אליה רבה/אורח חיים/רעב

אליה רבה ‏ אורח חיים רעב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] שמסריח קצת וכו'. משום דמונח בכלי מאוס (רשב"ם בבא בתרא דף צ"ז):

ב

[ב] [לבוש] כל שכן אם טעמיה חלא וכו'. ולכאורה קשה מאי קא משמע לן בקידוש הא אפילו בורא פרי הגפן אין מברכין כדלעיל סימן ר"ד סעיף ד', בשלמא בטור יש לומר כמו שכתב ט"ז דמשום יש כתב קודם דאפילו ריחיה חלא מקדשין עליו, היינו דבטעמיה חלא אין מקדשין, אבל על הלבוש ורמ"א קשה. וצריך עיון דקא משמע לן כמו שכתב הב"ח דאף שמברכין בורא פרי הגפן דהיינו כל שלא הקרים מכל מקום אין מקדשין והט"ז השיג עליו שזה ודאי אינו דכיון שהגיע לטעמיה חלא גרעי טפי מהקרים, ולא ידעתי מה קשיא ליה דהא גם בהקרים לחוד כתב הב"ח דמברכין בורא פרי הגפן אלא דשניהם בעינן הקרים וטעמא חלא. גם מה שכתב שזה אינו בנמצא שיהיה טעמא חלא ולא יקרים נראה דהבין הקרים כפשוטה שיש בו קמחים וכמו שהבין ריש סימן ר"ד וליתא דמפורש בב"ח דמיירי שגדל על היין קרום לבן וזה אפשר בנמצא, אך קשה לי מפרק המוכר פירות דף צ"ז דאמר רב אין אומרים קידוש אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, ופריך למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הוא ופירש רשב"ם דלר' יוחנן חמרא הוא אפילו לענין קידוש ולר' יהושע בן לוי חלא הוא אפילו בורא פרי הגפן אין מברכין, עד כאן. הוה ליה לאוקמי דמיירי בטעמא חלא ולא הקרים:

ג

[ג] האידנא וכו'. ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידה גם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אלא אם כן נמר ריחו וטעמו (מגן אברהם):

ד

[ד] מגתו וכו' ומקדשים וכו'. וכן עשה מהר"ש אף על פי שהיו מוכרין יין ישן דרושותיו סימן ע' (מלבושי יום טוב). ומזה קשיא על מה שכתב מגן אברהם, ומכל מקום מצוה ביין ישן כמו שכתב סימן ת"ר, עד כאן. ובאמת בסימן ת"ר נראה לי דמיירי כשיש לו ישן ורוצה לשתות ממנו הוא מוקדם מה שאין כן כשאין לו ישן אין מחויב לקנות משום קידוש:

ה

[ה] שיש לו קמחין וכו'. כתב המרדכי פרק המוכר פירות יין שיש לו קמחין כיון דפסול לנסכים כדמוכח פרק כל הקרבנות אין אומרים עליו קידוש, וצריך עיון הא פירש הרמב"ם וברטנורה שם דאין הלכה כר' יוסי וכן מוכח בפרק המוכר פירות דף צ"ז, עד כאן. ואין לומר דהמרדכי מיירי כשלא סיננו וכדברי יש אוסרים, אכתי תיקשי מנא ליה לרמב"ם וברטנורה לפסוק הלכה דלא כר' יוסי דילמא גם ר' יוסי לא קאמר אלא בלא סינן, ואפשר לדחוק שדקדקו מדאמר שעלו בו קמחים ולא אמר שיש בו קמחים, אך קשה לי מאי שקיל וטרי הש"ס פרק המוכר פירות למעוטי מאי אמר רב כל יין שאינו ראוי לנסך וכו' דילמא למעוטי יין שלא סינן מקמחין, ואין לי לפרש בזה אם לא שנאמר דזה במאי דמשני למעוטי שריחו רע והיינו דטעם איסורו משום מיאוס אף שהוא יין גמור, הוא הדין כל שיש בו קימחין נמי מיאוס וצריך עיון:

ו

[ו] דריחיה חלא וכו'. מכל מקום אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח), וכשהסירו הקרום נראה לי דאין להחמיר, ועיין לקמן סימן ר"ד ס"ק ח':

ז

[ז] מכל מקום מצוה וכו'. פירוש ולא יקח מסתם יין שבמרתף (ב"ח וט"ז):

ח

[ח] [לבוש] אין מדקדקין וכו'. ולעניות דעתי יש לירא שמים לעשות כמו שכתב הר"ן פרק המוכר פירות שלא לקדש על היין לבן אלא בשעת הדחק שאין לו אדום עיין שם, מיהו זה דוקא בלבן יותר מדאי כמו שכתבו התוס' בבבא בתרא דף צ"ד:

ט

[ט] [לבוש] אפילו חזק וכו'. טור בשם בעל הלכות גדולות, וזכיתי לספר בעל הלכות גדולות וראיתי שלמד כן בדף י"ג מש"ס ערבי פסחים דף ק"ח דקאמר שתאן חי יצא שלמצוה מן המובחר בעינן מזוג כחכמים פרק שלושה שאכלו, וכן למדו תוס' ומרדכי ואגודה שם, וכתבתי זה לאפוקי מבית יוסף וב"ח שלא ראו דבריו לכן האריכו בדחוקים עיין שם:

י

[י] [לבוש] אפילו חזק וכו'. כן כתב הטור בשם בעל הלכות גדולות, וזה לשון בית יוסף נראה שכתב כן מדתניא אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים מברכין ומודים חכמים בכוס של ברכה רביעית למצוה מן המובחר שיתן לתוכו מים, ומשמע דאין כל הדברים הללו אמורים אלא כיון שהוא כל כך חזק שאינו ראוי לשתותו חי כלל אבל כי דרי על חד תלתא מיא יכול לשתותו עד כאן לשונו. ותימא גדולה שלא ראה מה שכתב בסמ"ג עשין פ"ט זה לשונו פסק בעל הלכות גדולות כרבנן דאמרי דמברכין על היין דדרי על חד תלת מיא עד כאן לשונו, הרי להדיא דר' אליעזר ורבנן פליגי ביין זה. ונראה דהיה קשה לבית יוסף על מה בעל הלכות גדולות אפילו בתחילה וחכמים לא התירו לכתחילה. ולעניות דעתי לא קשה מידי דכיון דלרבנן אינו אלא משום מצוה מן המובחר קרי ליה היתר לכתחילה בלא מים למי שאינו מקיים מצוה מן המובחר והיינו שסיים ומכל מקום יותר טוב למוזגו וכו' והיינו למצוה מן המובחר וכן מצאתי מבואר בבעל הלכות גדולות גופיה דף י"ג. גם הב"ח יש תימא שהקשה שם על בית יוסף ולא הרגיש בתמיה הנזכר לעיל, גם מה שהאריך דבעל הלכות גדולות למד דין מפרק המוכר פירות דף צ"ז דפריך מזוג עלויי עלייה ולא פריך הא חי פסול אלא דכשר עד כאן דבריו, עיין שם שהאריך, ולא דק דלא מצי למפרך הכי דיש לומר דרב אתא כרבנן, ועוד דילמא לעולם פסול בחי ממש ולא מכשיר אלא במזוג ואינו מזוג, וכל זה גרם לו שלא עיין בבעל הלכות גדולות שם וסמ"ג דמפורש בהדיא דלמד מפסחים דף ק"ח דקאמר בארבע כוסות שתאן חי יצא עיין שם:

יא

[יא] [לבוש] ויש מתירין וכו'. לשון רמ"א והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש, עד כאן, והלבוש סתם וכתב וכן נוהגין משום דבאמת בכל יינות הולכין אחר יותר טוב. אך עיינתי באגודה סימן שפ"א שמשם הוציא רמ"א זה זה לשונו, ואפילו אם יש אחר שאינו טוב, עד כאן, ותו לא, משמע דוקא כשאינו טוב כלל אבל כשהוא טוב אף שאינו טוב כמו המבושל מברך על שאינו מבושל:

יב

[יב] [לבוש] אלא דרבנן וכו'. בתוס' ערבי פסחים דף ק"ו הוכיחו מדקאמר יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך וכי קידוש והבדלה מושבע מהר סיני וסיימי מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן, עד כאן. וקשה דאף גם צריך שיטעום הוא דבר תורה, מכל מקום הא סבירא ליה שם אחר כך דאין צריך שיטעום עצמו אלא באחר סגי וכדפירשתי בסימן רע"א ס"ק ל', ונראה דסבירא ליה דמכל מקום לא הוי מצי הש"ס למיפרך דילמא הא דאוסר יין מצוה היינו כשאין אחר שם דמחויב לטעום בעצמו, אך ברוקח סימן נ"ב מצאתי שמתרץ כן קושיות תוס' וצריך עיון. ומכל מקום יצא גם לדינא שיש ליזהר מאוד בקידוש יין כי לרוקח הוא דאורייתא וכן תוס' נוטין לזה:

יג

[יג] שאין יין מצוי וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ומשמע דסבירא ליה כמשמעות הרמב"ם דמדינה שרוב יינה שכר אף שיש יין שם עיקר חמר, וכן משמע במגיד שם, ודלא כמשמע במגן אברהם, ומה שסיים הלבוש אבל אם יש יין בעיר וכו' הוא מדברי רמ"א והוא דעת הטור שצריך שלא יהא יין כלל בעיר ולכאורה סותר עצמו. ויש ליישב דגם בסיפא כוונתו, וגדולה מזו ראיתי בשלטי גיבורים בשם ריא"ז בערבי פסחים דבמקום שקובעין סעודתן על השכר ורוב שתייתן שכר מקדשין עליו, ובאמת תמיהני על ריא"ז מנין לו זה, ואי יצא לו מש"ס פרק ערבי פסחים דף ק"ז דקאמר והני מילי דלא קבע עלויי וכו', הא הרשב"ם מוחקו וכן כתבו תוס' דף ק"ו ד"ה מקדש וכו', שוב מצאתי בסמ"ג עשין כ"ט שכתב שכן הוא בכל הספרים ישנים ולא נודע למה מחקו רשב"ם, וכן בבעל הלכות גדולות ורי"ף שם כתבו. אך תמיהני דמשמע דלא קאי אלא על ברכת המזון ולא על קידוש וכן משמע בבעל הלכות גדולות ותוס' שם וכן מבואר בר"ן שם וכן כתב רש"ל בביאוריו לסמ"ג. אם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין כותי מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מכל מקום מיקרי מצוי (בית יוסף). אין מקדשין על יין שרף אלא אם כן במדינות שרוב שתיית המון הוא יין שרף בכל היום ועיין סימן רע"א סעיף י"ג (מגן אברהם), ונראה דמיירי בקידוש דלילה אבל ביום הא כתב בסימן רפ"ט סעיף ג' דאף שאינו חמר מדינה מקדשין עליו משום היכר, ואפשר משום שאי אפשר לשתות מלא לוגמיו הוה אמינא דלכתחילה סבירא ליה דלא די כשטועמין בין כולם, אך בפרישה ראיתי בסימן רפ"ט שכתב דאין לקדש על יין שרף ומי דבש כיון שאינו חמר מדינה דגם ביום בעינן חמר מדינה דלא כבית יוסף וצריך עיון, ולתשובת בית יעקב סימן נ"ז אשתמיט כל זה. ולדינא אף שהוא חמר מדינה דוקא כשיכול לשתות בהרבה פעמים שלא בהפסק בנתיים מלא לוגמיו הוא דמקדש:

יד

[יד] ובבוקר וכו'. כתב הב"ח תימא על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר' שכנא שאף על פי שהיה להם יין בביתם קידשו על השכר בשחרית וכן נהגו כל העולם, ותירץ דקידשו על שכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמו שכתב בסימן קע"ד עיין שם שהאריך, ומגן אברהם כתב עליו לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקים עד כאן לשונו. ונראה לי לישב דברי הב"ח דחששו הגאונים למה שכתב הרוקח הביאו בית יוסף סימן קע"ד דוקא מברכה אחרונה פוטר היין ולא מברכה ראשונה עיין שם כן נראה לי. ובאמת טעם זה דחוק כאשר העיר הב"ח בעצמו ומגן אברהם כתב טעם משום דבבוקר הפת חביב ותאב לאכול ורשאי לקדש אפת אלא שמברך אשכר משום היכר, והוא דחוק דלמאן דאמר דמקדש אחביב היה אסור לברך על שכר קודם וכן משמע בבית יוסף ועיין ס"ק ט"ו, ויותר נראה לי דסמכו בקידוש דשחרית שאינו מן התורה על משמעות השולחן ערוך וריא"ז שכתבתי בסעיף הקודם משום דבמדינתם רוב יינה שכר וקובעים סעודה עליו ומיעוט יין המצוי הוא ביוקר, ועוד מצאתי בביאור רש"ל לסמ"ג זה לשונו קיבלתי מאבי מורי דנקרא קידוש רבה בשחרית כמו צומא רבה הושענא רבא וזהו חשיבתו שמקדש אפילו על השכר לאפוקי קידוש לילה שאינו מברך אלא על היין עד כאן לשונו. ונראה דסבירא ליה כיון דקידוש דיום נלמד מריבוי דאת יום לא בעינן יין דדוקא בקידוש דלילה נלמד מזכור הוא דבעינן יין כדכתיב זכרו ביין, וקצת ראיה לזה ממה שכתב הרוקח סימן נ"ב בשם פרקי ר' אליעזר המקדש ומברך על היין בליל שבתות מאריך ימים בעולם הזה ולעולם הבא על כן לא הזכיר מיום, ואפשר משום שקידוש יום אינה דאורייתא אין שכרה כל כך, כל זה כתבתי לדינא ומכל מקום מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין:

טו

[טו] [לבוש] ומפה על הפת וכו'. כתב זה מדנפשיה ואזיל לטעמיה בסימן רע"א סעיף ט' ועיין סימן קי"ז שם מה שהקשיתי עליו:

טז

[טז] [לבוש] אפילו בלילה וכו'. אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו), יקדש מבעוד יום על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה (מגן אברהם בשם שבלי הלקט), ומצאתי בבעל הלכות גדולות דף י"ג מבואר יותר זה לשונו, אתרמי ליה חמרא במנחה דערב שבת וכו' מקדש מבעוד יום ואומר ויכולו ואף על גב דאיכא עדניה טובא ולאורתא כך אתא לביתיה מקדש אריפתא להוציא בניו ובני ביתו, עד כאן. כתב בית יוסף אהאי דזימנן חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא איכא למידק דמשמע שאף על פי שיש לו יין היא דאי כשאין לו יין אפילו לא חביבא ליה אריפתא נמי אי אפשר לו לקדש אלא על הפת ואם כן סתם בני אדם שמתאוין יותר למאכל מלמשתה היה להם לקדש על הפת, ושמא יש לומר שאף על פי שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו מכל מקום כשאין מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה לקדש איין שפיר דמי, עד כאן. ותימא דילמא לעולם מיירי באין לו יין והא דקאמר טעמא משום דחביבא ליה ריפתא היינו משום דאי לאו דחביב היה מקדש אשכר דהוא חמר מדינה, שוב עיינתי בערבי פסחים דף ק"ו דעל רב אמר זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' ובדף ק"ז אמר רב דאין מקדשין בשכר, אך בתוס' ד"ה מקדש מבואר דוקא באין חמר מדינה אוסר רב, ועוד קשה דילמא סתם בני אדם סומכין על פירוש ר"ת בתוס' דף ק"ו דהכי קאמר חביבא ליה ריפתא היה מקדש איין אדעתא לאכול פת מיד עיין שם ואם כן אף דחביב צריך לקדש איין, וצריך לומר שהקשה אליבא דרמב"ם דפירש דקידש אפת ומשמע ליה דאפילו בזמן הש"ס ורמב"ם עשו כן סתם בני אדם מדהוזכר בכל מקום קידוש על היין ודו"ק וצריך עיון:

יז

[יז] משום נדר וכו'. כן כתב רמ"א ותמה מגן אברהם דהבית יוסף לא מיירי אלא כשאין היין חביב עליו אבל כשנודר לכולי עלמא מקדש אפת, עד כאן. ולעניות דעתי מבואר בבית יוסף כרמ"א מדפתח בדין מתאוה וסיים ולפי זה מי שאינו שותה יין משמע שהוא בענין שאינה שותה כלל ועוד מי שאינו חביב עליו מכל מקום שותה מיקרי, גם ברוקח שהבאתי ס"ק י"ב משמע כרמ"א, גם מה שהקשה מגן אברהם הא אסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שאחרים יודעין בעצמן לברך וכמו שאיתא סימן רע"ג סעיף ד', עד כאן. ולעניות דעתי יש לחלק דהתם אינו אוכל עמהם אבל כשאוכל רק שאינו טועם מיין יכול לקדש, עוד יש לומר דגם רמ"א ולבוש מיירי כשאינו יודעים, והשתא ניחא דפתח ואם אין אחרים וכו' וסיים ישמע קידוש מאחרים אלא דהכי קאמר אם אין אחרים שאין יודעין, מיהו דהכי קאמר אם אין אחרים המסובין עמו אבל ישנו אחרים שאין מסובין עמו ורוצים לקדש בעצמן ועיין סימן רצ"ט סעיף ו':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.