אמרי משה/כט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי משה TriangleArrow-Left.png כט

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה
סימן כט
בהדליק אש ברשותו והלך לגדיש על ידי רוח שאינה מצויה ויכול להציל ולכבות אם חייב כשלא הציל.
ובדין בור שהפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו.
ועוד כמה פרטים בדין אש ובור:

א[עריכה]

א) הנה קשה טובא בהא דאמרינן למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת לה, וניחא ליה כגון דנפלה דליקה לאותה חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דהתם כלו ליה חציו, אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו, אלא למ"ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה ליה לגודרה ולא גדרה, דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה. וקשה דהרי באש עיקר החיוב דממונו הוא גם כן רק על המדליק ועושה אש שיכול לילך ולהזיק ברוח מצויה, ואף באש שאינו שלו חייב וכמ"ש התוס' שם בד"ה אשו משום ממונא, וא"כ מ"ט חייב באמת בכלו ליה חציו שבשעה שהדליק לא היה יכול להזיק מפני שהיה גדר מפסיק, ואף שאח"כ נפל הגדר ויכול להציל על ידי שיכול לגדור מהיכי תיתי יתחייב להציל, כיון שאנוס הוא בהדלקתו ואינו נעשה בעל האש. וא"ל דאף שאנוס הוא בהדלקתו אם אחר כך בידו להציל חייב, דהרי אמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) הזורק חץ ותריס בידיה ובא אחר ונטלו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור מ"ט בעידנא דשדיא מיפסק גירי', ומשמע דפטור גם מנזקין, ואמאי לא יתחייב על החץ משום ממונו, דבידו לשמור שלא יזיק החץ על ידי שלא יסלק התריס, וא"ל דהתם הטעם כיון דכל זמן שלא סילק התריס הרי החץ אינו ראוי להזיק ואין חל עליו חיוב לשמור החץ, ואח"כ אי אפשר לחייבו דהוי גרמא וכאילו אחר סילק, ואין מצרפים מה שזרק בעצמו, דאכתי קשה דברגע שמסלק ואז החץ ראוי להזיק הרי אז חל עליו החיוב לשמור החץ משום ממונו, ואף דאנוס הוא בזריקתו שלא היה ראוי להזיק, הרי גם בכלו ליה חציו הוא אנוס בהדלקתו ובכ"ז אמרינן דהיה ליה לגדור, וא"כ גם בחץ הרי בידו להציל דהיינו שלא יסלק התריס, דהרי אף אילו סילק אחר התריס היה חל על הזורק החיוב להציל אם יכול, וכמו בנפלה גדר שלא מחמת דליקה דמחויב לגדור, וא"כ מכש"כ כשסילק בעצמו יתחייב, וע"כ מוכח דכל דאנוס בזריקתו אי אפשר לחייבו אח"כ משום ממונו גם כן, וא"כ מ"ט מחייב בכלו ליה חציו משום ממונא:

ב[עריכה]

ב) והנה באמת מהך דתריס לא קשה כ"כ די"ל דרק לענין מיתה נאמרה, דמיתה אי אפשר לחייב רק על הזריקה, אבל על מה שלא שמר החץ אחר כך דהוי חיובא דממונא אין מתחייב מיתה, וע"כ כיון דבזריקתו לא היה ראוי להזיק לא מיקרי רוצח ופטור, אבל לענין נזקין דיש לחייבו משום ממונו באמת חייב כשסילק התריס, אבל בכ"ד משמע דאש אין מחויב רק כשהולך ברוח מצויה, אבל אם בשעה שהדליק לא היה ראוי להזיק ברוח מצויה ואח"כ בא רוח שאינה מצויה פטור אף כשיכול להציל אח"כ, ואמאי לא יתחייב משום ממונו אם יכול אח"כ להציל כיון בכלו ליה חציו, והנה בהך דהזורק חץ היה אפ"ל לכאורה הטעם דפטור גם מנזיקין משום דהחץ בעצמו אינו מזיק רק על ידי כח הזריקה, ודמי לרקתא שכתבו התוס' בב"ב (דף כ"ו) דפטור מה"ט דאין ראוי להזיק בלא הרוח. אבל זה אינו, דהרי הכא גם כח הזריקה עשה בעצמו, ואי משום דעל כח הזריקה אנוס הוא ומשום דאז לא היה ראוי להזיק וע"כ חשיב הכא כסיוע הרוח לגבי רקתא, ז"א דהרי בכלו ליה חציו חזינן דמחויב לשמור אחר כך אף שהיה אנוס בתחלת הדלקתו, הרי דאין האונס פוטרו מלשמור אח"כ, ואם כן גם בזורק חץ לא יפטור משום דהוי אנוס על כח הזריקה, וכיון דהשתא ברגע שסילק התריס נעשה החץ מזיק על ידי הכח שעשה מתחלה יתחייב כיון שבידו להציל וכנ"ל, וע"כ מוכח מהך דתריס דכיון דבתחלת זריקת החץ אינו ראוי להזיק שוב ליכא עליו שום חיוב גם כשאח"כ הוא ראוי להזיק, וזהו משום דאונס מסלק לגמרי כל החיוב ממעשה זו שנאנס, או משום דעדיף מאונס כיון שלא עשה מזיק כלל בזריקת החץ, וה"נ בכלו לו חציו הרי לא עשה כלל מזיק בהדלקתו ולזה חייב במה שיכול אחר כך לגדור:

ג[עריכה]

ג) עוד ק"ל מ"ש אש מגבור דהרי מבואר דף כ"ט) דמודה ר"מ לחכמים בתעלה קנקנים על הגג על מנת לנגבם ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור, ומתבאר שם בסוגיא וביותר בתוס' בסד"ה פליגי דהך ומודים קאי אלאחר נפילה, והיינו כשהיה לו פנאי לסלק מ"מ מפטר משום דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. וחזינן דכיון דהיה אנוס בעשיית הבור דנפל ברוח שאינו מצויה מפטר גם כשיש לו פנאי לסלק, ומדוע לא נימא גם בבור כמו באש שכלו לו חציו דגם כן הוי אנוס בעשיית האש שלא היה יכול להלוך ברוח מצויה משום הגדר, ומ"מ כשאח"כ נפל הגדר [דהוי כנפל ברוח שא"מ] חייב כשיכול להציל ע"י שהיה לו לגדור, וע"כ הטעם דאונס אין פוטר ומסלק המעשה ממנו לגמרי כאילו לא עשה כלל, רק דלא נוכל לחייבו בעונש מיתה או ממון על מעשה דהוי על ידי אונס, והיינו רק בשאין יכול אחר כך לתקן ולהציל אז פטור, אבל כשיכול לתקן ולהציל חייב להציל, וע"כ חייב בכלו לו חציו כיון שיכול להציל, וא"כ גם בבור נימא כן דאף שנפל ברוח שאינה מצויה דהוי אנוס, מ"מ אח"כ יתחייב כשיש לו פנאי לסלק ומאי מהני ההפקר, דאף אם היו הקנקנים או האבן של הפקר מתחלה יתחייב כיון דאונס אין מסלק ממנו המעשה לגמרי.

הן אמנם כי לפי מה דס"ד שם בר"י דאמר דאחר נפילה מחלוקת, אבל בשעת נפילה דברי הכל פטור, ולפי זה ס"ל לר"מ דנתקל אנוס ובכ"ז לאחר נפילה דהיינו כשיש לו פנאי לסלק חייב לר"מ אף כשהפקיר דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס בכ"ז חייב, ומתבאר שם בתוס' דגם כשהפקיר מיכף בשעת נפילה ולא היה לו פנאי לסלק קודם ההפקר בכ"ז חייב לר"מ וכמ"ש להלן אות ט"ו. וע"כ הטעם דחייב לר"מ משום דס"ל דאונס אינו מגרע רק בשאין יכול להציל ולתקן אבל כשיכול להציל חייב, ולא אמרינן דאונס מסלק החיוב לגמרי ממנו ממעשה זו. וכן צ"ל לרבה דמחייב לר"מ בנפשרה והיינו כשהפקיר ויש פנאי לסלק. ועיין בשיטה מקובצת. והיינו כמו הכא בכלו לו חציו דמחייבינן אח"כ כשיכול לגדור אבל להמסקנא אינו כן ובמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס לכ"ע פטור. ואם כן קשה מ"ט פטור באמת בבור. ומ"ש מאש בכלו לו חציו דחייב אח"כ כשיכול לגדור ולהציל. ואם כן גם בבור יתחייב כשיש לו פנאי לסלק אף לאחר נפילת אונס:

ד[עריכה]

ד) ואפשר לומר דיש חילוק בין אש לבור עפ"מ דאמרינן דף מ"ח) דשניהם ברשות הזיק חייב הוזק פטור. ואש מיקרי הזיק דהולך להניזק אבל בור מיקרי הוזק. ולפי זה י"ל דכשאנוס בעשייתו הוי כאילו עשה ברשות וע"כ חייב באש בכלו לו חציו אף דהוי אנוס דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיפול הגדר. בכ"ז חייב דדמי לברשות דהזיק חייב. אבל בבור דהוי הוזק ע"כ פטור במפקיר לאחר נפילת אונס דהוי כשניהם ברשות דהוזקו פטורים. ולחילוק זה העירני קצת אדמו"ר שליט"א. ובזורק חץ ותריס בידו נימא דבאמת רק ממיתה פטור אבל על נזקי ממון חייב דדמי לכלו בו חציו דחייב משום ממונו. וגם יעלה לנו לפ"ז דבהדליק אש שאין יכול לילך ולהזיק רק ברוח שאינו מצויה וכשבא הרוח שאינו מצויה והוליך להגדיש והוא יכול לכבות ולהציל יהיה חייב אף שהיה אנוס על הדלקתו. ואינו פטור ברוח שאינה מצויה רק בשאין יכול להציל. אבל כשיכול להציל חייב כמו בכלו לו חציו וזה אין סברא לחלק דבכלו חציו האש מוכן להזיק. ורק שהגדר הוא כעין שמירה על הדבר הניזק. ועל כן כשנפל הגדר ובטלה השמירה חייב. אבל ברוח שאינה מצויה הפטור הוא לא משום דאנוס רק דלא הוי אש כלל. אבל זה אינו דגם ברוח שאינה מצויה הרי במקומו הוא מזיק בלא סיוע הרוח והרוח הוא רק מקרבו ומוליכו להניזק. וא"כ מה נפ"מ בין כשהיה גדר והגדר אין מניח להוליך האש למקום הניזק. ובין שהאש בלא גדר אינו יכול להוליך רק ברוח שאינה מצויה. וא"כ גם ברוח שאינה מצויה יתחייב כשיכול להציל אח"כ[1]:

ה[עריכה]

ה) ולכאורה אפשר לומר דהא דאמרינן בכלו לו חציו דחייב משום ממונו היינו דוקא בגחלת שלו. ואין החיוב על מעשה ההדלקה דעל זה הוא אנוס. ורק החיוב הוא משום שהאש שלו ומחויב לשמור ממונו שלא יזיק בשום דבר לא על ידי אש ולא על ידי בור. וכמו דהדין בבור דגם לאחר נפילת אונס דוקא בהופקר פטור. אבל בלא הופקר חייב. דאף שא"א לחייבו על עשיית הבור משום דאנוס הוא. מ"מ כיון דהבור דהיינו אבנו סכינו ומשאו הם שלו חייב לסלק. וכדמוכח הסוגיא דנתקל דדוקא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אבל כשלא הפקיר חייב. וכן מבואר להדיא דף מ"ח) דבהמה שטנפה גללים חייב משום בור. וכתב שם רש"י דלא פטרינן משום איש בור ולא שור בור. דכל מידי דהוי דיליה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן ליה משום בור. ואע"ג דאיהו לא כריא אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה ועליה לסלוקי כמו דכריא איהו דמיא. ואע"ג דאפקריה בתר שעתא עיין שם. ומבואר להדיא דגם כשא"א לחייבו על הכרייה מ"מ אם הוי דידיה חייב. וה"נ יש לומר לענין אש דאף שאנוס בהדלקתו. מ"מ חייב אח"כ אם האש שלו ויכול להציל. וע"כ חייב בכלו לו חציו אף שאנוס הוא בהדלקתו. מ"מ חייב משום ממונו והיינו באש שלו. וע"כ חייב כשיכול לגדור. ולפי זה ניחא הקושיא מזורק חץ ותריס בידו דפטור. דהתם כיון דהחץ אינו מזיק כלל בלא הכח ועל הכח א"א לחייבו דאז לא היה ראוי להזיק משום שהיה לו תריס והוי כאנוס על הכח. וכיון דהחץ בלא הכח אינו מזיק כלל ע"כ לא חל עליו החיוב לשמור החץ. אף אם איירי שהחץ שלו ואינו מפקירו. בכ"ז כיון שהחץ שהוא ממונו אינו מזיק בעצמו רק בצירוף הכח ע"כ פטור. דאין חל עליו לשמור ממונו רק כשממונו לבדו מזיק. וכמו בהך דכלו חציו דשם האש מזיק גם בלא הרוח והרוח רק לקרב האש להניזק. אבל במקומו הוא מזיק גם בלא הרוח וע"כ חייב בכלו חציו משום ממונו. אבל בחץ שאינו מזיק כלל בלא הכח פטור מלשמור.

ול"ש להקשות כמו שהקשינו לעיל דהכח גם כן עשה בעצמו ויתחייב כמו בכלו חציו אף שנאנס. דלפמ"ש בכלו חציו אין חייב כלל משום הדלקתו. דכיון שנאנס מסלקינן מעליו מעשה זו. ואי אפשר לחייבו על מעשה זו כלל אף שיכול אח"כ להציל. ורק דחייב משום דהאש ממונו. וע"כ בזורק חץ ותריס בידו דא"א להזיק בלא הכח. ועל מה שעשה הכח בעצמו א"א לצרף להחיוב כיון דהוי אנוס ומעשה שע"י אונס מסלקינן לגמרי החיוב ממנו. וע"כ דמי לליבה וליבתה הרוח דפטור לשיטת התוספות מהטעם שכתבו דבעינן באש שיוכל להזיק במקומו בלא סיוע הרוח. והא דבכ"ד חייב באש על ידי רוח מצויה היינו אם הוא מזיק במקומו בלא הרוח והרוח הוא רק לקרבו להניזק. אבל כל שאין מזיק כלל במקומו בלא הרוח לא מתחייב משום אש. וכמו דאמרינן כן לענין החיוב על הדלקתו. כמ"כ על מה שמתחייב משום ממונו שמחויב לשמור שלא יזיק האש היינו גם כן אם הוא מזיק במקומו בלא סיוע רוח או שאר דבר. אבל בחץ כיון שאין מזיק כלל בלא הכח ועל הכח הוא אנוס ודמי לרוח. וע"כ אין חל עליו החיוב לשמור החץ. [והן אמנם כי בליבה וליבתה הרוח אם יהיה האש שלו יתחייב משום ממונו. היינו משום כיון דהשתא שכבר ליבתה הרוח יכול האש להזיק במקומו וע"כ חל עליו חיוב שמירה, ואף אם ליבתה הרוח לבדו בלא סיוע שלו גם כן יתחייב כיון שהאש שלו. לפמ"ש דאש דמי לבור שמתחייב גם כשלא פשע כלל בעשייתו]. אבל בחץ ותריס כיון דגם עתה א"א להזיק בעצמו כלל בלא הכח. ובכה"ג לא מצינו חיוב באש גם משום ממונו כמו שלא מתחייב בכה"ג על הדלקתו:

ו[עריכה]

ו) ואולם באמת נלענ"ד דל"ד אש לבור שיתחייב גם באש משום ממונו לחוד במקום דאנוס על הדלקתו ובכדי לברר הדברים נקדים לבאר איזה פרטים בענין בור. הנה התוספות דף כ"ט) בד"ה פליגי חידשו דין חדש דלאו דוקא לאחר נפילת אונס חייב כל זמן שלא הופקר והבור שלו. אלא אף כשלקח איש אחר אבן שלו והניח ברה"ר מ"מ אח"כ כשיודע לבעל האבן שאבן שלו מונח ברה"ר חייב בנזקיו [וכנראה מדבריהם דהמניח פטור אח"כ כשחל החיוב על בעל האבן]. והביאו ראיה לזה מהא דאמרינן בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור. וכן מהא דאמרינן בגלל דכשמכוין לזכות חייב אע"פ שהוא לא עשה הבור, כיון דדידיה הוא חייב להסיר התקלה ע"ש. ואולם הרמב"ן במלחמות בסוגיא דקדרין כתב להיפך דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. והנה בראיות התוספות מהך דבעל החצר חייב בנזקי הבור, אף דשם לא מוכח אם יש בעלים אחרים על עשיית הבור דהתם א"א לחייב בעל השור שחפר הבור דחיש בור ולא שור בור. וצ"ל דעיקר כוונת התוספות להוכיח דאע"ג דאיהו לא עביד כלל חייב. דמסוגיא דהכא היה אפשר לומר דדוקא לאחר נפילת אונס חייב אם לא הופקר דעכ"פ עביד איהו ואונס אין פוטר רק בשאין יכול להציל ולתקן אבל כשיכול אח"כ לסלק ההיזק חייב על מעשיו שעשה הבור. על זה הביאו ראיה דגם כשלא עשה כלל התקלה בעצמו חייב כשהתקלה שלו. מהא דבעה"ח חייב בנזקי הבור וכן מנתכוין לזכות בגללים. וס"ל להתוספות דגם כשנתן אחר התקלה חייב בעל התקלה. ובתוספות (דף מ"ח) נסתפקו בזה עיין שם. והרמב"ן ס"ל לחלק דנהי דחייב גם כשלא פשע בעשיית הבור וכדמוכח מסוגיא דנתקל כנ"ל. אבל כשאדם אחר הניח התקלה שלו לרה"ר לא מצינו שיהיה זה חופר וזה מתחייב. כיון דיש בעלים אחרים על הבור דהיינו המניח וע"כ פטור בעל התקלה.

ז[עריכה]

ז) והנה לכאורה תמוה לי ראייתם מהך דבעל החצר חייב בנזקי הבור. דהרי לפי מה דמתבאר ברש"י שם איירי דבעל החצר הפקיר רשותו אחר שכבר היה הבור חפור ע"י השור. וא"כ שפיר דחייב בעה"ח. דהרי ע"י ההפקר שלו הוא דנעשה בור. ודמי לכל המפקיר רשותו ולא בורו דחייב. דאע"פ שחפר ברשות שלו ואין לחייבו על החפירה. מ"מ חייב על שעת ההפקר דע"י שהפקיר הרשות הסמוך עד הבור נעשה כחופר סמוך לרה"ר וכמ"ש התוספות דף ו') ד"ה מה. ואם כן ה"נ בהך דהכניס שורו לחצר בעה"ב וחפר בה בורות דבשעה שחפר לא היה עדיין חיוב בור כלל [דהרי איירי הכא ששוורים דעלמא ניזקו לא של בעל החצר] דאין להם רשות לשוורים דעלמא בחצרו של זה. ורק אח"כ כשהפקיר בעה"ח רשותו ונעשה על ידי הפקרו כבור ברשות הרבים. וע"כ שפיר חייב בעה"ח דהוי ככורה בור על ידי ההפקר שלו. ואם כן מה הביאו התוספות ראיה דמחויב לסלק משום דהוי שלו. ומאי ראיה מזו יותר מכל הפקיר רשותו ולא בורו דלר"ע זהו בור האמור בתורה דגם כן לא פשע בכרייתו שחפר ברשותו. וע"כ דשם הפשיעה על ההפקר ונעשה כחופר בור סמוך לרה"ר. ואם כן ה"נ בעה"ח פשע בההפקר דבלא הפקירו לא היה רשות לשוורים דעלמא לכנוס. ועל כן חייב בעל החצר. אבל לעולם דאין החיוב משום שהבור שלו רק משום שפשע בההפקר.

ח[עריכה]

ח) עוד קשה לי טובא דף מ"ט ע"ב) במשנה ברה"י ופתחו לרה"י אחר. דפירש הר"י בתוספות שם דמיירי שחפר ברשותו ופתח לחצר חבירו. והקשו על זה ולפר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעה"ח אם נפל שורו לבור כיון דהחופר משלם בנזקי החצר על בעל החצר למלוייה עיין שם. ותמוה מה הדמיון לשם דקאי בהוזקו בו שוורים דעלמא דאין להם רשות להלוך בחצרו של חבירו. וע"כ פטור החופר [אף אם חפרו אדם דבר חיובא וכמש"ש התוספות] משום דלגבי דידהו לא מיקרי כלל מזיק בבורו שחפר. ולהדיא אמרינן שם דף מ"ח) דשניהם שלא ברשות הוזקו זה בזה פטורים והיזק ע"י בור מיקרי הוזקו ולא הזיקו ועל כרחך החופר פטור. ובעה"ח חייב כשהפקיר אח"כ דיש להם רשות להלוך אז. וע"י מה שהפקיר נתחייב. אבל במתניתין דפתחו לרה"י אחר דקאי כשהוזק שור של בעה"ח שפתח הבור לתוכו. על כן שפיר חייב החופר דהוי ככריית בור סמוך לרה"ר שאין לו רשות לחפור ולפתוח הפתח לרה"ר. וה"נ אין לו רשות לפתוח לחצר חבירו וע"כ חייב כשהוזקה בהמתו של בעה"ח. ומה זה טענה שישלם בעד נזקי החפירה דהרי בעה"ח תובע נזקי השור שהוזק בבורו. ושוב ראיתי ביש"ש שהרגיש קצת בזה יעו"ש אבל על התוספות היא קושיא עצומה.

ט[עריכה]

ט) ובישוב קושיות הנ"ל נלענ"ד ברור דהתוספות ס"ל בהך דבעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור דאיירי שבעה"ח הפקיר מתחילה רשותו סמוך למקום החפירה קודם שחפר השור. ורק אותו מקום שחפר השור לא הפקיר. ובזה גם כן אמרינן דבעל השור פטור [וה"ה כשחפר אדם פטור כמ"ש התוספות] ובעה"ח חייב בנזקי הבור. ועל כן ניחא שפיר מה שהביאו התוספות דף כ"ט) הנ"ל ראיה דאם אחד הניח אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן ולא המניח מהך דבעל החצר חייב. ולא קשה מה שהקשינו אות ז'). דהרי כיון דאיירי שהפקיר בעה"ח רשותו טרם שחפר החופר או השור את הבור בחצרו. ואם כן בעל החצר לא פשע מידי ובכ"ז חייב. ומוכח ע"כ דכיון דמקום הבור שלו מיקרי הוא בעל הבור אע"פ שאחר חפרו ולא פשע בעה"ח מידי דגם על ההפקר אין לחייבו. כיון דאיירי שהפקיר מקודם חפירת הבור ומ"מ חייב בעה"ח. ומוכח ע"כ דכיון דהוא בעל הממון מוטל עליו לסלקו. וע"כ הוא הדין בהניח אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן אע"פ שלא פשע כלל. וניחא מה שלא הביאו ראיה מכל בור ברשותו דחייב לר"ע אע"פ שג"כ ברשות חפר. וע"כ משום דהבור שלו. ואף לרבנן דפליגי היינו משום תורך ברשותי מאי בעי. וזה ל"ש בהניח אבנו של חבירו ברה"ר. אבל לפמ"ש ניחא. דשם י"ל הטעם דחייב לר"ע הוא משום דפשע בההפקר שהפקיר רשותו ועושה על ידי ההפקר לרה"ר שיש רשות להם להלוך. וע"כ הוי כעשה בור ברה"ר, דכך לי עושה בור ברה"ר או שעושה רה"ר סמוך לבור ומיקרי פושע והוי ככורה בור. אבל אין הטעם דחייב משום דהבור שלו. ואין ראיה להמניח אבנו של חבירו שיתחייב בעל האבן. אבל ממה דמחייב בעה"ח שפיר מוכח. דהתם גם כן לא פשע כלל דההפקר היה מקודם כנ"ל. וכן מוכרח דהתוספות מפרשים כן ממ"ש התוספות שם להסתפק איך הדין אם חפר אדם דבר חיובא אי חייב החופר. ואי נימא דאיירי שבשעה שחפר עוד לא הפקיר בעה"ח רשותו ואח"כ הפקיר כדמשמע מפירש"י כן פשיטא דגם בחפרו אדם פטור דהרי בשעה שחפר עוד לא הוי תקלה כלל לגבי שוורים דעלמא דאין להם רשות כאן. ואי משום שהוי מקלה לגבי בעל החצר כשיחזיק שורו. משום ה"ט אי אפשר לחייב לגבי שוורים דעלמא דלא מיקרי בכה"ג תחילתו בפשיעה וסופו באונס כמ"ש התוספות דף נ"ב) וע"כ מוכח דהתוספות מפרשים דאיירי שכבר הפקיר הרשות קודם החפירה. וע"כ י"ל דאדם חייב.

י[עריכה]

י) ומיושב שפיר קושיתנו אות ח') על התוס' דף מ"ט) שהקשו דלמה חייב בפתחו לרשות היחיד אחר כיון דעל בעל החצר למלוייה. ואף דקאי הכא שהוזק בהמתו של בעל החצר עצמו דיש לו רשות, בכ"ז הקשו דליפטור החופר כמו דחזינן התם דחייב בעל החצר אף דלא פשע כלל לא בחפירה ולא במה שהפקיר הרשות בכ"ז חייב משום שהבור שלו. ומשום ה"ט גם באחר המניח אבנו ברה"ר חייב בעל האבן וכמ"ש דף כ"ט). וע"כ גם הכא שפתח אחר בור בחצרו יפטור החופר. דבעל החצר שהבור שלו הוא מיקרי בעל הבור אם יפול שור אחר יתחייב הוא. וא"כ כשנפל שורו של עצמו ודאי דל"ש לחייב החופר. [ומכאן מוכח דס"ל גם במניח אבנו של חבירו ברה"ר דפטור המניח לגמרי וכל החיוב רק על בעל האבן, דמשמע דקושייתם דיפטור החופר לגמרי כשפתחו לרה"י אחר].

יא[עריכה]

יא) והנה התוס' דף ו') בד"ה לאתויי בור המתגלגל כתבו והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה. ועיין מהרש"א שהקשה כיון דהבהמה חייב דרך הילוכו דהוי רגל היינו בחצר הניזק ובעל התקלה דחייב היינו ע"כ ברה"ר מטעם שור ע"ש. ודברי תימא הם לענ"ד דהרי בור בחצר חבירו חייב כשהוזק שורו של בעל החצר. ומצאתי אחר זה בנימוקי הגרי"ב שתמה על הרש"א כנ"ל. אבל בתירוצו עוד הוסיף תימא על תימא וז"ל, נפלאו דברי הרש"א דהרי שור ברשות חבירו חייב כשלא היה לחבירו לידע כדאיתא לקמן ובחושן משפט סימן ת"י ס"ו כו'. ולאחר העיון יש ליישב על פי מה שהקשו התוס' לקמן (דף מ"ט) ד"ה פתחו ברה"י ולפר"י קשה כו' ולא תירצו בדלא ידע וכמ"ש הטור. וע"כ דס"ל דגם בזה פטור בעל התקלה עכ"ד. ולענ"ד דבריו מופלאים דאין ענין כאן לא לדברי הטור ולא להתוס' הנ"ל. דהם לא איירי רק בחופר בור ברשות חבירו דהחיוב חל על בעל החצר משום דמקום הבור שלו והוא מיקרי בעל הבור וכמשנ"ל. ובזה כתב הטור דכל זמן שלא ידע בעל החצר חייב החופר. ותירץ בזה קושיית התוס' הנ"ל. [ולהתוס' דלא תירצו כן י"ל דפליגי וס"ל דגם בשלא נודע פטור החופר כיון דיש לשור בעלים אחרים דהיינו בעל החצר]. אבל התוס' דף ו') בבור המתגלגל דאיירי שאחד הניח תקלה שלו ברשות חבירו איך יעלה על הדעת לפטור בעל התקלה. דהרי אין להך בור בעלים אחרים ובודאי דחייב אם הוזקה בהמתו של בעל החצר. וכמבואר (בדף מ"ח) דהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובעה"ב הוזק בו (דהיינו מדין בור) חייב. וכן מפורש שם דטינפה גללים ברשות חבירו הוי בור וחייב ע"ש ברש"י. וכן אמרינן שם דאחד ברשות ואחד שלא ברשות דגם בהוזקו [דהיינו היזק בור דמיקרי הוזקו] דשלא ברשות חייב ע"ש. וע"כ בבור המתגלגל ודאי דחייב בעל התקלה ברשות הניזק לכ"ע. ואף גם בידע אחר כך בעל החצר חייב כיון שאין התקלה שלו. ומאיזה טעם יופטר בעל התקלה ברשות הניזק. והדברים מרפסין איגרא. ובל"ז לא עמדתי על דברי הרש"א דהרי הכא בבור המתגלגל בהדיא דאזלי הוי דין אש על בעל התקלה ולא דין בור וכמבואר שם בתוס'. ואש ודאי דחייב בחצר חבירו. וצע"ג.

יב[עריכה]

יב) ועיין ברא"ש פרק קמא גבי פרה שהזיקה טלית שהקשו התוס' דע"כ פרה שהזיקה טלית איירי >>>



שולי הגליון


  1. *) הג"ה ובעיקר הך סוגיא (דף מ"ח) דאמרינן דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות דהזיקו חייבים והוזקו פטורין. יש להבין הנפקא מינה בזה. דהרי גם הזיקו איירי שלא במכוון כמבואר ברש"י שם ובכל זאת חייב ומה נפקא מינה בין הזיקו להוזקו. ובדין אדם מועד לעולם אין סברא לחלק בין הזיקו להוזקו.
    והנלענ"ד דהנה בתוספות רע"א הקשה בהא דאמרינן דף ל"א) תנן היה בעל קורה ראשון כו' ואם עמד בעל קורה חייב מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא וקתני חייב דהו"ל להזהיר. והקשה לפמ"ש הרא"ש שם בסוגיא דקדרין דאם נתקל אנוס וחייב משום שהיה לו לעמוד ולהזהיר. לא הוי משום זה רק בור ולא אדם המזיק. ואם כן איך בעי הגמרא לאוקמא הך דאם עמד בעל קורה דחייב בעמד לכתף וחייב משום שהיה לו להזהיר. דא"כ לא הוי רק בור ופטור על כלים. והכא תנן דחייב על שבירת החביות. וע"כ דהוי אדם המזיק ע"ש. ובאמת כי קושיא זו קשה גם על הרמב"ם פ"י מנזקי ממון) שפסק גם כן בהך דקדרין דהראשון בגופו גם כן אינו חייב על כלים רק על נזקי גופו של שני. וע"כ הטעם דלא הוי רק בור ולא אדם המזיק. וא"כ קשה אהך דעמד בעל קורה דחייב על כלים. ובאמת יש להבין עיקר סברת הרא"ש דהפשיעה שהו"ל לעמוד אינו עושה רק בור ולא אדם המזיק. דלכאורה המכוון בדבריו דלענין שיהיה אדם המזיק לא נחשב זה לפשיעה. משא"כ בנתקל למ"ד דפושע חשיב אדם המזיק ומשום דהוי פשיעה יותר. [וע"כ הוצרך רבא לאוקמא הברייתא דקדרין וזגגין דמשמע דחייב על שבירת הקדרים דסובר דנתקל פושע. וע"כ חייב הראשון גם על כלים דהוי אדם המזיק כמבואר שם ברא"ש]. אבל קשה דמה סברא הוא דליחייב משום בור מיחשב פשיעה מה שהו"ל לעמוד. וליחייב משום אדם המזיק לא חשיב פשיעה:
    והנלענ"ד דבאמת לא מצינו אדם המזיק שיתחייב בלי מעשה. ואם האדם נעשה מזיק כעין בור שמושכב ברשות הרבים ונתקלים על ידו, היה לנו לומר דלא חשיב אדם המזיק רק בור. והא דלרבא חייב הראשון בנזקי גופו גם על כלים מדין אדם המזיק ומשום דסבר דנתקל פושע. היינו דכיון דחשבינן מה שנתקל לפשיעה חשיב זה גופא כמעשה דהוי כהשליך עצמו במכוון בכדי שיזוקו בו וזה חשיב כמעשה. ולהכי א"ש דכתב הרא"ש דאם נתקל אנוס וחייב משום שהיה לו לעמוד לא חשיב רק בור ולא אדם המזיק. היינו משום דבלא מעשה לא חשיב אדם המזיק. וכיון דאנוס בנפילתו וא"א לחשוב הנפילה למעשה שוב אף שפשע במה שהיה לו לעמוד. אבל כיון דזה הוי פשיעה בלי מעשה לא הוי אדם המזיק רק בור. ולפי זה מיושב שפיר קושית הגרע"א הנ"ל דבעמד בעל קורה לכתף חייב על כלים משום אדם המזיק משום שהיה לו להזהיר. דנהי דעמד לכתף אורחיה. אבל כיון דהיה לו להזהיר וע"כ אין לו רשות לעמוד לכתף רק באופן שיזהיר. וכיון שלא הזהיר הרי שוב יש גם מעשה בעמידתו שעמד בכוונה לכתף ולא הזהיר. דבשלמא לר"י דכיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטרוד. וע"כ גם בעמד לכתף דטרוד אין לו להזהיר משום דטרוד ולא חשיב העמידה לפשיעה. אבל לר"נ דגם בטרוד היה לו להזהיר. וע"כ מחשב העמידה באם לא הזהיר לפשיעה וגם חשיב העמידה למעשה. וע"כ הוי אדם המזיק. דמ"ש הרא"ש דמה שהיה לו לעמוד או להזהיר לא הוי אדם המזיק אין הכוונה משום דהפשיעה אינה גדולה כל כך שיהיה אדם המזיק ורק בור הוי על ידי פשיעה זו. דזה אין סברא כלל וכנ"ל. רק דכוונתו משום דליכא מעשה. והיינו בנתקל אם אמרינן דאנוס שפיר ליכא מעשה. אבל בעמד לכתף דאיכא מעשה הוי אדם המזיק:
    ועל פי זה מובן החילוקים (דבדף מ"ח) דשניהם ברשות או שלא ברשות הזיקו חייבין הוזקו פטורין. והיינו דבהזיקו הוי אדם המזיק וע"כ חייב בכל ענין. דגם כשהניזק אין לו רשות לילך במקום הזה. מ"מ אין לו רשות להמזיק להזיקו. וכדאמרינן שם נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. אבל בהוזקו דאין עושה מעשה והוי עליו רק דין בור ובור אינו חייב רק במקום שאין לו רשות להמזיק לעשות הבור. ולהניזק יש הרשות לילך. וע"כ בשניהם ברשות אף שיש רשות להניזק. מ"מ כיון דגם להמזיק יש הרשות לעמוד או לישב ולשכוב במקום הזה ולא שינה כלום ממה שיש לו רשות. בכה"ג לא מיקרי תקלה שיתחייב משום בור. [והך דפותקין ביבותיהן דאמרינן אף שברשות אם הזיקו חייבין. התם היה מתחילה התקנה שיהיה לו רשות להוציא באופן שיתחייב אם לא ישמור שלא יזיקו]. ובשניהם שלא ברשות גם כן לא חשיב אדם המזיק. ולא חשבינן העמידה או השכיבה למעשה. והיינו דלגבי הך ניזק שאין לו רשות לילך במקום זה לא פשע בעמידתו. כיון שאין לו רשות כלל לילך במקום זה. וגם חיוב משום בור ליכא עליו לגבי הך שאין לו רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש להניזק רשות. אבל בהזיקו דהוי אדם המזיק גם באין להניזק רשות חייב כנ"ל. וע"כ חייב גם באין מתכוון מטעם אדם מועד לעולם. ומשא"כ בהוזקו דאין עליו דין אדם המזיק. ובאחד ברשות ואחד שלא ברשות חייב השלא ברשות גם בהוזק הן מדין בור והן מדין אדם המזיק דחשבינן הליכתו או עמידתו למעשה. וכמו למ"ד דנתקל פושע דחשבינן למעשה משום שפשע וכנ"ל. ואם הזיק הברשות לשלא ברשות בזה גם בהזיק בלא מתכוון פטור בדלא ידע לו ומשום דאנוס. אבל בשניהם שלא ברשות ע"כ ל"ל הטעם דפטור משום דאנוס. דא"כ בהזיקו שלא במתכוון גם כן יפטור מהאי טעמא. וע"כ דלא חשיב אנוס וכמ"ש התוס' דהו"ל לאסוקי אדעתא דכמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס. וא"כ קשה דגם בהוזקו יתחייב. דל"ש לחלק דבהוזקו הוא אנוס יותר. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דרק תורת בור עליו בהוזקו ע"כ פטור כשהניזק אין לו רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש רשות להניזק. [ועפ"ז א"א לאמר כחילוק הנ"ל בין אש לבור דאש מיקרי הזיקו. דלהנתבאר רק לענין אדם המזיק שייך לחלק בין הזיקו להוזקו]:
·
מעבר לתחילת הדף