עריכת הדף "
אלשיך/בראשית/ב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ז == '''וייצר ה' אלהים. ''' הנה בשער מהות הנפש הארכנו בפסוק זה. ושמץ מנהו נזכיר בשום לב והבין אל אחד מהדברים אשר הלא כמו זר נחשב בעיני האדם. איך דבר רוחני חלק אלוה ממעל. יעתק משרשו חוצה אל תוך חומר עכור. וזה בשום שכל והבין המקרא שכ' וייצר ה' אלהים את האדם כו' ויפח כו' כי הלא אומרו וייצר בשני יודי"ן. התעוררו בו רז"ל ואמרו כי דו פרצופין היו והן שתי יצירות כאחת. וע"ד הפשט ראוי לדרוש ולתור טעם ודעת מה המה אלה. ועוד או' ויפח באפיו כו' ויהי האדם כו' למה ייחס הדבר אל נפיחה. ולא אמר ויתן בו נשמת חיים. ועוד או' ויהי אדם לנפש חיה כי יהיה מגרע ערך הקודם. כי אחר אומרו ויפח שהוא מאתו ית'. ומה גם להרמב"ן האו' מי שנופח. ממה שבתוכו הוא נופח. איך היה אח"כ לנפש חיה. ועוד כי מהראוי יאמר ויהי באדם נפש חיה. ולא ויהי האדם: '''אמנם ''' לבא אל הענין. נשית לב גם אל מאמרם ז"ל ב"ר {{ממ|פ"ח}}. וז"ל ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת. אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם ע"כ. והנה ראוי לדעת מה ענין העמדת גולם. ולא נופחה בו נשמה מוטל על הארץ. ואיך היה מן הארץ עד לרקיע. ואיך היה מתקיים גוף בלא נשמה מהלך ת"ק שנה אורך עד שנופחה בו נשמה. ומה ענין או' וזרק ולא אמר ונתן בו נשמה. ועוד או' לפי שבעה"ז בנפיחה לפיכך מת כו' מה בין נפיחה לנתינה. ועוד שא"כ על מה עשה ה' ככה לעשות נפיחה באופן שימות. ולא בנתינה ויחיה כעתיד: '''אך ''' אמנם הנה בשער נעשה אדם כתבנו. והיא נלמד מספר הזוהר כי הוא ית' עם כל העולמות שברא. דיבר ואמר ביני וביניכם נעשה אדם. כי כל א' יתן חלקו והוא העה"ז השפל נתן חלקו הוא הגוף החמרי. ועולם הגלגלים בחינת הנפש. הוא חיוני' צורה להתנועע מורם ממנו כיוצא בו כי עולם התנועה הוא. ועולם המלאכים נותן רוח אחרי כן כיוצא בו. כד"א {{ממ|תהלים ק"ג}} עושה מלאכיו רוחות. ומאתו ית' מעולם העליון נותן נשמה. היא העולה על כולנה: '''עוד ''' הקדמה ב'. ובה נבין ונשכיל ענין הכתוב שאמר ואתם הדבקים בה'. ומקרא שכתוב כ"א עונותיכם היו מבדילים. איזה היא הדבקות וההבדלה בעה"ז לאיש המלבוש בחומר. וע"פ דרכנו ניתן טוב טעם אל מאמר רז"ל. כי האבות הן המרכבה. וששכינה היתה שורה עליהם. והוא לעומת זה ארז"ל {{ממ|ב"ר פי"ט}} כי אברהם הוריד שכינה מרקיע שביעי אל הששי. וא"כ איך היתה שורה עליו וההיקש בשאלה זו על כמה מקדושי שלומי אמוני ישראל. אשר היו אחר החורבן בזמן סילוק שכינה. ונקראים אפי שכינתא. יורה כי מרכבה אל השכינה המה ששורה עליהם. ואיך יתכן שהעולם משולל ממנה. אם לא התפשטות כבודה לקיים עולם. או בכותל מערבי מצד מה: אמנם למה כי אור רוחניות שמתחת כנפי השכינה. בהתאצל ממקורה להתלבש באדם אז לא תפרד ממקומה פירוד עצמי. כהפרד דבר גשמי חלק מהכל כנוטל קיתון של מים מהים. או עפר מן האדמה. שיפרד החלק מהכל לגמרי. אך הדבר הרוחני מתפשט ומשתלשל ולא מתפרד. כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורה. כאשר בענין המלאכים כי הלא הלכו המלאכים סדומה. גבריאל להפוך את סדום. ורפאל להציל את לוט. ונתעכבו שמה לילה ויום. ולדעת מדר"ר {{ממ|פ' ס"ח}} לא עלו למחיצתם עד קל"ח שנה שנתאכסן יעקב בהר המוריה ועלו בשבילו. וכן בזמן חזקיהו בליל פסח שבא גבריאל ויך במחנה אשור כל הלילה. וכן בבואו להציל את חנניה וחבריו. וכן בכל עת אשר ישתלח כל מלאך בהם למטה לארץ. היתכן יחסרון רגלי המרכבה העליונה בימים ההם. והנה מיכאל וגבריאל ורפאל הן הן רגלי המרכבה ראשי המחנות. וחלילה להאמין כדבר הזה. ומה גם קל"ח שנה: '''אך ''' אמנם מציאותם ועיקרן נשאר. והתפשטותו הוא הבא בלבד. וההיקש בזה באליהו ז"ל אשר נמצא בכל ברית מילה הנעשה בישראל. ומה יעשה והוא עם מפוזר ומפורד. ובעת אחת ימולו רבים. אלה במזרח העולם. ואלה במערבו. אך בזה יתכן כי הדבר הרוחני מתרבה ולא נקצץ חלילה. וקל וחומר גבי שכינה. וע"כ בהשתלח פה נשמת כל חי מבני ישראל. לא יעתק ויפרד ממקורה. כי הלא שורש הנפש עודנה עומד במקורה דבקה תחת כנפי השכינה. והתפשטות הוא הבא ונכנס באדם. וההיקש ברוח ונשמה. כי עודם באדם לא יבצר מהם דבקום עם מקורה. ואלו יצוייר ימצא איש אשר לא יחטא. או שארור העוותו יתקן את אשר עותו. בעצם לא יפסיק חוט קדושת נפשו ממקורו הדבק בשכינה. ובדבר הזה מרכבה אל השכינה יתייחס הצדיק. למה שהאדם מרכבה אל הנפש והיא אל הרוח והיא אל הנשמה וכל א' משלשתן אל מקורה ומקורה דבקית עצמיי אל השכינה נמצא שע"י ההשתלשלות וההתקשרות ההוא בלי פירוד. יהיה אדם מרכבה אל השכינה. ובזה לא יפלא מה שאברהם לא הוריד שכינה רק לרקיע הששי. והוא היה מרכבה אליה. וההיקש בדומה אליה. ועי"כ דור שכלו זכאי הנכנסים עם יהושע לארץ. דבקים בה' קראם משה. אך בהעוותם נפסק הדבקות כי טומאת העונות נכנסת בנתים. ופוסק החוט הנמשך מרוחו ונשמתו אל שורשן שבשכינה. וע"ז הנביא דיבר. עונותיכם היו מבדילים ביניכם כו' וע"כ הרשע שרובו עונות בחייו קרוי מת כאילו נשחטו רוב סימניו. והוא אצלי מאמר הכת' אל תרשע הרבה למה תמות בלא עתך. כי הלא נגד עינינו עושה רע מאות. ומאריך לו עד זקנה ושיבה. אך יאמר אל תרשע הרבה שיהיו הרוב עונות. למה תקרא מת בלא עתך הקצוב לך לחיות בעוה"ז כי בחייך תקרא מת והטעם כי הלא מקור חיינו הוא ית' אלהינו ותורתו הקדושה בהעדר טומאת העונות חוט הנמשך ממקור החיים אל נפשנו קיים ונקרא חי. אך העבירות הן המקצצות ומבדילות. וע"כ בהיות הרוב זכיות עודנו חי וצדיק יקרא. שהוא כעוף שנפסק מיעוט הקנה ורובו קיים. שחי יקרא וכשר בגמר השחיטה. אך אשר רובו עונות. ידמה לעוף שרוב הקנה נפסק. וכמת יחשב כא' הנבלות ובחייו קרוי מת. כי חוטי נפש ורוח הנמשכים עד אלהים חיים נפסקות. והנבדל מאלהים חיים הוא מת בודאי. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל מקרא שכתוב {{ממ|איכה ג'}} חלקי ה' אמרה נפשי כו' {{ממ|תהלים קי"ט}} חלקי ה' אמרתי כו' כי הלא יתחמץ לב השומע ישמע כדבר הזה. כי הלא נהפך הוא כי נפשנו חלק מהאל ית'. ולא הוא ית' חלק מנפשנו: '''אמנם ''' הענין הוא. כי דרכו ית' עם נפשנו הפך כל דבר גשמי המתפרד מהכל. כי הלא טבע כל דבר להיות החלק חושק ותאב אל הכל כנודע. אך נפשנו אתו ית' לא כן הוא. כי עם שנפשנו חכתה לה'. אינו דומה החשק אשר לו ית' עמנו שנשוב עד ה' ושקדושים נהיה. עם החשק אשר לו ית' נדבק בו. נמצא כי נעשה כאילו הוא החלק ונפשנו הכל. והוא מאמרנו על פ' {{ממ|שיר ז}} אני לדודי ועלי תשיקתו שאומרים כ"י ראו נא גודל אהבתו ית' אלינו כי הלא אני לדודי כי הוא הכל ואני שלו ועם היות שאני החלק והיה ראוי תהיה עליו תשוקתי. נהפוך הוא כי אדרבה ועלי תשוקתו. וע"כ יאמר המקונן חלקי ה' אמרה נפשי. בראות מה של כך חושק שאשוב לידבק בו. ע"כ אוחיל לו. כי לא עזבנו עד יתקננו וכן דוד הוא או' חלקי ה' אמרתי כו' לומר למען לא יוכל לי היצ"ה לבטלני מעבודת קונו. ע"כ חלקי ה' אמרתי להזהיר את עצמי. כי הלא הוא ית' מחשבני כל כך כאלו הוא חלקי. וא"כ ראוי הוא בל אהיה כפוי טובה ואזהר לשמור דבריך. והטעם הוא על כי אנחנו החומר בלתי מרגיש ומעכב את הנפש שבו להגדיל בחשק קונם. משא"כ הוא ית' שאין דבר מעכבו מלחשוק חלקו החביב לו. עד כי גם מעת שלח הנפש אל העולם. הלזה לא הפרידה ממנו. כ"א נשארה דבקה בו. ע"כ גדלה חשקי עלינו תמיד. ככל אב התאב לראות בטובת בנו יותר מהבן אליו. כי לא נפרד לגמרי ועדיין מאיכות נפשו בו. כנודע מס' הזוהר. כלל הדברים כי בבא הנפש פה עודנה קשורה בו ית'. עד העוותה כי אז העון כורת בינו לבינה עד שובו בתשובה. ועי"כ תקרא תשובה כי שב אל דבקותו כמאז. וגם זה הוא {{ממ|יומא דף פ"ו}} גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי היא מאשר נפרדה מכסא הכבוד. ישוב עדיו. ''' ובזה''' נבין תואר נפיחה האמורה בתתו ית' נשמה לאדם. והוא כי כאשר הנופח בכלי זכוכית. הרוח אשר בתוך פיו דבקה עם אשר תוך הכלי. כן בתתו ית' נשמה באדם. היה חלק אשר באדם. מקושר עם מה שבו ית'. אלא שיש הפרש בין נפיחת בשר ודם בכלי זכוכית לנפיחתו ית' באדם. כי נפיחת ב"ו כהתימו לעשות הכלי. יפסק הקשר אשר בין מה שתוך הכלי לרוחו. כי חומר הוא. אך נפיחתו ית' לא כן. כ"א שרוח נפיחתו המקשרת עומדת לעד. וזה ענין הק"ו אשר א"ר יוסי בן חלפתא לההוא. מינאה כמה שאמרו ז"ל בב"ר {{ממ|פי"ד}} על שהכחיש התחיה. ואמר אתון חספון מדבקין לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם. א"ל כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו באור. כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור זה נשבר ויש לו תקנה. זה נשבר ואין לו תקנה. א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיחה. א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. ומה אם זה שעשוי בנפיחתו של ב"ו יש לו תקנה. בנפיחת של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ע"כ. וראוי לדעת מה ענין הק"ו הזה: '''אמנם ''' הנה ר' יוסי למען יבא לחלק בענין הנפיחה. העיר לו אוזן בשאלה ההיא. איך לזכוכית הנעשה ביסוד אחד יש תקנה. משא"כ לנעשה בשתים. ויהי' ראוי יתהפך ויהי' לו כן כי על ידי אומרו החילק שחילק על הנפיחה. ואמר כי יסוד הרוח אשר בנפיחת אדם שבא מכח ארבע יסידות. שבו היה לו עזר לקבל תיקון וקיום. אז השיב לו ומה כו' לומר אם נפיחת מה שבא מכח אדם. שאחר השתלם הכלי. כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי. שאין החבור רק בעת הנפיחה. מספיק לתת בו תקון וקיום. נפיחתו של הקב"ה שזולת היותו מדבר הבלתי נפסד. כי הוא המחיה את הכל גם בלתי נפסקת כדרך כל דבר רוחני שמתרבה ומתפשט ואינו נפסק ונעתק. על אחת כמה וכמה: '''והנה ''' ע"י שתי הקדמות האלה אשר הנחנו. והן כי הן האדם כלול מד' עולמות. האומר מד' יסודות אשר לעולם השפל. והנפש מבחינת העולם אשר על הארץ הוא עולם הגלגלים. והרוח מעין עולם המלאכים. והנשמה מעין העליון. וההקדמה הב' והיא כי לא נעתק העצם נבדל הניתן באדם ממקירו. רק נתרב' ועודנו קשור במקורו. שהלא משל הנפיחה כמדובר. נחה שקטה הקושיא הראשונה. שהיא איך יעתק עצם נבדל אל זה החומר. והוא כי לא יעתק רק יתרבה ולא יפסק. כי כן דרך כל מקום ששרתה בו שכינה. כי גם אחרי כן נשאר שייכות קדושה שמה כנודע ליודעי דעת והתיישבו בחומר. הוא כי בא בהדרגה ראשונה בחינה קלה מעין עולם הגלגלים. ומצאה לה מנוח מה על הד' יסודות מעין תכונתם. ישיב עולם הגלגלים על ד' יסודות עולם השפל. ואחר היות בו רוחניות. זה היתה הכנה לסבה מה שהיא מעין עולם המלאכים. כענין התיצבות העולם ההויה על עולם הגלגלים. ואחר הכנה זו היתה נפיחתו ית' הנשמה העליונה כאמור. וזה יהיה מאמר הכתוב וייצר ה' אלהים שהן שתי יצירות הן שתי צורות. א' בחינת נפש מעין עולם הגלגלים. שנית מעין רוח עולם המלאכים. באלו הב' צורות צר את האדם אשר היותו עפר מן האדמה באופן כלל בו ג' העולמות. ואח"כ ויפח באפיו על ידו ית' נשמת חיים היא הנשמה העליונה. ולבל נתמה איך יעתק מאתו אל הגוף. אמר לשון נפיחה שיורה התקשרות עם המקור. והיות מאתו ית' שהוא בלתי נפסק ככל הכתוב בהקדמה. ושמא תאמר כי הלא אין דרך לבא רוח אחר הנפש. ולא נשמה אחר הרוח. אם לא עבור ימים רבים בין זה לזה. וישתלם להיות ראוי אל המדרגה שאחריה. וא"כ איפה איך באדם באו לו שתיהן כאחת. לז"א אל תתמה כי אין אדם הראשון ככל אדם. כי הלא הי' מהיותו עפר מוכן לקבל כל שפע וקדושה כי יציר כפיו ית' היה. ומיד היה ראוי נקבל נשמה. וזהו ויהי האדם לנפש חיה. כלו' מוכן לקבל נפש שהיא חיה מעצמה. היא בעלת חיות מצד עצמה מבלי ייחס אל עולם מהעולמות. היא הנשמה חלקו ית' בודדת היותה מצד עצמה. כי חלק אלוה ממעל היא יותר מכולן. הפך שאר בני האדם. והוא שימוש הלמ"ד לנפש. מוכן לנפש שהיא חיה: '''וזה ''' ענין המאמר ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם כו'. והוא כי הוקשה לו כי אחר אומרו וייצר שיורה על הצורה. איך יאמר אח"כ ויפח באפיו. ועוד שהיל"ל ויעש אם חוזר אל החומר. ע"כ אמר מלמד שהעמידו גולם. והוא שאחר היותו גולם העמידו. שהיא כי נתן בו העמדה שהיה נצב. כי אין זה רק ע"י תת בו רוח חיים לעמוד. אך לא הי' הרוח חיים נשמה מעולם הנשמות אשר למעלה מהרקיע. רק עד הרקיע. כי היתה העמדה עד לרקיע בלבד. ויהיה הרקיע האמור ביום שני ויעש אלהים את הרקיע הוא עולם המלאכים. כמאמר פרקי ר"א {{ממ|פ"ד}} שהוא הרקיע שעל ראשי החיות. ואמר שעד שם היתה ההעמדה וחיות. שכולל חיות מתייחס אל עולם הגלגלים ואל עולם המלאכים שהן הב' יצירות שכתבנו על מלת וייצר. ואח"כ זרק בו נשמה מאתו ית' היא השלישית. וז"א זרק כזורק ממנו ואליו. ולא כמשלשל נשמת אצילו' דרך העולמות. כי אחר הגיעו עד הרקיע. הוא שעל ראשי החיות כמדובר. אין בנתים עולמות לשלשל אליו. רק כזורק באויר ממנו ית' נשמה א' הרוח שהיא מרכבה אל הנשמה. כזורק מה שבידו לזולת. ושמא תאמר בשלמה אם אומרה ויפח היה מעין עולם הגלגלים או המלאכים. יצדק לשון נפיחה. כד"א וברוח פיו כל צבאם כמפורש למעלה. שייחס נפיחת רוח פיו אל צבא השמים. שהוא המשתלשל למטה ע"י התפשטות רוח פיו. אך לדעתן. שהוא שזרק מאשר לפניו. כטבע לשון זריקה ממנו. ואליו. שהיא הנשמה אחר היות בה רוח ונפש. שהמה כוללו העמדתו עד לרקיע. למה לא אמר ל' נתינה כענין ונתתי רוחי בכם וחייתם שהוא רוחו ממש מאתו. ע"כ אומר לך כי אין פרוש ויפח השתלשלות. כי נתינה מאתו ית' אליו היתה. ומה שלא נאמר ויתן. בטעם הוא לחלק בין חידוש בריאת אדם בחידוש העולם לחידוש העתיד אחר התחייה. כי הראשון לא יתמיד קיומם וחיותם ולעתיד לעולם יחיו והוא כי בראשונה היה בנפיחה כו' והוא כי גם כי אדם היה זך ובהיר. לא יבצר מהיות בו כח יצה"ר בצד מה. כי ע"כ חטא. אך לעתיד בתחיה יהיה החומר זך בלי שמרי יצה"ר. לגמרי באופן כי קדוש יאמר לו. כענין מאמר רז"ל במדרש חזית שאחר שאמרו ישראל דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו לומר לו שיבקש מהקב"ה שיחזור לדבר עמהם לבל ישכחו. והשיב להם משה אין זה עתה כ"א לעתיד לבא שלא יהיה לכם יצה"ר. והנה במתן תורה היו מעין אדם הראשון כי פסקה זוהמתן והי' להם חירות ממלאך המות כאדם. אך עדין להם כח יצה"ר לחטוא כי ע"כ חטאו בעגל. וכן הי' באדם כמדובר. באופן שהיה אדם אטום מהיות כלי מוכן לקבל הנשמה העליונה. כפסת בצק שעושין ממנו כלי הזכוכית. שהוא אטום משולל תוכיות לקבל שום דבר ונופחין בו ודוחקין חומרו לצד חוץ. עד יעשה כלי קבול. כן האדם הי' אטום בצד מה מהיות כלי מוכן לקבל הנשמה ותהי זריקתה בתוכו בנפיחה כדוחק החומר ומרחקו אנה ואנה. כנופח עד יעשה כלי לקבל. כן הנשמה נתונה בו בזה האופן להכשירו על ידה להרחיקו מהחומר ולהכינו להיות כלי מוכן לקבל' כי יתקדש בקדושתה: '''אמנם ''' לע"ל יהיה האדם כלי מוכן לקבלה. ולא יצטרך רק נתינה כנותן חפץ בכלי אשר לו בית קיבול. וע"כ יחי' לעד כי לא יקרנו אסון עון אשר חטא כי אין יצה"ר נמצא אתו. ולא רצה לומר שאמר נפיחה לרמוז כי נשאר שרשה למעלה כמי שנופח. כי זה גם כי יאמר ויתן היה כך. כנודע מההקדמה של מעלה:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף