני נשא, כד"א כן דרך אשה מנאפת. אבל לאחר דאסתלק את י' מנה אז אכלה ומחתה פיה ר"ל אוקידת עלמא בשלהובוי וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו ואמרה לא פעלתי און, דהא דינא בעא עלייהו ואשתכחו בחובין, והאי אשה מנאפת אתמר על מלאך המות שהוא אומר לא פעלתי און, בגין דבדינא קשוט מיתו אע"ג דאיהו יצה"ר דמרמה לבני נשא דעביד אונאה כנ"ל, וכמ"ש בזהר פ' ויקהל דף קצ"ו ב' דאומר כנ"ל, ואומר שם ועל דא חוה גרמת מותא לכל עלמא רמז שהיא היתה רזא דעץ הדעת טו"ר, והאי איהי דרימתה לאדם, ובגין דא אמר אדם לקב"ה האשה אשר נתת עמדי, ולא קרא לה אתתיה כגוונא דחוה שנייה אחרא דהות ליה, דאתמר בה ויקרא האדם שם אשתו חוה, דאחרא שפחה הות בגין דתרין נשין הוו ליה כמ"ש בתקונים דף צ"ט א' ב' דאומר כנ"ל. ולכן אומר כאן: ורזא דא כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו, ובגין כך אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא, כגוונא דא צ' ואומר ולא אתהדרו אנפין באנפין. ר"ל שאלין דא פרצופין לא אתהדרו אנפין באנפין ‏ כגוונא דא לבא פנים בפנים בגין דאת י' של צדי דא היא רזא דאדם, ואת נ' דא היא רזא דנוקבא דיליה חוה ראשונה דהות לאחורא ואלין לא אתהדרו אנפין באנפין, ואומר אסתכל לעילא כגוונא דא. ר"ל דאת י' של הצדי אסתכל לעילא כהאי גוונא צ' כנ"ל, דדא רזא דאחור באחור וכד את י' אסתכלת לתתא הוו כגוונא דא י נ, דזה נקרא פנים ואחור פנים דילה של את יו"ד לאחור של הקליפה דלעולם תרין אלין לא אתו פנים בפנים כנ"ל, ואת י' דא היא היא דאתיא קמיה קב"ה ואמרה בי יאות למברי עלמא מהאי טעמא כנ"ל רק דאת נ' שהיא רזא דשפחה כנ"ל, הות מלאחורא, ולכן א"ל קב"ה צדי אנת, כשאנת לתתא מחוברת בהאי קליפה, וצדיק אנת כשתתפרד מהאי קליפה ותסתלק לעילא, ובגין דא לעת עתה אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגלייא בהאי שפחה דאיהי לאחורא, ועוד אמר לה קב"ה תו דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין, ולא בהאי חוה דאיהי שפחה כנ"ל. אבל באתר אחרא תסתלק, והינו בההיא חוה דאתמר בה כי היא היתה אם כל חי, ועלה אתמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, ואל אחרא דאתנטילת מגרמא דגרימת ליה מיתה בגין דאדם הראשון בדיוקנא דהיו"ק אתברי ובדיוקנא דעשר ספירן דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א כמו שנרמז בתקו' דף צ"ט ב' דאומר כנ"ל. וכיון דשמעת כך שעתיד לנסרא לה ועדיין אינו זמן, וקב"ה בעא עכשיו לברא את העולם, נפקת מקמיה ואזלת וזה יוצא מן דיוק הלשון שאמר לה קב"ה תו דאנא זמין לנסרא לך, כמו שאומר שזה לא יוכל להיות עכשיו כד בעא לברא את העולם, ודי למבין. עאלת את פ' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשים, ודא הוא פדות ובי יאות למברי עלמא. והענין הוא דאית פורקנא ואית פורקנא ברזא דאומר קרא‏ אם יגאלך טוב דאיהו בעלה צדיק יגאל, ודווקא בעובדין טבין דבני נשא יכול האי צדיק לגאול ואם לא יעבדון עובדין טבין אז וגאלתיך אנכי חי ידו"ד דאיהו יסוד חי עלמין דביה תליא פורקנא כמו שנרמז בתקו' דף מ"א א' ע"ש. בגין דעיקרא דפורקנא תליא בתפארת ישראל דאיהו רזא דוא"ו עלאה כלול תליסר מכילן דרחמי דאורייתא דאתייהיבת מימינא ואיהו רשים בשמא דע"ב דאינון וה"ו אנ"י וה"ו, כמו שנרמז בתקונים דף ס"ה ב' עיין שם. וכיון דעיקרא דפורקנא תליא לעילא, לכן א"ל קב"ה יאות אנת ר"ל מצד עצמך דאיהו רזא דצדיק טוב דאיהו קאים גו מן מטט' דמצידו איהו טוב, 'וסמא"ל רע כמו שנרמז בתקונים דף צ' ב'. אבל איהו אחיד ביה בסמא"ל דאיהו כגוונא דמוחא ליה. ודא רזא דאילנא דעץ הדעת טוב ורע כמו שנרמז בתקונים דף צ"ו א' ב'. לכן אמר אבל בך אתרשים פשע בטמירו כגוונא דחיויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה, ודא רזא רשע וטוב לו, והיינו טב מלבר ורע מלגאו כמו שנרמז בתקונים דף ‏ צ"ו ב' עיין שם. ואומר והכי מאן דחב כפיף רישיה ואפיק ידוי, והעיקר של הרמז איהו האי צדיק דקאמרן, רזא דעץ הדעת טו"ר איהו טוב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה אתרשים ביה פשע דאיהו רע, ונבוכדנצר הוה ידע ביה והכי עביד צלמא דיליה וביה אשתמודע אילנא דטוב ורע הה"ד רישיה דדהב טב חדוהי ודרועוהי די כסף. עד הכא הוה מסטרא דטוב וממראה מתניא ולמטה רע, הה"ד מעוהי וירכתי' די נחש מסטרא דנחש הקדמוני כמ"ש בתקונים דף ק' א' ע"ש. וכן ע' פשע, עון, אף על גב דאמרה דאית בי ענוה, עכ"ד כיון דאית לה תרתי לגריעותא שהיא בסוף תיבת פשע ובראש תיבת עון לכן אמר לה קודשא בריך הוא לא אברי בך עלמא נפקת מקמיה: עאלת את ס' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב סומך ה' לכל הנופלים, אמר לה על דא אנת צריך וכו', הואיל ואינון סמיכין עלך. והיינו דאת ס' דא היא רמז לס' של אפרסמון וכמה נהרי נפקי מהאי אפרסמון שהוא רמז לבינה. כמו שנרמז בזהר פרשת תרומה דף קכ"ז א' ב' עיין שם. וכיון דהיא סומכת לאינון נופלין שהם רזא דחג"ת ונהי"ם דאקרון נופלים בגין דאינון בנים דילה, לכן אין לה ליקח עול אחרת עליה וכיון דשמעה כך מיד נפקת באשר שרימז לה שלא תזוז מניה, היינו מן האי "כל דאיהו צדיק דך בגלותא עם כל אינון נופלין דאינון חמשין מנהון ימינא ומנהון שמאלא ונרמזים באת ה' שהיא רזא דחמש נהורין שכל חד כלול מעשר כמו שנרמז בזהר חדש פ' בראשית סתרי אותיות דף ב' א' ע"ש.



שולי הגליון


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף