אלשיך/במדבר/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אור החיים
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png כה

א

וישב ישראל כו' יתפרש בס"ד בפרשת פנחס על פסוק צרור את המדינים והכיתם אותם וכו':

י

יא

וידבר ה' כו' פנחס בן אלעזר וכו'. ראוי לשית לב (א) כי הנה אומר לאמר יראה לבלי צורך שאם הוא לאמר לישראל הרי הוא אומר לכן אמור לבני ישראל שהוא שיאמר לישראל ואם כן אומר תחלה פנחס כו' אינו רק הודע למשה מה רב פועל אשר פעל ועשה פנחס ואומר אחרי כן לכן אמור אחר שזה כח מעשיו אמור לבני ישראל הנני נותן כו' וא"כ מלת לאמר מיותרת. (ב) מה נדע עתה שלא ידענו מאז אמר וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וא"כ איפה למה זה חזר להזכיר ייחוסו והנה ע"ד פרש"י ז"ל אפשר להשיב על ב' הקישיות האלו ולומר שהוא כי הנה רבו המתפרצים ואומרים הראיתם בן פוטי זה כו' כי מיחסים אותו אחר יתרו אך וידבר ה' אל משה ואמר לו לאמר פנחס כו' כלומר מה שראוי לאמר הוא פנחס בן אלעזר כו' ולא מה שאומרים לו בן פוטי ועוד נשית לב על זה בס"ד. (ג) ראוי לשית לב אל אומר השיב כו' מעל בני ישראל כי מלת מעל מיותר' והל"ל מבני ישראל. (ד) או' בקנאו את קנאתי כי הלא ירא' שלא פעל ועש' דבר רק שקנא קנאה והלא גם עשה מעשה והערה למות נפשו. (ה) מי לא ידע שע"י קנא קנאתו יתברך השיב את חמתו. (ו) אומר בתוכם שיראה כמיותר. (ז) אומר ולא כליתי כו' שהוא בכלל אומר השיב את חמתי כו'. (ח) אומר בקנאתי כי ידוע הוא כי מקנאתו יתברך היתה מה שהיה מכלה אותם. (ט) אומר לכן אמור למה אמר אמור ולא סמוך אל אומר למעלה לאמר. (י) ראה ענין השלום קשה כי אם הוא מה שאומר אחר כך למה הפרידה ולא עוד אלא שאומר והיתה שנראה שמוסיף ענין אחר שהוא שימוש הוי"ו. ואם הוא דבר בפני עצמו למה בשלום אמר הנני נותן ובכהונה אמר והיתה כו' כאלו הוא דבר נעשה מעצמו. והנה יראה מרז"ל שהוא שיהיה חי לעולם והה"ד בריתי היתה אתו החיים והשלום ולפי דרכם קשה כי לא נזכר פה היום ואם בכלל שלום הוא באיזה דרך נכלל זה בזה. (יא) כי לא ימנע או זכותו יספיק גם לזרעו למה בתחלה לא כלל את זרעו אתו כי אם אמר הנני נותן לו כו' שנראה לו לבדו ואם זכותו לא יספיק כי אם לו לבדו איך יאמר והיתה לו ולזרעו כו'. (יב) כי אחר שהוא נתכהן מה צריך לומר שגם זרעו יהיה לו כהונה ידוע היא. (יג) אומר תחת אשר קנא כו' כי הלא זה נאמר בפסוק הראשון. (יד) אומר ויכפר שאם הוא על הריגת זמרי הרי נאמר ואם הוא דבר אחר שבו כיפר על ישראל לא נמצא זה בכתובים:

והנה על הב' הערות הראשונות יתכן בא ללמדנו כמה מעלות העושה מצוה כי זולת זכותו גם כל עצמותו עם רוחו גויתו קונים איכות קדושה ונעשים בריה חדשה ברוב כח קדושה הנשפעת בו על ידי המצוה כי ע"כ סדרו לנו קדמונינו ברכת טוב לבית ישראל לברך על כל מצוה ולומר ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצותיו שהוא כי על ידי מצותיו יתברך אנו מתקדשים ומטהרים. ועל כן אבינו שבשמים רצה לזכות את ישראל בתת ה' לנו מספר מצות עשה כמספר רמ"ח איברינו למען בהם יגדל ויקדש גם החומר וכמאמר הכתוב כל עצמותי תאמרנה כמאמר רז"ל. ובזה נבא אל ביאור מקרא שכתוב למעלה וירא פנחס בן וכו ויקח רמח בידו והיא בשים לב אל אומרו וירא כי לא נזכר בכתוב מה ראה. ועוד היות רמח חסר וי"ו וידוע כי גם יש אם למסורת. והנה לכאורה יתכן יאמר כי הנה פנחס היה חושש פן יקרנו כחור שקנא במעשה העגל ויהרגוהו וגם שזכותו לא יחסר אם יהרג כי לא תבצר ממנו קדוש שם שמים אך יגדל הקצף על ישראל שיהיה בידם ג"ע וש"ד ומה גם מאיש כמוהו ולא יוכל יקום אך אמר וירא פנחס ומה ראה הוא הייתו בן אלעזר בן אהרן הכהן כי יש לו זכות אבות וגם ויקח רמח בידו הוא זכות אברהם שעולה רמ"ח לומר שגם הוא בקדשו ש"ש יצילהו ה' כאשר עשה לאברהם באור כשדים שלא מת וכן היה כי י"ב נסים עשה לו הוא יתברך להצילו כמז"ל:

או יאמר ע"פ ההקדמה שכתבנו כי העושה מצוה איכותו מתחדש וקונה קדושה עצמיית והיא במה שאמרו רז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי והוא כי בהולדו עדיין לא נמשח אביו לכהן נמצא שלא היה בן כהן עד שעל ידי קדוש ה' הלזה נתקדש ויהי ראוי לכהונה. ונבא אל הענין אמר וירא פנחס מה ראה הלא הוא היותו בן אלעזר בן אהרן הכהן כלומר ולהיותו בן כהני' והוא לא יכהן חרפה הוא לו על כן יעצוהו כלייתיו לאמר הנה כל מצוה שאדם עושה מקדש בה האבר שבו נעשת. וע"ד זה אשר יעשה מצוה כוללת כל גופו ונפשו האם לא יתקדש כל עצמו עם רוחו גויתו ע"כ יאמר בלבו טוב לי אפגע ברשע הזה ואהרגנו ואשים נפשי בכפי ליהרג על קדוש ה' נמצא כי גוף ונפש מתקדשים כאחת ועל ידי שפע קדושה אשר יתקדש גופי ונפשי כזהב אצא הניתך תוך כור שיתעלה איכותי כן אתקדש ואהיה כבריה חדשה לשבח ואהיה ראוי ליכהן. וזהו ויקח רומח בידו והוא שאומרה תורתינו הקדושה ראו נא כח מעשה פנחס כי דרך עושה מצוה לקדש בה האבר שנעשית בה אך הנה פנחס קדש כל אבריו ע"י עשות מצוה באבר אחד וזהו ויקח רמח בידו כי בידי שהוא אבר א' לקח כל הרמ"ח אברים לקיחה עצמיית והיא שע"י כן הערה למות נפשו ועם רוחו גויתו ונתקדש כלו. וע"כ להודיע הדבר הוא יתברך למשה בא ויאמר לאמר פנחס בן אלעזר כו' והוא לומר הנה לא בלבד ועשה כל עצמו בריה חדשה בשפע קדושה אשר השפיע על עצמו כ"א גם באביו וזקנו הוסיף אור זכות והוא אומר וידבר ה' אל משה ומה דבר אליו הלא הוא לאמר פנחס כו' לומר מה שראוי לאמר הוא פנחס כו' והוא כי הנה פנחס לא היה לא בן איש כהן ולא נכד איש כהן ולפי האמת בן אלעזר בן אהרן יקרא אך לא בן אלעזר בן אהרן הכהן כי הלא בהילדו לא היה כהן לא אביו ולא זקנו כי עדיין לא נמשחו. אמר הוא יתברך הנה ע"י מעשה זה מה שראוי לאמר הוא כי הוא בן אלעזר בן אהרן הכהן כאלו מטרם יולד פנחס היו אלעזר ואהרן כהנים כי בכלל ענין זה ב' דברים. א'. כי נעשה הוא בריה חדשה כאלו נולד אחרי המשח אביו וזקנו. ב'. כי גם אביו וזקנו ע"י זכות מעשה זה קנו איכות קדושה יתירה כאלו היתה כהונתם קדומה ונמשחו ימים רבים קודם כי אין ספ' ששלימות ושפע קדושה מתרבית בדבר. עוד יתכן בשיעור אומר וירא פנחס וכו'. וניישב לפי דרכנו אומר בקנאו את קנאתי כי הלא יקשה כי יותר מגדר קנאה עשה כי גם פעל ועשה נקמה כי ע"כ הוצרך רש"י ז"ל לומר בנקמו את נקמתי. אך הוא לומר כי לא המתין הוא יתברך להחשיבו בריה חדשה ולקבוע לו שכר עד עשותו הפעולה כ"א מאז שוירא פנחס את הדבר הרע ההוא ששת לבו לתקן מאז נקרא כן אלעזר בן אהרן הכהן שהחשיבו יתברך כאלו היה בן כהן מאז נולד. והודיע דבריו אלה הוא יתברך למשה באומר השיב את חמתי וכו' בקנאתי כו' לומר הנה אמרתי כי בן כהן יקרא לא בלבד מאז דקר את שניהם כי הלא הנה השיב את חמתי לא בלבד בעשותו הפועל כי אם בקנאו את קנאתי שהוא מאז קנא במחשב' בלבד:

עוד יתכן יאמר לאמר וכו'. והוא במה שנזכיר שני מאמרו רז"ל. א'. באומרם על פסוק הנה אהרן אחיך הלוי כי אמר לו הוא יתברך הנה היית הראוי להיות כהן ואהרן לוי ועתה ע"י סרבך בשליחות נהפך כי אתה תהיה הלוי והוא הכהן. עוד מז"ל על ענין העגל שאמרו כי היו אף וחימה מתוחים על ישראל ואמר משה להקב"ה סלק אתה האף ואני את החימה וכן הוא אומר משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית אך הקב"ה ביטל את האף כאומר קומה ה' באפף. ונבא אל הענין והוא כי אמר אלהים הנני בא להודיע כי את פנחס אתן כהונת עולם אשר השיב רמתי מהשחית והלא יתחמץ לבב משה בשומעו כי יאמר הלא פנחס לא היה בן כהן ולא היתה הכהונה ראויה אליו וע"י השיבו חימה נתכהן ואני שמתחלה היתה הכהונה ראויה אלי למה לא נחכהנתי ע"י השיבו את חמתו יתברך מהשחית בעגל באומר לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. ע"כ מה עשה הוא יתברך תחלה פייס את משה ואח"כ הודיעו ענין הכהונה וז"א וידבר ה' מה שאל משה ראוי לאמר להיות נוגע אליו הדבר שהוא להפיס דעתו והוא פנחס בן אלעזר אני קורא אותו בן כהן כאמר כי כהן אחשיבהו והטעם הוא כי גם שאתה השבת חמתי מהשחית זה היה יותר והוא כי עתה כבר היתה על בני ישראל פועלת בפורענות כי כבר מתו כ"ד אלף איש וזהו מעל בני ישראל כי מעליהם ממש השיבה מה שאין כן אתה שעדיין לא הוחלה החימה להיות פועלת. ב'. שהערה למות נפשו וקדש ש"ש ברבים וז"א בקנאו את קנאתי בתוכם וכו' לכן אחר שסלקתי הקפדה מה ממך אמור הנני נותן כו'. והנה בספר הזוהר אמרו כי כאשר פרחה נשמתו של פנחס מפחד בני שמעון נכנסו בו ב' נשמות של נדב ואביהו ובזה יאמר וידבר ה' אל משה לאמר כלומר מה שראוי לאמר הוא כי פנחס כמו שהוא בן אלעזר ג"כ הוא בן אהרן הכהן וזהו בן אלעזר בן אהרן שהיא עתה מצד עצמו בן אלעזר ומצד נדב ואביהו בן אהרן וגם למעלה באומר וירא כו' יכוין כי מאז שנתן לבו וירא פנחס לקנא קראו ה' בן אלעזר בן אהרן על שם סופו כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ולבא אל יתר ההערות. יתכן כי בא לפרט כמה מעלות טובות הנמצאית באשר פעל יעשה פנחס. והוא כי לכל פועל יפעל האדם בעד אוהבו לגדור נדרו נסתכל בד' דברים. (א) מצירות ואיכית הפועל בעצמו. (ב) זמן העשותו שיעלה או ירד גדר המעשה כפי העת והזמן שבו נעשה. (ג) החריצות והשתדלות ואשר שם נפשו מנגד לעשות רצון אוהבו. (ד) הפרי הנמשך מהפועלה הוא. והעיד הוא יתברך כי ארבעתם שלמים הם בפנחס. א' כוח הפועל היה שהשיב את חמתי כי דבר גדול ורב הוא להשיב חמת מלכו של עולם. ועל זמן העשותו אמר מעל בני ישראל והוא כי הנה גדר השיב חמת מלך יהיה לפי גדרי החימה והוא כ"א לא נתפשט אש חמת ולגזור על אשר כעס עליו יקל להשיב לחמתו ויכבד יותר אם כבר יצא דבר מלכות מלפניו וגזר אומר לחרץ משפט מות לעיר ההוא או לאיש ההוא וכבד משניהם אם כבר התחילה פעולת גזרתו העשות. ואמר כי מלבד השיב פנחם חמת ה' אחר גזר דין גם היה זמן השיבו החימה אחר שהתחילה הפורענות להעשות והיתה מתוחה על בני ישראל ופועלת בם וזהו השיב את חמתי שהיה בזמן שהתחילה המגפה ומתו כ"ד אלף הרי בזה איכות הפועל שהוא השבת חמתי יתברך וזמן העשוהו אחר היותה על בני ישראל. וגם הג' ששם נפשו בכפו להשתדל לעבודת קונו ועליה אמר בקנאו את קנאתי בתוכם והוא מה שאמרו ז"ל בסוף פרשת הקודמת שבקשו שבט שמעון להורגו לולא ה' שהיה לו וגם שאר ישראל היו אומרים הראיתם בן פוטי זה כו' שהיו שיניהם קהות נגדו ולולא חשבו שגם הוא נכנס לעשות כמעשה זמרי היו הורגים אותו ולא הניחוהו ליכנס הרי שהערה למות נפשו לעשות רצון קונו וזהו בקנאו את קנאתי בתוכם שבהיות הענין בתוך כל ישראל שהיו שם ?מים רבים לוחמים בעד זמרי לא שת לבו לזאת. וגם הד' שהוא הפרי שיצא ממנו הוא גדול שלא כליתי את בני ישראל בקנאתי בל יאמר אומר כי לו היה מועיל פנחס שלא יפקד איש מישראל יודע כי רב כחו ומאד גדלו מעשיו אמנם אחר מות כ"ד אלף מישראל אין ישועתה לו מתייחסת לגמרי לז"א ולא כליתי לומר אל תשיתו לב אל המתים במגפה כ"א אל כל המון ישראל אשר תמו לולא קנאתו כי זכות שארית פליטת כל ישראל מלכלות תלוי עליו וזהו ולא כליתי כו'. וזהו בעצמו רמז למעלה וידקור את שניהם כו' ויהיה המתים במגפה כ"ד אלף לומר שע"י מעשה פנחס היה מספר למתים ואלמלא זה גם את הכל היה מכלה ח"ו:

עוד אפשר אומרו השיב את חמתי כו'. לומר בל יעלה על לב איש לומר כי כל מעשה פנחס לא היה רק שהרג אחד מכלל מרובים שהיו חייבים מיתה בעת ההיא כי במיתתו לא נפטרו השאר באופן לא יגדל שכרו יותר מב"ד או שלוחיו הממותים אחד מבני המותה העוברים על דת משה וישראל. לז"א אל תאמר פנחס כו' המית או הכה את הרשע כי בזה לא יוגזם עניינו כאשר יאות אך גדר מעשה והראוי לומר הוא השיב את חמתי כו' שהוא דבר גדול להשיב חמתו יתברך. ושמא תאמר למה יערך בערך הגדול הזה מכל שאר ההורגים את חייבי מיתה לז"א בקנאו את קנאתי בתוכם שהוא על אשר קדש שמי ברבים בתוך כל בני ישראל שזהו תכלית גדר קדוש ה' כמ"ש הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל ומה גם למה שאמרו ז"ל שלא נדבקים ישראל לפעור רק ויצמד ישראל שהיו קרובים לע"ג כקורבת הצמידים ע"י האשה כי נרפים הם באופן שעיקר העון היה חלול ה' אשר חללו בפרסום ולעומת זה בא פנחם ויקנא בתוכם שקדש ה' ברבים ע"כ ראוי יתייחס לאהרן הכהן ויכהן גם הוא. ועוד שלא כליתי כו' והוא כאשר נדקדק אומרו בקנאתי שיראה מיותר אך הוא לומר שקרה לו יתברך עם פנחס כמלך שכעס על בני ביתו וחמתו בערה בו ויקח רומח בידו והתחיל להרוג בהם ויקם אחד מהעומדים לפניו וחרבו שליפה בידו ויהרוג אחד ממכעיסי המלך ובראות המלך כי יש חש על כבודו ונוקם נקמתו השיב ידו מבלע וחמת המלך שככה בראות שיש חולה מהם על כבודו ותופס אומנות נקמתו מידו וכשוך חמתו אומר די לצרה ומתפייס באחד שהכה אוהבו ואז בשוב חמת המלך אומר הנה שתים הנה טובותיו של אוהבי הלזה אחד אשר השיב חמתי. ב' כי לו הניח הנקמה בידי לא הייתי מתפייס עד כלית כל בני ביתי אף הבלתי חוטאים וכל אשר בידם למחות ולא מיחו ולא היה נשאר מהם מאומה ועתה בתופסו אומנותי הרוחתי שנשארו בחיים כל בני ביתי. וזה הדבר בעצמו היה בזה כי הקב"ה התחיל בקנאתו לנקום נקם וכאשר חש על כבודו יתברך פנחס אז שב חמתו יתברך ממנו וישב ידו ותעצר המגפה נמצא עשה שתי תועליות והזכירן הוא יתברך. א'. השיב את חמתי. ב'. שקנא את קנאתי ונטל אומנותי מידי והוא התועלת שהיה בתוכם שנשארו ישראל בחיים ובתוכם קנא קנאתי בהרג א' מהם וגדולה תועלתו כי לא הניחני בקנאתי שאנקים הנקם בעצמי כי הייתי מכלה הכל וזהו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי אלי היתה הקנאה נשארה אלי אך בתופסו קנאתי והנחתיה אנכי בעבורו היה סיבה שנשארו עמי ישראל בחיים:

או יאמר בשים לב אל אומרו ולא כליתי כו' בקנאתי כי אומרו בקנאתי מיותרת. אך יאמר כמאמר ז"ל נעשו לו י"ב נסים. הנס הא'. דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך. הנס הב' סתם המלאך פיהם שלא יצווחו. הנס הג' כיוון את הרומח כנגד כו מפני הנוקרנין כדי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכו. הד' האריך הברזל כדי שידקור את שניהם. הה' נתן כח בזרעו כדי שיגביה את שניהם. הו' נתן כח בעץ לסבול את שניהם. הז' לא נשמטו מן הזיין עמדו במקומן. הח' הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן לראות קלונם לכל. הט' לא הטיפו דם שלא יטמא פנחס. הי' שומר הקב"ה רוחותיהן שלא ימותו ויטמא. הי"א הגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלויין לעיני הכל. הי"ב כשיצא עמדו בני שבטו לפוגוע בו ירד המלאך ונגף. בהם כשראה פנחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל וסלקן הה"ד ויעמוד פנחס ויפלל שהוא עושה הדין שנאמר ונתן בפלילים עכ"ל. הנה כי לולא י"ב נסים עשה ה' לא עשה פנחס מאומה ואיך תחזיק לו את כל הטובה ההוא לז"א כל אשר אחזיק לי טובה שהשיב את חמתי היה בקנאו את קנאתי ששת לבו לקדש ש"ש אף שהשאר עשיתי אנכי כי אין הקב"ה מבקש רק יגול האדם אליו דרכו ויבטח עליו והוא יעשה. ואל תתמה איך אעשה עיקר מהקנאה לבד שהרי הוא כנגד מה שהייתי מכלה שונאי ישראל שהרי לא בחרב ובחנית הייתי מכלה אותם כי אם בקנאתי לבד בלא שום פעולה ואם כן תבא קנאה כנגד קנאה וזהו ולא כליתי וכו'. ובמסורה הוכה ג' במקרא. אשר הוכה את המדינית. הוכה כעשב וייבש לבי. הוכה אפרים שרשם יבש. ויהיה עניינו מה שכתבנו על בקנאו וכו' שלא יאמר איש מה עשה פנחס לולא י"ב נסים שעשה הוא יתברך לא היה בא אל הפועל מעשהו ואמרנו שהקדוש ברוך הוא לא הביט רק אל הקנאה. והנה מהשנים עשר נסים לא הזכיר הכתוב רק אחד שדקר את שניהם בערותיהם ומה זה היה שלא החשיב רק את זה. אמנם יתכן למה שעל ידי זה נצול משבט שמעון שקשה לינצל מבעלי בחירה שהיו כמה אלפים נצבים עליו להרגו ואמר בספר הזוהר שמאימתם פרחה נשמתו ונזדווגו לו נפשות נדב ואביהוא ונכנסו עמו והנה לולא זה לא היה ניצול כי הנה ארז"ל שנא הניחוהו ליכנס רק על אומרו לבני שמעון שגם הוא נכנס לעשות צרכו ואמרו שעל לא יאמרו שלם הוא עשה כמעשה זמרי ה' אנה לידו יכם במבושיהם למען יראו כי עודם בפעולתם אליהם ולכן אין ספק שזו עמדה לו להשת קם שלא ימיתיהו שלא יאמרו אולי עשית כאשר דברת בפיך שלעשות צרכך נכנסת על כן הזכיר הכתוב דבר זה מי"ב הנסים. ויתכן זה רמז המסורה שאמר אשר הוכה ולא אמר אשר הוכה פנחס רק כאלו הוכה מאליו שהיא על הנסים שעשה ה' שלולא זה לא בא אל הפועל וזהו בפירש הכתוב הב' לומר מה שנאמר אשר הוכה כאלו היה מאליו הוא על כי הנה הוכה כעשב על ידי י"ב נסים שעשה לו הוא יתברך כי הוכה כעשב בקלות נמרץ כמכה עשב מעשבי הארץ כי לא בחיל ולא בכח עשה רק כמכה עשב כי הכל עשה ה' בי"ב נסיו ואף על פי כן וייבש ליבו כמ"ש בספר הזוהר שפרחה נשמתו מפחד גואלי הדם לכן תיקן ה' שהוכה אפרים שהוכה במקום הפריה ורביה ולכן שרשם יבש ששורש זמרי בן סלוא שהיא שבט שמעון יבש מלקים עליו על ידי ראותם כי לא עש' מעשה זמרי כאשר כתבנו כי זה הי' העיקר:

יב

לכן אמור וכו' כנגד מה שפרסם וקדש שמי ברבים גם אתה אמור והודיע אשר החזקתי לו טובה וגם טוב שכרו. והנה ארז"ל כי שלום זה הוא חיים נצחיים כד"א בריתי היתה אתו החיים והשלום. והנה ראוי לשים לב למה יקרא לחיים שלום ואיך הוא מתייחס אל פעולתו. אך הוא כי הוא יתב' פרע לו מדה כנגד מדה אתה שמת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והחיית את כל ישראל לכן הנני נותן לך מתנה והוא את בריתי שלום שיהיה לך חיים של שלום. ולבא אל הענין נזכיר מאמר ז"ל מבואר אצלינו במקום אחר והוא במדרש שוחר טוב על פסוק כל הנשמה תהלל יה וז"ל נפשו של אדם עולה ויורדת תמיד לצאת ממנו אלא שרואה את הקב"ה שכל הארץ מלא כבודו וחוזרת לאחוריה כו' וקיצור ענין המפורש אצלנו שם היא כי למה שאין דבר שלא ישתוקק לשוב אל שורשו אשר נפרד ממנו ומה גם עתה הנפש אשר חוצבה מתחת כסא הכבוד ותתענג בדשן בהיכלי מלכו של עולם והיא ניתנה תוך חלאת טינוף חומר עכור הלא תקוץ בו ולילה ויומם לא תמיש מהתאוות תאוה צאת מתוך הפכת איכותה לשוב אל האלהים אשר נתנה כי הן היא משוש דרכה. וזה מז"ל כי היא עולה ויורדת ומבקשת לצאת וכו' והוא כי במחשבה עולה ומהרהרת במה שלמעלה מקום שממנו חוצבה יורדת במחשבתה ומהרהרת בירידתה אשר ניתנה בבור טיט היון הלז וע"כ מבקשת לצאת לעלות אל שורשה וזה בכל נשימה ונשימה. כמפורש שם במאמר אלא שרואה את הקב"ה כי מלא כל הארץ כבודו וחוזר' והיא שאומרה דיו לעבד להיות כרבו וקל וחומר אם הוא יתברך שאין קצה לקדושתו על הארץ הכעורה כבודו מה גם עתה אנכי כי מה אני בערכו יתברך ועל כן מתנחמת וסובלת. והוא מאמרנו פרשת בחקתי על פסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כי הלא כמו זר נחשב ענין מאמר הכתוב הלזה כי הלא אחר כל היעודים הטובים והעצומים הנאמרים באמת מראש הפרשה באומר ונתתי גשמכם בעתם וכו' ונתתי שלום בארץ כו' ופניתי אליכם והפריתי אתכם וכו' ונתתי משכני בתוככם שהוא תכלית הדבקות והחבה האם היה עולה על לב שתגעל נפשו יתברך בנו והלא גם אחר כל הדברים הרעים הנאמרים כאשר נרבה לפשוע בפרשה ההיא הוא אומר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וכו' ואיך אחר גודל האהבה על צדקותינו היה עולה על לב שתגעל יתברך בנו שאומר ולא תגעל נפשי אתכם. ע"כ כתבנו שהענין הוא שאומר הוא יתברך הנה זאת אעשה לכם כי ונתתי משכני בתוככם כו' והוא לומר הנה אין ספק כי הנפש אשר נתתי בכם תמיד גועלת בכם ומבקשת לצאת לידבק אל שורשה היא השכינה כי טוב לה אז באומנה אתה מעתה באומר עכור ע"כ אעשה זאת לכם כי ונתתי משכני בתוככם וכו' והוא לומר הנה אין ספק כי הנפש אשר נתתי בכם אעשה משכן בכם שאשרה שכינתי בנפש אשר בקרבכם כענין ושכנתי בתוכם ועל ידי כן נפשי שהיא שלי אשר בקרבכם לא תגעל אתכם כי תבקש לצאת מכם כי הלא שרשה אשר היא מבקשת לידבק בו שם הוא ומה לה עוד אחרי זאת:

כלל הדברים כי גם אם אלף שנים יחיה האדם לא חיי שלום לפי האמת המה בעצם כי לא שלום בין נפשו וגופו לגמרי כי הלא בכל נשימה ונשימה היא מבקשת לצאת. אך הן לו הי' כאדם הראשון טרם יחטא כי היה חומרו זך ובהיר מתייחס להיות בסיס אל נשמה קדושה מאתו יתברך או כאשר היו ישראל על הר סיני שפסקה זוהמתן שעוד מעט אם עצרו כח לבלתי יחטאו עד קבלת הלוחות היה להם חירות ממלאך המות שיהיה חומרם נאות לקבל הנפש וכן לעתיד לבא באופן יתייחסו החיים ההם לחיים שלום כי שלום בין הנפש ובין הגוף מה שאין כן עתה. ונבוא אל הענין והוא כי אמר אלהים אם אמרתי הנני נותן לו את בריתי חיים הלא יובן כחיי כל האדם בהעדר שלום בין גופו ונפשו שבכל עת מבקשת לצאת ולא יהיה ההפרש כי אם שיחיה לעד אך כחיי כל האדם על כן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והוא מקרא שכתוב בריתי היתה אתו החיים והשלום שהוא כי יהיה באופן יהיה שלום בין רוחו לגויתו כי יהיה זך חומרו. ומה מתקו בזה מאמרם ז"ל האומרים על פסוק ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו ולא נאמר ותצפנם שהיא כי הא' היה פנחס והיה רוחני ונתכסה מעיניהם ולולא היה זך גם גופו לא היה יכול להתכסות ומה גם אחר עלותו בסערה השמימה שנגמר יותר זכוך חומרו עד גדר היות המלביש שמתלבש בו מאז ממנו שודאי שלום רב בין רוחו לגויתו כי זך היה גם הוא כמדובר. ובזה ינעם שנותו יתברך את טעמו וקרא אל החיים שלום כי הוא העיקר. מה שאין חיים משוללים שלום אשר לכל האדם יקראו חיים אמתיים לפי האמת:

יג

והיתה לו ולזרעו אחריו וכו'. אמר כי הנה דרך המלך שמלבד השכר הראוי לאשר הפליא לעשות לעבודתו וישם את נפשו מנגד נותן לו עוד מתנת חנם יותר על שכרו שזוכה מאליו חלף עבודתו כן היה בפנחם שאמר הקב"ה הנני נותן לו מתנה את בריתי שהוא שלום מלבד מה שזוכה מאליו חלף עבודתו. וזהו והיתה לו כאלו מאליו הוא תחת אשר קנא וכו' מדה כנגד מדה על אשר קנא שהוא ההתקוממות לנקום נקם על הקנאה ההיא יכהן הוא. ועל אשר כיפר על בני ישראל במציאות הנקמה שבה כיפר על בני ישראל שהם רבים כנגד זה ג"כ יזכו רבים יוצאי ירכו לכפר תמיד בכהונתם על בני ישראל:

או יאמר מה שאני נותן לו לבדו הוא את בריתי שלום. אך מה שאני משתפו עם זרעו הוא והיתה לו וכו' שהיא הכהונה. ומה שאתן לו לבדו השלום הוא תחת אשר קנא לאלהיו ידמה בזה אליו שיהיה לו שלום וחי לעולם וכנגד מה שהטיב לישראל שכיפר עליהם גם אני אטיב את זרעו עמו:

יד

ושם איש ישראל וכו'. אומר איש ישראל יראה מיותר שהל"ל ושם המוכה. וגם אומרו אשר הכה את המדינית הוא מיותר כמו שלא אמר באשה אשר הוכתה את הישראל. וגם מה טעם ייחסו פה. אך כיוון לומר ולהודיע הפרש בין המקדש שם שמים למחללו ברבים. כי פנחס שהיו קורין אותו בן פוטי זכה להתייחס אל כהונת אהרן ולהשתוות אליו וזה שמתחלה היה איש ישראל שהוא חשוב כמ"ש ז"ל שכל איש או אנשים שבמקרא לשון חשיבות כד"א בחר לנו אנשים ונתת לאמתך זרע אנשים ואמר כי שם איש ישראל שהיה חשוב וגדול בישראל ועתה בהגיעו להיות מוכה על ידי מעשיו נשתוה את המדינית עד מ"ש ז"ל לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעוה"ב וזהו ושם איש ישראל כשגרם עונו יהיה מוכה אשר הוכה את המדינית שהושוה אליה כי שכב אצלה להיות עמה בשווי בשני עולמות. או גם שהוכה ומת מיתה משונה לא ינכה עונו מלהיות דבק אל המדינית וזהו אשר הוכה עם כל זה את המדינית והוא זמרי בו סלוא ולא נייחסהו עד דור ג' או ד' כאשר בצדיקים. ולהגדיל הדופי אמר נשיא בית אב לשמעוני שלא עשה מעשה אבותיו כי שמעון קנא על הזונות והרג עיר שכם וזה נתפרץ בזנות וז"א לשמעוני ולא לשמעון לרמז כי שם יה עדות לישראל שלא היה בהם זימה והיו"ד כנגד האיש והה"א כנגד האשה כי באיש יש יו"ד ובאשה ה"א. ורמז פה היו"ד לומר שבני שבטו היו מקודשים וזה פרץ וזהו היו"ד יתירה לרמז את זכוריהם או שעל פי הדקדוק הלמ"ד בפת"ח הוא כאומרו להשמעוני והרי כאלו יש גם ה"א:

או יהיה שיעור הכתובים ללמד דעת את העם ואת כל עם בני ישראל למען הודיעם איכה יעבדו את ה' וישליכו את גיום אחרי נפשם וזה וזה יתקיים בידם הפך ההולך אחר הנאות גופם שישליך נפשו אחרי גוו וזה וזה יחפרו ויעבדו ובזה משריש את ישראל בשורש האמונה וקדושת ה' כי רב הוא והוא עיקר גדול בעיקרי הדת לשים לאל את גופו נגד עבוד את ה'. ואשר לא ישית לבו לזאת לבלתי החשיב חייו והערות למות נפשו על קדוש ה' במה נחשב יהידותו. ותשר שת לבו לבלתי החשיב גופו על דבר כבוד שמו יתברך בשתים יתחתן לומר אם אמותה הפעם על קדוש ה' שאהרג ולא אעבור א' ממצות ה' אשר לא תעשנה ירח מנחה וברוך ה' אשר העלני על רצון מזבחו קרבן לה'. ומה חשך משחור עין אדם אשר לא עשה כדבר הזה ועבר ולא נהרג כי על העדר צער קטון או על הנאת חומרו שעה קלה אובד גופו ונפשו בעולם הזה ובעולם הבא ולא דעת ולא תבונה לאמר כי טוב סחרם מסחר כסף ומחרוץ כי הלא אם יפתוהו חטאים לעבור דת איכה יאמרו לו או עבור או תהרג והלא ישמעו אזניו מה שפיהם מדבר שיעבור ויאבד נפשו או יהרוג את גופו. כי את נפשו לא יכלו להרוג ואם כן איפה מי בער לא ידע להבין ולהשכיל כי טוב הוא להניח גופו חרש את חרשי אדמה ולקנות הנפש החצובה מתחת כסא הכבוד. איככה אוכל יראה אבדן מרגניתא דלית לה טימי חלק אלוה ממעל על הנאת עפר מן האדמה הנאת שעה כי לא לעולם יחיה גם כי לא יהרג עתה. ויהיה גופו כלה ונשמתו נשרפת והן זאת היתה על לב חנניה מישאל ועזריה במסור נפשם על קדושת ה' כמאמר נבוכדנצר עליהם באומרו יהבי נשמהון די לא יפלחון כו' כמשבח יופי דעתם לומר אל יחשדם שומע לומר כי הן עתה שנצולו יוכלו להתפאר אך אם אכלם אש הכבשן מה היתה הנאתם והלא לא יבצר מהם כי יסתכנו. כי לא כן היא כי אדרבה היה שכל טוב כי הלא לו חטאו אבדו נפשם ועתה אם אכלתם האש הגדול ההוא לא היו מוסרים רק את גופם וזהו אומר ויהבו נשמהון כו' לומר כי לא נתנו לשרוף רק את הגופים אך נפשותם קיימות תהיינה. וכענין מאמר הנביא באומר על הבאים לאמר את איש ישראל יעבור ואל יהרוגו אמר אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה שחפצים להכניע לאבד נפשך אך אתה בחרתה באבד הגוף ולקיים הנפש. וזהו ותשימי כארץ גווך כי הם בקשו להכניע הנפש ואתה מסרת הגוף והן כל זה הוא גם כי לא יחיה בקדשו שם שמים כי רב מאד זכותו כענין הרוגי מלוכה. ומה גם אם יצילהו ה' כאשר עשה לאברהם ולחנניה מישאל ועזריה כי אז יירש שני עולמות שיזכה ויחיה בעולם הזה ובעולם הבא. ועל הדרך הזה במשליכים נפשם אחרי גופם שלהנאת גופם ישליכו את נפשם מנגד ויעברו על דת כי גם יחיה בעולם לא יבצר ממנו אבדו גוף ונפש אחרי מותו שיהיה גופו כלה ונשמתו נשרפת. כי אם יש יראנו יתברך גם אבדן גופו בעולם הזה להורות גם העתיד לעיני הכל כאשר עשה לזמרי בן סלוא שהן הראנו את גופו מדוקר נותש בחימה יתר על כל הרעה העת דה לגופו ונפשו באותו העולם. כלל הדברים כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהקנות להם שורש אמונה שלמה להשליך גוום אחרי נפשם ולא יהפכו. והנה לפניהם כמו רגע עדים נאמנים אשר עיניהם ראו ולא זר. את פנחם שהערה למות גופו ביד בני שמעון העומדים על דם נשיאם ולא שת לבו על גופו כי אם נפשו וזה וזה נתקיים בידו וניתן לו החיים והשלום. וגם הפכו כי הנה לעיניהם זמרי הלך להנאת גופו וזה וזה נאבדו ממנו. וזה שורש אמת גם למקדש ש"ש ומת. ולמחלל ויחיה פה. כי ילמד סתום מן המפורש כי הכל מתוקן אחרי מותם. וזה מאמרו יתברך אל משה הנה פנחס בן אלעזר כו' קנא קנאתי בתוכם שהוא כי שם חייו מנגד כי הי' בתוכם אשר שם בני שמעון כמ"ש ז"ל איש חרבו על ירכו לנקום דם נשיאם והיה לעשות מצוה שלא כליתי וכו' לכן אמור והכריז שורש זה לעיני כל ישראל ואמור להם כי על שלא החשיב גופו בשביל נפשו הנני נותן לו את בריתי שלום שיחיה גופו ונפשו שהוא עיקר גדול באמונה שידעו ישראל כמה גדול כח המקדש שם שמים שעל בלתי החשיבו את גופו קונה גם שניהם ולא לעצמו בלבד כי אם כל זרעו הוא מטיב כי והיתה לו ולזרעו כו'. וההפך במחלל שם שמים והולך אחר הנאת גופו כי ישכל את שניהם יום אחד כי הלא ושם איש ישראל שהוא לשון חשיבות ואבד גופו בעולם הזה ונפשו בעולם הבא וזהו אשר הוכה שהוא כי אבוד בעולם הזה גופו וגם נפשו בעולם הבא כי הלא הוא עם המדינית באותו העולם כי את כמו עם כד"א משחיתם את הארץ וכמוהו אין מספר כמדובר למעלה שמקושרת נפשו עם נפשה בגיהנם והוא מאמר יוסף לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה בעולם הבא:

טו

ושם האשה המוכה וכו'. הנה אומרו יחס האשה יראה לבלי צורך. כי אם הוא להודיע שהיתה בת מלך ואביה מסרה לזנות להחטיא. יותר היה צודקת הודעה זו למעלה בסוף פרשת הקודמת. וגם אומרו במדין הוא שנראה כמודיענו היותו במדין ומה צורך להודעה זו כלל. ואחשוב יהיה להורות הפרש פגם העון שפוגם בהיות החטא ישראל אף בעוה"ז שיורד מרום רקיע עד תהומא דארעא מה שאין כן במדין שחשיבותו טרם יחטאו כחשיבותו אחר כך. שהוא כמשל השמן הטוב היורד על בגדי משי ורקמה שימאסו בהם בעיני הכל כי משחתם בהם מום בם משא"כ בעירוני הלובש כתנות עור או סנדל כל אדם כי אף אם שמן תורק עליהם כמים הנגרים לא יגרע ערכם ואדרבא היא ישביחם ויצהיבם כי לא חובל עיר מפני שמן. כן הדבר הזה הישראלי הקדוש נכנס בטומאת עונו אשר יחטא בו. משא"כ במדין אף אם שר או גדול היה כי טמא נזרו וכתרו ולא יטמאנו העין כי מין במינו היה. משא"כ בישראל כי אף כל איש ישראל ימאסו באחיהם החוטא יהיה שפל ומאוס בעיניהם. וזהו שאחר אומרו מה שגרע מכבוד זמרי והושוה אל המדינית אמר כי אך האשה המוכה לא ירדה מיחוסה לא היא ולא אביה שמסרה ולא נגרעה מעלתו וז"א המדינית כו' ראש אומות בית אב כו' במדין הוא כלומר עדיין במדין הוא ראש אומות כמעלתו אז מעלתו עתה אחר מעשה בתו על ידו וזהי ראש אומות במדין הוא. או יאמ' בדר' זה ויתיישב יותר אומרו במדין הוא. שהוא אחר אומרו שאביה ראש אומות כלומר שלא פגם במעלתו שעדין הוא ראש חמשת מלכי מדין כמ"ש שהיה הוא ראש החמשה מלכים וזהו ראש אומות וקשה על זה שהרי הכתוב מנאו שלישי את אוי ואת רקם ואת צור לז"א במדין הוא כלומר מה שהוא ראש אומות שהיא ראש לחמשה מלכים במדין הוא אך לא בעיניו יתברך כי התורה מגנהו על מוסרו ותתו את בתו להזנותה כמ"ש ז"ל שעל כן מנאו יתברך שלישי אך לא בעיני מדין כי ראש אומות בית אב במדין הוא:

טז

וידבר ה' וכו' לומר הנה לפנינו לשלם גמול טוב לפנחס וגמול רע למדינים. והנה הגמול טוב לפנחס אשר בידכם לעשות אעשנו אני לבדי ולא אעשה אותו על הנוגע אל כבודי שעשה נקמה בעוברי רצוני וסיבב שיוסרו כל השאר מלעשות כמותו להכעיסני כ"א מה שראוי לו לאמר הוא פנחס וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל שלא אמיתם. ולא כליתי לכן אמור כלו' לכן על טעם זה שהוא על שלא כליתי מבני ישראל אמור שאני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו וכו' על אשר קנא ולא על הנוגע אלי בעצם כ"א שויכפר על בני ישראל אך אינני אומר שכל שאטיב לו הוא על הנוגע אל כבודי שהרג את מכעיסני ושעשה בל ישובו להכעיסני. וסיים שבח פנחס שלא חש אל היות המוכה נשיא בית אב ואל היות היא בת ראש אומות שיקומו עלי גואלי דמיהן. וכהתימו ענותנותו הרב הזה אמר הנה אני עשיתי את שלי שלא עשיתי עיקר רק מהנוגע אליכם. גם אתם בבואכם לנקום נקמת המדינים עשו את שלכם ולא תעשו על דמכם שהיסבו להמית בכם כ"א וידבר ה' אל משה מה שראו לאמור צרור וכו' אך לא על הנוגע על צרתכם רק על דבר כבוד ה' כי באו להחטיאכם את ה' כ"א מה שוהכיתם אותם הוא על כי צוררים הם לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי אשר דברה שלהחטיא את השלמים באה במצות אביה וגם שהיה ביום המגפה לא תעשו אתם הדבר על אשר מתו במגפה רק על דבר וסיבת פעור שעשו שתגעו בכבודי. כי כאשר אני עשיתי את שלי גם אתם עשו את שלכם. והנה עדין היה אפשר יתחמץ לבבם באומרם כי ממוצא דברו יראה כי לא כבדה מאד צרת ישראל לפניו ית' כי על כן לא אמר לישראל שיעשו על שני הדברים רק על דבר כבוד שמו ית'. על כן עשה פרשה פתוחה אחר אומרו ויהי אחרי המגפה עם היותו בחצי הפסוק לומר כי הקודם שהוא אשר צוה ית' לא יחוש על צרת עצמם אשר מתו במגפה לא אמרו הוא ית' רק אחרי מופלג ולא סמוך אל המגפה שהיתה שעת חימום עד נתקררה דעתם. ומה שהוא פסוק א' הוא כי גם חוזר אל הענין שלא צוה יתברך עליו עד אחרי המגפה שהוא מופלג ויהיה הטעם פן יחרדו בשומעם באומרם הנה עדיין לא הטהרנו מן המגפה וימנו אותנו שהוא דבר הגורם נגף על כן אמר שגם צווי זה היה אחרי מופלג ושיעור הכתוב ויהי אחרי המגפה שהוא מופלג ממנה אז וידבר ה' וכו' לאמר להם שאו את ראש וכו' כי אז ראוי לאומרו לא מקודם. והנה לשית לב אל צורך המנין אשר צוה ה' באומרו שאו את ראש. עוד נתעורר על פי דרכינו אל אומרו. וידבר משה ואלעזר וכו' בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר כי למה בצותו ית' אותם לאמר לא אמר באיזה מקום היה ובדברם הם לישראל אומר שהיה בערבות וכו'. ועוד המקום האמור פה הוא השיטים עצמו או מקום אחר אם הוא מקום אחר למה לא הוזכרה הנסיעה ועוד שא"כ למה לא נזכר שיטים במנין המסעות במקומות. ואם הכל הוא מקום אחד למה משנה שמותם וגם למה הודיענו שדברו לישראל בערבות וכו' ידוע הוא כי שם היו: ועוד אומרו לאמר כי הוא בלתי צודק כלל כי אינו לאמר לזולת: ועוד אומרו מבן עשרים וכו' כאשר צוה ה' את משה וכו' היוצאים מארץ מצרים מי לא ידע שהוא כאשר צוה ה' ושבני ישראל הם היוצאים מארץ מצרים ומה צורך לאומרו פה. ועל פי דרכנו נאמר עוד דרך שני על פתיחת פרשה באמצע הפסוק. והנה יש מרבותינו אומרים והביא רש"י ז"ל כי כאשר בצאת ישראל ממצרים מסר הקב"ה את ישראל ביד משה במספר כך כשבא משה למוסרם ביד יהושע מסרם במספר. ויהיה הענין למען הזהיר את רועה ישראל ישית לבו ועיניו להדריכם בדרך ישרה באופן שלא יחטאו וימותו אנשים מהם על העדר מנהיג ומוכיח על כן מסר הוא יתברך למשה במספר כאומר אליו ראה והביטה המספר הלז השמר פן ואל יפגע בם מדת הדין ויחסר מגינם על העדר הישרה הראויה. ועל דבר זה משה מסרם ליהושע ולפי זה מה שצירף הוא את חברת אלעזר עם משה והיה ראוי לא יהיה כי אם יהושע. יהיה כי לבלי יתחמץ לב משה כי על ידי מסירה וראות יהושע פנים בפנים הוא כמזכיר לו יום המיתה ומוסר לו צאן מרעיתו בידו. על כן מפני כבודו נתן הוא ית' את אלעזר במקומו. כי גם את יהושע צוה הוא ית' ואמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכו' על פיו יצא וכו'. ועדיין צריך לתת טעם למה מיהר הוא ית' למנותם כעת ולא ימתין עוד סמוך לסילוק מרע"ה ד' או ה' ימים על כן אחשבה כי עוד היו שני טעמים. א'. כי הלא אשר ארז"ל שהיה בלב גויי הארץ כי היה בלתי אפשר לייחס את ישראל יוצאי מצרים יוצאי ירכו לבית אבותם באומרם אם בהם שלטו בנשותיהם לא כ"ש והוצרך הוא ית' לומר בצאתם ממצרים כי כלם היו לבית אבותם כמפורש אצלינו פ' במדבר סיני. והנה עתה ע"י מעשי השטים שמתו מישראל כ"ד אלף יש אשר נטמאו בזמה הלא יעוררו משנתם אשר חשבו מאז על בנות ישראל ששלטו בם הגוים באמת באמור הנה יוכיח סופם על תחלתם כי שטופי זמה המה ומי יודע כי ככה עשו איש את אשת רעהו בהיותם במצרים ואיך יהיו לבית אבותם כל איש מהם. על כן תכף למעשה הרע הזה בא הוא ית' ומנאם וישם את שם י"ה על כל משפחותם באומרו החנוכי הפלואי וכן בכל משפחות ישראל למען יהיה שם י"ה על כל משפחות לומר שמי זה עדות הוא לישראל שלא היה בהם פסול כאשר נבאר לפנים בס"ד. עוד טעם בני והוא מאמרנו פ' כי תשא על אשר צוה הוא ית' אחרי מות אשר נפלו בעגל שהוא כי גם שבעשרה מישראל יש שכינה ביניהם אינו דומה השראתה כשהם מאה או אלף כי ברובם תרבה זכותם. ועל דבר זה כל המספרים עולים במעלות עד ס' רבוא כי אז תופלג קדושתם הפלא ופלא עד גדר שנתחייב לברך עליהם ברוך חכם הרזים. כי בכללותם נמצאו כל בחינות חלקי התורה כי מספר זה הוא לעומת ס' רבוא כתות עליונים אשר נפשות משתלשלות מהם ועל כן בהתאחדם יתאחדו למעלה כל הבחינות עליונות ויגדל השפע עד אין קצה כנודע ליודעים חן. ועל כן אשריהם ישראל בהגיעם אל הסך ההוא. ועל כן כאשר שמחו ישראל בצאתם ממצרים כי היו ס' רבוא היו מתעצבים אחר אשר חסרו הנופלים בעגל באומר אולי לא נשארנו הסך הנזכר על כן צוה ית' אז למנותם למען ידעו ישראל כי עודם ס' רבוא כאשר בתחלה וקדושתם גדולה כאשר דקדקנו זה שם בכתובים בס"ד. ועל הדרך הזה פה אחרי מות כ"ד אלף מלבד המתים על צרות ראשונות אפשר ידאגו ישראל לאמור אולי נהרסו מהסך הנזכר אשר היה בהם ואבדו גדר השראת שכינה השורה על כן רצה הקב"ה למנותם למען יראו וידעו כי עוד מספר ההוא בישראל באשר נמצאו שש מאות אלף ואלף נמצא כי שלשה טעמים בדבר. (א) למוסרם מרועה אל רועה במספר. (ב) למען העיד בהם כי כלם לבית אבותם יתייחסו באמת. (ג) למען ידע כי עדיין ס' רבוא המה וגדר השראת קדושת שכינה כאשר בתחלה לא זזה מהם. והן אמת כ"א לא היה רק הטעם הראשון לא היה צריך תכיפות אל מעשה שטים ואפי' על הטעם השלישי אך על השני אין להתמהמה לסלק חשד מעל ישראל כי הוא דבר גדול שאפי' ישראל בינם לבינם לא ימנע מהם מלהרהר בדבר כראותם המעשה הרע הזה אך לעומת זה יש עכוב אל התכיפות כי יתחמץ לב בני ישראל באומרם הנה עדיין לא הטהרנו מהמגפה זו ותמנו אותנו כי המנין הוא גורם נגף על כן מה עשה הוא ית'. למעו זאת לא קירב התכיפות וזהו ויהי אחרי המגפה והיא כמו שכתבנו כי ג' תיבות אלה סמוכות אל הקודם ואל מה שאחריו לסמוך אל הקודם נעשה פרשה פתוחה ולסמוך אל ענין המספר שאחריו לא נגמר הפסוק. והוא כי על מה שאמר למעלה שאין הקב"ה עושה עיקר ממיתתם על כן לא היה תכף כ"א ויהי אחרי המגפה שהוא מופלג והוא מחמת המגפה שהוא נראה שלא היה חש הוא ית' בעצם על אשר מתו במגפה. אך ההפלגה אי אפשר להיות הרבה כו' הלא היה טעם את שהוא על ענין המייחס לבית אבותם וזהו שלא עשה סוף פסוק אחר הגימ"ל תיבות לומר כי עם היות אחרי מופלג צריך תכיפות וזהו:

יז

צרור את המדינים כו'. ראוי לשים לב. (א) מה הוא הכפל הזה צרור והכיתם. (ב) כי הלא עיקר הרעה היתה ע"י בנות מואב כמקרא שכתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן ולא נזכרו מדינית רק בכזבי בת צור ולמה יניח העיקר. (ג) אומרו כי צוררים הם לכם כו' מהו אומרו לכם זה פעמים. (ד) אומרו בנכליהם כי לא מצינו התנכלות במדינים ואדרבא ארז"ל במדרש רבה כי היו בנות מואב עושות בערמה וז"ל עשו להן קלעים והושיבו בהם זונות ובידיהם כל כלי חמדה והיתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהיתה לפנים מן החנות כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק זקנה אומרת לו בחור אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן והיתה מראה לו ואומרת לו הכנס לפני' ותראה חפצים נאים הזקנה אומרות לו ביותר וילדה בפחות מכאן ואילך אומרת לו ילדה אתה כבן בית שב ברור לעצמך וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של גוים ונערה יוצאת מקושטת ומבושמת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו טול לך כלי זה חנם הלא כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו הרי לך עגלים ותרנגולים שחטם כמצותיכם ואכלו מיד משקהו היין ובוער בו השטן והיה נשטה אחריה שנאמר זנות ויין ותירוש יקח לב. הנה כי אדרבא בנות מואב היו המתנכלות. (ה) למה הוצרך להודיע למה יכו אותם שהוא על דבר פעור הרי בפירוש נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. (ו) אומרו ועל דבר כזבי כו' שהרי בכלל מדינים היא. ועוד כי נהפך הוא כי מי יתן והיה לכל א' מהן כאשר היה לה וכן יאבדו כל אויבי ה' ואיך כמוסיף על כל אשמתם אומר שהוא על דבר מה שהוכתה כזבי כו'. (ז) אומרו ביום המגפה למה נאמר ומה גם שאינו מעלה או מוריד היות הדבר ביום ההוא מבזולתו. (ח) למה חזר ואומר על דבר פעור הרי נאמר. (ט) אומרו ויהי אחרי המגפה שאם הכונה לומר שאחרי המגפה היה מה שהוא יתברך אמר למשה שאו את ראש וכו' למה הפסיק בפרשה באמצע הדבר וטרם סוף הפסוק. ואם חוזר למעלה לומר כי בפסוקים הקודמים האמור היה אחרי המגפה היה ראוי יגמר שם הפסוק. (י) מה ענין המנין הזה עתה. שיראה לבלי צורך: והנה לבא אל הענין נבאר שני כתובים הבאים כא' להודיע זאת רעתם כי מה שנתחייבו ישראל שבאיתו הדור כליה מה היה והוא אומרם וישב ישראל בשטים כו' ותקראן לעם כו' ויצמד כו'. והוא בהעיר בהם. (א) בהחילו בישראל באומר וישב ישראל ושנה את טעמו ואומר ויחל העם כו' ותקראן לעם וכו' ויאכל העם כו' ואח"כ חוזר אל שם ישראל ואומר ויצמד ישראל כו' ויחר אף ה' בישראל. (ב) שאם אלהי נכר אשר עבדו היה פעור למה הסתירו תחלה ואמר סתם וישתחוו לאלהיהן ולא אמר פעור ואח"כ כלאחר יד מזכירו ויאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ולא עוד אלא שבאומר אלהיהן יורה על מינים רבים ופעור הוא מין אחד. (ג) כי תחלה מכבד הדבר ואומר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן שהיא עבירה בעצם ואח"כ אומר ויצמד שארז"ל שהיו רפויים בדבר כצמיד על יד האשה שהם רפויים קצת וע"פ דרכנו נשית לב אל מקרא שכתוב פ' מטות באומר הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור כו' כי הלא כמו זר נחשב לייחס עון השטים אל בנות מדין ולא אל בנות מואב כמפורש בכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב:

אמנם אומר כי הנה בעם בני ישראל יש שני סוגים. (א) הבלתי כשרי' המון עם אשר בשם עם יכונה. (ב) הכשרים כל אשר בשם ישראל יכונה. והנה בבאים להטעות את ישראל בזמה וע"ז גם המה היו שנים. א' בנות מואב. ב' בנות מדין. והנה גם שהצד השוה שבשתי אומות אלו היה להחטיא את ישראל ועכ"ז לא ראי זה כראי זה. כי הנה מואב לא הבחינו רק להחטיא דרך כלל את כל הפושט ידו. ליטול כשר או בלתי כשר כל דכפין ייתי וייכול מזבחי אלהיהן וישתחו לאלהיהן משום בנותיהן. אך לא כן דרך מדין רק לטמא את הקדשים כי כל ישעם וכל חפצם לטמא את הקדשים ולהחטיא את הכשרים. נוסף עליהם צור אבי האשה הנרצחה שמעט בעיניו כי ישחית את כללות הכשרים כ"א גם עד משה ואלעזר בקש לשלוח יד בצוותו את בתו לא תזדווג רק אך במשה או באלעזר כמז"ל. ועל כן בנות מדין עשו בערמה אמרו אם אמרנו לטובים שבישראל אשר עליהם נפרוש מצודה יעבדו אלהים אחרים מכל האלהים אשר לעמים משום חיבת ביאה לא ישימו אלינו לב באומרם כי האם ימירו את כבודם חלילה בהבלי נכר על כן נועצו יחדו לבלתי קחת אתם כ"א בעל פעור כי עתה באמור להם הסך את רגליך על פני אלהי מדין וקנח בחוטמו כי היא מלאכה נמבזה ואכרתה ברית עמך לשכב אצלך להיות עמך יאמר נא ישראל מה העבודה הזאת וקיא קלון על כבודה וצדקה תחשב לי כי שמתיה למוחראית למען כחש אלהותם ויעשו כן להצליחו וכמקרה הנזכר בגמ' מההוא גברא דראה ע"ג וטינף על פניה וקינח בחוטמו ויצא יצוא ומתפאר לאמר כזאת וכזאת עשיתי לבזותה ויען א' מעובדיה אשר נמצא שם ויאמר מהעולם לא עבדה איש ככל משפט עבודתה כאיש הזה. גם המה קרה למו בימים ההם כי אמרו בלבם הלא חרפה היא לה ולא עון לנו בגלל הדבר הזה ועל כן בערו ויכסלו. הנה תחבולה זאת עשו אנשי מדין. אך בנות מואב לא שתו מגמת פניהם רק עבוד אלהים אחרים מאלהי העמים אלילים באומרם כי אש אהבת כלולותם תבער בם ולא ישגיח מע"ג לע"ג וכן היה. ובזה יבואו כל הכתובים על נכון. והוא וישב ישראל בשטים הם הכשרים הנקראים בשם ישראל. אך לא שלחו בעולתה ידיהם עם בנות מואב כ"א הנקראים בשם עם וזהו ויחל העם לזנות את בנות מואב כלומר אך בכל אלה לא היה בהם מהנקראים ישראל הנזכר. והטעם כי הלא לא היו נשמעות אם לא בהאכיל אותם תחלה מזבחי אלהיהן והשתחוות להן וזה לא יעשו הכשרים הנקראים בשם ישראל וזהו ותקראן כו' לומר תדע למה ויחל העם לזנות את בנות מואב העם ולא הנקראים ישראל הלא הוא כי הלא טרם ישמעו להן ותקראן לעם כו' ויאכל העם וישתחו משא"כ ישראל הכשרים כי רע עליהם המעשה והטעם הוא למה שהיו אלהיהן וזהו אומר לאלהיהן הן אלהות הנהוגים להם אשר לא פעור המה. אך מה שיצמד ישראל אשר בשם ישראל יכונה הוא לבעל פעור כי נכריה עבודתו בעיניהם ויהיו כמתעבים בעיניהם ולא כעובדים אך לא לבם הלך לעובדם וזה מאמר ז"ל ויצמד ישראל שהיו רפוים בעבודתו כצמיד הרפוי ביד האשה ועל ידי כן נמשכו אחר אהבת נשים. ומי עשה התנכלות הלז להפיל את הנקראים ישראל בנות מדין והוא מפורש בתורה במקרא שכתוב הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור כו' לומר כי מואב לא היו לישראל רק לעם. ואיך יוכלו לנקראים ישראל הלא הוא על דבר המיוחד לפעור שנתבזה עבודתו בעיניהם. וזה מאמרו יתברך פרשת ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי כו' ולא תגרעו ממנו כו' וסמיך ליה כי עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש כו' כי הנה יראה בלתי מתקשר. אך יאמר לא תלכו במצות ה' למראה עיניכם ושפיטת שכלכם להוסיף ולגרוע כי תאמרו דרך משל למה לא נוסיף בברכת כהנים יוסיף ה' עליכם ככם כו' או פרשה יתירה בתפילין וכן לא תגרעו במה שיראה לכם שאינכם פוגמין כענין שלמה באומר אני ארבה ולא אסור וההיקש בזה לפי שכליכם. כי הלא עיניכם הרואות אשר עשה ה' לבעל פעור אשר לפי דעתיכם שראוי לתת ית' לכם ברכה כי טומאתם את שקוץ אלהיהם בפעור על פני עצמכם ועל כל זה ראיתם כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. הוי אומר כי אין לאיש להתנהג בתורת ה' ומצותיו אחר שכלו כ"א לבטל את דעתו אצל דעת אלהים כי אל דעות ה' ואין לנו לנטות כחוט השערה מכל אשר יצוה כי היא האמת והצדק. הנה ישראל טעו בחשבם כי לא עובדים יקראו כי חרפה היא לה. אך למה שהיא עבודתה בייחוד וכך הוא זה לה ככל יתר עבודות כבוד לזולתה על כן ויחר אף ה' בישראל להורות כי יותר קשה לפניו יתברך עון קל מהכשרים מעון חמור ממנו של שאר ההמון. כי אף שהעם אכלו מזיבחי מתים וישתחוו לאלהיהם לא חרה אפו ית' עד אשר ראה כי ויצמד ישראל לבעל פעור כי חטאו הכשרים כמדובר בו ויחר אף וכו'. ובחינת עבודה זרה זו בייחוד להחטיא את הכשרים מישראל לא היה רק במדין בהתנכלות פעור כאמור. והנה הדבר הזה אשר כתבנו כי יותר קשה עד מאד לפניו ית' עון הכשרים להאשים את מחטיאם ומפילם מהמחטיא את המון העם הוא הדבר הזה אשר דבר הוא ית' פה באומר צרור את המדינים והכיתם אותם לומר הלא צויתי אתכם אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה והנני מהפך הדבר במדין ואומר לעומת אשר אמרתי אל תצר את מואב הנני אומר כי לא כן מדין כ"א צרור את המדינים ולעומת אומרי במואב ואל תתגר בם מלחמה שהוא להכות נפש אני אומר במדין והכיתם אותם. והלא תאמרו למה נעשה כדבר הזה והלא בנות מואב החלו ברעה והפליגו להרשיע כמאמר הכתוב ויחל העם לזנות את בנות מואב ותקראן וכו' ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן ולמה תעשה עיקר ממדין. אל תתמהו כי הלא הטעם הוא כי צוררים הם לכם לומר אינו דומה המחטיא את הבלתי כשרים למחטיא את הכשרים הנקראי' ישראל בתחבולותם וזה אומר כי צוררים הם לכם הנקראים ישראל אשר אני מייחד דבורי בכם כי לכם הצירו ולא לעם כבנות מואב שלא החטיאו רק אל הנקראים בשם עם בלבד. ואך המדינים החטיאו את הכשרים הלא הוא בנכליהם אשר נכלו לכם כי לכם עשו תחבולה להחטיא אתכם. ובמה יהיה זה ההתנכלות הלא הוא על דבר פעור כי להיות דבר המיוחד לפעור עבודה של חרפה ללכוד אתכם בה כתוא מכמר מה שאין כן מואב כי לא לכדו ברשתם כ"א לנקראים עם שהם הבלתי כשרים כמדובר. ועוד טעם שני והוא דבר כזבי וכו' ולבארו נדקדק למה חזר ואמר על דבר פעור. ולומר שהיה ביום המגפה. אך הוא לומר איך מסרו אותה למיתה להכשיל את ישראל על דבר פעור. כי אין ספק כי בהיות ביום המגפה הנוגפת בעם. ויראו אותה מכשלה להבעיר אש המגפה יותר. כלא יחסרו אשר נגע אלהים בלבם ויכנה מכת מות כאשר היה. ולא שתו לבם לזאת כ"כ גדלה תאותם להחטיא את ישראל. וזה ועל דבר כזבי בת נשיא מדין המוכה שמסרוה למות בהיותה בת נשיא מדין בהיותה ביום המגפה שהיה הדעת נוטה שיכנה כאשר כתבנו שהיה זה על דבר פעור ולא קודם עון פעור כאשר עדן לא היה רק עון אלהות מואב שעדיין לא חטאו הנקראים ישראל עד יום פעור שאז היה יום המגפה למות ביום ההוא שבא להוסיף קצף ע"י פעור גם הוא כ"כ היו להוסיף לחטיא את ישראל והשליכו נפש אחותם מנגד. וע"כ נקום ינקם עם כזה שכל כך שמו מגמתם להחטיא את ישראל: והנכון יאמר ועל דבר וכו'. על דרך מאמרם ז"ל על פסוק על דבר שרי אשת אברם שהוא על דבור שרי שהיה המלאך שואל לה האכה את פרעה היא אומרה הכה וזהו על דבר שרי שהוא על דבר פיה. על דרך זה זה יאמר פה ועל דבר כזבי כו' והוא במה שידענו מאמרם ז"ל כי מצות אביה עליה שלא תזדקק רק למשה או לאלעזר שעל כן מיאנה ליזקק לזמרי עד שאמר לה אני גדול מהם שהם מלוי ואני נשיא משבט שמעון. ובזה יאמר הנה עוד טעם גדול לאבד את המדינים כי הלא דברה מצות אביה שתטמא את היותר קדושים משה ואלעזר וזהו ועל דבר כזבי שהיא אשה דברה כי מצות אביה עליה שלא תודיע רק למשה או לאלעזר הכהן כי נתנו עיניהם לטמא את קדשי הקדשים. ושיעור הכתוב כי לא את המון העם בקשו לטמא רק לכם לאשר בשם ישראל יכונה ולא עוד כי אם ועל דבר כזבי אשר דברה שהוא לטמא את הקדושים מהכל כי אף על זה פקחו עיניהם. ועל כן על עם אשר כזה תתנקם נפשו. ונמצא ברז"ל שאמרו שבזכות רות העתידה לצאת ממואב נצול עמה ואפשר נרמז זה במה שהזכיר האשה המוכה וייחוסה ואח"כ צרור את המדינים וכו' על דבר האשה המוכה. לומר. ראו עתה מה גרמה אשה א' רעה וההפך בטובה. כי זאת המדינית ע"י רשעתה אף שהוכתה צוה ה' צרור את המדינים על דבר האשה הנרצחת משא"כ במואב כי בעד אשה שאפילו שעדיין לא נולדת נצולו: עוד כיון באומרו כי צוררים הם לכם וכו'. והוא כי רצה הקב"ה ללמדנו דעת הלא הוא כי כאשר נצר צרת איש אשר חטא על הנפש ובחטאו מת לא נעשה עיקר אבל כבד על מיתתו כי אם על עונו אשר טמא את נפשו ויכריתנה. וההיקש בזה על אשר החטיאנו וסיבב על מיתת קצת העם לא נטור איבתו על הנוגע אל מיתתם כ"א על הנוגע אל העוותו על דרך מאמרם ז"ל כי גדול כים שברך המחטיא את האדם מההורגו בחרב והוא כי זה הרג את נפשו וזה את גופו. כי הלא את אדום האומר פן בחרב אצא לקראתך ואת מצרים האומר אריק חרבי תורישמו ידי אמר אלהים לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. ואת המחטיא צוה להרוג כענין צרור את המדינים. וזה יהיה ענין הכתוב הנה לפניכם שתים רעות אשר עשה לכם מדין. א'. אשר החטיאו אתכם. ב'. אשר הוסב מיתת כ"ד אלף מישראל והלא צויתי צרור את המדינים וכו' לנקום נקם. אל תשיתו לבבכם לעשות נקמה על מיתת אשר מתו מאתכם בסבתם רק על צרות העון. וזהו כי צוררים וכו' לומר אשר אמרתי צרור וכו' לא על צרת המות רק על צרת העון כי צוררים הם לכם בנכליהם כו' על דבר פעור הוא מה שאמרתי צרור שהוא על העון וגם על מה שרצו עוד להחטיא גם אל היותר קדושים אשר בארץ המה שהוא ועל דבר כזבי בת צור המוכה שהיה דבר פיה כי באה להזדווג למשה או לאלעזר כאמור בסמוך. כי גם שהוכתה אשר ערב אל לב אביה לדבר על פיה לא נמחק ונקום ינקם ועתה פירש יותר כל כוונתו באומר ביום המגפה על דבר פעור לומר כי גם שהיה זה ביום המגפה אל תשיתו לב אל המתים במגפה לצרור את המדינים על מיתתם רק על דבר פעור אשר החטיאו אתכם. ובזה יתיישב אומר מיד ויהי אחרי המגפה שהוא סוף ההפסקה שמורה שהוא נמשך אל הקודם ג"כ והוא כי הנה עיקר כוונת הכתוב לומר שאחר המגפה רצה הקב"ה למנותן אלא שהפסיק בחצי הפסוק ללמדנו כי גם הוא ענין אל הקודם שהאמירה גם הוא היה אחרי המגפה. ויהיה כי לבל יאמר נא ישראל נקלה מיתתנו לפניו ית' שלא החשיב את המגפה להנקם עליה מהגורמים מיתתנו רק על שהחטיאום. על כן צוה הקב"ה זה מיד עודם בחמימות צרת המגפ' עד עבר זמן ונתקררה דעתם וזהו ויהי אחרי המגפה כי אחרי מופלג ואמר שהיה זה שאמר אחר קצת זמן ולא סמוך אליה ועדיין לא יבצר מהיות ג"כ סמוך אל מה שאחריו כי אינו סוף פסוק ויהיה ויהי אחרי המגפה חוזר אל מה שלמעלה ולמטה שהכל היא אחרי המגפה. או יהיה שיעור הענין. בשים לב אל אומרו לאמר בתחלת הפרשה אחר היותו עתיד לו' לכן אמור וכו' מלבד הדרכים שכתבנו למעלה וגם אל לאמר האמור פה. והוא כי אבינו אב הרחמן כרוב רחמיו מלמדנו להועיל תורה ומוסר הלא הוא כ"א נגע זר בכבוד ראובן ושמעון ובא ראובן להשיב גמול עושה הרעה יחוש על כבוד שמעון ולא על כבוד עצמו ובבא ליד שמעון להשיב גם הוא גמולו יעשה את שלו כי יחוש על כבוד ראובן ולא על של עצמו. כי בזה הוא ית' חפץ כענין כל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. והלימוד הנאה הזה לימדנו הוא ית' ברוב ענותנותו. והוא כי הלא מדינים נגעו בכבודו ית' להעביר את ישראל על תורתו ית' וגם סיבבו מיתת ישראל וכן באשר עשה פנחס יש שתי הבחינות כבוד ה' ותועלת ישראל שהשיב החימה מעליהם אמר הוא ית' מה שראוי לי היא לחוש על צרת ישראל ומה שראוי לישראל הוא לחוש על דבר כבוד שמו ית' וזה מאמרו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.