אמונה והשגחה/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמונה והשגחה א

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

א

(מגילה י"א) במתניתא תנא לא מאסתים. כימי כשדים שהעמדת להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, לא געלתים בימי מקדונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי רומים הקדמונים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות. כי אני ה' אלקיהם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ע"כ.

הנה טרם נבוא אל מטרת כונת הדרוש נבאר מה שיש להתעורר בזה, (א) ענין התיחסות ד' לשונות הללו לא מאסתים ולא געלתים כו' אל ד' מלכיות. (ב) למה משנה קרא מסדר המלכיות. (ג) אומרו לא מאסתים ולא געלתים לשון עבר, ולכלותם להפר בריתי אתם אמר בלשון עתיד (וכמ"ש פסחים ד' ז') לבער כ"ע לא פליגי להבא משמע. (ד) למה אמר בארץ אויביהם על נס חשמונאי שהיה בארץ הקדושה. (ה) דמשמע לכלותם להפר בריתי קאי על לא מאסתים ולא געלתים, ולפי הגמ' הוא ענין בפ"ע. (ו) צריך להבין הא דאמרינן (ביומא כ"ט) דנס דאסתר ניתן לכתוב יותר מנס דחנוכה, והוא תמוה כי נס דחנוכה היה הכל שלא כדרך הטבע, הן נס השמן והן פלאי המלחמות שנעשה להם כמ"ש ביוסיפון שנראו להם אותות בשמים ומלאך העומד נגד אויביהם וחרבו שלופה בידו, וכמ"ש (זכריה ט') ועוררתי בניך ציון על בניך יון כו', עליהם יראה כ', וכמו שאנו אומרים בסדר תפילתנו מסרתי גבורים ביד חלשים ורבים כו', משא"כ בנס דאסתר הכל היה בדרך הטבע.

ב

ונקדים מאמר אחד תמוה מאוד, דאיתא בספרי על פרשת האזינו השמים ואדברה, וז"ל משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיות יושב ומשמרו, אמר אותו הבן כסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג, הריני משמרו כדי שילך ויאכל וישתה וישן ואני אלך ואעשה צרכי, אמר לו אביו אף אני לא מסרתיך לפדגוג אלא כדי שלא יהא מזיזך, כך אמר להם משה לישראל כסבורים אתם לברוח מתחת כנפי השכינה או לנוס על הארץ ולא עוד אלא שהשמים כותבים, שנאמר יגלו שמים עונו, ומנין שא[ף](ץ) הארץ מודעת, שנאמר והארץ מתקוממה לו, עתידה כנסת ישראל שתעמוד בדין לפני המקום ואומרת לפניו, רש"ע איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי, אם ישראל קלקלו לפני המקום, אם המקום שינה בהם בישראל. כשהוא אומר ויגידו שמים צדקו, הוי אומר ישראל קלקלו לפני המקום, ולא המקום שינה בהם בישראל, הה"ד אני ה' לא שניתי ע"כ.

וכאשר נתבונן במאמר הזה נראה שכולו מוקשה מראשו לסופו (א) שהמשל אינו דומה לנמשל, כי מה אכילה ושתיה שייך גבי שמים, הלא הם תמיד ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כמ"ש חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. (ב) איך יעלה על הדעת לברוח מתחת השמים, ומה רוצה להסביר לנו עם המשל. (ג) פתח בשמים וסיים בשכינה. (ד) לא ידענו מה הם כנפי השכינה וענין השכינה, ואף שאין לנו עסק בנסתרות, אבל צריך להבין לפי קט שכלינו, כמ"ש במה שהורשת התבונן. (ה) למה שינה בלשונו, מקודם אמר, לברוח, ואח"כ אמר לנוס. (ו) מה כתיבה שייך בשמים, ואם כוונתו שיכתבו בשמים מעשיהם הול"ל על השמים. (ז) מה הוא לשון ולא עוד. (ח) מה רבות[א](י) דארץ יותר משמים, דקאמר מנין שאף הארץ מודעת.

וסיפא דספרי יותר משולל הבנה דקאמר עתידה כו'. (א) מתי עתידה כו'. (ב) מה הדין שיש לכנסת ישראל עם השכינה. (ג) מה היא תשובה נצחת, במה שמשיב להם פסוק ויגידו שמים צדקו. (ד) הא דמסיים הה"ד אני ה' לא שניתי. מה כוונתו בזה ואיפוא מרומז זה הדין בכתובים הללו.

ג

בהקדם נבאר מאמר הגמרא בסמכת מכות (דף כ"ג) דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה, רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים של אדם, ושס"ה ל"ת כנגד ימות החמה שנאמר תורה ציוה לנו משה כו'. וקא פריך תורה בגי' תרי"א הוי, ומשני אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענו כו', בא דוד והעמידן על [י"א](א') כו', בא ישעיה והעמידן על שש כו' בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. וכבר נדחקו בזה כל המפרשים בענין מיעוט המצות ממה שנאמר בסיני:

והנראה לפי ע"ד. כי הוא בדמיון מלך המוציא צבאיו למלחמה, ועליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים כו'. ובראשם שר הצבא העורך כל המלחמה, והמלך עומד עליהם ומביט על פרטי הנהגתם ומוצאם ומובאם, הנה אם המלך יש לו רוחב לב, מביט ומתבונן על כל השרים, ועל כל פרטי אנשי הצבא וסדרי הנהגתם כקטן כגדול, וכולם נסקרים בסקירה אחת. אבל אם קצרה דעתו להתבונן על כל אנשי הצבא בפרטות, לפחות צריך להתבונן על שרי הצבא בפרטות, וממילא על שאר הצבא משגיח בכלל, ואם קצרה עוד דעתו להתבונן אף על כל השרים, לפחות מתבונן על שרי האלפים לבד, וכן אם גם בזה לא השיגה יד השגחתו, לפחות צריך להתבונן על שר הצבא שבראשם בעינא פקיחא, ובזה יהיה נכלל ממילא השגחת כל הצבא, כי הוא יתד שהכל תלוי בו.

כן בדמיון זה, הראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם והיה כחם יפה להתבונן על כל פרטי תרי"ג מצות ודקדוקיהם להיות קבועים בלבם תמיד, (כמו שנמצא קרוב לזמנינו יחידי סגולה שהיה כוחם יפה לעשות כן), אבל אחר שנתמעטו הלבבות, וכמשא כבד יכבדו עליהם לישא תמיד התרי"ג מצות ודקדוקיהם ופרטיהם על לוח ליבם, אשר זהו הסיבה לבטולים. על כן היתה עצתם נכונה להיות קבוע בלבנו תמיד מועט המחזיק את המרובה, הם מצות העקרים שכל שאר המצות נתלים בם, ואחר שנתמעטו הלבבות עוד הקילו יורת על ההמון, עד שבא חבקוק והעמידם על א' שהוא אמונה, שהיא מצות אנכי ששמענו מפי הגבורה, שהוא שורש כל התורה והמצוה (וכמ"ש מהרש"א שם והגר"א ריש שיר השירים, שאנכי הוא שורש העשין, ולא יהיה הוא שורש הלאוין) וכמ"ש במדרש (ש"ה פ' ישקני מנשיקות פיהו) כי כששמעו אנכי נקבע דברי תורה בלבם, והוה דוגמת אבר הלב שהוא שורש כל רמ"ח איברים של אדם וחיותם, והוא כמלך עליהם, כמ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה. וכמ"ש (משלי ד') מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. שהכוונה יותר מכל הדברים הצריכים שימור, נצור לבך כי ממנו כו'. ויתבאר הן על ענין הגוף והן על ענין הנפש. אם שמוע כלל גדול בתורה כו'. אבל מכל מקום מוטל על כל אחד לעמול גם בשאר התורה כל אחד לפי כחו ולפי הזמן (וכמ"ש ודבר בעתו מה טוב) אבל דיבור אנכי הוא שוה לכל נפש בכל עת ורגע. וכפי הענפים שיצאו תמיד מהשורש הזה יתנהג בהם כל ימי חייו, וכמ"ש בש"ע או"ח סימן א שויתו ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה כו'. וכפי ערך חיזוק השורש, כן לפיהן יהיה ערך הענפים, וכמ"ש בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. וכידוע ההבדל בין דרך לאורח, כי דרך נקרא דרך הגדול, כמ"ש דרך המלך נלך, ואורח הוא שביל קטן, שזה בכלל וזה בפרט (כי פרטי הענפים יכבד מאוד על האדם לדקדק בהם ככל הצורך וצריך בזה סיעתא דשמיא, והסיעתא דשמיא הוא לפי ערך חיזוק השרשים, שהוא האהבה והיראה והדביקות והבטחון והשמחה, שכ"ז שלימות האמונה הוא, ושורש השרשים הוא הבטחון, שלא לדאוג כלל דאגת מחר, וז"ל כל מצותיו אמונה

· מעבר לתחילת הדף