Difference between revisions of "אילת השחר/שבת/קכז/ב"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי)
 
(No difference)

Latest revision as of 18:01, 15 January 2020

אילת השחר TriangleArrow-Left.svg שבת TriangleArrow-Left.svg קכז TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רבינו חננאל
רמב"ן
רשב"א
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
אילת השחר




עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

דף קכ"ז ע"ב

הני נמי בגמ"ח שייכי. רש"י מפרש שעיון תפלה הוא בכלל גמ"ח דכתיב גומל נפשו איש חסד. ועל תורה לא כתב כן, ועיין סוכה (דף מ"ט ב') דתורה לשמה הוא תורת חסד, ולפ"ז הלומד תורה לשמה הוא ג"כ בכלל גמ"ח.


שמא אינן מעושרות. והא דלא עישר תיכף, משום שהיה לו הרבה פירות, ונמשך הרבה זמן לעשרן [עי' ח"א מהרש"א], והא דלא נתן לו טבל, י"ל דאיתא בשאלתות (שמות סי' מ') שהיה זה ר"ע והוא היה אז עדיין עם הארץ, ואיתא בירו' (דמאי פ"ה ה"ח) אין מוכרין טבל לע"ה. והנה חזינן שר"ע גם בהיותו ע"ה דן לכף זכות באופן מפליא, ומ"מ אמר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור (פסחים מ"ט ב'), והיינו כמו שפירשו תוס' בכתובות (דף ס"ב ב') שהיה שונא הת"ח שנראה לו שהם מתגאים ומשתררים על עמי הארץ ופורשים ממגעם וכו'.


ונעל הדלת בפניהם. הגאון ראמ"ה הקשה איך נתייחד עמה, ותירץ דמיירי קודם שגזרו יחוד עם גויה, והיעב"ץ תירץ דמשום דבר מלכות שרי יחוד עם גויה. [והוא חידוש וצ"ע]. וקשה דא"כ שהיחוד הי' בהיתר מה א"ל במה חשדתוני, הרי עשה דבר המותר, כמו יחוד עם אחותו דשרי ואין חשד.


כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. ויל"ע האם דינא הוא דאסור להכניס תפלין לבית גוי. ועי' מש"כ המג"א סי' מ"ג ס"ק י"א.


המקום ידין אתכם לזכות. הענין צ"ב, דהרי הקב"ה יודע הדין האמתי, ואם יש זכות למה הקב"ה מעצמו לא ידונו לזכות. ומאי נ"מ אם הלה דן לכף זכות או לא, והדיון לכף זכות שעשה כאן הוא דברים אמיתיים, כגון שהכסף שלו נצרך לו וכו', והקב"ה יודע הכל, וא"א שיעלים עין מן החובה, ומה יתן ומה יוסיף הא דדן לכף זכות, ואף ששייך לדון ברחמים וכו', אבל אינו נוגע לדן לכף זכות האמור בגמ' כאן.

והנה לעיל (דף ל"ב א') אמרו דאפי' מלאך אחד מליץ נגד תתקצ"ט מלאכי חובה ניצול שנאמר ויאמר פדעהו מרדת שחת, ואפי' אחד מאלף באותו מלאך, והענין צ"ב, דא"כ אין לדבר סוף, והרי כל רשע יש לו איזה זכות, ואמנם הביאור בזה שגם במעשה רע יש תמיד איזה נקודה טובה, כעין מה דאיתא בחוה"ל (שער הכניעה פ"ו) שהחסיד ותלמידיו עברו ליד נבילה והם אמרו כמה מסרחת נבילה זו, והוא אמר כמה לבנות שיניה, והנה אף שהמעלה של לבנות שיניה לעומת גופה מסרחת אינו כלום, מ"מ יש כאן איזה נקודה של טובה, וכן הוא בהסתכלות על מעשה האדם, וזה ענין שהקב"ה דן לכף זכות שמסתכל על הנקודות הטובות שבאדם.

ומצינו כעי"ז (הוריות י' ב') בלוט שנתבע על שבא על בנותיו, דבנותיו שנתכוונו לדבר מצוה קבלו שכר, והוא שלא נתכוין לדבר מצוה נתבע ע"ז, הרי שאותו מעשה אפשר להסתכל בו בנקודת המצוה שבו ובנקודת העבירה שבו. וא"כ זה אפשר להתפלל ולהתברך שהקב"ה יבחון הדבר במבט של זכות. [וע"ע משנ"ת בס' ימלא פי תהלתך ח"א בענין הס קטגור].

שוב הראו שהמאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פ"ד) נתקשה בזה, ופירש דבירכם שידונם לזכות על מעשה זה גופא שדנו אותו לכף זכות, וצ"ע דזה ג"כ לא הוצרך לברכם דפשיטא שיקבלו שכר על המצוה, וזו מצוה דאוריי' היא, כדכתיב בצדק תשפוט עמיתך (עיין ח"ח במנין העשין עשה ג').


כיון דחזיא לכהן. יל"ע דהא כל מוקצה נמי חזיא לקטן, דאין בי"ד מצווין להפרישו ויכול לטלטלו, ועיין שו"ת הגרע"א (מהדו"ק סי' ה') שדן בזה. דהא מצינו בכמה מקומות שמתחשבים בחזיא לקטן, יעוי' עירובין (דף ל' ב') דכיון שהאוכל ביוה"כ חזיא לקטן שפיר אפשר לערב בו. עי"ש ברע"א [ועי' רשב"א יבמות דף קי"ד א' שכתב דכיון דאסור לספות לו בידים לא חשיב חזי יעוי"ש מש"כ עוד בזה]. והנה הנודע ביהודה (מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ד) כתב שגם קטן עובר איסור אלא שאין בי"ד מענישים אותו, ובעוה"ב יענש על כל מה שחטא מעת שיש לו דעת של עונת הפעוטות, עיי"ש. ולפ"ז יש לומר דהוי מוקצה אע"פ שאם קטן יאכל לא יפרישו אותו, דאין מועיל מה שאין מוחין בו כיון דסו"ס הוי מעשה איסור, ולא דמי למאכל ביוה"כ, דלקטן הוא היתר גמור שאין בו כלל דין עינוי ביוה"כ. ועיין קהלות יעקב (יבמות סי' ל"א) שהאריך בנידון זה.


כיון דאי בעי מפקר ליה. סברא זו צ"ב דהא לא עומד לכך, דאין אדם שיפקיר כל נכסיו בשביל להיות עני ולאכול דמאי.

ועיין גליון מהרש"א שמוכיח מכאן דמותר להפקיר בשבת, ועוד הוכיח מהגמ' לעיל (דף ק"כ א') שמותר לזכות מהפקר בשבת, ועיין רא"ש ב"מ (פ"א סי' כ"ב) שכתב דאסור להגביה בשבת ארנק הפקר עם כסף משום מוקצה, משמע דאילו אין בו מוקצה שרי להגביה הרי שמותר לזכות מהפקר בשבת. ולא מסתבר שכונת הרא"ש שיגביה ההפקר בלא להתכוין לזכות, ופשטות הדברים משמע שמגביה ע"ד לקנות.

[ואגב יל"ע במי שיש לו ספק על הברכה של הטלית, אם יועיל שיפקירנו ויפטר מן הציצית, או דלמא כיון שלובשה כל הזמן הר"ז כקנין וחזר וקנאה. ות"ח א' אמר דאם מפקיר אפשר דבית הכנסת שנכנס לתוכו זוכה בטלית בקנין חצר, להשיטות דסברי דלהקדש יש קנין חצר, יעוי' קצוה"ח (סי' ר' סק"א), אמנם יש לדון בזה דאפשר דכיון שמחזיק בבגד על גופו הר"ז זוכה מיד ומונע מחצר ההקדש לזכות בו. ועוד העירו דאולי יש בו את הגזירה של טלית שאולה דאחר שלשים יום חייב בציצית משום דמיחזי כשלו (עיין סי' י"ד ס"ג) וה"נ בטלית שלו שלבוש בה זמן רב שייך הך גזירה].


אכסניא. רש"י פירש חיל של מלך ישראל. ולפ"ז צ"ל דב"ש וב"ה נחלקו על זמן שקודם החורבן שאז היה חיל ישראל, דאחר החורבן לא היה מלך ישראל, ושמאי והלל היו מאה שנה בפני הבית כדאמרי' לעיל (דף ט"ו א'), ותוס' בברכות (דף מ"ז א') פירשו די"ל עוד דמיירי בחיל של מלך גוי, והרבותא שמותר להנות מטבל של דמאי ולא חשיב פורע חובו בממון כהן, ועיין גיטין (דף מ"ד א'), אמנם משמע שם בתוס' דמודו בדינא לרש"י דגם חיל של מלך ישראל שרי דהם כעניים. ובפסחים (דף ה' ב') בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, ושם בני חיל היינו גוים.


לא צריכא שהקדימו. רש"י כתב שכשמקדים בשבלים אינו לוקה. ויל"ע אם עכ"פ עובר איסור במה שמקדים בשבלים ועי"ז מפקיע מהפירות מצות הפרשת תרומה גדולה, [ושוב הראו שכן דייק המנ"ח (מצוה ע"ב ו') מדברי רש"י אלו דמצוה להפריש איכא אפילו קודם גמר מלאכה] ועכ"פ לא דמי למה שאמרו בברכות (דף ל"ה ב') דדורות אחרונים מכניסים התבואה דרך גגות כדי לפטור הפירות מתרו"מ, דשם הפירות לא נתחייבו ומשאירים אותם בפטור, אבל כאן מפריש לבסוף התרו"מ ומפקיע מחיוב תרומה גדולה, [וע"ע מש"כ באילה"ש שבועות ל' ב' בתוד"ה אפרח]. והמאירי בפסחים (דף ל"ה ב') כתב דיש בו קצת עבירה, עיי"ש, וכאשר נתבאר, ורש"י בביצה (דף י"ג א') כתב שעובר בלאו ודלא כרש"י כאן.

הרשב"א בבבא מציעא (דף פ"ח א') נתקשה למה חייבו חכמים להפריש דמאי, הרי לעולם אין חשש שיכשל בדאוריי', דמן התורה פטור הוא משום לקוח, ותירץ דחיישי' שמא יבא לאכול אצל העם הארץ גופיה שאז אין פטור דלקוח, והנה מבואר בדבריו דאורח שאוכל אצל בעה"ב אינו כלוקח, אלא אוכל משל הבעה"ב, דאל"ה אכתי קשה דתיפו"ל משום לקוח. ומוכח מדבריו דאפי' בעת שלועס המאכל אינו קונהו, דא"כ לכה"פ בשעת לעיסה הו"ל לקוח. [ויש בזה נ"מ גם לענין אכילת מצה דהמתארח אצל חבירו לא יקיים מצוות אכילת מצה בהמצות של המארח, דאינו שלכם אלא של הבעה"ב]. וסברא כעי"ז מצינו בר"ש (פ"א דפאה מ"ז) שעני שזוכה בפאה אין דינו כלוקח, אלא דרחמנא יהיב ליה והוי כשלו מעולם ותבואת זרעך קרינא ביה, ומש"ה בעי קרא יתירא לפוטרו מתרו"מ, עיי"ש.

עוד כתב שם הר"ש דמי שהפקיר שדהו וחזר וזכה בו אין בו פטור דלקוח, כיון שחזר להיות שלו והוי תבואת זרעך, ולפי דעתו ה"ה מי שמכר פירות שדהו לאחר וחזר ולקחו ממנו הוי חיובו מן התורה, ואין דינו כלקוח. ויל"ע ממש"כ תוס' בגיטין (דף מ' ב') דהא דאפוטרופסין יכולים לעשר פירות היתומים משום דרבנן הפקיעו הפירות מהיתומים ונתנוהו ביד האפוטרופוס ונמצא דמעשר את שלו, ולכאו' הרי האפוטרופוס הוא לכל היותר בגדר לוקח שמדאוריי' הוא פטור, ואח"כ כשחוזר ונותן ליתומים הרי הוא מתחייב מדאוריי', ואיך הפרשתו מהני ליתומים. [ועי' ברעק"א יבמות צ"ג א'] ועיין אילת השחר בגיטין (דף נ"ב א') מש"כ בזה.

[הנה מעיקר הדין צריך להפריש חלה בין המע"ר למעשר שני (עיין ירו' דמאי פ"ה ה"א) ורוב העולם אין נוהגים בזמנינו כך, אלא מפרישים החלה בסוף, ויתכן הטעם משום שקונים מהנחתום שאופה ואצלו החשש שלא הופרשה חלה הוא מועט כי אפשר בנקל להפריש חלה אצל האופה מאשר התרומות ומעשרות שהפירות מגיעים מהרבה מקומות, וגם יתכן משום שבחו"ל נוהג רק חלה ולא תרו"מ ולכן לא הורגלו להפריש החלה באמצע הפרשת התרו"מ.

והנה במקומות שיש השגחה טובה על הפרשת תרו"מ י"ל דהר"ז עדיף מדמאי, ואין להקפיד על סדר ההפרשה, כדתנן בדמאי (פ"א מ"ד) דבדמאי מותר לשנות סדר ההפרשה, וכ"ש כשיש השגחה טובה. וסיפר לי ת"ח אחד שפעם אחת היה עובדא לפני החזו"א במאכל ששכחו לעשרו מע"ש, ולא עשו תנאי, והתיר להפריש ממנו בשבת בלא תנאי, דבאמת אינו תיקון, שמן הדין מותר לאוכלו בלא הפרשת תרו"מ, כיון שהי' עליו השגחה שכבר הפרישו עליו תרו"מ, ורק לרווחא דמילתא מפרישים תרו"מ. ומוזכר גם בספר דרך אמונה (פ"ט ממעשר בציון ההלכה ס"ק פ"ט)].


מעשר מן המעשר אמרתי לך וכו'. צ"ע מנלן שאי"צ להפריש תרומה גדולה, הרי בדרך כלל נותנים תרו"ג לפני מעשר ראשון, וא"כ פשטיה דקרא מיירי שכבר הפריש תרו"ג ולכן הלוי לא צריך לתת התרו"ג. ומשמע שהגמ' הבינה שהפסוק מדבר בכל אופן, גם אם עדיין לא הפריש תרו"ג ג"כ ל"צ להפריש עתה.


האי לא אדגן. והיינו דאע"פ שעדיין לא חל חיוב תרו"מ, מ"מ אם קרא שם שפיר חלה הפרשתו. ויל"ע דאמנם הפרשת המעשר ראשון חלה, אבל למה הלוי חייב להפריש תרומת מעשר ממעשר זה שהופרש קודם גמר מלאכה הרי הפירות לא נדגנו עדיין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א